שלוש לחצות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש לחצות

שלוש לחצות

3 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

אלון רותם

אלון רותם הוא תסריטאי וסופר, ממציא עולמות, חובב הרפתקאות וכותב בעיקר לילדים ולנוער. למד ולומד פיזיקה ופילוסופיה.

תקציר

רוצח סדרתי פועל בישראל. הוא מקפיד להפיל את קורבנותיו שלוש דקות לפני חצות. האם מאחורי תבנית הפעולה האובססיבית מסתתרת מחשבה, כוונה, תכלית? שורה של דמויות, ובהן בלש וטכנאי מעבדה, עיתונאי בעל נטיה לספרות ושחקנית בעלת נטיה לבימוי, מחוללים סביב שרשרת הגופות. לכאורה הם מבקשים לפענח את האירועים; בפועל, הם נגרפים אל ההתרחשות כמצייתים להוראותיו של כוריאוגרף נעלם. עד מהרה הגבולות נטרפים: החוקרים הופכים שחקנים בחזונו המסתעף של הרוצח, והוא מצדו מקדם את עלילת הבילוש. ברגע מסוים, הרצח חורג ממידותיו של הרוצח ונעשה ליצירה עצמאית, שאף אחד מן השותפים לה, לרבות המחבר, אינו יכול לחזות את מהלכיה הבאים. 
“23:57” הוא מעשה אהבה מתמשך עם הז’אנר הבלשי; תהייה על הקסם המהפנט שהוא מהלך על קוראיו, על מוסכמותיו הנשנות ועל פיתוליו המקוריים; מחשבה על סגנון שהופכת מול עינינו לזירת פשע. אבל עוד לפני כל זה, “23:57” הוא רומן בלשי שלא תוכלו להניחו מן היד.

פרק ראשון

פרק ראשון 
ובו הרוצח מבקש הכרה
 
זאת לא הייתה התוכנית. כל הרעיון היה לא לערב את עצמו, אלא לאפשר לדברים להתנהל כמו מעצמם. לתת לקורבנות השעה לעשות את שלהם עד שהפרויקט יצבור מומנטום, יתפוס חיים משל עצמו. אבל תוכנית היא לא הדבר עצמו. המפה היא לא השטח. העולם לא נברא, ולמרבה הצער גם לא ייכחד, במילה. מותר לו להרגיש בעלות על הרציחות שלו. הן קשורות אליו, לרוצח, הרבה יותר משהן קשורות לנרצחים, שהוא הפעיל בהן והם רק הסבילים.
על פי התוכנית משטרת ישראל הייתה אמורה להבין כבר, אבל מי יודע כמה זמן וכמה קורבנות יעברו עד שהשוטרים יתחילו למלא את חלקם. ומה חלקו? לרצוח ולחכות. ומי ידע שדווקא ההמתנה תהיה מאתגרת יותר. אם הם לא עושים את תפקידם, מותר לו לא להסתפק רק בתפקידו. זה האגו מדבר, אבל הרוצח יודע שהתכחשות לו רק תחמיר את המצב. האגו פשוט דואג, כמו אמא טובה.
חיפוש קצר בפייסבוק מניב את מספר הטלפון של חבר ילדות כמעט נשכח, עיתונאי במעריב. הם היו חופרים ביחד תעלות בגן הגיבורים, מובילים מים מהברזייה, שאותה קלקלו בכוונה כדי שתטפטף תמיד, רחוק כמה שיכלו לפני שהפכו לבוץ נייח. האם כבר אז היה רמז לבאות, כאשר באחד הימים הוא הציע שיובילו את המים אל תוך קן הנמלים? או שאולי דווקא באותו הקיץ, כאשר חפרו בחצר האחורית של העיתונאי לעתיד בור שהעמיק עד כדי כך שיכלו לעמוד בו שניהם בלי שיראו אותם מבחוץ. פרויקט שלקח להם כמעט את כל החופש הגדול והסתיים באחת כשאביו של העיתונאי הגיע ערב אחד ומילא בדקות את מה שחפרו שניהם במשך שבועות, ואמר להם בפשטות שחתמה הכול, כולל את חברותם, שקבר מזמין גופה.
אחרי שבע חזרות של צליל החיוג, העיתונאי עונה. הרוצח מסמן את זה ביומן. אי־אפשר לדעת לְמה יש משמעות, ואת האותות והסימנים אפשר לפרש רק בדיעבד. קולו נשמע לו מוכר, כאילו שמר על משהו בעשרים השנים שחלפו מאז שנפגשו לאחרונה. הרוצח יודע שזאת משאלת לב, נוסטלגיה שהומצאה מעצמה, אבל מתמסר לה. הוא נזכר בפעם שנתקע על עץ המנגו באותה החצר, כשטיפס באומץ ובהפגנתיות עד שהגיע כמעט לצמרת, וכשהביט מטה לחפש את הדרך חזרה גילה את סוד חטאו של איקרוס. הוא לפת את הענף, משותק ומבוהל, ואביו של העיתונאי נאלץ לטפס אחריו ולהוביל אותו מטה, תופס את שוקיו ומנחה את רגליו למצוא להן מדרך בטוח.
הזיכרון מפתיע אותו. לא רק בבהירותו, ביכולתו לחוש כמעט את לחץ האצבעות הגדולות על שוקיו, אלא בכך שהוא לא נזכר בו מעולם. את רוב זיכרונותיו מכיר הרוצח כמו את הספרים הרבים שתומכים בקירות ביתו. מוכרים לו, נשלפים לפחות פעם בשנה לאיבוק מלטף, מסודרים מחדש, פעם בסדר גיאוגרפי ופעם כרונולוגי. והנה זיכרון שמופיע כמו ספר שאבד מיד אחרי הקריאה מתחת למכונת הכביסה ועתה צץ, מוכר ומנוכר למפגיע.
"מונכר." הרוצח אמר את ההלחם בקול, כמו בודק את המילה, שאותה קרא לא מזמן בספר על תורתו של פרויד. העיתונאי בצדו השני של הקו, שחיכה שה"הלו" שלו ייענה, כנראה לא הבין מה נאמר, כי הוא שאל "מה אמרת?" ומיד כנראה התחרט על האינטימיות, והרחיק את עצמו קצת באמצעות "מי זה?"
הרוצח התעלם. מובן שאין לו שום כוונה לפתוח פה בפשפוש זוגי בעבר, וגם לא לשטוח את תוכניותיו לעתיד, המעניינות בהרבה. הוא ממהר להסביר לעיתונאי שעליו לבדוק דיווחים על מקרי מוות מהחודשים האחרונים, לחפש קשר. העיתונאי נשמע עייף וסקפטי. קול נשי ברקע מסביר בחוסר סבלנות שאי־אפשר לשתות קפה בלי חלב. הרוצח, שמתוקף תפקידו נדרשת ממנו רגישות יתרה לשעה, מבין שאולי זה המקום, אבל זה בטח לא הזמן לרמזים עדינים. הוא אומר לעיתונאי שבחודש האחרון הוא רצח שמונה־עשר איש בשעה אחת־עשרה חמישים ושבע בדיוק, כלומר בשלוש דקות לפני חצות, ומנתק.
למחרת לא נכתב כלום באף לא אחד מעיתוני הבוקר. הרוצח מתקשר שוב, מברר מה קרה. העיתונאי מתרץ שהוא בדק, ובאמת מצא כמה מקרי מוות שונים שהתרחשו באזור חצות, אבל כולם הוסברו כטבעיים או כתאונות. מקריים. אין לעיתון מה לפרסם אם למשטרה אין מה לחקור. השוטרים מצדם לא מעוניינים להמציא לעצמם רוצח דמיוני שאחר כך הם עוד יידרשו לתפוס במציאות.
בקול שרק מתחיל בהיסוס ביישני, מבהיר הרוצח שהוא אחראי לענייני התמותה הטבעיים לכאורה. "זו החתימה שלי, משיכת המכחול הייחודית. סתם לרצוח כמו שההמונים רוצחים, אין בזה שום אמנות. לדקור, לחנוק, למעוך, לחורר... זה זול, גס. אני בחרתי להכניס את התמותה המכוונת, המלאכותית, האנושית, למסגרת טבעית לכאורה, לתוך חיי היום־יום. להסוות את הסדר בכאוס, את האנושי באלוהי." הוא כמעט מתפתה להגיד משהו על התוכנית, אבל עוצר את עצמו בעוד מועד. יש דברים שעדיף לאדם לא לספר, אפילו לא לעצמו.
הוא ממהר להסיח את דעתו, יודע שכל מחשבה שנחשבת יותר משבע־עשרה שניות נתפסת, נרשמת. "האמנות הנשגבת ביותר היא לא חיקוי למציאות, וגם לא חלק ממנה — היא תופסת את מקומה, מחליפה אותה." הוא שומע את קולו עולה, אך לא מצליח לעצור בעצמו מלפלוט את כל האני מאמין שלו, על אמנות, על החיים, על הזמן. "ורק שיהיה ברור. לא מדובר ב'אזור חצות', אלא בשלוש דקות לפני חצות בדיוק. הלב של הקורבן תמיד עוצר כשהשעון הדובר מדקלם 'השעה אחת־עשרה חמישים ושבע' — לא חמישים ושש ולא חמישים ושמונה."
המילים האחרונות נפלטות ממנו בצעקות נרגשות. הוא מסיים, לוקח נשימה, מתנצל על ההתפרצות, מרגיש גל מוכר של שנאה עצמית עולה בו. ידו מתכווצת מעצמה לאגרוף, לסתו ננעלת, אך הוא מצליח לעצור את עצמו מלהטיח את האגרוף בפנים, מסתפק בלחץ האצבעות והשיניים כדי להכיל את הרגש הלופת בגרונו. העיתונאי אומר שהוא לא יכול לעזור לו, לא יכול לעבוד על סיפור כזה בלי חקירה משטרתית, בטח עכשיו עם המחאה החברתית. זו לא עונת מלפפונים ואף עורך לא יפרסם סיפור כזה, שהוא גם אפל וגם מעורפל מדי. אבל שיהיה לו בהצלחה בכל מקרה.
הרוצח לא מבין את סרבנותו של העיתונאי. לא יכול להיות שהדחף שגרם לו להתקשר אליו היה מוטעה. יש פה משהו גבוה יותר מאגו ורצון להכרה. יש לעיתונאי משמעות ששניהם עוד לא מבינים. לא סתם הוא עלה בזיכרונו אחרי כל השנים. לא סתם העיתונאי מסרב לדווח על האירועים. הוא רוצה לקחת בהם חלק. בהבזק מענג של השראה, כזה שאי־אפשר לטעות בו, הרוצח מבין איך להוביל את העיתונאי לתוך התוכנית.
הוא מציע ריאיון בלעדי. העיתונאי מסכים. הם קובעים להיפגש בפאב הומה באזור רוטשילד בשעה 23:00. לשאלתו הצינית של העיתונאי אם הוא לא אמור לרצוח מישהו הערב, עונה הרוצח שכמו שהדברים נראים כרגע, לא בטוח שיש טעם.

אלון רותם

אלון רותם הוא תסריטאי וסופר, ממציא עולמות, חובב הרפתקאות וכותב בעיקר לילדים ולנוער. למד ולומד פיזיקה ופילוסופיה.

עוד על הספר

שלוש לחצות אלון רותם
פרק ראשון 
ובו הרוצח מבקש הכרה
 
זאת לא הייתה התוכנית. כל הרעיון היה לא לערב את עצמו, אלא לאפשר לדברים להתנהל כמו מעצמם. לתת לקורבנות השעה לעשות את שלהם עד שהפרויקט יצבור מומנטום, יתפוס חיים משל עצמו. אבל תוכנית היא לא הדבר עצמו. המפה היא לא השטח. העולם לא נברא, ולמרבה הצער גם לא ייכחד, במילה. מותר לו להרגיש בעלות על הרציחות שלו. הן קשורות אליו, לרוצח, הרבה יותר משהן קשורות לנרצחים, שהוא הפעיל בהן והם רק הסבילים.
על פי התוכנית משטרת ישראל הייתה אמורה להבין כבר, אבל מי יודע כמה זמן וכמה קורבנות יעברו עד שהשוטרים יתחילו למלא את חלקם. ומה חלקו? לרצוח ולחכות. ומי ידע שדווקא ההמתנה תהיה מאתגרת יותר. אם הם לא עושים את תפקידם, מותר לו לא להסתפק רק בתפקידו. זה האגו מדבר, אבל הרוצח יודע שהתכחשות לו רק תחמיר את המצב. האגו פשוט דואג, כמו אמא טובה.
חיפוש קצר בפייסבוק מניב את מספר הטלפון של חבר ילדות כמעט נשכח, עיתונאי במעריב. הם היו חופרים ביחד תעלות בגן הגיבורים, מובילים מים מהברזייה, שאותה קלקלו בכוונה כדי שתטפטף תמיד, רחוק כמה שיכלו לפני שהפכו לבוץ נייח. האם כבר אז היה רמז לבאות, כאשר באחד הימים הוא הציע שיובילו את המים אל תוך קן הנמלים? או שאולי דווקא באותו הקיץ, כאשר חפרו בחצר האחורית של העיתונאי לעתיד בור שהעמיק עד כדי כך שיכלו לעמוד בו שניהם בלי שיראו אותם מבחוץ. פרויקט שלקח להם כמעט את כל החופש הגדול והסתיים באחת כשאביו של העיתונאי הגיע ערב אחד ומילא בדקות את מה שחפרו שניהם במשך שבועות, ואמר להם בפשטות שחתמה הכול, כולל את חברותם, שקבר מזמין גופה.
אחרי שבע חזרות של צליל החיוג, העיתונאי עונה. הרוצח מסמן את זה ביומן. אי־אפשר לדעת לְמה יש משמעות, ואת האותות והסימנים אפשר לפרש רק בדיעבד. קולו נשמע לו מוכר, כאילו שמר על משהו בעשרים השנים שחלפו מאז שנפגשו לאחרונה. הרוצח יודע שזאת משאלת לב, נוסטלגיה שהומצאה מעצמה, אבל מתמסר לה. הוא נזכר בפעם שנתקע על עץ המנגו באותה החצר, כשטיפס באומץ ובהפגנתיות עד שהגיע כמעט לצמרת, וכשהביט מטה לחפש את הדרך חזרה גילה את סוד חטאו של איקרוס. הוא לפת את הענף, משותק ומבוהל, ואביו של העיתונאי נאלץ לטפס אחריו ולהוביל אותו מטה, תופס את שוקיו ומנחה את רגליו למצוא להן מדרך בטוח.
הזיכרון מפתיע אותו. לא רק בבהירותו, ביכולתו לחוש כמעט את לחץ האצבעות הגדולות על שוקיו, אלא בכך שהוא לא נזכר בו מעולם. את רוב זיכרונותיו מכיר הרוצח כמו את הספרים הרבים שתומכים בקירות ביתו. מוכרים לו, נשלפים לפחות פעם בשנה לאיבוק מלטף, מסודרים מחדש, פעם בסדר גיאוגרפי ופעם כרונולוגי. והנה זיכרון שמופיע כמו ספר שאבד מיד אחרי הקריאה מתחת למכונת הכביסה ועתה צץ, מוכר ומנוכר למפגיע.
"מונכר." הרוצח אמר את ההלחם בקול, כמו בודק את המילה, שאותה קרא לא מזמן בספר על תורתו של פרויד. העיתונאי בצדו השני של הקו, שחיכה שה"הלו" שלו ייענה, כנראה לא הבין מה נאמר, כי הוא שאל "מה אמרת?" ומיד כנראה התחרט על האינטימיות, והרחיק את עצמו קצת באמצעות "מי זה?"
הרוצח התעלם. מובן שאין לו שום כוונה לפתוח פה בפשפוש זוגי בעבר, וגם לא לשטוח את תוכניותיו לעתיד, המעניינות בהרבה. הוא ממהר להסביר לעיתונאי שעליו לבדוק דיווחים על מקרי מוות מהחודשים האחרונים, לחפש קשר. העיתונאי נשמע עייף וסקפטי. קול נשי ברקע מסביר בחוסר סבלנות שאי־אפשר לשתות קפה בלי חלב. הרוצח, שמתוקף תפקידו נדרשת ממנו רגישות יתרה לשעה, מבין שאולי זה המקום, אבל זה בטח לא הזמן לרמזים עדינים. הוא אומר לעיתונאי שבחודש האחרון הוא רצח שמונה־עשר איש בשעה אחת־עשרה חמישים ושבע בדיוק, כלומר בשלוש דקות לפני חצות, ומנתק.
למחרת לא נכתב כלום באף לא אחד מעיתוני הבוקר. הרוצח מתקשר שוב, מברר מה קרה. העיתונאי מתרץ שהוא בדק, ובאמת מצא כמה מקרי מוות שונים שהתרחשו באזור חצות, אבל כולם הוסברו כטבעיים או כתאונות. מקריים. אין לעיתון מה לפרסם אם למשטרה אין מה לחקור. השוטרים מצדם לא מעוניינים להמציא לעצמם רוצח דמיוני שאחר כך הם עוד יידרשו לתפוס במציאות.
בקול שרק מתחיל בהיסוס ביישני, מבהיר הרוצח שהוא אחראי לענייני התמותה הטבעיים לכאורה. "זו החתימה שלי, משיכת המכחול הייחודית. סתם לרצוח כמו שההמונים רוצחים, אין בזה שום אמנות. לדקור, לחנוק, למעוך, לחורר... זה זול, גס. אני בחרתי להכניס את התמותה המכוונת, המלאכותית, האנושית, למסגרת טבעית לכאורה, לתוך חיי היום־יום. להסוות את הסדר בכאוס, את האנושי באלוהי." הוא כמעט מתפתה להגיד משהו על התוכנית, אבל עוצר את עצמו בעוד מועד. יש דברים שעדיף לאדם לא לספר, אפילו לא לעצמו.
הוא ממהר להסיח את דעתו, יודע שכל מחשבה שנחשבת יותר משבע־עשרה שניות נתפסת, נרשמת. "האמנות הנשגבת ביותר היא לא חיקוי למציאות, וגם לא חלק ממנה — היא תופסת את מקומה, מחליפה אותה." הוא שומע את קולו עולה, אך לא מצליח לעצור בעצמו מלפלוט את כל האני מאמין שלו, על אמנות, על החיים, על הזמן. "ורק שיהיה ברור. לא מדובר ב'אזור חצות', אלא בשלוש דקות לפני חצות בדיוק. הלב של הקורבן תמיד עוצר כשהשעון הדובר מדקלם 'השעה אחת־עשרה חמישים ושבע' — לא חמישים ושש ולא חמישים ושמונה."
המילים האחרונות נפלטות ממנו בצעקות נרגשות. הוא מסיים, לוקח נשימה, מתנצל על ההתפרצות, מרגיש גל מוכר של שנאה עצמית עולה בו. ידו מתכווצת מעצמה לאגרוף, לסתו ננעלת, אך הוא מצליח לעצור את עצמו מלהטיח את האגרוף בפנים, מסתפק בלחץ האצבעות והשיניים כדי להכיל את הרגש הלופת בגרונו. העיתונאי אומר שהוא לא יכול לעזור לו, לא יכול לעבוד על סיפור כזה בלי חקירה משטרתית, בטח עכשיו עם המחאה החברתית. זו לא עונת מלפפונים ואף עורך לא יפרסם סיפור כזה, שהוא גם אפל וגם מעורפל מדי. אבל שיהיה לו בהצלחה בכל מקרה.
הרוצח לא מבין את סרבנותו של העיתונאי. לא יכול להיות שהדחף שגרם לו להתקשר אליו היה מוטעה. יש פה משהו גבוה יותר מאגו ורצון להכרה. יש לעיתונאי משמעות ששניהם עוד לא מבינים. לא סתם הוא עלה בזיכרונו אחרי כל השנים. לא סתם העיתונאי מסרב לדווח על האירועים. הוא רוצה לקחת בהם חלק. בהבזק מענג של השראה, כזה שאי־אפשר לטעות בו, הרוצח מבין איך להוביל את העיתונאי לתוך התוכנית.
הוא מציע ריאיון בלעדי. העיתונאי מסכים. הם קובעים להיפגש בפאב הומה באזור רוטשילד בשעה 23:00. לשאלתו הצינית של העיתונאי אם הוא לא אמור לרצוח מישהו הערב, עונה הרוצח שכמו שהדברים נראים כרגע, לא בטוח שיש טעם.