טימות'י
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טימות'י
הוספה למועדפים
ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם יבין
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 122 עמ' מודפסים

תקציר

"רק לאחר חודשים רבים של חיים ביניהם נעשיתי בטוחה שבני אנוש יכולים לא ליפול. [...] יציבים על רגליהם הרבה פחות מתרנגולת המנקרת למצוא פירורי לחם ברחוב. חיות מתנדנדות, דו־רגליות, מתנהלות על קביים. רק מרחוק אני יכולה לראותם בשלמותם. [...] אני עדיין מפקפקת ביציבותם של בני המין הזה. האם רק מטען המוח די בו להחזיק אותם זקופים? או שראשיהם כבדים פחות משהם נראים?"
 
איש הדת האנגלי וחוקר הטבע בן המאה השמונה עשרה גילברט וייט כתב בספרו חקר הטבע של סלבורן (1789) על צב שחי בגנו שלוש עשרה שנה, אלא שמתברר כי הצב טימות'י היה בעצם צבה. בנובלה ייחודית זו ורלין קלינקנבורד נותן לה קול וכושר הסתכלות דומים לאלה של חוקר טבע בן אנוש. בזכות זה אנו מקבלים תיאור של הרפתקה בת שמונה ימים מחוץ לחצר בית הכפר האנגלי והשקפות והערות נבונות על הרגליהם ועל יישוביהם המוזרים של בני האדם.
 
אין ספק שטימות'י יפתיע וייהנה קוראים בני כל הגילים. 

סקירות וביקורות

צב השעה כדי ליהנות מ'טימות'י' מוטב להתייחס אל ורלין קלינקנבורג כחוקר טבע ולא כסופר הטקסט הזה - קשה לקרוא לו רומן או נובלה - ראה אור ב־‭,2006‬ אבל הוא מתבסס על מחקריו וכתביו של גילברט וייט, כומר וחוקר טבע אנגלי בן המאה ה־‭.18‬ בין יתר מחקריו עקב וייט אחרי צב שחי בגנו 13 שנה וזכה לשם טימות'י. לימים, נתגלה על פי שלדו של טימות'י שהוא בעצם צבה. ורלין קלינקנבורג, סופר אמריקאי שזה ספרו הראשון המתורגם לעברית, מספר על חייה של הצבה הזו מפיה שלה.

הצבה והסיפור כולו הם, אם כן, בני המאה ה־‭,18‬ אבל הספר הזה כל כולו בן ימינו. הוא בן זמננו במובן זה שהוא ספוג ברתיעה מהמין האנושי, רתיעה אופיינית היום לאגפים נרחבים בתרבות שלנו, ששורשיה נטועים הן במוראות המלחמות של המחצית הראשונה של המאה ה־‭20‬ (בבחינת "בני האדם גרועים מחיות טרף כי הם הורגים לא על מנת לשרוד"), הן בדיסציפלינות מדעיות ובפרשנותן הפופולרית שמטשטשות את ההבדלים בין בני האדם לחיות, הן בנזקים הממשיים שגורם האדם לפלנטה (במסה 'בעיית הציפורים שלי', שתורגמה לאחרונה לעברית בקובץ 'אזור אי־הנוחות', עוסק ג'ונתן פראנזן בקשר הזה שבין חיבת הטבע לעוינות כלפי האדם, המזהם והמשמיד שלו), והן בפיחות בחוויית הקיום האנושי שנובע משלל גורמים (התפוצצות דמוגרפית, למשל, או הטמטום של החיים בחברה העכשווית).

השילוב בין איש דת לחוקר טבע, שיכול להיראות היום מפתיע, היה שילוב טבעי בעידן הנאורות, אולי במיוחד בקרב האנגלים. חקר הטבע נתפס בעיני אנשי הדת האלה כחקר מפעלותיו של האל. אבל השילוב הזה משמש גם את קלינקנבורג ב־2006 כדי לטווח ולהתקיף שתי מטרות אידיאולוגיות: הנאורות עצמה והאמביציה שלה להבין את העולם על מנת לשלוט בו, והדת הנוצרית, שכמו היהדות מפלה בין האדם לבין בעלי החיים ("האמונה שלהם היא אפוא אמונה קמצנית. אנשי העדה מאמינים רק במה שיציל את בני האנוש שבהם. לא אכפת להם מה יקרה לשאר הבריאה").

הרתיעה שלי מהמגמה האידיאולוגית הזאת, מה"הפוסט־ הומניזם", כמו גם רתיעתי בכלל מעולם החי (אף פעם לא הבנתי את המשיכה לאותו עולם זוועות של טורפים ונטרפים; "התבוננו בחיה אחת אוכלת את חברתה", המליץ שופנהאואר, "ואמרו לי, מה גדול ממה בעולם הזה, ההנאה של הטורף או ייסוריו של הנטרף?") - לא יכולה לעמעם את סגולותיו של הספר הזה. יש כאן תיאורי טבע יפהפיים. קלינקנבורג בקיא הן בטבע האנגלי והן בכתבי וייט ששקד על תיאורו. וצריך לזכור שכשאנחנו נהנים, כמו כאן, מ"תיאורי טבע" בספרות, זו לא רק הנאה מהטבע עצמו, אלא מהיכולת האנושית ללכוד אותו במילים. בנוסף, ההתבוננות של הצבה טימות'י בבני האדם משעשעת לפרקים ("רק לאחר חודשים רבים של חיים ביניהם נעשיתי בטוחה שבני אנוש יכולים לא ליפול. צעדיהם, קדימה ואחורה, עדיין נראו קצת יותר מנפילה כשאחת מכפות הרגליים מונעת אותה בכל פעם [‭...‬] חיות מתנדנדות, דו־רגליות, מתנהלות על קביים"). גם התרגום הברוקי לעיתים של אברהם יבין מוסיף חן בעושר הארכאי שלו.

ובכל זאת, הבעיה שלי עם הספר הכתוב היטב הזה היא שאין בו עלילה. במילים אחרות, הוא קצת משעמם. חייה של הצבה ארוכים, ארוכים מחיי אדם, נתון שיחד עם שנת החורף הארוכה שלה, מושך את עניינם של בני האדם. כלומר, את עניינם של בני האדם חוקרי הטבע. עניינם של בני האדם קוראי הספרות קצר־פתיל יותר. ותנו לי לומר לכם, לא רבות הן תפניות חייה של הצבה טימות'י. היא אמנם נעקרה מטורקיה והובאה לאנגליה אי אז, אבל בסך הכל חייה סובבים סביב גנו של וייט, סביב המחזוריות של עונות השנה. סובבים והולכים במהירות צב. בקיצור, חיי אכילס מעניינים יותר מחיי צב. ואפרופו אכילס והומרוס שכתב אותו: כבר אריסטו ב'פואטיקה' לימד אותנו שתיאורי טבע אינם ספרות: "אין דבר כלשהו המשותף להומרוס ולאמפדוקלס [הפילוסוף־המשורר חוקר הטבע] פרט למשקל, ולכן מן הראוי לכנות את הומרוס משורר, ואילו את אמפדוקלס עדיף לכנות חוקר טבע מלכנותו משורר". גם את קלינקנבורג עדיף לכנות חוקר טבע מאשר סופר, ומי שייגש לספר מתוך התכוונות לחוויה כזו יוכל כנראה לרוות ממנו נחת.

אבל אולי היעדר העלילה ב'טימות'י' נוגע להטיה האידיאולוגית שהזכרתי. בחיי בני אדם יש עלילות, כמו שבחיי בני אדם ישנה היסטוריה. כל דור חי באופן שונה מקודמו, כל יחיד חי באופן שונה מרעהו ("כמה שונים בני האנוש זה מזה במראיהם, לעומת הדמיון שדומים צבים זה לזה", מהרהרת טימות'י). האבולוציה של בעלי החיים אורכת דורות על גבי דורות; האבולוציה התרבותית של בני האדם מהירה כאכילס. זו אולי הסיבה שעל בני אדם כותבים ספרות, ואילו על חיות מחקרי טבע.

עוד 3 סיפורים מנקודת מבטם של בעלי חיים:
הכלב היהודי > אשר קרביץ
חיים ומוות מתישים אותי > מוֹ יאן
גלנקיל > לאוני סוואן
אריק גלסנר 7 לילות 19/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"טימותי": כתב האישום הקלוש של צבה בת המאה ה-18 על האנושות עופרה רודנר הארץ ספרים 07/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם יבין
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 122 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

צב השעה כדי ליהנות מ'טימות'י' מוטב להתייחס אל ורלין קלינקנבורג כחוקר טבע ולא כסופר הטקסט הזה - קשה לקרוא לו רומן או נובלה - ראה אור ב־‭,2006‬ אבל הוא מתבסס על מחקריו וכתביו של גילברט וייט, כומר וחוקר טבע אנגלי בן המאה ה־‭.18‬ בין יתר מחקריו עקב וייט אחרי צב שחי בגנו 13 שנה וזכה לשם טימות'י. לימים, נתגלה על פי שלדו של טימות'י שהוא בעצם צבה. ורלין קלינקנבורג, סופר אמריקאי שזה ספרו הראשון המתורגם לעברית, מספר על חייה של הצבה הזו מפיה שלה.

הצבה והסיפור כולו הם, אם כן, בני המאה ה־‭,18‬ אבל הספר הזה כל כולו בן ימינו. הוא בן זמננו במובן זה שהוא ספוג ברתיעה מהמין האנושי, רתיעה אופיינית היום לאגפים נרחבים בתרבות שלנו, ששורשיה נטועים הן במוראות המלחמות של המחצית הראשונה של המאה ה־‭20‬ (בבחינת "בני האדם גרועים מחיות טרף כי הם הורגים לא על מנת לשרוד"), הן בדיסציפלינות מדעיות ובפרשנותן הפופולרית שמטשטשות את ההבדלים בין בני האדם לחיות, הן בנזקים הממשיים שגורם האדם לפלנטה (במסה 'בעיית הציפורים שלי', שתורגמה לאחרונה לעברית בקובץ 'אזור אי־הנוחות', עוסק ג'ונתן פראנזן בקשר הזה שבין חיבת הטבע לעוינות כלפי האדם, המזהם והמשמיד שלו), והן בפיחות בחוויית הקיום האנושי שנובע משלל גורמים (התפוצצות דמוגרפית, למשל, או הטמטום של החיים בחברה העכשווית).

השילוב בין איש דת לחוקר טבע, שיכול להיראות היום מפתיע, היה שילוב טבעי בעידן הנאורות, אולי במיוחד בקרב האנגלים. חקר הטבע נתפס בעיני אנשי הדת האלה כחקר מפעלותיו של האל. אבל השילוב הזה משמש גם את קלינקנבורג ב־2006 כדי לטווח ולהתקיף שתי מטרות אידיאולוגיות: הנאורות עצמה והאמביציה שלה להבין את העולם על מנת לשלוט בו, והדת הנוצרית, שכמו היהדות מפלה בין האדם לבין בעלי החיים ("האמונה שלהם היא אפוא אמונה קמצנית. אנשי העדה מאמינים רק במה שיציל את בני האנוש שבהם. לא אכפת להם מה יקרה לשאר הבריאה").

הרתיעה שלי מהמגמה האידיאולוגית הזאת, מה"הפוסט־ הומניזם", כמו גם רתיעתי בכלל מעולם החי (אף פעם לא הבנתי את המשיכה לאותו עולם זוועות של טורפים ונטרפים; "התבוננו בחיה אחת אוכלת את חברתה", המליץ שופנהאואר, "ואמרו לי, מה גדול ממה בעולם הזה, ההנאה של הטורף או ייסוריו של הנטרף?") - לא יכולה לעמעם את סגולותיו של הספר הזה. יש כאן תיאורי טבע יפהפיים. קלינקנבורג בקיא הן בטבע האנגלי והן בכתבי וייט ששקד על תיאורו. וצריך לזכור שכשאנחנו נהנים, כמו כאן, מ"תיאורי טבע" בספרות, זו לא רק הנאה מהטבע עצמו, אלא מהיכולת האנושית ללכוד אותו במילים. בנוסף, ההתבוננות של הצבה טימות'י בבני האדם משעשעת לפרקים ("רק לאחר חודשים רבים של חיים ביניהם נעשיתי בטוחה שבני אנוש יכולים לא ליפול. צעדיהם, קדימה ואחורה, עדיין נראו קצת יותר מנפילה כשאחת מכפות הרגליים מונעת אותה בכל פעם [‭...‬] חיות מתנדנדות, דו־רגליות, מתנהלות על קביים"). גם התרגום הברוקי לעיתים של אברהם יבין מוסיף חן בעושר הארכאי שלו.

ובכל זאת, הבעיה שלי עם הספר הכתוב היטב הזה היא שאין בו עלילה. במילים אחרות, הוא קצת משעמם. חייה של הצבה ארוכים, ארוכים מחיי אדם, נתון שיחד עם שנת החורף הארוכה שלה, מושך את עניינם של בני האדם. כלומר, את עניינם של בני האדם חוקרי הטבע. עניינם של בני האדם קוראי הספרות קצר־פתיל יותר. ותנו לי לומר לכם, לא רבות הן תפניות חייה של הצבה טימות'י. היא אמנם נעקרה מטורקיה והובאה לאנגליה אי אז, אבל בסך הכל חייה סובבים סביב גנו של וייט, סביב המחזוריות של עונות השנה. סובבים והולכים במהירות צב. בקיצור, חיי אכילס מעניינים יותר מחיי צב. ואפרופו אכילס והומרוס שכתב אותו: כבר אריסטו ב'פואטיקה' לימד אותנו שתיאורי טבע אינם ספרות: "אין דבר כלשהו המשותף להומרוס ולאמפדוקלס [הפילוסוף־המשורר חוקר הטבע] פרט למשקל, ולכן מן הראוי לכנות את הומרוס משורר, ואילו את אמפדוקלס עדיף לכנות חוקר טבע מלכנותו משורר". גם את קלינקנבורג עדיף לכנות חוקר טבע מאשר סופר, ומי שייגש לספר מתוך התכוונות לחוויה כזו יוכל כנראה לרוות ממנו נחת.

אבל אולי היעדר העלילה ב'טימות'י' נוגע להטיה האידיאולוגית שהזכרתי. בחיי בני אדם יש עלילות, כמו שבחיי בני אדם ישנה היסטוריה. כל דור חי באופן שונה מקודמו, כל יחיד חי באופן שונה מרעהו ("כמה שונים בני האנוש זה מזה במראיהם, לעומת הדמיון שדומים צבים זה לזה", מהרהרת טימות'י). האבולוציה של בעלי החיים אורכת דורות על גבי דורות; האבולוציה התרבותית של בני האדם מהירה כאכילס. זו אולי הסיבה שעל בני אדם כותבים ספרות, ואילו על חיות מחקרי טבע.

עוד 3 סיפורים מנקודת מבטם של בעלי חיים:
הכלב היהודי > אשר קרביץ
חיים ומוות מתישים אותי > מוֹ יאן
גלנקיל > לאוני סוואן
אריק גלסנר 7 לילות 19/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"טימותי": כתב האישום הקלוש של צבה בת המאה ה-18 על האנושות עופרה רודנר הארץ ספרים 07/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
טימות'י ורלין קלינקנבורג

טעימה מהספר תעלה בקרוב...