"אילו הכרישים היו בני־אדם", שאלה את מר ק' הבת הקטנה של בעלת הבית שלו, "אז הם היו נחמדים יותר לדגים הקטנים?"
"בטח", הוא אמר. "אילו הכרישים היו בני־אדם, הם היו נותנים לבנות תיבות עצומות בים לדגים הקטנים, שבתוכם מיני מזון, מן הצומח ומן החי. הם היו דואגים לכך שהתיבות תמיד יכילו מים טריים, והיו נוקטים כל מיני אמצעים סניטריים. אם למשל דגיג היה נפצע בסנפיר, הוא היה נחבש מייד, כדי שלא ימות לכרישים בטרם עת. כדי שהדגיגים לא יהפכו למלנכולים היו מתקיימים מפעם לפעם פסטיבלי מים; מכיוון שדגיגים שמחים טעימים יותר מעצובים.
היו כמובן גם בתי ספר בתיבות הגדולות. בבתי הספר האלה הדגיגים היו לומדים איך שוחים לתוך הלועות של הכרישים. הם היו צריכים לדוגמה גיאוגרפיה, כדי שיוכלו למצוא את הכרישים הגדולים בזמן שהם נחים להם בעצלתיים איפשהו.
העיקר היה כמובן החינוך המוסרי של הדגיגים. היו מלמדים אותם שזה הכי יפה כשדגיג מקריב את עצמו בשמחה, ושכולם חייבים להאמין לכרישים כשהם אומרים שהם דואגים לעתיד טוב. היו מלמדים אותם שהעתיד הזה יהיה בטוח רק כשהדגיגים ילמדו להיות צייתנים. שעליהם להישמר מפני רעיונות מטריאליסטיים, אגואיסטיים, מרקסיסטיים, ירודים, ולהודיע לכרישים מייד אם אחד מהם מקשקש על רעיונות כאלה.
אילו הכרישים היו בני־אדם הם היו כמובן מנהלים מלחמות אלה באלה, בשביל לכבוש תיבות דגים זרות ודגיגים זרים. הם היו נותנים לדגיגים שלהם להילחם. הם היו מלמדים את הדגיגים שביניהם ובין הדגיגים של הכרישים האחרים קיים הבדל ענקי. הדגיגים, הם היו מצהירים, הם כידוע אילמים, אבל הם שותקים בשפות שונות לגמרי ובלתי אפשרי שהם יבינו זה את זה. לכל דגיג שהיה הורג במלחמה כמה דגיגים אחרים, דגיגים עוינים ששותקים בשפות אחרות, היו מעניקים מדליה קטנה מאצות והתואר גיבור.
אילו הכרישים היו בני־אדם הייתה להם כמובן גם אמנות. היו תמונות יפות, שבהן השיניים של הכרישים מצוירות בצבעים מרהיבים, והלועות שלהם מוצגים כגני תענוגות, שבהם אפשר לפזז. התיאטרון על קרקעית הים היה מציג איך דגיגים גיבורים שוחים לתוך לועות הכרישים בהתלהבות, והמוסיקה הייתה יפה כל כך, שלצליליה, בהובלת המקהלה, הדגיגים היו זורמים שרויים בשרעפים וחלומות נעימים אל תוך לועות הכרישים. גם דת היתה, אילו היו הכרישים בני־אדם. היא היתה מלמדת שהדגיגים מתחילים לחיות באמת רק בבטן הכרישים.
חוץ מזה, אילו הכרישים היו בני־אדם, היה מפסיק המצב כמו שהוא עכשיו, שבו כל הדגיגים הם אותו הדבר. כמה מהם היו מקבלים משרה ומוצבים מעל האחרים. אלה שגדולים קצת יותר היו אף רשאים לטרוף את הקטנים יותר. זה היה רק נעים לכרישים, כי כך הם עצמם היו זוכים לאכול חתיכות גדולות יותר לעיתים קרובות יותר. והדגיגים הגדולים יותר בעלי המשרות — מורים, קצינים, מהנדסי תיבות, וכולי — היו דואגים לסֶדֶר בין הדגיגים. בקיצור, בסך הכל הייתה רק תרבות בים, אילו הכרישים היו בני־אדם".
