בין יוצרו ליצרו

צבי בעל מוסר עולה לארץ ישראל

 

א

כשאברמזון חזר מבית התבשיל לבית המדרש הגדול, מִשכּן הישיבה, כדי ללמוד מוסר, זו שעת המוסר שלפני חצות הלילה, שאותה קיבל על עצמו לפני שנים אחדות, כשהתחיל לעסוק הרבה ב"מזכה את הרבים", בצורכי ציבור בני הישיבה, הרוחניים והגשמיים, ולא נשאר לו די זמן לחשבונו היומי שלו עם נפשו, לכסן את מבטו, שלא כדרכו, לאגף המואפל של בית המדרש, אגף לומדי "משמר" של מוסר, וראה שם את צבי לושיצר; היה חוכך בדעתו ומחפש פתחון פה היאך לגשת אליו ולשוחח עמו אותה שיחה שבשבועות האחרונים כה השתוקק אליה. באותה שעה ישב צבי בפינתו הקבועה, בצד הצפוני של ארון הקודש, והתנועע אט אט ובעיניים עצומות, ושלח מפיו לשונות של אש בצורת מילים משל ר' ידעיה הפניני ב"בחינת עולם": "עולם ים זועף" - להטו המילים באפלולית הפינה כגחלים בוערות והאירו את כל קרביו וזעזעו נפש כל שומען - "אַי אַי אַי", העו לם ים זו עף, רב מצולה, רחב ידיים, והזמן גשר רעוע בנוי עליו, אוי, אוי, אוי, אוי, והזמן ג שר ר עו ע ב נוי עליו: ראשו אחוז בהבלי ההיעדר הקודם להווייתו, ותכליתו לראות בנועם מתמיד, לאור באור פני מלך... "ואתה, בן אדם" - הרים קצת צבי את קולו יִבבתו - "על כרחך אתה חי, על כָר ח ך א תה חי, עובר עליו תמיד מיום היותך לאיש... התתפאר ביד ושם בהציצך אבדון ומוות לך חומה מימינך ומשמאלך, אַי אַי אַי, אַי אַי אַי, אב דון ומוות לך חו מה מ יְ מִינ ך ומש מא ל ך - היעמוד לבך, התחזקנה ידיך, ה תח זק נה י די ך..."

המתמידים, באֵי ה"משמר" שלאחרי תפילת "מעריב" שהתרכזו באגפו המואר של בית המדרש, הרימו אותה שעה את קולם וזמרו את תלמודם ביתר שאת, כדי שקולו בכיו של צבי לושיצר לא יפריע להם לרדת לעומקה של הסוגיה שעמדו בה, אך לא תמיד עלה הדבר בידם. מדי פעם בפעם הנמיך מתמיד זה או אחר את קולו זמרתו ועבר לקול דממה דקה, רך ומצפצף, ולאו דווקא לשם עיון מעמיק בקטע "תוספות" קשה או ב"ודוק" לא מובן של המהרש"א; אותו מתמיד בוטח בעצמו ¬- לבו התרכך בו לשמע משפטיו של ה"בחינת עולם", הניתזים כגצי אש מלבו ומפיו של צבי, שהיה בהם לא רק כדי לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, אלא גם כדי להעביר צמרמורת בגופו של מתמיד חריף, המרשה לעצמו לשלוח חצי לעגו במוסראים ובשיטת המוסר הנוברדקאית גם יחד, ואפילו יוצר השיטה, סבא ר' יוסף יוזיל הורוויץ זצ"ל, לא יצא זכאי מפיהם, ואחרת מאשר ר' יוזיל "בעל החורים" לא יכנוהו. ו"בעל החורים" על שום מה? על שבאותה שנת ההתבודדות שלו, בטרם יצא לעולם להפיץ את שיטתו ברבים, סגר את עצמו בחדר מגוריו ששכר בביתו של יהודי פַּחח, ירא שמים, סתם את שני החלונות הקטנים בדלת והשאיר בהם, למעלה מעיניו, שני חורים, אחד להכניס לו דרכו מאכלי בשר ואחד למאכלי חלב.

לא פעם ראשונה זו היא לו, למתמיד כזה, מלעיג מלבר, שקולו משתפל ומושך הוא בזמרתו השקטה, קצוצת הכנפיים, מבלי יכולת להשתחרר מהשפעת יבבת המוסר מן האגף החשוך, המערערת את ביטחונו ודעתו מתבלעת, וחושב הוא בלבו, "צריך לברוח מכאן, לברוח! לרדין, לסלוצק, למיר, ואפילו ל'ישיבת חכמי לובלין' החסידית; ואם לא אזדרז בכך, עתיד אני לצאת מכאן בטלן גמור, 'למדן בעל בתי', שקשה לו לרדת לעומקו של קטע ב'קצות' או ב'שיטה המקובצת'." אך הם לא ברחו, המתמידים האלה; על כל פנים, רובם לא ברחו, ובאין רואים ניסו גם הם לטעום טעמו של מוסר בהתפעלות, ומשטעמו - שוב לא הרפו ממנו. ואותו פסוק המשמש כמוטו בשער כלי מבטאם של ישיבות "בית יוסף" דנוברדוק, "אור המוסר": "החזֵק במוסר אל תרף" - הפך לסִסמתם גם הם. ועֵד לכך הוא צבי לושיצר. הן רק לפני כשנה ומחצה היה גם הוא בא לבית המדרש, הצד המואר בנורות חשמל, המשתלשלות מן התקרה הגבוהה בחוטים ארוכים באמצעות גלגל קטן, ואפשר להורידן עד לגמרא ממש, וכל מעייניו אז בתלמוד ובמפרשיו...

אברמזון - משום מה נקרא הוא ועוד אחדים, בני גילו, בשם משפחתו, ולא כרגיל בכינוי העיירה ברוסיה, שממנה בא לקיוב, לישיבת "בית יוסף" דשם - מוותיקי מזריטש היה, מאותה חבורת הראשונים, שמנה וסולתה של ישיבת קיוב, שברחה לפולין מאימת ידה של הייבסקציה. כרוב הוותיקים עסק גם הוא ב"מזכה את הרבים" והספר של הסבא מנוברדוק, "מדרגת האדם במזכה את הרבים" לו לקו. ברם, שלא כהרבה וָתיקים עדיין שקוע היה ועמל הרבה בעבודת המוסר ובתיקון ובבירור מידותיו של עצמו. את רוב שעות היום הקדיש לטיפול בצעירים, מקרוב באו, ובלילה עמד על משמר נפשו הוא. גם בדרכי עבודתו בין הצעירים שונה היה אברמזון משאר חבריו. נוהג היה "לתפוס" תלמיד צעיר, שעבר במקרה בצד המערבי של בית המדרש, הפנוי מספסלי תלמידים - אם לשם רחיצת ידיים, שנגעו במקום מכוסה בגוף בשעת ההתעמקות בסוגיה, ואם לשם חיפוש אחר המפרשים, שמא ימצא בו תירוץ למקום מוקשה - ולהטיף לו מוסר שעה ארוכה, מבלי לשים לב לרמזיו של ה"קורבן", שעסוק הוא, עסוק מאוד, בהכנת הדף, שבו יעסוק היום ר' יושה בר בשיעורו השבועי. למרות גמגומו הקל, שלקה בו מלידה, לא היתה השתיקה ממידותיו של אברמזון. את "קורבנו" היה מַלאה ב"הערות" שונות ומשונות ומקיפו בשאלות, שרק תשובה אחת להן, כמובן, לדעתו של אברמזון, והיא - ביקוש השלֵמות לפי דרכה של נוברדוק.

בטרם התמסר צבי למוסר, בעוד כל שעותיו קודש היו לגפ"ת ולמפרשים, לא הצליח אברמזון להיכנס בשיחה עמו. צבי ידע איך להתחמק ממנו, שלא יבלבל את מוחו ולא יביאהו לביטול תורה. ומשעה שעשה את "המהפך הגדול" ונהיה ל"בעל מוסר", עשה זאת באופן כה יסודי ורציני עד שגם אברמזון השתאה לו ולא ההין לגשת אליו ולברכו על כך בשמחה; כאילו היה אפוטרופסו וניצחונו של צבי הוא במידת מה גם ניצחונו שלו. אברמזון, שמעולם לא עסק בפלפול ומוחו לא הושחז במלטשות הרשב"א, הריטב"א, ה"קצות", ויתר המפרשים, יכול היה בנפש זקופה להתווכח עם הלמדנים החריפים ביותר בישיבה ולהוכיחם על פניהם, על שאינם שמים לב לנפשם ומזלזלים בבירור ובתיקון מידותיהם; אך משעזב למדן כזה את ה"קצות" ואת "פני יהושע" ועבר ל"חובות הלבבות" ול"מסילת ישרים", התבטל לפניו והרגיש את עליונותו של המתמיד לשעבר עליו, אם כי לא תמיד הודה בכך. ואף על פי שאברמזון לא ניסה לגשת לצבי לושיצר לעודדו ולהחליף עמו "הערות", לא נמנע מלהעלותו לנס ולדוגמה בשיחתו עם אחרים. "תא ושמע איך צבי לומד מוסר! איך הוא עומד בתפילה בהתפעלות!" היה אומר לנער שעמד לפניו ושמע בעל כורחו את דבריו, שעוררו בו צחוק מאופק ומוסתר, בגלל האופן שבו היה מבטא את האותיות למ"ד ורי"ש. "אכן, בר דעת הוא, צבי, בר דעת!" היה מפטיר את שיחתו הכפויה על הצעיר בהנעת ראש ובחיוך של הנאה. תואר זה, "בר דעת", משקל מיוחד היה לו בנוברדוק. אין זה סתם חסיד שוטה, המחקה את דרכו של עובד אמיתי ובוכה בקול מי יודע על מה, מבלי שתפס עדיין כראוי מה זה "מוסר בהתפעלות". בייחוד לא ניתן אמון רב להתפעלותו של בחור מן העיירה החסידית בפולין הקונגרסאית או בגליציה, בטרם הלה הוכיח שאמנם תפס היטב, ששבירת המידות אינה כוס יי"ש בבוקר אחר התפילה, ותפילה בהתפעלות אינה נענועים בדבקות. צבי נחשב לבר דעת בעיני הכול, ולאחר זמן קצר יחסית להתמסרותו למוסר, האמינו בו והעריכוהו. שלא כאחרים, בני העיירה הפולנית, לא התחיל ב"קליפה": לא השליך את כובעו החסידי העגול כדי לחבוש במקומו מגבעת מקומטת ומלוכלכת, כנהוג כאן, ולא מיהר להחליף את המעיל הארוך במעיל קצר, שיוכל לשלשל ולהבליט לעיני כל העולם ובלי להתבייש את ציציותיו, המכות אותו על ברכיו ומזכירות לו על כל צעד ושעל שבן תורה הוא ויותר מאשר צרכיו המועטים, להחיות בהם את נפשו, אין לו חלק ונחלה כלל בעולם ההבלים הזה. כל אותה התגדרות בכל מיני פעולות באמיצות מוזרות, שנתפסו לה מתחילים אחרים, שרצו להוכיח בכך את תפיסתם המהירה בשיטת המוסר ודבקותם בדרכה של נוברדוק ובוּזם כלפי העולם הפרוזדור, היתה רחוקה מצבי לושיצר. הוא התחיל מיד ב"תוך". כל כולו נתון היה בחשבון נפשו, בהכרת עצמו, בבירור מידותיו ובחיפוש דרכים לתיקונן. את השביל ל"שלמות" כבש לו בעיון מעמיק בתורת המוסר ובעבודה מאומצת, שעיקרה: עמידה על משמר עצמו, במעשה, בדיבור ובמחשבה.

סבב הלך אברמזון מקיר אל קיר, ליטף את זקנקן התיש השחרחר שעל סנטרו ואת פאות זקנו השתיים שעל שתי לחייו, שלא התאחדו לזקן אחד בעל צורה והיו כשלושה זקנקנים נפרדים, שאין אחד נוגע בחברו אפילו כמלוא הנימה, על פניו העגולות, שחיוורונן הצהבהב לא סר מעליהן, אף ששחומות היו ומלאות. סבב הלך אברמזון וחזר על פסוקו, שלא נשמע היטב לזולתו בגלל גמגומו הקל, וניסה להעביר לפניו כבני מרון את כל מעשיו היום, מחמש בבוקר, עת ירד ממיטתו בלי שהייה יתרה, ברגע שנפקחו עיניו, עד לפעולתו האחרונה ב"הטבה", לפני כשעה בבית התבשיל, כאשר התחנן לפני ה"מחלק" המצונן והמנוזל ללכת לישון, והוא מילא את מקומו באיסוף הכלים ובשטיפתם, אך הדבר לא עלה בידו. נוכחותו הבלתי צפויה של צבי, שהשיחה עמו היתה כבר כאש עצורה בעצמותיו, משבשת את מנוחתו. המותר לו להפסיקו באמצע מוסר בהתפעלות כזה? ואם כן - כי לא רצוי, בשום אופן, לחכות עד שיגמור ולגזול ממנו שעה משעות מנוחתו המעטות - מהו פתחון הפה שיביאוֹ אליו? במשך כל שנות שהותו של צבי במזריטש לא נפגש עמו מעולם לשיחה רצינית, ואיך יעשה זאת לפתע עתה, בשעה שהוא שקוע בחשבון נפשו?

אברמזון שמע שחבורתו של צבי הטילה עליו חרם מיד לאחר שנודע לה, שלמרות מה שעבר עליו אשתקד קיבל בשמחה את ההיתר לעלות לארץ ישראל בקרוב עם קבוצת העולים החדשה, והוא חשש שמא ייכנע ללחץ החבורה ומחנכיה, ויוותר על העלייה מרצונו; וייתכן שבלימוד המוסר הזה הלילה, החוצב להבות אש, עורך הוא חשבון נפש נוקב אחרון עם עצמו על עצם הסכמתו לעלות, ויכול יוכל להיות, שההכרעה תיפול לטובת מזריטש ונגד ארץ ישראל. ואם כך יקרה, מה תהיה דמותו של הסניף שם, כשרוב העולים עד עכשיו, וגם אלה העומדים לעלות בקרוב, לאו דווקא מ"בני העלייה" הם, ונבחרו למטרה זו משום יכולתם לשאת בעצמם בהוצאות הדרך? כל כך הרבה תקוות הוא תולה בצבי לושיצר, בר הדעת, הכוח העולה הצעיר! מי אם לא הוא מוכשר להעמיס עליו את עבודת הסניף החדש בבני ברק?

ובמקום עריכת מאזן מעשיו היום וחשבון נפשו הגדול שוקע אברמזון בלי משים בחשבון גופו, הקטן, המטריד אותו מדי פעם בפעם בשעה של חולשה ונפילה ברוחו.

"מלבד ר' ירוחם, השוהה כבר כשנה ומחצה בארץ ועוסק בקליטת העולים ובביסוסה החומרי של הישיבה במקום, נבחרו עוד שניים מן הוותיקים, יוצאי רוסיה, להיות עמודי התווך של הישיבה בבני ברק, יעקב דובראנקר ואני. על יעקב, שכוחו רב בתלמוד ובמפרשיו, הוטל להיות ה'ריש מתיבתא' בסניף, נותן השיעורים בגפ"ת ומורה דרך במפרשים. מטעם זה נבחר הוא להיות מן הראשונים לעלייה, ואשתקד הפליג לארץ עם הקבוצה הראשונה, ועלי הוטל להיות המדריך המוסרי בישיבה, המאמן את צעירי הארץ הקדושה ללכת בדרכה של נוברדוק, וגם להיות מעין יד ימינו של ר' ירוחם, המנהל, שיהיה, בוודאי, עסוק הרבה מחוץ לישיבה, ובעניינים גשמיים.

"ועכשיו כשעלייתי קרובה" - ממשיך אברמזון לטוות חוט הרהוריו האישיים הפרטיים, כשהוא מלכסן מדי פעם בפעם את מבטו לעברו של צבי ומחכה לשעת כושר לגשת אליו - "המותר לי לעמוד מרחוק ולא לעזור לו להתגבר על מכשוליו והיסוסיו העלולים להניאו מלעלות? האוכל אני לבדי לשאת בתפקיד? לא הקושי מרתיעני, אלא משך הזמן הדרוש, עד שהישיבה תזכה להכות שם שורש... אֶרצה או לא אֶרצה - הגיעה שעתי שאקים גם אני משפחה בישראל. רובם של בני חבורתי מרוסיה כבר נשאו נשים; לאחדים מהם יש כבר ילדים; יושבים הם כבר ועוסקים בתורה ובמוסר בטהרה... ואילו אני, שבראשית השנה הקרובה ימלאו לי שלושים וחמש שנה, עדיין לא דובר בי... ממכתבו האחרון של יעקב לר' דוד מתברר, שעומד הוא לשאת אישה בקרוב. גם הוא. ועד אימתי אוכל אני לדחות את הדבר? הרי זאת המצווה הראשונה בתורה! ואותו מנוול - האם המאבק עמו ערב ובוקר אינו גוזל כה הרבה משלוות נפשי! וכמה פעמים אני נכשל!... לא, עלי להיפטר, סוף סוף, מאותו מאבק מלוכלך. עם עלייתי לארץ הקודש איני רוצה להיות שרוי שם בחטא אפילו יום בחודש. מצווה זו כשאר מצוות 'עשה' היא ואין 'ביטחון בלי השתדלות' חל עליה. עם בואי לארץ ישראל, אצטרך לפנות בלי שהיות לאחת הגבאיות של הישיבה - בוודאי נמצאות גם שם, במושבה החסידית, עסקניות צדקניות העוזרות לישיבה במילי דעלמא - ולא אעמוד על המיקח... ואני הרי לא אוכל להישאר יום יום בישיבה כמו חברי יעקב; לפרנסת ביתי יוטל עלי, בוודאי, כמו שזה מוטל גם כאן, במזריטש, על חלק מהאברכים, לנדוד בערי הארץ ובמושבותיה, לדרוש בבתי המדרש ולקבץ כסף למען הישיבה, ואז מי יהיה הרוח החיה בישיבה, אם לא צבי לושיצר, בר הדעת? עדיין צעיר הוא מאוד ושנים רבות עוד יוכל לשבת בבית המדרש ולהתמסר לעבודת המוסר, לעצמו ולתלמידים, בלי שיהיו רחיים על צווארו. לא, עליו אין לוותר. חובה קדושה מוטלת עלי לגשת אליו ולנסות להוציא מפיו, באיזו מידה נגע בו והשפיע עליו החרם של חברותו. שיחה אחת בעתה, בשעת פסיחה על שתי הסעיפים, יכולה להכריע את כף המאזניים לצד הרצוי."