לפני השינה

חלק ראשון - היום

חדר השינה זר. לא מוכר. אני לא יודעת איפה אני ואיך הגעתי הנה. אני לא יודעת איך אגיע הביתה.
ישנתי כאן כל הלילה. קול של אישה העיר אותי - בהתחלה חשבתי שהיא שוכבת אתי במיטה, אבל אז הבנתי שאני שומעת את שעון-הרדיו והיא קוראת את החדשות - וכשפקחתי את העיניים מצאתי את עצמי כאן, בחדר הזה שאני לא מזהה.
עיני מתרגלות לאפלולית ואני מביטה סביבי. חלוק תלוי על גב דלת הארון - מתאים לאישה, אבל לאישה מבוגרת ממני בהרבה - וזוג מכנסיים כהים מקופלים יפה על מסעד של כיסא שעומד על יד שולחן האיפור, אבל אני לא מזהה שום דבר נוסף. השעון המעורר נראה מסובך, אבל אני מוצאת את הכפתור ומצליחה להשתיק אותו.
זה הרגע שבו אני שומעת את שאיפת האוויר הנרעדת מאחורי ומגלה שאני לא לבד. אני מסתובבת. אני רואה חלקת עור ושיער כהה זרוּע לבן. גבר. זרועו השמאלית מונחת מעל לשמיכות ועל הקמיצה הוא עונד טבעת זהב. אני מחניקה גניחה. אם כך, אני חושבת, הפעם הוא לא רק זקן ומאפיר אלא גם נשוי. לא רק שהזדיינתי עם גבר נשוי, גם עשיתי את זה בבית שנראה שהוא ביתו, במיטה שהוא כנראה חולק בדרך כלל עם אשתו. אני חוזרת לשכב כדי להתעשת. זה מביש.
אני תוהה איפה האישה. האם אני צריכה לחשוש שהיא תחזור בכל רגע? אני מדמיינת אותה עומדת בקצה החדר, צורחת וקוראת לי זונה. מדוזה. פקעת צפעונים. איך אגן על עצמי אם היא באמת תופיע? אבל הגבר שבמיטה לא נראה מוטרד. הוא מסתובב וממשיך לנחור.
אני שוכבת שקטה ככל האפשר. בדרך כלל אני זוכרת איך אני נכנסת למצבים כאלה, אבל לא היום. ודאי היתה איזו מסיבה, ואולי יצאתי לבר או למועדון. כנראה הייתי די שיכורה. שיכורה עד כדי כך שאני לא זוכרת כלום. שיכורה עד כדי כך שהלכתי הביתה עם גבר שעונד טבעת נישואים ויש לו שערות על הגב.
אני מסיטה את השמיכות בשיא העדינות ומתיישבת על קצה המיטה. קודם כול אני צריכה ללכת לשירותים. אני מתעלמת מנעלי הבית שלרגלי המיטה - מילא לזיין את הבעל, אבל לנעול נעליים של אישה אחרת? זה לא - ומתגנבת יחפה אל רחבת המדרגות. אני מודעת לעירום שלי, ואני חוששת שאבחר בדלת הלא נכונה ואתקל בדייר או בבן מתבגר. בהקלה אני רואה שדלת חדר הרחצה פתוחה ואני נכנסת ונועלת אותה מאחורי.
אני מתיישבת על האסלה, אחר כך מורידה את המים וניגשת לשטוף את הידיים. אני מושיטה יד לסבון אבל משהו לא בסדר. בהתחלה אני לא מבינה מה, אבל אז אני רואה. היד שאוחזת בסבון לא נראית כמו היד שלי. העור מקומט, הציפורניים לא משוחות בלק והן כסוסות עד הבשר, וכמו הגבר במיטה שזה עתה יצאתי ממנה, על הקמיצה אני עונדת טבעת נישואים פשוטה מזהב.
לרגע אני בוהה באצבעות ואז מנערת אותן. אצבעות היד המחזיקה את הסבון נעות אף הן. לגימת אוויר מהירה, והסבון מחליק בקול חבטה אל תוך הכיור. אני מרימה את העיניים אל המראה.
הפנים שמחזירים לי מבט אינם שלי. השיער חסר נפח והרבה יותר קצר מאשר בדרך כלל, העור על הלחיים ומתחת לסנטר מדולדל, השפתיים דקות והפה משוך למטה. אני צועקת, פליטת קול ללא מילים שהיתה הופכת לצווחה אילו אפשרתי לה, ואז אני שמה לב לעיניים. העור סביב העיניים מחורץ, ולמרות זאת אני רואה שאלה העיניים שלי. האדם במראה הוא אני, אבל מבוגרת בעשרים שנה. עשרים וחמש. יותר.
זה בלתי אפשרי. אני מתחילה לרעוד ונאחזת בשפת הכיור. צריחה נוספת מתחילה להתרומם בחזה ונפלטת בנשיפה חנוקה. אני נסוגה לאחור, מתרחקת מהמראה ואז אני רואה אותם. תצלומים. מודבקים לקיר, למַראָה עצמה. תמונות שפיסות נייר צהובות דביקות מפרידות ביניהן, פתקים לחים ומסתלסלים כתובים בטוּשׁ.
אני בוחרת פתק אחד באקראי. כריסטין, כתוב שם, וחץ מצביע על תצלום שלי - של האני החדשה הזאת, האני הזקנה הזאת - ובו אני יושבת ליד גבר על ספסל בטיילת שעל גדת נהר. השם נשמע מוכר, אבל רק במעורפל, כאילו אני צריכה להתאמץ כדי להאמין שזה שמי. בתצלום שנינו מחייכים למצלמה ומחזיקים ידיים. הוא נאה, מושך, וכשאני מסתכלת מקרוב אני רואה שזה הגבר שישנתי אתו, הגבר שהשארתי במיטה. מתחת לתצלום כתובה המילה בֶּן, ולידה בעלך.
אני נאנקת ותולשת את התצלום מהקיר. לא, אני חושבת. לא! לא יכול להיות... אני סוקרת את שאר התמונות. בכולן רואים אותי ואותו. באחת מהן אני לובשת שמלה מכוערת ומקלפת מתנה מעטיפתה, בתמונה אחרת שנינו עומדים במעילי רוח תואמים לפני מפל וכלב קטן מרחרח לרגלינו. לידה יש תמונה שבה אני יושבת לידו, לוגמת מכוס של מיץ תפוזים ולובשת את החלוק שראיתי בחדר השינה הסמוך.
אני מתרחקת עוד קצת עד שאני מרגישה אריחים קרים על הגב. זה הרגע שבו מפלח אותי הניצוץ שאני מקשרת לזכירה. כשהמוח שלי מנסה להתרכז בו הוא רוטט ומרחף כמו פירורי אפר שנקלעו לרוח קלה, ואני מבינה שיש בחיים שלי אָז, לִפְנֵי - אם כי אני לא יודעת לפני מה - ועכשיו, ובין אז לעכשיו אין כלום חוץ מריקנות ארוכה ושקטה שהובילה אותי הנה, אלי ואליו בבית הזה.