בית האושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית האושר
הוספה למועדפים

בית האושר

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"יש אנשים שאפילו לא מרגישים צורך לשאול מה לעשות עם חייהם. אולי גם אני אחיה כך. אקרא ספרים נפלאים, גם כאלו שלא תורמים דבר להתפתחות הכתיבה שלי. אקרא ספרים נפלאים שכתבו אנשים צעירים ממני ולא אחוש צביטה בכלל. אהיה סתם אימא, אחות בית חולים, ויום אחד כשהעורך יגיע לבית החולים במשמרת שלי אבלע את הרוק, אחייך חיוך גדול ואודה לו על כך ששחרר אותי מעולה של הכתיבה. להיות אימא, בת זוג, מאהבת, חברה, אחות לאחי, דודה לאחייני, אישה במיטב שנותיה, זקנה, בשעות המשוררים אלך למכולת עם עגלת שוק ואפטפט עם המוכר הצעיר הנחמד ולא אשקול אפילו להיכנס לבית קפה בוהמייני, ובסוף למות. למות בלי שילדיי ימצאו לאחר מותי את כתביי ויהפכו אותי לפרנץ קפקא, למות בלי לחלום על כך שכתביי יימצאו, סתם למות. אבל עד שאצליח לחיות כך, נהר של עצב זורם בי." (מתוך הסיפור ג'ז)
 
יולדת שבורחת מבית היולדות, הומלס שמתנחל באוניברסיטה, אם שמציצה לגן הילדים של בתה, שוטרת שחושקת בנער אותו היא חוקרת ואחים נושאי סוד — אלו ואחרים הם הגיבורים של "בית האושר", קובץ סיפורים קצרים שלוקח את דמויותיו צעד אחד מעבר לקצה. בתיאורים נועזים בלתי מתפשרים ובלשון מוזיקלית — לעתים הרמונית, לעתים חורקת — בונה ניבה רטנר סיפורים על כמיהה נואשת לחופש, על מיניות סוערת, על סכנות ומאוויים. הדמויות שבסיפורים רוצות להידלק ולהתלהב, להצטרף למהפכה חברתית כזו או אחרת, או לפחות למצוא נפש תאומה ואינטימיות עמוקה.

פרק ראשון

בית האושר
 
דייזי גררה את העגלה במעלה הטיילת שליד האגם. היה לה חם. היא הייתה בת שלושים ושש. בטנה השתפלה מחולצת הטריקו הקצרה מדי שלבשה. עוד לא הספיקה לחזור למה שהייתה לפני הלידה, ולא שלפניה הייתה לה בטן שטוחה. בשְׂערה השתרגו פסי שׂיבה, כי לא היה לה זמן ללכת למספרה, והזיעה גלשה לאפה. הטיילת של עיירת הנופש הייתה מלאה בזקנים. הם עשו הפסקה ממשחקי הגולף, אכלו פרוסת עוגה בבתי הקפה המצועצעים שעל שפת האגם, או צילמו את נשותיהן המתקמטות בפוזות של דוגמניות על רקע המים. דייזי חשבה שחוץ מהתינוקת היא אולי הצעירה ביותר בעיירה הזאת, אבל אז חלף על פניה צעיר והתיישב על אחד הספסלים. שׂערו החום נשפך באדוות מתולתלות מהמגבעת השחורה שלראשו. למרות החום, מכנסי ג'ינס ארוכים חבקו את רגליו הארוכות והרזות שהסתיימו במגפי עור מחודדים.
"מי הוא חושב שהוא?" היא לחשה לתינוקת כשהתיישבה בספסל הסמוך לבחור. "כוכב רוק משנות השבעים, ג'וני דפ, או ג'ק קרואק בעיירת נופש של זקנים? תכף הוא גם יוציא פנקס ועיפרון קטן מכיסו ויכתוב שיר." אמרו לה שזה טוב לדבר עם תינוקות גם אם חושבים שהם לא מבינים. "אבל שלא תביני אותי לא נכון. פעם הייתי נענית לטיפוסים כמוהו, אם הם היו מתחילים איתי." אין שום סיכוי שהוא יתחיל איתי, היא חשבה ואת המחשבה הזאת כבר לא לחשה לתינוקת; בכל זאת, יש גבול לכמה תינוקת יכולה להכיל. לפני כמה שנים, היא חשבה, אולי הוא היה מתחיל לדבר איתי, אם הייתי עושה לו עיניים מספיק זמן; אבל עכשיו, עם עגלת התינוקת והבטן העגלגלה, טיפוסים כמוהו לא יראו אותי, גם אם אשב לצידם באותו ספסל.
זקנה רכנה לעגלה, עשתה פרצופים לתינוקת ומשכה בצעצועי הבד הקשורים מעל לראשה. התינוקת הגיבה בחיוכה המאיר לכולם. ככל שהתינוקת מפזרת יותר אור, אני מפזרת יותר חושך, היא חשבה.
דייזי והתינוקת גרו בחווילה בקצה עיירת הנופש. לחווילה היה גג רעפים אדום, עליית גג ושלוש מרפסות מעץ. כנהוג בעיירות הנופש באזור, גם לחווילה של דייזי היה שם: "בית האושר". דייזי ובעלה רכשו את החווילה עם שמה, אפילו ששניהם חשבו שמדובר בשם בנאלי ומחייב, הם לא שינו אותו. דייזי טענה שהבית הוא כמו חתול שמגיע מצער בעלי חיים כשכבר יש לו שם שאליו הוא נענה ולא נעים להחליף.
כמובן, החווילה ממש לא הייתה דומה לחתול נטוש. שלוש קומות היו ב"בית האושר": קומה לדייזי, קומה לבעלה וקומה לתינוקת. בסך הכול היו להם עשרים חדרים. הם לא התכוונו לרכוש בית כל כך גדול, אבל דייזי רצתה שיהיה לה חדר עבודה כדי שתוכל סוף־סוף לצייר; גם בעלה רצה חדר עבודה כיוון שאם הם יגורו כל כך רחוק הוא בוודאי יצטרך לעבוד מהבית; ושניהם הסכימו שהתינוקת צריכה חדר משלה ובוודאי צריך עוד כמה חדרים לתינוקות שיגיעו. בסופו של דבר, מדי ערב ב"בית האושר" האורות היו נדלקים בשלוש קומות: בקומה הראשונה הבעל עובד בחדר העבודה שלו, בקומה השנייה התינוקת משחקת בלול שלה ובקומה השלישית דייזי מנסה לגנוב דקות מתוקות בתוך מיטתה, הוזה הזיות על חיים אחרים וטומנת ידה עמוק בתוך התחתונים. בארוחת הערב כולם היו נפגשים בחדר האוכל שבקומה האמצעית, יושבים לצד שולחן העץ הארוך הקודר: הבעל בצד אחד, דייזי בצד האחר ובאמצע התינוקת מקשקשת בכפית פלסטיק בתוך כיסא התינוקות שלה. "בשביל מה רצית כל כך הרבה חדרים אם בסוף כולם מבולגנים?" היה הבעל נואם.
"אני לא רציתי כל כך הרבה חדרים, רציתי רק חדר עבודה."
"נו, ובסוף מה את עושה בו? כלום."
"אין לי זמן לצייר ואין לי זמן לסדר את הבית; תנסה אתה לסדר את הבית עם התינוקת."
"אלוהים," היה הבעל רוטן, "איך מסתדרות אימהות לשישה ילדים?"
לפני שהכירה את בעלה, דייזי לא ידעה להתווכח. בבית הוריה אף פעם לא היו מתווכחים. בבגרותה, לאחר שלמדה מבעלה להתווכח, הבינה שככל הנראה הוריה לא ידעו את תורת הוויכוח בעצמם. עם השנים דייזי שִׁכללה את יכולת הוויכוח שלה באמצעות הוויכוחים המתישים עם בעלה, והפכה להיות מולו הבת המרדנית המתבגרת שמעולם לא הייתה להוריה. אבל למרות זאת, בסופו של דבר היא תמיד נכשלה, כי בעלה מעולם לא השתכנע. הוויכוחים עם בעלה גרמו לה להרגיש כאילו היא מטפסת על סלע שאין לו סוף. בעלה לא הבין למה היא לא עושה פשוט כדבריו, אחרי שכבר אין לה שום טיעון משכנע, ודייזי לא הצליחה להסביר לו שהטיעון "כי כך אני מרגישה" הוא לפעמים בכל זאת סיבה. אחרי כל ויכוח היה יוצא השד הקטן ולוחש לה "הוא יקבור אותך חיה."
בעלה של דייזי היה בטוח שהוא יודע להסתדר טוב יותר ממנה בחיים. אחרי הכול, הוא פרנס אותה, הייתה להם מכונית יפה, חווילה מפוארת ומספיק כסף בשביל שהם יוכלו להיות שלווים. אבל תחושת כישלון הייתה נעוצה בדייזי כל הזמן כמו קוץ בקרסול. היא ידעה שבעלה אף פעם לא יעזוב אותה וגם לא יבגוד בה. אך לפעמים גם כשהיו שוכבים, הם היו לבד, כל אחד עם העונג האישי שלו. ככה זה, בעלה החליט להיות איתה וכשהוא מחליט זה לכל החיים. בניגוד לדייזי שהייתה מתלבטת כרונית, וגם החתונה עם בעלה לא השקיטה את לבטיה. היא חשבה שככל שהשנים יעברו, ובמיוחד כאשר תהפוך לאם, ביטחונה העצמי יגבר. אבל היא שמה לב שככל שהשנים עוברות ביטחונה העצמי פוחת, במיוחד כשהיא נמצאת בראיונות עבודה. אז היא מרגישה כמו בת תשחורת מול המעסיק המראיין אותה, במקום שתרגיש אישה. בגיל שלושים ושש, הגיע הזמן שתרגיש כמו אישה.
כשדייזי ובעלה הכירו הם היו גאים מאוד זה בזה. דייזי הייתה גאה בכך שבעלה הוא פיזיקאי מחונן ויזם מוצלח, אחד שיכל בקלות להיכנס לרשימת הצעירים המבטיחים באחד המוספים הכלכליים, אם לא היה כל־כך צנוע. בעלה היה גאה בה על כך שבתקופה שבה הכירו עבדה בהוסטל לדרי רחוב ותמיד הייתה חוזרת עם מלאי של סיפורים משעשעים מעבודתה. היא נהנתה לשמוע אותו הוגה את שמה בשיחות טלפון עם חברים. "דייזי" הוא גלגל את שמה על לשונו ביראת כבוד. היא הייתה הבן אדם היחיד שלא נפעם מגאוניותו. בהתחלה היא אפילו לא רצתה אותו, הוא היה צריך לשכנע אותה שכדאי לה.
העבודה באותו הוסטל הייתה הדבר הממשי ביותר שהיה לה כשהכירו. חוץ מלעבוד, היא נהגה לשוטט בלילות בעיר ולקנות אוכל זול ומטוגן בקרטוני נייר מדוכנים שפתוחים עשרים וארבע שעות ביממה. בכסף המועט שהצליחה לחסוך מעבודתה היא קנתה מנוי לחדר כושר שפתוח גם בלילה. היא נהנתה ללכת על ההליכון בשתיים בלילה, לצפות בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה הצמודה למכשיר ולהעיר את פקידת הקבלה משנתה.
כשדייזי והתינוקת חזרו לחווילה עוד הייתה שעת צוהריים. בעלה עוד לא חזר מעבודתו והחווילה הייתה גדולה ושותקת כמו אדמה. שעות הצוהריים האלו נמתחו כמו לווייתן שמשתזף על החוף. דייזי הניחה את התינוקת בלול שלה, אפילו ששנאה לעשות זאת. היא תמיד הרגישה כאילו היא כולאת את בתה כשהניחה אותה בלול. אבל עכשיו כשהיא חולה, מותר לה.
היא מיהרה לטפס במדרגות לחדר השינה שלה וקפצה לתוך מיטתה, אך ברגע שכיסתה את עצמה בשמיכה שמעה את התינוקת מייללת. נאנחת יצאה ממיטתה, ירדה לחדרה של התינוקת, שלפה אותה מהלול ועלתה איתה לחדר השינה. שתיהן התכרבלו מתחת לשמיכה. התינוקת הביטה בה בעיניה הגדולות והיפות ולא הסירה את מבטה ממנה אפילו לא לצורך עפעוף. דייזי חיבקה אותה. ידה של התינוקת נשלחה אל פניה וליטפה את לחייה. "איזה כיף לנו להתכרבל כך ביחד," לחשה לה. התרגשות מעורבבת בחולשה של שפעת החלה להתפשט לאורך גופה, ממלאת את חזה, מצטרפת לחלב הממלא את שדיה ועוברת לסנטרה, ללחייה ולמצחה.
אחרי כמה זמן הן נרדמו, דייזי והתינוקת שעל חזה. הן ישנו כך עד הלילה. התינוקת ישנה שנת תינוקות ודייזי ישנה שנת שפעת והתעוררה רק כשבעלה חזר והדליק לפתע את האור. "בשביל מה השקענו בחדר לתינוקת אם בסוף היא ישנה איתך?" הוא מלמל.
למחרת הלכה דייזי לרופא. היא לקחה את התינוקת איתה והרגישה אשמה כשחיכתה בתור. בכל פעם שאחד הממתינים השתעל היה נדמה לה ששאר החולים מסתכלים עליה במבט כועס. מי לוקח תינוקת למקום כזה שבו החיידקים משחקים תופסת בין האפים לממחטות והבלי הפה?! אבל בעלה גם היום עובד עד מאוחר.
בסוף הרופא אמר בדיוק את מה שחשבה שיאמר. "אין מה לעשות, זאת שפעת, נסי לנוח." חייך אל התינוקת והוסיף "עד כמה שאפשר." אבל אז הוא קרא עוד משהו במחשב שלו ואמר "את יודעת, יש עכשיו תרופה הומיאופתית חדשה. עוד לא עשו עליה מחקרים, אבל להזיק היא בוודאי לא תזיק." הוא רשם את שם התרופה על נייר באותיות לטיניות. דייזי חייכה כשקראה את שמה, Lakerda. מי איש השיווק שהגה את השם "לקרדה" לתרופה?!
"תיתן לי מרשם?" שאלה.
"לא צריך מרשם לתרופה הזאת," ענה.
למחרת דייזי התעוררה מוקדם והרגישה שהכול עוד אפשרי. הדם זרם לאיבריה בעוצמה. התינוקת עדיין ישנה. היא מרחה עוד שכבה מקרם הלחות על פניה והרגישה שהיא נראית די טוב כשהביטה על עצמה במראה. הפעם לא הצליחה לאתר את הקמט ההוא שנדמה היה לה שבצבץ אחרי הלידה.
היא הלכה לשיעור התעמלות אחרי לידה. כיוון שלא היו הרבה נשים אחרי לידה בעיירת הנופש המזדקנת, השיעור התקיים במרכז הקהילתי שבעיירה סמוכה והתקבצו אליו אימהות טריות בודדות מכל האזור. כדי להגיע לשיעור דייזי הייתה צריכה לרדת עם התינוקת בידיה למכונית שבגרז', להיאבק עם התינוקת ועם המושב שלה ברכב וגם להפסיד את אחת מתוכניות הטלוויזיה האהובות עליה; לכן לעיתים קרובות היא לא הלכה לשיעור. אבל היום היא חדורת קרב ובמטענה מלאי של שעות שינה, ולכן היא שולפת את התינוקת מחדר המשחקים, מרתקת אותה למושב הבטיחות ונוסעת.
"עשית משהו בשיער?" שאלה אחת המתעמלות.
"לא, שום דבר."
"את נראית מצוין," החמיאה המתעמלת לדייזי.
התינוקת אוהבת את שיעורי ההתעמלות. שאר התינוקות בוכים לפעמים בשיעור, ואימהותיהן מפסיקות באנחה את התרגיל ומערסלות אותם. התינוקת של דייזי, לעומתם, מתגלגלת על המזרנים הפרושׂים ברחבי החדר. שאר התינוקות בשיעור כחולי עיניים או צהובי שיער ולעיתים גם כחולי עיניים וגם צהובי שיער, ורק התינוקת של דייזי חומת עיניים ובעלת שיער שחור שופע. אנשים מתפעלים משפעת שׂערה של התינוקת. היא רק בת ארבעה חודשים וכבר אפשר להצמיד סיכת פרפר אדומה לשׂערה. דייזי חושבת שהוא שופע מדי. היא העירה על כך לבעלה פעם בארוחת הערב, תוך ציון העובדה שהצד שלו במשפחה לא ניחן בעור חלק במיוחד. בעלה, שלא נוהג להיעלב מהערות כאלו, אמר בלי משים שזה "בסך הכול שְׂער לידה שינשור". אחר כך הם צחקו על כך שאולי הגיע הזמן שישימו כסף בצד לטיפולי אפילציה לבתם במקום לטיפול פסיכולוגי, כמו שנהגו לעשות כמה הורים שהכירו. הרי טיפולי האפילציה בוודאי יתקדמו מאוד כאשר בתם תגדל ויהיו יעילים יותר להעלאת הביטחון העצמי מטיפול פסיכולוגי.
אבל עכשיו בשיעור ההתעמלות נדמה לדייזי ששְׂער הפלומה המכסה גם את פני בתה התכהה והתעבה עוד יותר. היא רשמה לעצמה לשאול בטיפת חלב מתי שְׂער הלידה אמור לנשור.
כשחזרה משיעור ההתעמלות הגדילה לעשות ובמקום להיכנס למיטה נכנסה לסטודיו שלה. היא כמעט לא שהתה שם מאז שעברו לגור ב"בית האושר". התינוקת מיד החלה לסקור את המקום החדש, מצאה לעצמה פיסת נייר זרוקה והחלה לקרוע אותה לפיסות קטנות. לדייזי לא היה אכפת שתלכלך, גם כך אף אחד לא נכנס לסטודיו הזה. היא לקחה לעצמה גיליון נייר והחלה לארגן את מערכת צבעי המים שלה. כבר שנים שלא ציירה בה. היא הרגישה את הדם זורם מהר לרקות. פעם היא ידעה לברוא עולמות מגיליון נייר וצבעי מים. לאן נעלם הדמיון שלה? היא הרגישה שאבד לה עם ההתבגרות. היא התבוננה בבתה ושמה לב ששערות שחורות צמחו גם על גב ידיה. כיוון שאף אחד חוץ מבתה לא שמע אותה, היא חיקתה את קולה הנוזף של אימה: "הבת שלך מגדלת פרווה בקצב של גור קופים ומה את עושה עם זה? כלום!" אבל זה לא ממש נכון שהיא לא עשתה עם זה כלום, היא ציירה את בתה על גיליון הנייר: תינוקת זעירה עם זקן עבות, ולחשה לה שתאהב אותה גם כך. "לא נורא, אני ארשה לך לעשות טיפול אפילציה כבר בגיל עשר."
בערב דייזי אמרה לבעלה שהתרופה ההומיאופתית פעלה כמו מעשה כישוף וכעת היא בריאה לגמרי. היא גם מרגישה נמרצת וחושבת להמשיך ליטול את התרופה הזאת באופן קבוע.
"מי אמר שהחלמת ואת מרגישה מצוין בזכות התרופה?" אמר.
תמיד כששמע את הביטויים "הומיאופתי", "רוחניות", "נשמה" או "עידן חדש", הוא היה הופך ספקן. "אולי זה פלסבו. הרי התרופות האלו לא עוברות מחקרים. אם הן היו עוברות, הן לא היו מכונות הומיאופתיות."
"אתה חושב שזה בסדר לקחת את התרופה הזאת עם הנקה?" דייזי נמנעה מלהתחיל ויכוח על אמינות ההומיאופתיה.
"זאת תרופה ללא מרשם, לא?"
"כן..."
"אז לא אמורות להיות לה השלכות..."
"טוב, חוץ מזה הוא ראה שבאתי עם התינוקת, הרופא."
בעלה חזר לקרוא במכשיר הטלפון שלו. הוא לא העיר לדייזי שהיא נראית מצוין וגם לא הבחין בשינוי בפלומתה של התינוקת.
שבוע אחר כך דייזי עלתה על המשקל בסניף טיפת חלב וגילתה שירדה שלושה קילו בלי שעשתה שום פעילות גופנית. "נפלאות ההנקה" היא העירה לאחות, אך היא לא הקשיבה להערתה. התינוקת גידלה בינתיים שׂערות על צווארה. דייזי שאלה את האחות אם זה נורמלי.
"תינוקות מאבדים בסוף את כל שְׂער הלידה שלהם," דקלמה האחות.
"אבל זה לא שְׂער לידה, זה שיער חדש," אמרה דייזי. האחות שתקה.
"בכל מקרה, שיער של תינוקות עובר הרבה שינויים," שוב דקלמה את החומר שלמדה בבית הספר לאחיות.
בבית היא העזה למדוד את השמלה שקנתה לפני שנים אבל מעולם לא לבשה. היא הייתה מסוג השמלות שנראות מצוין בחלון הראווה אבל לא עליה. הפעם כשהסתכלה על עצמה במראה, לראשונה היא נראתה לעצמה כמו שצריך, לא פחות מדי ולא יותר מדי. היא חייכה לעצמה חיוך שבע רצון ודחפה שוב את התינוקת לעגלה. היה לה נדמה שבדרך חזרה מטיפת החלב צמחו לתינוקת עוד כמה שְׂערות על הפנים. היא יצאה איתה לגן הציבורי. "תראו, תראו," היא לחשה לתינוקת הישנה. "ג'וני דפ עדיין כאן."
"למה את מסתובבת עם קופיף בעגלה?" שאל דמוי דפ. דייזי הרגישה את הבושה והאימה מטפסות במעלה לחייה, צובעות אותן אדום אדום; איך הוא לא שם לב? ובכל זאת אמרה בקול רועד: "זה לא קופיף, זאת קופיפה, והיא איבדה את אימה." אלוהים יודע מאין הגיע השקר הזה שהוצאתי מפי, חשבה דייזי. היה זה מאותם רגעים נדירים שבהם מישהו משאיר את דייזי חסרת מילים ומשפט מוזר כלשהו משתחרר מפיה כאילו ללא שליטה. בדרך כלל היא פשוט שותקת.
היא הציצה בעגלת בתה וראתה שבאמת נמצאת שם קופיפה. האימה תכף תגיע לקצות אצבעות רגליה. ג'וני דפ ליטף את לחייה הפרוותית. הוא לא נגעל והקופיפה התמכרה לכף וחיככה בה את לחייה.
"מדהים איך המבט של בעלי חיים כל כך טהור," הוא אמר.
"אתה מטייל כאן?"
"בערך."
"כלומר, מטייל או לא?"
"סיפור ארוך. אני עובד כאן, אני בן לוויה של דודתי. היא אישה מבוגרת. אולי את מכירה אותה, דורותי סרוק?"
"אני לא גרה כאן הרבה זמן."
"טוב, זה לא קשור, גם אנשים שגרים כאן הרבה זמן לא מכירים את דודה שלי. זה חלק מהבעיה. היא אלמנה. הילדים שלה עזבו כבר את הבית והיא נשארה לבד בבית הענק שלה ויצאה ממנו רק לקניות ולסידורים. עם הזמן היא התחילה לפתח תחביב מוזר: להזמין לביתה אמבולנס בטענות שונות ומשונות — פעם עילפון, פעם חשש להתקף לב, כל מיני מחושים תקפו אותה, אבל כשאנשי האמבולנס באו הם מצאו אותה בבגדים חגיגיים, מחייכת לקראתם ואומרת שהיא בדיוק מכינה לעצמה תה של בריאות. המחושים, היא הייתה אומרת, כבר עברו. היא התחילה להזמין אמבולנס אחת לחודש. היו פעמים שאנשי הצוות התפתו להישאר אצלה כמה דקות. דודה שלי, היא ממש לא אישה סימפטית, היא אפילו לא הייתה מציעה להם מהתה שלה, אבל לפעמים קשה להתנגד להפסקת עבודה. הבעיה החמירה כשתדירות הזמנת האמבולנס גברה והגיעה ללפחות פעם בשבוע. במוקד הודיעו לה שהחשבון שיישלח לה עשוי להגיע לאלפי דולרים. אבל היא רק צחקה ואמרה שאם לא תבזבז את הכסף שלה עכשיו, הוא ילך לילדים העלובים שלה, שלא מגיע להם עשירית ממנו, והיא מוכנה לשלם גם סכומים גדולים יותר בשביל שמישהו ידפוק על דלת ביתה."
"ואיך זה קשור אליך?"
"לבן שלה נודע, לא יודע איך, שכל כספי הירושה שלו מתבזבזים על אירוח צוותי אמבולנס והוא דיבר עם דודתו, שהיא סבתא שלי, על זה שאחותה יורדת קצת מהפסים. אני הייתי באותו זמן בהודו ושוב שלחתי דוא"ל למשפחה שעומד להיגמר לי הכסף. אז אימא שלי הציעה שבמקום שאמצא דרכים מוזרות להתפרנס מהן בהודו, המשפחה תממן אותי בתמורה לכך שאני אעסיק קצת את הזקנה. והנה אני כאן, בעבודת חיי."
הטלפון הנייד בדיוק צלצל והוא שלף אותו מכיסו בתנועת זריקה קלילה. "אל דאגה, חמדתי, אני בקניות ואבוא בזמן להכין לך סעודת מלכים."
דייזי צחקה. שעשע אותה שהוא כינה את דודתו הזקנה "חמדתי".
"אז אתה מתכוון להישאר בעיירה זמן רב?"
"אני לא נשאר בשום מקום זמן רב, כזה אני, עובד בנדודים."
"תרצי לבוא לארוחת ערב אצלנו? אני מכין קארי הודי להיט."
הפתיע אותה שהוא מציע כך בקלילות להפגיש אותה עם דודתו הזקנה. היא עצמה נהגה להסתיר את קרוביה הרחק בביתם ולדאוג שדרכיהם לעולם לא יצטלבו עם חבריה. ברור שהיא גם לא הייתה מוכנה לגור איתם אפילו תמורת שכר. אבל למעשה היא רצתה לקחת אותו הביתה כבר עכשיו, במקום לחלוק בו עם דודתו. כן, על זה היא חושבת כשהבת שלה מתכסה בפרווה — על החזה הטרי, הצעיר, הענוג שיש בוודאי לג'וני דפ הזה. מה בעלה יגיד כשיראה את התינוקת כך? להפסיק עם התרופה ההומיאופתית הזאת; דבר ראשון להפסיק איתה ולבדוק אם השיער יפסיק לגדול. אבל התינוקת דווקא נראית כאילו היא מרגישה טוב. ישנה בעגלה, מחייכת, כל כך נחמדה הייתה היום.
דייזי כמעט יכלה לשכוח ממנה, כמעט יכלה לחשוב שהיא לא באמת אימא, היא רק מגדלת קופיפה קטנה, כמו שאנשים אחרים מגדלים כלב. הנה היא יכולה ללכת עם הצעיר הזה בפארק, כמו שהייתה הולכת לצד מאהביה כשהייתה צעירה, ולהרגיש שאולי עוד רגע הוא יאמר משהו אמיתי והיא תגיד "באמת? גם אני ככה." ואולי עוד רגע הלילה ירד והם ידברו על איך לא שמו לב שעבר הזמן, והם יתיישבו והוא יקרב את פניו לפניה ויחייך, ואולי תתרחש נשיקה ראשונה, נשיקה ראשונה בלי מחשבה על מה שבתה עושה כרגע. למי אכפת?! היא בסך הכול קופה.
"דייזי, תתעוררי" היא צועקת לעצמה בלב, כמו שאימה בעבר הייתה צועקת עליה, "תתעוררי, תתעוררי."
"אבל אני ערה, אימא" היא הייתה עונה.
"את לא ערה, את רדומה לחלוטין."
אולי היא תהיה האימא שקיוותה שתהיה לפני שהתינוקת נולדה. היא ובעלה חשבו שיוכלו להיות הורים כמו שחברי הביטלס היו הורים: הם הרי כתבו המון שירים טובים, היו כוכבי פופ, עשו סמים, עשו סרטים ובכל הזמן הזה הם היו הורים. איפה היו הילדים שלהם? רגע, היו להם ילדים? היא לא ידעה, אבל מה שבטוח זה שהם לא הפריעו. גם היא רצתה להיות אימא כזאת שמציירת, שיוצאת לפאבים, שמתאהבת, שעוברת הרפתקאות, מסוג האימהות שאנשים לא יודעים עליהן שהן אימהות. העובדה הזאת תמיד מתגלה להם מתישהו באמצע שיחה אגבית בפאב או ליד מדורה, כשהן מזכירות שהן לא יכולות לאחר לבייביסיטר או משהו כזה, ואז בני שיחן אומרים בהפתעה "לא תיארנו לעצמנו שלאישה כמוך יש ילדה."
"אולי תביא מהקארי שלך אליי. יש לי בית גדול," היא אמרה.
"אם אני אעבור בבית לקחת מהקארי אני כבר לא אצא," אמר. "בואי איתי. אל תדאגי, אני אראה לך את הממלכה שלי במרתף של החווילה. הדודה לא נכנסת אליו ויש לי מקום להשכיב את הקופה."
היא הביטה בו. כבר כמה זמן היא יודעת שהתשוקה זורמת כמו גושים קטנים בעורקיה, מחפשת יציאה, מפלט להתפרץ. כבר כמה ימים היא יודעת; זה עניין של זמן עד שתגיע הנשיקה הראשונה החדשה שלה, הנשיקה שלא תהיה עם בעלה. הם כבר המון זמן לא מתנשקים. זה מוזר. כשהכירה את בעלה הוא העיד על עצמו שהוא נשקן מצוין וכדי להוכיח את טענתו הוא חפר בה מנהרות עם לשונו. הם היו מהזוגות האלו שמתנשקים כל הזמן. היא חשבה שהילדים שלהם יתרגלו לראות את ההורים שלהם מתנשקים באופן יומיומי, לא כמו הוריה שאת מחוות החיבה שראתה ביניהם יכלה לספור על כף יד אחת.
לא חלפו הרבה מילים בינה לבין הצעיר. רק דימויים ומבטי עיניים. הם הגיעו למרתף הדודה. התינוקת המשיכה לישון בעגלתה. הם התיישבו על הספה.
"היי" היא אמרה.
"היי" הוא ענה. ובלי שהצליחה לעצור את עצמה היא שלחה יד לפניו החיוורות וליטפה קלות את העור הילדותי עדיין וסילקה תלתל חום ארוך מעיניו. מה היא עושה?! הרי זה בניגוד גמור לכל היגיון. לעזאזל לנון ומקארתי, הנשים שלהם בטח גידלו להם את הילדים. אבל אז ראשיהם התקרבו והיא הרגישה את מגען החם של שפתי הדובדבן שלו שנפערו קמעה, מניחות ללשונו לחדור אליה, לפשפש בפיה. אם היא תספר לו שהקופיפה הישנה היא בתה, מה הוא יגיד? אבל אז הוא שלח את זרועותיו אליה והקיף אותה, ידו האחת מלטפת את שְׂערה. זה לא משנה כמה צעירים הבנים האלה, תמיד בתנועות זרועותיהם המחבקות טמונות תנועות הגברים שהם יהיו. היא הרגישה כאילו היא הנערה והוא הגבר המבוגר שטומן אותה בחיקו. ידו כבר מגששת אחרי כפתורי חולצתה, פורמת אותם אחד אחד, ממהרת רעבתנית לחוש את השד שמתחת למעטה הדק של החזייה. מה הכין אותו לרגע הזה? לילות של גישושים מתחת לשמיכה לבד, או לילות אהבים עם נשים אקזוטיות שפגש במסעותיו? מי יודע מה עבר הצעיר הזה, שלרגע נדמה כנער חולמני ולרגע כגבר עשיר ניסיון. בכל מקרה, עכשיו ידו לא מסוגלת לחכות. הוא שולף את שדה מתוך החולצה החצי פתוחה, מניח עליו את לחיו, מקרב את פיו ויונק. החלב המתפרץ לתוך פיו מפתיע אותו, אך הוא לא עוצר לשאול שאלות. "המשקה הכי טהור שיש" הוא מהמהם. יניקותיו שואבות אותה, והיא אוחזת בראשו, בשְׂערו החום הארוך, שלא יעזוב את שדה לעולם. ידו במורד בטנה הססנית יותר, התחככה כמה פעמים בשולי מכנסי הג'ינס עד שהעזה וחדרה מתחתם. "בוא." היא מיהרה לפרום את כפתורי מכנסיו שהבליטה כבר פשטה בהם. היא אהבה כל כך את הרגע הזה שבו האיבר פורץ כמו מתוך קופסת הפתעה. כל כך צעיר וכל כך גברי — העור העדין הלבן של ערוותו מול תלתליו השחורים. מתי כל זה צמח? היא שלחה יד אל איברו. רעד עבר בו, כאב של איפוק בפניו ובעיניו משתוללת הפראות. ידיו משכיבות אותה על קצה הספה, מקלפות אותה במהירות מקליפותיה, ממהרות לרווח את רגליה, מלטפות אותן לאורכן. ואז בחטף הוא נעמד מעליה, פורץ לתוכה עמוק.
צלילים של ים נשפכו מהמערכת הישנה שבמרתף. מתי הוא הדליק מוסיקה?! היא לא זכרה. תרמיל גדול לצד הספה, כוננית עם ספרים ישנים וריח של חיים אחרים. היא התהפכה לצד וראתה את עגלתה של התינוקת, עדיין ישנה, פרוותה הסמיכה עדיין מכסה את כל גופה. היא עוד תשלם על הרגעים האלו בתשומת לב אין־סופית לבתה, לא עוד רגעים גנובים של התכרבלות במיטה כשהתינוקת משחקת בלול שלה לבד. היא נזכרה במצבים שקורים לפעמים, שברירי שניות לפני שבתה נופלת ממיטתה, כשהיא רואה את התינוקת זוחלת לקצה המיטה, היא רואה את הנפילה הקרבה והיא עדיין לא עוצרת אותה. אחר כך כשהתינוקת בוכה היא אוספת אותה לחיקה ומרגישה אשמה, אשמה, אשמה.
אם התינוקת תמות יהיה לה קשה נורא אבל היא תשרוד. היא לא מהאימהות שיאמרו "הלוואי שהייתי מתה במקומך." היא שולחת את ידה ללטף שוב את ג'וני דפ השוכב לצידה. מה זה משנה, עוד כמה רגעים והוא יסתלק מחייה. היא תישאר עם עוד קצת חומר למשמוש התחתונים בזמנים הקשים שתכף יגיעו — שיחת טלפון סוערת לבעלה, נסיעה מהירה לבית החולים, מיון, צעקה. אבל בינתיים, צלילי מים שוקקים.

עוד על הספר

בית האושר ניבה רטנר
בית האושר
 
דייזי גררה את העגלה במעלה הטיילת שליד האגם. היה לה חם. היא הייתה בת שלושים ושש. בטנה השתפלה מחולצת הטריקו הקצרה מדי שלבשה. עוד לא הספיקה לחזור למה שהייתה לפני הלידה, ולא שלפניה הייתה לה בטן שטוחה. בשְׂערה השתרגו פסי שׂיבה, כי לא היה לה זמן ללכת למספרה, והזיעה גלשה לאפה. הטיילת של עיירת הנופש הייתה מלאה בזקנים. הם עשו הפסקה ממשחקי הגולף, אכלו פרוסת עוגה בבתי הקפה המצועצעים שעל שפת האגם, או צילמו את נשותיהן המתקמטות בפוזות של דוגמניות על רקע המים. דייזי חשבה שחוץ מהתינוקת היא אולי הצעירה ביותר בעיירה הזאת, אבל אז חלף על פניה צעיר והתיישב על אחד הספסלים. שׂערו החום נשפך באדוות מתולתלות מהמגבעת השחורה שלראשו. למרות החום, מכנסי ג'ינס ארוכים חבקו את רגליו הארוכות והרזות שהסתיימו במגפי עור מחודדים.
"מי הוא חושב שהוא?" היא לחשה לתינוקת כשהתיישבה בספסל הסמוך לבחור. "כוכב רוק משנות השבעים, ג'וני דפ, או ג'ק קרואק בעיירת נופש של זקנים? תכף הוא גם יוציא פנקס ועיפרון קטן מכיסו ויכתוב שיר." אמרו לה שזה טוב לדבר עם תינוקות גם אם חושבים שהם לא מבינים. "אבל שלא תביני אותי לא נכון. פעם הייתי נענית לטיפוסים כמוהו, אם הם היו מתחילים איתי." אין שום סיכוי שהוא יתחיל איתי, היא חשבה ואת המחשבה הזאת כבר לא לחשה לתינוקת; בכל זאת, יש גבול לכמה תינוקת יכולה להכיל. לפני כמה שנים, היא חשבה, אולי הוא היה מתחיל לדבר איתי, אם הייתי עושה לו עיניים מספיק זמן; אבל עכשיו, עם עגלת התינוקת והבטן העגלגלה, טיפוסים כמוהו לא יראו אותי, גם אם אשב לצידם באותו ספסל.
זקנה רכנה לעגלה, עשתה פרצופים לתינוקת ומשכה בצעצועי הבד הקשורים מעל לראשה. התינוקת הגיבה בחיוכה המאיר לכולם. ככל שהתינוקת מפזרת יותר אור, אני מפזרת יותר חושך, היא חשבה.
דייזי והתינוקת גרו בחווילה בקצה עיירת הנופש. לחווילה היה גג רעפים אדום, עליית גג ושלוש מרפסות מעץ. כנהוג בעיירות הנופש באזור, גם לחווילה של דייזי היה שם: "בית האושר". דייזי ובעלה רכשו את החווילה עם שמה, אפילו ששניהם חשבו שמדובר בשם בנאלי ומחייב, הם לא שינו אותו. דייזי טענה שהבית הוא כמו חתול שמגיע מצער בעלי חיים כשכבר יש לו שם שאליו הוא נענה ולא נעים להחליף.
כמובן, החווילה ממש לא הייתה דומה לחתול נטוש. שלוש קומות היו ב"בית האושר": קומה לדייזי, קומה לבעלה וקומה לתינוקת. בסך הכול היו להם עשרים חדרים. הם לא התכוונו לרכוש בית כל כך גדול, אבל דייזי רצתה שיהיה לה חדר עבודה כדי שתוכל סוף־סוף לצייר; גם בעלה רצה חדר עבודה כיוון שאם הם יגורו כל כך רחוק הוא בוודאי יצטרך לעבוד מהבית; ושניהם הסכימו שהתינוקת צריכה חדר משלה ובוודאי צריך עוד כמה חדרים לתינוקות שיגיעו. בסופו של דבר, מדי ערב ב"בית האושר" האורות היו נדלקים בשלוש קומות: בקומה הראשונה הבעל עובד בחדר העבודה שלו, בקומה השנייה התינוקת משחקת בלול שלה ובקומה השלישית דייזי מנסה לגנוב דקות מתוקות בתוך מיטתה, הוזה הזיות על חיים אחרים וטומנת ידה עמוק בתוך התחתונים. בארוחת הערב כולם היו נפגשים בחדר האוכל שבקומה האמצעית, יושבים לצד שולחן העץ הארוך הקודר: הבעל בצד אחד, דייזי בצד האחר ובאמצע התינוקת מקשקשת בכפית פלסטיק בתוך כיסא התינוקות שלה. "בשביל מה רצית כל כך הרבה חדרים אם בסוף כולם מבולגנים?" היה הבעל נואם.
"אני לא רציתי כל כך הרבה חדרים, רציתי רק חדר עבודה."
"נו, ובסוף מה את עושה בו? כלום."
"אין לי זמן לצייר ואין לי זמן לסדר את הבית; תנסה אתה לסדר את הבית עם התינוקת."
"אלוהים," היה הבעל רוטן, "איך מסתדרות אימהות לשישה ילדים?"
לפני שהכירה את בעלה, דייזי לא ידעה להתווכח. בבית הוריה אף פעם לא היו מתווכחים. בבגרותה, לאחר שלמדה מבעלה להתווכח, הבינה שככל הנראה הוריה לא ידעו את תורת הוויכוח בעצמם. עם השנים דייזי שִׁכללה את יכולת הוויכוח שלה באמצעות הוויכוחים המתישים עם בעלה, והפכה להיות מולו הבת המרדנית המתבגרת שמעולם לא הייתה להוריה. אבל למרות זאת, בסופו של דבר היא תמיד נכשלה, כי בעלה מעולם לא השתכנע. הוויכוחים עם בעלה גרמו לה להרגיש כאילו היא מטפסת על סלע שאין לו סוף. בעלה לא הבין למה היא לא עושה פשוט כדבריו, אחרי שכבר אין לה שום טיעון משכנע, ודייזי לא הצליחה להסביר לו שהטיעון "כי כך אני מרגישה" הוא לפעמים בכל זאת סיבה. אחרי כל ויכוח היה יוצא השד הקטן ולוחש לה "הוא יקבור אותך חיה."
בעלה של דייזי היה בטוח שהוא יודע להסתדר טוב יותר ממנה בחיים. אחרי הכול, הוא פרנס אותה, הייתה להם מכונית יפה, חווילה מפוארת ומספיק כסף בשביל שהם יוכלו להיות שלווים. אבל תחושת כישלון הייתה נעוצה בדייזי כל הזמן כמו קוץ בקרסול. היא ידעה שבעלה אף פעם לא יעזוב אותה וגם לא יבגוד בה. אך לפעמים גם כשהיו שוכבים, הם היו לבד, כל אחד עם העונג האישי שלו. ככה זה, בעלה החליט להיות איתה וכשהוא מחליט זה לכל החיים. בניגוד לדייזי שהייתה מתלבטת כרונית, וגם החתונה עם בעלה לא השקיטה את לבטיה. היא חשבה שככל שהשנים יעברו, ובמיוחד כאשר תהפוך לאם, ביטחונה העצמי יגבר. אבל היא שמה לב שככל שהשנים עוברות ביטחונה העצמי פוחת, במיוחד כשהיא נמצאת בראיונות עבודה. אז היא מרגישה כמו בת תשחורת מול המעסיק המראיין אותה, במקום שתרגיש אישה. בגיל שלושים ושש, הגיע הזמן שתרגיש כמו אישה.
כשדייזי ובעלה הכירו הם היו גאים מאוד זה בזה. דייזי הייתה גאה בכך שבעלה הוא פיזיקאי מחונן ויזם מוצלח, אחד שיכל בקלות להיכנס לרשימת הצעירים המבטיחים באחד המוספים הכלכליים, אם לא היה כל־כך צנוע. בעלה היה גאה בה על כך שבתקופה שבה הכירו עבדה בהוסטל לדרי רחוב ותמיד הייתה חוזרת עם מלאי של סיפורים משעשעים מעבודתה. היא נהנתה לשמוע אותו הוגה את שמה בשיחות טלפון עם חברים. "דייזי" הוא גלגל את שמה על לשונו ביראת כבוד. היא הייתה הבן אדם היחיד שלא נפעם מגאוניותו. בהתחלה היא אפילו לא רצתה אותו, הוא היה צריך לשכנע אותה שכדאי לה.
העבודה באותו הוסטל הייתה הדבר הממשי ביותר שהיה לה כשהכירו. חוץ מלעבוד, היא נהגה לשוטט בלילות בעיר ולקנות אוכל זול ומטוגן בקרטוני נייר מדוכנים שפתוחים עשרים וארבע שעות ביממה. בכסף המועט שהצליחה לחסוך מעבודתה היא קנתה מנוי לחדר כושר שפתוח גם בלילה. היא נהנתה ללכת על ההליכון בשתיים בלילה, לצפות בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה הצמודה למכשיר ולהעיר את פקידת הקבלה משנתה.
כשדייזי והתינוקת חזרו לחווילה עוד הייתה שעת צוהריים. בעלה עוד לא חזר מעבודתו והחווילה הייתה גדולה ושותקת כמו אדמה. שעות הצוהריים האלו נמתחו כמו לווייתן שמשתזף על החוף. דייזי הניחה את התינוקת בלול שלה, אפילו ששנאה לעשות זאת. היא תמיד הרגישה כאילו היא כולאת את בתה כשהניחה אותה בלול. אבל עכשיו כשהיא חולה, מותר לה.
היא מיהרה לטפס במדרגות לחדר השינה שלה וקפצה לתוך מיטתה, אך ברגע שכיסתה את עצמה בשמיכה שמעה את התינוקת מייללת. נאנחת יצאה ממיטתה, ירדה לחדרה של התינוקת, שלפה אותה מהלול ועלתה איתה לחדר השינה. שתיהן התכרבלו מתחת לשמיכה. התינוקת הביטה בה בעיניה הגדולות והיפות ולא הסירה את מבטה ממנה אפילו לא לצורך עפעוף. דייזי חיבקה אותה. ידה של התינוקת נשלחה אל פניה וליטפה את לחייה. "איזה כיף לנו להתכרבל כך ביחד," לחשה לה. התרגשות מעורבבת בחולשה של שפעת החלה להתפשט לאורך גופה, ממלאת את חזה, מצטרפת לחלב הממלא את שדיה ועוברת לסנטרה, ללחייה ולמצחה.
אחרי כמה זמן הן נרדמו, דייזי והתינוקת שעל חזה. הן ישנו כך עד הלילה. התינוקת ישנה שנת תינוקות ודייזי ישנה שנת שפעת והתעוררה רק כשבעלה חזר והדליק לפתע את האור. "בשביל מה השקענו בחדר לתינוקת אם בסוף היא ישנה איתך?" הוא מלמל.
למחרת הלכה דייזי לרופא. היא לקחה את התינוקת איתה והרגישה אשמה כשחיכתה בתור. בכל פעם שאחד הממתינים השתעל היה נדמה לה ששאר החולים מסתכלים עליה במבט כועס. מי לוקח תינוקת למקום כזה שבו החיידקים משחקים תופסת בין האפים לממחטות והבלי הפה?! אבל בעלה גם היום עובד עד מאוחר.
בסוף הרופא אמר בדיוק את מה שחשבה שיאמר. "אין מה לעשות, זאת שפעת, נסי לנוח." חייך אל התינוקת והוסיף "עד כמה שאפשר." אבל אז הוא קרא עוד משהו במחשב שלו ואמר "את יודעת, יש עכשיו תרופה הומיאופתית חדשה. עוד לא עשו עליה מחקרים, אבל להזיק היא בוודאי לא תזיק." הוא רשם את שם התרופה על נייר באותיות לטיניות. דייזי חייכה כשקראה את שמה, Lakerda. מי איש השיווק שהגה את השם "לקרדה" לתרופה?!
"תיתן לי מרשם?" שאלה.
"לא צריך מרשם לתרופה הזאת," ענה.
למחרת דייזי התעוררה מוקדם והרגישה שהכול עוד אפשרי. הדם זרם לאיבריה בעוצמה. התינוקת עדיין ישנה. היא מרחה עוד שכבה מקרם הלחות על פניה והרגישה שהיא נראית די טוב כשהביטה על עצמה במראה. הפעם לא הצליחה לאתר את הקמט ההוא שנדמה היה לה שבצבץ אחרי הלידה.
היא הלכה לשיעור התעמלות אחרי לידה. כיוון שלא היו הרבה נשים אחרי לידה בעיירת הנופש המזדקנת, השיעור התקיים במרכז הקהילתי שבעיירה סמוכה והתקבצו אליו אימהות טריות בודדות מכל האזור. כדי להגיע לשיעור דייזי הייתה צריכה לרדת עם התינוקת בידיה למכונית שבגרז', להיאבק עם התינוקת ועם המושב שלה ברכב וגם להפסיד את אחת מתוכניות הטלוויזיה האהובות עליה; לכן לעיתים קרובות היא לא הלכה לשיעור. אבל היום היא חדורת קרב ובמטענה מלאי של שעות שינה, ולכן היא שולפת את התינוקת מחדר המשחקים, מרתקת אותה למושב הבטיחות ונוסעת.
"עשית משהו בשיער?" שאלה אחת המתעמלות.
"לא, שום דבר."
"את נראית מצוין," החמיאה המתעמלת לדייזי.
התינוקת אוהבת את שיעורי ההתעמלות. שאר התינוקות בוכים לפעמים בשיעור, ואימהותיהן מפסיקות באנחה את התרגיל ומערסלות אותם. התינוקת של דייזי, לעומתם, מתגלגלת על המזרנים הפרושׂים ברחבי החדר. שאר התינוקות בשיעור כחולי עיניים או צהובי שיער ולעיתים גם כחולי עיניים וגם צהובי שיער, ורק התינוקת של דייזי חומת עיניים ובעלת שיער שחור שופע. אנשים מתפעלים משפעת שׂערה של התינוקת. היא רק בת ארבעה חודשים וכבר אפשר להצמיד סיכת פרפר אדומה לשׂערה. דייזי חושבת שהוא שופע מדי. היא העירה על כך לבעלה פעם בארוחת הערב, תוך ציון העובדה שהצד שלו במשפחה לא ניחן בעור חלק במיוחד. בעלה, שלא נוהג להיעלב מהערות כאלו, אמר בלי משים שזה "בסך הכול שְׂער לידה שינשור". אחר כך הם צחקו על כך שאולי הגיע הזמן שישימו כסף בצד לטיפולי אפילציה לבתם במקום לטיפול פסיכולוגי, כמו שנהגו לעשות כמה הורים שהכירו. הרי טיפולי האפילציה בוודאי יתקדמו מאוד כאשר בתם תגדל ויהיו יעילים יותר להעלאת הביטחון העצמי מטיפול פסיכולוגי.
אבל עכשיו בשיעור ההתעמלות נדמה לדייזי ששְׂער הפלומה המכסה גם את פני בתה התכהה והתעבה עוד יותר. היא רשמה לעצמה לשאול בטיפת חלב מתי שְׂער הלידה אמור לנשור.
כשחזרה משיעור ההתעמלות הגדילה לעשות ובמקום להיכנס למיטה נכנסה לסטודיו שלה. היא כמעט לא שהתה שם מאז שעברו לגור ב"בית האושר". התינוקת מיד החלה לסקור את המקום החדש, מצאה לעצמה פיסת נייר זרוקה והחלה לקרוע אותה לפיסות קטנות. לדייזי לא היה אכפת שתלכלך, גם כך אף אחד לא נכנס לסטודיו הזה. היא לקחה לעצמה גיליון נייר והחלה לארגן את מערכת צבעי המים שלה. כבר שנים שלא ציירה בה. היא הרגישה את הדם זורם מהר לרקות. פעם היא ידעה לברוא עולמות מגיליון נייר וצבעי מים. לאן נעלם הדמיון שלה? היא הרגישה שאבד לה עם ההתבגרות. היא התבוננה בבתה ושמה לב ששערות שחורות צמחו גם על גב ידיה. כיוון שאף אחד חוץ מבתה לא שמע אותה, היא חיקתה את קולה הנוזף של אימה: "הבת שלך מגדלת פרווה בקצב של גור קופים ומה את עושה עם זה? כלום!" אבל זה לא ממש נכון שהיא לא עשתה עם זה כלום, היא ציירה את בתה על גיליון הנייר: תינוקת זעירה עם זקן עבות, ולחשה לה שתאהב אותה גם כך. "לא נורא, אני ארשה לך לעשות טיפול אפילציה כבר בגיל עשר."
בערב דייזי אמרה לבעלה שהתרופה ההומיאופתית פעלה כמו מעשה כישוף וכעת היא בריאה לגמרי. היא גם מרגישה נמרצת וחושבת להמשיך ליטול את התרופה הזאת באופן קבוע.
"מי אמר שהחלמת ואת מרגישה מצוין בזכות התרופה?" אמר.
תמיד כששמע את הביטויים "הומיאופתי", "רוחניות", "נשמה" או "עידן חדש", הוא היה הופך ספקן. "אולי זה פלסבו. הרי התרופות האלו לא עוברות מחקרים. אם הן היו עוברות, הן לא היו מכונות הומיאופתיות."
"אתה חושב שזה בסדר לקחת את התרופה הזאת עם הנקה?" דייזי נמנעה מלהתחיל ויכוח על אמינות ההומיאופתיה.
"זאת תרופה ללא מרשם, לא?"
"כן..."
"אז לא אמורות להיות לה השלכות..."
"טוב, חוץ מזה הוא ראה שבאתי עם התינוקת, הרופא."
בעלה חזר לקרוא במכשיר הטלפון שלו. הוא לא העיר לדייזי שהיא נראית מצוין וגם לא הבחין בשינוי בפלומתה של התינוקת.
שבוע אחר כך דייזי עלתה על המשקל בסניף טיפת חלב וגילתה שירדה שלושה קילו בלי שעשתה שום פעילות גופנית. "נפלאות ההנקה" היא העירה לאחות, אך היא לא הקשיבה להערתה. התינוקת גידלה בינתיים שׂערות על צווארה. דייזי שאלה את האחות אם זה נורמלי.
"תינוקות מאבדים בסוף את כל שְׂער הלידה שלהם," דקלמה האחות.
"אבל זה לא שְׂער לידה, זה שיער חדש," אמרה דייזי. האחות שתקה.
"בכל מקרה, שיער של תינוקות עובר הרבה שינויים," שוב דקלמה את החומר שלמדה בבית הספר לאחיות.
בבית היא העזה למדוד את השמלה שקנתה לפני שנים אבל מעולם לא לבשה. היא הייתה מסוג השמלות שנראות מצוין בחלון הראווה אבל לא עליה. הפעם כשהסתכלה על עצמה במראה, לראשונה היא נראתה לעצמה כמו שצריך, לא פחות מדי ולא יותר מדי. היא חייכה לעצמה חיוך שבע רצון ודחפה שוב את התינוקת לעגלה. היה לה נדמה שבדרך חזרה מטיפת החלב צמחו לתינוקת עוד כמה שְׂערות על הפנים. היא יצאה איתה לגן הציבורי. "תראו, תראו," היא לחשה לתינוקת הישנה. "ג'וני דפ עדיין כאן."
"למה את מסתובבת עם קופיף בעגלה?" שאל דמוי דפ. דייזי הרגישה את הבושה והאימה מטפסות במעלה לחייה, צובעות אותן אדום אדום; איך הוא לא שם לב? ובכל זאת אמרה בקול רועד: "זה לא קופיף, זאת קופיפה, והיא איבדה את אימה." אלוהים יודע מאין הגיע השקר הזה שהוצאתי מפי, חשבה דייזי. היה זה מאותם רגעים נדירים שבהם מישהו משאיר את דייזי חסרת מילים ומשפט מוזר כלשהו משתחרר מפיה כאילו ללא שליטה. בדרך כלל היא פשוט שותקת.
היא הציצה בעגלת בתה וראתה שבאמת נמצאת שם קופיפה. האימה תכף תגיע לקצות אצבעות רגליה. ג'וני דפ ליטף את לחייה הפרוותית. הוא לא נגעל והקופיפה התמכרה לכף וחיככה בה את לחייה.
"מדהים איך המבט של בעלי חיים כל כך טהור," הוא אמר.
"אתה מטייל כאן?"
"בערך."
"כלומר, מטייל או לא?"
"סיפור ארוך. אני עובד כאן, אני בן לוויה של דודתי. היא אישה מבוגרת. אולי את מכירה אותה, דורותי סרוק?"
"אני לא גרה כאן הרבה זמן."
"טוב, זה לא קשור, גם אנשים שגרים כאן הרבה זמן לא מכירים את דודה שלי. זה חלק מהבעיה. היא אלמנה. הילדים שלה עזבו כבר את הבית והיא נשארה לבד בבית הענק שלה ויצאה ממנו רק לקניות ולסידורים. עם הזמן היא התחילה לפתח תחביב מוזר: להזמין לביתה אמבולנס בטענות שונות ומשונות — פעם עילפון, פעם חשש להתקף לב, כל מיני מחושים תקפו אותה, אבל כשאנשי האמבולנס באו הם מצאו אותה בבגדים חגיגיים, מחייכת לקראתם ואומרת שהיא בדיוק מכינה לעצמה תה של בריאות. המחושים, היא הייתה אומרת, כבר עברו. היא התחילה להזמין אמבולנס אחת לחודש. היו פעמים שאנשי הצוות התפתו להישאר אצלה כמה דקות. דודה שלי, היא ממש לא אישה סימפטית, היא אפילו לא הייתה מציעה להם מהתה שלה, אבל לפעמים קשה להתנגד להפסקת עבודה. הבעיה החמירה כשתדירות הזמנת האמבולנס גברה והגיעה ללפחות פעם בשבוע. במוקד הודיעו לה שהחשבון שיישלח לה עשוי להגיע לאלפי דולרים. אבל היא רק צחקה ואמרה שאם לא תבזבז את הכסף שלה עכשיו, הוא ילך לילדים העלובים שלה, שלא מגיע להם עשירית ממנו, והיא מוכנה לשלם גם סכומים גדולים יותר בשביל שמישהו ידפוק על דלת ביתה."
"ואיך זה קשור אליך?"
"לבן שלה נודע, לא יודע איך, שכל כספי הירושה שלו מתבזבזים על אירוח צוותי אמבולנס והוא דיבר עם דודתו, שהיא סבתא שלי, על זה שאחותה יורדת קצת מהפסים. אני הייתי באותו זמן בהודו ושוב שלחתי דוא"ל למשפחה שעומד להיגמר לי הכסף. אז אימא שלי הציעה שבמקום שאמצא דרכים מוזרות להתפרנס מהן בהודו, המשפחה תממן אותי בתמורה לכך שאני אעסיק קצת את הזקנה. והנה אני כאן, בעבודת חיי."
הטלפון הנייד בדיוק צלצל והוא שלף אותו מכיסו בתנועת זריקה קלילה. "אל דאגה, חמדתי, אני בקניות ואבוא בזמן להכין לך סעודת מלכים."
דייזי צחקה. שעשע אותה שהוא כינה את דודתו הזקנה "חמדתי".
"אז אתה מתכוון להישאר בעיירה זמן רב?"
"אני לא נשאר בשום מקום זמן רב, כזה אני, עובד בנדודים."
"תרצי לבוא לארוחת ערב אצלנו? אני מכין קארי הודי להיט."
הפתיע אותה שהוא מציע כך בקלילות להפגיש אותה עם דודתו הזקנה. היא עצמה נהגה להסתיר את קרוביה הרחק בביתם ולדאוג שדרכיהם לעולם לא יצטלבו עם חבריה. ברור שהיא גם לא הייתה מוכנה לגור איתם אפילו תמורת שכר. אבל למעשה היא רצתה לקחת אותו הביתה כבר עכשיו, במקום לחלוק בו עם דודתו. כן, על זה היא חושבת כשהבת שלה מתכסה בפרווה — על החזה הטרי, הצעיר, הענוג שיש בוודאי לג'וני דפ הזה. מה בעלה יגיד כשיראה את התינוקת כך? להפסיק עם התרופה ההומיאופתית הזאת; דבר ראשון להפסיק איתה ולבדוק אם השיער יפסיק לגדול. אבל התינוקת דווקא נראית כאילו היא מרגישה טוב. ישנה בעגלה, מחייכת, כל כך נחמדה הייתה היום.
דייזי כמעט יכלה לשכוח ממנה, כמעט יכלה לחשוב שהיא לא באמת אימא, היא רק מגדלת קופיפה קטנה, כמו שאנשים אחרים מגדלים כלב. הנה היא יכולה ללכת עם הצעיר הזה בפארק, כמו שהייתה הולכת לצד מאהביה כשהייתה צעירה, ולהרגיש שאולי עוד רגע הוא יאמר משהו אמיתי והיא תגיד "באמת? גם אני ככה." ואולי עוד רגע הלילה ירד והם ידברו על איך לא שמו לב שעבר הזמן, והם יתיישבו והוא יקרב את פניו לפניה ויחייך, ואולי תתרחש נשיקה ראשונה, נשיקה ראשונה בלי מחשבה על מה שבתה עושה כרגע. למי אכפת?! היא בסך הכול קופה.
"דייזי, תתעוררי" היא צועקת לעצמה בלב, כמו שאימה בעבר הייתה צועקת עליה, "תתעוררי, תתעוררי."
"אבל אני ערה, אימא" היא הייתה עונה.
"את לא ערה, את רדומה לחלוטין."
אולי היא תהיה האימא שקיוותה שתהיה לפני שהתינוקת נולדה. היא ובעלה חשבו שיוכלו להיות הורים כמו שחברי הביטלס היו הורים: הם הרי כתבו המון שירים טובים, היו כוכבי פופ, עשו סמים, עשו סרטים ובכל הזמן הזה הם היו הורים. איפה היו הילדים שלהם? רגע, היו להם ילדים? היא לא ידעה, אבל מה שבטוח זה שהם לא הפריעו. גם היא רצתה להיות אימא כזאת שמציירת, שיוצאת לפאבים, שמתאהבת, שעוברת הרפתקאות, מסוג האימהות שאנשים לא יודעים עליהן שהן אימהות. העובדה הזאת תמיד מתגלה להם מתישהו באמצע שיחה אגבית בפאב או ליד מדורה, כשהן מזכירות שהן לא יכולות לאחר לבייביסיטר או משהו כזה, ואז בני שיחן אומרים בהפתעה "לא תיארנו לעצמנו שלאישה כמוך יש ילדה."
"אולי תביא מהקארי שלך אליי. יש לי בית גדול," היא אמרה.
"אם אני אעבור בבית לקחת מהקארי אני כבר לא אצא," אמר. "בואי איתי. אל תדאגי, אני אראה לך את הממלכה שלי במרתף של החווילה. הדודה לא נכנסת אליו ויש לי מקום להשכיב את הקופה."
היא הביטה בו. כבר כמה זמן היא יודעת שהתשוקה זורמת כמו גושים קטנים בעורקיה, מחפשת יציאה, מפלט להתפרץ. כבר כמה ימים היא יודעת; זה עניין של זמן עד שתגיע הנשיקה הראשונה החדשה שלה, הנשיקה שלא תהיה עם בעלה. הם כבר המון זמן לא מתנשקים. זה מוזר. כשהכירה את בעלה הוא העיד על עצמו שהוא נשקן מצוין וכדי להוכיח את טענתו הוא חפר בה מנהרות עם לשונו. הם היו מהזוגות האלו שמתנשקים כל הזמן. היא חשבה שהילדים שלהם יתרגלו לראות את ההורים שלהם מתנשקים באופן יומיומי, לא כמו הוריה שאת מחוות החיבה שראתה ביניהם יכלה לספור על כף יד אחת.
לא חלפו הרבה מילים בינה לבין הצעיר. רק דימויים ומבטי עיניים. הם הגיעו למרתף הדודה. התינוקת המשיכה לישון בעגלתה. הם התיישבו על הספה.
"היי" היא אמרה.
"היי" הוא ענה. ובלי שהצליחה לעצור את עצמה היא שלחה יד לפניו החיוורות וליטפה קלות את העור הילדותי עדיין וסילקה תלתל חום ארוך מעיניו. מה היא עושה?! הרי זה בניגוד גמור לכל היגיון. לעזאזל לנון ומקארתי, הנשים שלהם בטח גידלו להם את הילדים. אבל אז ראשיהם התקרבו והיא הרגישה את מגען החם של שפתי הדובדבן שלו שנפערו קמעה, מניחות ללשונו לחדור אליה, לפשפש בפיה. אם היא תספר לו שהקופיפה הישנה היא בתה, מה הוא יגיד? אבל אז הוא שלח את זרועותיו אליה והקיף אותה, ידו האחת מלטפת את שְׂערה. זה לא משנה כמה צעירים הבנים האלה, תמיד בתנועות זרועותיהם המחבקות טמונות תנועות הגברים שהם יהיו. היא הרגישה כאילו היא הנערה והוא הגבר המבוגר שטומן אותה בחיקו. ידו כבר מגששת אחרי כפתורי חולצתה, פורמת אותם אחד אחד, ממהרת רעבתנית לחוש את השד שמתחת למעטה הדק של החזייה. מה הכין אותו לרגע הזה? לילות של גישושים מתחת לשמיכה לבד, או לילות אהבים עם נשים אקזוטיות שפגש במסעותיו? מי יודע מה עבר הצעיר הזה, שלרגע נדמה כנער חולמני ולרגע כגבר עשיר ניסיון. בכל מקרה, עכשיו ידו לא מסוגלת לחכות. הוא שולף את שדה מתוך החולצה החצי פתוחה, מניח עליו את לחיו, מקרב את פיו ויונק. החלב המתפרץ לתוך פיו מפתיע אותו, אך הוא לא עוצר לשאול שאלות. "המשקה הכי טהור שיש" הוא מהמהם. יניקותיו שואבות אותה, והיא אוחזת בראשו, בשְׂערו החום הארוך, שלא יעזוב את שדה לעולם. ידו במורד בטנה הססנית יותר, התחככה כמה פעמים בשולי מכנסי הג'ינס עד שהעזה וחדרה מתחתם. "בוא." היא מיהרה לפרום את כפתורי מכנסיו שהבליטה כבר פשטה בהם. היא אהבה כל כך את הרגע הזה שבו האיבר פורץ כמו מתוך קופסת הפתעה. כל כך צעיר וכל כך גברי — העור העדין הלבן של ערוותו מול תלתליו השחורים. מתי כל זה צמח? היא שלחה יד אל איברו. רעד עבר בו, כאב של איפוק בפניו ובעיניו משתוללת הפראות. ידיו משכיבות אותה על קצה הספה, מקלפות אותה במהירות מקליפותיה, ממהרות לרווח את רגליה, מלטפות אותן לאורכן. ואז בחטף הוא נעמד מעליה, פורץ לתוכה עמוק.
צלילים של ים נשפכו מהמערכת הישנה שבמרתף. מתי הוא הדליק מוסיקה?! היא לא זכרה. תרמיל גדול לצד הספה, כוננית עם ספרים ישנים וריח של חיים אחרים. היא התהפכה לצד וראתה את עגלתה של התינוקת, עדיין ישנה, פרוותה הסמיכה עדיין מכסה את כל גופה. היא עוד תשלם על הרגעים האלו בתשומת לב אין־סופית לבתה, לא עוד רגעים גנובים של התכרבלות במיטה כשהתינוקת משחקת בלול שלה לבד. היא נזכרה במצבים שקורים לפעמים, שברירי שניות לפני שבתה נופלת ממיטתה, כשהיא רואה את התינוקת זוחלת לקצה המיטה, היא רואה את הנפילה הקרבה והיא עדיין לא עוצרת אותה. אחר כך כשהתינוקת בוכה היא אוספת אותה לחיקה ומרגישה אשמה, אשמה, אשמה.
אם התינוקת תמות יהיה לה קשה נורא אבל היא תשרוד. היא לא מהאימהות שיאמרו "הלוואי שהייתי מתה במקומך." היא שולחת את ידה ללטף שוב את ג'וני דפ השוכב לצידה. מה זה משנה, עוד כמה רגעים והוא יסתלק מחייה. היא תישאר עם עוד קצת חומר למשמוש התחתונים בזמנים הקשים שתכף יגיעו — שיחת טלפון סוערת לבעלה, נסיעה מהירה לבית החולים, מיון, צעקה. אבל בינתיים, צלילי מים שוקקים.