הדלת

הדלת

אני חולמת לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה, אני קמה משנתי שטופת זיעה ואז חוזרת לשכב, מחכה שלבי יירגע ותוהה על שליטתם המאגית של הלילות, שאין מנוס מפניה. בילדותי ובנעורַי לא חלמתי, לא חלומות טובים ולא רעים, רק הזִקנה מגלגלת לפתחי שוב ושוב את הזוועה מתוך סחף העבר שהתקשה והיה לגוש כבד, והיא מבהילה כל כך משום שהיא טעונה וטראגית יותר ממה שיכולתי לחוות אי־פעם במציאות, שהרי במציאות לא קרה לי מעולם הדבר שבגללו אני מתעוררת משנתי בזעקות.
החלומות שלי הם חזיונות החוזרים על עצמם, ואני חולמת תמיד אותו דבר. אני עומדת בתחתית חדר המדרגות בצד הפנימי של השער שלנו, הנתון במסגרת ברזל ולו זכוכית משוריינת המחוזקת ברשת ברזל, ומנסה לפתוח אותו. בחוץ, ברחוב, עומד אמבולנס - צדודית פניהם של אנשי העזרה הראשונה משתקפת בזכוכית גדולה באופן לא טבעי - ואת פניהם הנפוחות עוטרת הילה כמו זו של הירח. המפתח מסתובב, אך אני מתאמצת לשווא, איני יכולה לפתוח את השער, למרות שעלי לתת לצוות הרפואי להיכנס, אחרת יגיעו לחולה שלי מאוחר מדי. אבל הבריח לא זז, השער עומד כאילו ריתכו אותו לתוך מסגרת הברזל. אני צועקת לעזרה, אבל איש לא שם לב אלי, איש מבין דיירי שלוש קומות הווילה גם אינו מסוגל, כי עכשיו מתברר לי שאני עומדת פעורת פה כדג. שיאו של חלום הביעותים הוא המוּדעות שלי, שלא זו בלבד שאינני מסוגלת לפתוח את הדלת לאנשי העזרה הראשונה, גם לקיתי באלם. זעקתי־שלי מעירה אותי, אני מעלה אור, מנסה לגבור על קוצר הנשימה שתוקף אותי תמיד אחרי החלום, מסביבי הריהוט המוכר של חדר השינה שלנו, מעל מיטתנו הדמויות המשפחתיות - אבותַי, רואי־כל ויודעי־כל, במעילים הונגריים מקושטים בשרוכים בסגנון הבארוק ההונגרי או בִּידֶרְמַאיֶיר.* הם־הם העדים היחידים לכל הפעמים שבהן רצתי בלילה לפתוח את השער לאנשי העזרה הראשונה, לאמבולנס, לכל הפעמים שבהן שיוויתי לנגד עיני - כשנדם סאון היום המוכר של הרחוב והתחלף בלילה, שזרם פנימה דרך השער הפתוח לרווחה, כאשר רק רחש הענפים ופסיעותיהם הרכות של החתולים נשמעו - מה היה קורה אילו נאבקתי בשער לשווא והמפתח לא היה מסתובב.
[* סגנון לבוש פונקציונלי ופשוט יותר של הבורגנות, שנפוץ בין סוף מלחמות נפוליאון לבין מהפכות 1848.]
הדיוקנים יודעים הכל, הם היודעים מה שאני מנסה לשכוח, מה שכבר איננו חלום. הם יודעים, שפעם בחיי, פעם אחת ויחידה, נפתחה הדלת לְפנַי לא רק בשעת חוסר דם במוחי בשנתי, אלא גם במציאות, וכי מי שנמצאה בפנים, מגינה על בדידותה ועל חוסר האונים האומלל שלה, לא הייתה פותחת אותה גם אילו בער הגג מעל ראשה. רק לי היה הכוח להזיז את הבריח הזה: מי שסובבה את המפתח האמינה בי יותר מאשר באלוהים, וגם אני האמנתי באותו רגע גורלי שאני אלוהים, חכמה, שקולה, טובה ורציונלית. שתינו טעינו, זו שהאמינה בי וגם אני, שלקיתי בביטחון עצמי מופרז. עכשיו זה כבר לא משנה, מה שקרה לא ניתן עוד לתקן. אז שיבואו מעת לעת האֶרִינִיוֹת אל חלומותי במנעליהן המוגבהים,* מסכות טראגיות על פניהן ושביס אחיות על ראשן, ויתייצבו בשורה סביב מיטתי ופגיונות מושחזים בידיהן. כל ערב אני מכבה את האור וממתינה להן, מביאה בחשבון שעוד מעט תישמע אזעקת הפעמון באוזני הנמות, והזוועה שאין לה שם תתחיל לסחוף אותי לצליליו אל עבֶר השער שלעולם אינו נפתח.
[* האריניות במיתולוגיה היוונית הן רוחות הנקמה, שלוש אחיות הרודפות את עושי הרע.]
דתי אינה מכירה בווידוי האישי, שבו אנו מודים, מפי הכומר, שאנו חוטאים הראויים לייסורי שאוֹל על כך שעברנו בכל דרך אפשרית על עשרת הדיברות. אנו זוכים למחילה מן האל ללא הסברים וללא פרטים.*
[* דמות הסופרת, כמו זו של אמרנץ, היא פרוטסטנטית, כנראה אונגלית, בתוככי הרוב הקתולי של הונגריה.]
עכשיו אני מספקת אותם.
הספר הזה לא נועד לאלוהים, היורד חדרי בטני, גם לא לצללים המשמשים עדים לכל ועוקבים אחר שעות ערותי וחלומותי, אלא לאנשים. עד כה חייתי באומן, אני מקווה שגם אמות באומן וללא שקר, אך התנאי לכך הוא שאומַר בגלוי: אני הייתי זו שהרגה את אֶמֶרֶנְץ. וזה לא משנה שלא להרוג אותה רציתי אלא להצילה.