אחי הקטן והמצויר

חלק א
הבית שלי

מסטיק?" היא שואלת שוב. "לא."
"בשביל מה חזרת?"
"סתם."
"אז את יכולה ללכת."
"לאן אני יכולה ללכת?"
"לא יודעת. כאן אף אחד לא רוצה אותך. כשלא היית אמא אמרה שהיא לא אוהבת אותך."
"בשביל מה את מספרת לי את זה?"
"שתדעי. את בטוחה שאין לך שום מסטיק?"
"כן."
"אני אתאבד!"
היא עוזבת אותי בדרמטיות ובועטת באחי הקטן, ששרוי בתנוחה הנצחית שלו מול הטלוויזיה. היא ניגשת לחלון וסוגרת אותו בתנופה.
אני בבית.
אחותי הקטנה מקפידה לסגור הרמטית את כל חלונות הבית ולחנוק בשיטתיות כל דבר שעשוי לרמוז על משהו שעלול לפגוע בה. הפסיכולוגית של אחותי הקטנה טוענת שלאחותי הקטנה יש צורך בחום וחסך באהבה. היא טוענת שאחותי הקטנה היא יצור שביר, פגיע ורגיש יתר על המידה. הפסיכולוגית של אחותי הקטנה אינה מתגוררת בבית שלנו. יש לה וילה פתוחת חלונות ושני כלבים ענקיים שהיא נוהגת להוציא החוצה כאשר הם לא נשמעים לה. הבית שלנו, לעומת זאת, סגור כל כך עד שכדי להבטיח אספקת חמצן סדירה למוח שלי אני חייבת לצאת ממנו לעתים תכופות. אמא שלי חושבת שאני מנסה לברוח מהבית. היא אומרת ששום דבר לא מוצא חן בעיני, ושבשמחה הייתי מחליפה את כל המשפחה שלי. זה לא נכון. אבא שלי, למשל, הוא האדם הנפלא ביותר בעולם.
"את שמנה," צועקת לעברי אחותי הקטנה והרגישה יתר על המידה, לאחר שהיא נועצת בי מבטים במשך כמה דקות. "את ממש שמנה. את כל כך שמנה," היא ממשיכה כשהיא רואה שדבריה אינם עושים עלי רושם מיוחד (דבריה דווקא עושים עלי רושם מיוחד אך איני מניחה לה לראות זאת), "עד שאני לא מבינה איך זה שיש לך כל כך הרבה מחזרים." אחותי הקטנה בטוחה שאני הבחורה המחוזרת ביותר בעולם.
"טוב," אני אומרת, "איפה אמא?"
"הלכה." צועקת אחותי הקטנה. "היא ידעה שתחזרי, אז היא לא רצתה לראות אותך. כשלא היית היא אמרה שהיא לא אוהבת אותך."
"כבר אמרת לי את זה." אני אומרת ומתחילה ללכת לחדר הסגור (שפעם היה) שלי.
"חשבתי שלא שמעת." צועקת אחותי הקטנה.
"מה?"
"חשבתי שלא שמעת." היא צועקת שוב.
"שמעתי," אני אומרת, "אמא לא אוהבת אותי, בסדר."
"אפשר לשאול אותך משהו?" צועקת אחותי הקטנה.
אני חולצת את הנעליים.
"את אוהבת את אמא?"
"כן, למה?"
"איך את יכולה לאהוב את אמא אם היא לא אוהבת אותך?"
"אני יכולה."
"אני שונאת אותך," צועקת אחותי הקטנה. "את אוהבת אותי?"
"לא."
"למה את אמא את אוהבת?"
"היא אמא שלי."
"את רומזת שאני יותר קטנה מאמא?"
"לא. אני אומרת שהיא אמא שלי ואת לא. חוץ מזה, את באמת יותר קטנה מאמא."
"רואה," היא מריעה בניצחון, "עכשיו אמרת."
"אני עייפה." אני אומרת לאחותי הקטנה. "אני רוצה לישון."
אני משתרעת על המיטה בחדר (שפעם היה) שלי. שולחן הכתיבה של אחותי הקטנה עמוס ברבורי חרסינה, ספלים מצוירים עם כתובות מרגשות ומיקי־מאוסים משעווה. על השולחן (שפעם היה) שלי אין בובות חרסינה או צעצועי זכוכית. על המדף מונחת רק תמונה ממוסגרת של הסבא המת שלי. הוא מחייך. כל האנשים המתים שאני מכירה מחייכים. פעם אמא שלי היתה שואלת אותי למה אני מניחה את התמונה הזאת על השולחן שלי. היא היתה שואלת אותי אם אני מתגעגעת לסבא שלי, ואני לא הייתי משיבה לה. היום היא אומרת לי שאני צריכה לרזות ולטפח את עצמי, ואני אומרת לה שאני לא רוצה. אני הולכת לישון.
אחותי הקטנה מעירה אותי.
"אני חושבת שנשבר משהו." היא צועקת.
"מה?"
"את זוכרת את המנורה הזאת שהיתה בסלון?"
אני חולמת. עוד לא התעוררתי לגמרי.
"אז היא נשברה." צועקת אחותי הקטנה.
המנורה הזאת היתה הנחמה של אמא שלי על ששוב הגיע אביב, ואנחנו לא עברנו דירה ולא שברנו את כל הקירות של הבית ובנינו אותם מחדש.
"את חושבת שאמא תכעס?" שואל אחי הקטן וידיו רוטטות.
"כן." אני אומרת.
"אמא תכעס מאוד. עלייך." צועקת אחותי הקטנה.
"עלי? למה שתכעס עלי?"
"זה לא חשוב," צועקת אחותי הקטנה, "אבל היא תכעס עלייך, את תראי."
אני אראה.
יש משהו מוזר וחסר תקדים בהיגיון של אחותי הקטנה. היא אינה טועה אף פעם כאשר היא חוזה דברים העתידים לקרות בבית שלנו. היא חוזה כי חפצי הפרטיים ייעלמו, והם נעלמים. היא חוזה כי לאחי הקטן יהיו סימנים כחולים על רגליו, והיא בועטת בו בכל פעם שהיא עוברת לידו.
"זה פשוט," היא מסבירה לי בשעה שהיא נעה הלוך ושוב לאורך החדר. "את ישנת כשהמנורה נשברה — זאת אומרת שאם היית שם אולי היית יכולה למנוע את האסון. אני הייתי שם, ולכן ברור שלא יכולתי למנוע אותו."
"אולי," אני מנסה, "היית יכולה למנוע אותו על ידי אי־הימצאותך?"
היא מסתכלת עלי ועיניה יורקות אש, "את רומזת שאת רוצה שאני אתאבד?"
"לא, אני..."
"אני אתאבד." היא מסכמת את הנושא.
אחי הקטן נרעד. אחותי תצעד עכשיו נמרצות לחלונות המרפסת והוא הרי רובץ בדרך, מול הטלוויזיה, ותכף יספוג את בעיטת המחאה.
מין מזיגה מושלמת יש ביניהם, בין אחי הקטן לשטיח שבסלון. אחי הקטן כל כך שייך לשם עד כי הבית נראה מוזר כאשר נכנסים אליו והוא לא מונח שם. אמא שלי היתה מעדיפה שיעביר את זמנו בהכנה שוטפת של שיעורי הבית או בהרכבת דגמי מטוסים או במשחקי פיתוח חשיבה. היא מבהירה לו זאת בהגבהת קול ובתנועה קצבית בידיים. אחותי הקטנה מפרשת זאת ככעס. היא אינה יכולה לשאת כעס. היא לוקחת את המסרגה שהעלימה ממני ונועצת אותה בבשרו של אחי הקטן, קובעת בבשר חור בקוטר שני מילימטרים. אחי הקטן מתקפל מכאב. אמא שלי אינה כועסת עליו עוד. אחותי הקטנה מביטה בה ועיניה אפופות גאווה — שוב הצליחה במלאכת ויסות הכעס שנטלה על עצמה. עם כעס שיופנה כלפיה, לאחר שתיגמר מלאכת שליפת המסרגה וחיטוי הזרוע הפגועה, יש לה אינספור דרכים להתמודד.
היא יכולה להחליט לא להקשיב.
היא יכולה להחליט שלא אכפת לה.
היא יכולה להתפרע, לצעוק ולהשליך חפצים, כך שכל המאמצים יופנו להרגעתה. וחוץ מזה, היא תמיד יכולה להתאבד.
"אני אתאבד." בוחרת אחותי הקטנה באפשרות ההגיונית מכולן.
"אני אתאבד." אני מביעה את מורת רוחי מאיומיה.
ואחי הקטן מטפס על המעקה.
אמא שלי נתקפת היסטריה בכל פעם שאחותי הקטנה מאיימת בהתאבדות. כאשר אחותי הקטנה צועדת לעבר המעקה או רצה בפראות לכביש הסואן, אמא שלי צועקת בפאניקה, "שמישהו כבר יעצור אותה."
אינני מבינה מדוע.
כל ילד מת — מלבד היתרונות הכלכליים העצומים — נושא עמו אינספור יתרונות אחרים.
אם אני אתאבד, אמא שלי לא תצטרך לדאוג מכך שאני משמינה ושלא אתחתן, ולא יהיה מי שיכתוב ספר המתאר את המשפחה שלנו באופן גועלי ומעורר בוז.
אם אחותי הקטנה תתאבד, לא יהיה עוד מי שיבהיל את אמי בצעדה נמרצת לעבר המעקה. איש לא יזרוק חפצים בשעת כעס או ישפד את אחי הקטן במסרגות. איש לא יחטט לאמי בכלי האיפור וישאיר אחריו הרס, ואיש לא יערער על זמן הלידה שלו וינסה להשמיד את תעודות הזהות של הורי.
אילו לא היינו, שלושתנו, אמא שלי היתה יכולה לרהט את הבית כרצונה ואיש לא היה שובר, מלכלך ומשליך דברים. היא היתה יכולה להעמיד חיות מיניאטוריות מזכוכית על המזנון ולהציב בסלון ספות עור לבנות.
אילו לא היינו, אמא שלי לא היתה יכולה להתלונן על כך שכל הריהוט בבית שלנו נראה כאילו נקנה לפני עשרות שנים. היא לא היתה יכולה להגיד לאבא שלי שהכול באשמתו.
אמא שלי מחליטה לשפץ את הבית.
"לשפץ את הבית?" מתפלא אבא שלי, "למה?"
אחותי הקטנה משליכה נעל לעבר אחי הקטן והוא נמלט לעבר המטבח וסוגר אחריו את הדלת. הנעל פוגעת בדלת המטבח והוויטראז' היקר מתנפץ בקול רעש גדול.
"משום שדלת המטבח שלנו שבורה." אומרת אמא שלי.
"לא באשמתי!" צועקת אחותי הקטנה, "נכון, אמא?"
"מה?"
"תגידי כן!" צועקת אחותי הקטנה.
"כן." אומרת אמא שלי.
אבא שלי אומר, "אבל הם ישברו אותה שוב."
"אני לא שברתי אותה אף פעם." מזכירה לו אחותי הקטנה, "אז אני לא יכולה לשבור אותה שוב."
אמא שלי אומרת, "רק משום שאתה לא הצלחת לחנך את הילדים שלך לשמור על הבית שלהם, אני צריכה לחיות בבית מתפרק?"
"אני לא ילדה," נזעקת אחותי הקטנה, "ואני גם מחונכת. נכון, אמא?"
"כן."
"אם כבר אנחנו משפצים," מהרהרת אמא שלי בקול, "הייתי רוצה שנחליף גם את הריצוף והחרסינות באמבטיה."
"מה רע באלה הקיימים?" שואל אבא שלי.
"הם מיושנים." עונה לו אמא שלי, "אני רוצה איכות חיים. גם אתה אמור לרצות את זה."
"בשבילי זה בסדר אם יש ריצוף וחרסינות באמבטיה." אומר אבא שלי.
"זה לא משנה לי כל כך איזה עיצוב יש להם."
"התכוונתי לכך שאתה אמור לרצות לספק לי איכות חיים. אתה בעלי, במקרה."
"איזה מן איכות חיים תהיה לך," שואל אבא שלי, "כאשר יפרקו את הריצוף והחרסינות הקיימים וכל הבית שלך יהיה מלא חול והילדים שלך, מן הסתם, ייהנו מאוד לזרות אותו אחד בשני."
"אני לא ילדה!" מזכירה להם אחותי הקטנה.
"ונוכל, כמובן," ממשיכה אמא שלי, "לצבוע את הקירות מחדש."
"ואם כבר מזיזים את הרהיטים," ממשיך אבא שלי את הקו הכללי, "נוכל גם להיפטר מחלק מהם ולרכוש תחליפים מודרניים יותר."
אמא שלי מתבוננת בו בהפתעה.
"ואין שום סיבה," הוא מוסיף, "שלא נשבור את הקירות ונבנה אותם מחדש במקומות ראויים יותר."
אמא שלי מהנהנת.
"את באמת חושבת שבלי קירות, ריהוט ורצפות תהיה לך איכות חיים?" שואל אבא שלי.
"אתה תמיד יכול לשלוח אותי לבית הבראה בצרפת," אומרת לו אמא שלי, "כל עוד השיפוצים בעיצומם."
אחותי הקטנה מתעוררת. "את תיסעי לחופשה בלעדי?"
"מה צריך לענות?" שואלת אמא שלי.
"לא!" צועקת אחותי הקטנה.
"לא." עונה אמא שלי.
"את רוצה לנסוע?" שואל אבא שלי.
"ודאי שלא. אתה חושב שאני אתן לך להיות הממונה על השיפוצים?"
"מה אתה חושב?" מסייעת בידה אחותי הקטנה, "שאתה גדול?"

אמא שלי
אמא שלי לעולם לא תוכל לצאת מהבית לחופשה. אמא שלי היא הבית.
היא לא גרה בבית, היא גם לא חלק אינטגרלי כמו הריהוט שלא יוחלף — היא הבית עצמו. אחותי גרה באמא שלי. אחותי לעולם אינה עוזבת את הבית. היא מעצבת אותו לטעמה. היא שוברת ממנו חלקים לפי מצב הרוח שהיא שרויה בו. הבית הוא של אחותי.
לפעמים היא מרשה לנו להיכנס.
אמא שלי היא הבית, ולכן היא רגישה מאוד למצבו.
"מה אתה עושה?" צועקת אמא שלי על אחי הקטן שמתנדנד בנחת על כיסאו. "זה הורג את הכיסא. אתה לא יודע מה אני עושה למי שהורס את הבית בזמן האחרון?"
"צועקת על אבא שלו?" אני מציעה.
אחי נופל בקול רעש גדול. "אני אתאבד." הוא אומר כשאמי מתאבלת על הכיסא.
"אני אתאבד." אומרת אחותי הקטנה כאשר הורי אוסרים עליה ללבוש חזייה.
"אני אתאבד." אני אומרת כדי להביע את מורת רוחי מאיומיהם של אחי.
ואחי הקטן מטפס על המעקה.
זו הבעיה שלו (ושלי). אנו חיים בתוך בועה דמיונית וחושבים שלא יכול לקרות דבר רע באמת. בעולם המצויר שאני ואחי הקטן חיים בו, אנשים שנמרחים על הכביש על ידי מכוניות מתנפחים וממשיכים ללכת, ואנשים שנפלו זה עתה מגגו של בניין רב־קומות מקפצים החוצה מתוך האני המכווץ שקיבלו אחרי הנפילה. אחי הקטן אינו מסוגל להבין את הפאניקה שתוקפת את אמי כאשר אחותי הקטנה פוסעת נמרצות לעבר אחד החלונות אחרי שהצהירה שתתאבד. הוא אפילו מסתכל בעניין ובתקווה שאולי יזכה לראותה מתכווצת ויוצאת מתוך עצמה.
אחותי לא תתאבד. היא פוחדת להתאבד. היא אינה עושה דבר מבלי שאנשים צופים בה, ואנחנו לא נניח לה להתאבד מול עינינו. אנשים העשויים להתאבד זוכים בתשומת לב מתמדת ונמצאים תמיד בראש הדאגות של הוריהם. אנשים שבאמת מתאבדים מתים. גם אם הדבר מייסר את הוריהם, אין בכך שום תועלת. הם פשוט מתים וזהו. גם אחותי יודעת זאת.
לחלופין, היא תמיד יכולה להשתמש בשיטות אחרות למשוך תשומת לב ולייסר את אמי.
אחותי הקטנה נושכת את אמא שלי.
"דבורה עקצה אותי." אומרת אמי.
אחותי הקטנה זורקת על אמא שלי כיסא. רגלה מתנפחת. "צריך לתקן את הכיסא הזה," היא אומרת, "הוא לא יציב." אחותי הקטנה סוגרת את כל החלונות ופותחת את ברז הגז. אמי משתעלת ומכחילה. אני סוגרת את הגז ופותחת את החלונות. אחותי צורחת ומשתוללת. היא מנסה לנשוך אותי ולהשליך עלי כיסאות. אני לא מניחה לה לעשות כן. אני תופסת אותה בתפיסת נלסון מאחור.
"אסור לך לעשות לי ככה." היא מזכירה לי בשעה שהיא נושכת את אצבעותי ובועטת בשוקי בפראות. "אמא אמרה שהיא לא מרשה להשתמש באלימות."
"ומה איתך?" אני ממששת את שוקי הפגועה ומניחה לה להימלט.
"אני לא חושבת שצריך לשמוע בקול אמא. את כן."
"אם תגעי בחלון, אני אפתח אותו לגמרי ואקפיא את כולנו למוות." אני מזהירה אותה. היא נוגעת בחלון. אני פותחת אותו ומחזיקה בו.
"עזבי אותה." אומרת אמי כשהיא רואה שידה של אחותי הקטנה על התחתונה. "אחר כך היא מתפרעת בגללך ואני צריכה לשאת בתוצאות."
"היא אמרה לך לעזוב," חוזרת אחריה אחותי הקטנה. "את אומרת שצריך לשמוע בקול אמא, לא?"
זהו. אני עוזבת.
"את בלתי־נסבלת בזמן האחרון." אומרת אמא שלי.
"כן, למה?"
"אחותך הקטנה שוב נכשלה במבחן."
"לא ידעתי שהיה לה מבחן."
"זהו בדיוק. את אף פעם לא יודעת. את כמו אורחת כאן. לא אכפת לך מכלום. תמיד נראה שאת רוצה כבר ללכת מכאן."
אני שונאת שהיא אומרת את זה. אני רוצה כבר ללכת מכאן.
"את ידעת שהיה לה מבחן?" אני שואלת.
"איך אני יכולתי לדעת אם היא בעצמה לא ידעה? את לא יודעת שאין לה מושג מה הולך בבית הספר?"
"אני... חשבתי שהמצב כבר השתפר..."
"זהו בדיוק. אם היית מפסיקה לחשוב כל כך הרבה ומתחילה לעשות יותר, הכול היה נראה אחרת."
אני באמת צריכה להפסיק לחשוב כל כך הרבה ולהתחיל לעשות יותר. אני צריכה כבר ללכת מכאן — ועכשיו.
"אני הולכת," אני אומרת לאמא שלי, "לתמיד."
"קחי מפתח," היא עונה. "אולי נישן כשתחזרי."
אני רוצה ללכת ואין לי לאן.
כשאני אהיה גדולה, אני אתחתן עם בעל עשיר ויהיו לנו שני בתים — בית לגור בו ובית לברוח אליו.
זה לא מציאותי.
כשאני אהיה גדולה, יהיה לי מפתח לכל חדר בבית ומי שירצה יוכל לנעול את עצמו בפנים.
כשאני אהיה גדולה, אני אפחד שהילד שלי ינעל את עצמו באמבטיה ואחר כך יחליק ולא נוכל להיכנס להציל אותו. אני אחביא את כל המפתחות בבית כדי שדבר כזה לא יקרה.
כשאני אהיה גדולה, אני אהיה בדיוק כמו אמא שלי.
תהיה לי בת גדולה שתהיה בטוחה שאני לא אוהבת אותה כי לבי יהיה נתון רק לאחותה הצעירה, ובת צעירה שתהיה בטוחה שאני לא אוהבת אותה כי אף אחד לא אוהב אותה. הבת הגדולה שלי תחלום חלומות בעתה ועיגולים שחורים ייחרתו תחת עיניה, והבת הקטנה שלי תצרח בשנתה בהיסטריה. היא תתעורר ותלך סהרורית למיטה שלי ושתינו נבלה את שארית הלילה בקינה על מר גורלנו. היא תכריח אותי לשמוע את הדברים האינטימיים ביותר הקורים לה. היא תשתרך אחרי לכל מקום ותקבל התקפי זעם בלתי־ניתנים לריסון בכל פעם שיהא עלי לעזוב אותה.
הבת הגדולה שלי תחדל לדבר אלי. היא תסתגר בעולמה ותכתוב ספרים המתארים אותנו באופן גועלי ומעורר בוז. היא כמובן לא תיתן לי לקרוא בהם, אלא אם כן היא תראה שאני עייפה מכדי להקדיש להם את תשומת הלב הראויה. היא תמציא לעצמה ידיד דמיוני וכל משפט שהיא תחליט לומר לי ייפתח ב־"עמי אמר ש..." היא לעולם לא תצליח ליצור קשר ממשי.
הכול יהיה כמובן באשמתו של בעלי. כאשר הוא יבין זאת הוא ימהר לעזוב את הבית, כדי לא להתייסר יומם וליל למראה מה שחולל.
אמא שלי לא היתה רוצה לאבד את בתה הגדולה כפי שאני אאבד את בתי.
"אנחנו צריכות לדבר יותר." היא מנסה.
"לדבר?"
"לדבר."
"טוב," אני אומרת. "על מה את רוצה לדבר?"
"לא יודעת — ספרי לי מה מציק לך."
"כלום."
"כלום?"
"כלום."
לא כך, בהחלט לא כך היא תכננה זאת.
היא מנסה שוב, "עם מי דיברת קודם בטלפון?"
"את יודעת שאני שונאת שאת שואלת את זה." אני יודעת שהיא שונאת שאני עונה לה כך.
היא מראה לי שהיא נעלבת.
"עם החבר שלי."
עיניה נוצצות בתקווה חדשה. "יש לך חבר?"
"לא."
היא אינה מתייאשת. "והיית רוצה?"
"מה?"
"חבר."
"חבר?"
"חבר."
"למה?"
"למה מה?"
"למה הייתי רוצה חבר?"
"לא יודעת."
"גם אני."
"מה?"
"לא יודעת."
"אם את רוצה חבר," היא מגיעה, כרגיל, אל נקודת המפתח, "את חייבת לרזות ולטפח את עצמך."
"טוב," אני עוזרת לה לסיים את השיחה הפורייה. "הבנתי."
ביני ובין אמא שלי שוררת הבנה עמוקה.
"את רוצה לדבר איתי?" אני שואלת את אמא שלי ואיני מאמינה בעצמי למשמע אוזני.
"ודאי." היא משיבה בה בעת שהיא פורשת לפניה את העיתון ושוקעת בו.
"אבל תהיי פתוחה לרעיונות חדשים." אני ממשיכה בעדינות.
"כן."
"ואל תגידי ישר 'לא'."
"כן."
"את מקשיבה בכלל?"
"כן."
"אני לא רוצה להתחתן אף פעם." אני בודקת את נכונות הצהרתה.
"כן."
היא אינה מקשיבה.
"ואני הולכת לקנות אופניים."
"כן... את מדברת אלי?"
"לא." אני רוטנת.
"חבל שאת לא מדברת איתי אף פעם," היא אומרת. "אני אמא שלך, ואני היחידה שרוצה באמת להקשיב לך ולעזור לך."
"אם כך," אני אומרת, "תני לי לקנות אופניים."
"עדיף שתשקיעי את הכסף שלך בבגדים ובקוסמטיקה," היא שומרת על נימה מאופקת, "וכדאי גם שתתחילי להשתמש בכל מה שיש לך בארון ולא תלבשי כל הזמן רק ג'ינס." היא מנצלת כל הזדמנות כדי לחזור ולהביע את דעתה על המראה שלי.
"אני לא רוצה להשקיע את הכסף בבגדים ובקוסמטיקה, אני רוצה ללבוש רק ג'ינס ואני לא רוצה לעשות דיאטה." אני מסיימת את השיחה שלנו בנימה אופטימית.
אמא שלי דוגלת בשוויון ובצדק חברתי. היא רוצה שכולם יהיו נאהבים באותה המידה. לפיכך היא מרעיפה על אחותי הקטנה אהבה שתפצה אותה על כל אותם אנשים המסרבים לאהוב אותה מפני שהיא שונאת אותם ומקללת אותם ומשליכה לעברם חפצים.
גם אחותי הקטנה, בתוקף היותה בתה של אמא שלי, דוגלת באותם ערכי שוויון מופשטים. היא שונאת את כולם. היא שונאת את כולם במידה המספיקה לבטל כל רגשי חיבה שמישהו עשוי להרגיש כלפיהם.
"אמא אוהבת אותי." מודיעה לי אחותי הקטנה.
"ודאי שהיא אוהבת אותך," אני עונה. "היא אמא שלך — אין לה ברירה."
"לא נכון," היא מתקוממת. "היא אוהבת אותי בגלל מה שאני."
"היא אהבה אותך מיום שנולדת — היא אפילו לא ידעה מי את אז."
היא שוקלת את דברי.
"אני אתאבד." מגיעה אחותי הקטנה למסקנה הגיונית.
"למה?"
"כי אמא לא אוהבת אותי."
אני שוקלת את דבריה.
"היא אוהבת אותך," אני אומרת לה. "אמרתי לך — את הבת שלה, אין לה ברירה."
"אני אתאבד." חוזרת אחותי הקטנה על דעתה.
אני מושכת בכתפי.
"אמא!" קוראת אחותי הקטנה, "נכון שאת אוהבת אותי?"
"ודאי שאני אוהבת אותך," עונה אמא שלי. "את הבת שלי."
אמא שלי אוהבת את אחותי הקטנה.
אמא שלי באמת אוהבת את אחותי הקטנה, ובכל זאת משתדלת לעזוב את הבית לפני שהיא קמה. לעולם לא תהיה למשרד עורכי דין ליבוביץ־דוידקה־איילון שותפה חרוצה יותר, המקדימה יותר להגיע למשרד.
"מכיוון שאני חייבת להגיע למשרד היום בדיוק בשש בבוקר," אומרת אמא שלי ומבט מיוסר על פניה, "תעזרי קצת לאחותך הקטנה להתארגן לבית ספר."
אמא שלי מסכמת תיקים, מכינה דברי סיכום ומחפשת תקדימים בארבע לפנות בוקר. אבא שלי יוצא לעבודה בשלוש בלילה. אחי הקטן מקדם את פני השרת של בית הספר בכל בוקר, לאחר שהמתין לו שעתיים.
אני נשארת עם אחותי הקטנה.
"אמא!!!" היא קמה בחמת זעם.
"אמא כבר הלכה." אני אומרת לה.
"אני אהרוג אותה." למזלה של אמי האיומים על חייה הם בני תוקף רק כאשר אין אפשרות ליישמם.
היא גוררת את עצמה למטבח בקצב שמתאים למישהו הנושא את צרות העולם על גבו.
"ארוחת בוקר!!!" היא מתיישבת בחמת זעם.
ארוחת הבוקר של אחותי הקטנה כוללת אוסף אינסופי של מוצרים אינפיניטסימליים — שמינית פרוסת אננס, שלושה פצפוצי אורז, רבע כפית חומוס, חמישה־עשר גרגירי מלח, עשרים פירורי קינמון, שישית קרקר ו...
כאן מתחילה הטרגדיה היומית.
"רבע פריכית אורז!!!" היא צורחת.
מישהו גמר את כל פריכיות האורז. אני, כך נדמה לי, חיסלתי אותן אתמול.
היא תאחר. היא תמיד מאחרת.
גם אם היא תמצא פריכית אורז, היא עוד תגלה שאין לה מה ללבוש. השיער שלה לא יסתדר כמו שהיא רוצה שהוא יסתדר. היא לא תמצא את החגורה שלה, את סיכת השיער או את הסיכה שהיא מתעקשת לענוד על דש החולצה.
אם היא תמצא את כל אלה, היא תיזכר שאת החולצה הזאת כבר לבשה אתמול. היא תשבור את סיכת הדש בשעה שתסיר אותה. היא לא תמצא חולצה אחרת ללבוש. כשתמצא, החגורה תהיה, כמובן, לא תואמת. השיער שלה יתבדר במהלך הטרנספורמציה.
כשהיא תהיה לבושה בחולצה, חגורה בחגורה וענודה בסיכת דש ובסיכת ראש, היא תיזכר שהיא אינה יכולה לצאת מהבית בלי חזייה ואיפור. היא תוריד את כל התלבושת ותצרח בהיסטריה, עד שאסכים לסגור לה את החזייה. החזייה שלקחה מהארון של אמא שלי ושפכה את חצי תכולתו בשעת החיפוש. היא תמרח את פניה בצבעים כהים שתמצא בין תכשירי האיפור ותשבור בטעות בקבוק מלא של לק אדום. הצבע הבלתי־ניתן להסרה יימרח לה על החצאית ועל החולצה. אז יהא עליה לפשוט אותן, ושערה ייפרע שוב.
"אני לא מבינה," אומרת אמא שלי, "מדוע תמיד כשאני חייבת לצאת מוקדם, היא מאחרת?"
אני מושכת בכתפי.
"הרי האוכל, התיק והבגדים שלה מוכנים לגמרי," היא ממשיכה, "אז מה הבעיה?"
אני מושכת בכתפי.
"אפילו כשאני עוזבת את הבית אחרי שהיא לבושה וכבר סיימה לאכול, אפילו אז היא מאחרת."
אני מושכת בכתפי.
"למה?" היא מניחה את שתי ידיה על כתפי כדי שלא אוכל למשוך בהן שוב.
"תשאלי אותה," אני מציעה. "תשאלי אותה למה היא מתעקשת לאחר כל בוקר."
"לשאול אותה?! מדוע את חייבת לערב אותה בכל דבר? מדוע אינך מסוגלת לקבל אחריות פעם אחת? את רוצה שהיא תיתקף היסטריה? זה מה שיעשה לך טוב?"
"היא מאחרת בכל בוקר," אני אומרת, "משום שהיא נתקפת היסטריה."
"למה את תמיד מאשימה אותה בכל דבר?"
"היא מאחרת לבית הספר כי אני לא נותנת לה לצאת מהבית. היא קמה, מתלבשת ואוכלת בזריזות אבל אני חוסמת בפניה את הדלת ולא נותנת לה לעבור. היא אומרת לי, 'בבקשה, אל תפריעי לי לצאת, אני משתוקקת להגיע לבית הספר בזמן וללמוד ולהחכים,' אך אני, בזדוניות פושעת, נועלת את הדלת ומשליכה את המפתח דרך החלון. היא מתגלשת על המרזב למטה וכמעט שוברת את רגליה. לכן היא מאחרת בכל בוקר."
אמא שלי לעולם לא תוכל להבין את עוצמתה של היסטריית "היעדר אמא" של אחותי הקטנה. היא אינה בסביבה כשזה קורה. היא אינה יכולה להאמין כי אחותי הקטנה מבלה שעות בדפיקות ברוטליות על דלת הכניסה ובצריחת צרחות חייתיות פרועות על כוונותיה לרצוח את אמה בהזדמנות הראשונה האפשרית. (היא דווקא מאמינה שאחותי הקטנה מסוגלת לבלות שעות בדפיקות ברוטליות על דלת הכניסה ובצריחת צרחות חייתיות פרועות, היא רק אינה מסוגלת להבין מדוע אחותי הקטנה רוצה לרצוח אותה דווקא כאשר היא מגלה שאינה יכולה לחיות בלעדיה.)
"היא פוחדת שתשלחו אותה למוסד." מסבירה הפסיכולוגית של אחותי הקטנה לאמא שלי בסבלנות ובקור רוח אחרי שאמא מתקשרת אליה בהיסטריה ומספרת לה שאחותי הקטנה מתפרעת, משליכה חפצים, יורקת ונושכת. "היא רוצה להיות בטוחה שבכל מקרה היא לא תיעזב."
"אבל מדוע היא חושבת שנרצה לשלוח אותה?"
"האם לא עלה בדעתך אף לרגע, בשעה שהיא מתפרעת, משליכה חפצים, יורקת ונושכת, שאכן היית רוצה לשלוח אותה לאיזה מוסד?"
"אה... כן, אבל..."
"היא קלטה את זה." הפסיכולוגית מסבירה לה בחומרה. "ילדים הם חיישנים טובים מאוד לרגשות הכמוסים שלנו."
"עד מתי?" שואלת אמא שלי, "עד מתי היא תמשיך לבדוק את זה?"
"עד שתשלחו אותה למוסד, כמובן."
"אבל אנחנו לא נשלח אותה למוסד."
"אם אתם אינכם פועלים, אינכם יכולים לצפות שהדברים ישתנו מעצמם."
"את ממליצה לנו לשלוח אותה למוסד?" מזדעזעת אמא שלי.
"ודאי שלא," מזדעזעת הפסיכולוגית של אחותי הקטנה בתגובה. "חבל שאת מנסה למצוא פתרונות פשוטים וקלים לכל בעיה. לעולם לא תחול התקדמות אם לא תנסי להתגבר על המשברים."
אמא שלי מנתחת כל בעיה לעומקה על מנת למצוא לה פתרון. קודם כול היא עובדת בשיטתיות על מציאת האשמים והאשמתם. היא מסבירה לאבא שלי שאחותי הקטנה ירשה ממנו את מבנה האף ואת כל התכונות הנוראות האחרות אשר מצלות על רגישותה ועל טוב לבה וגורמות לה להתנהג כפי שהיא מתנהגת. היא אומרת לי שאני מעוררת באחותי הקטנה את היצרים הפראיים שטבעו בה הגנים של אבא שלי, למשל בסירובי להגיד לה שהיא נולדה בכל תאריך פרט ל־12 באפריל או שמזג האוויר הוא מעל מאה מעלות או שאין צדיקים ממנה עלי אדמות. היא שולחת את אחי הקטן לעשות שיעורים במקום להסתובב ולחכות להתאבדות של אחותי.
אחי הקטן מהנהן בראשו וממשיך לצפות בטלוויזיה. אבא שלי יעזוב את הבית. אני מחליטה שוב שלעולם לא אדבר עוד עם מי מהן.
"אני לא רוצה ילדים." אני אומרת לאמא שלי.
"למה?" היא מסתכלת עלי המומה. "ילדים הם אושר."
"ילדים הם הגורם ההרסני ביותר לחיי נישואים תקינים." אני מצטטת לה ספר שקראתי.
"אז למה אנשים שאין להם ילדים רוצים אותם כל כך?"
"הם משלים את עצמם לגבי טיבם של ילדים."
"את מדברת שטויות." היא מנסה לסכם את הנושא.
"אני לא רוצה ילדים כי הם יהיו כמוה." אני מצביעה על קיבוץ האנרגיה המפרפר המייצג את מיקומה של אחותי הקטנה.
"למה את חושבת שהם יהיו כמוה?"
"כי אני אחותה, המערך הגנטי שלנו זהה."
"זה לא תורשתי." היא נרתעת.
"אז מה זה?"
"סביבתי."
"זאת אומרת שלא חינכתם אותה טוב?"
"תחנכי את אחרת, אם לא מוצא חן בעינייך איך שגידלנו אותה," נעלבת אמא שלי.
"ולמה את חושבת שאני אצליח לחנך טוב יותר?"
"את נחושה יותר," היא אומרת, "ולכן את תוכלי לחנך טוב יותר."
אני נחושה יותר.
אני מחליטה לעשות דיאטה, ואני אוכלת.
אני מחליטה לעזוב את הבית, ואני נשארת.
אני מחליטה להתאבד, ואני חיה.
אני מחליטה לא לדבר עוד עם אמא שלי.
"אני כותבת ספר." אני אומרת לאמא שלי השקועה בעיתון. "היית רוצה לקרוא אותו?"
"בוודאי."
"היית רוצה לקרוא אותו עכשיו?"
"לא," היא אומרת, "אני עייפה עכשיו."
"יום אחד אני אוציא את הספר שלי וכולם ידעו איזה עגומים הם החיים." אני מסבירה לאמא שלי.
"הייתי רוצה להקדיש לו את תשומת הלב המקסימלית." היא אומרת.
"בעצם," אני ממשיכה, "זה לא יקרה."
היא הופכת דף.
"אם העניינים ישתפרו לא יהיה לי עוד מה לכתוב."
"תכיני לי בבקשה קפה." היא אומרת.
"ואם הכול ימשיך להיות עגום כמו עכשיו, אני אתאבד עוד לפני שאסיים אותו."
אני מרתיחה מים בקומקום. "את מקשיבה לי בכלל?"
"אני לא מרשה לקנות אופניים — זה סופי."
אני אתאבד!
על הכריכה האחורית של הספר שלי יהיה כתוב: המחברת בילתה בשלווה את שנות נעוריה עד שהחליטה לשים קץ לחייה בעודם באבם.
אני לא אתאבד. אין לי אומץ להתאבד. על הכריכה האחורית של הספר שלי יהיה כתוב: מחברת הספר בילתה בשלווה את שנות נעוריה, סיימה שלושה תארים בסוציולוגיה חברתית באוניברסיטת אוקספורד וחיה באושר עם בעלה ושלושת ילדיה. על הכריכה האחורית של הספר שלי לא ייכתב: וחיה באושר עם שני בניה ובתה הנוירוטית. גם לא ייכתב: רק עם שני בניה ובתה הנוירוטית. אנחנו נעמיד פנים שהכול בסדר.
אמא שלי היתה שמחה לולא הייתי כותבת ספרים ולולא הייתי גלוית לב עם החברות שלי. היא היתה מעוניינת שלא אספר לאיש דברים בעלי חשיבות. אם אני חייבת לספר למישהו, אני יכולה לספר לה, היא אומרת. אמא שלי, כמובן, אינה אוהבת להקשיב לי. היא מעדיפה לעיין בעיתון. כאשר היא מקשיבה לי, היא אומרת שאני תינוקית ושמה שמעניין אותי הוא מטופש וחסר תועלת. כאשר היא גומרת לומר זאת היא מציעה לי לעשות דיאטה או לקנות בגדים, מציינת שחבל שאני לא מדברת איתה אף פעם ומזכירה לי לא לומר שום דבר בעל חשיבות לחברותי.
"ואל תספרי להן על החבר שלך." היא אומרת.
"למה?"
"יש לך חבר?"
"לא."
"אם כך, למה את מתווכחת?"
"וכשיהיה לי חבר?"
"גם אז אל תספרי להן על כך."
"למה?"
"משום שהן יפיצו את השמועה, ואז אף אחד לא ירצה להיות חבר שלך."
"אבל יהיה לי חבר. זה לא ישנה לי."
"אם את לא רוצה להקשיב למה שמדברים אלייך, אל תבואי אחר כך בטענות." היא מסכמת את הנושא.
"טוב."
"אז תספרי?" היא נזכרת שעדיין לא הבטחתי לה לעשות כדבריה.
"לא יודעת. אין לי בכלל חבר."
"הגיע הזמן שתקשיבי לי לפעמים. אני אמא שלך ואני היחידה שרוצה באמת בטובתך."
"טוב."
"וכשנרצה להתחתן," אני אומרת, "גם אז אסור יהיה לי לספר שיש לי חבר?"
"ודאי שלא."
"למה?"
"משום שהן יפיצו את השמועה, ואז אף אחד לא ירצה להתחתן איתך."
"אבל אנחנו נתחתן אחד עם השני. זה לא ישנה לי."
"את לא יכולה לסגור את כל האופציות רק משום שאת חושבת שמישהו עשוי להתחתן איתך."
"וכשנתחתן, גם אז יהיה עלי לשמור את זה בסוד, כדי שכשנתגרש לא כל האופציות יהיו סגורות?" אני מפתחת את הנושא.
"קודם כול את צריכה לרזות ולטפח את עצמך. אחר כך תתחילי לחשוב על מה שיקרה אחרי שתתחתני." היא מסכמת את השיחה.
אמא שלי היתה רוצה שאפרד מכל חברותי הנוכחיות ושאהיה חברותית יותר. היא היתה רוצה שאני אספר לה הכול ושהיא לעולם לא תיאלץ להקשיב לי.
אני הייתי רוצה שיהיה לי חבר טוב אחד שאוכל לספר לו הכול, כך שלא אצטרך עוד איש. הייתי רוצה לא לספר לאמא שלי דבר, והייתי רוצה שהיא תקשיב לי כאשר אני מספרת לה משהו.
אמא שלי היתה רוצה שאהיה בטוחה יותר בעצמי ולא אברח מהבית בכל פעם שמישהו מנסה לרצוח אותי או לעקור את עיני בשנתי.
אני אוהבת לברוח מהבית גם כאשר אין עלי שום איום פיזי ממשי.
אמא שלי היתה רוצה שאשוב הביתה בזמן ולא אקפיד לאחר תמיד.
למורת רוחה של אמי, אני מאחרת לשוב הביתה.

אבא שלי
אני מאחרת לשוב הביתה ואבא שלי לא כועס עלי.
אני אומרת לו שהוא צריך לכעוס אבל הוא לא כועס.
אני אומרת לו שיכולתי לשוב קודם אבל לא התחשק לי, והוא לא כועס.
אני אומרת לו שלא עשיתי שום דבר חשוב ואיחרתי רק מתוך אגואיסטיות, והוא אומר שלא יזיק לי ללמוד להיות אגואיסטית.
אני אומרת לו שאני לא רוצה לשטוף כלים כי אני עייפה וכואב לי הראש, והוא אומר שזה בסדר.
אני שוטפת כלים.
אמא שלי אומרת, "זה לא בסדר שאת מאחרת תמיד."
אמא שלי אומרת, "הייתי רוצה שתקשיבי לי יותר."
אמא שלי אומרת, "הייתי רוצה שתסתובבי אלי כשאני מדברת אלייך."
"אני לא יכולה," אני מסתובבת אליה. "אני שוטפת כלים."
אמא שלי מוסיפה, "ואת משמינה אך ורק כדי להרגיז אותי."
אני מגלה שאני משמינה אך ורק כדי להרגיז את אמא שלי. מוזר. חשבתי שאני משמינה כדי לשמור על צורה בלתי־מפתה ולדחות מעלי דודים סוטים, כדי להרחיק מאהבים פוטנציאלים אשר ינטשו אותי ויערערו את עולמי, ומשום שאני אוהבת לאכול.
"אני יודעת מה אני רוצה." אני אומרת לאבא שלי.
"מה?"
"אנ־קפלר."
"מה?"
"אנ־קפלר, למשל דיניטרופנול."
"מה זה?"
"חומר."
"כן. איזה מן חומר?"
"חומר שמפריד בין מערכת הטרנספורט של האלקטרונים לפוספורילציה האוקסידטיבית ומאפשר בכך חמצון של NADH ל־NAD מתוך פליטת חום ללא יצירה של ATP מ־.ADP כך ממשיכה שרשרת הנשימה בלי שיהיה צורך להוציא אנרגיה והגוף שורף את השומנים בלי שנצטרך להתעמל."
"את רוצה לרזות, את מתכוונת."
"בלי להתאמץ."
"אם את רוצה לרזות אז למה את אוכלת כל היום?"
הוא לא הבין את הנקודה.
"נראה שאני אוהבת לאכול יותר מאשר להיות רזה."
"נראה שאת אוהבת לאכול יותר מאשר לעשות דיאטה."
הייתי רוצה להתחתן. הייתי רוצה להתחתן עם מישהו בדיוק כמו אבא שלי. אבא שלי לא היה רוצה להתחתן עם מישהי כמוני (אבא שלי חושב שהשומן שלי דוחה). אבא שלי גם יעזוב את הבית. אבא שלי יעזוב את הבית אף על פי שהוא אוהב את אמא שלי. אבא שלי אוהב את אמא שלי, ולכן הוא מנסה להגן עליה מפני אחותי הקטנה.
בלילה התחתנתי. זה היה איום. בכיתי כל הזמן. אמא שלי קנתה לי שמלה בצבע קרם, רקומה אדום, וכשסירבתי ללבוש אותה היא אמרה שזה סתם תינוקי מצדי. הגננת שלי מגן חובה נעצה בי מבטים קשוחים כשעמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס שייקח אותי לחתונה שלי ומיררתי בבכי. איך אני יכולה להתחתן בשמלה עם רקמה אדומה? הייתי חייבת להתעורר לפני שזה יקרה.
התעוררתי.
אחותי הקטנה צרחה שהיא לא יכולה ככה לסגור את החזייה שלקחה לאמי.
אני לעולם לא אתחתן. גם אם יהיה לי עם מי להתחתן, אחותי הקטנה לעולם לא תהיה מוכנה בזמן.
עכשיו אחותי הקטנה נכנסת לחדר השינה של ההורים וקופצת על אמא שלי, בועטת ומשתוללת. אמא שלי מתעוררת.
היא צועקת על אבא שלי, "למה זה מגיע לי? למה אפילו בלילה לא נותנים לי קצת מנוחה?"
אבא שלי תופס את אחותי הקטנה ומושך אותה בכוח החוצה.
אמא שלי צועקת עליו שדרך החינוך שלו לא שווה כלום ושצריך לעשות את זה בטוב.
כדי להגיע לדיאלוג הגיוני עם אחותי הקטנה צריך לקשור אותה קודם.
לבסוף הוא מצליח לגרור את אחותי הקטנה אל מחוץ לחדר. היא מתחילה לקלל את אבא שלי, שהלוואי שהוא ימות, הבן זונה המזוין. אני הולכת להציל את אחותי הקטנה.
אני הולכת להציל את אחותי הקטנה כדי שאמא שלי תאהב אותי ולא תאמר שאני לא אוהבת אף אחד במשפחה, שאני מתנשאת ומנוכרת, וחוץ מזה אחותי הקטנה מעירה אותי בלאו הכי אחרי שאבא שלי מחטיף לה.
אמא שלי צועקת, "את מתנשאת ומנוכרת ואת גם שונאת את אחותך הקטנה, ואם את טורחת להגיע למקום שצריך אותך בו, זה תמיד עשר דקות מאוחר מדי. עדיף שתלכי עכשיו."
אני הולכת. אחותי הקטנה משליכה נעל על אבא שלי. אמא שלי אומרת לאבא שלי שהוא מעניק לילדים שלו חינוך מחורבן ושאם הוא היה עושה דברים בטוב, היינו נראים אחרת. אחותי הקטנה מקשיבה לאמא שלי כשהיא מסבירה לאבא שלי שהוא לא מספיק טוב לאחותי הקטנה ושרק בגללו כולם מתייחסים אליה ככה ולכן היא מתפרעת. כשהיא גומרת להסביר, אחותי הקטנה נכנסת לחדר שלהם שוב וקופצת על אמא שלי.
אמא שלי מודה שאחותי הקטנה התנהגה באופן מושלם ושמה שקרה לא היה באשמתה, שבכלל לא קרה שום דבר ושאבא שלי הוא רשע מרושע. אחר כך הן מנסות לגרש משם את אבא שלי כדי שהן יוכלו לישון יחד ולא להיפרד עוד לעולם.
לבסוף אחותי הקטנה יוצאת משם. יש לה חשבון לא סגור. יש לה חשבון לא סגור איתי.
אבא שלי הוא האיש הנהדר ביותר בעולם.
אבא שלי הוא האיש הנהדר ביותר בעולם, ובכל זאת הוא יעזוב את הבית שלנו. אנשים ידברו על אבא שלי מאחורי הגב. הם יגידו שהוא עזב את הבית. הם לא יגידו שאנחנו לא הותרנו לו ברירה. אבא שלי — האיש הנהדר ביותר בעולם — חושב שאמא שלי טובה ויפה ממני. הוא חושב שהיא טובה ויפה ממני, ובכל זאת הוא יעזוב אותה. אני רוצה להתחתן עם מישהו טוב כמעט כמו אבא שלי (כי כמוהו בדיוק אין), ולכן בעלי יחשוב שאני טובה פחות מאמא שלי ויפה פחות ממנה. הוא גם יהיה טוב פחות מאבא שלי וישתדל פחות להישאר. מה יחזיק אותנו יחד?
אבא שלי — האיש הנהדר ביותר בעולם — כותב לי שירים. בשירים הוא מספר כמה אני נהדרת וכמה אני חזקה וכמה, אפילו שזה לא נראה כך כרגע, הוא מעריך אותי ויודע שאני אחזיק מעמד למרות הכול. אמא שלי לא מבינה למה ה"למרות הכול". בשירים של אבא שלי לא מוזכרת העובדה שאני שמנה. אני אוהבת אותם.
האמת היא שאבא שלי כתב לי רק שיר אחד. אבל זה באמת היה התוכן שלו. גם זה משהו. אבא שלי כתב שיר גם לאחותי הקטנה. אבא שלי הוא האדם המוכשר ביותר בעולם. אחותי הקטנה יצאה בשיר הזה נהדרת.
אבא שלי היה רוצה שנהיה מחונכים. אבא שלי היה רוצה שאמא שלי תחנך אותנו. אמא שלי היתה רוצה שאבא שלי יחנך אותנו. היא היתה רוצה שהוא יחנך אותנו בטוב. היא היתה רוצה שנהיה מחונכים בטוב, ושהיא לא תצטרך לומר את זה לאבא שלי כל הזמן. היא היתה רוצה שתמיד הכול יהיה בסדר או לפחות שנעמיד פנים, ושהיא לא תצטרך להתערב או לעשות משהו. זו לא עצלות. זו אידיאולוגיה. אמא שלי דוגלת בכך שלהורים אסור להתערב במריבות הפנימיות של ילדיהם.
אמא שלי גם דוגלת בכך שאסור לילדים לחנך זה את זה. חינוך הדדי בין הילדים מנטרל את ההורים, ובכך נהרס המבנה המשפחתי התקין ואנרכיה משתלטת על כל חלקה טובה.
אני תוהה מה יקרה לו אחנך את אחותי הקטנה. אם אמא שלי תתערב, הרי שעברה על העיקרון הבל יעבור הראשון, ואם לא, הרי שעברה על השני.
אני מחנכת את אחותי הקטנה, ולו רק כדי לראות כיצד מתמודדים עם מצבים כאלו.
אמא שלי נוקטת צעד מפתיע. היא קוראת לאבא שלי ומסבירה לו שאני לחוצה. היא מנסה לברר למה.
"מה מציק לך?" שואלת אמא שלי במלוא ההתחשבות.
"אני רוצה לקנות אופניים."
"חוץ מעניין האופניים," היא אומרת. "מה באמת מציק לך?"
"כלום." אני עונה. "תנו לי לקנות אופניים, ואהיה המאושרת באדם."
"הילדה לחוצה." היא אומרת לאבא שלי. "בוא הנה, במקום לשטוף כלים."
"אני לא מרשה לקנות אופניים." הוא אומר. "זה סופי!"
"מי מדבר על אופניים? היא לחוצה, זו רק הדרך שלה להביע את זה. אתה מוכן לעזוב את הכלים הארורים ולבוא רגע לכאן? יש סדר עדיפויות בחיים!"
"מה מלחיץ אותך?" היא פונה אלי.
"אין לי זמן," אני אומרת. "וזה מלחיץ אותי. אם היו לי אופניים הייתי מספיקה יותר."
"אתה רואה?" היא פונה בניצחון לאבא שלי. "הילדה לחוצה!"
"את רוצה לדבר על זה?" היא פונה אלי.
"כן," אני עונה. "אני רוצה אופניים, ולא אכפת לי לדבר על זה. אני רוצה אופניים עם בלמים בדוושות, עם מחזירי אור, עם פנס ועם מקום לשים בו את התיק. אני אשלם עליהם לבד, והייתי שמחה אם אבא היה עוזר לי לבחור אותם. יש לי די כסף לקנות אפילו אופניים משוכללים, אבל אין לי צורך בכאלה."
"את חייבת לעזור לנו להבין אותך." אומרת אמא שלי. "את חייבת לשתף פעולה. אני רוצה לעזור לך. אני רוצה שתהיי מאושרת.לא משמח אותי לראות אותך לא מרוצה. מפריע לך שאין לך חבר?"
"לא, אני במקרה בכלל לא רוצה חבר. מפריע לי, אבל, שאין לי אופניים. אני עוזרת לך להבין אותי — אני רוצה אופניים, זה לא מסובך — אופניים. א־ו־פ־נ־י־י־ם!"
"היא צועקת." היא אומרת לאבא שלי. "היא בהחלט לחוצה מאוד בזמן האחרון."
"את צועקת." היא אומרת לי. "משהו מלחיץ אותך. את חייבת לדבר איתי יותר. אני אמא שלך, ואני היחידה שרוצה באמת לעזור לך. את חייבת להפסיק עם הפזמון הזה של האופניים ולהתחיל לדבר איתנו ברצינות. קשה להגיע למשהו אם את רק צורחת אופניים כל הזמן."
"אני לא צורחת!" אני צורחת. "ושום דבר לא מלחיץ אותי. אני רוצה אופניים. אני לא מבקשת כסף אפילו. רק רשות. אני רוצה אופניים!"
"אני לא מוכן שהיא תקנה אופניים." אבא שלי אומר.
"מי מדבר על אופניים?" מתפלאת אמא שלי. "מה פתאום אופניים? הילדה לחוצה וכל מה שיש לך בראש זה אופניים. באמת — אתה לא יכול להיות רציני לחמש דקות?!"
"מה אכפת לך שיהיו לי אופניים?" אני שואלת.
"אל תסטי מהנושא." היא אומרת.
"איזה נושא?"
"מה שמציק לך."
"אני לא מוכן שהיא תקנה אופניים." אומר אבא שלי שוב.
אני מנסה דרך אחרת. "אם לא תרשו לי לקנות אופניים, אני לא אעשה דיאטה."
"ואת מי את מענישה בזה?" שואלת אמא שלי.
"אותך! את רוצה שאתחתן."
"מי מדבר על חתונה?"
"את ואבא וסבתא וסבא וחצי מהדודים שלי, במקרה."
"אז זה מלחיץ אותך."
"לא, זה משובב את נפשי. אני רוצה אופניים."
"היא לחוצה כי אין לה חבר." היא אומרת לאבא שלי. "אנחנו מלחיצים אותה יותר מדי בעניין הזה."
"את לא צריכה להתחתן עכשיו, מותק," היא פונה אלי. "גם עוד שנתיים־שלוש זה עדיין לא מאוחר."
"אני רוצה להתחתן רק בעוד שבע שנים," אני מזכירה לה. "אחרי שאני אגמור דוקטורט. הייתי מעדיפה, אבל, שיהיו לי אופניים עוד השנה. זה ממש חסר לי."
"תראה כמה היא לחוצה." היא אומרת לאבא שלי. "עשינו המון שגיאות איתה. לא היינו צריכים להראות לה שאנחנו חושבים שאף אחד לא ירצה אותה כי היא כזאת שמנה. אתה חייב להפסיק להציק לה בקשר לזה."
"מתי את מתחילה דיאטה?" היא שואלת אותי.
"כשתקנו לי אופניים."
"ואת מי את מענישה בזה?"
"אותך — כבר אמרתי לך! אני רוצה אופניים, ואם אני לא אקבל אותם אני אשמין כמו חבית ואחרי זה אני אתאבד. אני אשאיר פתק 'רציתי אופניים', ואני אתכוון לזה. אני אהיה כזאת שמנה, עד שבאמת אף אחד לא ירצה אותי, כמו שאתם מתארים לעצמכם שהמצב כעת."
"אנחנו חושבים שלא רוצים אותך?" מתפלאת אמא שלי. "אנחנו חושבים שאת מקסימה. איך את יכולה להעלות בדעתך דבר כזה?!"
הם לא ייתנו לי לקנות אופניים!
"יום אחד," אני אומרת להם. "אני אוציא ספר אוטוביוגרפי וכולם ידעו איזה ילדות עשוקה היתה לי."
"לא יאמינו לך." אומר אבא שלי.
"אם כך זו תהיה נובלה סוריאליסטית עם יסודות אוטוביוגרפיים, גם זה טוב מספיק."
"בנובלה הסוריאליסטית עם היסודות האוטוביוגרפיים שלך," שואלת פתאום אחותי הקטנה, "בת כמה תכתבי שאני?"
"אני לא אכתוב גילים," אני אומרת. "אני אכתוב רק 'אחותי הקטנה'."
היא מתפלצת כולה. "את לא יכולה לקרוא לי 'אחותי הקטנה'." היא זועקת.
"זה לא יהיה את, זו הרי נובלה סוריאליסטית."
"ומה תכתבי על אחותך הקטנה שהיא לא אני?" שואלת אחותי הקטנה.
"אני אכתוב," אני עונה, "אחותי הקטנה נושכת את אמא שלי, אחותי הקטנה זורקת על אמא שלי כיסא, אחותי הקטנה יורקת על אמא שלי..."
"את זה אני עוד לא עשיתי." נזעקת אחותי הקטנה.
"אמא!" היא קוראת לעזרה. "היא כתבה עלי דברים רעים, היא כתבה שאני אחותה הקטנה, ושאני יורקת על אמא שלה."
"את לא אחותי הקטנה?"
"לא." עונה אחותי הקטנה.
"אם כך — לא כתבתי עלייך כלום. על מה את מתלוננת?"
"אמא!" היא קוראת בחמת זעם. "היא לא כותבת עלי כלום בספר שלה."
"אבל כתבתי עלייך בספר שלי, כתבתי 'אחותי הקטנה יורקת על אמא שלי.'"
"זה לא נכון," היא אומרת. "ואת מרגיזה. אני הולכת לירוק על אמא."
אחותי הקטנה יורקת על אמא שלי.
"תכתבי עלי בספר הזה שלך," מבקש אחי הקטן.
"היית רוצה שאני אכתוב עליך?" אני שואלת.
"כן," הוא אומר ומסתכל בי במבט מבקש. "תכתבי, 'תכתבי עלי בספר הזה שלך, מבקש אחי הקטן.'" מבקש אחי הקטן.
"טוב," אני עונה. "אני אכתוב גם 'טוב, אני עונה.'"
הוא זורח מאושר.
"אני אוהב אותך." הוא אומר.
אני כותבת: אני ואחי הקטן אוהבים זה את זה.

אחותי הקטנה והמסכנה
הפסיכולוגית של אחותי הקטנה קוראת לי לשיחה.
"היית רוצה לעזור לה, נכון?" היא שואלת בשעה ששני כלביה נועצים בי מבטים מיוסרים (מן הסתם היא אסרה עליהם לאכול אותי לפני שהגעתי). ודאי שהייתי רוצה לעזור לה. הייתי רוצה לעזור לה כדי שאני אוכל לצאת מהבית ולחזור אליו בלי לחשוש שמישהו יקרע, יהרוס או יעלים את חפצי האישיים, כדי שאני אוכל לחלום שהבחור שאני אוהבת מתקשר אלי בלי לחשוש שאחותי תגיד לו דברים איומים ומביכים בטלפון וכדי שאני אוכל לישון בנחת בלי לחשוש שהיא תעקור את עיני בשנתי.
"ודאי שאני רוצה." אני עונה.
"אני שמחה." היא אומרת. "לפי מה ששמעתי נראה שאת מנסה לא להיות בבית ככל שניתן. אני באמת שמחה שכן אכפת לך ממה שקורה ושאת נכונה לעזור."
אני מנסה לחשוב מה היה קורה לו היתה היא אחותה של אחותי הקטנה, ואחותי הקטנה היתה משליכה עליה נעליים, נושכת אותה או מרעילה אותה בגז.
אני מהנהנת. אני לא רוצה להרגיז אותה. אסור להרגיז אותה. הפסיכולוגית של אחותי הקטנה הרה. הפסיכולוגית של אחותי הקטנה הרתה כדי שתוכל לגדל ילד בלי שיסבול מהשפעותיו ההרסניות של גבר.
אחותי הקטנה מקנאה בו, בילד שעוד לא נולד לפסיכולוגית שלה. הקנאה גורמת לה להיות נוטפת ארס.
"את אנוכית." היא צועקת לעבר הפסיכולוגית שלה.
הפסיכולוגית של אחותי הקטנה משלבת רגל על רגל. "אני רואה שאת כועסת."
"את אנוכית," אחותי הקטנה צועקת ורוקעת ברגליה. "את רוצה ילד שיטפל בך כשתהיי זקנה. לא אכפת לך מה הוא ירגיש כשישאלו אותו איפה אבא שלו."
"אני שמחה שאת מבטאת את הכעס שלך, זה לא טוב לצבור כעס."