פרולוג
נקמה היא יצר אפל המחזיק את נשמתנו מאחורי סורג ובריח.
הנקמה יושבת בשקט, ניזונה מהרצון לצדק, ניזונה מהעוול שעשו לנו, מקננת בתוכנו.
עד שמגיע הרגע שבו היא מתפרצת החוצה ואז היא בלתי ניתנת לעצירה.
אנחנו יכולים לעצום את עינינו אבל איננו יכולים למחוק את הזיכרונות. הם תופסים אותנו בכל פינה עד שהם משתלטים על גופנו, כמו שדים העולים ממעמקי האופל.
אנחנו הופכים עיוורים.
הנקמה, כמו עץ, נוטעת שורשים בנשמתנו.
הנקמה הורסת כל טיפה של עונג עד שהיא הופכת בעצמה למסע תענוגות מסמר שער שאין ממנו דרך חזרה.
'הזמן הוא דבר שאיננו חוזר'. אי אפשר לחזור אחורה בזמן ולתקן את הדברים. אז אנחנו מדחיקים.
הבחירות שאנחנו לפעמים עושים לא תלויות בנו, אלא בכוח להמשיך קדימה, השגרה תופסת את המושכות ומשתלטת על חיינו.
אנחנו הופכים להיות נשלטים.
אנחנו מתחילים לאבד קשר עם המציאות.
אנחנו נושמים, עובדים, יוצאים, מבלים, ישנים. אבל לא חיים. אנחנו הופכים למתחזים. לשחקנים ראשיים בהצגה של עצמנו. מסכה עוטפת אותנו, לופתת את הווייתנו כזרועות תמנון.
ואז משהו מפעיל אותו ויצר הנקמה מתעורר. תופס אותנו. סוחט מאתנו את טיפת האוויר האחרונה. אנחנו לא חוזרים להיות עצמנו לעולם.
אנחנו אבודים.
אנחנו רוצים נקמה.
הירייה שנשמעה מחוץ לכותלי הבית, הדהדה והתפשטה במעגלים הולכים ומתרחבים עד שפגעה בגופי. רעד זעזע אותי. לא ידעתי שפחד כזה קיים. פחד שמאבן איברים, נועל את השרירים, חודר אל העצמות. קפאתי במקומי. ידעתי שגם אם אתאמץ מאוד, לא אוכל לזוז. הייתי משותקת. לרגע ארוך אחד חיי חלפו מול עיניי כמו סרט נע.
'הפחדנים לעולם לא מתחילים. החלשים לעולם לא מסיימים. החזקים לעולם לא מוותרים.'
המשפט הזה, שמלווה אותי מגיל צעיר, היה למנטרה שנטעה את דגלה בהווייתי, אך דווקא ברגעים הגורליים ביותר, המנטרה הזאת לא סייעה לי. צעקות השוטרים שנשמעו מחוץ לבית צרמו באוזניי כמו פסקול שנלקח מתוך סרט אימה. הן התערבבו עם הלמות לבי והתפללתי שאם אלו רגעי חיי האחרונים, שאזכה לראות את זיו פניך בפעם האחרונה.
1
אני יושבת לצדך בטיפול נמרץ בבית החולים ומלטפת את ידך בעדינות שוב ושוב. החדר קר ושקט למעט צפצופי מכשירי ההחייאה. אני מביטה בפניך היפות והקפואות, דמעות זולגות על פניי ומרטיבות את לחיי. כבר מהפעם הראשונה שבה נחו עיניי עליך, ידעתי שאתה הגבר שלי. בלבי שמעתי את הקליק הזה, שמשמיע מפתח שמסתובב במנעול. קלאק והדלת נפתחת.
הנחתי את מצחי על זרועך מחוסרת החיים, שעד לא מזמן הייתה חזקה ואיתנה, נזכרת איך היית מניף אותי באוויר כאילו הייתי קלה כנוצה. בין זרועותיך, בחיבוקיך החזקים, תמיד הרגשתי בטוחה.
"שלום תמרה," מברכת אותי האחות שנכנסה לחדר. היא מכירה אותי, כל האחיות מכירות אותי. "מה שלומנו היום?"
היא בודקת את המדדים שלך במוניטור שלצד המיטה ואז מחייכת אליי. בעיניה אני רואה רחמים וחמלה. גם אני ריחמתי על עצמי. הגבר שאני אוהבת שוכב פה מחוסר הכרה כבר יותר משבועיים והפחד שלעולם לא תפקח את עיניך היפות שוב כרסם את דרכו בלבי.
"אולי תגידי לי את. יש שיפור במצבו?" אני שואלת בתקווה. היא מזינה את הנתונים מהמוניטור בלוח שהיא מחזיקה בידה.
"אבקש מהרופא להיכנס ולעדכן אותך."
"תודה," אני אומרת באכזבה אף על פי שאני יודעת שהיא תתחמק מלתת לי מענה. לאחיות אין סמכות לעדכן את בני המשפחה במצבם של החולים, אבל אני תמיד מנסה בכל זאת את מזלי ושואלת.
"את צריכה עוד משהו?" היא מסיימת להקליד ומצמידה את הלוח למקומו למרגלות המיטה.
"כן," אני לוחשת, "אני צריכה שהוא יתעורר."
"מתוקה, אני מצטערת." הכנות ניבטת מעיניה.
"אני בסדר." אני לוחשת.
"אם תצטרכי משהו, אני בקבלה."
"תודה."
היא יוצאת מהחדר. רעשי הצפצופים שוב מתגנבים לאוזניי.
"אתה חייב להתעורר, יריב. חייב. אסור לך להשאיר אותי לבד, פשוט אסור," אני מתחננת. "אני לא יכולה לחיות בלעדיך."
אני קורסת על גופך, עוצמת את עיניי ובוכה בקול, לא מצליחה להתאפק עוד. הזיכרונות מציפים אותי. אני מחליטה לדבר אליך, לספר לך את סיפור אהבתנו. אני מרגישה שמישהו או משהו מחזיק אותך אי שם ולא רוצה לשחרר, אבל אני בטוחה שאם אזכיר לך כמה האהבה שלנו חזקה זה יעודד אותך לחזור אליי מהעולם שבו אתה נמצא. אתה חייב לחזור אליי, פשוט חייב.
.jpg)
