יונה דמיונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יונה דמיונה
הוספה למועדפים

יונה דמיונה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שרה מונטה

שרה מונטה היא מטפלת רב-תחומית בקשיי למידה ותפקוד. ספרה הראשון לילדים "דמיון מודרך לגיל הרך" ראה אור ברימונים בשנת 2009 וזכה לאהדה רבה.

תקציר

הדודה יונה דמיונה מגיעה לביקור מפתיע ומתגלה כדודה מיוחדת במינה שלרגע לא משעמם במחיצתה. היא מצחיקה וצבעונית, מטיילת ברחבי העולם כשתוכי גדול וצווחן ישוב על כתפה ותרמיל ענקי שיש הו ה-מ-ו-ן מזכרות וחפצים מעניינים, אבל אפילו לא מתנה אחת בשביל רונה...

הדודה כובשת במהרה את לב חבריה של רונה, קייטנת "הוקוס-פוקוס-דמיוניטוס" יוצאת לדרך, ההרפתקאות לא מאחרות להגיע והחופש הגדול הופך לחוויה מרגשת ובלתי-נשכחת. רונה וחבריה ילמדו כמה דברים חדשים אחד על השני ועל עצמם, ובעיקר, יגלו את עוצמתו וחשיבותו של הדמיון.

ספר כובש לילדים בגילאי 7 - 11. את העלילה הסוחפת מלווים איוריה המשעשעים של ליאת אלוף.

שרה מונטה היא מטפלת רב-תחומית בקשיי למידה ותפקוד. ספרה הראשון לילדים דמיון מודרך לגיל הרך ראה אור ברימונים בשנת 2009 וזכה לאהדה רבה.

פרק ראשון

פרק א'
שבו אני שומעת לראשונה על הדודה יונה דמיונה



קוראים לי רונה כהן ואני גרה בקריית אונו. הסיפור שאני עומדת לספר לכם קרה לאורך קיץ אחד.
הכול התחיל קצת לפני אמצע החופש הגדול שבין כיתה ב' לכיתה ג'. הקייטנה כבר הסתיימה וכיוון ששני ההורים שלי עובדים - אמא ענת היא רופאה, ולאבא דניאל יש חנות ספרים - נדדתי בין הבתים של הסבים והסבתות שלי, שגם הם גרים בקריית אונו. לפעמים ישנתי אצל הילה, שגרה בקומה השלישית בבניין. הילה היא החברה הכי טובה שלי ולומדת אִתי באותה כיתה.
הטלפון הנייד של אבא צלצל באמצע הלילה.
שמעתי אותו מצוין - אני קצת מפחדת מהחושך, אז אני ישנה תמיד עם דלת פתוחה כדי שלחדר שלי יכנס קצת אור מהמנורה שדולקת כל הלילה בפרוזדור. הצלצול הגיע מכיוון הסלון - אבא תמיד שוכח שם את הטלפון הנייד שלו. אחר ־כך ראיתי את אבא לבוש במכנסיים קצרים, עם שיער פרוע, חולף במהירות ליד החדר שלי, בדרכו לסלון. מייד לאחר מכן שמעתי גם "איי!" ו"אאוץ'!" כשנתקל בפינת השולחן בסלון החשוך.
"הלו," שמעתי אותו עונה בקול מנומנם. היה רגע של שקט ואחר־כך תוך שנייה, שמעתי אותו צועק בהתרגשות: "נהדר! נפלא! אני ממש מאושר!" הוא שוחח כמה דקות בלחש ואחרי שסגר את הטלפון רץ לכיוון חדר השינה שלו ושל אמא. בדרך שאג לי: "רונה'לה! את ישנה?"
נו, באמת, כאילו שיכולתי לישון ברעש הזה. ירדתי מהמיטה שלי ומיהרתי אחריו לחדר השינה של ההורים.
מצאתי את אמא יושבת במיטה, לבושה בחולצת טריקו מפוספסת של אבא, גדולה פי שלושה ממידתה. טיפסתי למיטה שלהם והתיישבתי לידה.
העיניים שלה היו חצי עצומות כשהיא שאלה בישנוניות: "מה קרה, דניאל? על מה המהומה?"
"הדודה יונה באה לביקור!" אבא הודיע לה בשמחה. עיניה של אמא נפקחו לרווחה והיא כבר הייתה ערנית לגמרי. היא זינקה על אבא וחיבקה אותו: "איזה יופי! זה נפלא - כל־כך הרבה זמן עבר מאז שהתראינו!" אמרה באושר.
"את זוכרת איך קראו לה כולם?" שאל אבא.
"יונה דמיונה!" צהלו שניהם ביחד. אני התבוננתי בהם בתימהון.
"מי זאת הדודה יונה?" שאלתי בסקרנות.
אמא הסבירה, "דודה יונה היא הדודה של אבא שלך. היא אחותו הצעירה של סבא אורי, אבא של אבא."
"אז למה קראו לה יונה דמיונה, ולא יונה כהן כמו לסבא אורי? היא התחתנה עם מישהו ששם המשפחה שלו דמיונה?" שאלתי.
אבא ואמא פרצו בצחוק.
"הדודה יונה בכלל לא נשואה," אמרה אמא.
"חכי, כשתכירי אותה תביני למה קוראים לה יונה דמיונה," הוסיף אבא בגיחוך. "היא מגיעה מחרתיים בטיסה ותנחת כאן בשבע בבוקר. אקח יום חופש ואבוא לפגוש אותה בשדה התעופה. אני אקח אִתי גם את רונה."
"רעיון מצוין," הסכימה אמא. היא פנתה אליי ואמרה בחיוך, "נו, נו - הולך להיות לך קיץ מעניין..."
באותו הלילה, אחרי שחזרתי לחדר שלי וההורים נרדמו, כבר לא הצלחתי לישון. דמיינתי איך נראית הדודה יונה - אם היא אחות של סבא אורי היא בטח כבר נורא זקנה, עם שיער לבן ומשקפיים קטנים על קצה האף. בטח היא תגיע עם מזוודה גדולה מלאה מתנות. אבל למה לא שמעתי עליה מעולם? בבוקר אשאל את אבא הכול, חשבתי לעצמי.
בבוקר, לאף אחד לא היה זמן בשבילי. אבא ואמא יצאו מוקדם לעבודה, וסבתא חנה, אמא של אמא, באה לקחת אותי אליה הביתה. היא רק ידעה לספר שהדודה יונה היא הדודה של אבא ושהיא גרה בחו"ל הרבה שנים.
בלילה, כשהחזירו אותי הביתה, הייתי כל־כך עייפה שאני אפילו לא זוכרת שלבשתי פיג'מה. אני רק זוכרת שחלמתי על אישה זקנה עם מזוודה ע־נ־ק־י־ת מלאה במתנות, שנוחתת אצלי בחדר.

שרה מונטה

שרה מונטה היא מטפלת רב-תחומית בקשיי למידה ותפקוד. ספרה הראשון לילדים "דמיון מודרך לגיל הרך" ראה אור ברימונים בשנת 2009 וזכה לאהדה רבה.

עוד על הספר

יונה דמיונה שרה מונטה

פרק א'
שבו אני שומעת לראשונה על הדודה יונה דמיונה



קוראים לי רונה כהן ואני גרה בקריית אונו. הסיפור שאני עומדת לספר לכם קרה לאורך קיץ אחד.
הכול התחיל קצת לפני אמצע החופש הגדול שבין כיתה ב' לכיתה ג'. הקייטנה כבר הסתיימה וכיוון ששני ההורים שלי עובדים - אמא ענת היא רופאה, ולאבא דניאל יש חנות ספרים - נדדתי בין הבתים של הסבים והסבתות שלי, שגם הם גרים בקריית אונו. לפעמים ישנתי אצל הילה, שגרה בקומה השלישית בבניין. הילה היא החברה הכי טובה שלי ולומדת אִתי באותה כיתה.
הטלפון הנייד של אבא צלצל באמצע הלילה.
שמעתי אותו מצוין - אני קצת מפחדת מהחושך, אז אני ישנה תמיד עם דלת פתוחה כדי שלחדר שלי יכנס קצת אור מהמנורה שדולקת כל הלילה בפרוזדור. הצלצול הגיע מכיוון הסלון - אבא תמיד שוכח שם את הטלפון הנייד שלו. אחר ־כך ראיתי את אבא לבוש במכנסיים קצרים, עם שיער פרוע, חולף במהירות ליד החדר שלי, בדרכו לסלון. מייד לאחר מכן שמעתי גם "איי!" ו"אאוץ'!" כשנתקל בפינת השולחן בסלון החשוך.
"הלו," שמעתי אותו עונה בקול מנומנם. היה רגע של שקט ואחר־כך תוך שנייה, שמעתי אותו צועק בהתרגשות: "נהדר! נפלא! אני ממש מאושר!" הוא שוחח כמה דקות בלחש ואחרי שסגר את הטלפון רץ לכיוון חדר השינה שלו ושל אמא. בדרך שאג לי: "רונה'לה! את ישנה?"
נו, באמת, כאילו שיכולתי לישון ברעש הזה. ירדתי מהמיטה שלי ומיהרתי אחריו לחדר השינה של ההורים.
מצאתי את אמא יושבת במיטה, לבושה בחולצת טריקו מפוספסת של אבא, גדולה פי שלושה ממידתה. טיפסתי למיטה שלהם והתיישבתי לידה.
העיניים שלה היו חצי עצומות כשהיא שאלה בישנוניות: "מה קרה, דניאל? על מה המהומה?"
"הדודה יונה באה לביקור!" אבא הודיע לה בשמחה. עיניה של אמא נפקחו לרווחה והיא כבר הייתה ערנית לגמרי. היא זינקה על אבא וחיבקה אותו: "איזה יופי! זה נפלא - כל־כך הרבה זמן עבר מאז שהתראינו!" אמרה באושר.
"את זוכרת איך קראו לה כולם?" שאל אבא.
"יונה דמיונה!" צהלו שניהם ביחד. אני התבוננתי בהם בתימהון.
"מי זאת הדודה יונה?" שאלתי בסקרנות.
אמא הסבירה, "דודה יונה היא הדודה של אבא שלך. היא אחותו הצעירה של סבא אורי, אבא של אבא."
"אז למה קראו לה יונה דמיונה, ולא יונה כהן כמו לסבא אורי? היא התחתנה עם מישהו ששם המשפחה שלו דמיונה?" שאלתי.
אבא ואמא פרצו בצחוק.
"הדודה יונה בכלל לא נשואה," אמרה אמא.
"חכי, כשתכירי אותה תביני למה קוראים לה יונה דמיונה," הוסיף אבא בגיחוך. "היא מגיעה מחרתיים בטיסה ותנחת כאן בשבע בבוקר. אקח יום חופש ואבוא לפגוש אותה בשדה התעופה. אני אקח אִתי גם את רונה."
"רעיון מצוין," הסכימה אמא. היא פנתה אליי ואמרה בחיוך, "נו, נו - הולך להיות לך קיץ מעניין..."
באותו הלילה, אחרי שחזרתי לחדר שלי וההורים נרדמו, כבר לא הצלחתי לישון. דמיינתי איך נראית הדודה יונה - אם היא אחות של סבא אורי היא בטח כבר נורא זקנה, עם שיער לבן ומשקפיים קטנים על קצה האף. בטח היא תגיע עם מזוודה גדולה מלאה מתנות. אבל למה לא שמעתי עליה מעולם? בבוקר אשאל את אבא הכול, חשבתי לעצמי.
בבוקר, לאף אחד לא היה זמן בשבילי. אבא ואמא יצאו מוקדם לעבודה, וסבתא חנה, אמא של אמא, באה לקחת אותי אליה הביתה. היא רק ידעה לספר שהדודה יונה היא הדודה של אבא ושהיא גרה בחו"ל הרבה שנים.
בלילה, כשהחזירו אותי הביתה, הייתי כל־כך עייפה שאני אפילו לא זוכרת שלבשתי פיג'מה. אני רק זוכרת שחלמתי על אישה זקנה עם מזוודה ע־נ־ק־י־ת מלאה במתנות, שנוחתת אצלי בחדר.