נס קיבוץ גלויות

מבוא

הרב בנימין לאו

חורבן בית המקדש הראשון ועזיבת ארץ ישראל גללו את ספר הגאולה וגנזו אותו לימים רבים. הייעוד הא־לוהי המכוון את העם היהודי להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" הפך לנחלת העבר. המציאות של יהודים גולים באדמת נכר, או חיים בארץ ישראל תחת שלטון זר, חוללה מהפך עמוק בתודעה היהודית. את החלום על ממלכה המירה המציאות של הקהילה, סולידריות וערבות הדדית בלי שום חלום של ריבונות ועצמאות. מדי פעם "הבליחה" לעולם קבוצה החותרת למלחמת קוממיות, אך ימי הקבוצות הללו היו קצרים: ימי המקבים, ימי המרד הגדול וימי מלחמת ביתר.
בעולם התורה שלאחר חורבן הבית השני קם רבי עקיבא וחיבר מחדש את האומה עם התורה. אמונתו במלכות דוד המשולבת עם מלכות שמיים הניעה את רבבות תלמידיו והבעירה את אש המרד ברומא. אך תוצאות המרד רק העמיקו את תודעת הגלות וקיבעו את הציפייה הפסיבית למשיח. ההנהגה היהודית התבצרה בהוויה דתית שעמוד השדרה המרכזי שלה הוא קיום תורה וחסד: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג).
ההתעוררות לשיבת ציון בעת החדשה התקבלה ברגשות מעורבים. העולם ה"דתי" חש שהלאומיות אין לה דבר עם הדת, והתנועה הלאומית ביקשה לאשר את התודעה הזו בהתנערות מהיהודי הישן. תורתו הלאומית של רבי עקיבא נישאה בפיהם של מעטים, ובראשם הראי"ה קוק. הוא תבע לאמץ את חזון הגאולה, ולראות את האומה ואת התורה כשלמות אחת ממקור הקודש. הוא לא הסכים שהלאומיות והדת יהיו שני עולמות נפרדים שעליהם ללמוד ולהסתדר בכורח נסיבות החיים, כפי שראו זאת רבים בתנועת המזרחי. לשיטתו, הלאומיות יונקת את לשד חייה מן הדת וזו מתעוררת לחיים מצמיחתה של הלאומיות, ושתיהן באות מן הקודש העליון. הרב קוק גם הבחין ביחס המזלזל של ראשי הציונות ל"מזרחי". על פי דבריו (אגרות ג, עמ' קע"ג) אין למזרחי סיכוי של ממש להשתלב בתנועה הציונית באופן משפיע ומכריע, אלא רק "כטפיל הנדחה מפני אדוני התנועה הציונית, שכל עניינם רק חוסן לאומי גשמי". כשהרב קוק ביקש לברך את תנועת "בני עקיבא" להיווסדה הוא השתמש במילים אלו:
מרבי עקיבא אורן של ישראל אשר בשמו אתם נקראים בבחינת איגודכם היו נא מכוונים לשלשת הסימנים המציינים לנו לדורות את קדושתו העליונה שהם: ראשית - אהבת תורה עד לכדי מסירות נפש של סבל בלתי גבולי, הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו". השנית - ההכללה "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא" - פלגים רבים הולכים וזורמים, מתניתין, תוספתא, ספרי, ספרא וכו' אך הכל בא מתוך הים הגדול תורתו הכוללת של רבי עקיבא... והשלישית - היא מידת רבי עקיבא המיוחדה שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה להיות לנו לאור עולם התלהבות ומסירות לחזק על חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו.
מאמרי הראי"ה, עמ' 202-203

דרך ה"אורות" של הרב קוק הייתה ספונה בחוגים סגורים במשך שנים ארוכות, ולא השפיעה על מערכת החינוך הדתית, שהייתה נתונה בידי הנהגת ה"מזרחי". רק לאחר מלחמת ששת הימים קמו בוגרי ישיבת מרכז הרב, תלמידי הרב צבי יהודה קוק, שגדלו והתחנכו בארץ, שירתו בצה"ל והשתתפו במלחמה, והובילו את תורת הרב קוק למרכז החברה הישראלית הציונית, ושינו גם את פני המחנה הציוני־דתי. מבין תלמידים אלו בלט הרב יואל בן־נון, שיחד עם חברו ר' חנן פורת הוביל להקמת הישיבה בגוש עציון, בהנהגת הרב עמיטל ז"ל.
הרב יואל גדל בבית ציוני מלא לשון מקרא ולשון חכמים, ואל בית גידול זה השתרגה תורת הגאולה של הרב קוק. כך התגבשה אישיות ישראלית־יהודית־ציונית, שבכל שיעור ובכל מאמר מאירה לסביבותיה.
מפעלו הגדול של הרב יואל בן־נון הוא בהוראת התנ"ך. מתוך "אורות" הרב קוק, ומתוך השפה העברית והכרת תולדות עם ועולם של בית גידולו בחיפה, נולדה מהפכה גדולה בלימוד התנ"ך בעם ישראל, במיוחד בעולם הישיבות. האמונה שהניעה את המהפכה הזו קבעה כי לתנ"ך צריכה להיות השפעה על דמותו הרוחנית של כל אדם מאמין, ובפרט כאשר עם ישראל חוזר לחיות בארץ ישראל, ארץ התנ"ך, שעומדת במרכזו ובמוקד נבואות הגאולה. במהלך למעלה מארבעים שנה הרב יואל בן־נון מחנך את שומעי תורתו להתמודד עם המשתמע מדברי התורה שבכתב ושבעל פה. שאלות יסוד של מהלך הגלות והגאולה, ישראל והעמים, תורה א־לוהית וחכמה אנושית - מתבררות במאמריו הכתובים בשילוב של רגש סוער ושכל יוצר.
במשך השנים עברה החברה הישראלית בכלל, והדתית־לאומית בפרט, תהליכים מפותלים ומסובכים ביחסן לערכי היסוד של הלאומיות היהודית. יש מבני התנועה הציונית שמצאו עצמם מרוחקים מזהות לאומית־ציונית. ואילו היו מבני התנועה הדתית שמצאו עצמם נבוכים מול מהלכים נסוגים במהלך הגאולה, והתרחקו גם הם מן הזהות הציונית־הדתית. בין אלה לאלה פוסע הרב יואל בן־נון באמונה עזה ומבקש להשמיע קול מאוזן, מעודד מפני ייאוש ואכזבה, מזהיר מפני זחיחות דעת וקנאות, ומעורר להמשך הדרך.

אם נבקש לשים את האצבע על המחשבה העיקרית שמלווה את הספר שלפנינו, הרי היא טמונה בהקשבה הדרוכה לחידוש הברית בין ה' לעמו בעת החדשה. את התעוררות הגאולה מסמן הרב בן־נון בעליות הגדולות ובהקמת המדינה. מלחמת ששת הימים, שבה לחם הרב בן־נון והיה ממשחררי ירושלים, היא כבר שלב פנימי ולא השלב המכונן. מבחינה זו הוא מדלג על תורת רבו, הרב צבי יהודה קוק, שלפיה מלחמת ששת הימים היא קפיצה במהלך הגאולה, וחותר אל הדגשת האירוע הנמצא בלב הקונצנזוס הישראלי - הקמת המדינה היהודית.
אך אין דברים אלו נשארים בגדרי מחשבה דתית בלבד, אלא יורדים לחיי המעשה. הרב בן־נון תובע מאתנו להנהיג במהלך יום העצמאות מנהגי חג, הכוללים לא רק תפילות בבית הכנסת אלא גם "סדר" ו"הגדה" בבית. כשלעצמי התחברתי בקלות למנהג זה בזכות שני בתי גידולי: בבית הורי נהגנו, בניצוחה של אמי, לסעוד סעודת חג בליל יום העצמאות ולהדליק נרות בברכת שהחיינו. גם בקהילות הקיבוץ הדתי עורכים סעודת חג שכזו וגם שם מברכים שהחיינו. הנהגות אלו באות כדי לתת תוכן של חג דתי ליום העצמאות ולא להסתפק בצביונו האזרחי. חיבור שירי ארץ ישראל עם פרקי הודיה ותפילה מקשט את שולחן החג הזה ומראה לנו, לבנינו ולבני בנינו, שעבודת ה' אינה קופאת על שמריה וחיי הדת מגיבים בשמחת חיים לאור ה' שזרח על עמו.