בלהט הנשמה - חלק שני

פנחס מקורֶץ

יום אחד בא חסיד צעיר אל רבי פנחס מקורץ, שהיה ידוע בזכות חוכמתו ומידת החמלה שבו.

"עזור לי, רבי," הוא אמר. "אני זקוק לעצתך, אני זקוק לתמיכתך. אני שרוי במצוקה בלתי נסבלת; אנא עשה שהיא תיעלם. עולמי החיצוני ועולמי הפנימי מלאים אי שקט ועצבות. בני האדם נעדרי אנושיות, החיים נעדרי קדושה. המילים ריקות - ריקות מאמת וריקות מאמונה. הספק המנקר בי כה חזק, שאיני יודע עוד מי אני - וכבר לא איכפת לי. מה עלי לעשות, רבי? אמור לי, מה עלי לעשות?"

"לך ללמוד," השיב לו רבי פנחס מקורץ. "זוהי התרופה היחידה שאני מכיר. התורה מכילה את כל התשובות. התורה היא היא התשובה."

"אבוי לי," השיב התלמיד. "אפילו ללמוד איני מסוגל. יסודות אמונתי כה מעורערים, וספקותי כה חובקי עולם, עד שמוחי אינו מוצא יסוד להיאחז בו, שום נקודת מבטחים. מחשבותי נודדות אנה ואנה ומותירות אותי מאחור. אני פותח דף תלמוד ובוהה בו ממושכות, ללא כל תכלית. אני מרותק במשך שבועות רבים לאותו דף, לאותה הסוגיה. איני מצליח להתקדם, אפילו צעד אחד, שורה אחת. מה עלי לעשות רבי, מה עלי לעשות כדי להמשיך?"

כשאין ליהודי תשובה, יש לו לפחות מעשייה לספר. וכך, סימן רבי פנחס מקורץ לאיש הצעיר להתקרב, ואמר לו בחיוך, "עליך לדעת, ידידי, שאת מה שאתה עובר, גם אני עברתי. כשהייתי בגילך, גם אני נתקלתי באותם מכשולים. גם אני נתמלאתי שאלות וספקות. באשר לאדם ולגורלו, באשר לבריאה ולמשמעותה. נאבקתי בכל כך הרבה כוחות אפלים, שלא יכולתי להמשיך הלאה; טבעתי בספקות, נכלאתי בייאוש. ניסיתי לימודים, תפילה, מדיטציה. הכול לשווא. תענית, שתיקה, התבודדות. אולם הספקות נותרו בעינם. גרוע מכך; הם הפכו לאִיומים. לא יכולתי להתקדם, להוביל את עצמי לעבר העתיד. פשוט לא יכולתי ללכת הלאה. עד שיום אחד שמעתי כי רבי ישראל בעל שם טוב מתעתד להגיע לעיירה שלנו. הסקרנות הובילה אותי ל'שטיבל', שם הוא עמד לדרוש בפני חסידיו. נכנסתי בדיוק כשסיים את תפילת עמידה. הוא הסתובב וראה אותי, ואני הייתי משוכנע כי הוא רואה אותי בלבד, ואיש מלבדי. עוצמת מבטו הממה אותי, והרגשתי פחות לבד. ומה שמוזר הוא, שיכולתי לחזור הביתה, לפתוח את התלמוד, ולצלול שוב לתוך הלימוד. אתה מבין," אמר רבי פנחס מקורץ, "השאלות נותרו שאלות. אולם יכולתי להמשיך..."

מה ניסה פנחס מקורץ ללמד את מבקרו הצעיר? אחד: לא להרים ידיים. גם אם יש שאלות שאין עליהן תשובה, יש להמשיך לשאול אותן. שתיים: הספקות אינם בהכרח הרסניים - בתנאי שהם מביאים אותך להתייעץ עם הרבי. שלוש: אל תחשוב שאתה לבד בעולם ושהטרגדיה שלך ייחודית; אחרים התייסרו לפניך באותו צער וסבלו מאותן חרדות. ארבע: עליך לדעת לאן ואל מי לפנות. חמש: אלוהים נוכח בכל מקום, אפילו בכאב, אפילו בחיפוש אחר האמונה. שש: מעשייה חסידית טובה אינה עוסקת בנסים, אלא בידידות ובתקווה, שהם הנסים הגדולים מכולם.

גרסה נוספת לאותה מעשייה: רבי פנחס, שחשש שמא הספקות יחלישו את אמונתו, החליט ללכת למז'יבוז' לפגוש את רבי ישראל הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. במקרה, באותו יום ביקר הבעל שם טוב בקורץ. רבי פנחס מיהר לשוב לקורץ ורץ לאכסניה שבה התארח הבעל שם טוב. באכסניה שמע את הרבי מפרש לחסידיו את הפרק בתורה המתאר כיצד הרים משה רבנו את ידיו בתפילה, והעניק לעם ישראל כוחות להילחם בעמלקים.

"קורה," כך אמר המורה, "שאנחנו מוטרדים, קורה שאמונתנו מתערערת. ומה עושים במקרה כזה? פונים בתפילה לאלוהים ומתחננים אליו שיעזור להשיב לנו את האמונה."

ורבי פנחס הבין שהבעל שם טוב מתכוון גם אליו.

 

אף על פי שהיה מבני לווייתו הקרובים ביותר של הבעל שם טוב, רבי פנחס מעולם לא הצטרף באורח רשמי לתנועת החסידות. הוא בחר להישאר בשוליים, לצפות בעניין ובהנאה במתרחש על הבמה.

אחרי מות המייסד, ביקשו חבריו כי רבי פנחס יטול על עצמו לפחות את תפקיד המתווך במאבקי השליטה בין שני המחנות שייצגו את שני המתמודדים על הירושה: רבי דב בער ממזריץ' ורבי יעקב יוסף מפולנאה. רבי פנחס סירב.

למעשה, הוא עצמו יכול היה להיות מועמד מצוין לרשת את הבעל שם טוב. הוא זכה להערכה ולהערצה מצד מלומדים וחסידים כאחד. חיבתו של הבעל שם טוב כלפיו היתה ידועה לכול. פעם נתבקש הבעש"ט לחוות דעתו על חבריו. הוא נענה לבקשה, אולם כשהגיע לרבי פנחס, קטע את דבריו והשתתק. רבי פנחס היה מקרה מיוחד. רבי אריה לייב משפולי, שנודע בכינויו "הסבא משפולי", העריץ אותו; כך גם רֶבּ לייב האגדי, בנה של שרה, שכינה אותו "המוח של העולם". על פי המסורת החסידית, הבעל שם טוב הוריש את ידענותו למגיד ממזריץ', את קדושתו לרֶבּ מיכל מזלוטשוב ואת חוכמתו לרבי פנחס מקורץ. בספרות החסידית מכונה רבי פנחס "החכם".

הוא היה אדם מכונס, עצור, צנוע ואינדיבידואליסט, וסירב להיות מוכתר לרבי. הוא לא ניהל חצר, לא הציע שום דוקטרינה, לא הבטיח נסים, לא ייסד שושלת ודחה כיבודים וטובות הנאה. היו לו חמישה בנים, אולם רק תלמיד אחד: רבי רפאל מברשד, שהוא שלף מאלמוניותו כשמש בבית כנסת וקברן. כשרבי פנחס נפטר בדרכו לארץ הקודש, ירש אותו תלמידו. באותו יום, ליד הכותל המערבי בירושלים, התגלתה השכינה בפני צדיק* אחד, כשהיא שרויה באבל.

רבי פנחס: הדמות האנושית, הרחומה והיפה ביותר מבין זקני החסידים.

מי הוא היה?

 

בדומה לרוב בני דורו המפורסמים, לא הרבה ידוע על ילדותו ועל שנותיו הראשונות של רבי פנחס. הוא נולד בשקלוב בשנת 1728, למשפחת רבנים ענייה, שאבות אבותיה מתו על קידוש השם. הוא למד תלמוד וקבלה ואף הפגין עניין יוצא דופן במדעים המדויקים ובפילוסופיה.

הוא מיעט לדבר על אביו. לעומת זאת, הרבה להזכיר את סבו, אף הוא רבי פנחס, שכל חייו שוטט במזרח אירופה בחיפוש אחר יהודים מומרים, על מנת להחזירם לחיק היהדות.

רבי פנחס נישא בגיל צעיר וניהל אורח חיים צנוע. לתקופת מה לימד דרדקים וכונה "המלמד האפל", אם בגלל גון עורו השחום, ואם בגלל נטייתו להתבודדות ולמדיטציה.

בניגוד לבעל שם טוב, הוא נודע בזכות בקיאותו וידענותו בספרות הרבנית והקבלה. כתביו הרבים מכילים פירושים לתורה, לספר הזוהר, לתלמוד ואף לשולחן ערוך.

ואף זאת בניגוד לבעש"ט, רצונו היה להישאר במקום אחד ולהתרכז שם בעבודתו, אולם הדבר לא הסתייע בידו. הוא נמלט משקלוב בשל הטרדות ומצא מקלט במירופול שבוולין. בחבל ארץ זה נדד תחילה לקורץ, ולאחר מכן התיישב באוסטרהה. הוא נשאר בה, עד שב 1791 החליט לנסוע לארץ הקודש. בדרכו עצר בשיפיטובקה, מבלי שידע שזו תהיה תחנתו האחרונה.

הוא היה טוב לב ונדיב. פעם שמע את אשתו צועקת על המשרתת שלהם, ומיד נזף בה: "אנא ממך - לעולם אל תרימי את קולך על אף אדם, בני אדם הם יצורים יקרים כל כך." הוא עצמו דיבר ברוך ובסבלנות. הוא היה בעל מסור, אב טוב, ולעתים נדירות איבד את שלוות רוחו. "אני לא חושב שהצלחתי לדכא את היהירות," אמר פעם, "אבל כן הצלחתי להשתלט על הכעס שלי. אני פשוט טומן אותו בכיסי, ושולף אותו רק כשאני באמת נזקק לו."

מטבעו נטה להרהורים, ונהג לבהות במבקריו בדממה, וכך הביא אותם להביט בו מבלי לומר מילה. הוא התפלל בשקט, תוך כדי מדיטציה, ונמנע מכל גינונים חיצוניים של אקסטזה.

בעת מותו של הבעל שם טוב ב 1760, רבי פנחס היה בקושי בן שלושים ושתיים, כך שמן הסתם היה צעיר למדי כשנפגשו לראשונה. הבעל שם טוב התייחס אליו כשווה אל שווה, ויצא מגדרו לזכות בתמיכתו, על אף שבניגוד לבני לווייתו האחרים, כמו רבּי גרשון מקיטוב, רבּי נחמן מקוסוב ורבּי מיכל מזלוטשוב, רבי פנחס לא השתייך לאף קבוצה אזוטרית קיימת. הוא לא ייצג אף בן ברית פוטנציאלי, אף קבוצה בעלת השפעה שתמיכתה היתה חשובה לתנועה החדשה. הבעל שם טוב רצה את רבי פנחס בשל מה שהיה ולא בשל נכסיו: הוא רצה אותו לעצמו ולא לתנועה. אולי נזקק לו יותר כחבר מאשר כחסיד.

"האדם אינו לבד," אמר לו הבעל שם טוב כשנפגשו לראשונה. "אלוהים עושה שנזכור את העבר כדי להקל את בדידותנו. אבות אבותינו ניצבים מאחורינו, וחלקם הועמדו במבחן או נבחרו על ידי אלוהים. כל מה שהם עשו, עבורנו עשו. כל מה שאנו עושים, עבורם אנו עושים. לפני זמן רב, במצרים, כל אחד מאיתנו שאף לשמר את לשון הקודש, את שמות אבותינו וצאצאיהם, ואת זכר הברית. כל אחד מאיתנו ישב לרגלי הנביאים, כדי לשמוע את דרשותיהם. כל אחד מאיתנו צעד במדבר, אל הר סיני וממנו. כל אחד מאיתנו צפה בתפארתה ובשיממונה של ירושלים. כל אחד מאיתנו ליווה את יוחנן בן זכאי בצאתו מירושלים ליבנה; וכל אחד מאיתנו היה שותף למצוקתו ולגאוותו. ולכן עלינו לדבוק יחד."

יחסיהם התאפיינו בעדינות ובאיפוק, אך גם בחמימות. הכבוד והחיבה ההדדיים שהם רחשו זה לזה מנעו מהם לנסות לשנות איש את רעהו.

האגדה מספרת שרבי פנחס ביקר את הבעל שם טוב פעמיים, ושהבעל שם טוב ביקר אותו פעמיים. מסורת חסידית אחרת טוענת שרבי פנחס למד שלושה דברים מהבעל שם טוב. איננו יודעים מה הם היו, אך מה שאנחנו כן יודעים זה שבתמורה, רבי פנחס לימד את הבעש"ט שלושה דברים. האם ייתכן שהיו אלה אותם שלושה דברים?

שני הידידים חגגו יחד את חג השבועות האחרון המשותף שלהם, בעת שהבעל שם טוב שכב על ערש דווי. רוב חסידיו מילאו אחר מצוותו וחזרו לביתם. אולם רבי פנחס נשאר. בשלב מסוים החל להתפלל, בשקט אך בלהט, כשהוא משתדל בשמים בשם האדמו"ר* הזקן. "מאוחר מדי," לחש הבעל שם טוב, "מאוחר מדי, פנחס. את הנעשה אין להשיב."

 

במחלוקת סביב שאלת היורש של הבעל שם טוב, רבי פנחס הזדהה באופן טבעי עם המפסידים - במיוחד עם בנו של המנהיג המת, רֶבּ צבי הירש, המוזכר תכופות בדבריו. רבי פנחס היה איש סודו ומגינו התמידי והאוהב של רֶבּ צבי הירש.

הוא גם שמר על יחסים לבביים עם מפסיד אחר, רבּי יעקב יוסף מפולנאה, שקיווה לרשת את הבעל שם טוב לאחר ששירת אותו בנאמנות. מריר ודחוי, רֶבּ יעקב יוסף העדיף לעתים קרובות לעשות את השבת לבדו. רק רבי פנחס נהג מפעם לפעם לארח לו חברה.

יום אחד ניסה רבי פנחס לנחם את ידידו האומלל בעזרת המשל הבא: "כשהמלך עולה על משכבו בלילה, הכתר שלו נתלה על מסמר בקיר. מדוע על מסמר, חפץ פשוט המשמש אנשים פשוטים למטרות פשוטות, ולא על ראשו של שר שנבחר במיוחד למשימה המכובדת? אומר לך מדוע: אחרי זמן מה, השר שהכתר מונח על ראשו, עלול לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. אולם עם המסמר אין כל חשש..."

מכאן אפשר להסיק שככל הנראה שרר מתח מסוים ביחסים בינו לבין הזוכה בירושה, רבי דב בער, המגיד ממזריץ'. זה לא שרבי פנחס התנגד לבחירה במגיד, או שלא העריך את מעלותיו וכישרונותיו. לא. היתה לו הערכה רבה למנהיג החדש של התנועה. אולם בדרכו העדינה, רבי פנחס לא סמך על אף מנהיג. זו הסיבה שסירב להפוך לכזה בעצמו. במשך זמן רב נמנע מללבוש בגדי רבנות, סירב לחבוש כתר ודחה כל גינוני הערצה. הוא נהג ללבוש בגדים מרופטים ולשבת עם קבצנים וזרים ליד התנור, הרחק מאור הזרקורים. האם חש עצמו לא ראוי או לא מסוגל להנחות אחרים לעבר האמת? אולי חשש יותר מדי מסכנות היהירות הטמונות בהנהגה ואולי אף פחד מפרסום.

הסבא משפולי סיפר את הסיפור הבא: "במשך שנים רבות חייתי חיי נווד. נדדתי בחברת קבצנים מעיירה לעיירה, מכפר לכפר. פעם אחת הגענו לקורץ בערב שבת, והלכנו להשתתף בתפילות שניהל רבי פנחס. כשהן הסתיימו, הוא בירך כל אחד ואחד מאיתנו. כשהגיע תורי ללחוץ את ידו, הוא הביט בי וחיבק אותי. הוא הכיר אותי. שנים לאחר מכן, כשכבר לא הייתי אלמוני, באתי לבקרו שוב. גם הפעם היה זה ערב שבת. שוב בירך רבי פנחס את כל הזרים. כשהגיע תורי, הוא הביט בי ואמר, 'מי אתה? מנין אתה באת?'"

כמה אופייני לרבי פנחס. כשאיש לא ידע מיהו הסבא משפולי, הוא הכיר אותו. עתה, כשכולם יודעים מיהו, הוא לא זיהה אותו. באשר לסבא משפולי, הוא סיים את סיפורו באומרו: "לא טוב להיות מפורסם, לא, לא טוב, אני אומר לכם."

 

רבות מאינספור אִמרותיו של רבי פנחס, המשקפות כולן חוכמת חיים ופיקחות, מתייחסות לסכנות הטמונות ביהירות - כיצד יש לחשוף אותה, כיצד להילחם בה ולהכניעה.

"אם מישהו חש צורך לכבד אותי," אמר, "פירוש הדבר שהוא צנוע יותר ממני. פירוש הדבר שהוא טוב וצדיק ממני. פירוש הדבר שעלי לכבד אותו. אולם אם כך, מדוע הוא מכבד אותי?"

תלמידו, רבי רפאל מברשד, אמר: "כשאתייצב בפני בית דין של מעלה, חבריו ישאלו אותי על חטאי השונים, ואני, כמובן, אעשה כמיטב יכולתי להמציא בפניהם כל מיני תירוצים. מדוע לא למדתי מספיק? לא היה לי לא כישרון ולא זמן. מדוע לא התרכזתי יותר בתפילה? הייתי עסוק מדי במציאת פרנסה. וצומות, האם צמתי? לא, לא, הייתי חלש מדי. מה בדבר צדקה? לא, לא, הייתי עני מדי. אבל אז הם ישאלו אותי, 'אם אלה פני הדברים - אם לא למדת ולא התפללת, אם לא היתה בך חמלה ולא נתת לצדקה, אם היית עסוק מדי בעצמך - הכיצד זה הפגנת יהירות רבה כל כך?' ולשאלה זו לא תימצא לי כל תשובה או תירוץ."

רבי פנחס אמר: "לכל חטא יש סיבה, טובה או רעה - למעט ליהירות, שאינה זקוקה לסיבה כדי לגדול ולגדול. אפשר בקלות לרבוץ על האדמה בסחבות ולרעוב; אפשר להיות חף מכל מעלה וידע, ועדיין לחשוב כל הזמן, אני נפלא, אני מלומד, אני צודק."

הוא גם אמר: "כל מה שאני יודע למדתי מוקדם יותר, כשישבתי בשורה האחורית והייתי בלתי נראה. עכשיו אני כאן, תופס מקום של כבוד, ואיני מבין..."

כל מנהיגי החסידות היו מודעים לאִיום הרוחני הטמון במעמדם. קשה לטעון שיש בך כוחות מבלי ליפול למלכודת האמונה שאתה ראוי להם. החל מהמגיד, כל האדמו"רים הדגישו את הצורך האבסולוטי והתמידי להילחם בגאווה ובשאננות. אלא שהוא, רבי פנחס, סירב אפילו להתפתות.

 

אם כן, מה משך אותו לחסידות? רק הבעל שם טוב והידידות איתו? לא. הוא נותר מחובר לתנועה עוד כשלושים שנה לאחר מות מייסדה. המניעים שלו לא היו אישיים בלבד; הם היו קשורים לתנאים ששררו בקהילות היהודיות במזרח אירופה.

החסידות היתה באותם ימים התנועה המהפכנית ביותר ביהדות. היא הלהיבה את הצעירים, עוררה את החולמים, העניים, הנואשים והמובסים. גם האליטה הצטרפה; אפשר לראות זאת ברמתם של בני לווייתו הראשונים של הבעל שם טוב. כולם היו מלומדים גדולים ומפורסמים. גם הם חשו שהחסידות מביאה איתה משהו חיוני להמשכיות היהודית: היא הציעה תקווה לחסרי התקווה ותחושת שייכות לאלו שנזקקו לה. הכפריים המגורשים, המבודדים, הדלפונים וחסרי ההשכלה, שעקב סיבות שאינן קשורות בהם חיו בשולי ההיסטוריה, ואף מחוץ לגבולותיה, חשו לפתע מחוברים לעם ישראל ולגורלו. עוצמת התנועה לא נבעה מאידיאולוגיה אלא מחיים: הבעל שם טוב שינה בפועל את איכות ותנאי חייהם של מאות רבות של תושבי עיירות וכפרים; נצחונו התבטא בהישרדות קהילותיהם המפוזרות.

שכן היו אלה ימים אכזריים עבור יהדות מזרח אירופה. בעוד וושינגטון והגנרלים שלו לחמו למען עצמאות אמריקה והמהפכנים הצרפתים הכריזו על שלטון ההיגיון והחירות, היהודים ברוסיה ובפולין היו מבודדים ואומללים. יהודי פולין עדיין הואשמו, כעניין שבשגרה, בעלילת דם. סופר פולני כתב: "בדיוק כשם שחירות אינה יכולה להתקיים ללא הזכות להפגין, כך המצה של פסח אינה יכולה להיאפות ללא דם נוצרי..."

בבריטניה, הפרלמנט דחה הצעות להענקת זכויות אזרחיות ליהודים. ברומא, האפיפיור פיוס השישי הטיל על שבעת אלפים מבני עירו היהודים קלון פומבי. ברוסיה, היהודים נרדפו ונטבחו. וולטיר ורוסו, קאנט וגתה, מוצרט וגויה, דנטון ורובספייר - כולם היו בני דורם של הבעל שם טוב, המגיד ממזריץ' ורבי פנחס מקורץ, אך הם כמו חיו בעולמות שונים. ההיסטוריה היהודית התפתחה בשולי ההיסטוריה. בעידן הנאורות לכאורה, היהודים עדיין נחשבו כבני מעמד תת אנושי, לא רק על ידי פנטים נוצרים, אלא גם על ידי חילונים נאורים.

לפיכך היתה ליהודים סיבה טובה לפקפק בחוכמתה ובמידת הצדק של החברה. היתה להם סיבה טובה לפקפק בכוח האבסולוטי של הרציונליזם. לכן הם פנו פנימה והפכו למיסטיקנים. הם פנו לרבי כי רק הוא ידע איך לנחם אותם, איך להעניק להם תחושת קדושה. לפתע, ובפעם הראשונה מזה מאות שנים, הם הבינו שהם אינם יצורים חסרי תועלת. בעיני הרבי כל מחווה שלהם, כל תפילה, ולו המגוחכת ביותר, חשובה. רועה הצאן שניגן בחלילו ביום כיפור עשה מעשה שהדהד בספֵירות הגבוהות ביותר. ברכת הקבצן חייבה את אלוהים להעתיר ברכה משלו.

אלוהים הוא בכל מקום, אמר הבעל שם טוב. גם בכאב? כן, גם בכאב - במיוחד בכאב. אלוהים הווה, ופירוש הדבר שהוא נוכח בכל יצור אנוש. גם בחסר ההשכלה? כן, גם בחסר ההשכלה. וגם בחוטא. וגם בעניו. במיוחד בעניו. וכל אחד יכול לחוש בו. כשהוא יושב על כס מלכותו, אמר רבי פנחס, גם דמעות החוזר בתשובה וגם להט המאמין מגיעים אליו. אלוהים הווה, אלוהים הוא אחד; ומשמעות הדבר שהוא אותו הדבר עבור אנשים הפונים אליו בדרכים שונות.

הצעת הניחומים הזו היתה בה בעת גם קריאה לאחדות. בתוך המסגרות החסידיות, נאמר ליהודים שהם יכולים להגשים את עצמם, כיהודים, בדרכים רבות: התלמידים באמצעות לימודם, העניים באמצעות אדיקותם. אלוהים אינו אדיש והאדם אינו אויבו - זו המהות של המסר החסידי. היה זה מסר נגד ייאוש, נגד כניעה. הוא הפך את היהודי למודע לבעיותיו וליכולתו לפתור אותן. הוא לימד אותו שיש לשאוב תקווה מתולדות חייו שלו עצמו, ושמחת חיים מתוך עולמו.

הדאגה של החסידות ליהודי האומלל, לקורבן הנשכח, הניעה תלמידי חכמים רבים לשנות את סביבתם ואת אורח חייהם ולהצטרף לתנועה, ואחרי מותו של המגיד ממזריץ' ב 1772, הם הפכו למנהיגיה. הם ענו על צורך, ומכאן הצלחתם הבלתי נמנעת.

 

גם רבי פנחס נעשה פופולרי, למגינת לבו. אנשים רבים מדי פקדו אותו מסיבות רבות מדי, וגזלו ממנו זמן רב מדי של לימוד ומדיטציה. באחד מימי כיפור הפנה את התחינה הבאה לאלוהים:

"אדון עולם, מחל לי על חוצפתי. אני יודע שעלי להודות לך על הכישרונות שהרעפת עלי, להודות לך שעשית אותי אהוב על כל כך הרבה מילדיך. אבל אנא הבן שלא נותר לי פנאי בשבילך. עשה משהו, בבקשה ממך. עשה שאנשים יאהבו אותי פחות..."

בקשתו נתמלאה. אנשים חדלו לפקוד אותו בביתו, פסקו לברך אותו ברחוב. והוא שמח. אבל אז הגיע חג סוכות. כנהוג, הוא נשא בלהט את תפילת אושפיזין, והזמין את אבות האומה להתארח באוהלו. ראשון הגיע אברהם אבינו; הוא עמד בפתח האוהל אולם סירב להיכנס פנימה, בהסבירו: "אם איש אינו בא לבקרך, מוטב שגם אני אדיר את רגלי. יהודי חייב לחיות בקרב עמו, לא רק למען עמו..." למחרת הפנה רבי פנחס תחינה נוספת לאלוהים, והאנשים חזרו לפקוד אותו.

גם זהו חלק מהמסר החסידי: יש פתרון לבדידות - ובדידות איננה פתרון. מה משמעות התיקון? נהג רבי פנחס לשאול. משמעותו שעליך לדאוג לא רק לעצמך אלא לכל הסובב אותך; עזור לאחרים וכך תעזור לעצמך. ברצונך לשרת את אלוהים? תתחיל עם בניו. יש לחלוק את הידע, כמו גם את האמונה וכל דבר אחר.

אנשים הביאו לו כסף, והוא מיד חילק אותו לעניים. פעם אחת העיר: "אני חושק רק במה שיש לי כבר." כמה פשוט וחכם - עדיף לחשוק במה שיש לנו מאשר להשיג את מה שאנו חושקים בו.

פעמים רבות היו תלמידים פונים אליו לעזרה בשאלות של אמונה. לאחד אמר, "נכון, ייתכן שאלוהים מתחבא, אבל אתה יודע זאת. די בכך." האם התלמיד סבל פחות? לא, אבל הסבל שלו היה שונה.

משנאמר לו שאתאיסטים דורשים הוכחה לקיומו של אלוהים, הוא מיהר לבית המדרש, פתח את התיבה, אחז בספרי התורה וזעק: "אני נשבע, אני נשבע שאלוהים קיים; האין זאת הוכחה מספקת?"

תלמיד אחד סבל ממצוקה כה קשה שלא העז לדבר עליה. רבי פנחס הביט בו וחייך. "אני יודע, אני יודע איך אתה מרגיש... אבל אמור לי, אם אני יודע, אתה לא חושב שגם הוא יודע?"

*

כשדיבר על נושאים רציניים ודחופים, הפגין חוש הומור דק.

"כל הדברים החשובים נדירים," ציין פעם. "מיליוני אנשים חיים על פני כדור הארץ, אולם רק מיעוטם יהודים. בקרב היהודים, רק מיעוטם מלומדים. בקרב המלומדים, רק מיעוטם אדוקים. ורק מיעוט מתוכם יודע כיצד להתפלל כראוי."

בפעם אחרת אמר: "אלוהים ברא את חוה כדי לשמש לאדם עזר כנגדו. מה פירוש הדבר? ובכן, תארו לעצמכם שאתם מבקרים איש עשיר, ומבקשים ממנו צדקה. הוא מקבל את פניכם בחום ואומר: 'אוי, הלוואי ויכולתי, הלוואי ויכולתי לתת לכם כל צורכיכם, כל מה שמגיע לכם, אבל אתם מבינים, איני יכול; אשתי מתנגדת.'"

תלמיד שאל אותו: "מה עלי לעשות? יצר הרע רודף אותי." והוא השיב: "אתה בטוח? אתה בטוח שזה לא להפך?"

למרות חדות התפישה והמחשבה שבה ניחן, רבי פנחס היה גם תמים. הוא היה משוכנע, למשל, שכל המחלות מקורן בשקרים. אדם שלא משקר לא יחלה. וגם: כשיהודי עונה לשאלה, הוא מביס את אויבי ישראל. אם התשובה נכונה, כל אויבי ישראל יובסו. וגם: כאשר אמירת שקרים תיחשב לעבירה חמורה כמו ניאוף, המשיח יבוא.

ביום הדין, נהג לומר, אפילו כָּן הקריאה יעמוד לדין ודינו ייגזר.

וגם: אחרי מותו, צדיק מטפס מעלה שלב אחר שלב, עד שהוא הופך תחילה לאות קדושה, לאחר מכן למחשבה קדושה ולבסוף לשם קדוש.

ועל העצה הבאה הוא אהב מאוד לחזור בשמו של הבעל שם טוב: אם אתה מרגיש צורך להלל, הלל את אלוהים; אם אתה מרגיש צורך להאשים, האשם את עצמך.

 

ספרו של רבי פנחס, שפורסם לאחר מותו - מדרש פנחס - מכיל פתגמים, משלים ותובנות, ומשלב את המסורת הכתובה עם זו שבעל פה, את הסודות החתומים עם הרמזים הגלויים. הוא אהב מאוד את ספר הזוהר ומצא בו מפלט.

הגאולה תפסה מקום מרכזי במחשבותיו ובחלומותיו. איזה חסיד אינו מחכה לביאת המשיח? איזה רבי אינו מנסה להחיש את בואו? להיות יהודי פירושו לקשור את גורלך עם זה של המשיח - עם זה של כל אלה הממתינים לבואו. כיצד אפשר להחיש את התרחשותם של אירועים? תשכחו מהשיטות הקבליסטיות. הן מסובכות מדי ובלתי נגישות והן לא הוכיחו את עצמן בעבר. לא, עדיף לנסות שיטות פשוטות יותר. עדיף לפנות לאנשים פשוטים יותר. כל יצור אנוש יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. בכוחו של כל פרט לקצר את הגלות.

כאן טמונה מקוריותו של רבי פנחס. בדרשותיו, הוא לא מייחס שום תפקיד חשוב לצדיק, ובוודאי ובוודאי לא תפקיד של מתווך בין שמים לארץ, של הכלי שנבחר בידי אלוהים להביא וליישם את דברו. במקום זאת הוא מדגיש את חשיבותו של כל פרט, ולא חשוב אם צדיק הוא או אם בור ועם הארץ. כל אחד מאיתנו מסוגל לפתוח את השערים ולאפשר למושיע להופיע בקרבנו.

"לו הייתי רוצה," אמר רבי פנחס, "הייתי יכול להביא את המשיח באותה קלות שבה אני מרים פיסת קש; אבל אני מעדיף להסתמך על הכול יכול. והוא מסתמך על האדם. אם כל היהודים יתנו צדקה, הגאולה תגיע."

בהזדמנות אחרת אמר: "אם כל בני האדם ידברו אמת, לא יהיה עוד צורך בביאת המשיח; הוא כבר יהיה כאן. כשם שהמשיח מביא את האמת, כך האמת מביאה את המשיח." האמת: האובססיה הטוטלית והתשוקה המוחלטת של רבי פנחס.

"ריסקתי את כל עצמותי כשעבדתי על עצמי להשיג את האמת," אמר. "זה לקח לי עשרים ואחת שנה: שבע שנים לגלות מהי האמת; שבע שנים נוספות לגרש מתוכי את השקר; ושבע השנים האחרונות לאמץ את האמת אל קרבי."

יחס הכבוד כלפי האמת היה נטוע כה עמוק בקרב חבריו וחסידיו, שהם לא העזו לחזור על דבריו מחשש שמא יסלפו אותם.

פעם עצר אדם ברחוב את יורשו, רבי רפאל מברשד, ושאל אותו, "האין אתה רבּי רפאל מברשד?" "כן... אני חושב," השיב הרבי.

כשזומן להעיד לטובת אדם שפקפק בחפותו, בילה רבי רפאל את כל הלילה בבכי: הוא לא יכול היה להביא את עצמו לדבר שקר אפשרי. הוא בכה ובכה, ועם עלות השחר נפטר.

פעם, בעת תפילת מעריב, השמיע רבי פנחס זעקת כאב כה חזקה, שהחרידה את חסידיו. בדיוק עברה מתחת לחלונו הרוזנת שהיתה הבעלים של רוב הנכסים בקורץ. "מעולם לא שמעתי זעקה כל כך מלאה באמת," אמרה לפמלייתה. כשסיפרו לרבי פנחס על הערתה, הוא חייך; היא מצאה חן בעיניו. "כל אחד יכול למצוא אמת," העיר, "אפילו הגויים." בהזדמנות אחרת הדגיש: עלינו לאהוב אפילו את הרשעים בקרב הגויים ולהתפלל עבורם; רק אז תתממש הגאולה.

אולם דאגתו העיקרית, כמובן, היתה לקהילה שלו, לעם שלו, שעבורו התחנן לאלוהים. "לו רק ידעתי לשיר," לחש פעם, "הייתי מכריח אותו לרדת ולשהות עם ילדיו, להיווכח בסבלותיהם ולהצילם." פעם אחרת קרא: "מדוע אתה משאיר את עמך בגלות? מדוע עליה להימשך זמן רב כל כך? רק משום שאיננו ממלאים, ולא מילאנו בעבר, אחר מצוותיך? אבל אמור לי, אמור לי, מי הכריח אותך לתת לנו אותן? האם ביקשנו אותן, האם רצינו אותן? אתה הוא שהכרחת אותנו לקבל אותן. אדרבא, אדון עולם, אמור לי: האם לא ידעת כבר אז שלא נוכל למלא אחר כל מצוותיך? ולמרות זאת בחרת בנו - אז מדוע אתה כועס?"

כמו בן תקופתו הנודע רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הוא נהג לדבר אל אלוהים ביום כיפור ביידיש, ולהתחנן בשם עם ישראל באמונה ובלהט כה חזקים שכל מי ששמע אותו רעד מהתרגשות.

 

נושא נוסף שהעסיק את רבי פנחס והשתלט על חייו היה החברות.

הוא היה חבר גם לעמיתיו וגם לתלמידיו; לעולם היה בתפקיד החבר. הוא הבין שכדי להצדיק את האידיאלים שלה במונחים אנושיים, על החסידות להתפתח למרכז המקרין חברות - וכך אומנם קרה. דיבוק חברים היה לאחת המצוות החשובות ביותר בחסידות. אנשים באו למזריץ', ולאחר מכן לליז'נסק, לרוז'ין וללובלין, לא רק כדי לפגוש את הצדיק אלא גם כדי להכיר חברים, לחלוק ביחד את השמחות והעצב, לעזור איש לרעהו במחווה, במילה טובה, בחיוך, בשיר או במעשייה.

סיפר רבי רפאל מברשד, "פעם אחת הזמין אותי אדוננו ומורנו רבי פנחס מקורץ להצטרף אליו למרכבה שלו. לצערי, לא היה מספיק מקום. 'אל תדאג,' אמר אדוננו בקול מרגיע. 'אל תדאג; הבה נהיה חברים קרובים וכך יהיה מקום.'"

ועוד נזכר רבי רפאל, "רבי פנחס אהב מאוד לדבר על החברות; לעתים קרובות התייחס לאלוהים, ברוך הוא וברוך שמו, כאל ידיד, ידיד אמיתי. וכשדיבר עליו, פניו זהרו מאהבה."

הסיפור הזה די בו כדי לגרום לנו לחבב ולהעריץ את רבי פנחס מקורץ. הכרנו את אלוהים כאב, כשופט, כמלך; מעולם לא ראינו אותו בתפקיד חברו של האדם, תפקיד שרבי פנחס היה נלהב לייחס לו.

אולם אפילו רבי פנחס, שחיפש ידידות אצל כל אדם, בכל מקום, אפילו בשמים, נידון בחודשיו האחרונים על פני אדמות לעצבות. כמו אדמו"רי חסידות רבים באותה תקופה, הוא שקע משום מה בדיכאון - בדיוק המצב שממנו ניסה נואשות לחמוק.

אין בידינו נתונים ברורים על שינוי מצב רוחו והשקפתו. עלינו להסתמך על רמיזות, שרובן מבוססות על אינטואיציה יותר מאשר על עובדות. אולם בספרות החסידית האינטואיציה חשובה לא פחות מהעובדות.

 

בשנת 1791, שנתו האחרונה של רבי פנחס, התרחש אירוע בלתי צפוי. לפתע הוא עזב את אוסטרהה, שם שימש כרב, ונסע לשיפיטובקה, להיפרד מחמיו. תוכניתו היתה להתיישב בארץ הקודש. לא היתה זו הפעם הראשונה שהתעורר בו הדחף לנסוע לשם. שנים אחדות קודם לכן התפתה לכך בחלום ועמד לצאת לדרך, אולם אז נפל למשכב. "אינך רוצה שאסע," אמר לאלוהים. "בסדר, אשאר."

הוא נשאר, אבל המשיך לחלום. אהבתו לירושלים היתה כה עזה, שהוא ניסה לראות את העיר בעיני רוחו, אולם ללא הצלחה; היא היתה מעבר לדמיונו. כל שהצליח לעשות היה לחזות בדמיונו מישהו שהיה בירושלים.

עתה היה מוכן למסע. הוא היה נחוש בדעתו להתנתק מסביבתו המוכרת במזרח אירופה ולהפנות כתף לסבל בגולה.

שנות חייו האחרונות היו אפופות חרדה. הוא הרבה לדבר על משאלות בלתי מוגשמות: "לו רק יכולתי לשיר..." או: "לו רק יכולתי לכתוב את מה שפי מדבר..." וגם: "אני מפחד מאוד להיות חכם יותר מצדיק, אבל," הוא הוסיף, "אני חולה מדי." סתם ולא פירש.

תכופות, תכופות מדי, הוא נתקף דיכאון. "אני לומד את ספר הזוהר," התוודה בפני רבי רפאל. "אני חוקר את מעמקיו ולעתים אני חש פחד. אני יושב ובוהה בספר הזוהר שלפני. אני מתבונן ומתבונן בשתיקה - וזה כל מה שאני עושה."

פעם גילה סודות אחדים לבני לווייתו, ומיד אסר עליהם לגלותם לאחרים. מאוחר יותר, הביע חרטה על כך שחשף את הסודות מלכתחילה.

רבי פנחס החל להשמיע דברים מוזרים. כשנזכר בביקורו בזסלב עשרים ושתיים שנה קודם לכן, סיפר שהיה זה "כדי להבריח כוח גדול" מחוץ לפולין, בעזרת תפילותיו. הוא כתב מכתב מסתורי לרֶבּ ישעיהו מסתורי ש"התקשה בקבלת עול מלכות."

הוא השתנה; אולי נחתה עליו טרגדיה, אולי עבר חוויה אישית קשה. מה זה יכול היה להיות? מה יכול היה לגרום לו, למנחם, לא למצוא ניחומים?

מחלתו? ייאושו? פני הדברים בעולם ובבית? מאבקים קשים התנהלו בין החסידים למתנגדים. חרמות וגינויים באו בזה אחר זה. מבחינה מספרית התנועה פרחה - בתוך שלושים שנה היא נעשתה דומיננטית ברוב הקהילות המדוכאות במזרח אירופה - אולם פוטנציאל ההתדרדרות הרוחנית היווה סכנה אמיתית. לפתע היו יותר מדי אסכולות, יותר מדי חצרות, יותר מדי רֶבֶּיים - וחלק מחסידיהם החלו לריב ביניהם. נוצרו חמולות; עודדו נאמנויות כיתתיות. הזמנים עדיין היו הירואיים, ואדמו"רים גדולים כמו רבי אלימלך מליז'נסק, הברדיצ'בר והברסלבר הציתו את הלהט בכל מקום. אולם התנופה והטוהר שאפיינו את ההתחלה התפוגגו, או לפחות נשכחו במקומות רבים.

הדברים לא נעלמו בוודאי מעיניו של רבי פנחס מקורץ: ההתקפות על רבי נחמן מברסלב; המחלוקת בין ליז'נסק ללובלין. הוא ודאי התייסר מההכרה שיהודים, ואפילו חסידים, מסוגלים לדחות ידידות; שגם יהודים, ואפילו חסידים, יכולים לעתים להיות חסרי חמלה. והוא זכר בוודאי את הימים הראשונים, את חזונו של הבעל שם טוב, את צלילות הדעת של המגיד, את עוצמת הלהט של חסידיהם. הוא היה עד לשלושה דורות של מנהיגים וחסידים. האם צפה את נפילת התנועה? האם זו היתה הסיבה לעצב שתקף אותו? או האם, כמו יתר אדמו"רי החסידות, שמע יותר מדי סיפורי עצב וכאב? אנשים באו אליו ללא הרף להשמיע בפניו את ספקותיהם וחרטותיהם, לחלוק עמו את צרותיהם וסבלותם. האם הגיע רגע שבו לא יכול היה לשאת זאת יותר? או שמא צפה את סופה של קורץ?

האם היו אלה האינטואיציה או הדמיון הטרגיים של רבּי פנחס, שהניעו אותו לשמש דוגמה ולהתרחק - להתרחק משנאת הגויים ומחולשת היהודים, להתרחק מהקבוצות המתקוטטות וממנהיגיהן, להתרחק מהחלומות הבלתי מוגשמים? או האם פשוט רצה להשאיר הכול מאחוריו וללכת לארץ ההבטחה והנבואה, ללכת לקונן בירושלים, על ירושלים ולמען ירושלים, לבכות כפי שרק בירושלים אפשר לבכות?

אולם כמו חברו הטוב הבעל שם טוב, גם עליו נגזר משמים לא להגיע לעיר הקודש. נגזר עליו משמים למות בדרך.

זמן קצר לפני שעמד לעזוב את שיפיטובקה, החל להצטמרר מחום. הוא סבל מכאבים עזים, ומוחו קדח. הוא דיבר על המוות בחרדה. הוא לא רצה למות - לא אז ולא שם. הוא פחד למות לבד, ללא חבריו. הוא ביקש שיקראו לידידו רבּי רפאל. כשרבּי רפאל הגיע, השתפר מצבו. הם שוחחו ארוכות, וכשחדלו לשוחח, רבי פנחס סירב לדבר עם מישהו אחר בחדר. במשך יומיים שכב מבלי לזוז או להשמיע הגה. לאחר מכן החל לקרוא לידידו הוותיק רבּי חיים מקראסנה, שלא נוכח שם. בשבת שלאחר מכן הוחמר מצבו; הסוף קרב. רבי פנחס נשמע לוחש, "חיים, חיים, ידידי, אחי - בוא אלי... אני פוחד... הצל אותי ממלאך המוות, חיים, אם תישאר איתי, ידידי, לא אמות."

מועצת רבנים שהתכנסה בדחיפות לבקשת רבי שמשון משיפיטובקה, אישרה לשגר שליח מיוחד לקרוא לרבּי חיים מקראסנה, שעשה את השבת בעיירה סמוכה. השליח נשא מכתב עם התאריך היום שבת קודש. היה זה מירוץ נגד הזמן, מירוץ נגד המוות.

הזמן ניצח. המוות ניצח. החסידות הובסה. כשרבּי חיים מקראסנה הגיע, כבר היה מאוחר מדי. חברו כבר היה בעולם הבא.

 

המסתורין שאפף אותו נותר על כנו. איננו יודעים מה אירע לו בסוף חייו, ולעולם גם לא נדע. מדוע הוא, שהיה תמיד צלול, שליו ורגוע נתקף בסוף ימיו בחרדה כזו? מה הוא ראה? אילו חזיונות היו לו, ובנוגע למי? מה היו השאלות? האם היו תשובות? האם הבין לפתע שאין ליהודים חברים בשום מקום? האם התבהר לו שהמשיח יתבושש לבוא - הרבה יותר משצפה, הרבה יותר משחשש?

הוא מת, וקורץ מתה איתו. ועתה הוא הפך לאות קדושה, למעשייה מסתורית, לשם מעורר: המפתח לחוכמה ולחמלה.

המסע שלו הוא המסע שלנו, השאלות שלו נותרו השאלות שלנו... ועלינו להמשיך.