הספר היפה הזה של יצחק שלו ראה אור במקור ב-1964 ומספר על תקופת המאורעות .1939-1936 - יציאתו המחודשת היום, ב,2011- מאפשרת, לכן, פרספקטיבה משולשת על ההוויה הישראלית. משולשת לא רק נקודת התצפית הכרונולוגית שדרכה ניתן לקרוא בספר היום; שלושה הם גם נושאיו העיקריים: ציונות, גבריות ואמנות.
המספר, גבר עייף ויגע בשנות ה-40 לחייו, נזכר בפרשה מסעירה מימי נעוריו: פרשת גבריאל תירוש. תירוש, מורה צעיר וכריזמטי יוצא גרמניה, ליכד תחתיו קבוצת נערים ירושלמים בני ,17 ארבעה בנים ובת אחת. בתחילה לקח אותם לסיורים לימודיים-היסטוריים באתרים צלבניים, אובססיבי באשר לניסיון הצלבני והאפשרות שהציונות תסתיים בכישלון דומה לו, אבל במהרה החל לאמן את בני החבורה אימונים קרביים. הוא האמין שהמלחמה עם הערבים בלתי נמנעת, ורק הכוח ישכנע אותם לוותר על שאיפותיהם הפוליטיות.
תירוש הוא למעשה מראשוני "הפורשים," שמחו על מדיניות ההבלגה של ההגנה. פרוץ המאורעות נתן לו ולנעריו הזדמנות לפעולה נגד הכנופיות הערביות בסביבות ירושלים. אחת הפעולות הסתיימה במותה של הנערה, איה, שהמספר, נער רגיש וכותב שירה, היה מאוהב בה. איה, מצידה, הייתה מאוהבת במורה הכריזמטי, שקנאותו האידיאולוגית לא הותירה לו פנאי לענייני אהבה.
שנות ה-50 וה-60 המוקדמות נתפסו בספרות הדור, 'דור הפלמ"ח' (ששלו שייך לו מבחינה כרונולוגית,( כימי קטנות. כך, למשל, מתוארים ימים אלה ביצירות של אהרן מגד וחנוך ברטוב. ימיה ההרואיים של הציונות נתפסו כנחלת העבר, ועל מקומו של הציוני ההרואי בא, בעיני שלו ועמיתיו, היהודי הישן: "בצעירותנו כולנו 'צברים,' חולמים ולוחמים, פרועיאופי ולועגים לממון. אך אין לך 'צבר' בגיל 40 או ,50 שבו נעשים אנו יהודים ממולחים [...] בני שבטם החרוץ של הרוטשילדים." המספר, למשל, הפך לפקיד וחברו לקבוצת הנערים הפך לבנקאי (שאר בני החבורה מתו בקרבות.( ימיה ההרואיים של הציונות כמו חלפו, ועל מקומם באה הכרס והבורגנות. בזמן פרסום הספר, אפשר היה לקרוא אותו כאגדה מתגעגעת על ימים שהיו ואינם. אבל תקופת "השלום הארוך" הישראלית, זה שבין '56 ל,'67- חלפה עברה כידוע, ומאז לא יצאו עשר שנים בלי סכסוך דמים בינינו לבין שכנינו. לכן, הקריאה בספר ב-2011 טעונה באירוניה שדווקא מוסיפה לערכו. כמעט עשור אחרי מותו של יצחק שלו - משורר וסופר יליד ,1919 מורה ידוע לתנ"ך (ואביו של מאיר שלו) - הסוגיה הפוליטית שהוא מעלה רלוונטית ואינה נחלת העבר.
הנושא השני הגדול של הספר הוא הגבריות. בכתיבתו של משה שמיר, בן דורו של שלו, מצוירים "הפורשים" כחמומי מוח, פזיזים, "עירוניים," "ממושקפים" ופטפטנים. "הפורשים," בקיצור, אינם גברים באמת. רק אנשי ההגנה או הפלמ"ח - המאופקים והאחראים - הם גברים כהלכה. יש בתיאור של שמיר – ונדמה לי שאינני דולה זאת ממוחי החולני – יותר מרמז לכך שהתנהגותם הנערית של "הפורשים" משולה או אף מרמזת על שפיכה מוקדמת; חוסר יכולת להחזיק, לעמוד זקוף לאורך זמן. אצל שלו הדברים הפוכים בתכלית. ההבלגה נתפסת כחולשת זקנים, כגלותיות, ואילו עמדתו של גבריאל (ששמו מכיל את השורש ג.ב.ר) נתפסת כגברית. עליונותו הגברית של תירוש כל כך מוחלטת בעיני המספר, שהוא אפילו אינו מקנא באהבתה של איה אליו.
אם להמשיך את המטאפורה המינית",הפורשים" אצל שלו הם בעלי האון, ואילו אנשי ההגנה אימפוטנטים. העמדה שלו, כמובן, מעט יותר מורכבת. יש אירוניה לא מועטה באופן שבו הוא בוחן את הערצת הנערים לגבריאל, כמו גם את פולחן הגבריות הכמעט פאשיסטי שלו (שיש בו אולי רמזים דקים להומוסקסואליות.( שלו גם רומז שחינוכו בתנועת נוער גרמנית הכשיר את גבריאל להשקפותיו הכוחניות (כוחניות מלווה בשאיפה לטוהר מוסרי, כפי שהייתה גם אצל חלק מהנאצים.(
המספר אינו איש מעשה, והוא תוהה מדוע גבריאל בחר בו בכלל להיות חלק מהחבורה. הוא נוטה לדברי ספרות; נטייה שמבדילה אותו משאר בני החבורה. קשה להיות אמן – או איש רגיש בכלל - בחברה מיליטריסטית. זה היה נכון ב,1936-ב 1964- וזה נכון ב.2011- חלק גדול מתוגת הגבריות שאפשר למצוא ביצירות שבתאי או לוין, שמיר או יזהר, נובע מהלחץ העצום שמפעילה חברה שזקוקה ללוחמים ולאנשי מעשה על בניה העדינים יותר. שלו מעניק וריאציה מעניינת משלו לנושא הישראלי מאוד הזה.
הספר כתוב בעברית נהדרת, הדורה אך גמישה. אבל אולי הרושם היציב ביותר בקריאת הספר הזה, שראה אור לפני כמעט 50 שנה, הוא שלסופר יש מה לומר ומה לספר. לעומתו, התחושה בקריאת רומנים ישראליים רבים היום היא שהסופר רצה להיות סופר ואז כבר מצא מה לומר.
עוד 3 ספרים בירושלים של תקופת המנדט:
הר העצה הרעה > עמוס עוז
קיץ בדרך הנביאים > דוד שחר
שירה > ש"י עגנון
בתמונה: נוטרים בירושלים בתקופת המנדט, 1938
גברים בעבודה
ההוצאה המחודשת של 'פרשת גבריאל תירוש,' ספרו היפה של יצחק שלו, מאפשרת מבט אירוני על גלגוליה של הציונות
הספר היפה הזה של יצחק שלו ראה אור במקור ב-1964 ומספר על תקופת המאורעות .1939-1936 - יציאתו המחודשת היום, ב,2011- מאפשרת, לכן, פרספקטיבה משולשת על ההוויה הישראלית. משולשת לא רק נקודת התצפית הכרונולוגית שדרכה ניתן לקרוא בספר היום; שלושה הם גם נושאיו העיקריים: ציונות, גבריות ואמנות.
המספר, גבר עייף ויגע בשנות ה-40 לחייו, נזכר בפרשה מסעירה מימי נעוריו: פרשת גבריאל תירוש. תירוש, מורה צעיר וכריזמטי יוצא גרמניה, ליכד תחתיו קבוצת נערים ירושלמים בני ,17 ארבעה בנים ובת אחת. בתחילה לקח אותם לסיורים לימודיים-היסטוריים באתרים צלבניים, אובססיבי באשר לניסיון הצלבני והאפשרות שהציונות תסתיים בכישלון דומה לו, אבל במהרה החל לאמן את בני החבורה אימונים קרביים. הוא האמין שהמלחמה עם הערבים בלתי נמנעת, ורק הכוח ישכנע אותם לוותר על שאיפותיהם הפוליטיות.
תירוש הוא למעשה מראשוני "הפורשים," שמחו על מדיניות ההבלגה של ההגנה. פרוץ המאורעות נתן לו ולנעריו הזדמנות לפעולה נגד הכנופיות הערביות בסביבות ירושלים. אחת הפעולות הסתיימה במותה של הנערה, איה, שהמספר, נער רגיש וכותב שירה, היה מאוהב בה. איה, מצידה, הייתה מאוהבת במורה הכריזמטי, שקנאותו האידיאולוגית לא הותירה לו פנאי לענייני אהבה.
שנות ה-50 וה-60 המוקדמות נתפסו בספרות הדור, 'דור הפלמ"ח' (ששלו שייך לו מבחינה כרונולוגית,( כימי קטנות. כך, למשל, מתוארים ימים אלה ביצירות של אהרן מגד וחנוך ברטוב. ימיה ההרואיים של הציונות נתפסו כנחלת העבר, ועל מקומו של הציוני ההרואי בא, בעיני שלו ועמיתיו, היהודי הישן: "בצעירותנו כולנו 'צברים,' חולמים ולוחמים, פרועיאופי ולועגים לממון. אך אין לך 'צבר' בגיל 40 או ,50 שבו נעשים אנו יהודים ממולחים [...] בני שבטם החרוץ של הרוטשילדים." המספר, למשל, הפך לפקיד וחברו לקבוצת הנערים הפך לבנקאי (שאר בני החבורה מתו בקרבות.( ימיה ההרואיים של הציונות כמו חלפו, ועל מקומם באה הכרס והבורגנות. בזמן פרסום הספר, אפשר היה לקרוא אותו כאגדה מתגעגעת על ימים שהיו ואינם. אבל תקופת "השלום הארוך" הישראלית, זה שבין '56 ל,'67- חלפה עברה כידוע, ומאז לא יצאו עשר שנים בלי סכסוך דמים בינינו לבין שכנינו. לכן, הקריאה בספר ב-2011 טעונה באירוניה שדווקא מוסיפה לערכו. כמעט עשור אחרי מותו של יצחק שלו - משורר וסופר יליד ,1919 מורה ידוע לתנ"ך (ואביו של מאיר שלו) - הסוגיה הפוליטית שהוא מעלה רלוונטית ואינה נחלת העבר.
הנושא השני הגדול של הספר הוא הגבריות. בכתיבתו של משה שמיר, בן דורו של שלו, מצוירים "הפורשים" כחמומי מוח, פזיזים, "עירוניים," "ממושקפים" ופטפטנים. "הפורשים," בקיצור, אינם גברים באמת. רק אנשי ההגנה או הפלמ"ח - המאופקים והאחראים - הם גברים כהלכה. יש בתיאור של שמיר – ונדמה לי שאינני דולה זאת ממוחי החולני – יותר מרמז לכך שהתנהגותם הנערית של "הפורשים" משולה או אף מרמזת על שפיכה מוקדמת; חוסר יכולת להחזיק, לעמוד זקוף לאורך זמן. אצל שלו הדברים הפוכים בתכלית. ההבלגה נתפסת כחולשת זקנים, כגלותיות, ואילו עמדתו של גבריאל (ששמו מכיל את השורש ג.ב.ר) נתפסת כגברית. עליונותו הגברית של תירוש כל כך מוחלטת בעיני המספר, שהוא אפילו אינו מקנא באהבתה של איה אליו.
אם להמשיך את המטאפורה המינית",הפורשים" אצל שלו הם בעלי האון, ואילו אנשי ההגנה אימפוטנטים. העמדה שלו, כמובן, מעט יותר מורכבת. יש אירוניה לא מועטה באופן שבו הוא בוחן את הערצת הנערים לגבריאל, כמו גם את פולחן הגבריות הכמעט פאשיסטי שלו (שיש בו אולי רמזים דקים להומוסקסואליות.( שלו גם רומז שחינוכו בתנועת נוער גרמנית הכשיר את גבריאל להשקפותיו הכוחניות (כוחניות מלווה בשאיפה לטוהר מוסרי, כפי שהייתה גם אצל חלק מהנאצים.(
המספר אינו איש מעשה, והוא תוהה מדוע גבריאל בחר בו בכלל להיות חלק מהחבורה. הוא נוטה לדברי ספרות; נטייה שמבדילה אותו משאר בני החבורה. קשה להיות אמן – או איש רגיש בכלל - בחברה מיליטריסטית. זה היה נכון ב,1936-ב 1964- וזה נכון ב.2011- חלק גדול מתוגת הגבריות שאפשר למצוא ביצירות שבתאי או לוין, שמיר או יזהר, נובע מהלחץ העצום שמפעילה חברה שזקוקה ללוחמים ולאנשי מעשה על בניה העדינים יותר. שלו מעניק וריאציה מעניינת משלו לנושא הישראלי מאוד הזה.
הספר כתוב בעברית נהדרת, הדורה אך גמישה. אבל אולי הרושם היציב ביותר בקריאת הספר הזה, שראה אור לפני כמעט 50 שנה, הוא שלסופר יש מה לומר ומה לספר. לעומתו, התחושה בקריאת רומנים ישראליים רבים היום היא שהסופר רצה להיות סופר ואז כבר מצא מה לומר.
עוד 3 ספרים בירושלים של תקופת המנדט:
הר העצה הרעה > עמוס עוז
קיץ בדרך הנביאים > דוד שחר
שירה > ש"י עגנון
בתמונה: נוטרים בירושלים בתקופת המנדט, 1938
אריק גלסנר
7 לילות
19/08/2011
לקריאת הסקירה המלאה >
