1.
מסדרונות בית־החולים היו ארוכים, רחבים ומפחידים מעט לילדה בת שבע. טיילתי בין המעברים וחיפשתי מקומות מעניינים להיכנס אליהם. ידעתי שאסור לי להסתובב כאן לבדי, ובכל זאת, משהו במסדרונות הארוכים והאין סופיים משך אותי. לא ידעתי שדווקא היום הזה ישנה את חיי.
בדיוק כשחשבתי שהלכתי לאיבוד, מצאתי את אולם ההמתנה שישבתי בו קודם. ניגשתי בשקט לכיסא הכי צדדי שמצאתי, והתיישבתי. עיתונים היו פזורים על השולחנות השחורים, ואנשים אחדים עיינו בהם. בחורה צעירה בכיסא גלגלים נכנסה לאולם ההמתנה ומשכה את תשומת־לבי. שׂערהּ החום בהיר היה אסוף לקוקו גבוה, והיא נראתה עייפה. לידה עמד בחור צעיר ורזה, ועל גבו תיק אדום גדול.
"אתם צריכים למלא כמה טפסים," שמעתי את הפקידה הבלונדינית אומרת.
"אני מתחילה להרגיש ממש רע, ניל," אמרה הבחורה בכיסא הגלגלים.
"אני מיד בא," אמר וחייך אליה. הוא לקח את הדפים שעל הדלפק, ונעלם אל תוך המסדרון.
"ניל," היא קראה אחריו, "לאן אתה הולך?" אבל הוא כבר לא היה שם.
היא הסיעה את עצמה בכיסא הגלגלים אל פינת האולם, קרוב למקום שישבתי בו. התבוננתי בה באריכות, והסטתי את מבטי כששמה־לב.
"שלום," היא אמרה לי פתאום. לא ידעתי מה לענות. רק הסתכלתי עליה.
"אני מישל, ואת?" שאלה אותי.
"אני רוני," עניתי בביישנות.
שמתי־לב לבטן הגדולה שלה. נזכרתי שסבתא אמרה לי שלנשים עם בטן גדולה יש תינוק בפנים. 'הן מצפות לתינוק,' סבתא הייתה אומרת.
"את מצפה לתינוק?" שאלתי אותה.
היא חייכה.
"כן. את מדברת יפה מאוד בשביל ילדה בת... בת כמה את, רוני?" היא שאלה.
"בינואר אהיה בת שבע."
"זה ממש עוד מעט."
"כן, עוד כמה ימים. נולדתי בחורף."
"יפה מאוד," היא שוב חייכה אליי.
פתאום קפא חיוכה ופניה התכרכמו. היא הניחה את ידה על בטנה, ונאנחה כמה פעמים.
"את מרגישה בסדר, מישל?" שאלתי אותה.
"כן, כן. זה ממש קרוב. איפה ניל כשצריך אותו?" אמרה, חצי בלחישה.
"מי זה ניל?"
"בן הזוג שלי," היא ענתה.
"בת כמה את?" שאלתי אותה. הסבירו לי שלא יפה לשאול אנשים מבוגרים בני כמה הם, אבל היא לא נראתה לי מבוגרת מדי.
"אני?" היא שאלה, "בת עשרים ושתיים."
"מיד מגיע," נשמע קולו של ניל מדלפק הקבלה.
"לאן הלכת?" היא שאלה. הוא לא ענה לה.
לא אהבתי את האיש הזה. הוא היה גבוה, והרכיב משקפי ראייה גדולים ומוזרים. הוא הזכיר לי את רוקי, החבר של תמי. תמי הייתה אימא שלי, אבל אף פעם לא קראתי לה 'אימא'.
אישה בחליפה נכנסה לאולם ההמתנה וניגשה אליי.
"חמודה, אותך חיפשתי. את כאן לבד?" היא שאלה.
"כן," עניתי לה.
"את רואה את החדר ההוא עם הדלת הכחולה? אולי תבואי איתי לשם?"
"למה?" שאלתי.
"אני צריכה לדבר איתך על אימא שלך."
"איפה תמי?"
"תמי מקסוול? זאת אימא שלך, נכון?"
"כן."
"אולי נדבר בחדר הקטן ההוא?" היא הצביעה שוב על הדלת הכחולה.
"לא. כאן!"
"ילדונת, אני מעדיפה ש..."
"כאן!" הרמתי מעט את קולי.
"אמממ..." היא אמרה, "חמודה, אימא שלך הייתה מאוד־מאוד חולה ו..."
"הייתה? אז עכשיו היא בריאה?" שאלתי.
"לא," היא ענתה, ונראתה אובדת עצות. "איך קוראים לך?"
"רוני."
"רוני, אימא שלך הלכה ל..."
"לאן? היא השאירה אותי לבד בבית־החולים?"
"לא... היא..." התקשתה האישה בחליפה לדבר.
"רוני," מישל קטעה אותה. היא לקחה את ידי השמאלית, ואחזה בה בשתי כפות ידיה. "את יודעת מה זה מלאכים?" היא שאלה אותי.
"מלאכים?" שאלתי.
"כן. את יודעת מה זה?" שאלה שוב, ועדיין החזיקה את ידי בעדינות.
"אני... לא בטוחה," עניתי מבולבלת, ולא הבנתי איך כל זה קשור לתמי.
"רוני, אימא שלך הפכה למלאך," אמרה מישל.
"למלאך? איך זה יכול להיות? מלאכים גרים למעלה, ותמי גרה כאן," הטחתי בה. קולי רעד מעט.
"היא כבר לא גרה כאן," התפרצה האישה בחליפה, "היא עברה לגור למעלה, בשמים."
"למה? והיא לא אמרה לי שלום?"
"היא לא יכלה להגיד לך שלום, מתוקה," המשיכה מישל את דברי האישה בחליפה, "מי שיושב למעלה רצה שהיא תגור אתו, עם כל המלאכים הטובים בשמים. כנראה שלא היה לה זמן להגיד לך שלום."
דמעות חנקו את גרוני. אף פעם לא הייתי באמת קרובה לתמי, אבל היא בכל זאת הייתה אימא שלי ואהבתי אותה.
"היא מתה, נכון?"
שתיהן שתקו והביטו זו בזו.
"נכון? נכון?" שחררתי את ידי מאחיזתה של מישל, וכיסיתי את עיניי. התביישתי. לא רציתי שיראו אותי בוכה.
"בואי אליי, מתוקה," אמרה מישל, והניחה את ידיה על כתפיי. התקרבתי אליה מעט, ושנייה לאחר מכן חיבקתי אותה חזק ככל שיכולתי. היא ישבה בכיסא, ידיה עטפו אותי בְּרוֹך והיא המשיכה להגיד לי מילים חמות, מרגיעות. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חיבוק אמיתי. היה לי טוב כל־כך, קרוב כל־כך, ולא רציתי שלחיבוק הזה יהיה סוף. תמי אף פעם לא ממש חיבקה אותי, וסבתא חיבקה אותי, אבל זה אף פעם לא היה באמת קרוב. פתאום מישל התחילה לנשום בכבדות. אני לא יודעת אם זה היה בגלל שחיבקתי אותה חזק מדי או בגלל שבעצם הגיע הזמן.
"ניל!" היא קראה, "אני חושבת שזה מגיע."
אחת האחיות לקחה אותה בכיסא הגלגלים. לא הספקתי אפילו להיפרד ממנה. הכול קרה מהר. מהר מדי. לאן לוקחים אותה? עמדתי והסתכלתי איך היא מתרחקת. לא רציתי שתלך. הרגשתי טוב איתה. האישה בחליפה הסתובבה לאחור ודיברה עם אחד הרופאים. ניצלתי את ההזדמנות, ורצתי בשקט אחרי כיסא הגלגלים של מישל. שמעתי אותה בוכה. רציתי להגיד לה שלא תבכה, אך לא רציתי שתשמע אותי.
המסדרון היה ארוך. אחריו היה מסדרון ארוך נוסף, ובסופו כמה כניסות. הן נכנסו לאולם גדול שהוביל לעוד כמה חדרים, ומיד נעלמו לתוך החדר הרחוק ביותר. הדלת נסגרה מאחוריהן.
ניסיתי להציץ דרך חלון החדר, אבל החלון היה גבוה מדי לילדה בת שבע. שמעתי קולות בכי מתוך החדר. מה הם עושים לה שם? ישבתי ליד הדלת והאזנתי. כשנפתחה הדלת, התחבאתי מאחורי הווילון הגדול הצמוד לקיר.
"ומה זה אומר?" שמעתי גבר צעיר שואל. זה היה ניל, החבר של מישל.
"זה אומר שהיא תצטרך להישאר כאן לפיקוח עד הלידה," ענה לו קול של אישה.
"כמה זמן זה עלול להימשך?" שאל ניל. הוא היה מעט עצבני.
"אני מניחה ששבועיים, אולי שלושה," ענתה האישה בנימה רגועה יותר.
"אז אלה היו צירים מדומים? ומה לא בסדר איתה?"
"אני מציעה שניכנס למשרד שלי ונדבר."
השניים נעלמו מעבר לדלת הכניסה הגדולה של החדר שבו התחבאתי. מישל עדיין הייתה בתוך החדר, ועכשיו כבר לא שמעתי אותה. נשארתי מאחורי הווילון. עוד כמה דקות עברו, ואישה גבוהה ולא מוכרת יצאה מהחדר. כשהבנתי שהחדר פנוי, יצאתי ממחבואי ופתחתי בזהירות את הדלת. הצצתי פנימה בחשש. מישל שכבה במיטה, ועיניה היו עצומות. הנחתי שהיא ישנה, או לפחות נחה, והתקרבתי אליה לאט ובשקט. התיישבתי על הכיסא ליד מיטתה, ושלחתי לעברה יד מהססת באוויר. קצות אצבעותיי נגעו בעדינות בידהּ. חום התפשט בתוכי. רציתי להישאר שם. ידעתי שאני צריכה להיות שם, איתה. מחוץ לחדר נשמעו צעדים הולכים ומתקרבים. זחלתי מהר מתחת למיטה של מישל והתחבאתי.
"רוני?" שמעתי את קולה של האישה בחליפה, איתה דיברתי באולם ההמתנה הגדול.
מישל התעוררה בבהלה.
"מה?" היא שאלה בעייפות.
"הו, אני מצטערת מאוד," אמרה האישה, "את זוכרת את הילדה הקטנה שהייתה איתנו ב..."
"רוני?" שאלה מישל.
"כן. אני מחפשת אותה ברחבי בית־החולים. היא נעלמה. כמה אנשים אמרו שראו ילדה קטנה רצה לכיוון הזה."
"אוי, לא!" מישל נשמעה מודאגת, "היא בטח הייתה המומה ממה שקרה לאימא שלה. אני אעזור לך לחפש אותה," אמרה והתחילה לקום.
"לא!" זעקה האישה בחליפה, "אל תקומי, בבקשה! מספיק אנשים מחפשים אותה. הכול יהיה בסדר. איך קוראים לך?"
"מישל."
"מישל, אחזור לעדכן אותך. מבטיחה. את נשארת כאן?"
"כן. כנראה איאלץ לבלות כאן יותר זמן משחשבתי."
"אבוא לכאן ואגיד לך מה קורה."
"תודה רבה לך."
האישה בחליפה יצאה מהחדר וסגרה אחריה בשקט את הדלת. שמעתי את מישל זזה באי נוחות במיטה מעליי. היא באמת דואגת לי? נצמדתי לקיר וקיפלתי את רגליי. 'אני נשארת כאן!' החלטתי. 'ואף אחד לא ימצא אותי.' הרעיון היה טוב, כי כשהתעוררתי למחרת בבוקר, הכול היה כרגיל. אף אחד לא שם־לב שהייתי שם, והחיפושים אחריי בבית־החולים נמשכו. שמעתי את מישל מדברת עם אנשים שנכנסו לחדרה על ילדה קטנה שנעלמה. הייתי רעבה מאוד, וחיכיתי שכולם ייצאו מהחדר ויניחו למישל להיות לבדה, אך זה לא קרה, וכל הבוקר נשארתי רעבה ורעדתי מקור. אם רק היה באפשרותי להגיע לשמיכה שממול, בקצה החדר, לפחות לא היה לי קר.
בשעות הצהריים היה החדר שקט סוף־סוף, ומישל נשארה לנוח לבדה. בפעם הראשונה, אחרי שעות רבות, יצאתי ממחבואי ונעמדתי מולה. עברו כמה שניות, והיא פקחה את עיניה והביטה בי בתדהמה.
"רוני?!" היא קראה.
"ששש, מישל, בבקשה! אני לא רוצה שישמעו אותי! אני חייבת להסתתר!"
היא חייכה. "כבר אמרתי שאת מדברת יפה מאוד לגילך?"
חייכתי אליה.
"איפה היית?" היא שאלה אותי בדאגה.
"הייתי מתחת למיטה שלך כל הזמן, אבל את לא תגלי לאישה ההיא בחליפה, נכון? וגם לא למישהו אחר."
"את היית כאן כל הלילה?" שאלה בתדהמה.
"כן," אמרתי ושתקתי. השפלתי את עיניי לרצפה וחיכיתי, אבל היא לא אמרה דבר.
"את כועסת?" שאלתי לבסוף.
היא חייכה. "תתקרבי אליי," אמרה לי.
טיפסתי על המיטה שלה והתיישבתי לידה. המיטה הייתה מספיק גדולה כדי להכיל את שתינו, ואני הייתי מספיק קטנה כדי שלא נצטרך להצטופף בתוכה. היא ליטפה את כתפי וחיבקה אותי. רגשות נפלאים עלו בי שוב. הקרבה הגדולה שהרגשתי בכל פעם שחיבקה אותי. איתה הרגשתי ביטחון כה רב, ובאותם רגעים ידעתי שאני מוגנת מפני כל דבר.
"מה פתאום כועסת?" היא אמרה ברוך, "אבל דאגתי לך כל־כך, וממש נלחצתי."
"אני מצטערת, מישל," עניתי בלחש, והחזקתי את ידיה כדי לשמור על החיבוק, שלא ייעלם.
"זה בסדר עכשיו," אמרה ושתקה. ואחרי כמה שניות הוסיפה, "אבל נצטרך לגלות לכולם שאת כאן."
