אדוני הבובות

פרולוג

הוא כמעט לא מצמץ. מוחו היה צלול ומחשבתו בהירה באופן יוצא דופן. הוא הביט שוב אל עבר החלון.
ריח בתי החולים החליא אותו.
על המיטה שכב ללא ניע אדם מבוגר. גופו היה קפוא כמו עיניו, ובאפו היתה תחובה צינורית. החרחור הקלוש שהשמיעה הצינורית התמזג בצפצוף המוניטור, שמנה את פעימות לבו הקשיש.
הצפצוף גרם לגבר במקטורן האפור להרים מבטו אל המוניטור. תחושת אכזבה מילאה את חלל חזהו.
לא כך תכנן את הדברים. מטח יריות מטווח אפס היה אמור לקפח את חיי האיש.
לא משהו שאי אפשר לתקן, חשב לעצמו.
הוא הביט שוב מבעד לחלון.
אורות החדר השתקפו בו וסנוורו אותו קלות.
הוא שלח את ידו השמאלית אל הכיס הפנימי של מקטורנו, שלף את משתיק הקול והרכיב אותו על קצה אקדחו. בצעדים קלים התקרב אל המיטה שעליה שכב הזקן המחרחר. היה נדמה לו כי קצב צפצופי המוניטור גבר ככל שהתקרב. הוא שחרר את נצרת האקדח ועשה את צעדו האחרון אל המיטה.
עיני הזקן היו פקוחות לרווחה. הוא מצמץ עם כל שאיפת אוויר.
האיש במקטורן האפור הסיט את התחבושות שכיסו את חזהו של הזקן, הצמיד את משתיק הקול לעורו החשוף וסחט את ההדק. שריקה שקטה נפלטה מאקדחו, מלווה ברעד אחרון של הגוף השוכב על מיטת הניתוחים. האיש במקטורן האפור הניח את כף ידו על עיניו מלאות הפליאה של הקשיש ועצם אותן. בסיפוק הבחין איך הופך צפצוף המוניטור לצליל ארוך, מתמשך.
הוא החזיר את האקדח אל נרתיקו ויצא בזריזות מהחדר. בדרכו חלף על פני שני שומרים שניצבו מחוץ לדלת וליד צוות הניתוח, שעבר תדריך בחדר הסמוך.
בטרם נכנסה האחות שהופקדה על הכנת הזקן לניתוח החירום, נעלם האיש במקטורן האפור במבוך מסדרונות בית החולים.