דבר המחבר
קורא יקר,
במבט לאחור אין לי ספק שקיבלתי את חיי במתנה. התרחשותה של תאונת הדרכים שהייתי מעורב בה הייתה משום חציית קו חשוב בעבורי, קו המגשר בין שני פרקי חיים — האדם שהייתי לפני האירוע ומי שאני היום. היה זה אירוע מכונן ששינה את נקודות המבט שלי על החיים והיה המניע להתפתחותי האישית. פיתחתי קו חשיבה שעזר לי להתמודד עם הטראומה שבעקבות הפגיעה. מטבע הדברים, במהלך כתיבתו של ספר זה נחשפתי שוב לחוויות לא קלות. הצורך להעלות מנבכי זיכרוני גם חוויות קשות וכואבות היה כאבן על צווארי, ואולם דרבנה אותי המחשבה שהסיפור שלי עשוי לסייע לאחרים.
מעולם לא ביקשתי לדעת מדוע זה קרה דווקא לי. מבחינתי, כך נקבע בגורלי ושאלות מסוג זה רק מעכבות את התפקוד וההתפתחות שלי כאדם יצרני. בחרתי להפנות את מחשבותיי פנימה ומעלה וביקשתי את עזרתו של גורם עליון שינחה אותי כיצד לפעול כדי למצות את המרב לצורך שיקום ה"אני" שלי. העבר הוא חלק מההווה שלי, ממנו אני יוצא לעתיד. הרגשתי שמסכת חיי לא תהיה שלמה אם לא אדע לנתב את עצמי בין הידוע ללא ידוע. זה מכבר הפנמתי שאני מונע מהצורך להרחיב את הקיים. הואיל וכך, לאחר הפציעה, נבנתה הקריירה שלי כיזם, בשונה מהקריירה הברורה בתחום ההנדסי של קירור ומיזוג־אוויר שהייתה לי לפני התאונה.
הקדמה הטכנולוגית שולטת כיום במציאות חיינו: פוחת המפגש הבין־אישי עם הזולת, תדירות המפגשים השטחיים דרך המדיות השונות עולה, ומתפתחת גישה מרוחקת המשתלטת על החיים ואלה הופכים אינטראקטיביים ומנוכרים. נדמה כי האנושות בוחרת במודע לקדש את כלכלת הפרט שהופך סגור ומנוכר לעולם הרגש. מסגרת החיים משתנה, המדיה התקשורתית מדרבנת את האדם להפוך לפעיל ולדומיננטי בעודו יושב מול המקלדת שמקרבת אותו לעולם וירטואלי. כל אחד מאיתנו יוצר סביבו חומה שמגנה, כביכול, על הווייתו היום־יומית המוזנת מתהיות ומעיכובים המוכתבים על־פי מוסכמות החברה שבה אנו חיים. התקשורת הזמינה משנה בהדרגה את הקשרים וההקשרים החברתיים. הקשר הווירטואלי וגודש הנתונים הופך זרים ל"חברים" מכל קצוות העולם. התמונה והיופי החיצוני שולטים בכל, והמגע האישי מפנה את מקומו לאינטרסים ולצורך כפוי ורדוד. נראה כי ההתנהלות החברתית בעידן התקשורת מקהה במידה רבה את הרגישות ומציבה את הרצון כמוטיב מוביל שמקשה על חשיפה של רגשות. ספר זה מדגיש את הצורך להיצמד למציאות, להבין את חיי הפרט, לשלבו בתוך הסביבה, ובסופו של דבר, לאפשר לכל אחד מהקוראים לגעת במשהו מנבכי נפשו.
כמו רבים אחרים, גם אני עברתי, ועודי עובר, שינויים בחיי. בעקבותיהם הגעתי לתובנות ולמסקנות שונות לגבי העתיד. החלטתי לנתב את עצמי מתוך קו מחשבה מובנה ולהימנע ככל האפשר להגיב באקראי ובספונטניות לתהליכים השונים שאני חווה. הבנתי שיש בי יכולת לשפר את מי שאני ולשם כך אני מחויב להיפרד מהמחסומים ומהחיבוטים שנובעים ממוסכמות, ממנהגים, מהבנות ומתכתיבים שהוטמעו בי מילדות. להיפרד מכל אותם דפוסי חשיבה מקבעים שנשתמרו ונבנו כסכר איתן אל מול המחשבות והתובנות שאליהם נחשפתי במהלך השיקום ולכל אורך חיי עד הלום. התאונה התניעה התרחשות חיובית ואפקטיבית בחיי.
מצאתי את עצמי באמצע החיים, בתוך רכבת הרים המובילה אותי אל תוך מסע פנימי, אימתני וחשוף. בעיבורו של מסע זה שמתי־לב שכל פעולה שביצעתי התבססה על מרקם חשיבתי שהתגבש לאורך שנים. במגמה להצליח, היה עליי לגבש שיטה לסנן את ההשלכות המעכבות מהעבר לטובת יצירת תוצאות חיוביות בעתיד. הגעתי למסקנה שמעת לעת חשוב לשחרר מעצורים, לפתוח ערוצים קיימים ולאפשר למנגנונים הטבעיים ולכלים החבויים לבוא לידי ביטוי בכל הרבדים המחוברים לגוף, לנפש, לרוח ולנשמה. אפשרתי למחשבותיי לצקת חיבור יציב ומבוקר בין הרבדים. לאורך זמן, החלה לחלחל בי תחושה שאני מתפתח, מצליח לבנות שכבה על שכבה של אישיות נעלמה המתחברת למציאות חדשה שאני חווה בדומה לאפקט הדומינו — העבר משליך על ההווה ומשפיע על העתיד. תוך כדי התהליכים השונים שעברתי הפנמתי שהיעוד האישי מתגבש בהשלכה למגוון רחב של תובנות ומסרים, לעיתים סמויים. מסרים אלו רבי עוצמה. באפשרותם להמיר תחושת ריקנות וחוסר תוחלת לחשיבה בונה ולגישה יישומית שהאמת הפרטית, המונעת מתוך עשייה, תופסת בהדרגה את מקום הריקנות. כוח פנימי זה מונע בעוצמות גבוהות ולנו לא נותר אלא להבין איך לזהות ולהעצים כוח זה.
שנים חלפו מאז אותה תאונה. כיום אני ממוקד בעשייה, בפיתוח וביצירה תוך שאני שואף למיצוי מקסימלי ויעיל של יכולותיי כבוגר תואר שלישי PhD בהנדסה, מנהל עסקים ופילוסופיה, ובתפקידי כמנכ"ל חברה לפיתוח פתרונות אנרגיה, כיזם וכאיש עסקים.
מניסיוני למדתי שכדי למקסם את היכולות הקיימות, על כל אדם ליזום תהליך מובנה המחייב שילוב מגמות מנוגדות. שילוב בין חשיבה הגיונית המציבה את האדם אל מול עצמו לבין התייחסותו לסביבה ותגובת הסביבה אליו. כמי ששם לעצמו מטרה לעודד אנשים למיצוי עצמי, אני יוצא מנקודת הנחה שהצלחתם תלויה בראש ובראשונה בגיבוש רצון כן להבין את המצב הקיים ולשפר אותו.
אני מאחל לכל אדם שיצליח להכיר בערכו לאחר נבירה חסרת פשרות באישיותו, ביחסיו עם הסביבה שבה הוא חי ובמוסכמות התרבותיות במקום שאליו הוא משתייך. האמינו והשאר בו יבוא, אמן ואמן.
עופר אלון
הדרך לאן
הסוף הוא המקום שבו אנו מתחילים (ת. ס. אליוט)
בצהרי יום קיץ חם ולח ישבתי עם אחמד, מנהל סניף בנק בטייבה שבמשולש, ולגמנו כוס קפה מהביל. שיחתנו קלחה בנינוחות, נדדה הלאה משם, אל מרחבים עצומים של רצון טוב מתוך ניסיון הדדי להבין ולפרש את שורשי הטינה והקונפליקט הממושך בין שני העמים, בני הדודים, מצאצאיו של אברהם אבינו, שדרכם נפרדה בעודם ילדים. גלשנו לסיפור הגר וישמעאל, כאשר רצף השיחה נקטע למשמע קריאת המואזין שהגיעה מהמסגד הסמוך. ישבנו נינוחים עוד כמה רגעים. הסכמנו שהבעיות בהווה נובעות, בין היתר, מתקשורת לקויה, קבעון מחשבתי ומחוסר רצון להכיל ולקבל זה את דעותיו והשקפותיו של זה. הייתי בלב לבו של כפר ערבי־ישראלי על קו התפר, קשור ומחובר להוואי ולשפה. ייתכן שהנוסחה המנצחת בה היא — "חיה ותן לחיות," שהרי שורשינו חד הם. חרף העובדה שבפועל דרכינו נפרדות, מערכת היחסים ביננו איתנה ושברירית כאחת. סיימתי ללגום מכוס הקפה ולחצנו ידיים. אחמד הודה לי על עבודתי ובאווירה נעימה וחברית נפרדנו לשלום בברכת "אינשאללה, יהיה טוב לכולם" ויצאתי לדרכי.
מחוץ לבנק, שוב הייתי חלק מאותה תערובת מוכרת של נופים, ריחות, שפה, צלילים ומנהגים כה שונים משלי, ומנגד — כה קרובים למציאות שבה אני חי. למרות קרבת הדם והשכנות הצמודה, במהלך עשרות השנים האחרונות, מתרחשת מציאות מתעתעת שנראה שרק מהפך רוחני עמוק יכול לשנות.
הכביש הראשי ביציאה מן הכפר היה דוסטרי, צר ומלא מהמורות. נהגתי לאט, נינוח ושליו. במעלה הגבעה המשקיפה על העמק עצרתי את רכבי. למרגלותיי נפרשו שדות ירוקים נרחבים עד כי ניתן היה לראות בבהירות את קו האופק, שם נחה לה באווירת בן הערביים העיר כפר־סבא. התיישבתי לנוח והפלגתי במחשבותיי.
מעולם לא הרגשתי זר בכפר ערבי־ישראלי. מילדותי אהבתי את תערובת ריח האדמה והזרדים ואת השקט הפסטורלי של הכפרים הרחוקים קמעה מהמולת העיר הסואנת. ניב השפה והאווירה בכפר גם הם היו מוכרים לי היטב עוד מימיי ילדותי בעפולה, בירת עמק יזרעאל, שהייתה מושבה קטנה מוקפת בכפרים ערביים. מאז, נחקקו בליבי הביקורים התכופים שביקרנו בכפר, חבריי ואני, בטיולי אופניים, בטיולים רגליים ובנסיעות עם אבי המנוח בג'יפ הפתוח לצורך תיקון משאבות המים בלב השדות. כמותם זכורים לי המפגשים הארוכים עם לקוחותיו של אבא מהכפרים. מפגשים שלעיתים גלשו אל תוך הלילה, עד כי נדמה היה לי כאילו ממד הזמן אינו קיים בעבורם כלל ועיקר. בייחוד זכור לי אחמד אל שלבי ז"ל, מוכתר כפר אכסאל, שפעמים רבות היה לוקח את אבי לכפרו לתקן ציוד חשמלי והיה מתעכב בביתנו ומספר לי סיפור או בדיחה. בית הוריי תמיד שקק חיים והיה מלא בחברים ובלקוחותיו של אבא. כולם התקבלו כבני־בית. הווי חברתי זה, היה לסמל המקום ולחלק בלתי נפרד מהנוף. בפיהם של האורחים, החברים של אבא שהגיעו לבקר, היו גם סיפורים מקומיים מן הכפרים ומן המושבים שמסביב, וגם סיפורי גבורה אותנטיים של לוחמים מ"שועלי שמשון" ומיחידה 101. הייתה זו תקופה אחרת, הטלפונים לא היו שכיחים ונגישים, וכדי להיפגש ולשוחח, היה צורך לבקר.
באותו יום קיצי, מנקודת מבט של מבוגר המשקיף ממרומי הגבעה, ראיתי את העולם באור שונה. הפשטות והתמימות נעלמו, נדחקו לקרן־זווית והמציאות הנוכחית נראתה לי מורכבת הרבה יותר. היה עלינו להמציא מתכון חדש של דו־קיום שיהיה חלק מהצביון הייחודי הלא מוגדר של מדינה דמוקרטית בלב המזרח־התיכון.
חזרתי לרכב והמשכתי לנסוע בשבילי הכפר. כשהתקרבתי לכביש המהיר, במרחק של כמה מאות מטרים ממני הבחנתי מימיני בתחנת דלק וביציאה ממנה שמתי־לב למשאית שעשתה דרכה אל תוך הכביש שבו נהגתי. נדמה היה לי שתא הנהג ריק. היכן הנהג? תהיתי. מיקדתי את עיניי במשאית שנראתה כגרוטאה שאינה כשירה כלל לתנועה. היא הייתה עמוסה לעייפה במטען עודף, מתריסה, כאילו כללי הבטיחות בכביש אינם חלים עליה. המשאית המשיכה לנוע לכיווני. הפנייה שמאלה לא הייתה אפשרית בעבורי מאחר שנסעתי על כביש דו־מסלולי צר ללא גדר הפרדה ומכוניות רבות חלפו מולי. התחלתי להרגיש בסכנה מתקרבת, זיעה קרה כיסתה אותי והדופק פעם בעוצמה בכל חלקי הגוף. אחזתי את ההגה בכוח רב, קלטתי שההתנגשות קרובה. המשאית נסעה בנתיב שלי ולא היה לי לאן לברוח.
ע צ ו ר !!!
מפלצת הברזל הזדחלה לעברי כאילו אינני קיים. א י פ ה ה נ ה ג? המשאית המשיכה לשעוט לכיווני. הכול קרה במהירות. הסטתי את ההגה ימינה, לכיוון תחנת הדלק אך גם לשם לא יכולתי לפנות. התחנה הייתה מלאה במכוניות. נסעתי בכביש בין־עירוני במהירות גבוהה יחסית ולא יכולתי להאט בלי לסכן אחרים. יתרה מזאת, לא יכולתי לעצור. ראיתי את המשאית הולכת וקרבה אלי ובהכרה מלאה הבנתי את הבלתי נמנע. אין זמן לחשוב, פ ע ל!!! איך? מה לעשות? חוסר אונים משווע התפשט בקרבי לנוכח האסון המתרגש כאילו הייתי בתוך תמונה ממוסגרת, כלוא באירוע בלתי־אפשרי. דבר מה איום התרחש סביבי. התובנה שאין לי שליטה על המצב שאליו נקלעתי הכתה בי בהילוך איטי וצרבה בי כברזל מגולוון. שמעתי סביבי תערובת צורמת של חריקות בלמים, צפירות עזות וקולות רקע שכמו נלקחו מסרט, אלא שהפעם אני הייתי השחקן הראשי. התאמצתי לא לאבד את השליטה על הרכב ולא להחליק למסלול הנגדי. באותן שניות ארוכות כל המחשבה שלי התנקזה בשאלה איך למנוע פגיעה, איך למנוע תאונה קטלנית. לחצתי בחוזקה על דוושות הבלם והמצמד, רוצה להבקיע את מפלצת הברזל הסוגרת עליי, לברוח. התמונה מתעוותת. דוושת הבלם מתחתיי נגעה ברצפה. אין סדר, הכול היה מבולבל והפוך. המציאות התערבבה במוחי מהולה בפחד. הפעלתי את כל כוחי בניסיון לחוש יציבות, אחזתי ולא הרפיתי, אך ללא הועיל. בו בזמן שכמו עמד מלכת, התפשטה בי מעין תחושת השלמה עם העתיד לבוא.
הגן על הראש! שמעתי קול מאי־שם. קול שקרא ולא הרפה:
ה ר א ש... ה ר א ש...
צעקה מקפיאה הבליחה מתוך שילדת הברזל. חשתי בקיומו של דבר מה חזק ממני אשר הגיב באמצעותי וגרם לי להרים את ידי השמאלית מעלה כדי לבלום את המכה ולהגן על הראש.
דופן המשאית קרב אליי. באותם רגעים משמעות המונחים זמן, מהירות או מרחק לא היו קיימים בעבורי. כל העולם שהכרתי הפך לעיסה של זיכרון עמום.
ואז
חריקת בלמים... זעקה...
פח נמעך... ריח של שרפה...
ה ת נ פ צ ו ת.
אלפי רסיסים חדרו לתוכי
ללא תחושה וללא חשש,
שקט רועם. שקט נורא.
זעקה רמה עלתה מלמטה, ולפתע נָדַמָה.
ושוב שרר שקט.
והכול נעשה שליו. שקט
הראש... הראש...
טלטלה.
ערפל.
