סירוה מריה, בתו יחידתו של המרקיז דה קסלדוארו, נולדה פגית במאה השמונה עשרה בעיר נמל קריבית והמיילדת אמרה שהיא לא תחיה. באותה שעה נדרה דימינדה דה אדוינטו, השפחה הכושית התקיפה שמשלה בבית האציל, נדר לקדושיה שלה, שאם תחיה הילדה לא ייגזז שער ראשה עד ליל כלולותיה. והילדה חיתה.
אמה שנאה אותה מלידתה, אביה לא התעניין בה, ולכן היניקה אותה דימינדה השפחה וגידלה אותה בחצר העבדים, והילדה למדה לרקוד קודם שלמדה לדבר, דיברה שלוש שפות אפריקניות, בילבלה חיות ועופות כששרה בקולותיהם, והיתה מוקפת פמליה עליזה של כושיות ואינדיאניות שטיפחו באהבה אותה ואת שערה הארוך.
בעולם מעיק שאיש לא היה בן חורין בו, היתה סירוה חופשייה. חצר העבדים היתה ביתה ומשפחתה. "הדבר היחיד שעושה את הילדה הזאת לבנה", היתה אמה רוטנת, "הוא הצבע". יום אחד הלכה סירוה לשוק כדי לקנות קישוטים למסיבת יום הולדתה השנים עשר, ושם נשך אותה כלב נגוע בכלבת. מכאן ואילך מתערבים הלבנים ותרבותם התערבות גורלית בחייה. וגם האהבה.
מספריו של גבריאל גרסיה מארקס, הסופר המהולל חתן פרס נובל לספרות, ראו אור בהוצאת "עם עובד" מאה שנים של בדידות, סתיו של פטריארך, כרוניקה של מוות ידוע מראש, אהבה בימי כולרה, גנרל במבוך, ושנים עשר סיפורים נודדים.
