טרילוגיית גולד 1 - תפסתי אותך

פרק 1

עיניי חיפשו את מטרתי בעדשת המצלמה, הוא עדיין לא הופיע. ישבתי באוטו מול מלון 'ויקטורי' הנמצא ברחוב צדדי במנהטן, ותהיתי מה השעה. הצצתי בשעון, 22:50, הוא מאחר בעשרים דקות. כבר חודשיים שאני עוקבת אחרי מר קופר, ולפי בירורים שעשיתי, הוא כבר היה אמור להגיע. אולי הוא ביטל? אולי הוא יודע שאשתו חושדת בו, או שגילה שאני עוקבת אחריו? בעודי ממתינה בתסכול, הבחנתי בו צועד לכיוון המלון. האקשן מתחיל, חייכתי לעצמי. הם לעולם לא מאכזבים! לא אותי, בכל אופן. צילמתי אותו נכנס למלון, ומיהרתי לצאת מהאוטו אל החום המוכר של חודש יולי בניו יורק, על כתפי תיק מיוחד ובו מצלמה נסתרת.

לבשתי שמלה שחורה צמודה בעלת כתפיות דקות ונעלתי נעלי עקב אדומות, שערי החום והחלק היה פזור והגיע עד אמצע גבי בתספורת מדורגת. את הפוני, שהגיע עד קצת מתחת לעיניי, הסטתי לצד ימין. התלבשתי בהתאם לסיפור הכיסוי שבחרתי: דייט שהבריז לי.

פסעתי במהירות לעבר המלון. השומר בכניסה פתח למעני את הדלת בחיוך קל ונגע בכובעו. "ערב טוב, גברתי."

הנהנתי ונכנסתי ללובי, שלא היה מפואר במיוחד. מצידו האחד ניצב דלפק קבלה, שמאחוריו עמדו שני פקידים לבושים בקפידה, ומצידו השני, סמוך למעליות, מקומות ישיבה ומזנון קטן המציע שתייה וקינוחים. עיניי נעצרו בעמדת הקבלה, שם עמד מר קופר ודיבר עם אחד הפקידים, שהצביע לכיוון הבר. הבחור שלי החל לצעוד לכיוון, ומיד הלכתי אחריו ולחצתי על הלחצן שבידי כדי לצלם אותו במצלמה הנסתרת. נכנסתי לבר וראיתי אותו מניח את ידו על גבה של בחורה שישבה ליד הבר. הוא רכן אליה, נישק אותה קלות בקצות שפתיה והתיישב לידה. הם התחילו לדבר ונראו נינוחים ומחויכים.

הבר היה ארוך ומרשים. הדלפק עשוי עץ, ומאחוריו, על הקיר, היו מדפים מלאים במשקאות חריפים וביינות. לא רחוק משם היו פזורים שולחנות וכיסאות עץ מרופדים וכן רחבת ריקודים. התיישבתי ליד הבר, וראיתי שמר קופר מזמין שתייה.

לאחר כמה שניות ניגש אליי הברמן. "ערב טוב, מה תרצי להזמין?"

"שמפניה, בבקשה."

"מיד," ענה בחיוך והתרחק.

בדרך כלל איני שותה במהלך העבודה, אבל התיק הזה היה ארוך ומעייף, והייתה לי ההרגשה שעוד מעט אני מסיימת אותו, כך שכמה לגימות קטנות לא יזיקו, שכנעתי את עצמי.

הסתכלתי לעבר הזוג מזווית עיני, לא רציתי למשוך תשומת לב ולהסתכן שיבחינו במבטיי. בינתיים השמפניה שהזמנתי הגיעה. הרמתי את הכוס, לגמתי מעט מהמשקה הקריר והסתכלתי סביבי, כאשר הברמן הסיח את דעתי ושאל, "את מחכה למישהו?"

"חיכיתי, אבל הוא הודיע לי כרגע שלא יגיע. פגישת עסקים דחופה," הסברתי לו.

הוא חייך ואמר, "ההפסד כולו שלו."

הנהנתי וחייכתי חיוך מאולץ, לא הייתה לי סבלנות לשיחת חולין. מזווית עיני הבחנתי שהמטרה שלי מתכוננת לעזיבה. הבחור נעמד כדי לשלם וחשבתי לעצמי שהגיע הזמן. הוצאתי כסף מהתיק, שילמתי לברמן והלכתי היישר לכיוון המעליות. מר קופר והאלמונית שלו הלכו לקבלה לקחת את המפתח לחדרם, ואני בינתיים צילמתי אותם. המעליות היו משמאל לקבלה כך שהם עמדו בגבם אליי ולא הבחינו בדבר. החזקתי את הטלפון הנייד צמוד לאוזני כאילו אני באמצע שיחה וחיכיתי שייכנסו למעלית. התעכבתי קצת בכוונה ונכנסתי אחרונה כדי לראות על איזו קומה הוא לוחץ. יחד איתנו נכנסו זוג נוסף ובחורה.

המעלית החלה לעלות ונעצרה בקומה השלישית. הבחורה יצאה והמעלית המשיכה בדרכה. כאשר הגיעה לקומה החמישית היא נעצרה, הדלתות נפתחו והבחור והדייט שלו יצאו. השתהיתי מעט, ושנייה לפני שהדלתות נסגרו לחצתי על הכפתור כדי לפתוח אותן שוב. חייכתי לעבר הזוג שהסתכל עליי המום.

"לא שמתי לב שזו הקומה שלי," אמרתי בהתנצלות, עטיתי על פניי מבט נבוך ויצאתי מהר למבואה של המעליות. דלת המעלית נסגרה ואני הצצתי בזהירות לראות לאיזה צד הם פנו.

סובבתי את ראשי לימיני וראיתי אותם מתנשקים בלהט מחוץ לדלת חדרם. מר קופר תפס בידו האחת בחוזקה את אחוריה ובידו השנייה פתח בזריזות את דלת החדר. התחלתי ללכת לכיוונם ולצלם תמונות ללא הפסקה. כיוונתי את המצלמה הנסתרת לעברם והסתכלתי במסך הקטן שעל הלחצן שבידי כדי לראות מה מצולם. במילה אחת - אוצר! חלפתי על פניהם לאט ובארשת רגועה, אך בפנים, ליבי הלם בפראות. הם נכנסו לחדר.

חייכתי לעצמי. זהו! עוד תיק מוצלח הגיע לסיומו. סוף-סוף העבודה הקשה נגמרה. לרגע חשבתי על גברת בוורלי קופר ועל תגובתה כשאראה לה את התמונות של בעלה עם אישה אחרת. זה היה החלק הקשה בעבודתי, המבט על פניהם של לקוחותיי, בשעה שחששותיהם הגרועים ביותר מתממשים. תמיד יש בלבם תקווה קטנה שהם טועים, ושהמרחק נוצר בשל לחץ בעבודה או בגלל סיבה אחרת, כמו בסרט "הנרקוד?" עם ריצ'רד גיר, שרצה בסך הכול ללמוד ריקוד. בקיצור, רק לא בגידה. השבוע מצפה לי יום לא נעים, כשאזמין את בוורלי לפגישה ואודיע לה על ממצאיי.

יצאתי מהמלון ונסעתי לביתי. מצאתי חניה ממש ליד הבניין, והרגשתי שזהו סיום טוב ליום טוב.

נכנסתי לבניין ועליתי ברגל לקומה השנייה, פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. הנחתי את התיק על הדלפק במטבח וחציתי את הסלון, שבמרכזו עמד שולחן עץ קטן מול הטלוויזיה, ועל הקיר תלויה תמונת ליתוגרפיה "הריקוד" של אנרי מטיס.

חלפתי על פני חדר השירותים והאמבטיה ולא התעכבתי מול חדרה הריק של סקרלט, השותפה שלי, שעברה לגור עם החבר שלה. נכנסתי לחדר השינה שלי, התפשטתי ומיהרתי להתקלח ולהחליף בגדים למשהו נוח. לאחר מכן ארגנתי את דבריי לבוקר. כשסיימתי הכול, נשכבתי במיטה ונרדמתי ברגע שראשי נגע בכרית.

פרק 2

התעוררתי לקול צלצול השעון המעורר בשעה 09:00 בדיוק, וקמתי מהמיטה מרוצה לקראת יום עבודה חדש. צחצחתי שיניים, שטפתי פנים והלכתי לדלת הכניסה של הבית, שם חיכה לי עיתון יומי.

התפנקתי על קפה הבוקר וקראתי בעיון את העיתון, וכשסיימתי התארגנתי לעבודה. לבשתי מכנסיים שחורים ארוכים וחולצה מכופתרת תכולה ונעלתי נעליים נוחות בעלות עקב נמוך. ציפתה לי צעדה של חמש עשרה דקות מהבית למשרד. התאפרתי קלות, אספתי את שערי בקוקו, תפסתי את הפוני בסיכה בצד, ולקחתי את תיק העבודה שלי שהכנתי בלילה לפני.

כשיצאתי לרחוב, עצרתי לשנייה להריח את ריח הבוקר בעיר המופלאה הזאת ניו יורק. אני גרה כאן כבר שלוש שנים. עברתי לכאן לאחר שסיימתי את לימודיי באוניברסיטת אילינוי שבשיקגו, שם למדתי לתואר ראשון בפרסום ושיווק, וחיפשתי עבודה בתחום הפרסום, כעוזרת מנהלת תיקי לקוחות.

שלחתי קורות חיים והלכתי לראיונות עבודה אך ללא הצלחה. היו לי רעיונות טובים אך לא הייתי ממוקדת מספיק. חיי היו בבלגן אחד גדול הודות לדין. הייתי חייבת למצוא עבודה זמנית כדי להיות מסוגלת לכלכל את עצמי בלי שאצטרך לבקש עזרה נוספת מאימי, ראשית, משום שהיא עזרה לי בתשלום שכר הדירה, מה שגרם לי לאי נעימות רבה, ושנית, לא רציתי לתת בידה מנוף ללחוץ עליי לחזור לגור בבית. לא הייתה לי כל כוונה לחזור לשכונה אחרי מה שקרה עם דין. לא היו בי כוחות להתמודד איתו ולראות אותו מדי יום. זה כאב מדי.

באחד הימים הגיעה לידיי ההזדמנות. חברתי חשדה שהחבר שלה בוגד בה, ומאחר שזה הזכיר לי את הסיפור עם אבי, שרודף אותי עד היום, וכמובן את הסיפור עם דין שעדיין הכאיב לי, החלטתי לעזור לה לגלות את האמת. עקבתי אחריו, צילמתי אותו בשעת מעשה והראיתי לה את התמונות. בשל הריגוש שבמרדף והחיפוש אחר האמת בו ברגע ידעתי במה אעבוד בינתיים. פרסמתי בעיתון מודעה קטנה למשרד חקירות עם מספר טלפון, ולקוחות החלו להגיע. בהתחלה עבדתי מהבית, אך עם הזמן צמחתי, הודות להמלצות שעברו מפה לאוזן, ושכרתי משרד קטן בבניין משרדים בעיר, הנמצא במרחק הליכה קצרה מביתי. העסק החדש התאים לי מאוד. שמחתי על קרבתו לביתי, ועל כך שלא הייתי צריכה לנסוע מדי בוקר לעבודה במכונית ולחפש חניה, סיוט בפני עצמו בעיר הזאת. חלומי לעסוק בפרסום החל להתפוגג, והשקעתי את כל כולי במשרד החקירות החדש שלי.

בדרך למשרד עצרתי בחנות הצילום כדי לפתח את התמונות מהיום הקודם.

"בוקר טוב, קייט." בירך הבעלים מיד כשנכנסתי לחנות.

"בוקר טוב, מייקל. יש לחץ היום?"

"בשבילך תמיד יש לי זמן."

מייקל נמצא בתחילת שנות השלושים לחייו. הוא נראה טוב, גבוה ובעל שיער חום ועיניים חומות. הוא תמיד פלרטט איתי אך מעולם לא עבר את הגבול.

"תודה, אני רוצה לפתח משהו לעבודה."

הוא כבר הבין למה אני מתכוונת. אני מפתחת אצלו צילומים במשך השנתיים האחרונות, וידעתי שהוא טיפוס אמין ודיסקרטי שאפשר לסמוך עליו.

"בוודאי, קייט."

מסרתי לו את כרטיס הזיכרון של המצלמה. הוא הכניס אותו למעטפה וכתב עליה את שמי.

"מתי זה יהיה מוכן?" שאלתי.

"בעוד כשעתיים. תרצי שאשלח לך את זה עם העובד שלי?"

"כן, תודה. כמה זה עולה?"

"עשרה דולרים."

שילמתי לו, בירכתי אותו בברכת יום טוב והמשכתי לכיוון משרדי.

כשהגעתי לבניין, טד, השומר הנחמד והשמנמן, זיהה אותי, בירך אותי בברכת בוקר טוב ופתח עבורי את הדלת.

עליתי במעלית לקומה השלישית. כשנפתחה הדלת קיבלה את פניי בחיוך פקידת הקבלה הראשית של הקומה, אשלי מרמן, תלתליה הבלונדינים הקופצניים נעים סביב פניה הנאות.

"בוקר טוב, קתרין."

"בוקר מעולה, אשלי. ובבקשה, בפעם המיליון, קראי לי קייט." עניתי.

היא חייכה ואמרה, "בוקר טוב, קייט."

"ככה טוב יותר." חייכתי חזרה.

"יש לי הודעה בשבילך."

"מה ההודעה?"

"בחור בשם ג'ון בנסון ביקש שתחזרי אליו, הוא לא תופס אותך."

תהיתי לרגע מדוע הוא לא התקשר אליי לנייד, ונזכרתי שהנייד שלי במצב שקט מאז המעקב אמש. ג'ון פנה אליי לפני שלושה שבועות בבקשה לעקוב אחרי אשתו, ומאז אני מנסה לתפוס את איימי, אשתו, בשעת מעשה, אך ללא הצלחה עד כה. היא חכמה ולא משאירה עקבות.

"תודה רבה, אשלי." הלכתי לכיוון המשרד.

מארק, עורך דין שמשרדו היה הראשון במורד המסדרון, הציץ ממפתן הדלת ברגע שעברתי ואמר בהפתעה, ״היי קייט, לא ראיתי אותך כמה ימים.״

״כן,״ חייכתי קלות. ״העבודה שלי מתחילה כשכל האחרים הולכים לישון.״

"אני מקווה שאת נזהרת."

"אני נזהרת מאוד. לא ממליצה לאף טיפש לבדוק את הכישורים שלי."

"אם את צריכה משהו אני כאן."

"תודה," עניתי. מארק סגר את הדלת.

התיישבתי מול שולחן העבודה הגדול, הסתובבתי אל ארונית הספרים שאכלסה את כל הקיר מאחוריי ומשכתי ממנה קלסר. מאחר שסיימתי לעבוד על התיק, הוצאתי את כל הניירות, סרקתי אותם למחשב ולאחר מכן גרסתי אותם. פתחתי את הדלת התחתונה של הארון. מקרר קטן התחבא מאחוריה, הוצאתי ממנו פחית שתיה קלה.

הפעלתי את המחשב, ובדקתי ביומני:

אין פגישות היום.

בתיקים הפעילים:

- ג'ולייט הוק.

- ג'ון בנסון.

- בוורלי קופר.

מחקתי את בוורלי קופר מרשימת התיקים הפעילים, פתחתי את משימותיי והוספתי משימה חדשה: "בוורלי קופר - לקבוע פגישה לשבוע הבא."

הסתכלתי בנייד וראיתי שש שיחות שלא נענו. שיט. ארבע שיחות מג'ון ושתיים מאימי. אני צריכה להתקשר אליה, היא בטח דואגת, אבל אין לי סבלנות לשיחה הזאת. היא בוודאי תנזוף בי על שלדעתה איני אחראית וממש לא הייתה לי סבלנות לזה באותו הרגע. בלי קשר, קודם כול לפני הכול זו העבודה, והייתי חייבת להתקשר לג'ון. חייגתי את המספר.

"הלו."

"שלום, ג'ון, זאת קייט."

"קייט, חיפשתי אותך. הבייביסיטר של הילדים, קרן, התקשרה, אמרה שהיא לא מרגישה טוב וביקשה שאגיע הביתה. כשביקשתי שתתקשר לאיימי, היא אמרה שלא נעים לה להפריע לה, כי איימי הודיעה לה לפני כשעה שהיא תתעכב במשרד."

"מה ענית לקרן?" שאלתי במתח, וקיוויתי שלא הרס לי את ההזדמנות לתפוס אותה.

"אמרתי לה שאני אגיע, ושאין צורך שתיצור קשר עם איימי."

"מעולה, ג'ון, אטפל בזה מייד," אמרתי וניתקתי את השיחה.

תפסתי אותך, איימי בנסון, חשבתי לעצמי בשמחה. איימי מסיימת לעבוד בשעה חמש. החלטתי שאסע למקום עבודתה בשעה ארבע ואחכה לה מחוץ למשרד. היום אתפוס אותה על חם!

מהניסיון שרכשתי שמתי לב שגברים בוגדים מתחלקים לשלושה סוגים: הסוג "החכם", שלעולם אינם בוגדים עם אותה אישה פעמיים. אותם הכי קשה לתפוס. הסוג "הרומנטי", שמנהלים רומן עם אותה בחורה, אותם קל לתפוס ברגע שעולים על דפוס המפגשים שלהם, שהוא לרוב באותם ימים. והסוג "המגעיל", שהוא המעצבן והמרגיז מכולם, לסוג הזה משתייך אבי. את "המגעיל" לא מעניין שום דבר, לא אכפת להם להיתפס ולא אכפת להם מכלום, הם בוגדים בכל מקום ובכל דרך. לרוב מדובר בגברים שלא אכפת להם לעזוב ולפגוע ואין להם את הכבוד להיפרד כמו שצריך.

דין לא השתייך לאף סוג, הוא היה זן נדיר. אבל יש דבר אחד שמשותף לכל הסוגים - כולם מזמינים את הנשים שאיתן הם בוגדים לכל מיני מקומות, משלמים עבורן, וקונים להן פרחים ומתנות. גם נשים שבוגדות מתחלקות לאותם שלושה טיפוסים של בוגדות, אבל הן הרבה יותר דיסקרטיות. ברוב הפעמים הן לא היוזמות ובדרך כלל הן לא משלמות עבור כלום, כי הגברים דואגים לכול. כמובן יש יוצאות מן הכלל. כך או כך, בסופו של דבר אצלי כולם נופלים ברשת.

התחלתי לעיין בתיק של ג'ולייט הוק, כשנשמעה דפיקה בדלת.

"כן," אמרתי בקול והסתכלתי לכיוון הדלת. סקרן אותי לראות מי נכנס, לא ציפיתי לאיש.

"שלום, שמי פטריק ריי. אני מחפש את קתרין וילסון."

חייכתי. "מצאת. בבקשה תקרא לי קייט. במה אוכל לעזור לך?"

הכוונתי אותו בידי לכיוון הכיסא שמולי. הוא הניח על השולחן מעטפה חומה שהייתה אחוזה בידו. "מרטין תומס הפנה אותי אלייך. טיפלת לו באיזה עניין לפני שנה, ואני זקוק לעזרתך."

הרצתי מהר בראשי את השם מרטין תומס ולאחר חמש שניות נזכרתי. זה היה התיק היחיד שבו נקשרתי רגשית לנחקרים ונשבעתי לעצמי שזה לעולם לא יקרה שוב.

מרטין חשד שאשתו בוגדת בו, ושכר את שירותיי. הוא צדק. תפסתי אותה בעדשת המצלמה שלי בשעת מעשה ובעקבות ממצאי החקירה שלי הם התגרשו. בתם בת השבע עשרה לא קיבלה יפה את הגירושים וברחה מהבית. מרטין ישב במשך שעות במשרדי ובכה מרוב דאגה. הוא חשש שמא יקרה לה משהו רע ברחובות. לקחתי על עצמי את האשמה בבריחתה והחלטתי לחפש אותה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהסכמתי לחקור תיק של נעדר. מסובך מדי לנסות להתחקות אחר צעדיו של אדם שלא מעוניין להימצא. לאחר שבועות של חיפושים מתישים ושיחות עם כל החברות והידידים שלה איתרתי את הנערה. לסיפור הזה היה סוף טוב, למזלי. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לחיות עם עצמי אילו היה קורה לה משהו.

"אתה חושד שאשתך לא נאמנה?" שאלתי.

"לא. אשתי נפטרה לפני שנה."

"אני מצטערת לשמוע."

"תודה," אמר והמשיך, "זה קרה כשבילי, בני, היה בן עשרים ושתיים. הוא לא התמודד טוב עם מותה. הוא הסתגר בתוך עצמו, ולפני כמה חודשים הוא החל לחזור הביתה כשעליו סימני אלימות. בהתחלה חשבתי שזה שלב שיעבור, אבל לפני שבועיים הוא נעלם."

"אני מצטערת מאוד לשמוע, אבל אני לא מטפלת בתיקים של נעדרים. אני מציעה לך לפנות למשטרה."

"הייתי שם ומילאתי את כל הטפסים. אני רודף אחרי החוקרים כבר שבועיים אך הם לא מתייחסים אליי. הם אומרים לי שהוא יכול להופיע ושיש להם עוד הרבה תיקים אחרים," הוא הביט בי במבט מיואש, והמשיך, "מרטין אמר לי שאת הכי טובה. כסף אינו בעיה. את לפחות יכולה לחשוב על זה לפני שאת מחליטה? בבקשה?" הוא התחנן ועיניו האדימו מרוב ייאוש. "אשלם לך שמונת אלפים דולר בלי התחייבות."

הסכום שזרק תפס אותי לא מוכנה, והתחלתי לשקול זאת כבר באותו הרגע. מצד אחד, מדובר בסכום שהרווחתי בממוצע על ארבעה תיקים שיכולים להימשך חודשים. מצד שני, בנו עלול להיות מוטל מת באיזה מקום, וממש לא רציתי להיות זו שתמסור למסכן הזה שאיבד את אשתו, שהוא איבד גם את בנו, וכל זאת בהפרש של שנה. ראיתי שהוא לא התכוון לקבל "לא" כתשובה, לכן אמרתי לו שאחשוב על כך ושאחזיר לו תשובה בימים הקרובים.

הוא קם מהכיסא ופתח את המעטפה החומה שהניח קודם על שולחני. "אלו תמונות של בני ופרטים עליו. מספר הטלפון שלי נמצא בפנים."

נעמדתי ולחצתי את ידו. הוא יצא מהמשרד.

צנחתי על הכיסא ושחררתי באנחה את האוויר שהיה כלוא בריאותיי. לא שמתי לב שעצרתי את הנשימה במשך כל הזמן הזה. איך נכנסתי לזה שוב?

הכנסתי את המעטפה לתיק, לא רציתי להתעסק בזה באותו הרגע והמשכתי בסידוריי. הזמן חלף מהר, וכשהצצתי בשעון השעה הייתה כבר רבע לארבע, והייתי צריכה לנסוע למקום עבודתה של איימי. אספתי את התיק המיוחד עם המצלמה, ומצלמה נוספת ליתר ביטחון, ויצאתי לכיוון ביתי לקחת את האוטו.

נסעתי למשרד של איימי, חניתי מול היציאה מחניון הבניין וחיכיתי בסבלנות. בזמן הזה הוצאתי את תיק המסמכים על איימי שהכיל תמונות שצילמתי עד כה ועיינתי בו. לפתע ראיתי את איימי יוצאת מהבניין. הרמתי במהירות את המצלמה מהמושב שלידי וצילמתי אותה נכנסת לאוטו שחור שחיכה לה. "גברת בנסון היקרה, אם הודעת לבייביסיטר שאת נשארת במשרד לעבוד עד מאוחר, אז לאן בדיוק את הולכת עכשיו?" שאלתי את עצמי בקול וחייכתי. ידעתי את התשובה – היא הולכת לבגוד.

המשך הפרק בספר המלא