זה הדברים

שיעור ראשון

עוד בחייה אני מחכה למותה.
היא עוצרת לפני מדרגות הבית ורוצה מנוחה. אני עומד מאחוריה ומתכונן לדברים שמצפים לה. היא מרגישה אותי לידהּ ושמה רגל על מדרגה ראשונה, מתקדמת בכבדות ונאחזת במעקה הירוק. הברזל רעוע אליה, אבל מקפיא קולות חריקה. אני מסתכל עליה ממרגלות המדרגות בעוד היא מטפסת לקראת הדלת הנעולה. שבע שנים היא כבר לא גרה בבית הזה. לי יש מפתח, ולה אין. כאן היא כבר לא יכולה לסרב. הבאתי אותה מבית-הזקנים. שמונה ימי חופשה אישרו לי. "למה לא יותר?" שאלתי את האחות האחראית, והיא הפנתה אותי לרופא המטפל. "לא מומלץ בלי פיקוח לזמן ארוך", הוא ענה לי. "אבל היא מרגישה בסדר, לא?" ביקשתי לדעת, "היא לא כל-כך מבוגרת, היא אשה בריאה". והוא רק הינהן אלי בראשו.
כבר מזמן הבנתי שהיא מופקעת ממני, אבל עכשיו הגענו סוף-סוף לנקודת העבודה. גם שבוע יוכל להספיק לנו. המלאכה קשה, ובטני דרוכה. פרשׁתי מסביבתי היומית, עזבתי את העיר הצפונית, וכוונתי הרצינית הביאה אותי לכאן. אני מוכן לְהשקעה, כי לא ייתכן שהדברים שלנו לא יהיו. אין היגיון ונפש שימְנעו מאיתנו, שיעצרו לנו נשימת חיים פשוטה. צריך לעשות בירורים על היֶדע הבסיסי שלה. חובה להגיע אליו, להמציא אותו מתוכה. הרצון מטפס על כולי, כבר כילה את כוחותי וניסה להשבית את נפשי, להוביל אותי מתחת לַאדמה ולחסל את זכותי להיות דומה לבנאדם. והיא? מה היא? אני רואה אותה כמעט מתנדנדת ממאמץ ושותקת ופָניה לקראת הדלת. היא חיה בכלל? נולדה לעולם הזה?
ימיה אינם אחרונים, אך פעימות ראשי חשות את זמן ההליכה אל הסוף. היא מחכה שאתקדם אל סף הדלת. שם בפְנים ממתינים לנו הדברים. זהו זה, כבר הגעתי איתה לַבית, והיא לא מבררת אתי מה הפשר. כל הדרך לכאן כמעט לא דיברה. הביטה מחלון המכונית אל הנוף הצהוב והירוק, ששומר על קשר מקורי עם הַפַּעַם של שנינו. אולי רק הוא העניק לה סיפוק, רק הצמצום האווילי הזה מילא אותה כשהעיניים שלה ראו שני צבעים, ולא ביקשה לדעת יסודות אחרים.
כך היא ממשיכה את שנותיה גם מבלי לברר אותי. אבל הנה, רגע ההחלפה מתקרב. לא הכנתי אותה לַמשימה. זמן-רב לא ראיתי אותה. אולי ארבע שנים עברו מאז שביקרתי בלוֹבּי של בית-הזקנים והיא ירדה אלי אז מחדרה בנינוחות ובחיוניות של אשה לא-מבוגרת. "אני מסתדרת פה, זה הכל כמעט חדש", אמרה לי, וביקשה שנשב בחוץ על הספסל, איפה שיש דשא צר ומלבני, ואמרה שאולי יגישו לנו תה. ראשה נע כל הזמן ימינה ושמאלה, לרגע לא הביטה ישר בעיני, ולבסוף התאכזבה שנשארנו לבד תחת הצל החם, בלי תה ובלי אנשים.
היום עוד לא אמרתי לה כלום. לא רמזתי על עניין הלימודים ועל כוח הברזל שמתקשח בתוכי. הפעם לא תוכל לסרב, לא שוב. רצונותיה הביסו את עצמם, ומעמדה מול הבית הזה התפזר. בתיק-הצד שלי מונח המפתח. לידו ערכת הלוֹרדים שקניתי ביום שישי האחרון בחנות ארטא במרכז-הדר. ארוזים היטב בוואקום של הפלסטיק הקשיח, הם מחכים לקריעתו ולשימושם הראוי. שלושה צבעים בשני סֶטים; אדום, כחול ושחור. לכל צבע ייעוד: שחור הוא 'החוקים', כחול הוא 'הנכונים', ואדום הוא 'השגיאות'. זאת כל התורה כולה. ככה צריך לנהוג למן ההתחלה, כאילו תינוק עושה את מסע גידולו. לֵידה אחרת קרתה לפני שישים-וחמש שנה או יותר, וקרתה לפני ארבעים שנה, וכעת הכרחי להחיות אותן מחדש בצורה הראויה, שדומָה לְאָדָם ולְאֶרץ טובים.
ביד אחת אני נושא את המזוודה האדומה שלה, ובאחרת לוח מָחיק בינוני, לבן, שהציעו לי בחנות כלי-הכתיבה. אני מרים את הלוח גבוה יותר ומעלה רגל למדרגה ראשונה, גורר את המזוודה, מטפס בקלילות הלאה, מתקרב אל נשימותיה הדועכות. היא אינה מסתובבת אלי, וראשי הדוק אל התוכנית. ראשון עד ראשון. אלה הימים שיש לנו. עוד מעט שתים-עשרה בצהריים. פתאום מגיע רעש צעדים. אני מסתובב לאחור ומסתכל בשורת השיחים הדלילים שמסמנת את גבול החצר שלנו. נדמה שמישהו עובר מעֵבר לה. לא ידעתי שגרים בבית ממול. שנים עמד ריק וטיפח עשבים לגובה מרשים. כעת עלֵי השיחים מעטים עוד יותר, ובכל-זאת מצליחים להסתיר. היא לא מגיבה לרעש, שהולך ונעלם. אני מטפס למדרגה האחרונה ונעמד מאחוריה.
"זוזי רגע", אני אומר לה ושולח יד אל התיק.
היא נצמדת אל הקיר הדוקר, ואני משתחל אל הדלת. המפתח חודר בנעימוּת חלקה, מוציא קליק ועוד אחד, משחרר נעילה מוצקה של בית זעיר בן שלושה חדרונים, עשויים תערובת אבן רופפת. שם, בתוכם, עוד לא התחיל לנו העולם. הפלדלת נפרשׂת פנימה ורוח לא ברורה באה אל פני, אולי גם אליה, אך מיד נעלמת, וריח כבד ושקט מחליף אותה, משאיר אותי לעמוד בפתח. ברגעים ראשונים אלה אני עוד לא רואה את התכולה, ופחד השמיים מתרחק ממני, והיא כל-כך לידי, שִׂמלתה נוגעת בי, שותקת ורוצה כבר להיות בפנים, לשבת, לנוח, ובתוכי מתקבל הגילוי המוכר, בטני מזהה את כל מה שנעשה כאן, תמיד רק בעל-פה, ואני משנן את הדיבֵּר היחיד שלי, את חובתי הבלעדית לימים הקרובים. רק מכאן תבוא התחייה.
אנחנו בכניסה. קשה להאמין שזה המקום. שֶׁפֹּה האזור החשוב שלנו. לפנַי נמצאת המסגרת, הקירות שיִתְחֲמו אותנו, שיפרידו בינינו לבין החוץ. הלוח המָחיק מכביד בידי. היא, שקרובה אלי, אינה מתמוטטת, אלא עצורה כמעט דקה שלמה, רגליה יציבות על המפתן. אבל רטט גופה מאחורי מתפזר וחושף את הכזבים המרוטים. גבי מסתיר מפניה את כל מה שרואות עיני ואיך הן מביטות על הווה של רגע לא מאוּורר, אוגדות תחת עפעפיים תמונות מן הזמן ההוא, שחופרות עצמן אל מרכז הגולגולת ולוקחות איתן מצבים ומראות דבוקים אחד לשני. אך לכל אלו אין משמעות עכשיו, ולא בשעות ובימים שיבואו עלינו. לראשונה בחיי אני עושה את הדבר הזה, קובר עמוק ילד, נער ואיש, מכסה חודשים ושנים, ומאמין למדע הפרטי שלי, לכוחו המדויק שנוסח אצלי לפני שהגעתי איתה לכאן.
השקט האטום מזיז אותי. צעד אחד ואני בסלון הקטן, באמצע רחבת המטרים הספורים, המרוצפים לבן-עכור ואפור-כהה. אני מניח את הלוח על הרצפה, משעין אותו אל השידה החומה שמול הספה הירקרקה. והיא אחרי, עוקפת את המזוודה ועושה את הכניסה שלה, דורכת ארבעה צעדים מהירים ומיד נופלת על הספה, זורקת ידיים לצדדים ומוציאה נשימה ארוכה. האור שמכניס התריס מתחיל הפרעה ראשונה. אני שולח יד אל הדלת, סוגר אותה, נועל במפתח ומסתובב אל החלל.
שנינו כאן. ראשה שמוט לאחור, עובר את גובה הכריות הנמוכות, שעוד מעוכות ממשקל שנים מרופטות, שקועות כמוהן. עיניה פקוחות לרווחה, נשימתה נרגעת, רגליה שלוחות קדימה, נעליה השחורות חונקות את הבשר התפוח, הגרביונים החומים מגולגלים עד אמצע השוקיים. מנעליה והלאה הולך ההמשך בקו הרצפה ועולה עד גובה מותנַי שתואם תשעים סנטימטר של ילד חי במרחב לא-מוגן. עדיין נמצא כאן שולחן-האוכל הפינתי בעל הרגליים הדקיקות המצופות פלסטיק חום מתקלף, חושף חלודה שמפילה פירורים נצחיים ומקשטת שוב ושוב את סמרטוטי הרצפה, נדבקת אליהם ודורשת זיכרון בל-יעבור.
ככה אני מבין דרך הרהיטים את קיבעוננו. הם ממשיכים למסור לי מלים בלי קול. סביבם מתקיים המתחם המרכזי, ארבעה מטרים רבועים שפושטים את שלוחותיהם אל מטבח מטונף ואל שני חדרונים דבוקים בקיר דק, אחד עם מיטת יחיד ועליה מזרן כפול דקיק, עטוף כיסוי בד כחול-כהה מחוספס, מקושט שתי-וערב באדום-צהוב - והחדרון השני הוא החלל הנצחי שלה. מעלינו התקרה, נמוכה מספיק לַדיבורים הלא-גבוהים שלנו וסופגת באחת את כלל הרעשים. תקרה לא לבנה, משורטטת עקום, ומרוסקת בסדק ארוך בין הסלון למטבח, לא מסתירה את השבר, שבכל-זאת מסרב עד היום להעיד על רעידת-אדמה שקרתה כאן פעם, כאילו מוחק בעצמו זיכרון ימים של גיאולוגיה ביתית.
חסר לנו אור, חסר לי אוויר. אני פותח את התריסים בחלון היחיד של הסלון, זה שנוכח כאן לְתִפקוּדוֹ המזערי כל-כך, סתום כלפינו בגיאומטריה תת-בסיסית, חור באמצע הקיר שבקושי נסתר מהווילון הקטן הלבן של התחרה. היא עדיין שרועה על הספה ומסתכלת בתיק-היד השחור שלה, ששוכב לידה. אין מה לחפש בו, כל שימושֵׁי הבית לרשותי. ההנהגה עלי, וההוראות שלי. בקו הווילון נמצא שקע שתקוע בו מפצל מפלצתי, חרוך בחלקו ועשיר באבק, וממנו זוחלים חוטי חשמל בעוֹבָיִים שונים ובצבעי לבן ושחור ובֶז' ואפור, מלופפים זה בזה בתסבוכת שלא ניתן להתיר ומנווטים את עצמם אל גב השידה. מתחת לשקע מחובר ברישול מתג האור, מנותק מן הקיר ומתנדנד כשאני לוחץ עליו.
הנה, נדלק לנו הבית. נפתח לנו המקום. צהוב עמום מאיר אותנו ואת הקירות, מתאר בחולשתו את תבנית השהִייה הקרובה, מסמן לי את מגרש-העבודה ואת המיטב שניתן להפיק ממנו. היא מרימה את ראשה, מזדקפת בישיבתה ומסתכלת עלי.
"מה? מה העניין?" אני לא באמת שואל אותה, והולך לקיר הספה. מתקרב אליה ומדליק מעליה את הנורה הנוספת.
לבן מתערב בצהוב, והמרחב מוחשי לגופי, גם לגופה שמתמלא מרגוע, מקבל את השלווה של זרימת הדם, שרק לפני שלוש שעות אצה בתוכו מהפכה - ברגע שיצאה אתי מבית-הזקנים ולא הבינה למה ולאן אני אוסף אותה. וכל הדרך, בנסיעה לכאן ועד הכניסה אל הבית, בחרה לשתוק. היא מעלה רגל אחת על הספה ואינה עונה לשאלתי. עכשיו היא מסתכלת על הלוח המָחיק. עיניה מצטמצמות, מנסות להבין את החפץ, את גודלו ואת צורתו, את האופן שבו הוא תופס מקום נשען, אבל יציב, בסלון של הבית, בְּקִרבה של שני מטרים וקצת אל פניה. כן, עכשיו הוא חלק מאיתנו, הוא פה כדי לחדור אל מוחה, אל ערוצי היֶדע המנומנמים שזמן רב מדי בחרה לשהות בהם. כמעט כל חייה.
עד כה היו לנו כל הדברים טְרוֹם. הבגדים היו בדים רפויים, כאלה שאט-אט מתפוררים, אבל אף-פעם לא חדלים לשַׁמֵש. שְׁנִיִים ושלישיים במעמד איכותם היו נערמים, מתקפלים, מתגלגלים, ובהמשך נגזרים ונשכבים בקערת פלסטיק כחולה, שוודאי עדיין נמצאת באחד החדרונים, ולעתים מפילים אבקה מן החוטים הפרומים. וככה השתוותה ההלבשה שלנו למזון הקדום שהיה לשנינו, הלחם הלבן והשחור, המרגרינה וממרח החרדל מן הסוג האחיד, אלו שנמכרו במורד היישוב הזה, במכולת החשוכה עם ריח הטחב ועם מדפי העץ ונייר הפרגמנט שעטף את החלווה האפורה - המתוק העז היחיד של פעם, הנָמֵס על לשוננו ונבלע בגופנו הגָדֵל והמתרחב, גופנו שמראהו העירום הצליח להפליא רק כאן, הצטיין בסגולותיו להתאים עצמו לגבולות בית-החדרונים הזה.
אבל בגובה המקובל, ובאורך הראוי של הגפיים, עדיין נשארנו מעוכבים מאחור, לא באמת מפותחים, בהחלט לא מתפתחים. וככה היו גם הנגיעות בינינו בהליכות מחדרון אל מטבח, ומשם אל השירותים המתקלפים שאני רואה בפינה ויודע שמאחורי דלת העץ, המנופחת בתחתית ונתקעת בפתיחה ובסגירה, עומדים האוויר והעובש הבלתי-נראה, לעד משמרים אדים של נוזלי-גוף ושל מים שיוצאים מצינור ברזל חשוף ודקיק, מתפתל כמו נחש לא-ערמומי לעיני המתרחצים שהיינו, והמים בלי שום בעיה מטפטפים את עצמם באיטיות, לועגים לשוויון-הנפש האנושי, ומגדירים כתמים כהים על צבע הקיר, כאילו כובשים אותו ומרחיבים שטחים על מפת-עולם לחה.
כל דבר היה לנו טְרוֹם, ובמיוחד המלים; הן יותר מכל סימנו אותנו לפני קו ההתחלה - אותן מלים שלימים למדתי באופן חלקי בלבד. אולי יכולתי אחרת, אבל תמיד עצר אותי איזה כוח איום לקראת האמצע. מעולם לא הצלחתי להתערות בעומקן של מלים, בבשרן ההיסטורי והלשוני, בתוכנן המשמעותי והראשוני, שמתאר הסבר באופן פשוט כל-כך. וקצת אחרי גיל עשרים היכה בי ידע מסוים וסינוור לפנַי את הנורא מכל, שאף-על-פי שלמדתי, היינו בעצם שניים בלי חומר האותיות, ובגלל זה לא באמת היינו.
לכן אני סוף-סוף כאן, איתה ועם כל מה שנדרש לנו; זמן קצוב, לוח מָחיק וכלי-כתיבה. ברגלַי מורגש המאמץ. למן הבוקר לא נחו. יצאתי מדירתי בעיר ונסעתי אליה. עמדתי עשרים דקות ליד דלפק-הקבלה של בית-הזקנים וראיתי את מבטה של האחות המתולתלת, שעיניה לא הסתירו את חשדהּ. וכשהיא ירדה, לקחתי ממנה את המזוודה האדומה שארזה ומיהרתי אל האוטו, שגם בו הרגליים לא נחו, וגם כעת עדיין אי-אפשר לשבת. היא על הספה, מצד ימין שלי כורסה דקיקה, קרובה מדי אליה, וביניהן, בתוך העיגול המרחבי, רק הרצפה. פה נתחיל את הדברים. לא צריך שיעלו מכשולים חדשים. ואת האמצע הריקני הזה כבר אדאג למלא. הפעם איתה, לא אחרת, רק איתה ובאמצעותי נשיג כאן תוצאות.
היא מורידה את הרגל בחזרה לרצפה. פניה נראות רעננות יותר. אני לוקח את הלוח ומניח אותו על אחד הכיסאות של שולחן-האוכל הפינתי. איני רואה אותה, אבל עיניה בגבי. אני גורר את הכיסא עם הלוח עד שהוא לפני השידה, מול הספה, מולה.
הנה יש לי כיתה, כמעט מוכנה. קירות שסוגרים, עמדת ישיבה, ושניים שרוצים. לא כתבתי את התוכנית על דפים. אין צורך. היא שמורה בראשי. התבנית פשוטה, טובה לכל בראשית, יסודית וחלקיקית, נכונה לעד, תקֵפה לכל תקופה ואיש. אני עומד לבצע אותה ומתאמץ לא לחשוב על רצינותו המזויפת של הגורל ועל ניסיונותיו להסיט אותי מן הדרך, להכשיל אותי בפיתויים הנפשיים, להעיר את מחול הבטן המִתְחַלָה.
אבל עכשיו אני יכול לה, לבטן. הנה, אני מרגיש. ההתחלה שלנו באה. היא, שיושבת מולי, הופכת פנויה אלי, עיניה ממוקדות, לא עוזבות את פְּעוּלוֹתַי. אני ניגש לתיק שהנחתי ליד הדלת ומתכופף להוציא את הלוֹרדים.
"מה זה הדבר הזה, תגיד לי".
אני שומע אותה. היא מדברת בבית, שָׁאלה שְׁאֵלָה. כמה אתן לה לשאול? כמה מותר להם, לקצב הזה, לצליל המוּכּר והקבוע, למהירות המלים היוצאות ככה סתם בלי כוונת המשך - בלי כל מטרה מצידן לצקת חותמת לא-נמחקת בבטון נוזלי וסמיך שבקרוב יתקשה. אני מוציא גם שתי חבילות נייר שקניתי, דפים עם שורות באחת, חלקים באחרת, ומתרומם ורואה אותה מסתכלת במה שלפניה.
"לוח, זה לוח", אני מתחיל להסביר לה.
"למה שמת אותו פה? מה אתה עושה אתו פה?" היא שואלת עוד שאלה ומכניסה בתוכה שתיים, משלבת כמו תמיד סקרנות רגעית וחקירה זולה, לא מפרידה ולא יודעת דברים לאט יותר, מנסה לבלוע תשובות רק לַדקה הקרובה.
"מה זה הדבר הזה, תגיד לי", היא עוברת להסתכל על מה שבידי ושולחת כף יד תמהה.
"אלה לוֹרדים".
היא לא מבינה ונשארת במבע תקוע עם עיניים פעורות.
"כמו טוּשים, בשביל לכתוב על הלוח", אני מסביר ומנסה לקרוע את אריזת הוואקום ולא מצליח, מכניס את הקצה לַפֶּה ומושך את הפלסטיק העבה בשיניים, נאבק בו ורואה אותה מסתכלת בי, כמוני מעווה את פניה אך לא משתתפת במאמץ. גם בשיניים הדבר לא נקרע ורק עושה כאב דוקר, עלול לחתוך את השפתיים. אני עוזב אותה ונכנס בזריזות למטבח החשוך, שולף סכין מן המגירה, פוצע בפלסטיק. הלוֹרדים נפרדים ומשתחררים בידי, כמעט נופלים לרצפה, ואני תופס אותם בשתי ערימות וחוזר לסלון, מניח אותם בזהירות על שולחן-האוכל, אוסף מהם את אחד השחורים ונעמד קרוב ללוח הלבן שניצב באלכסון קל על הכיסא וכמעט מגיע עד לגובה שלי.
היא מוכנה אלי, מצפה לדברים שיש לי למסור, מחזיקה את גופה הגדול, לא זזה, ובכך היא מעבירה לי את הסכמתה להמשך, את היציאה לדרך.
"אז עכשיו אני צריך ללמד אותך עברית".
"אבל אני יודעת אותה".
"אותיות של עברית, מלים, בשביל לקרוא ולכתוב".
"עכשיו? לקרוא ולכתוב?"
"עכשיו, היום נתחיל וככה נתקדם, שבוע יש לנו, כל יום עוד קצת, עד שתראי שגם את יודעת".
"וככה בכמה ימים אני נִידַע אותה? בשבוע ייכָּנֵס אצלי הכל?" היא מגחכת לעצמה ונפרדת מנוקשות הגוף.
"בשביל הבסיס, בשביל האותיות, זה מספיק לנו, אחרי זה יהיה יותר קל".
"עד עכשיו לא היה לי אותה, ועכשיו אתה רוצה שיהיה לי אותה?"
אני מזהה בקולה זלזול, אבל גם את מה שקיוויתי לשמוע, את הצליל הנוסף ההוא, שידעתי על קיומו. הוא מקור חולשתה, הפִּרצה שלי לחדור בעדה. אסור לי להחמיץ את עמדת הפתיחה. ממנה אני חייב להתחיל, לנצל את הרגע.
"כן, עכשיו, את עוד לא מבוגרת".
"אני לא צָעירה, היה לי הצ'אנס שלי מִמִזמן..."
"אז הנה עכשיו יש לך עוד צ'אנס, את תראי שאפשר, אף-פעם לא מאוחר כמו שאומרים, כמו שאת אומרת".
היא נוטשת את עיני, מְרַפָּה את ראשה ומעלה חיוך קל וערמומי בלי לחשוף שיניים, ומנדנדת את ידיה. נזרקת חזרה אל הכריות ומאבדת קשר עם כוונתי. אסור שהמתח היעיל יברח לנו.
"אין ברירה, אני ואת כאן, וזה מה שנעשה".
"בשביל זה הִיבֵאתָ אותי לפה?"
"כן".
"אֶוָוה יופי, אז תביא אותי בֶּחזרה".
"אין חזרה. תביני. עכשיו שנינו כאן. את רואה את הלוח? תסתכלי עליו, ממנו אנחנו נתחיל, ואת לא יכולה להגיד לי לא. אני מדבר איתך בשיא הרצינות. זה מה שנעשה פה. ביחד. עברית, פשוט מאוד, לא קשה. מתחילים ומתקדמים. את שומעת אותי? את מקשיבה לי? את תראי, בכלל לא קשה. אל"ף-בי"ת. קודם האותיות, ואחר-כך המלים. אין לך ברירה, את שומעת אותי?"
היא לא עונה ולא מסתכלת לעברי. שוב מזיזה ראש ימינה-שמאלה וגם מַטה. אני יודע שהיא לא מחפשת דבר. תנועותיה הן מלים של בריחה. אני עוקב אחר ראשה, מחכה לצוד אותו כשיביט לכיווני. אין לו מרווח גדול להשתולל. לשנינו ידוע מה יש כאן; רק רצפת המטרים, הספה, היא עליה, היא מולי, מול הלוח, אני עומד לידו, ליד הכיסא, מאחורַי החלון, ודי לנו בכל מה שיש כאן, גם לשעה הזו.
אני לא מוותר לכוונותי, מחזיק את העיניים עליה, על כל שביב תזוזה. השניות הקרובות יתפסו אותה. זה יקרה בגללי. והנה אני קולט אותה שולחת יד איטית אל תיק העור השחור שעל הספה, ומיד אני זז אליו במהירות, שלושה צעדים גדולים ואני מספיק לחטוף אותו לפניה. היא נבהלת ושותקת, רואה אותי חוזר לעמוד ליד הלוח.
"אין לָך מה לחפש בתיק. תקשיבי לי, את שומעת אותי? את שומעת מה שאני אומר לך?"
"אני שומעת..."
"יופי, ואת מבינה מה שאני אומר לך? את מבינה מה אני רוצה?"
"אני מָבינה..."
"יופי, אז אנחנו תיכף מתחילים, כמו שאמרתי לך, באותיות, את תראי כבר".
אבל פניה שונות, לא-רציניות, חוזרות אל המבע המטופש ואל הדיבור המשופשף שגירד לנו את הימים בבית ובחוץ. האם מתוך יהירות אטומה היא בחרה לנו את הניתוק? שיכנעה אותי כל השנים ההן למצב לא-לימודי, להוויה לא סופגת שעד היום עולה לי בשטחיותה הבשרנית, לעשבי חצר צומחים בירוק בהיר וחלקם נקטפים אל המחבת עם השמן, לשקשוקן הרועד של מרצפות הבית המשתנות אחרי חמישה צעדים, נשטפות פעמיים בשבוע, משַׁוות מראה ניקיוני רק ליום אחד, או אפילו רק לחצי-יום.
אלא שהיא אינה יודעת שהיום כבר איני פועל ככה. עכשיו אני צריך אותה שונה לקראת העבודה הראשונה, ואיני מוכן לקבל את המעמד התחתון שנתפס עליה, את תמונת פניה שמסתכלות כרגע על התיק השחור שאני אוחז בידי.
"את תראי שזה לא כל-כך קשה. לא כמו שאת חושבת. בלי הרבה סבל שאולי נדמה לך".
"יָחַסְרָה על הזמן אני אומרת לך".
"לא יָחַסְרָה על כלום, ממש לא, לא חבל, שום דבר לא הולך לאיבוד, אל תגידי ככה, את שומעת אותי עכשיו? אל תדברי ככה".
"ושָׁמה למה ככה אתה עומד על-יד הדבר הזה?" היא שואלת ועיניה עדיין על התיק.
"כן, אני פה, זה הלוח, אמרתי לך, פה נלמד, אני רושם ואת שומעת, אחר-כך את מעתיקה וכותבת בעצמך, קניתי ניירות, לאט-לאט את תראי, יש גם עפרונות, יש הכל".
ושוב היא מנדנדת ראש, ואני מבחין שהתיק מטריד אותה.
"מה את רוצה בתיק?"
"זה תיק שלי, למה אתה לוקח ככה?"
"מה את כבר צריכה ממנו, מה?"
"מטפחת, שָׁמה בפנים בריץ'-רץ', לנגב תַּ'פָּנים שלי".
אני פותח את הרוכסן ורואה בצד ממחטת בד דקה, בצבע תכלת דהוי עם פס חום, דחוסה ומקומטת בין ארנק בורדו שמֵן לשקיות ניילון קטנות, שבתוכן ניירות ופתקים. שתי שפופרות משחה, שקית אוכל שקופה משופשפת, שבתוכה בייגלה עגולים אחדים, מגולגלת וכרוכה בגומייה כחולה. לידה כדורי אקמול צהובים ועוד כמה קטנים לבנים, וגם מעטפה לבנה קמֵלה מקופלת לשניים. אני מוציא את הממחטה ומניח את התיק על הרצפה, מתקרב לאט אל הספה, מפיל את הבד הדקיק אל ידיה וחוזר למקומי. היא מנגבת בו את עורה המבריק ומשחררת שתי אנחות חלשות. היא מתכוננת.
בבית מופיע שקט סביר של צהריים. הפתעות לא יבואו ממנו. עוד מעט תיווסף עליו שכבה חדשה. נצא מכאן כמו שלא היינו מעולם. היא אינה מבינה את משמעות הדבר, אבל אני מאמין לסיכויים. היא מחזקת לי אותם כשאני מביט בה עכשיו, דרוכה יותר, אולי סילקה את המבע הקודם. הלוֹרד השחור ביד ימין. אני עומד לעשות אתו תנועה ראשונה. היא אתי, ערה לה. הפעם אנחנו שווים בעיניים. אסור לֶאֱצור את השנייה ולחכות.
"אז ככה, מתחילים, כמו שאמרתי לך, לפי הסדר, חמש אותיות ראשונות, אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת וה"א", אני מסביר בקול ועובר לרשום אותן על הלוח גדולות וברורות, זו תחת זו.
"את רואה, זאת ההתחלה, אל"ף - את בטח שמעת עליה, היא הראשונה, הנה זאתי, תסתכלי איך אני כותב אותה, קו אלכסון ככה, ושני קווים יוצאים ממנו, אחד למעלה ואחד למטה. הנה עוד פעם אני עושה - קודם אלכסון, אחר-כך שני קווים קטנים, אל"ף, את רואה? הנה עוד אחת, ועכשיו עוד אחת, את רואה? ואחרי זה באה האות בי"ת. אחרי האל"ף - בי"ת, האות השנייה, קו ועוד קו, ואז מתחת אחד ארוך. עוד פעם תסתכלי, קו ועוד קו ואז מתחת, לא קשה, אל"ף ואחריה בי"ת, שתיים ראשונות, תסתכלי טוב".
היא לא מדברת, אבל פיה פתוח, אולי רוצה לשאול.
"את רואה מה שכתבתי פה?"
היא לא עונה.
"זה ברור לך? את מבינה את ההתחלה הזאת? לא סיפור גדול, נכון?"
שפתיה נפתחות רחב יותר, ידיה באות קדימה, הגב שוב מזדקף, ואז עיניה נתקעות בי. היא עומדת לדבר, היא פועלת לאיזה מקום, האם אל האותיות שהסברתי לה? לרגע אני מתבלבל ומסתכל בלוח, הכל שם, לא טעיתי בהן. בחלון מופיע רעש רחוק, אולי שוב צעדים מחצר השכנים. אני חוזר להביט בה, והיא פסל נושם, בדיוק כמו קודם, פה פתוח ועיניים מלאות, ופתאום שניהם מדברים אלי וככה הם אומרים לי:
"רגע אתה תשמע לי משהו שאני נַגיד לך, בסדר? רגע תשמע מה אני יש לי לַגיד לך למה עכשיו ככה אתה רוצה ללמד אותי את האותיות אבל אני אומרת לך יש לי משהו אחר לדבר אותו, רגע תשמע אותי מה אני אומרת לך לפני שאתה בא לי עם האַלְף ועם הבֶּת, למה אני אומרת לך אני יש לי דברים בחיים שלי שאני יודעת אותם, לא של הטיפשים, לא של החוכמה הגדולה איך שאומרים, לא של השֵׂכֶן יָעָנִי, גם בכלל לא כּוֹמוֹ שאתם אומרים של הגורל, תשמע אותי רגע מה אני אומרת לך, תשמע למה אני לא יודעת מי עשה אותם, את הדברים האלה ככה של החיים שאני יודעת אותם, אולי מהשמיים, אולי בגללם, תשמע לי טוב-טוב עכשיו מה שאני יצא לי לַכִּיר בחיים, מה אני שמעתי את הסיפור, כן, את הסיפור, איך אומרים? הכי גדול שלהם, הכי ארוך, הסיפור שָׁמָה איפה שיש הכל, איפה שהיא חיה ואיפה שכל המָקומות שהיא הולכת בהם, המָקומות כולם, וזה אני אומרת לך הכל למה אני יודעת, ואולי אתה תשמע אותי לָמה כאילו זה לא נגמר, אתה שומע אותי? זה כאילו לא נגמר, ועכשיו פה ככה איך שהִיבאת אותי לבית, אתה חושב זה טוב? לקחתָּ אותי מהמקום שלי והכנסת אותי לכאן בשביל לעשות לי לימודים? אבל אתה תשים אותם רגע בצד למה אני רוצה תשמע אותי מה אני אומרת לך עכשיו, אני נַגיד לך על המקום הזה ואתה תשמע ותהיה יודע, ותִידע גם עליה, איפה היא חיה עכשיו במקום הזה שקוראים לו מִיסוּר, ככה השם שלו, מִיסוּר, איפה זה יש אותו ממש כמעט באמצע של הארץ הזאת שמה, איפה המקום הזה הוא לא על-יד הים ולא על-יד ההרים, מסביב יש לו את כל העִירִים והכפרים, וזה מִיסוּר המקום הזה כאילו חי בָּעַצמו, ושמה במִיסוּר הכל קורה, שמה הכל מתחיל, בעיר הקטן הזה, לא בעיר, בעצם זה כּוֹמוֹ כפר, לא כפר, איך אומרים פה, מושבה, מושבה רָגילה, ושמה יש לְוַואד, אתה יודע לְוַואד, מה שאתם קוראים לו פה נחל, כּוֹמוֹ נחל שאתם אומרים, נחל עם מים הולכים בֶּפְנים כל השנה, מוּלוּיָה השם שלו, ככה קוראים אותו, לְוַואד מוּלוּיָה, ועל-יד המוּלוּיָה הכל ירוק, עשבים יָרוּקים גבוהים ועצים קרוב אליו, וְמֵהַמוּלוּיָה הזאתי יוצאים כל הצמחים שגודלים במִיסוּר, כי שמה זה כמעט מושבה אמיתית, אמרתי לך, זה מִיסוּר, זה המקום שלה איפה היא חיה. והבתים שם זה לא קומות, לא בניין, בתים רָגילים עם אנשים כמעט כולם הם יָקָרִים, יִיקָרים? איך אומרים? לא ככה, איכרים? כולם איכרים, כן, איכרים, אז יש מי יש לו חנות של בדים, מי יש לו חנות של מכולת, מי יש לו חנות של הבשר, ככה כל אחד עם הפרנסה שלו, והיא כאן היא, בקושי יוצאת ממִיסוּר אפילו נולדה במקום אחר. ואתה תשמע אותי, הוא ככה הדבר שאני אומרת לך, והוא לא נגמר, אני יודעת, לא רק מרגישה, הוא כאילו לא נגמר, מהתחלה שלה ועד איך ממשיכים לה החיים לפי איך שאני נַגיד לך אותם, איך היא עכשיו אשה גרושה, אולי שמונֶה-עשרה שנים יש לה עכשיו, אולי תֶּשַׁע-עשרה, אשה צָעירה, בכלל לא מבוגרת, ממש לא מִמִזמן היתה נָשואה עם אחד עשיר הרבה, כן, אבל היא ככה לא הִיביאה אתו ילדים בחודשים הראשונים, אז הוא גירש אותה, והיא הלכה, הלכה ממנו ובאה לפה, להיות במִיסוּר, איפה זה הבית של האבא והאמא שלה. ואתה שומע מי אלה המשפחה שלה? הם זה משפחת סוּלְטָן, היא ככה נולדה, היא סוּלְטָן בָּעַצמה, כן, זה המשפחה שלה, זה המקור שלה היה תמיד סוּלְטָן, שום דבר אחר. ועכשיו פה איפה היא אז ההורים שלה כבר מתים, יָעָנִי הבית בלי אף-אחד, ריק, וזה הבית לא בית, הכוונה זה לא ממש בית כּוֹמוֹ אומרים בית, אולי ככה איזה חדר אחד ובצד שלו מין מטבח, איזה משהו עלוב. וכאן במקום הזה שבמִיסוּר היא נישֶׁרֶת אולי כמה חודשים, בראש שלה היא אומרת אין לה איפה ללכת, גם אין לה איך לעשות ילדים, כאילו הכל נפסק לה, אשה צָעירה ולא יודעת איך לעשות את החיים שלה, אף-פעם לא ידעה איך לעשות אותם, זה הבָּעָיָה שלה, אתה שומע? האשה הזאת שאני אומרת לך עליה זה פה הבָּעָיָה שלה, שהיא איך אומרים תָּמימה הרבה, אשה תָּמימה, לא יודעת איך לַחְזיק את הָעַצמה שיהיה לה טוב. וככה מתי היא חוזרת לבית של המשפחה שלה, לבית של סוּלְטָן, היא גם לא מדברת, אתה מָבין איך היא? לא מדברת בשביל החיים שלה, למה כאן זה לא ככה בכלל, איפה אתה חושב היא יָכולה לעשות משהו? שום דבר אין לה, ככה היא נולדה בַּפֶּה שלה כאילו סגור, וגם שהיתה ילדה לא אמרו לה כלום ההורים שלה וגם האחים הגדולים שתקו, כן, האחים שלה, אחת אחות ושניים אחים יש לה, כן, אחים אמיתיים הרבה יותר גדולים ממנה, מִמִזמן עזבו את הבית הזה של משפחת סוּלְטָן, אחד נִישַׁר פה במִיסוּר והשני הלך במקום אחר. והאחים שלה בכלל לא שמים עליה עין, בכלל לא, ופה בבית הזה, בחדר הזה של האבא והאמא שלה, היא יושבת לבד, גרה עם הָעַצמה ואני לא יודעת איך היא חיה, איך היא מסתדרת את הימים, הולכת על-יד של הלְוַואד ומסתובבת, יורדת קצת למטה במים וקוטפת דברים בידיים, מָביאה משם כל-מיני עשבים כאלה ועושה איתם אוכל. וככה חודש ועוד חודש ואולי כמעט חֵצי שנה היא נִישֶׁרֶת שמה, ואין מי שמסתכל עליה, אפילו תגיד המקום הזה, מִיסוּר, קטן, לא גדול בכלל, איך אמרתי לך, כּוֹמוֹ מושבה, אז לא חושבים עליה כאן, לא הערבים ולא היהודים. והכל זה נדמה לי בגלל שבַּפָּנים שלה אתה רואה את הנַאיִיִב, כן, את התָּמימה, זה זה המלה, נכון? יָעָנִי לא יודעת שום דבר על העולם, בלי דיבורים, לא מחכה, לא מבקשת ולא שואלת. וכולם כאן במִיסוּר מַכירים אותה, יודעים מי זאת האשה הזאת ואיך הקשר שלה במשפחת סוּלְטָן, וגם יש לה את אח שלה שמעון סוּלְטָן, שחי כאן נשוי עם ילדים כבר גדולים נָשואים בָּעַצמם, והיא צָעירה גרושה, היא רזה, גוף יפה וארוך יש לה, לא שמנה בכלל, גבוהה, גבוהה הרבה, והפנים שלה לבנים, השיניים יפות לבנות וישרות, והכל העור שלה לבן, חלק, יָפֶה יָפֶה, והעיניים ככה שָׁטֶה, אתה יודע שָׁטֶה, כמעט כּוֹמוֹ יָרוּקות, שָׁטֶן נו, יפים, והשָׂעָרות שלה אדום עם העצמות שככה היא קושרת אותם, עצמות? לא, הצמות, צמות, כּוֹמוֹ צבע ג'ינג'י מה אתם אומרים, ככה אדום ומלא וארוך, אפילו אם היא שֹמה אותו מתחת למטפחת, מכסה קצת אבל רואים אותו איך הוא יפה, איך היא בכלל אשה יפה, רזה וגבוהה, רזה אני אומרת לך ובכלל לא שמנה. והיא לא ידעה שיבואו אצלה ויגידו לה בואי תִּלְכִי למקום אחר, יָעָנִי בואי יהיה לך משפחה חדשה, חיים חדשים, בכלל היא לא חיכתה לדבר הזה, וכבר היה בחשבון שלה לסגור את הָעַצמה, זוֹתוֹמֶרֶת את המחשבה שלה בראש, לסגור, לא ילדים ולא מזל. אבל זה לא קורה לה ככה, למה פה במִיסוּר יש את הדָאָגָה בתוך המשפחות של כל היהודים, וגם במשפחת סוּלְטָן אותו הדבר, וביום אחד, הנה, לא זוכרת את הזמן של השנה, אולי זה עכשיו ההתחלה של הַפְּרֶנְטוֹ, פתאום שניים הם באים אליה, אחד ג'וּדָה ואחות שלו זַ'קְלינָה, והיא גם האשה של שמעון סוּלְטָן אח שלה, והם נכנסים בחדר הקטן הזה של הבית, ואני לא יודעת לַגיד לך איך בֶּדִיוק הם אומרים לה את העניין והדברים שהם רוצים, יָעָנִי הכוונה שלהם לעזור לה, מתחילים רחוק, מספרים לה על הבית הגדול איפה שהם גרים עם אבא שלהם שנהיָה עכשיו אלמן, כולם במִיסוּר יודעים מי זה הוא, וככה ג'וּדָה הבן שלו הוא מדבר עליו, ואז פתאום אומר לה, אולי את תבואי איתנו? תראי את אבא, ניקח אותֵך אצלו, לנסות שאומרים, אתה מָבין מה הם רוצים ממנה? יָעָנִי מה הכוונה שלהם? רוצים שתתחתן אתו, יָעָנִי בשביל שיהיה לה את החיים שלה יותר טוב אפילו אם הוא כבר יותר מחמישים, אולי יותר משישים, והיא גם ככה נגמר לה הצ'אנס שלה עם הילדים, אז יאללה, היא שתבוא איתם שמה ותהיה עם המשפחה הגדולה שלהם. ואלה הסוּלְטָן עם הכסף, הרבה כסף יש להם, אולי רכוש גדול מאוד יש לאבא שלהם. וככה ג'וּדָה וזַ'קְלינָה שניהם אומרים לה את הדבר הזה, ואם היא תסכים מה יהיה לה רע שמה? אולי ככה היא חושבת בראש שלה, זה אני לא יודעת לַגיד לך. והיא עכשיו עוד לא מַכירה ולא יודעת מי בֶּדִיוק יש במשפחה הזאת, לא שואלת שאלות, תָּמימה-תָּמימה, לא שמה לב על הָעַצמה בכלל, ובגלל זה ככה קורה שהם לוקחים אותה מהמקום שלה כּוֹמוֹ שהיא, זוֹתוֹמֶרֶת עוד שבוע עובר שהיא נִישֶׁרֶת לבד בבית הקטן הזה, חושבת מה יש לה שהיא תיקח מכאן, אולי רק את הלֶה בָּסִין הגדול של הכביסה איפה היא שוטפת אותה שזה ככה נוח לה הרבה, אבל הנה היום היא רואה את זַ'קְלינָה וג'וּדָה נכנסים בחדר בשביל לָבִיא אותה איתם לבית הגדול, והיא אומרת לָעַצמה אולי אחר-כך אני נחזור לכאן וניקח את הדברים מה שצריך. וככה היא יוצאת משם עם שניהם, ברגל הם הולכים אל הבית של האבא האלמן, ובֵּינָתַיים זה הכל יוצא לפי איך שהם עשו את ההחלטה מקודם, כי איך שאומרים היא כבר כאילו נוֹתֶת את ההסכמה שלה בשביל שמתחתנת אתו, ואולי היא חושבת שָׁמָה אצל סוּלְטָן יהיה לה יותר טוב".

ולרגע היא מפסיקה ומנדנדת בראשה.
"אבל תעזבי את זה עכשיו", אני עוצר אותה, "תעזבי את מה שאת אומרת, מה זה קשור? מה זה חשוב?"
"אבל תשמע אותי רגע מה שאני אומרת לך..."
"לא. לא עכשיו. אמרתי לך, באנו בשביל ללמוד, לתפוס קצת את העברית, בכלל הקשבת לי? שמעת מה אמרתי לך? את רואה מה כתבתי על הלוח?"
"אני רואה".
"אז תעזבי עכשיו את העניין שאת אומרת לי, לא עכשיו כל זה, אמרתי לך, יש לנו כמה ימים בשביל ללמוד את ההתחלה, את האל"ף-בי"ת, ככה כתבתי לך פה על הלוח, תסתכלי, חמש אותיות ראשונות, את רואה?"
היא שומעת אותי ומקרבת את הממחטה לשפתיים, מנגבת סביבן, ואז מוחצת אותה בכף היד. אני הולך לתיק שלי ומוציא ממנו שני עפרונות מחודדים, עם מחק. היא לא מסתכלת בי. אני אוסף כמה ניירות חלקים ובא איתם קרוב אליה.
"קחי, תחזיקי, זה הנייר שתעתיקי עליו, קודם דף חלק, אחר-כך תקבלי עם שורות, יאללה נתחיל כמו שאמרתי עם החמש הראשונות, אל"ף עד ה"א".
היא לא שולחת אלי יד. אני מניח את הניירות ואת העיפרון על הספה וחוזר לעמוד ליד הלוח.
"אז קדימה, תיקחי נייר אחד ותעתיקי אות-אות לפי הסדר, וגם תתחילי להגיד אותן בקול רם, זה עוזר ככה להכניס אותן לראש".
היא משתעלת בקול חלש, מסתכלת על הלוח, מצמצמת עיניים, נתקעת עליו שנייה ועוד אחת. הנה, היא אתי, מתחילה את הדרך.
"ותיקחי גם את העיפרון ביד ותתחילי עם האל"ף, כמו שאמרתי לך, אלכסון ושני קווים קטנים", אני מסביר ומדגים לה מה כתבתי קודם.
אבל היא עוד לא זזה עם העיניים. הן לא מביטות על הצורות בשאלה, אלא בוחנות אותן אחרת, חוקרות את המראה באופן מוזר. אולי היא לא רואה אותן? לא יכול להיות, "ראייה מצוינת יש לאשה הזאת", אמרה לי האחות האחראית בבית-הזקנים וגיחכה אלינו. אז מה המבט הזה? מה היא רוצה לספר בתעתועים שלה? ככה פתאום לזרוק לי על האשה הזאת והמקום ההוא? מעולם לא שמעתי עליהם. מה השיחה הזאת עכשיו? היא אינה קשורה בתוכנית העבודה שלנו. מה היא מנסה להמציא ככה על הדרך? בדיוק כמו שהיא אומרת, כמו שהיא מדברת, להמציא כלום על הדרך.
שוב היא משתעלת חלש, מנענעת את בית-החזה. הממחטה כלואה בידה. היא לא נעזרת בה. אני עוזב את הלוח ונכנס למטבח, לוקח כוס זכוכית מן הארון העליון ופותח את הברז. הכוס מתמלאת מעל לכיור העבש, מעל לשנים ששיפשפנו בתוכו כלים ועור הידיים ספג שומן ורַכּוּת של משחה צהובה, שתמיד היתה גלויה בארון מתחת, תמיד מעלה על עצמה שאריות זבל וגם חרקים שחורים, שנדבקו לחלקלקוּת עד שאיבדו את נשימתם. תמיד דביק במטבחון החצוי הזה; בארונות החלקיים, בדלת האטומה, ובמדף הלא-ישר. עכשיו גם חשוך. אולי כדאי לפתוח את החלון הצר.
אני יוצא לסלון, עיניה כבר לא על הלוח.
"הנה, תשתי", אני מתקרב אליה ומוסר לה את הכוס ביד. היא לוקחת ממני ושותה לגימה אחת, עוצרת, ושוב בולעת אחת. אני מתרחק אל הלוח ומסתובב לראות אם סיימה.
"תשתי, תשתי".
"אֶוָוה מספיק לי".
"אז אפשר להמשיך", אני אומר והיא מסתכלת על הכוס, לא יודעת מה לעשות איתה.
"איפה אני נָשׂים אותה עכשיו? אתה רואה, אני יודעת צריך פה שולחן, ביקשתי ממנו כבר כמה פָּעָמִים שיעשה לי שולחן לפני שהלכתי מכאן, לא פעם אחד אמרתי לו, והוא, לא יודעת למה -"
"איזה שולחן עכשיו? ממי ביקשת? מי זה ממנו?"
"ממנו, ממנו", היא אומרת ומכוונת עיניים אל החלון ומצביעה עליו בזלזול, אחר-כך מסתכלת ברצפה, מכופפת את גבה ומניחה את הכוס צמוד לרגליה.
"טוב, זה לא חשוב. עכשיו את צריכה להעתיק, תיקחי את הדף שנתתי לך".
היא מתבוננת על הדף ולא מרימה אותו. מקרבת את היד אל העיפרון הצהוב ששוכב לידו, נוגעת בו ועוצרת, גם אותו לא מרימה, ואני אחריה מחכה שתנוע קדימה, שתחזיק בידה עיפרון, אבל היא נשארת עוד כמה שניות מעליו, רק נוגעת, ואז מסובבת אלי ראש, נועצת בי עיניים, לא באימה, לא בכאב, אלא במבט רעוע שאני מכיר את כוחו משנות הילדות ומשעותַי הבוגרות, כל ימינו, כל חייה עד עתה, וככה גם עכשיו מיקוד העיגולים שלה ששומר חוט ארוך ולא נקרע, ואני תופס אותו ומנסה להגיד משהו על הגימ"ל והדל"ת, אבל שוב היא מקדימה אותי, פותחת את הפה, משתמשת בו ככה:

"אבל אתה רוצה רגע לשמוע אותי מה אני אומרת לך, רגע אתה תהיה אתי וכּוֹמוֹ אמרתי לך לשים בצד את הנייר ואת העיפרון שנָתַנְתָּ לי, ועכשיו גם איך אתה עומד ככה על-יד הלוח ומחכה לראות אותי רושמת כּוֹמוֹ זה קסם, אז אני אומרת לך תשים את הדברים האלה בצד ותשמע אותי מה אני מדברת אתך, ואתה תראה על העניינים האלה מה אמרתי לך שהם להיות שמה במִיסוּר, אמרתי לך על המקום הקטן הזה, בכלל לא דומה לכאן, זה חיים אחר, זה החיים על הַבֶּאֱמֶת שלהם, והם לא נגמרו, תשמע אותי טוב ותשים בצד את הלימודים רגע, תעזוב אותם עכשיו לָמה מה שיש פה אני יודעת זה כּוֹמוֹ סיפור, ככה כּוֹמוֹ אתם אומרים סיפור, אבל זה, זה אולי של הדבר האמיתי, כן, איפה שהיא חיה במִיסוּר ואיך שניהם, ג'וּדָה וזַ'קְלינָה אמרתי לך כבר, לוקחים אותה אשה צָעירה לבית הגדול, לבית שלו, של זה שהיא מתחתנת אתו. והיא בכלל לא מדברת, אמרתי לך, היא ככה הולכת איפה שאומרים לה, לא אשה מטומטמת אלוהים ישמור, אבל הולכת כאילו לא יודעת איך לעשות את החיים שלה בָּעַצמה, וכאן באותו מִיסוּר יש את הבית הזה, אחר לגמרי, הבית שלו, בית מאוד גדול שבנה או קנה אותו, לא יודעת בֶּדִיוק איך יש לו אותו, אבל זה מאוד גדול, הרבה חֶדֶרים, ויש חצר מאוד גדולה עם בֵּר, אתה יודע בֵּר, איפה שֶׁשָׂמים מים, איפה שיוצאים אותם עם חבל עם הדלי, בֵּר? בְּאֵר אומרים, כן, שמה בחצר יש אותו, ועל-ידו גוֹדֵל עץ של רימון, כל השנה עומד העץ באמצע של החצר. וזה הבית הוא הבית של עָאמִי, ככה היא קוראת אותו בפה שלה כבר בהתחלה, עָאמִי, נדמה לי שתי שָׁבועות אחרי שבאה אז כבר התחתנה אתו, עם עָאמִי, וחושבת אותו יָעָנִי כּוֹמוֹ דוד גדול שלה. אז עָאמי היא קוראת אותו, למה כאן לא קוראים את השם האמיתי של הבעל, כי רוצים שיהיה לו חיים ארוכים, עושים איך שאומרים את הכבוד של השם ובשביל זה לא אומרים אותו בפה. ורק אחר-כך, מתי היא כבר יותר משתי חודשים אתו, אז היא קוראת אותו בשם אחר, אומרת לו אַחְזֵר, ככה השם שהיא קוראת אותו, אַחְזֵר, יָעָנִי איך שאומרים פה זה שֵׁם של הנחמדוּת, של החיבה שאומרים. והנה עכשיו היא האשה החדשה שלו, השנייה זוֹתוֹמֶרֶת, למה הראשונה מתה והשאירה עליו את הבית עם שני ילדים קָטָנים, למה אחרי ג'וּדָה וזַ'קְלינָה, שהם כבר גדולים, באות אחריהם עישָׁה וכֶּמְרָה עוד שתיים אחיות כבר לא נָעָרוֹת, ואז גם יש השניים הקָטָנים, סָעוּדָה וחיים, הם גיל חמש או ארבע שנים נדמה לי, והיא שבאה לבית למה באה? למה אתה חושב הִיבִיאוּ אותה הילדים הגדולים שתתחתן עם אַחְזֵר? זה בשביל הקָטָנים, זה הדבר, בשביל שתגדיל אותם, תהיה יָעָנִי אמא שלהם. והוא, אני לא יודעת אם הוא שם לב על התוכנית הזאת, למה הוא בָּעַצמו אַחְזֵר איש מבוגר, אבל מה? איש טוב, ככה לָבוש כּוֹמוֹ איך לַגיד? כּוֹמוֹ משה רבֵּנו שאומרים אצלכם, כן, ככה זה מה שאני יודעת, והוא לא גבוה, קצת יותר נמוך ממנה, למה אמרתי לך היא גבוהה הרבה, רזה, ארוכה, ואיתם, זוֹתוֹמֶרֶת ביניהם שניהם, באמת הכל בסדר, כן, הוא איתה איש טוב, בתוך הבית היא קוראת אותו אַחְזֵר, וכל אלה שגרים שם שומעים אותה מדברת אתו כי כולם יש אותם באותו בית, זה אתה מָבין איך זה? פה כולם ביחד, זה ככה הבית הזה מסודר שכל אחד יש לו המקום שלו, זוֹתוֹמֶרֶת הדיור שלו, יש פה כמה מטבחים, כּוֹמוֹ בסגנון של פֶרְם, ככה גדול, פֶרְם כאילו, יָעָנִי המשפחות של האחים הגדולים גרים בַּחֶדֶרים שלהם, איפה יש מקום גם לילדים שלהם, ורק שני הקָטָנים, חיים וסָעוּדָה, הם יש להם חדר שלהם קטן יותר, קרוב לחדר שלה ושל אַחְזֵר. והיא לא אכפת לה על הסידור הזה, למה היא למדה לבד איך שאומרים את הטיפול של הבית, יודעת קצת מה זה הילדים שצריך לָכין להם את האוכל ולעשות את הכביסה, וככה היא עובדת בשבילהם כּוֹמוֹ בשביל אַחְזֵר, והוא רואה אותה שהיא אשה צָעירה כל-כך ולא רעה בכלל, יָעָנִי מַתִימָה לו בבית, הוא, אמרתי לך, טוב איתה, עם כל האנשים של הכפר במִיסוּר הוא טוב, ככה הוא, שָׂם את הלב שלו על החולים למה יש לו חנות גדולה עם רפואות עושים אותם מִעשבים, זה הפרנסה שלו, כּוֹמוֹ שאתם אומרים פה רופא טבע, רופא של הצמחים, זה המקצוע שלו, שומע מחלות של האנשים ונותן להם את הרפואות של הצמחים, וכולם מַכירים אותו, יודעים הוא התחתן איתה, עשה לו סידור עם אשה צָעירה. ואני אומרת לך זה ככה, בֵּינָתַיים, יש לה חיים רָגילים אתו, זוֹתוֹמֶרֶת היא לא הולכת לעבוד בחוץ, אבל ממשיכה ללכת איפה שהלְוַואד, הולכת עד המים, נוגעת בַּבֶּפְנים ולא מפחדת מהזרם שלא מפסיק כל השנה, ושמה זה שקט בשבילה, מסתכלת איזה עשבים יצאו בשביל שתביא לבית, למה ככה היא רָגילה, וכמה זמן זה? אולי שנה, אולי עוד חֵצי שנה, אולי פחות, הם חיים טוב כּוֹמוֹ שאומרים כאן, שוחְטים כבשים ועֶגֶלים, אוכלים בשר, נותנים מה שנִישַׁר להם מתנה לזקנים שמה, אפשר לַגיד יש להם ככה כמעט כּוֹמוֹ העושר, אמרתי לך זה בגלל הרכוש הגדול שבא לאַחְזֵר מהחנות ומהבית שכל הסוּלְטָן גרים שם ביחד. והאחים הגדולים, ג'וּדָה העיקר, הוא יודע טוב מאוד על הבית הזה ועל החנות וְבֵּינָתַיים לא עושה כלום, אפילו אני לא יודעת אם הוא מתנהג איתה רע, למה אתה מָבין מה שאני אומרת? זה ג'וּדָה וכֶּמְרָה וזַ'קְלינָה ועישָׁה, שהם כל האחים, אז כולם זה כאילו ילדים שלה, יָעָנִי היא אמא שלהם, שאומרים פה אמא חורגת, אבל זה לא ככה בָּאמת, למה הם יודעים היא רק האשה של אַחְזֵר, היא רק בשביל שתהיה אתו בשנים האלה שלא יהיה לבד ותשׂים לב לילדים הקָטָנים. וכל הזמן הזה היא רוצה מאוד שיהיה לה גם את הילדים שלה, היא אשה כּוֹמוֹ שכל אשה רוצה, יָעָנִי חולמת על זה, בדמיון שאומרים, וכמה שאיבדה את האמונה עליהם, היא תמיד מסתכלת על חיים וסָעוּדָה ואומרת ככה לָעַצמה, אם אני יהיו לי ילדים שלי אז איך הם יהיו הילדים האלה? איך יִצאו? וזה היא בָּטוּחָה כבר לא יקרה לה, למה אם לא קרה בפעם הראשונה שהיתה עם גבר אז זהו. ובבית הגדול הזה, עם כל האחים והילדים, היא רואה איך אנשים באים ויוצאים, הכוונה אנשים שהם הַקְלִיוֹנְט של אַחְזֵר, חלק הולכים בחנות שלו בשביל לקנות את העשבים, והיא מתחילה לשים לב איך אנשים באים אצלו ונהיים בריאים, זה משתעל נהיה בריא, זה שצריך בשביל הבטן אז הוא מקבל ונִבְרָא, זה שצריך בשביל הגב, זה שרוצה לדם שירוץ לו טוב, בשביל כל המחלות יש לאַחְזֵר את הדברים שעושים טוב. וגם נכנסות אצלו אישוֹת בשביל כל-מיני רפואות של האישוֹת, בטח, ככה, אישוֹת, אישוֹת הרבה, גם עֲרָביות באות אצלו, והיא רואה אחת באה ואַחְזֵר נותן לה את הדבר בשבילה, והנה אַחֲרֵי קצת זמן נהייתה בהיריון, והשנייה גם כן נכנסה בהיריון, והנה השלישית אותו הדבר, והיא מה? היא גם כן רוצה, למה אמרתי לך, זה שגירש אותה זה בגלל הילדים שלא הִיביאה. ואני יודעת יש יום אחד, הנה זה עכשיו קורה, שאַחְזֵר חוזר מהחנות והיא הולכת אליו ומדברת עם הרבה נימוס, אומרת לו, עָאמִי, אומרת לו, יַא אַחְזֵר, לכולם אתה נותן אולי תיתן לי גם אני משהו נביא ילד או ילדה שיהיה, והוא הרבה מבוגר עליה, מסתכל איך שהיא צָעירה ורזה, אני חושבת גם הוא כבר עם האמונה שתישאר עֲרָקָה. עֲרָקָה? לא עֲרָקָה - עקרה, כן, אבל איך שהיא ככה מתכופפת קצת על-ידו, איפה שהוא יושב ורואה את העיניים שלה שָׁטֶה והעור חלק, והיא רק על זה פתאום מדברת, על ההיריון שהיא רוצה אותו, אז הוא בַּטוֹב של הלב שלו אומר לה, תשמעי משהו, אני נותן לך את זה ככה, ואני לא יודע אם זה מצליח או לא מצליח, אלוהים אולי יעזור מלמעלה, ואז הוא קם והולך, אולי בחנות שלו, אולי אפילו מחזיק את הדבר הזה בבית, והיא לא מחכה הרבה זמן עד שהוא בא ונותן לה את הדבר זה של האישוֹת, את העשבים והרפואות הטבע האלה. והנה אתה יודע מה קורה? באמת ככה זה קורה, באמיתי, שהנה חודשיים עובר והיא נהיית בהיריון, זה נתפס לה בבטן כּוֹמוֹ שאומרים, זה מצליח לה, וכל זה המשפחה של סוּלְטָן בבית הם כבר יודעים שזאתי שהִיביאו לאבא שלהם נכנסה בהיריון, למה היא לא מסתירה, לא יָכולה לַסְתיר, וכולם מָבינים עכשיו שאַחְזֵר יהיה עוד הפעם אבא, יביא להם עוד אחים חדשים ממנה, אתה שומע? זוֹתוֹמֶרֶת יבוא להם כאילו עוד ההמשך -"

ובבת-אחת היא עוצרת את נשימתה, הבל פיה מתלהב עוד רגע, מושך עוד שנייה, ואני מזהה את השפתיים עולות מעט, במין זווית קלה שעומדת לגלות חיוך או גיחוך, אבל אז התנועה בולמת, הקמטים לא מתרוממים, היא שמה ידיים על הברכיים, משפשפת מעט על שמלתה.
"די כבר, מספיק עכשיו!"
היא נבהלת. אני לא צועק, אבל הקול ברור כלפיה. לעכב אותה, להשהות את המשפטים הנשפכים שלה, את הפנים שמנסות להחזיק מין עליזות ילדותית, לא-מודעת, כזו שיש בה זרמים מרים.
זה לא בשבילנו עכשיו. לא לַיום ולא לשעה. גם לא למקום הזה, שהגענו אליו רק כאורחים, לשבוע ימים בלבד, לא יותר, דיירים שנוטים ללמוד וללון. היא אינה מבינה את המצב. אנחנו לא חוזרים אל בית-הגידול. אנחנו לא מתקנים את הרהיטים ואת הצבע של הבית הזה. יש לי דברים אחרים בחוץ. גם לה אולי יש קשרים חדשים שהתחילה בבית-הזקנים בנס-ציונה. שנינו קבועים בסידורים של חיים מקומיים, אבל אצלה חסר החומר, והנה, לכן אני רואה עכשיו את הזיוף, את המאמץ השקוף שלה שאין בו סבל או השקעה.
"די עכשיו, מה זה המקרים האלה? איפה בכלל שמעת אותם? מה השטויות האלה של העשבים וההיריון והחתונה והבית? איפה את חיה? די כבר, לא עכשיו, תפסיקי, מספיק, תעצרי".
"אבל מה קרה?"
"אמרתי לך כבר מקודם, מה הסיפור הזה עכשיו? אל תעשי לי בכוונה. מה את מספרת את כל זה עכשיו? אני לא רוצה לשמוע, בסדר? את שומעת אותי? אני לא רוצה לשמוע".
"למה לא? מה קרה?"
"כי כל זה לא מעניין אותי עכשיו. בסדר? אלה דברים שלא קשורים לכלום. עוד פעם אני אומר לך, יש לנו הזדמנות עכשיו ללמוד קצת, את שומעת? ללמוד את העברית, את הבסיס, מה את לא רוצה? את לא רוצה לדעת לקרוא את האותיות, לכתוב אותן? מה את עושה לי עכשיו ככה עם הדיבורים האלה? למה את מבזבזת את הזמן? כבר חצי יום הלך לנו, למה הכל בכוח, למה?"
"אבל מה אני כבר אומרת לך? שיש לנו את הצ'אנס עכשיו..."
"הצ'אנס שלך ללמוד את השפה, זאת ההזדמנות, את לא מבינה? היא עכשיו, ואם לא עכשיו אז מתי? כמה את חושבת עוד יהיה לך -"
"כמה שכתוב לי בשמיים", היא קוטעת אותי.
"תעזבי את השמיים. אי-אפשר ככה כל הזמן כאילו להיות תלויים על השמיים, על שום דבר, את מבינה את זה? צריך גם כאן דברים, את לא מבינה? לעמוד פה על הארץ, ככה זה, מה, את עוד לא תפסת את זה? עוד לא תפסת איך חיים כאן בארץ, איך חיים בכל העולם? שלומדים לקרוא ולכתוב וככה מתקדמים, אפילו שמה היה ככה, היה ועוד איך, היו כאלה שהלכו ללמוד והסתדרו מצוין".
"את זה אני יודעת".
"אז יופי שאת יודעת, והנה עכשיו הגיע הזמן שתהיה לך דאגה אחרת שאת צריכה לשים בראש - הלימודים האלה. עכשיו. שנינו יחד. אני פה בשביל להראות לך, להסביר לך, לאט-לאט, כמו שכתבתי על הלוח, את רואה?"
"אני רואה".
"יופי, אז תיקחי בבקשה את העיפרון ואת הנייר, ונעבור עוד פעם אות-אות, תעתיקי אותן לפי איך שאני אומר לך, נו קדימה, תיקחי".
מבטה חלש, רפה כלפי, חסר-אחיזה.
"נו, תחזיקי אותו בבקשה".
והיא עדיין אינה לוקחת, מושכת סבלנות שהיתה פעם מנת-חלקי, מלקטת ממנה את מה שנדמה שנותר. היא מכחכחת בגרון, בולעת רוק כאילו הוא עצם. גם אני מרגיש יובש וגירוי בִּפְנים ומחליק בידי על הצוואר. מיתרי הקול שלי לא יכולים לקרוא חזק מדי, לא מסוגלים לצעוק גבוה. הצריבוּת שעולה בהם תמיד, מתפתחת לעתים לדלקת. שני רופאים אמרו לי שהם רגישים ושלא כדאי לאמץ אותם. לכן ויתרתי על מקצוע ההוראה שרכשתי. ידעתי שלא אוכל לדבר כמה שעות ברציפות. הכאב לא נעים, עלול להשבית אותי לשבועיים, לשתק את קולי ולאפשר לי לשחרר רק הברות בודדות. הבאתי אתי בתיק כדורי מציצה וגם גלולות אנטי-דלקתיות. היא לא שמעה על המיתרים הדקים שלי ועל הגרון הרגיש שבקלות רבה נחשף לזיהומים.
אבל הנה נדמה שקורה לה משהו. אני מבחין שהיא מקרבת יד שמאל אל העיפרון, אוחזת בו ומביאה אותו אל פניה, מאונך ומחודד מול עיגולי עיניה החומים, שכאילו מתכווצים עכשיו, מסרבים לראות את הכלי הרושם, נאבקים בזקיפותו. אני מאפשר לה את הבחינה, נותן לה כמה שניות של חקירה, אולי לא כדאי להאיץ עכשיו יותר מדי, בעיקר לא בהתחלה - והנה היא מרימה גם נייר אחד מן הערימה ומניחה אותו על הברכיים, מעבירה את העיפרון אל יד ימין, ואז בחזרה אל יד שמאל, לא מחליטה על צד, ושוב לופתות האצבעות של יד ימין את העיפרון למעלה, קרוב למחק האדום.
"איפה יותר נוח לך? איזו יד יותר חזקה? מה את רגילה?" אני מנסה לעודד אותה.
"אני לא יודעת, שתי הידיים אצלי אותו הדבר, לא משנה לי".
"כן, אבל תמיד יש יד אחת טובה יותר, כאילו מתאימה, מה את? ימנית או שמאלית?"
"אני לא יודעת".
"באיזו יד את רגילה? באיזו יד את מרימה את התיק? עם איזו יד את חותכת בסכין, אוכלת במזלג?"
"זאתי", היא אומרת ומרימה את ימינה, "זאתי אני אוכלת איתה", היא חוזרת על המִמצא ומסתכלת על היד כאילו גילתה אוצר.
"אז יופי, זאת היד החזקה שלך, ימין, תשאירי איתה את העיפרון".
והיא לוכדת אותו ביֶתר עוצמה, מורידה בכיוון הנייר ונתקעת בו.
הנה היא מתחילה, זזה ורושמת. אני מניח לה דקות של עבודה ורואה את כף-ידה הנפוחה על העיפרון, ובינתיים נזכר איך פעם, כשהייתי בן שלוש, ועם עור מלא וחלק, החזקתי בדיוק כך בטלפון מפלסטיק, עיני הלכו במבט רכרוכי על החוגה, היד השמנמנה הרימה את השפופרת אל האוזן, ואז נלכד המראה בתצלום שחור-לבן, התווסף לתנוחות של ילד שורשי בתוך אקורדיון-נייר תכול שעשו לי באותו מִתחם של גן בוסרי, לא רחוק מכאן - מסגרת החינוך הראשונה של חיי ביישוב שלנו, שהיא שלחה אותי אליה, מסרה אותי לשתי גננות לא-צעירות, אחת שחרחורת מתולתלת ורזה, שלימדה אותי חוקים שלפני בית-הספר, הגישה לי ולילדים אחרים חוברת יסודית ואמרה, "רְאו מה הבאתי לכם, רְאו מה", ולא היתה נסערת לרגע, לא הבינה את רגשת הבטן שלי שהתהפכה מהיֶדע הקטן, איך אני ילד משתאה מקבלתן של אותיות עגולות וישרות ולא רוצה לדבר, לא יכול לשאול איך יהיה אחר-כך, לאן כל זה יוביל אותי, איך יתפתחו לי רישומי האותיות השבורות על הנייר, לאיזו הרפתקה זדונית הם מתכוונים לקחת אותי.
לכן הייתי רק טוב ומבויש אל הגננת השחרחורת, וחיכיתי להגיע אל האחרת, שהיתה גבוהה ורחבה, מבוגרת, העור שלה מקומט ומנומש, ותמיד אספה את שׂערה האפור בליפופים גבוהים, ענדה עגיל זהב כמו נקודה נוצצת על כל אוזן, היתה חותכת לחם לפרוסות, וכשיצאנו לשעת משחק בחצר היתה קוראת בבהלה, "זהירות, להיזהר יֶלָדוּדֶס", ואומרת לי, "אוֹי, וֵיי אִיז מִיר, תסתכל לאן שאתה הולך", ומנענעת בראשה מול הילדים המשתוללים. ולא ידעתי ממה הפחד שלה, ורציתי להידבק אליה, שתסביר לי על השעות הקרובות בעתיד, ואם אפשר גם על הימים הבאים - רק קצת שתמסור לי, כדי שאהיה איש נזהר לעד, לא רק ילד קפוץ וממושמע, אלא גם אדם שיודע את ההמשך, את קִדמת החיים הפרטית שלו ביישוב הקטן ובעיר הגדולה. וככה הייתי הולך לבדי, ולפעמים עם ילד רזה, להיות תחת השיח הירוק בעל הפרחים הצהובים. עליו המרובים היו לנו כמו איגלו אטום, ושם עשיתי קציצות בוץ, שהנחתי בפינה מבלי לדעת למדוד את הזמן ולהאמין שמחר אראה אותן יבשות. אחר-כך קמתי אל הריכוז של הסיפור, ובדרך למרובע הילדים קראה לי הגננת המבוגרת הצידה והוציאה מתיקה שפופרת של קרם פֶנְזָ'ל, לחצה עליה ואמרה לי, "קח תמרח על הידיים שלך".
לא הבנתי למה רצתה לרכך את עורי, אולי כי הכירה את המיקום של הבית שלנו ואת מי שאיתה גרתי. כמה פעמים ראיתי את שתיהן נתקלות זו בזו ברחוב המרכזי, כאילו דומות בידיעתן על ניסיון החיים בארץ, אך שונות בדיבורן ובגורלן. לגננת הזאת היה בעל צמוד ואדיב, שביקר אותה בגן-הילדים. הוא היה זקן פּוֹרֵשׁ, עם שיער אפור ומבטי פרידה מחויכים אלינו, הקטנים המבולבלים. נדמה לי שזיהיתי את ימיו האחרונים ואמרתי בתוכי שכבר לא נשאר לו זמן.
אבל היא, שברגע זה מנסה לכתוב לידי - היא לא היה לה איש מכל סוג שהוא. היא היתה אלמנה מסתדרת מראשית חיי, קבועה בסוגהּ כל שנותיה, וככה עיצבתי את מחשבתי רכת-השנים, שהבטיחה לי הגנה בלי גבר גדול שידבר אתי, בלי זיכרון או דמיון על אבא, שעד היום, יותר מכל אני רוצה לראות את עורו, רק את העור שלו, דווקא אותו, איך הוא נצבע בכתפיים וברגליים, כמה רך הוא, אולי חָלק ביותר. וכל אותו זמן צעיר של ילדותי, הזמן שהייתי לצדו אך לא בתוכו, היא כלל לא ידעה מה עשו בי באותו גן של חובה נוקשָׁה, ולא דִמיינה מה היו המשימות שהטילו עלי מאוחר יותר, בכיתה הראשונה ובכיתה השנייה, והיתה בטוחה שהכל שם נכון בשבילי, שחובתי לקבל את הדרישות של מִבנה בית-הספר הדו-קומתי, על כל מה שנעשה בין קירותיו ובחצר המשובבת, להיות מסתגל לאוצרות השכל ולהתמודדות הביניים, להתאמן בהבדלים בין ילד ובן לבין בת וילדה, וגם באלה שבין הוריהם המעורבבים, או בין בתי-המגורים המשתנים לאורך היישוב שלנו.
עכשיו צריך לתחזק אותנו אחרת, בדיוק כפי שהיא ממשיכה לפני ברישומים על הנייר. היא מתאמצת, נאבקת, כמעט חורקת, מתחילה להתאים את עצמה למצב. גם אותי התאימו בזוויות צילום חגיגיות של טקס ותחפושת - ואלה התמונות היחידות שהיו לנו, שחשפו את התקדמות גילי ולא הסתירו את הרעד המאובן של גופי. אני חושב שהיא שמרה אותן באחד מתיקי העור שלה, וכמעט לא הביטה בהן, וסמכה בעיוורון על המדריכים הראשונים שלי. לא תפסה מה יֵצא ממני, אבל ידעה שאגיע אליה, אל הבית הזעיר בסוף הרחוב, שדווקא כאן נבנה, בראש העלייה, ודרש שנגרור רגליים עד אליו יום ועוד יום, הלוך וחזור - אֲלָפִים, מאות-אלפי צעדים לא נגמרים בִּשְׁביל להיכנס אל חדרונים ואל ריח אבק שאולי נעלם רק בחורף, כשירדו הגשמים.
ואותם מים שירדו משמיים היו מתאימים לנו ונכונים. כשטיפות של חורף רציני ניתכו עלינו ברעש קולני - רק אז שמחתי על יתרון הגובה שלנו, על מעמד הבית שבסוף הרחוב. ידעתי שלא נטבע במים והרחקתי ממני את מראה התיבה והמבול שבתורה. ראיתי את הגשם נשבר ולא חודר בקירות האבן החלשה, אלא מתנקז ושוטף מטה, גולש בַּירידה ובורח אל תחתית היישוב, אל מרכז של מכולת ורחובות ריקים, שאין בהם משמעות צרובה של מקצוע או רעיון; רחובות דקים, שמתנהלים באווירת לוואי יומיומית, נטמעת באנשים שהולכים לאט, מאוד לאט, ורק לפעמים עוברת שם אשה ממהרת, אשה ולא איש, חותכת את המדרכות בדאגה של אחר-הצהריים, מביאה רוח חיונית מלוּוה בקול נעליים כבדות. וכמו כולם גם היא לובשת את בגדי עונת-האמצע, ומתעלמת מאוטובוס יחידי שעובר כאן אחת לשעה. ובתוך הרחובות האלה הוסיפו פתאום בניין מגורים חדשני בן שלוש קומות, צבעו את קירותיו לבן ותכלת, שמו אותו על אדמה קשה ואדומה, שהייתי הולך עליה ומרגיש אותה שלי, חזקה לעולמִי כל עוד אני עליה, כל עוד אני לא נפרד ממנה ולא ממשיך לטפס ולהתפתל אל צמרת הרחוב שלנו.
אני מתקדם אליה לאט, רוצה להציץ בנייר שנח על ברכיה. היא בראשה מַטָה וידה אוחזת.
"זה לא מצליח לי", היא אומרת ולא מסתכלת בי. קולה לא רציני, ומִשפטהּ קצר וילדותי, מרים ידיים לנוכח המשימה הקלה.
"תסתכלי על הלוח ותעתיקי, ככה יהיה לך יותר קל", אני אומר ושָׂם עוד צעד לקראתה, מנסה לא להיות לוחץ יותר מדי, לא עכשיו, כשהיא מתאמצת לכתוב אות נוספת. אולי היא צריכה עזרה ולא מוכנה לבקש? אני שולח עוד קצת את העיניים, אבל הזווית ההפוכה מקשה עלי. צריך לחשב היטב את תנוחת מבטִי, להיזהר בסקרנותי, לנקוט באסטרטגיה נבונה, כמו חיית-ציד שֶׁשָׂמה טלפיים על עשב ומנסה לא להרעיש. אבל היא לא מחמיצה אותי, ובכל-זאת עדיין ראשה דרוך אל ברכיה. לאט אני מסתובב בכיוון ישיבתה, ופתאום הרגל שלי נתקלת בכוס שעל הרצפה, שמתגלגלת כמעט-נשברת אל מתחת לספה, נחבטת בקיר במכה אטומה. היא קופצת, מזיזה במהירות את רגליה. המים מתפשטים.
"תראה מה קרה, צריך לנגב", היא אומרת באין-אונים ומוסרת לי את הנייר שלה.
כולו מקומט, פצוע, נעוץ חורים מחודו של העיפרון. אין בו לא אל"ף ולא בי"ת, רובו ריק, רק תפזורת קווים רועדת נמצאת עליו. קשה לי לדעת מה ניסתה לכתוב, האם האלכסון בכיוון ההפוך הוא הגימ"ל? האם הקו האחר הוא בי"ת? האם ניסתה את כל החמש, או עצרה כבר בהתחלה?
"נו תנגב, שלא יתפזר, אי-אפשר ככה לכתוב על הברכיים, צריך משהו קשה, אמרתי לך, צריך פה שולחן קטן כזה כּוֹמוֹ ביקשתי ממנו". ושוב היא מסמנת בכיוון החלון.
אני שם את הנייר על השלולית הקטנה, מאפשר לו לספוג את המים, להיצבע בנוזל השקוף שאינו מעלים את סימני העיפרון שלה, רק מעוות אותם יותר, הופך אותם עוד יותר חסרי-פשר.
התחלה לא טובה. היא עדיין לא מבינה את העניין שיש פה - לא עכשיו, וגם לא פעם, כאשר בלי ששמה לב, באמצעות גופה העצום והלשון השותקת, ממש דחקה אותי מהבית הזה אל החוכמה החיצונית של היישוב, לא ויתרה בעיקר על הליכתי הבודדת במדרון, ואני צעדתי קדימה בתוך הבוקר השבועי והרגשתי את העין הצופייה והעוקבת, שלה וגם של אלוהי המקום היישובי, ושניהם מעלי בודקים את המסלול שלי עד שאכנס בשער אדום, שם אולי אלמד ואקבל סוג של היסטוריה וסגנון של אזרחות, והכל בחומרים של עברית. היום היא צריכה לדעת שהמעט הזה צריך להיות עכשיו גם אצלה, לחלחל לתוכה ולשנות אותה לאשה עם הרבה. אין ברירה, איננו פטורים.
לא לשווא עזבתי את הדירה שלי ואת העיר שלי, הכרזתי על נטישה לשבוע ימים. הסכמתי לוותר על הנוחות הרחוקה ממני. חודש לפני שבאתי לכאן הודעתי לנחום, האחראי עלי בספרייה, שאני זקוק לחופשה. ידעתי שיאשר אותה ויסכים לחכות עם הרישומים הקטלוגיים שאני מעתיק ושוקד עליהם לאחרונה בלי עניין רב. וכל זה בעיקר לטובתה, בשביל הבריאות הכללית שלה וגם בשביל השינוי הנחוץ, כי יש בו גם צד מרענן וחיוני, שונה מבית-המגורים הזקן שבחרה להיכנס אליו. למה עשתה זאת? היא לא מבוגרת כל-כך. היא מתנהלת לבד נפלא. עזיבה של בית בארץ הזאת אף-פעם לא היתה לה מוּכּרת. לְמה היא ממתינה? כמה דלה היא, כמעט ענייה לגמרי.
אני שולח את היד תחת הספה ואוסף את הכוס, מרים גם את הנייר הלח, שמתפרק בין האצבעות. טיפות נוזלות ממני כשאני מתרומם מן הרצפה. היא מסתכלת בפעולותי ומחכה להמשך אחר, לכוונה שונה. אין לי הוראות להשאיר לה, וגם לא רמזים, ואני הולך למטבח, זורק את הפסולת ושותה מים קרים. הגירוי בגרון עדיין חלש. אולי ייעלם ולא יתפתח. עלי לשתות משהו חם. בארון למטה, ליד הכיור, נמצאים חומרי השתייה שלנו, בערבוביה עם חומרי הניקוי ותרכיזי חומץ למיניהם, מכלי פלסטיק וצנצנות דביקות, הכל על מדף פורמייקה לבן, שתמיד מתקלף בפינות ומראה נקודות שומן צהובות. יחד ידענו לשפשף אותן היטב באקונומיקה משכרת. מאומנים היינו בריח החריף ובטבילת האצבעות בנוזל התכול-השקוף שקימט לנו את עור הידיים, חרך את השריטות בנעימוּת רגעית, וגרם לנו להרגיש נקיים אמיתיים.
פתאום אני מבין שלא דאגתי למצרכים. שבוע ימים נישָׁאר בבית הזה ואין כאן דבר. הכיריים בטוח עובדות, והמקרר מוציא זמזום חי, אבל מוצרים אין לנו. היא ודאי יודעת על כך, אבל לא אומרת כלום. בינתיים היא לא מדברת אתי על ארוחות וארגון. אני חוזר אליה ומבחין שאור שמש רך נכנס מהחלון. הוא יכול להספיק לנו בחדר הזה. אני מכבה את האור הצהוב. היא על הספה ליד הלוח ולא רואים בה שינוי. אני לוקח נשימה פנימה ומבקש מראשי להתרכז, לחזור אל התוכנית המקורית, לזכור את המשׂוכות הראשונות ולדעת להתגבר עליהן.
"אז בסדר, עכשיו תיקחי כמה ניירות ביחד, שיהיה לך עבה, ועליהם תכתבי בינתיים, עד שנראה, בסדר? עוד פעם נעבור על מה שכתוב על הלוח, ואחר-כך את תעתיקי, כן?"
"כן".
"את מבינה?"
"אני מָבינה טוב מאוד, רק זה אתה שלא מָבין אותי".
"אני יודע מה שאני אומר לך, תסמכי עלי, עכשיו הכל רק לטובתך, רק לטובתך, את שומעת?"
"אני שומעת".
אבל היא לא באמת אתי.
"נו, ואז מה?"
היא לא עונה מיד, אולי היא מבקשת יתרון לטובתי, אולי מאפשרת לעצמה תבוסה חלקית, נכנעת למהלכי, אבל מדוע היא לא אוספת אליה ניירות? היא רק מסתכלת בלוח, צופה בו כאילו הוא תמונה ממוזיאון, תופסת מרחק, ונשענת לאחור על הכריות. ככה שניות ארוכות. והנה היא מזיזה עלי עיניים במין תִּרגולת מוּכּרת, מְרַפָּה את עצמה וגם אותי. ואז נדמה שהלסת שלה מתקשה, צווארה נמתח ואתו העור הרפוי בסנטר. ואז פיה נפתח ואומר:

"אז מה שאני אומרת לך אתה לא רוצה לשמוע ושׂם בצד את הדברים האלה. ככה אני שמה לב איך אתה לא חושב שיש לי מה לַגיד עליהם, כן, הדברים האלה שהם כּוֹמוֹ של... לא יודעת איך אתם אומרים אותם, אבל זה לא ככה באמת, ולא טוב איך שאתה חושב עכשיו רק על הדבר האחד, רק על הלוח פה, איפה שאתה עומד ולא זז, כותב לי את האותיות ומָביא לי דפים דקים ולא חושב על מה שאני אומרת לך, לא שומע אותי, אתה שמעת על מה שאני אמרתי לך מִקוֹדֶם עליה? איך שהיא חיה שמה במִיסוּר? איך שבאה לבית הגדול של אַחְזֵר והתחתנה אתו ככה צָעירה ופתאום נכנסה בהיריון? איך פעם ראשונה זה קורה איתה שהיא יָכולה לָביא ילדים? ואפילו היא, אפילו היא לא חושבת שיחזיק אצלה תשע חודשים, לא חושבת בכלל, אתה מָבין מה קורה איתה כאן עכשיו? אתה שומע? כן, ואני חושבת גם אַחְזֵר לא חושב שהיא תחזיק את ההיריון, אבל הוא לא אומר שום דבר, גם לא הילדים הגדולים בבית של סוּלְטָן, לא זַ'קְלינָה ולא עישָׁה ולא כֶּמְרָה, שהם אִישוֹת כּוֹמוֹ היא, יָעָנִי בנות כּוֹמוֹ היא, יָכולות לבוא לעזור לה, אבל לא, רק היא לבדה והבטן שגוֹדֶלֶת וגוֹדֶלֶת עד חודש תשיעי. וזה אני אומרת לך מצליח לה עד הסוף, אתה שומע אותי? אתה שומע איך עכשיו נוֹלֶדֶת הילדה הראשונה, זְוֵוירָה, זה כּוֹמוֹ השם רוֹזְלין אבל קוראים אותה זְוֵוירָה, הילדה הבֶּכוֹרָה, לבנה כּוֹמוֹ אמא שלה, אבל עם עיניים יותר ירוק, ממש ירוק, לא תינוקת בוכה בכלל, איך שנוֹלֶדֶת עוברת בידיים של כּוּאוּלָאָם. ואמא שלה כאילו לא אכפת לה, כּוֹמוֹ שאתם אומרים יָעָנִי אֲדִישִׁית, זה אני לא יודעת למה היא ככה מרגישה למטה, לא איך שהאמא אני חושבת צריכה להיות, שהנה היא מסתכלת את זַ'קְלינָה שלוקחת את הבת שלה בחוץ, הולכת איתה בחנות של אַחְזֵר, למה לִיפָּעָמים היא עוזרת לו שמה. וזאתי זְוֵוירָה התינוקת גם כן לא מפריע לה כלום, אם זה אצל אמא שלה ואם זה בידיים של זַ'קְלינָה, וככה זה כמעט כל החודשים הראשונים של החיים שלה, אולי כמעט שנה, ואמא שלה לא משתנית הרבה, מסתכלת שלא עושים שום דבר רע לבת שלה, לזְוֵוירָה, שנותנים לה איך שאומרים לגדול בסדר, אפילו אם לוקחת אותה זַ'קְלינָה אצלה כמה ימים לחדר, איפה שהיא ושמעון גרים, ואַחֲרֵי זה מָביאה אותה בֶּחזרה אליה שתראה אותה גוֹדֶלֶת. והיא מסתכלת שזְוֵוירָה לא קורה לה שינוי, נראית לבנה כּוֹמוֹ תמיד עם העיניים שלה ירוק-ירוק, ואין לה כאילו על מה לדאוג עליה ולבוא אצל זַ'קְלינָה או עישָׁה ולַגיד משהו על הבָּעָיָה הזאתי, למה אולי בראש שלה זה בכלל לא בָּעָיָה, אמרתי לך, היא אין לה את המלים האחרים לדבר בַּפֶּה, היא אולי בכלל לא רוצה לדבר, חלשה לגמרי, כאילו תַּגִיד סוגרים לה את השפתיים ולא נותנים לה לחיות איך שצריך בבית הזה. וזה ככה יָעָנִי קורה שאין כאן יחס עליה, לא חושבים אותה בכלל, והיא רק מבשלת ויוֹשֶׁנֶת על-יד בעלה שמה בפינה של החדר שלהם, רחוק מכולם וגם מזְוֵוירָה התינוקת שהיא לא חיה איתה הרבה ביום-יום שאומרים. וככה גם אַחְזֵר לא אומר כלום, ורואה את הבת שלו הקטנה רק לִיפָּעָמים, אבל לא נוגע בה, מסתכל עליה כּוֹמוֹ היא תכשיט כזה יָעָנִי, לא מָרים אותה בידיים שלו ולא שם את הראש שלו בשביל נשיקות או משהו. הוא אמרתי לך כבר איש מבוגר, נותן לזַ'קְלינָה ככה לטפל את התינוקת ולא מתערב שלא מָביאים אותה בשביל שתהיה קצת יותר עם האמא שלה. ורק היא, ככה אני חושבת, וזה אני לא יודעת לַגיד לך בדיוק, רק היא רוצה שלא יהיה יותר גרוע, שאיך אומרים? שלא יהיה לה איזה עוני גדול או החיים של הלבד, כי היא נדמה לה שככה זה גם בסדר, זוֹתוֹמֶרֶת שאלה חיים של נוֹרמָל בשבילה, למה הִנה היא הִיביאה ילדה לעולם וזה מספיק לה, לא שָׂמה יותר מדי את הראש שלה עליה. אבל מה עכשיו קורה? מה נהיה לה שזה בכלל לא בתוכנית שלה? שהנה עובר עוד שנה וקצת מהיום שזְוֵוירָה תינוקת, והיא נכנסת בהיריון עוד הפעם, כאילו השתחררה ועכשיו זה כבר נהיה לה בלי העשבים והרפואות של אַחְזֵר, אתה שומע? ככה אַחֲרֵי כמעט שתי שנים שזְוֵוירָה תינוקת, הנה היא כבר בסוף של ההיריון שלה, וזה כבר לא הפתעה בשבילה, זה לא הפתעה בשביל אף-אחד. ופה בבית הגדול של סוּלְטָן במִיסוּר היא מרגישה בסדר כל התשע חודשים, עובר לה טוב מאוד עד שבא לה הזמן של הלידה, וצריך לקרוא מהר למִילֶדֶת, כן, מִילֶדֶת, זאתי שיוצאת בחוץ את הילדים, והיא עֲרָבייה המִילֶדֶת, ולא בָּעָיָה, כי זה, איך אומרים, המקצוע שלה, קוראים אותה והיא באה, אבל ככה קורה עכשיו שמַגיעה כבר השעה של הלידה שלה, שיורדים לה כבר המים, ועוד לא מספיקים לקרוא לעֲרָבייה שתבוא, אז היא בָּעַצמה עושה את הלידה שלה, כבר יודעת איך זה לפי הפעם הראשונה, ועל המיטה ככה בלי צָעָקות ובלי הרבה קושי היא שָׂמה את הרגליים שלה פָּתוּחוֹת, ולא עובר רבע-שעה והנה היא יוצאת, ככה חלק-חלק היא יוצאת ממנה, תגיד כּוֹמוֹ המים שהולכים בַּלְוַואד בקלות-קלות, והנה זאתי עוד תינוקת, אחות של זְוֵוירָה, לא לבנה כּוֹמוֹ היא, אבל העיניים שלה איך אומרים של פנסים, ככה גדולים, בצורה יפה שלהם, לא יָרוּקים, חומים כאלה, וזאתי התינוקת איך שבאה ככה בין הרגליים של אמא שלה, איך שיצאה ככה בקלות אז זה כאילו שככה יהיה גם החיים שלה, יָעָנִי שָׁקֵטים כּוֹמוֹ המים וקלים כּוֹמוֹ בגלים החלשים של המוּלוּיָה. וכל זה אמא שלה מרגישה בראש, לא אומרת את המחשבה שלה בקול, יָעָנִי רק בָּעַצמה רוצה לחשוב שזאתי התינוקת יהיה לה טוב איתה, זאתי תישאר איתה יותר, תִּידע לחיות כּוֹמוֹ שאומרים. ואני לא יודעת אם מה שיקרה לתינוקת הזאתי זה בגלל מה שאמא שלה חשבה עליה, יָעָנִי עשתה לה תקווה איך שנולדה וככה כאילו הרגה לה אותו, את התקווה זוֹתוֹמֶרֶת, זה אני לא יודעת לַגיד לך, רק מה שאני מספרת לך זה על התינוקת השנייה מה נולדה עכשיו במִיסוּר ואַחוֹרֶיהַָ אין יותר המשך, אין, די, כאילו הכל נגמר ולא בא לה עוד היריון, אתה מָבין? רק שתי הבנות האלה, שתי האחיות האלה שבאו מאַחְזֵר וממנה, זְוֵוירָה וזאתי הקטנה שאולי אמא שלהם לא תִּידע עליהם כמעט כלום, וָואלוֹ, כלום, כי מה שקורה איתם אחר-כך זה אולי לא חיים, כאילו בלי נשימה, בלי אוויר אמיתי שמכניסים בגוף, אתה מָבין? אתה לא מָבין? כי אי-אפשר לַגיד זה חיים, למה על ההתחלה איך שזאתי התינוקת השנייה עוד אין לה אפילו שנה אחד, רק כמה חודשים שהיא נולדה, אז הנה אַחְזֵר מת, נפטר, האבא של שתי הילדות האלה הלך, לא היה בכלל חולה, אולי מת מהזִקנה, למה הוא אני חושבת היה תֶּכֶּף בן שבעים, לא יודעת בדיוק את הגיל של הנִפְטָרָה שלו. ואיך שהוא מת, הכל משתנה פה בבית הגדול של משפחת סוּלְטָן, בכלל לא נִישָׁר אותו הדבר, והם הילדים הגדולים עושים יד אחד נגדה, נגד האמא, ומה הם עושים אתה שומע? מה שקורה עכשיו זה שהם באים ועושים את הפִּירוּד, כן, זוֹתוֹמֶרֶת לא מחכים הרבה אַחֲרֵי שאַחְזֵר מת וכבר מפרידים אותם, את זְוֵוירָה הבֶּכוֹרָה ישר לוקחת אותה זַ'קְלינָה, עושה אותה כּוֹמוֹ בת שלה, למה לפני שאַחְזֵר ימות הוא אמר לה, את תשמרי על זְוֵוירָה כי אמא שלה אין לה הרבה כוחות בשביל לטפל אותה וגם את התינוקת החדשה, יָעָנִי כל הזמן שהיה חי איתה הוא ראה אותה חלשה וככה נתן לזַ'קְלינָה את האחריות הזה על זְוֵוירָה, ועוד הוא אמר לילדים הגדולים שלו לפני שהוא ימות, ביקש מֵג'וּדָה ומכולם לשמור את הפינה שמה בבית וגם את החנות הדברים האלה, הוא אמר, אני נותן בשביל היָתומות הקטנות שאני מַשִׁיר, זה היה המלים של הירושה שלו. אבל אתה חושב הם שומעים אותו? הם לא שומעים, ורוצים למכור את הבית ולקחת להם את הכסף. ואותה, איך שהיא עם התינוקת הקטנה, רוצים לגרש מהבית במִיסוּר ולשלוח במקום אחר, לעשות את הפִּירוּד מה שאמרתי לך מִקוֹדֶם, ולא יודעת אם זה מהרוע או מהמחשבה האחרת שיש להם בראש שכולם מחליטים כאילו לגרש את התינוקת עם האמא. ואולי עובר פחות מחֵצי שנה, עוד לא גומרים את האֵבל של אַחְזֵר, והנה ג'וּדָה בא אליה ואומר לה, הכי טוב לך תִּילְכִי עכשיו לְאוּטָט אֶל חַאג', שמה תִּילְכִי, זה הכפר, זה השם שלו, שמה בְּאוּטָט אֶל חַאג' גר אח שלך, והוא יעזור לך, למה הבית הזה אנחנו לא נִישָׁרִים שם, והנה זַ'קְלינָה מטפלת בזְוֵוירָה ואת אל תידַגי. ככה ג'וּדָה יָעָנִי מסביר לה, וְבֵּינָתַיים מתחיל לעשות את השינויים, עוד חודש ועוד חודשיים, שהנה עובר הזמן והמשפחות יוצאות מהבית הגדול, זַ'קְלינָה הולכת עם שמעון בעלה והילדים, לוקחת איתה את זְוֵוירָה, אַחֲרֵי עוד שני חודשים גם האחיות האחרות הולכות, עִישָׁה לוקחת את חיים וסָעוּדָה, והנה גם החנות ג'וּדָה מכר אותה, נִישַׁר אחרון בבית ועכשיו בא בפינה בחדר איפה שהיא והתינוקת עוד שמה, אומר לה, יאללה, צריך ללכת מחר אל אח שלך, ונותן לה את הכסף בשביל הנסיעה ודי. וככה באמת זה קורה, מהר-מהר, אין הרבה זמן, וביום של מחר, איך שהיא יוצאת ממִיסוּר עם התינוקת ועם איזה סל כזה של הבד עם הקצת בֶּגָדִים, היא שׂמה את העיניים שלה על הלְוַואד ולא מָבינה איך המים שלו יָכולים לִישָׁאֵר אותו הדבר, שָׁקֵטים שאומרים. וזאתי התינוקת הקטנה מה היא יָכולה לזכור מהזמן הזה? שום דבר. איזה תמונות יש לה בראש על אבא שלה, שהיא בכלל לא מַכירה אותו? שהיא ככה מתחילה את החיים במקום הזה עם האמא הזאת, בכפר בְּאוּטָט אל חַאג', שהוא יותר למעלה, עוד נוסעים בכיוון צפוני של האֶרץ, ושמה באמת זה איפה שגר אח שלה, ויקטור, כן, לַבַּית של ויקטור היא באה עם התינוקת ונכנסת בדלת, והוא כבר מחכה לה עם האשה שלו ומנשק אותה חלש, מראה לה את הכיוון למטה, במרתף, כי ככה זה קורה לה, מכניסים אותה שמה עם התינוקת הזאתי, עם מָחָה, זה השם שלה מה היא נתנה לה, ככה היא קוראת אותה, מָחָה. ובזמן הזה שֶׁמָחָה עוד לא מתחילה ללכת, ואמא שלה עוד על-ידה, פה באוּטָט אל חַאג', היא עוד לא יודעת איך הכל זה יִיגמר עוד מעט, איך אמא לא תהיה איתה, והיא? איפה היא תהיה? איזה זיכרון יהיה לה? אתה מָבין את הסיפור שלה? את מה שאני אומרת לך? שיש כזה דברים בעולם, יָעָנִי כל המָקומות האלה והאשה הזאת שחיה בהם, וזה אמיתי כל זה, לא כּוֹמוֹ כזה סיפור איך שאומרים, זוֹתוֹמֶרֶת לא בשביל לכתוב על הַכְּתָב, כי איך שאתה יודע את המלים ואת העברית זה לא שייך, זה לא של הסיפורים, זה לא של הספרים כּוֹמוֹ יש במקום של העבודה שלך, בַּסַפְרִייה, נכון? בחַיְפָה? איפה זה בטח גדול מלא ספרים עם הספרים, זה דבר שהוא אולי אין לו סוף, למה אני אומרת לך זה לא נגמר אף-פעם הרגש של האמא ושל הילדה הקטנה הזאת מָחָה, זה ככה זה הדברים, זה האמת".
והיא מצביעה עלי בעיפרון, כאילו הוא שלוחה של היד, משאירה אותו באוויר, כמעט לא זז.
"אז גמרנו עכשיו? גמרתְּ עכשיו? זהו? גמרת לדבר?"
והיא מתעכבת רגע, מחפשת ממני אישור, ואין לי ממנו לתת לה.
"אל תעשה זלזול ככה", היא מנדנדת את העיפרון מולי.
"אני רק שאלתי אם גמרת את כל הדבר הזה?"
"גמרתי או לא גמרתי, אתה אל תחשוב רק מה שיש פה זה חשוב, רק העבודה שלך והעיר שאתה גר, כי עד שמה הלכת בחַיְפָה יותר מדי רָחוקה אם אתה שואל אותי, ועכשיו גם באת לי פה עם הלימודים האלה של הַלִקרוא ולכתוב. אל תחשוב כל החיים בארץ איפה שאתה גדלת רק זה מה יש, אל תעשה זלזול על מה שקורה עליה, על האשה הזאתי, אני אומרת לך, בכלל אל תעשה לָה דִיפֶרוֹנס, איך שאומרים, אתה מָבין?"
ורק עכשיו היא מורידה את העיפרון אל הספה ומנסה לקום ממנה, מתרוממת עם הישבן וצונחת חזרה למרכז, כמעט מתיישבת על הניירות, ונשענת אל הכריות.
האור בסלון חלש יותר. כל-כך מרגיש סגור כאן בגללו. בחוץ מתחיל להיות כהה. אני מציץ בחלון ורואה צבע כחול-כהה בשמיים. עכשיו הסתיו. שעון-חורף. עדיין אין עננים. כמה זמן עבר מאז שנכנסנו? חשבתי שהיא מדברת מהר, הרגשתי שהיא גוזלת רק מעט זמן, מוציאה משפט במהירות קבועה, מואצת מן הרגיל, וככה מעבירה בתוכה פרטים על האשה, על הילדה ועל המקום ההוא. אבל הנה הערב כבר איתנו, ולי עוד לא נגמרה התוכנית היומית. כמה צריך להתחשב בה?
"אז את יכולה להמשיך עכשיו?"
"לַמְשִׁיך מה?"
"לנסות לכתוב מחדש, לעבור על האותיות שפֹּה בלוח".
"תֶּכֶּף, עוד מעט, תביא לי עוד כוס מים בחייך".
"מה עוד את צריכה?"
"זה הכל", היא אומרת ומנגבת את השפתיים בממחטה.
"תראי, גם ככה צריך לצאת לקנות קצת דברים לפני שיסגרו".
"איזה דברים?"
"דברים שיהיה בשביל הבית, אין פה כלום, המטבח ריק, אני אקנה לחם, ביצים, את רוצה בשר?"
"לא, לא צריך".
"את רוצה דגים? את אוכלת שם דגים?"
"אני אוכלת דגים, אבל לא צריך, לא יקרה כלום אם לא נכניס בשר בגוף כמה ימים, גם שמה אני כמעט לא נוגעת בו, אולי רק בצהריים, אף-פַּם לא בערב, זָ'מֶה, בטח לא בשעה הזאת, מה שעה בכלל עכשיו?"
אני הולך למטבח וממלא כוס מים, שותה ומרגיש את הגרון. אולי כדאי לקחת כדור. חוזר לסלון ושם בידיה כוס מלאה, וניגש לתיק שלי להוציא את הארנק.
"אבל אתה יודע מה אני רוצה?" היא אומרת לגב שלי, "אולי תקנה איזה קילו של סולת תעשה סְמִית, אתה יודע מרק סְמִית ככה נקי, תביא קילו אחד ותביא גם קצת שום בשביל לזרוק בֶּפנים".
"תישארי כאן בינתיים".
"איפה אני יש לי ללכת תגיד לי?"
אני מתקרב לדלת ומסובב את המפתח, יוצא ונועל אחרַי. היא תישאר בטוחה בפנים. המדרגות מהירות לרגלי. המעקה עונה להן בקול רעד עקום, לא רגיל בלי תמיכת ידיים נאחזות. הקור הזה באוויר כל-כך מקומי ליישוב שלנו, מצטנף עם הצבע השחור בשמיים ועם האור הכתום שיוצא מעמוד הבטון העגול של החשמל. אני עובר על פניו ומזהה את יציקתו החלקה והמוצקה, שהידיים שלי הונחו עליה במשחק בלעדי של מחבואים חשוכים, או בניסיון לעטוף אותה, בבוקר של חופשות חנוכה.
היינו רק שנינו במעלה הרחוב. גרנו בתוך בית אלמן בקצה אספלטים מנוקדים. ריח של גובה בינוני היה איתנו. גם עכשיו הבתים העיקריים למטה מאיתנו, ולא מכירים צבעים ירוקים של עשבייה נמוכה, שפרושים עליה, כמו שטיח קליל, צמחי החרדל הצהובים, חיוורים ורעננים בגידולם הלא-תרבותי, חלקם חדרו לאפי ונטעמו בלשוני, אחרים נקטפו בידַי ועשו שרשרת קישוטית לצוואר, או צפצפה שהרעשתי בה את הצהריים הקפואים, אותן שעתיים דוממות שנשארה לנוח בבית, "שְׁלַאפֶן עכשיו", "שְׁלַאפֶן", היתה מגחכת אלי בביטוי מזלזל שאספה משתי זקנות אשר התגוררו בכניסה ליישוב, והיתה מוחצת אותי אל מִתחם החצר שקיוותה לטפח.
גינה רצינו ולא חצר, אך לא היה יום אחד שהצלחנו לעשות אותה. הפרא התגבר על כל סדר. המעדר חפר בידיה ערוגה לא מדויקת, נתקע באדמה שתמיד ניצחה אותנו. ראיתי אותה מטונפת בעפר שנדבק לברכיים התפוחות שלה, מנגבת זיעה בבד השמלה הדקה ומביטה על השטח העקום, ואני כמוה עמדתי תוהה לוּ רק יכולנו ליישר אותו. אחר-כך נכנסה לבית לא-מיואשת והשאירה אותי להתבונן באחרים, בעוד היא מעכלת בראשה חוסר-ידע של שנים מכריעות.
היום, בדרך לכאן, ראיתי מחלון המכונית מין חנות חדשה בקצה הרחוב. היא לא המכולת היחידה והקודרת, זאת של הירידה התלולה, שנהגתי להתגלגל אליה בלי שרציתי. אני ממשיך ללכת ישר, משמאלי שיחי ההרדוּף, פזורים בעקשנותם הרפויה, בפריחה לבנה או ורודה, ועדיין מפחידים אותי ברעילותם, ששמעתי עליה ושיננתי אותה מגיל קטן, ולמדתי ממנה רק על רעל שיכול לצמוח לידנו, על החומר הלא-נראה שמהתל בי ביופיו הפראי ומדאיג אותי בעליו הדביקים.
עכשיו הכביש נגמר מהר מדי. אפילו לא חצי קילומטר של מרחק ושהִייה לאספלט הזה, למזכרת הבתים המסתגרים לנוחיותם בלבד. הנה היעד המִדַי-קרוב שלי. אורות ניאון לבנים יוצאים מן המבנה הקטן. נראה שהפכו חצר קדמית לחנות, לקחו מחסן עם גג אזבסט ושָׂמוּ שלט 'מינימרקט'. אני נכנס והולך בין המדפים הצרים. אין מקום לפרישַׂת מבטים ארוכים. המוצרים נתקלים בי, דחוסים, זולים מדי בעטיפה ובצבע. אני אוסף חלב ועגבניות, תבנית ביצים, לחם פרוס, גבינה לבנה, מרגרינה, ראש שום וחבילת סולת. לידי ילדה גבוהה בקוקו שחור ובחליפת טרֶנינג ורודה. היא נועלת כפכפי פרווה כחולים, משלמת תמורת חפיסת מסטיקים ובקבוק שמן בהיר, עוזבת ביוהרה את החנות, ומשאירה אותי מול מוכר צעיר שלא מדבר אתי, רק מכניס לשקית-ניילון את המוצרים ומוסר לי. אני משלם ויוצא.
ושוב הכל מהיר, אין התעכבות, הדקות הבודדות לא מחזיקות מתח. הפעם נשאר פעם, ומה שכעת דומה לו אך בעליבותו חסרת-המשקל. רק בידיים השקית כבדה. אין מי שיזהה אותי, מי שיֵדע שאני כאן, איתה, בבית המשונה שבו דיברה קודם על עלילה לא נגמרת בחייה של אשה; ואולי היא מתכוונת לילדה התינוקת שרק נולדה? היא מבלבלת דברים ומוסרת טעויות. אבל אין צורך לתקן אותן. השינויים חשובים יותר. השקית לא נוחה באצבעות. אין לי ממחטה שאוכל לקשור בין הידיות. היא נהגה כך תמיד. אני מזרז צעדים ומתקרב לבית שמולנו. אור עמום יוצא מן החלון המרכזי. אור של איש אחד. אני מזהה את המדרגות הרעועות, בלי מעקה. לפתע נדמה לי שבחלון עוברת דמות, לא גבוהה, שׂערה קצוץ - גבר או אשה? גבר. אני מנסה להציץ לתוך החצר שלו ולראות את העשבים הגבוהים, ואם כבר ניכשו אותם. אבל החושך מקשה עלי, וגם מוזיקה חלשה ולא-מוכרת נשמעת מן החלון.
אי-אפשר להתעכב יותר. אצלנו, לפני המדרגות, שָׁקט לגמרי. אני מזדרז להוציא את המפתח ומשחרר נעילה. הרגליים שׂמות אותי בבית ומולה. היא באותו מקום על הספה, והממחטה מציצה בין ידיה. היא מסתכלת בשקית ובוחנת את התכולה. אני ניגש למטבח ומדליק אור, פותח את החלון הצר, מכניס את המוצרים למקרר.
"תשים טיפה-טיפה כורכום שיהיה קצת צהוב", היא אומרת לי מן הסלון.

מי שלא ידבר כאן יזכה בסופו של דבר. האחד שלא יתעקש על דבריו השגויים יוביל את עצמו אל הנחת. מה שעירבבתי ומה ששמתי בסיר היה סביר למדי. סולת מגורגרת נקרשה מול עיני והתבוללה בשום קצוץ. יצקתי אותה לצלחת זכוכית, אחת מִסֶט הצלחות שאין כאן שום אחרות שיצטרפו אליהן במספר זוגי או אי-זוגי - צלחת חומה-שקפקפה, שאילו הייתי ילד, והייתי הולך לערוך את השולחן לשנינו, הייתי מרים אותה מול האור וצבע זהב קרֶמי היה עולה על פני.
זכרתי שליד הספה אין משטח נוח שתוכל לאכול עליו, ולא רציתי לשמוע שוב על השולחן הקטן הלא-קיים שביקשה להכניס לכאן, אל רצפת המטרים הקצרים. לכן הוצאתי מגש נירוסטה מלבני בינוני ושמתי עליו את הצלחת, ולצידה הנחתי כף עקומה. באתי אליה מוכן. עקפתי את הלוח בזהירות ומסרתי לה ארוחה. היא לקחה ממני את המגש, וללא סימן של רעב או של שובע חלקי שמה אותו על הברכיים, הרימה את הכף ושיקעה אותה בעיסה, עירבבה בעצלתיים, התחילה בעיגול רחב, ועוד עיגול, הרימה את הכף והסתכלה במרק הסמיך, ואז שוב סיבוב בצלחת, באותו קצב אטי, אולי לאפשר לחומר להתקרר, אבל אני יודע שהיא אוהבת אוכל חם, שחשובים לה האדים והטעם השורף בלשון.
"נו תאכלי כבר, תטעמי, זה יתקרר לך", אמרתי לה.
"תֶּכֶּף, רגע, מה אתה עומד לי ככה על הראש".
עזבתי אותה והתרחקתי אל השולחן הפינתי. ידעתי שהיא ממשיכה בעיגולים.
"כן, זה ככה אני חושבת בסדר", היא אמרה ואני לא הסתכלתי בה, "בסדר גמור, חם הרבה, תֶּכֶּף אני נִיטַם, שיהיה רק קצת קר, לא צריך להוסיף עוד מים, למה יעשו את הצהוב חלש".
איך שאת רוצה - רציתי לומר לה, והתיישבתי על כיסא. לראשונה מאז שנכנסנו לבית ראיתי אותה כמעט בגובה שלי. הכורסה שבינינו הסתירה את גופה ואת ידיה, רק ראשה בלט, וכבר לא בדק את המזון, אלא פתח את פיו, הֶעֱרָה לתוכו כף והִשהה, עדיין לא בולע, אולי מעביר בין השיניים ובוחן טעם חד-גוני של סולת מתובלת, ואז פונה אלי ומהנהן, שולח הכל לגרון ומתחיל לדבר:
"כמה זה פשוט ולא עושים לנו את זה שָׁמָה בבֵּית-זהב, בערב ובבוקר מָביאים לנו רק דברים יָעָנִי של הבריאות, יש מוּמחָה דיאָטָנית, מה שאומרים, בשביל זה, מסתכלת כל מה שנכנס לנו בפה, אבל כזה אוכל לא נותנים, ומה יש באוכל הזה? שום דבר, וָואלוֹ, שתִּידע, זה בכלל לא נורא, פשוט, אתה שומע?"
"אני שומע", עניתי.
"אתה לא תאכל?"
"אחר-כך".
"ושמה בסַפְרִייה אמרת להם אתה לא בא לעבודה? אמרת להם או לא אמרת להם? רק שיִידעו איפה שאתה שאולי לקחת חופש, אולי קצת תנוח את הָעַצמך, למה אני יודעת - הרבה עבודה כל הימים עושֶׂה את הבֶּנָדָם עייף, שהוא לא שם לב על הָעַצמו, ואתה כל היום הזה נסעת מחַיְפָה, ועוד באת לָקַחתָּ אותי מהמקום שלי שמה, ונכנסנו פה ישר עם האותיות ועם הלוח שלך, וגם זה עושה את הבֶּנָדָם עייף, ואַחֲרֵי זה גם שמעת מה אני אמרתי לך, אתה שמעת, נכון? כל מה שסיפרתי לך עליה, ואיך היא מתחילה את החיים שלה, אתה זוכר, מִקוֹדֶם אמרתי לך היא ביחד עם התינוקת מָחָה מַגיעות לכפר אחר? לְאוּטָט אֶל חַאג'? זה לא הרבה רחוק ממִיסוּר, ככה אולי שעה-שָׁעתיים בַּקַאר, זוֹתוֹמֶרֶת כּוֹמוֹ בָּאוטובוס ישן שיש אותו כאן, ומָחָה אני חושבת כלום לא זוכרת מהיום הזה של הנסיעה, איך היא יָכולה לזכור? היא עכשיו אולי שנה-וקצת בגיל שלה, אולי שתי שנים, ורק מתי היא נכנסת עם האמא שלה לבית של ויקטור היא רואה שזה מקום אחר, לא מַכירה אותו זוֹתוֹמֶרֶת, ועל הכניסה ויקטור עומד, ככה ג'ינג'י ויפה, מראה לָאמא את הדרך למטה במדרגות מקרשים אל כזה מין מרתף, עם חושך, עם הזנחה גָדולה, וכאן עכשיו מָחָה ואמא שלה גרים, אז אתה מָבין מה אני אומרת לך?"
"טוב, תפסיקי עכשיו, מספיק עם מָחָה", קראתי לעֶברה ומיד הרגשתי כאב בגרון.
היא עצרה. קמתי מן הכיסא ולקחתי כדור-מציצה מן התיק. שמעתי אותה גומעת בשקט את המרק, ועל התרופה שהכנסתי לתוכי לא אמרה דבר. אחרי עשר דקות אספתי את המגש וראיתי שלא גמרה.

אני מכבה את האור במטבח ויוצא אל הסלון. כל מנורות הבית כבויות, ומן האפלה, ליד השולחן-הפינתי, אני רואה אותה בחדרון שלה, שוכבת על הצד, מכוסה בשמיכת צמר דקה, משרטטת קו דומה לגבעה, ואולי תלולית. המשקוף מסתיר את הראש שלה. המקום מתכנס. הזמן כבר הֶרמֶטי, לא ניתן לרכך אותו, לבקש ממנו פחות לחיצות על מנגנון האיטום. זה החוק של שעת השינה בבית הזעיר. החושך מתקבל עלי. הנה זה קורה, נסגר לנו הלילה.
אני מתקרב אל הלוח וגורר מעט את הכיסא לאחור, משתדל לא להוציא ממנו קול. כאן הוא יהיה בסדר, ממש לפני החלון שנשאר פתוח ומכניס אלומה דקיקה, כמעט שקופה, מין שלוחת זוהר לילית שתמיד שוכנת אצלנו בשעה הזו, לא מפתיעה אותי בהופעתה ולא מחדשת לי את עניין המלאכים שסיפרה לי עליהם בילדותי, אותם עליונים שאוספים את הנשמות ומכריזים לארץ שנגמרו חיים של אדם.
מה השעה? אני הולך אל הספה ומתיישב עליה, מוריד נעליים ונשאר בגרביים. כאן אישן. החדרון הנוסף יישאר ריק. מספיק שהיא תמלא אחד, ולי תתאים הספה. אני נשכב עליה ומקשיב לנשימות חרישיות שלה, לא נחירות, אלא קול של חיים עובדים. ראשי על הצד, בכיוון הלוח. המשטח שלו מבהיק מעט. מוזר, אור לא פוגע בו, ובכל-זאת הוא מנצנץ, אבל את האותיות אני לא רואה, הן נעלמות בַּשָׁחוֹר השולט שבבית.