הדלת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדלת
מכר
מאות
עותקים
הדלת
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מרים אלגזי
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

מגדה סאבו

מגדה סאבו (5 באוקטובר 1917 – 19 בנובמבר 2007) הייתה משוררת, מסאית וסופרת הונגרייה. ספריה תורגמו ליותר מארבעים שפות.

סאבו נולדה בעיר דברצן ב-1917 וסיימה את לימודיה באוניברסיטת דברצן עם תואר בהוראת לטינית והונגרית. בתקופת מלחמת העולם השנייה עבדה כמחנכת בפנימיית בנות פרוטסטנטית ולאחר המלחמה הפכה לעובדת מדינה במשרד החינוך ההונגרי.
ב-1947 נישאה לסופר והמתרגם ההונגרי טיבור סובוטקה. באותה שנה התפרסם ספר השירים הראשון שלה - הטלה. הספר זכה להצלחה, אך בשנות החמישים והשישים הוחרמו ספריה של הסופרת על ידי השלטון ההונגרי הקומוניסטי הפרו-סטליניסטי. במהלך השנים הפכה סאבו לאחת הסופרות הנחשבות בהונגריה ובעולם. היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים. בשנת 2007 הלכה לעולמה כשהיא בת תשעים.

תקציר

"הספר הזה לא נועד לאלוהים... אלא לאנשים. עד כה חייתי באומץ, אני מקווה שגם אמות באומץ וללא שקר, אך התנאי לכך הוא שאומר שגלוי: אני הייתי זו שהרגה את אמרנץ. וזה לא משנה שלא להרוג אותה רציתי אלא להצילה."

זוהי אולי תמצית סיפור יחסיהן המורכבים של מגדה ואמרנץ: סופרת צעירה ומנהלת משק הבית שלה. יחסים מפתיעים, קרובים, עמוקים, בין אשה מבריקה העומדת בפני פריצתה הגדולה, לבין אשה זקנה ונוקשה שאינה יכולה להפסיק לעבוד - בביתה של הסופרת ובבתים אחרים, בחצר ביתה ובחצרות הבניינים המשותפים ברחוב. גם לישון אינה מסוגלת, אפילו מיטה אין לה. רק דלת שאינה נפתחת בפני איש.

אט אט, בזהירות אין קץ, נפער הסדר והסיפורים מסתננים דרכו. ילדותה הנוראה של אמרנץ, אהבתה הנכזבת, סיפור התמונה שבה היא מחזיקה תינוקת בזרועותיה. ורק פעם אחת, כאשר נכרתת הברית והסופרת מקבלת על עצמה את תפקיד הבת, תזכה למחווה נדירה וחד-פעמית: הדלת תיפתח.

הדלת היא יצירה גדולה שאינה זקוקה למרחב. זירת ההתחרשות שלה בת כמה עשרות מטרים. ליבתה מאחורי דלת נעולה אחת. זוהי יצירה מזוקקת, רבת עוצמה, הנקראת בנשימה עצורה ובגרון חנוק, ובריח תבשילי עוף חריפים ונפלאים, שהוכנו בידיים שאצבעותיהן נתעוותו בעבודה קשה.

מגדה סאבו, ילידת 1917, היא מחשובות הסופרות בהונגריה. סאבו החלה את דרכה הספרותית כמשוררת. בשנות החמישים והשישים, בתקופת השלטון הקומוניסטי בארצה, נאסרו יצירותיה לפרסום. אז גם החלה לכתוב פרוזה. סאבו זכתה בפרסים רבים על כתיבתה, בהונגריה ומחוצה לה. ספריה תורגמו לעשרות שפות וזכו לשבחים רבים.

פרק ראשון

הדלת



אני חולמת לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה, אני קמה משנתי שטופת זיעה ואז חוזרת לשכב, מחכה שלבי יירגע ותוהה על שליטתם המאגית של הלילות, שאין מנוס מפניה. בילדותי ובנעורַי לא חלמתי, לא חלומות טובים ולא רעים, רק הזִקנה מגלגלת לפתחי שוב ושוב את הזוועה מתוך סחף העבר שהתקשה והיה לגוש כבד, והיא מבהילה כל כך משום שהיא טעונה וטראגית יותר ממה שיכולתי לחוות אי־פעם במציאות, שהרי במציאות לא קרה לי מעולם הדבר שבגללו אני מתעוררת משנתי בזעקות.
החלומות שלי הם חזיונות החוזרים על עצמם, ואני חולמת תמיד אותו דבר. אני עומדת בתחתית חדר המדרגות בצד הפנימי של השער שלנו, הנתון במסגרת ברזל ולו זכוכית משוריינת המחוזקת ברשת ברזל, ומנסה לפתוח אותו. בחוץ, ברחוב, עומד אמבולנס - צדודית פניהם של אנשי העזרה הראשונה משתקפת בזכוכית גדולה באופן לא טבעי - ואת פניהם הנפוחות עוטרת הילה כמו זו של הירח. המפתח מסתובב, אך אני מתאמצת לשווא, איני יכולה לפתוח את השער, למרות שעלי לתת לצוות הרפואי להיכנס, אחרת יגיעו לחולה שלי מאוחר מדי. אבל הבריח לא זז, השער עומד כאילו ריתכו אותו לתוך מסגרת הברזל. אני צועקת לעזרה, אבל איש לא שם לב אלי, איש מבין דיירי שלוש קומות הווילה גם אינו מסוגל, כי עכשיו מתברר לי שאני עומדת פעורת פה כדג. שיאו של חלום הביעותים הוא המוּדעות שלי, שלא זו בלבד שאינני מסוגלת לפתוח את הדלת לאנשי העזרה הראשונה, גם לקיתי באלם. זעקתי־שלי מעירה אותי, אני מעלה אור, מנסה לגבור על קוצר הנשימה שתוקף אותי תמיד אחרי החלום, מסביבי הריהוט המוכר של חדר השינה שלנו, מעל מיטתנו הדמויות המשפחתיות - אבותַי, רואי־כל ויודעי־כל, במעילים הונגריים מקושטים בשרוכים בסגנון הבארוק ההונגרי או בִּידֶרְמַאיֶיר.* הם־הם העדים היחידים לכל הפעמים שבהן רצתי בלילה לפתוח את השער לאנשי העזרה הראשונה, לאמבולנס, לכל הפעמים שבהן שיוויתי לנגד עיני - כשנדם סאון היום המוכר של הרחוב והתחלף בלילה, שזרם פנימה דרך השער הפתוח לרווחה, כאשר רק רחש הענפים ופסיעותיהם הרכות של החתולים נשמעו - מה היה קורה אילו נאבקתי בשער לשווא והמפתח לא היה מסתובב.
[* סגנון לבוש פונקציונלי ופשוט יותר של הבורגנות, שנפוץ בין סוף מלחמות נפוליאון לבין מהפכות 1848.]
הדיוקנים יודעים הכל, הם היודעים מה שאני מנסה לשכוח, מה שכבר איננו חלום. הם יודעים, שפעם בחיי, פעם אחת ויחידה, נפתחה הדלת לְפנַי לא רק בשעת חוסר דם במוחי בשנתי, אלא גם במציאות, וכי מי שנמצאה בפנים, מגינה על בדידותה ועל חוסר האונים האומלל שלה, לא הייתה פותחת אותה גם אילו בער הגג מעל ראשה. רק לי היה הכוח להזיז את הבריח הזה: מי שסובבה את המפתח האמינה בי יותר מאשר באלוהים, וגם אני האמנתי באותו רגע גורלי שאני אלוהים, חכמה, שקולה, טובה ורציונלית. שתינו טעינו, זו שהאמינה בי וגם אני, שלקיתי בביטחון עצמי מופרז. עכשיו זה כבר לא משנה, מה שקרה לא ניתן עוד לתקן. אז שיבואו מעת לעת האֶרִינִיוֹת אל חלומותי במנעליהן המוגבהים,* מסכות טראגיות על פניהן ושביס אחיות על ראשן, ויתייצבו בשורה סביב מיטתי ופגיונות מושחזים בידיהן. כל ערב אני מכבה את האור וממתינה להן, מביאה בחשבון שעוד מעט תישמע אזעקת הפעמון באוזני הנמות, והזוועה שאין לה שם תתחיל לסחוף אותי לצליליו אל עבֶר השער שלעולם אינו נפתח.
[* האריניות במיתולוגיה היוונית הן רוחות הנקמה, שלוש אחיות הרודפות את עושי הרע.]
דתי אינה מכירה בווידוי האישי, שבו אנו מודים, מפי הכומר, שאנו חוטאים הראויים לייסורי שאוֹל על כך שעברנו בכל דרך אפשרית על עשרת הדיברות. אנו זוכים למחילה מן האל ללא הסברים וללא פרטים.*
[* דמות הסופרת, כמו זו של אמרנץ, היא פרוטסטנטית, כנראה אונגלית, בתוככי הרוב הקתולי של הונגריה.]
עכשיו אני מספקת אותם.
הספר הזה לא נועד לאלוהים, היורד חדרי בטני, גם לא לצללים המשמשים עדים לכל ועוקבים אחר שעות ערותי וחלומותי, אלא לאנשים. עד כה חייתי באומן, אני מקווה שגם אמות באומן וללא שקר, אך התנאי לכך הוא שאומַר בגלוי: אני הייתי זו שהרגה את אֶמֶרֶנְץ. וזה לא משנה שלא להרוג אותה רציתי אלא להצילה.

מגדה סאבו

מגדה סאבו (5 באוקטובר 1917 – 19 בנובמבר 2007) הייתה משוררת, מסאית וסופרת הונגרייה. ספריה תורגמו ליותר מארבעים שפות.

סאבו נולדה בעיר דברצן ב-1917 וסיימה את לימודיה באוניברסיטת דברצן עם תואר בהוראת לטינית והונגרית. בתקופת מלחמת העולם השנייה עבדה כמחנכת בפנימיית בנות פרוטסטנטית ולאחר המלחמה הפכה לעובדת מדינה במשרד החינוך ההונגרי.
ב-1947 נישאה לסופר והמתרגם ההונגרי טיבור סובוטקה. באותה שנה התפרסם ספר השירים הראשון שלה - הטלה. הספר זכה להצלחה, אך בשנות החמישים והשישים הוחרמו ספריה של הסופרת על ידי השלטון ההונגרי הקומוניסטי הפרו-סטליניסטי. במהלך השנים הפכה סאבו לאחת הסופרות הנחשבות בהונגריה ובעולם. היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים. בשנת 2007 הלכה לעולמה כשהיא בת תשעים.

עוד על הספר

  • תרגום: מרים אלגזי
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'
הדלת מגדה סאבו

הדלת



אני חולמת לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה, אני קמה משנתי שטופת זיעה ואז חוזרת לשכב, מחכה שלבי יירגע ותוהה על שליטתם המאגית של הלילות, שאין מנוס מפניה. בילדותי ובנעורַי לא חלמתי, לא חלומות טובים ולא רעים, רק הזִקנה מגלגלת לפתחי שוב ושוב את הזוועה מתוך סחף העבר שהתקשה והיה לגוש כבד, והיא מבהילה כל כך משום שהיא טעונה וטראגית יותר ממה שיכולתי לחוות אי־פעם במציאות, שהרי במציאות לא קרה לי מעולם הדבר שבגללו אני מתעוררת משנתי בזעקות.
החלומות שלי הם חזיונות החוזרים על עצמם, ואני חולמת תמיד אותו דבר. אני עומדת בתחתית חדר המדרגות בצד הפנימי של השער שלנו, הנתון במסגרת ברזל ולו זכוכית משוריינת המחוזקת ברשת ברזל, ומנסה לפתוח אותו. בחוץ, ברחוב, עומד אמבולנס - צדודית פניהם של אנשי העזרה הראשונה משתקפת בזכוכית גדולה באופן לא טבעי - ואת פניהם הנפוחות עוטרת הילה כמו זו של הירח. המפתח מסתובב, אך אני מתאמצת לשווא, איני יכולה לפתוח את השער, למרות שעלי לתת לצוות הרפואי להיכנס, אחרת יגיעו לחולה שלי מאוחר מדי. אבל הבריח לא זז, השער עומד כאילו ריתכו אותו לתוך מסגרת הברזל. אני צועקת לעזרה, אבל איש לא שם לב אלי, איש מבין דיירי שלוש קומות הווילה גם אינו מסוגל, כי עכשיו מתברר לי שאני עומדת פעורת פה כדג. שיאו של חלום הביעותים הוא המוּדעות שלי, שלא זו בלבד שאינני מסוגלת לפתוח את הדלת לאנשי העזרה הראשונה, גם לקיתי באלם. זעקתי־שלי מעירה אותי, אני מעלה אור, מנסה לגבור על קוצר הנשימה שתוקף אותי תמיד אחרי החלום, מסביבי הריהוט המוכר של חדר השינה שלנו, מעל מיטתנו הדמויות המשפחתיות - אבותַי, רואי־כל ויודעי־כל, במעילים הונגריים מקושטים בשרוכים בסגנון הבארוק ההונגרי או בִּידֶרְמַאיֶיר.* הם־הם העדים היחידים לכל הפעמים שבהן רצתי בלילה לפתוח את השער לאנשי העזרה הראשונה, לאמבולנס, לכל הפעמים שבהן שיוויתי לנגד עיני - כשנדם סאון היום המוכר של הרחוב והתחלף בלילה, שזרם פנימה דרך השער הפתוח לרווחה, כאשר רק רחש הענפים ופסיעותיהם הרכות של החתולים נשמעו - מה היה קורה אילו נאבקתי בשער לשווא והמפתח לא היה מסתובב.
[* סגנון לבוש פונקציונלי ופשוט יותר של הבורגנות, שנפוץ בין סוף מלחמות נפוליאון לבין מהפכות 1848.]
הדיוקנים יודעים הכל, הם היודעים מה שאני מנסה לשכוח, מה שכבר איננו חלום. הם יודעים, שפעם בחיי, פעם אחת ויחידה, נפתחה הדלת לְפנַי לא רק בשעת חוסר דם במוחי בשנתי, אלא גם במציאות, וכי מי שנמצאה בפנים, מגינה על בדידותה ועל חוסר האונים האומלל שלה, לא הייתה פותחת אותה גם אילו בער הגג מעל ראשה. רק לי היה הכוח להזיז את הבריח הזה: מי שסובבה את המפתח האמינה בי יותר מאשר באלוהים, וגם אני האמנתי באותו רגע גורלי שאני אלוהים, חכמה, שקולה, טובה ורציונלית. שתינו טעינו, זו שהאמינה בי וגם אני, שלקיתי בביטחון עצמי מופרז. עכשיו זה כבר לא משנה, מה שקרה לא ניתן עוד לתקן. אז שיבואו מעת לעת האֶרִינִיוֹת אל חלומותי במנעליהן המוגבהים,* מסכות טראגיות על פניהן ושביס אחיות על ראשן, ויתייצבו בשורה סביב מיטתי ופגיונות מושחזים בידיהן. כל ערב אני מכבה את האור וממתינה להן, מביאה בחשבון שעוד מעט תישמע אזעקת הפעמון באוזני הנמות, והזוועה שאין לה שם תתחיל לסחוף אותי לצליליו אל עבֶר השער שלעולם אינו נפתח.
[* האריניות במיתולוגיה היוונית הן רוחות הנקמה, שלוש אחיות הרודפות את עושי הרע.]
דתי אינה מכירה בווידוי האישי, שבו אנו מודים, מפי הכומר, שאנו חוטאים הראויים לייסורי שאוֹל על כך שעברנו בכל דרך אפשרית על עשרת הדיברות. אנו זוכים למחילה מן האל ללא הסברים וללא פרטים.*
[* דמות הסופרת, כמו זו של אמרנץ, היא פרוטסטנטית, כנראה אונגלית, בתוככי הרוב הקתולי של הונגריה.]
עכשיו אני מספקת אותם.
הספר הזה לא נועד לאלוהים, היורד חדרי בטני, גם לא לצללים המשמשים עדים לכל ועוקבים אחר שעות ערותי וחלומותי, אלא לאנשים. עד כה חייתי באומן, אני מקווה שגם אמות באומן וללא שקר, אך התנאי לכך הוא שאומַר בגלוי: אני הייתי זו שהרגה את אֶמֶרֶנְץ. וזה לא משנה שלא להרוג אותה רציתי אלא להצילה.