מטילדה
קשה לי. כל כך קשה לקלוט שאתמול מלאו לי שבעים ואחת שנים. איך נדבק אליי הגיל הזה. רק אתמול הייתי אישה צעירה מוקפת בהורים, בעל וילדים, והיום אני אישה בודדה, חיה לבד. ילדיי במרחקי טיסה.
זכיתי לחיות במעבר המרתק — נולדתי בעולם הישן: חיתולים מבד, כביסה ביד, רדיו ענק, טלוויזיה בשחור־לבן, המנדט הבריטי, הכרזת העצמאות. הדפסתי במכונות כתיבה מגושמות, דיברתי בטלפון נייח עם חוגה. כתבתי מכתבי אהבה על דפים מהודרים. לא האמנתי שאצליח להשתלב בעולם החדש. יקום טכנולוגי־דיגיטלי שהלך ותפס תאוצה. אבל עם הזמן השתלבתי יפה — אינטרנט, קבוצות חברתיות, פלאפונים חכמים. בביקורים הנדירים של הנכדים אני מוצאת את עצמי בקולנוע רואה סרטים בתלת־ממד, משחקת איתם באולמות ענקיים משחקי מציאות מדומה.
לפני עשרים שנה התחילו לדבר ולהראות בטלוויזיה את האב־טיפוס של המכונית החכמה שנוסעת ללא נהג. אני זוכרת היטב מה חשבתי אז — עד כאן, לזה לא אהיה מוכנה לעולם.
לכבוד יום הולדתי השבעים התארגנה כל המשפחה שלי — גם אלו שמעבר לים, הם החליטו להפתיע אותי. בטקס רב רושם הובילו אותי לחניה בבניין מגוריי, ושם, מקושטת בסרטים, צבעוניים עמדה מכונית חדשה. "אמא, הגיע הזמן להתקדם, עוד מעט לא יישארו מכוניות שאנשים ממש נוהגים בהן. אנחנו דואגים לך ונרגיש יותר בטוחים שהמכונית האוטונומית החכמה תיקח אותך לכל מקום, תנווט ותחנה עבורך. אמא, הגיע הזמן להרפות, את יכולה."
הו, זה לקח זמן. במשך חודשים, בכל פעם שנכנסתי לרכב ישבתי מכווצת ומתוחה. כפות ידיי על ההגה בהיכון, מתקשות לשחרר. סירבתי להאמין שהמכונית נוסעת בכוחות עצמה. אבל הזמן עשה את שלו. לאט־לאט למדתי להרפות, תרגלתי שילוב ידיים בזמן "הנהיגה".
אני יכולה לומר שביני לבין המכונית התפתחו יחסי ידידות מדומה. "בוקר טוב, תמר," מקבלת המכונית את פניי, אחרי שהיא מזהה את טביעת האצבע שלי, והדלת נפתחת מעצמה ואורות הצג נדלקים. "בוקר טוב, מטילדה," אני משיבה לה כשאני מתיישבת בכיסא. על הצג מופיע התאריך, 2 באפריל 2028, מזג האוויר: נעים.
תחילה זו הייתה רק ידידות מדומה. הקול של מטילדה נעים וחברותי, אם כי קצת חלול, מעט מונוטוני. ללא ספק זיהיתי את הרובוטיקה שבו. אבל מטילדה שלי בעלת בינה מלאכותית מתקדמת. היא למדה אותי, את תגובותיי, את העדפותיי ואת שגרת יומי. אין לי מושג איך זה עובד, אך היא השתנתה לנגד עיניי — רגש נכנס לקולה, והידידות בינינו הלכה והתפתחה. היא תמיד נשמעת כל כך שמחה לפגוש אותי בבוקר, וכשאנחנו מברכות זו את זו ב"בוקר טוב" אנחנו נשמעות כמו חברות ותיקות שנפגשות לקפה. היא נענית ללא היסוס לבקשות שלי, ובנסיעות הארוכות, לאחר שלמדתי להרפות מההגה, אני מספרת לה על יומי, על השיחות שלי עם הנכדים בסקייפ, ותמיד יש לה משהו נחמד להשיב: "הם נשמעים כל כך מתוקים. למה שלא תתקשרי ממני לסקייפ? גם אני רוצה לפגוש אותם."
אתמול סיפרתי למטילדה על הדייט המיוחד שמצפה לי. היא שמחה עד הגג בשבילי ואמרה: "בהצלחה, תמר, הגיע הזמן."
כשסיפרתי לה שאני עומדת לגלח חצי משיער ראשי, מטילדה הגיבה בכעס כפי שלא הגיבה מעולם. "לא, תמר, אל תעשי את זה, אל תעשי מעצמך צחוק," תבעה. עניתי לה ביובש שההחלטה שלי היא סופית. "עד לא מזמן גם אני חשבתי שהאופנה הזו מגוחכת, אבל דברים משתנים. אני החלטתי ואני מרגישה טוב עם עצמי, מרגישה אמיצה ונועזת."
בסופו של דבר מטילדה נכנעה ולקחה אותי למספרה בשתיקה. היא חיכתה לי בסבלנות בשמש. כשחזרתי היא רק אמרה: "אני רואה שעשית את זה." לא דיברנו כל הדרך.
אני מסתכלת על עצמי במראה הקדמית של מטילדה. לא רע. מובן שעברתי כמה טיפולים, מתיחות, ניתוחים, השתלת שיער. אבל עכשיו, אחרי התספורת החדשה, אני חייבת להודות שאני נראית מדהים. מחצית משיער ראשי נשאר בצבעו הלבן הטבעי, קלוע לצמות דקיקות השזורות בחוטים צבעוניים. הצמות צפופות, ובשורש כל צמה חרוז צבעוני קטן.
אני נרגשת, הערב יש לי דייט. זה כמובן לא חדש לי, כבר יצאתי, נכנסתי לאתרי היכרויות, "בליינד דייט", "ספיד דייט", "דייט בחשיכה" ו"דייט לאור היום". אני תוהה איך זה שקיימים כל כך הרבה גברים איכותיים ובודדים, ולמה דווקא אני זוכה תמיד לפגוש את הגברים הכי תימהוניים, מוזרים ולא מתאימים.
הפעם אני אופטימית. פתחתי את הלפטופ ונכנסתי לאתר היכרויות יוקרתי, שמבטיח למצוא את בן הזוג האולטימטיבי על ידי ניתוח טכנולוגי חדשני. מלבד מבדקי התאמה פסיכולוגיים, ישנן גם בדיקות התאמה גנטית, הצלבת די־אן־איי, סריקות מוח מתקדמות ושאלונים מפורטים לבירור טעם אישי בספרים, סרטים, בילויים וכדומה. כל אלה מבטיחים 99 אחוזי הצלחה.
מזמן לא התרגשתי כך, אני בטוחה שהסיכוי שלי למצוא זוגיות מתאימה קרוב מתמיד. לפני שאני יוצאת אני נותנת עוד מבט במראה. עיניי גדולות ומאופרות בקפידה, מלאות חיים וזוהר. ברגע שנכנסתי אל מטילדה היא אמרה: "תמר, התספורת החדשה הולמת אותך."
"תודה לך, מטילדה," עניתי. שמחתי שהמתח בינינו התפוגג.
חזרנו להיות חברות.
כשמטילדה החלה בנהיגה הרגשתי שהמתח והלחץ לקראת הדייט נותנים בי את אותותיו. כדי להירגע ביקשתי: "מטילדה, תמצאי לי סיפור."
צג המחשב התעורר. מטילדה דקלמה לי שמות של סיפורים.
"לא, מטילדה, תמצאי משהו שאני אוהבת," ביקשתי.
מטילדה שלי עשתה "חישוב מחדש" ולבסוף אמרה: "'האסופית' של מונטגומרי".
זהו ספר הילדות האהוב עליי. תמיד אהיה מוכנה לקרוא בו שוב. התלבטתי אם לקרוא בעצמי, ובסופו של דבר ביקשתי ממטילדה שתקריא לי. הקול שלה מרגיע. היא החלה להקריא ואני נשענתי לאחור.
בזווית העין קלטתי רכב דוהר לקראתנו. מטילדה, תוך כדי קריאה ב'אסופית', התחילה להבהב, לצפור, לסטות ימינה ושמאלה. ידיי תפסו מעצמן את ההגה. הרכב הדוהר עמד להיכנס בנו, אבל מטילדה הצליחה לעבור נתיב בשנייה האחרונה ולחמוק ממנו. דווקא ברגע הזה לא סמכתי עליה. בלחיצת כפתור נטרלתי את מטילדה מהנהיגה, החזקתי בהגה בכל כוחי וסובבתי אותו בחוזקה אל תוך הרכב שמולי.
מטילדה המשיכה להקריא בקול חנוק ומקרטע את קורותיה של אן שירלי, הנערה מאבונלי, בזמן שעשן סמיך התחיל לצאת מחריציה.
