מסע באב

א: הדרך

מעבר לצומת, כשהחורשה הירוקה, על עליה וצלליה, נסוגה לאחור, ואחר־כך גם נחש־האקליפטוסים המתפתל לאורך הכביש, ולפניו השתרע המרחב הגלי, השחון, הזוי־האור, המנומר באוהלים לאים צמודים לצלעי גבעות רחוקות –

העקה שבחזו כבדה כל־כך, חנקה כל־כך – כאילו יד יבשה לפתה את גרונו – שאמר לעצמו, כמעט בקול: מוכרח לעצור בצד הדרך ולבכות. לבכות, אלוהים, לבכות, כי אין כוח לשׂאת.

אם־כי מעודו, מעודו לא בכה – עד כמה שיכול היה לזכור – גם לא בהיותו ילד.

ובהגיעו אל כתף הגבעה הבאה, ממנה גולש הכביש בעקלתון אל גשר צר על־פני ואדי רחב, חרב, שאיזה בית־אבנים לצדו, ועצי־תאנה אחדים, ועזים רועות לצדם – סטה ימינה, אל רצועת־הגרגרים הלבנה, הבוהקת בשמש, הנגרסת תחת הצמיגים, וכיבה את המנוע. הטיל את ראשו על הזרועות השלובות על ההגה, ובלי להסיר את המשקפיים עצם את עיניו. מטבעות־אור אדומות וירוקות ריחפו כנגד העפעפים, והעקה שבחזה כבדה עוד יותר.

כמו אל שטח אויב, חשב. מכותר ביקוד הזה, הזומם, באור המסנוור, שאין ממנו מפלט. ומכאן והלאה – שלוש־מאות קילומטר, ארבע־מאות – ארץ תלאובות, זועמת בשמש. ומי יודע אם לא, באמצע הדרך, פתאום, הלב. ואופל יכסה, כמו אז.

במאפל שבין הזרועות מלוחלחות־הזיעה וההגה ראה אדמה עשינת־חום, מכוסה רמץ־שריפות כנעני, זרועה מזבחות־מזבחות, ושממה בין־הבתרים, מכאן ועד באר־שבע, דימונה, הערבה, אילת, סיני –

קפיצת־הדרך הזאת, מעל לאוקינוס, מן הירוק הדשאי, הרענן, הסוג שבשדרות אדר ומגנוליה ובערוגות פרחים זעירים, מפיצי ריח צונן, של עיר־השדה השלוָה – אל לב הלהט הלוהב!

אך כבר במטוס הג’מבו מניו־יורק, בשעות האל־זמן המתמשכות, לא־יום ולא־לילה, באור החללי העמום, בתכונה הנרגשת, הכַוורתית, השכוכה – אפף אותו ההבל החם, הלח, המחליא. בכלוב הגדול הזה, המרחף בגובה של 30,000 רגל, לא היה גם רגע אחד של מרגוע: פעלתנות בלתי־פוסקת של קמים, מתהלכים, עומדים בתור לפני תאי השימוש, נדחקים אל מבוע מי הקרח, עוברים לגלות מכּרים, להשמיע עצה, להטות אוזן לשמועה, לשאת־ולתת עם הדיילים. מתחת למסוֵה הנימוס וקלות־הראש של אנשי־העולם־כביכול, של רגילים־במסעות־כביכול, רחשה עצבנות, כעצבנות של חוששים מפני הצפוי בסוף הדרך. הנוסע שישב לפניו גחן מדי פעם אל האמתחת שמתחת למושב, הוציא חפצים מתוכהּ וחזר ותחבם פנימה, התלחש עם אשתו, קם בחוסר־מנוח, עבר עד קצה הטור, נראה מחליף דברים, פעם עם אחד מפרחי־הצוות, כחולי־הכותפות, פעם עם גבר נמוך, מכריס, בעל עינים קטנות, ערמומיות, וחזר אל מושבו, מודאג, קודר, לוחש דבר־מה על אוזן אשתו. מאחוריו סיפר צעיר לשכנו על הרפתקאות בניו־ג’רסי, שכירת מכונית, מסע לילי מטורף לואשיגטון בחברת שתי בחורות, התהוללות במלון… העברית – שפתו גם בשתיקה – נשמעה לו עתה, כשהיא מידברת מפה ומשם, מן המושבים הסמוכים ומן המסדרון שבין הטורים, כשפה נוקשנית, לא־מלודית, כמו נקישות על קלידים של עץ; שפת סימנים של שבט קטן, מסוגר, קשור בקשרי ברית של עָרמות ופחדים, בן תרבות איזוטרית, זרה. זרה? – פנים המטוס היה כבר ישראל עצמה, ישראל בזעיר־אנפין, לויין של המולדת, רוחש אי־שקט כמוה, גרוי־עצבים כמוה. הוא ניסה להתכנס בעצמו, לצדהּ של ענת – שעיניה היו עצומות, אך המתיחות ריחפה כרוח על פניה – אבל בתוך עמו היה.

כשהוקרן הסרט, באחת השעות שבין ארוחה לארוחה, מערבון צבעוני רב־עלילה (ללא אזניות, באין קול, היתה התנועה שעל המסך – של עגלות דו־אופניות דוהרות, עדרים זורמים במרחבים, בוקרים מזנקים בשליפת אקדחים, נשים עדינות מתעלפות בחיק אהוביהן – כפנטומימה נלעגת, מלעיגה־על־עצמהּ) – התנמנם מעט, חלם נוסחאות פיסיקליות חסרות־פשר, עם שרשרות של מעוּינים, שבקָדקד כל אחד מהם האותיות m ו־d (והוא התפלא בחלום מאַיִן הופיעה ה־d, שהרי t צריכה להיות במקומהּ), וכשהתעורר – בהידלק שוב אור־הניאון העמום – הופתע לראות כמה השתנה מראה אולם המטוס: אנשים החליפו את מקומותיהם, או לא נמצאו בהם, או שינו את מצב תנוחתם, מישיבה לשכיבה, להשתרעות על שני מושבים ושלושה, להתכרבלות על כרים… ושׂררה מין ליאוּת שהזכירה לו את הליאות השוררת בקהל מתפללים בבית־כנסת, בשלהי יום־כיפור ארוך, בין מוסף לנעילה, זכרון מימי הילדות הרחוקים –

משמאלו, במושב שמעבר למַעבר, התרשרש עתון עברי, פרוש בשני דפיו, ואם־כי ניסה להתעלם ממנו – כמו מכל יתר גליונות העתונים העוברים מיד ליד בכל שעות המסע – קפצו הכותרות לעיניו: “התחילה מכירת דירות בשלב ב'”… “אלפים בעצרת מחאה נגד ניתוחי מתים בירושלים”… הוא הסב את עיניו אל הספר הפתוח שבידו – “V” של תומאס פינצ’ון, שקנה בשדה־התעופה, ללוותו בדרך, כמו להשהות עוד מעט את הפגישה הבלתי־נמנעת עם השרב, ואבק העיר, והחולין, והכאב – אך שוב לא יכול היה להתרכז; וראה שהגיע רק עד עמוד 13, לאחר כל השעות הארוכות, בספר שקיווה לסיימו תוך כדי המסע, ושתחילתו היה בהּ קסם רב לגביו, מעין המחשה אמנותית – פנטסטית – לכמה מסברותיו על מהות הזמן; וכמו בעל־כָּרחוֹ נמשך מבטו שוב אל העתון שמשמאל: מודעות אבל במסגרות שחורות, באותיות של סידור תפילה, מודעות של בנק הפועלים, אמקור, פיאט, מכונות־כביסה פאר, טלביזיה צבעונית גרונדיג; ושוב קלטה העין, בהתהפך הדף, את הכותרת על עצרת המחאה נגד ניתוחי מתים, חילול גוִיוֹת –

והמראה, המבעת, הפוקד בפתאום, בשעות של לילה, ביקיצה מחלום־זוָעה, בשעות של יום, באמצע קריאת ספר־מחקר, כל שש השנים הללו, ועכשיו שוב, במטוס הזה, המרחף בחלל האתר, בדרכו מזרחה, מזרחה:

הטנק העולה בלהבות בצהרי המדבר והשלושה הקופצים ממנו ונסים על נפשם תחת האש אל השוּחה בחולות –

והוא צועק בתוכו: “יותר מהר, נוני! יותר מהר!”

כי מרחק שלושים המטר בין הטנק והשוחה הוא המרחק בין ההישׂרדוּת והמוות –

ורואה את אמנון ב“סלאו־מושן”, כמו בתחרות של אלופי ריצה על מסך הטלביזיה, שט באויר, רגל ועוד רגל, מתכופפות ונמתחות קדימה, כמו במים –

אלוהים אדירים!

הוא הפנה את מבטו לימינו, אל ענת, כאילו שמעה את צעקתו, הצעקה חסרת־הישע להשיב את הזמן לאחור.

היא ישבה זקוף, הראש נשען אל כרית המסעד הגבוה, והעפעפים מתוחים על העינים. מסיכה של שלוָה מיוסרת. של קבלת־הדין: בידך אפקיד רוחי. לקראת כל הסבל הצפוי עוד בימים הקרובים. שגם אותו אקבל בעוז־רוח. הוא ידע שאינהּ ישֵׁנה, שלא ישנה גם שעה קלה בכל זמן הטיסה; שגלגלי מחשבתהּ לא פסקו מלנוע, בהיותהּ מתכננת את מעשיהם לכשיבואו הביתה – והאישונים הנעים אנה ואנה מתחת לעפעפים, השקופים כמעט, העידו על כך. והיה אסיר־תודה לה, על האומץ, על כוח ההחלטה. כי היא היתה זו שהחליטה על חזרתם, ומיד, ללא היסוס. על הפסקת שנת־השבתון – שזמם להאריכהּ עד כדי שנתים, בהיעתרות להפצרות הדֶקן, שהבטיח מילגה המאפשרת המשכת המחקר – עוד לפני תומהּ.

וכך צריך היה לעשות, ללא ספק. ללא ספק.

“דניאל? עמליה.”

ועיניו חשכו רגע בשָׁמעוֹ את הקול הנמרץ, היבש, בטלפון.

כי השעה היתה אחת־עשרה בערב, שש בבוקר לפי שעון ישראל, כשנשמע הצלצול בחדר־המגורים, בקומת־הקרקע של הוִילה; ובהגיע קולהּ משם, מן הארץ, אמר לעצמו, במאמץ עצום להדביר את דהירת הדם: אסון.

“אני מצלצלת בענין גידי. אל תיבהל. לא קרה כלום. אבל אני חושבת שאתם צריכים לבוא…”

הוא נאלם. יִצב את רגליו בכוננות ספיגה. חש את ההתכווצות – המסוכנת, המאיימת – בלב. גם ללא מהלומת־המוות, מאה ראשים להידרת האסון.

“אתה שומע אותי?”

“כן, מה עם גידי?” שמע את קול עצמו, הרצוץ, וראה לעיניו את ביתהּ, במושב, בשעת־בוקר מוקדמת זו שם: את כדי החלב במרפסת האחורית, את עצי האשכולית, את הברז המטפטף, את הלול ההומה של תרנגולי־ההודו… המרחק הזה בין הפלאנטות!

כשירדה ענת מלמעלה במדרגות־העץ, בכותונת־הלילה לגופהּ, אוחזת במעקה שלא למעוד – כבר הניח את השפופרת אל עריסתהּ, אך היד עוד היתה מונחת עליה, כשוקלת את הצעד הבא. הוא הסתכל בפניה החיורוֹת, חיורות ומתוחות מן המאמץ למשול ברוחהּ, וחשב איך לומר את הדברים כך שנחיתתם תהיה רכה ככל האפשר. (נקמת־ילד – אמר לעצמו – נקמת־ילד…)

“מה אמרה?” צנחה אל הכורסה והצמידה את שולי צוארון הכותונת בידהּ, ספק לגונן מפני הצנינות, ספק לחנוק בהלה מתפרצת בגרון.

המחזוריות הזאת, של פורענויות המבקיעות אל לב השלוָה.

המדומה. תמיד.

הוא סיפר בשקט מה אמרה אחותהּ: גידי ללא התיצב במועד גיוסו, ב־15 בחודש. התקבלו שתי התראות. המשטרה הצבאית חיפשׂה אותו, קודם בביתם, אחר־כך בביתהּ

“גידי באילת! היא לא יודעת?”

המירסקים, באילת, אינם יודעים איפה הוא, אמר מפי עמליה, עזב את ביתם. אם ייתפס – צפוי לו מאסר, כעריק. אם לא ייתפס –

ענת, ממושבהּ בכורסה, בגו זקוף, בידים מאוזנות על הברכים, נשׂאה מבּטהּ אליו: גבוה, ארוך־רגלים, עמד בפינת כוננית הספרים, זרועו האחת נשענת על אחד המדפים, המבע מאחורי המשקפים קשה, לא־נכנע, כתמיד, לא־נכנע גם מפני מבטהּ השואל, המצפה; ממרה אותו, ממרה כל רגשנות; רק הרטט בצד השפתים מסגיר זעזוע שעבר עליו.

“צריך לארוז ולנסוע,” אמרה בנימה שאין אחריה הרהור, לאחר שהוא לא אמר דבר.

בת המושב, ילידת משק, היודעת את התשובות על השאלות – כמו את שמות פרחי־השדה בילדותהּ –ישראלית גזעית, בשׂיער הגזוז קצר על המצח הרם, ונופל כוילון לשני צדי פניה, שהיה שחור כולו לפנים ועכשיו נשזרו בו נימי שׂיבה בטרם עת; ישראלית גזעית – היבהב בו חיוך של חיבה, מהולה באירוניה כלשהי – היודעת בעל־פה את המלים של שירי המולדת במסיבות הידידים בחג העצמאות, ובחגים אחרים…

במחשבתו עשׂה עוד נסיון נואש לעצור את מרוֹץ הדברים ההגיוני, העקיב כרצף של סיבה ומסובב – אל מסקנתם. במחשבתו ניסה להציע שתִסע היא לבדהּ, לשבועים־שלושה, תמצא את גידי, ובכוח השפעתהּ עליו תחזיר אותו אל מסלול שפיות־הדעת; ניסה להציע – באי־חמדה – שיסע הוא; או מוטב שיתקשר קודם־כוֹל מכאן, טלפונית, עם כמה אנשים, עם סגן־אלוף מסוים בשלישוּת, שהיה תלמידו, כדי לעכב קודם־כול את ההליכים, לתת אַרכּה… יתקשר עוד הלילה, ששם הוא יום

בחוץ, מעבר לחלון הפתוח אל המדשאה הרעננה, המדיפה ריח מים וריח עשׂב כסוח, כתות, זרם החושך. חושך על־פני כרי־הקמפוס הרחבים, על־פני שכונת המגורים האמידה של הסגל הבכיר, על חוילותיה הגמלוניות, הדו־והתלת־קומתיות, שגינות גזוזות ומסורקות למשעי מפרידות ביניהן; – “עת הלילך באחרונה תוך החצר פרח והכוכב הגדול במוקדם צנח ברקיע המערב לתוך הלילה…” – חושך נטול־דאגה, נטול־פחדים, ללא אורב מסתתר בעבי השיחים; חושך שׁכחה ממושכת – חשב עתה – הנמשכת כבר יותר משמונה חדשים, בבית זה, ביתו של פרופ' פואנטס, שפניה לו אותו בצאתו אף הוא לשנת־שבתון – במכּסיקו, להורות שם תולדות האמנות – בחדר־מגורים מרוּוָח זה, מקושט בפסלוני מאיה ואינקה, בציורים אצטקיים ובשטיחים קולומביאניים, עם צורות אלילים רבי־זרועות־נחשיות, רבי־ראשים־שמשיים, שבו ישב שעות בכל ערב, עד אחר חצות, שקוע בסבך הנוסחאות המורכבות של מכניקת הקואנטים, או שוקד לפענח ממצאי הלויינים הסובבים בחלל – משהו נאצל, טהור, צרוף מסיגי המציאות העכורה, יקומי, נעלה מכל מולדת ארצית, שבו, רק בו, תיתכן גאולה מן הכאב, מן הזכרון… כן, הוא היה נשאר כאן עוד שנה או שנתים, בשדות האיליסיום האלה – מרחק של אוקינוס מחרון־האף העשן של ארץ הבמות והמזבחות –

“כן, אין ברירה,” אמר, ועבר, ידיו הארוכות בכיסי מכנסיו, מן הכוננית אל הכורסה שממולהּ, כדי לדון בפרטים.

וכבר נפרד בלבו – בצער, בהשלמה – מן הבית הזה, על שתי קומותיו ועל ששת חדריו ספוּני־העץ; מן המדשאה, שנהנה לכסח אותהּ במכסחה החשמלית, מדי שבוע, לפנות־ערב; מן הביואיק הרחבה והמרופדת, ששירתה את שניהם בנסיעות הקצרות אל מרכז הקניות שבעיר ובמסעות הארוכים אל נופי היערות האינדיאניים והנהרות הרחבים, שהיסטורית־הבתולים של היבשת זורמת בהם; משדירת־התאשור מרחיבת־הדעת, המובילה משער הקמפוס אל בנין־המנהלה המבהיק בלָבנוֹ, ומשם אל בנין המכון לפיסיקה על שם אדוארד היוז, המתנשא כחלת־כוורת גדולה של מחומשים כתוּמי־צלעות; מאולם־הספריה הממוזג, רחב־החלונות, שכל שעה שישב בו, מעיין במחקרים הנדירים, חש עצמו מרחף באותהּ ספירה עליונה של הוד, שבה –

“אצלצל לאל־על בבוקר,” אמרה מתוך עננת הדאגה.

“כן,” קם מן הכורסה ופנה אל הבאר שבכותל הספריה. פתח אותו – המשקאות בבקבוקים ניצנצו אל חלל החדר בצהוב, אדום, זהוב, דבשׁי – ומזג לעצמו ויסקי בכוס מעוטרת־תוית־VAT – לגימה אחרונה של חופש.

בסחרחורת הקלה שתכפה לשתי הגמיעות הארוכות, ברואותו אותהּ בכורסה, עכשיו נוטה אל הצד, אצבע מתוחה על צדע, עיגולי הפטמות הגדולים מַוורידים מבעד לכותונת השקופה (השדיים, הבחין שוב, לא איבדו במשך השנים הרבות את מוצקותן הכפרית) – והיא מחשבת בוַדאי את הצעדים הבאים – אריזת החפצים, מכירת המכונית, סידורים כספיים בבית־הספר הרפורמי של יום א', שבו לימדה; או אולי עוקבת בדמיונהּ אחר מהלכיו האפשריים של גידי ברחבי הארץ – שאל את עצמו איזו משתי הבריתות חזקה יותר, זו שבינו לבין המדע, או זו שבינו לבינהּ; אך כשזכר את שתיקתהּ הנחושה אחר האסון, את השתיקה האמיצה –

הו, נוני־אמנון! –

כשזכר את שתיקתם, זה שש שנים, הסכם חשאי –

הו אמנון אמנון, שכל המחשבות חוזרות אליך, ממך ואילך, סובב־הולך הרוח במדבר ועל סביבותיו –

ידע שהשאלה הזאת – גנובת־רגע־סחרחורת – מימים אחרים היא, מן הימים שלפני, כשכוכב־הלכת הזה עוד נע במסילתו, יציב בין שני קטביו, ואילו עכשיו –

"לילך פורח שנה־שנה וכוכב צונח במערב

ומחשבה על איש אוהַב…"

הוא העמיד את הכוס על טבלת־הזכוכית, ניגש אליה, נטל את ידהּ, הקים אותה מן הכורסה, ואמר: “לכי לישון עכשיו. בבוקר נראה מה יש לעשות,” וכשחש את ידהּ בידו, בהובילו אותהּ אל המדרגות, אישר לעצמו: בדם, בדם.