סיפור אהבה

1

מה אפשר לומר על בחורה בת עשרים וחמש שמתה?
שהיא היתה יפהפייה. ומבריקה. שהיא אהבה את מוצרט ואת באך. ואת הביטלס. ואותי. פעם, כשהיא סיווגה גם אותי בין הסגנונות המוזיקליים האהובים עליה, שאלתי אותה מה סדר העדיפויות שלה, והיא השיבה בחיוך, "סדר אלפביתי". גם אני חייכתי אז. אבל עכשיו אני יושב ותוהה אם תייגה אותי לפי שמי הפרטי - ואז אני מזדנב לי אי שם אחרי מוצרט - או לפי שם המשפחה שלי - ואז אני איפשהו בין באך לביטלס.* ובכל מקרה אני לא במקום הראשון, ומסיבה מטופשת כלשהי זה מטריף אותי, לאור העובדה שגידלו אותי לשאוף תמיד להיות מספר אחת. מורשת משפחתית, מכירים?
[* שמו של הגיבור הוא אוליבר, ובאנגלית מאייתים אותו Oliver; ומכאן שהוא מזדנב אחרי מוצרט. שם המשפחה שלו הוא בארט. (כל ההערות הן הערות המתרגמת, מ"ב.)]
בסתיו של השנה האחרונה שלי בקולג' קניתי לי הרגל ללמוד בספרייה של רדקליף. לא רק כדי להסתכל על בחורות, אם כי אני מודה שאהבתי לעשות את זה. המקום היה שקט, אף אחד לא הכיר אותי, ולא היתה דרישה גדולה לספרים השמורים. יום לפני אחת מהבחינות בהיסטוריה, עוד לא פתחתי אפילו את הספר הראשון ברשימה - מחלה מוכרת בהארוורד. פסעתי לאטי אל דלפק השמורים כדי לקחת אחד מהספרים העבים שיצילו אותי למחרת. שתי בנות עבדו בדלפק: אחת גבוהה שנראתה כמו שחקנית טניס, והשנייה, עכברונית עם משקפיים. החלטתי ללכת על מיני־מאוס המשקפופרית.
"יש לכם אולי את 'דעיכת ימי הביניים'?"
היא תקעה בי מבט.
"יש לכם אולי ספרייה משלכם?" שאלה.
"תקשיבי, לסטודנטים מהארוורד מותר להשתמש בספרייה של רדקליף."
"אני לא אומרת שזה לא חוקי, פְּרֶפּי,* אני מדברת על אתיקה. יש לכם איזה חמישה מיליון ספרים. לנו יש רק כמה אלפים עלובים."
[* כינוי לסטודנטים שלומדים בבתי הספר היוקרתיים ביותר בארצות הברית - preparatory school, המכינים ללימודים באוניברסיטה. אותם סטודנטים הולכים בדרך כלל ללמוד אחר כך במוסדות היוקרתיים ביותר, דוגמת ייל והארוורד.]
וואו, איזו יפת נפש! מאלה שחושבות שמכיוון שהיחס בין רדקליף להארוורד הוא חמישה לאחד, הבנות צריכות להיות חכמות פי חמישה מהבנים. בדרך כלל אני שוחט טיפוסים כמוה, אבל באותו רגע הייתי זקוק נואשות לספר המחורבן הזה.
"תקשיבי, אני זקוק לספר הדפוק הזה."
"אתה מוכן לשמור על הפה שלך, פּרפּי?"
"למה את כל כך בטוחה שאני פּרפּי?"
"כי אתה נראה עשיר וטיפש," היא אמרה, והסירה את משקפיה.
"את טועה," מחיתי. "האמת היא שאני חכם ועני."
"לא, לא. אני חכמה וענייה."
היא הביטה היישר אל תוך עיני. היו לה עיניים חומות. אוקיי, אולי אני נראה עשיר, אבל שום רדקליפית - אפילו אם יש לה עיניים יפות - לא תקרא לי טיפש.
"מה לעזאזל הופך אותך לכל כך חכמה?" שאלתי.
"זה שלא הייתי יוצאת איתך לקפה," היא ענתה.
"תשמעי - לא הייתי מזמין אותך."
"וזה," היא ענתה, "בדיוק מה שהופך אותך לטיפש."
תרשו לי להסביר למה הזמנתי אותה לקפה. בזכות העובדה שנכנעתי בתחכום רב ברגע הקריטי - כלומר, העמדתי פנים שפתאום אני דווקא רוצה להזמין אותה לקפה - השגתי את הספר. ומאחר שהיא לא יכלה לצאת עד לסגירת הספרייה, היה לי המון זמן לספוג משפטי חוכמה על מעבר התלות של המלכים בשלהי המאה האחת־עשרה, משכבת הכמורה לעורכי הדין. קיבלתי 95 במבחן, שזה במקרה הציון שנתתי לרגליים של ג'ני ברגע שראיתי אותה יוצאת מאחורי הדלפק. לתלבושת שלה, לעומת זאת, לא נתתי ציון גבוה; היא היתה בוהמיינית מדי לטעמי. במיוחד תיעבתי את השק האינדיאני המשונה שהיא קראה לו תיק יד. למרבה המזל לא אמרתי כלום, כי אחר כך גיליתי שהיא עיצבה את התיק בעצמה.
הלכנו ל"מסעדת הגמדים", מזנון סנדוויצ'ים סמוך, אשר למרות שמו לא מיועד רק לאנשים קטנים. הזמנתי פעמיים קפה ובראוני עם גלידה (בשבילה).
"אני ג'ניפר קאבילֵרי," היא אמרה, "אמריקאית ממוצא איטלקי."
כאילו שלא יכולתי לנחש.
"לומדת מוזיקה," הוסיפה.
"אני אוליבר," אמרתי.
"זה השם הפרטי או שם המשפחה?" היא שאלה.
"השם הפרטי," עניתי ואז הודיתי ששמי המלא הוא אוליבר בּארֶט. (רוב השם על כל פנים.)
"אה," היא אמרה. "בארט, כמו המשורר?"
"כן," אמרתי. "אבל אנחנו לא קרובי משפחה."
בשתיקה שהשתררה לאחר מכן הודיתי לאלוהים שהיא לא שאלה את השאלה המוכרת והמטרידה: "בארט, כמו הבניין?" מאחר שהקשר המשפחתי שלי לבחור שבנה את בניין בארט - המבנה הגדול והמכוער ביותר בהארוורד, מונומנט כביר להון, ליוהרה ולהארוורדיזם הבוטה של המשפחה שלי - הוא כאבן רחיים על צווארי.
אחר כך היא נעשתה שקטה למדי. כל כך מהר נגמרו לנו נושאי השיחה? אולי התאכזבה מכך שאני לא מקורב למשורר? מה הסיפור?! היא פשוט ישבה שם, מביטה בי בחצי חיוך. כדי להעסיק את עצמי במשהו, הצצתי במחברות שלה. כתב היד שלה היה מעניין - אותיות קטנות ומחודדות, ללא רישיות (מי היא חושבת שהיא, א. א. קאמינגס?). והיא נרשמה לכמה קורסים מרשימים למדי: ספרות השוואתית 105, מוזיקה 150, מוזיקה 201 -
"מוזיקה 201? זה לא קורס של תואר שני?"
היא הנהנה, ולא הצליחה להסתיר את גאוותה.
"פּוֹליפוֹניה ברנסאנס."
"מה זה פוליפוניה?"
"לא משהו מיני, פרפי."
איך הסכמתי לסבול את זה? היא לא קוראת את המגזין של הארוורד, ה"קרימזון"? היא לא יודעת מי אני?
"הֵיי, את לא יודעת מי אני?"
"ברור," ענתה בבוז. "אתה הבעלים של בניין בארט."
היא לא ידעה מי אני.
"אני לא הבעלים של בניין בארט," מחיתי. "במקרה, סבא־רבא שלי נתן אותו במתנה להארוורד או משהו."
"כדי שהנכד־הלא־משהו שלו בטוח יתקבל!"
זהו, עד כאן.
"ג'ני, אם את כל כך משוכנעת שאני לוזר, למה לחצת עלי להזמין אותך לקפה?"
היא הסתכלה לי ישר בעיניים וחייכה.
"אני אוהבת את הגוף שלך," אמרה. בשביל לנצח בגדול, צריך לדעת גם להפסיד. אין כאן שום פרדוקס. זה קטע ייחודי של הארוורד, לדעת להפוך כל הפסד לניצחון.
"חבל, בארט. זה היה יופי של משחק."
"באמת, אני שמח שניצחתם. הייתם ממש צריכים את זה."
כמובן, ניצחון מוחלט עדיף. כלומר, אם יש אפשרות כזו, הכי טוב להבקיע בשנייה האחרונה. וכשליוויתי את ג'ני חזרה למעונות עוד לא ויתרתי על האפשרות להביס את הכלבה השחצנית הזו מרדקליף.
"תקשיבי, חתיכת כלבה שחצנית, בשישי יש משחק הוקי נגד דַרְטמוֹת'."
"אז?"
"אז אני רוצה שתבואי."
היא השיבה ביראת הכבוד המוכרת של סטודנטיות מרדקליף כלפי ספורט:
"למה לעזאזל שארצה לראות משחק הוקי עלוב?"
עניתי בפשטות:
"כי אני משחק."
השתררה שתיקה קצרה. יכולתי לשמוע את השלג צונח.
"באיזה קבוצה?" היא שאלה.