גבול בינינו וביניכם

מבוא

 

 

בין להכיר ולהבין

אם לקחתם את הספר הזה בידיכם - קוראת יקרה, קורא יקר - מן הסתם יש בכם נכונות ללמוד קצת יותר על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שלכאורה כל־כך מוכר לכולנו ובכל זאת רחוק מלהיות ברור או מובן. למה הפך הסכסוך הזה לאחד הארוכים בהיסטוריה המודרנית? ומדוע, בתקופה שברחבי העולם הולכים ונפתרים סכסוכים אחרים, הוא "מתעקש" להישאר בלתי־פתור?

 

קריאת הספר הזה, ממש כמו כתיבתו, הוא ניסיון משותף לכם ולי להפיג את המבוכה האופפת אותנו באינסוף המיפגשים שלנו עם הסכסוך: התחושות הקשות שחונקות אותנו בעת פיגועי טרור פלסטיניים; הציפיות המתעוררות בנו עם כל משב של תקווה למשא־ומתן; הכעס הגואה כשמתפוצצת עוד רקטת גראד או קסאם - רחוק או קרוב לביתנו; והבושה המציפה אותנו כשמתפרסמים מעללי "תג מחיר" של קיצונים יהודים - נגד פלסטינים או אפילו נגד כוחות הביטחון הישראלים. והעיקר, ההרגשה שאינה מרפה, למרות החששות העמוקים הנטועים בנו: למה זה מוכרח להיות כך, והאם אפשר גם אחרת.

 

בעד, נגד, אוהבים, שונאים, ושוב בעד ושוב נגד - כך נתלשות־מתחלפות גם הכותרות של עמדתנו כלפי הסכסוך. אנחנו מוצפים כל הזמן במידע אבל לא תמיד יש לנו הכלים לעכל, לארגן ולהפנים אותו, ובעיקר לבחון את אמיתותו והקשריו הנכונים. כמו במיפגשי חברים, כך גם בהרצאות ובסיורים שקיימתי בשנים האחרונות לעשרות אלפי אנשים, מכל קצווי הקשת הפוליטית ומכל המיגזרים בישראל, שוב ושוב נשמע אותו מיגוון של אמירות, טענות וצידוקים:

 

 

• העם הפלסטיני זו המצאה של הערבים.

 

• למה הערבים ברחו ב-1948?! כי מנהיגי ערב אמרו להם לברוח.

 

• בקמפ דייוויד, ברק נתן הכל לערפאת, ובתמורה קיבלנו את האינתיפאדה השנייה.

 

• איך נפַנה 500 אלף ישראלים שגרים בשטחים?!

 

• נָתַנוּ להם את עזה, והחמאס הפך אותה לקן של טרור וקסאמים נגדנו.

 

 

ועוד כהנה וכהנה. ואם נהיה מוכנים להטות אוזן גם למה שנאמר בצד השני - בתקשורת, בכנסים ובמיפגשים אחרים - נגלה אמירות וטענות דומות בכיוון ההפוך, כגון:

 

 

• הציונים גרים בערים, בכפרים ובבתים שלנו.

 

• הם רוצים להשתלט על כל המזרח התיכון.

 

• אבו מאזן נתן להם חצי ממזרח ירושלים, את הרובע היהודי והכותל המערבי, והם לא הסכימו לחתום.

 

• היהודים רוצים שנהיה "בַּנְטוּסטאנים" קטנים ומבודדים ולא מדינה.

 

• ויתרנו כבר על 78% מפלסטין והם רוצים גם את היתר.

 

 

האמירות הללו מפגינות את הבלבול הרב השורר ביחס לעובדות ולתהליכים ההיסטוריים. הן מראות עד כמה חסרה לכל אחד מהצדדים היכרות טובה עם עמדותיו של הצד השני, עם תפיסותיו ועם הנָרָטיב הלאומי שלו, מה שמגביר את המבוכה בשני הצדדים. בספר הזה ננסה להתמודד עם האמירות הללו ועם רבות אחרות. מה נכון ומה לא ובאיזה הקשר? מה שייך לעניין ומה לא כל־כך שייך? ובמיוחד, מה עושים כדי לצאת מכל זה?

 

 

 

של מי האמת הזאת?

מורכבותו של הסכסוך, המתמשך כבר על פני יותר ממאה שנה, יצרה כר נוח לכל צד לבחור רק את העובדות המחזקות את טענותיו ואת עמדותיו. כפי שאמרו חכמינו על התורה, "הפוֹך בה והפוֹך בה כי הכל בה" - כך גם לגבי ההיסטוריה הארוכה של הסכסוך: אין שום קושי למצוא בה את מה שאנו מחפשים. ועם זאת, רובנו מגבשים כנראה את עמדתנו לגבי הסכסוך ללא ידיעה מספקת, בגלל הקושי וחוסר הזמן להתמודד עם מורכבותו.

 

בספר הזה ניסיתי לבנות מכנה משותף היסטורי מוסכם ככל האפשר ביחס לציר הזמן ולאירועים המרכזיים בו. לשם כך עשיתי שימוש רב במחקרים ובספרים שעליהם טרחו ועמלו חוקרים רבים. הכרת העובדות, המושגים, הגורמים, האירועים והתהליכים המרכזיים של הסכסוך עשויים לאפשר לנו ליצור כר עובדתי שישמש מעין מסננת למידע המציף אותנו באופן יומיומי. בדרך זו נוכל להיטיב להכיר את האירועים ההיסטוריים העומדים ביסוד עמדותיהם של הצדדים לגבי הסכסוך ולגבי הדרכים האפשריות ליישב אותו.

 

בספר מתוארים הנרטיבים הלאומיים המתנגשים וההפוכים של שני הצדדים, כמו גם טענותיהם ועמדותיהם ביחס לכל האירועים, משום שלא ניתן להציג פרשנות היסטורית משותפת לאירועים שבציר הזמן. אך לא רק זאת: לעיתים אי־אפשר להסתפק בעמדות הרשמיות של שני הצדדים כדי להכיר ולהבין את הנקודות השנויות במחלוקת, מפני שעמדות אלה השתנו בהתאם לתפיסותיה של הקבוצה שהחזיקה בידיה בתקופה מסוימת את ההנהגה. לכן, לצד העמדה הרשמית והמחייבת של הצדדים, ניתֵן מקום גם לדעות שונות של הקבוצות היריבות בכל צד.

 

גישה כזו להצגת הדברים יכולה לאפשר לנו, למשל, היכרות טובה יותר עם סירובה של ההנהגה הפלסטינית בראשות אמין אל־חוסייני להצעת החלוקה של ועדת פּיל ב-1937, ובאותה עת גם להציג בפנינו את עמדתם השונה של כוחות אחרים בחברה הפלסטינית, כמו הנַשאשיבּים, שדווקא יצאו בגלוי נגד דחייתה. ומן הצד השני, ניזכר בעובדה שהחלטת החלוקה ב-1947 התקבלה על־ידי הסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן גוריון למרות התנגדותם של אירגונים ציוניים אחרים, כמו אצ"ל ולח"י.

 

לא פחות חשוב יהיה להציג מה עמד ביסוד ההחלטות האלה - לקבל או לדחות את ההצעה - וכיצד הן השפיעו על הסכסוך ועל המאמצים ליישב אותו. בשלב זה, תוכלו אתם, הקוראים את הספר הזה, לקבוע בעצמכם את עמדתכם המוסרית והפוליטית לגבי העובדות ומשמעותן.

 

 

כמו פלחים של תפוז

כדי להכיר לעומק את מהותו של הסכסוך, אני מבקש להתחיל בדימוי מקומי, מאוד ישראלי ומאוד פלסטיני, התפוז. כי הדרך להגיע להבנת הסכסוך מורכבת משני שלבים הדומים מאוד לאכילת פרי הדר.

 

בשלב הראשון צריך להסיר בעדינות את הקליפה העוטפת את ליבת הפרי, המכילה את הנרטיביים הלאומיים של הצדדים, כולל הדיון בזכות ההגדרה העצמית שלהם. באותה הזדמנות ננסה גם לסלק את המיתוסים וחצאי־האמיתות שדבקו בסכסוך ומקשים על הבנתו. בשלב השני, נפריד את הפרי לארבעה פלחים ונטפל בנפרד בכל פלח, המייצג סוגיה מרכזית של הסכסוך: גבולות וטריטוריה, ביטחון, ירושלים ופליטים. נזכור שכל פלח כזה עומד בפני עצמו, ובאותה עת הוא גם חלק מן הפרי השלם.

 

 

 

פלחי התפוז וסוגיות הליבה

 

 

כל אלה שעסקו במשא־ומתן בעשורים האחרונים (ואני ביניהם) נדרשו לעבור את השלבים האלה. הסוגיות שתוארו לעיל הן "ירושות" של מלחמת העצמאות (1947-1949), והן נדונו כבר במשאים־ומתנים שישראל ניהלה עם מדינות ערב. מאז הסכם אוסלו שנחתם ב-1993 בין ישראל לאש"ף, הן נקראו "סוגיות הליבה" ועמדו במרכזו של המשא־ומתן. הספר הזה דן בסוגיות אלה כל אחת בנפרד מפני שכך הן נידונות גם במשא־ומתן בין הצדדים.

 

ההתייחסות הנפרדת לכל פלח־סוגיה תאפשר לנו הבנה עמוקה ויסודית יותר של כל אחד מן הפלחים, ובסופו של דבר אולי להציע גם פיתרון אפשרי לסוגיה. יחד עם זאת, יש לזכור כי זוהי חלוקה מלאכותית, בשל התלות וההשפעה ההדדית המתקיימות בין הסוגיות. למשל, הסדרת הנושא הטריטוריאלי במשא־ומתן שהתקיים בין ישראל ומדינות ערב בסיום מלחמת העצמאות ובשנים הראשונות אחריה הותנתה במספר הפליטים שישראל תהיה מוכנה לקלוט בחזרה. לימים, במשא־ומתן בין ישראל לאש"ף, סוגיית הביטחון החליפה את שאלת הפליטים בתור "בת־הזוג" של הסוגיה הטריטוריאלית. כמו כן, נדיבותו של צד אחד בסוגיה אחת מאפשרת לפעמים לצד השני לנהוג באופן דומה בסוגיה אחרת, מה שהופך את ההסכם המתגבש למעין "עיסקת חבילה" אחת.

 

המשא־ומתן בין הישראלים והפלסטינים בשני העשורים האחרונים היה אפקטיבי כאשר התנהל על־פי שני השלבים הללו: תחילה מיפגשים להכרת הנרטיבים הלאומיים והתוודעות למתחים בין הצדדים, בלי נסיון לגשר על הפער הכל כך עמוק ביניהם; הסכמות עקרוניות נדרשות כמו הכרה הדדית בזכותם של שני העמים להגדרה עצמית בארץ ישראל; ואחר־כך דיון מעמיק, מעשי ופרטני בכל סוגיה בנפרד, שיסתכם ב"עיסקת חבילה" מתוך הבנה שכל סוגיה אינה יכולה לעמוד לבדה בפיתרון ויש לסכמה יחד עם האחרות.

 

במשאים־ומתנים נדונו נושאים נוספים כמו מים, כלכלה, משפט, סביבה, ועוד סוגיות אחרות, שזכו לתואר "הסוגיות הגֶנֶריוֹת". המשא־ומתן עליהן נוהל על־ידי צוותים מקצועיים בנפרד מסוגיות הליבה. הספר אינו עוסק בהן משתי סיבות: האחת, לא עליהן יקום או ייפול ההסכם; והשנייה, לסוגיות אלה כבר הושגו בעצם הסכמות - שאומנם לא נחתמו בהסכם - עת נוהל המשא־ומתן עליהן בעיירה אמיצבּרג, הסמוכה לקמפּ דייוויד, ביולי 2000.

 

לאופן הגדרתם של דברים ולשימוש במילים מסוימות ולא אחרות ישנה השפעה רבה על הבנתו ועמדתו של הקורא שעה שעוסקים בנושא טעון רגשית, פוליטית, דתית ולאומית. לכן מן הראוי להבהיר כי עצם השימוש במושגים שונים בספר הזה אינו בא לקבוע עמדה ערכית או פוליטית ביחס אליהם. כמה מונחים דורשים הבהרה מוקדמת:

 

 

• המושגים "ארץ ישראל המערבית", "פַלַסטין", "פָּלֶסטינה", "פּלשׂתינה־א"י" ו"ארץ ישראל המנדטורית" מתייחסים כולם לשטח שבין נהר הירדן לים התיכון, המשתרע על פני כ-28 אלף קמ"ר. כשאני משתמש בשם כזה או אחר, אין בכוונתי לקבוע בכך למי הזכות עליו.

 

• במושג "הגדה המערבית" אני מתייחס לשטח שהיה בשליטת ירדן בין השנים 1949-1967. לפעמים אני משתמש לגבי אותו שטח במונח "יהודה ושומרון", גם אם מבחינה גיאוגרפית מדויקת הוא אינו כולל את בקעת הירדן. במידת הצורך, אני מציין אם הוא כולל את מזרח ירושלים, שהוכפפה מאז 1967 לחוק הישראלי כחלק מ"ירושלים המאוחדת".

 

• במושג "שטחים" אני מכוון לגדה המערבית ולרצועת עזה.

 

• בשם "התנחלויות" או "יישובים ישראלים ביהודה ושומרון" אני מתייחס ליישובים היהודיים שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים בשטחים אלה, שנכבשו באותה מלחמה.

 

• "ערביי ארץ ישראל" הוא מושג שאני משתמש בו ביחס לכל הערבים שהיו בארץ ישראל המנדטורית עד 1948. לגבי התקופה שלאחר מכן אני מבחין בין ערביי מדינת ישראל לבין הפלסטינים בשטחים, גם אם הם כולם בני אותו עם.

 

• ביחס לסוגיית הפליטים, אני משתדל להבחין על־פי האירועים בין מקומות שהערבים ברחו מהם למקומות שמהם גורשו. עובדה זו כשלעצמה אינה באה להצביע על אחריותו של צד כלשהו לבריחה או לגירוש; עניין זה ינותח בהרחבה בפרק על הפליטים.

 

 

 

הנרטיב הישראלי

רק עכשיו מרגיש אני כמה נחוץ לנו מולדת, כמה דרוש לנו ארץ שבה נוכל לשבת במנוחה, בשלווה ובהשקט, כמו שכל עם יושב על ארצו. כמה אהובה עלי מולדתי [...] כל פעם בעומדי להתפלל תפילת שמונה־עשרה, אני מכוון את כל רוחי ואת כל מחשבותי אליה [...] ואני רואה אותה לפני עיני: רואה את קו החוף, רואה אני את תל־אביב, את יפו ואת חיפה. ובתוך הארץ אני רואה את ירושלים וסמוך לה את הר הזיתים מתנשא, ועוד אני רואה את הירדן, מהלבנון ועד ים המלח [...] עמי, ארצי, אינם יוצאים אף לרגע ממחשבותי. כמה אהוב אצלי עמי ישראל וכמה נחמדה היא ארצי ארץ ישראל [...].

 

קטע זה מיומנו של משה פלינקר, נער יהודי בן שש־עשרה שמעולם לא ביקר בארץ ישראל, נכתב באירופה בימי מלחמת העולם השנייה, והוא מתַמצֵת את הנרטיב הלאומי היהודי לצמיחתה של הציונות המודרנית.

 

שורשיה של הציונות נטועים באירופה של המאה ה-19, עת ביקשו היהודים להשיג שיוויון זכויות בארצות מושבם, שרובם החשיבו אותן למולדת. עמי אירופה, מצידם, לא שׂשׂוּ להעניק ליהודים שיוויון אזרחי, ולא איפשרו להם להיטמע בקרבם גם כשהיהודים רצו בכך. התנועות הלאומיות האירופיות, שרבות מהן כרכו רגשות לאומיים ולאומניים עם אנטישמיות, הביאו לאירועים חוזרים ונשנים של פגיעה ביהודים, בנפש וברכוש.

 

תחושות האפליה, הקיפוח, ולעיתים גם האיום הפיזי שחשו היהודים, ובמקביל לכך התעוררות של רגשות לאומיים ותודעה לאומית בקרב היהודים עצמם (בעקבות התנועות הלאומיות האירופיות), הולידו את התנועה הציונית, כחצי מאה לפני התחוללותה של השואה באירופה. הציונות, כפי שהיא באה לביטוי במילותיו של משה הנער, ראתה במדינה יהודית את הפיתרון לשאלת קיומו העצמאי של העם היהודי, ובארץ ישראל - את המולדת שתחבר בין עברו ההיסטורי לעתידו. מדינה בארץ ישראל היתה אמורה להבטיח את קיומו, מעמדו וזכויותיו של העם היהודי והגשמת חלום בן אלפיים שנה לשוב למולדתו שנגזלה ממנו וממנה גלה בעל כורחו.

 

 

 

 

 

הנרטיב הפלסטיני

[...] אתה מרגיש שזו לא מולדתך, זה לא המקום שאליו אתה שייך [...].

 

עלינו לשוב על מנת להיות שוב בני־אדם, לחזור למולדתנו ולחיות חיים רגילים כמו בני אדם אחרים [...]. אני מורה, אני שומע מתלמידַי איך פלסטין נמצאת עמוק בליבם [...]. מהיום הראשון שבו למדו לדבר, הם מדברים על פלסטין.

 

[...] לא אני ולא הילדים שלי לא עשינו כל דבר רע שמצדיק לא להרשות לנו לשוב למקומות מהם באנו.

 

זהו ליבו של הנָרָטיב הפלסטיני כפי שהוא עולה מדבריהם של אחמד מסַפוּרִיָה ועלי מבית ג'וּבּרין, פליטים פלסטינים החיים במחנות פליטים מחוץ לארץ ישראל, דברים שפורסמו על־ידי אירגון בַּדיל (מרכז המידע לזכויות השיבה והתוֹשבוּת הפלסטיניות). בעיניהם של אחמד ועלי, פלסטין היא המולדת, ושום ארץ ערבית אחרת אינה יכולה לשמש להם מולדת חלופית. פלסטין היא אשר מגדירה את תושביה כפלסטינים - מוסלמים, יהודים, נוצרים ואחרים. היא המקום היחיד ההופך את הפלסטינים לאנשים שחיים חיים רגילים כמו שאר בני־האדם. לכן, גם חיי שפע בארץ אחרת אינם משנים את תחושת הפליטות והתלישות של הפלסטיני החי מחוץ לארצו.

 

היהודים הציונים הם הפולשים מן החוץ שנישלו אותם מאדמתם, מבתיהם ומזכותם הטבעית להגדרה עצמית במולדתם, שבה הם היו הרוב. לא היה במלחמתם כל רע או תוקפנות אלא הגנה עצמית על זכויותיהם, שנשללו מהן על־ידי היהודים בחסותו של העולם, ובראש ובראשונה הבריטים. כעת היהודים הם אלה שמוֹנעים את שובם למולדתם ולארצם, שבה יש להם זכות אישית לקבל לידיהם את בתיהם ואת רכושם, וזכות קולקטיבית כמו לכל עם אחר לכונן מדינה משלהם.

 

 

 

 

 

לאומיות חילונית ולאומיות דתית

בקרב שני הצדדים בעימות הישראלי־פלסטיני ישנן שתי גישות מרכזיות לגבי תפיסת הסכסוך והדרכים לפתור אותו - שתי גישות שיש ביניהן כמה נקודות השקה, אבל לא רבות. האחת היא גישה חילונית־רציונלית והשנייה דתית־אמונית.

 

הגישה הראשונה מתקיימת במישור הפוליטי המקובל בארצות דמוקרטיות, ולפיכך מחייבת לבחון ללא הרף מחדש את הנחות היסוד ולהתאים את העשייה הפוליטית למציאות המשתנה. הדוגלים בגישה זו משעינים את עמדותיהם על טיעונים רציונליים בתור הדרך היחידה לשכנע בצדקת דרכם. מטבע הדברים, הסוֹלידריוּת הפנימית בין חסידי הגישה הזאת היא חלשה יחסית, שכן היא כרוכה בתהליך עמוק וממושך של שיכנוע לגבי העמדות שיש לנקוט.

 

הגישה השנייה מתקיימת במישור הדתי, עומדת על אַקְסיוֹמוֹת אמוּניוֹת, ומבקשת לכפוף את המציאות לאמונה. הדוגלים בגישה זו משעינים את עמדתם על טיעונים אמוניים, ואולי יותר מזה על רגשות דתיים. וכאן, מטבע הדברים, הסולידריות הפנימית היא חזקה יחסית, שכן ההתבססות על רגשות ואמונה מאפשרת לחסידי הגישה הזאת הזדהות מהירה, ללא צורך בטיעונים מורכבים ומסובכים. במידה רבה, השיכנוע קיים מלכתחילה, והנכונות להישמע לאוֹתוֹריטה (במקרה זה סמכות דתית) היא גבוהה.

 

בשתי הגישות תופס מקום מרכזי המרכיב הלאומי. בגישה החילונית (שהיא דרכה של הציונות הקלאסית), הדגשת העובדה שהיהודים הם עַם, לאום על־פי התפיסה האירופית של המושג - ולא רק דת - היא שהצדיקה והביאה לחיפוש פיתרון לאומי טריטוריאלי לשאלה היהודית על בסיס הזכות הטבעית הנתונה לכל עם להגדרה עצמית (וכידוע, הציונות בחנה גם אפשרויות טריטוריאליות אחרות פרט לארץ ישראל).

 

לעומת זאת בגישה הדתית, המרכיב הלאומי של הקיום היהודי מוכפף כביכול למרכיב הדתי: הפיתרון הטריטוריאלי של ארץ ישראל נתפס בגישה זו כתנאי הכרחי לקיום לאומי ריבוני של העם היהודי ומימוש ההבטחה האלוהית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". משום כך, הנכונות "לוותר" על ציון מעקרת את הציונות מיעודה, וכל התפשרות על חלק מהטריטוריה הזאת היא ערעור על ההבטחה האלוהית. ההתנגדות של אגודת ישראל לתוכנית החלוקה, למשל, נומקה על־ידי אחד ממנהיגיה, הרב מנחם זֶמְבָּה, בכך שארץ ישראל שחסר בה שַעַל אחד היא כמו ספר תורה שחסרה בו אות אחת (ולכן הוא פסול).

 

"האבות המייסדים" של הציונות החילונית החזיקו בגישה הראשונה, החילונית. הרצל, בספרו מדינת היהודים, קבע כי הפיתרון לעם היהודי יבוא על־ידי כך ש"תינתן לנו ריבונות בחבל ארץ כלשהו על פני האדמה שיספיק לצורכי עמנו המוצדקים". כלומר המדינה, ולא בהכרח ארץ ישראל, היא האירגון המודרני שיענה לצרכים של העם היהודי באותה עת - הגנה פיזית על החיים, יכולת להתפרנס, חופש תרבותי, שיוויון אזרחי וחירות לאומית.

 

המחזיקים בגישה השנייה סבורים כי "[...] אין קיבוץ גלויות, תקומת המדינה וביטחונה אלא נדבכים ראשונים [...]. לפנינו עוד יעדים כבירים שהם חלק אינטגרלי של הציונות, ובראשם: הקמת 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש', הֲשָבַת שכינה לציון, כינון ממלכת בית דוד ובניין בית המקדש - כנקודת מפתח לתיקון עולם במלכות ש־די" - כך כתב ב-2008 חבר הכנסת לשעבר חנן פורת, תלמידו של הרב צבי יהודה קוק ומראשי ומייסדי "גוש אמונים", התנועה החברתית־דתית־לאומית שדחפה להתיישבות יהודית ביהודה, בשומרון ובעזה לאחר מלחמת ששת הימים.

 

 

 

 

 

ציונות ודמוקרטיה

פועל־יוצא מן ההבדלים האלה הוא היחס לדמוקרטיה. בעיני הדוגלים בגישה הראשונה, הדמוקרטיה היא יסוֹד־מוּסד ותנאי הכרחי לקיומה ולהתנהלותה של מדינת ישראל כחלק מן העולם הנאור. לא פלא אפוא שבמגילת העצמאות הוצהר כי "מדינת ישראל תהיה [...] מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום [...] תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני [...] תבטיח חופש דת [...]"- מושגים שיכולים להתקבל לא רק על דעתם של בני העם היהודי, אלא גם על דעתם של בני אומות העולם הנאורות.

 

בעיני חסידי הגישה השנייה, לעומת זאת, הדמוקרטיה היא כלי להשגת מטרות אחרות, ויש ביניהם כאלה הסבורים שהיא בדרכה לסיים את תפקידה: "כיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח", פסק חד־וחלק בני קָצוֹבֶר, ממנהיגי "גוש אמונים", בינואר 2012.

 

כך גם בקרב הפלסטינים. אש"ף מכריז על נכונותו לפשרה טריטוריאלית שבמסגרתה תקום מדינה פלסטינית ב-22% משטח פלסטין בלבד, מפני שזוהי המסקנה הנדרשת מקריאה נכונה של המצב הגיאופוליטי האזורי והעולמי, ומפני שהקמת המדינה העצמאית עשויה להביא לסיום את מצב הפּליטוּת וחוסר האזרחות של העם הפלסטיני. לתפיסת אש"ף, זו תהיה מדינה שבה "[...] יישמרו כל המקומות הקדושים, ויובטחו חופש הפולחן והביקור לכל, בלי הבחנה או הפליה של גזע, לשון או דת".

 

החמאס, לעומת זאת, רואה בשיחרור פלסטין משימה אלוהית שלא ניתן להתכחש לה, גם אם תיקח זמן רב, מפני שהוכתבה מרגע כיבושה של הארץ על־ידי צבאות הנביא מוחמד. לפי החמאס, לשום מוסד ארצי אין סמכות או לגיטימיות לוותר על חלק מפלסטין. "אדמת פלסטין היא אדמת וַקְף [הֶקְדֵש] איסלאמי עבור דורות של מוסלמים עד יום הדין. אסור להזניח אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה. אין רשות לעשות כן לאף מדינה ערבית, ואף לא למדינות הערביות כולן, לאף מלך או נשיא, או לכל המלכים והנשיאים כולם [...]. בעלי האדמה יוכלו ליהנות מפירותיה, אך הארץ תישאר אך ורק בחזקה מוסלמית".

 

באופן סכמטי, אפשר לארגן את שתי הגישות הללו בטבלה שתיראה כך:

 

 

 

הגישות לסכסוך

 

 

 

 

 

צדק מוחלט או פשרה

אלה הם הנָרָטיבים הנמצאים בבסיס תפיסתם של שני הצדדים בסכסוך, ואלה הן הגישות השכיחות לגבי הדרכים לפיתרונו. לכל צד, כפי שראינו, יש צדק משלו, המבוסס על הנָרָטיב שלו, ומי שיבקש למצוא פיתרון המבוסס רק על הצדק של צד אחד, יידרש להתמודד עם ההשלכות על גורלו של הצד השני. התבטאויות בשני הצדדים ממחישות את כיווני החשיבה הללו:

 

"[...] שלום בשבילנו הוא חורבן ישראל ואין לו שום משמעות אחרת", אמר ב-1970 יאסר ערפאת, יו"ר האירגון לשיחרור פלסטין, הוא אש"ף. שלושים שנה מאוחר יותר, לאחר שאש"ף שינה בינתיים את עמדתו ואמנתו, ראש הלשכה המדינית של החמאס, ח'אלֶד מַשְעַל, ביטא את אותה עמדה לא־מתפשרת כשהכריז כי "ההתנגדות היא האוֹפּציה האסטרטגית עד שישוחרר השעל האחרון מאדמת פלסטין וישוב אחרון הפליטים".

 

מן הצד הישראלי, בכרוז שהוציא האצ"ל ב-30 בנובמבר 1947 והנושא את השם "קדושת שלמות המולדת", מנחם בגין - יורשו של ז'בוטינסקי ומנהיג "חירות" לעתיד - דחה את החלטת החלוקה במילים: "בשם ההבטחה האלוהית [...] עם ישראל יוסיף [...] להילחם לשיחרור ארצו [...] מעבר מזה ומעבר מזה לירדן [...] הצדק ההיסטורי ייעשה [...] ארץ ישראל תוחזר לעם ישראל. כולה. לנצח".

 

וב-1979, בדיון בבית המשפט העליון, הסביר מנחם פֶליקס, מראשי גוש אמונים, בגלוי וללא עכבות, את מניעי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל: "התנחלנו [...] משום שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו [...] שכן מצוּוֵינוּ 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה'. ושם מפרש רש"י: 'והורשתם אותה מיושביה' ואז 'וישבתם בה' [...]".

 

 

 

"כולה שלי" או "יחלוקו"?

אין בכוונתי, ובוודאי שאין ביכולתי, לגשר בין תפיסתם של היהודים הטוענים כי זכותו של עם ישראל על כל ארץ ישראל היא מוחלטת, וגוברת על כל זכות אחרת של מי שאינם יהודים משום שניתנה בהבטחה אלוהית, לבין הפלסטינים הטוענים שכל פלסטין היא אדמת וַקְף מוסלמי ושייכת למאמיניה המוסלמיים בלבד. זהו מאבק בין שני "קוּשאנים" סותרים שכל אחד מהם קדוש ובר־תוקף למאמינים ולמחזיקים בו.

 

אבל בשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, רוב הציבור עדיין תופס את הסכסוך לא רק בממד הדתי שלו, אלא גם בממדים נוספים - מדיני, ביטחוני, היסטורי וחברתי. אומנם, גם בציבור הזה (החילוני בעיקרו) ישנו חלק שאינו מוכן לשום פשרה, או לפשרה סבירה שיכולה להתקבל בצד השני. אבל רובו סבור שעל־ידי התייחסות לממדים השונים של הסכסוך אפשר להגיע לפיתרון מוסכם מסוג "חצי תאוותו בידו", פיתרון שבו כל צד ישיג רק חלק ממטרותיו.

 

הדרך שבה אני מבקש להוביל את הדיון בספר הזה היא אפוא הגישה החילונית, זו שאפשר לטעון בה טיעונים רציונליים (כלומר, כאלה שאפשר עקרונית להפריך אותם), זו שהאמת בה היא אנושית וארצית (ולא מסורה משמים), ואלה המחזיקים בה מאמינים שתוצאות מעשיהם תלויות בהם ונמצאות באחריותם. הספר יסקור בהרחבה את ההתפתחות והשינויים בעמדות הצדדים - שינויים שלא יכלו להתרחש בממד האמוני - והוא פונה באופן טבעי אל התפיסה של הרוב, התומך בדפוסים שונים של פשרה, הרבה יותר מאשר אל המיעוט, המסרב לכל ויתור.

 

דימוי יפה לפיתרון שיאפשר לשתי השאיפות הלאומיות להתקיים באותו זמן ובמרחב אחד שמעתי לאחרונה מחבר הכנסת יצחק וקנין ממפלגת ש"ס, בעת נאומו בשווייץ לציון שמונה שנים להשקת "יוזמת ז'נבה" - הסכם קבע מפורט (אם כי לא־רשמי) שהוסכם בין אישים ידועים ובכירים משני הצדדים ב-2003. הישראלים והפלסטינים, אמר וקנין, משולים למים ואש, שני יסודות המבקשים לכלות איש את רעהו. אם יונחו המים ישירות על האש, והאש תגבר, המים יתאדו; ואם המים יגברו, האש תכבה. אבל אם יעבור קו ברור ומפריד בין השניים, כמו סיר מתכת המכיל את המים, יוכלו השניים להתקיים זה לצד זה.

 

ובכל זאת, אף־על־פי שתומכי הפשרה הם רוב בשני הצדדים, הסכם מפורט על פשרה עדיין נראה רחוק. כמעט שני עשורים חלפו מאז חתמו מדינת ישראל ואש"ף, בספטמבר 1993, על "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של מימשל עצמי". בהצהרה זו, נזכיר, הוסכם כי ייעודו של המשא־ומתן הוא להוביל להסדר קבע לאחר תקופת מעבר בת חמש שנים.

 

בפועל התחיל המשא־ומתן על הסדר הקבע רק ב-1999, אך גם מאז, במשך למעלה מעשור, לא הצליחו הצדדים להגיע לידי חתימה על הסכם. ככל שהעמיקו יותר במשאים־ומתנים, הם נאלצו להתמודד עם אמיתוֹת, בעיות, תובנות ותביעות מהותיות ועמוקות יותר. בעיתות משבר חזרו והופיעו לעיתים פרצי אלימות קשים, שגבו את חייהם של אלפי אנשים וכירסמו קשות במידת האמון שרחשו הצדדים זה לזה בתחילת התהליך.

 

בספר זה נעמוד על כל אלה בהרחבה, כדי להבין מדוע ההבטחה "להגיע להסדר שלום צודק, בר־קיימא וכולל ולפיוס היסטורי באמצעות התהליך המדיני המוסכם", שעליה חתמו ישראל ואש"ף באותה הצהרה, נתפסת כיום בקרב רבים כמילים ריקות, או לכל היותר, כציווי לדורות הבאים.

 

 

תפיסת 1967: שטחים תמורת שלום

ב"הצהרת העקרונות" (הסכם אוסלו, 1993) נקבע כי המשא־ומתן יוביל "להסדר קבע, המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338". החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה אחרי מלחמת ששת הימים, הולידה את המושג "תפיסת 1967". משמעותה באופן כללי היא חזרה למציאות הטריטוריאלית שהתקיימה לפני 4 ביוני 1967 במסגרת הסכמי שלום. במילים מוכרות יותר זוהי הנוסחה הנקראת "שטחים תמורת שלום".

 

החלטה 242 רווחת בקרב הקהילה הבינלאומית, ישראל והעולם הערבי ומקובלת כקווי היסוד (terms of reference) לניהול המשא־ומתן לכלל הסוגיות שבסכסוך. עיקריה הם:

 

 

1. נסיגת הכוחות החמושים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון (מלחמת ששת הימים), סיום הלוחמה וכיבוד והכרה בריבונותן ובעצמאותן של מדינות האזור.

 

2. פיתרון צודק לבעיית הפליטים.

 

3. הבטחה שלא תיפגע שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית של כלל מדינות האזור, באמצעות הקמת שטחים מפורזים.

 

ההחלטה יצרה - לראשונה מאז הסכמי שביתת הנשק ב-1949 - בסיס מוסכם לניהול משא־ומתן על הסדר קבע בין ישראל למדינות ערב. על בסיס החלטה זו חתמה ישראל על הסכמי שלום עם מצרים ב-1979 ועם ירדן ב-1994, וגם ניהלה משא־ומתן עם סוריה, שעדיין לא הניב הסכם שלום. גם הפלסטינים, שלא היו צד במלחמת ששת הימים, הכירו בהחלטה ב-1988 והפכו לצד הערבי הרשמי שאיתו דנה ישראל בעתידן של הגדה המערבית ורצועת עזה. החלטה 242 מופיעה אפוא בכל ההסכמים שנחתמו בין ישראל לפלסטינים: הצהרת העקרונות (1993), הסכם עזה ויריחו (1994), הסכם הביניים (1995), פרוטוקול חברון (1997), מיזכר וַאי (1998) ומיזכר שַרְם (1999).

 

תפיסת 1948: שאלת הפליטים והמציאות ההתנחלותית

תפיסת 1967 אינה התפיסה היחידה הרווחת במילון המושגים של הסכסוך. בהעדר הסכם קבע בין ישראל לאש"ף, ולאחר כמעט שני עשורים של משא־ומתן, פלסטינים רבים (ואף לא מעט ישראלים) סבורים כי תפיסת 1967 מחמיצה את נקודת המבט הכלל־פלסטינית. לפי גישה זו, רוב הפלסטינים רואים ב"נַכְּבָּה", האסון של העם הפלסטיני ב-1948, מלחמה שלא הסתיימה. תפיסת 1967 אינה מציעה לדעתם פיתרון צודק לשאלה הניצבת בלב הסכסוך - שאלת הפליטים - ובשל כך לדעתם הצדדים אינם מצליחים להגיע להסדר.

 

בצד הישראלי, כך רואה את הדברים, למשל, הסוציולוג יהודה שנהב, בספרו במלכודת הקו הירוק. ובצד הפלסטיני, כך מסביר זאת מוחמד נוּפל מסַפוּריה, החי במחנה הפליטים עין אל־חילווה שבלבנון: "נושא הפליטים הוא החשוב ביותר עבור העם הפלסטיני. הוא קדוש יותר משאלת ירושלים, ואם שאלת שיבת הפליטים מ-1948 לאדמתם ולרכושם לא תיפתר, השאלה הפלסטינית לא תמצא את פיתרונה לעולם".

 

במילים אחרות, במשא־ומתן על הסדר הקבע אי־אפשר להסתפק בנוסח הכללי של הסעיף בהחלטה 242 העוסק בשאלת הפליטים, המדבר "על הצורך להגיע להסדר צודק של בעיית הפליטים" - סעיף שאיפשר לישראל, אך גם לאש"ף, גמישות רבה יותר במציאת פיתרונות מעשיים לשאלת הפליטים. להבנתם של המחזיקים בתפיסה זו יש להרחיק לאחור אל החלטה 194 (סעיף 11) של עצרת האו"ם, שהתקבלה ב-1948, עוד לפני סיום המלחמה, והולידה את התביעה ל"זכות השיבה", אף כי אינה מופיעה בהסכמים שנחתמו בין ישראל לפלסטינים ולא בשום תוכניות שלום של הקהילה הבינלאומית, כמו "מפת הדרכים" (2002).

 

תפיסה זו, המתייחסת בעיקר לשאלת חזרת הפליטים, זכתה לשם "תפיסת 1948". דפוסי הפיתרון הללו, של שיבה משמעותית של פליטים לישראל, לא הועלו עד כה על־ידי הנושאים־ונותנים הפלסטינים. גם עבור הרוב המכריע של הישראלים ההכרה בזכות השיבה, ועל אחת כמה וכמה מימושה, אינה אפשרית: הכרה כזאת נראית בעינינו כסופה של המדינה היהודית והחזון הציוני.

 

גישה שונה, שגם על־פיה הפיתרון הוא חזרה למציאות הטריטוריאלית שהיתה קיימת בארץ לפני מלחמת העצמאות, טוענת כי המציאות הדמוגרפית הסבוכה של שני העמים בשטחי ארץ ישראל כולה אינה מאפשרת חלוקת הארץ. העיתונאי והחוקר מירון בנבנישתי טוען כי "חלוקה היא לא פיתרון של הבעיה אלא החרפה של הבעיה [...] אני יודע שבארץ הזאת התהוו שתי קהילות לאומיות ששתיהן היום חלק בלתי נפרד ממנה [...] שחיות יחד באותו מקום. זו בתוך זו. אין חלוקה במצב הזה. פעם היא היתה אפשרית. היום לא. הארץ היא ארץ משותפת, מולדת אחת".

 

 

 

תפיסת 1917: זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל

ההעלאה לדיון של תפיסת 1948 בהקשר של שיבת הפליטים הפלסטינים למדינת ישראל מביאה רבים בצד הישראלי לטעון כי הפלסטינים עדיין "לא חצו את הרוּבּיקוֹן" בעניין עצם ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל. הטענה הזאת אומרת בעצם שהפלסטינים לא רק שוללים את החלטת החלוקה של 1947, אלא ממשיכים לשלול גם את התוקף והלגיטימיות של הצהרת בלפור מ-1917 ושל כתב המנדט מ-1922, שבהם הוענקה לעם היהודי ההכרה בזכותו לבית לאומי בארץ ישראל.

 

ההיסטוריון בני מוריס טוען בראיון שנתן ב-2012: "הפלסטינים באופן עקבי, גם אם כלפי חוץ שידרו פשרה, מעולם לא קיבלו את הלגיטימציה והטיעונים של הציונים. לתנועה הפלסטינית לא איכפת מההיסטוריה היהודית. הם מכחישים את הקשר שבין היהודים לארץ ישראל. הנָרָטיב היהודי זר להם לחלוטין". את התפיסה הזאת, המתייחסת לשאלה של עצם הכרת הפלסטינים בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל, אפשר לכנות "תפיסת 1917".

 

זו הסיבה שעם בחירתו של בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל בפעם השנייה, בשנת 2009, נעשתה העמדה הישראלית מורכבת יותר: לעמדה התובעת ויתור פלסטיני על זכות השיבה כהוכחה לכנוּת כוונותיהם של הפלסטינים, נוספה תביעה ישראלית חדשה להכרה של הפלסטינים במדינת ישראל כמדינה יהודית במשמעותה הלאומית. שתי התביעות כאחת נדחו על־ידי הפלסטינים.

 

בספר הזה נבקש להבין את השורשים ואת ההתפתחות של הטענות הישראליות והפלסטיניות שהוצגו ביחס לזכות ההגדרה העצמית של שני העמים בארץ ישראל (תפיסת 1917), כמו גם את הוויכוח על האחריות לשאלת הפליטים והפיתרונות שהוצעו לה, והאם תיתכן מדינה אחת לשני העמים (תפיסת 1948). אבל בעיקר נבחן את השאלה המהותית: האם יש ביכולתה של תפיסת 1967 - הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים ברוח החלטה 242 - לתת פיתרון מספק לכלל התביעות הללו, באופן שיבטיח יציבות לאורך זמן רב, ואולי אפילו פיוס בעתיד.

 

תולדות הסכסוך וסוגיות הליבה במשא־ומתן

שני הצדדים מצביעים על הצהרת בלפור ב-1917 כמועד תחילתו של הסכסוך. במובן מסוים, ההסכמה הלא־פורמלית הזאת מקלה על מיפוי משותף של השאלות והנושאים שאמורים לעלות לשולחן המשא־ומתן. בחלק הראשון של הספר נעסוק אפוא בתולדות הסכסוך לאורך ציר זמן העובר דרך שלושת האירועים המכוננים שתוארו לעיל, וליתר דיוק, דרך שלושה צמדי אירועים:

 

 

• הצהרת בלפור בשנת 1917 וכתב המנדט בשנת 1922.

 

• החלטת החלוקה ב-1947 ובעקבותיה מלחמת העצמאות, הקמת מדינת ישראל וה"נַכְּבָּה" הפלסטינית (1948-1949).

 

• מלחמת ששת הימים והחלטת מועצת הביטחון 242 בשנת 1967.

 

 

בציר הזמן שלהלן נוכל לראות את שלושת צמדי האירועים הללו ואת המשמעויות הנלוות אליהם:

 

 

 

שלושה צמדי אירועים מכוננים

 

 

 

 

חלקו הראשון של הספר, המוקדש לתיאור היסטורי של הסכסוך, מחולק לפי זה לשלוש חטיבות היסטוריות:

 

 

1. מהצהרת בלפור ועד מלחמת העצמאות.

 

2. ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים.

 

3. ממלחמת ששת הימים עד היום.

 

 

חלקו השני של הספר מוקדש לארבע סוגיות הליבה שתיארתי לעיל: גבולות, ביטחון, ירושלים ופליטים. לכל סוגיה יוקדש פרק ובו נציג את העובדות ההיסטוריות הקשורות אליה וננתח את התהליכים המרכזים בהתפתחותה לאורך ציר הזמן שהוגדר. כאמור, סוגיות הליבה קשורות זו בזו כמרכיבים שונים של אותו סכסוך, אבל כדי להתקדם בפיתרון הסכסוך כולו מוטב להפריד ביניהן, כפי שהדבר אכן נעשה במשאים־ומתנים מאז הסכם אוסלו ב-1993.

 

  

 

אני מודע לכך שבניתוח והבהרה של סוגיות הליבה אין מנוס לעיתים מחזרה על עובדות היסטוריות מסוימות. כך קורים הדברים גם במשאים־ומתנים השונים בין ישראלים לפלסטינים: כל דיון בסוגיה מסוימת מושך אחריו כשובל ארוך את כל ההיסטוריה המשותפת של שני העמים. עם זאת, בשום מקרה לא מדובר בחזרה סתמית, אלא בהארה מזווית אחרת ושונה של אותם אירועים עצמם.

 

 

 

גבולות

הסוגיה הראשונה הנידונה בספר היא סוגיית הגבולות, שחשיבותה נובעת מחמש סיבות עיקריות:

 

1. הגבולות תוחמים את הטריטוריה שבה מתקיים הסכסוך. הם מגדירים את "זירת ההתגוששות" המדינית, הביטחונית והדמוגרפית בין הצדדים במאה השנים האחרונות, גם אם העימות האלים חרג לעיתים מגבולות אלה למדינות ערב או לפיגועי טרור ברחבי העולם.

 

2. הגדרת גבולות ארץ ישראל המנדטורית קבעה את המרחב שבו הערבים המתגוררים בארץ ישראל החלו לגבש ולבדל את זהותם הלאומית כפלסטינים, לאום־מישנה בתוך האומה הערבית. התהליך הזה יצר מתחרה בעל מאפיינים לאומיים ודרישות להגדרה עצמית נפרדת על אותה כברת ארץ שתבעה התנועה הציונית.

 

3. הנושא הטריטוריאלי מחדד את ההבדלים בגישות האידיאולוגיות הרווחות בקרב שני הצדדים, בין תומכי הפשרה הטריטוריאלית לבין מתנגדיה, או בין המחזיקים בתפיסה החילונית לבין חסידי התפיסה הדתית־לאומית: בעוד הראשונים רואים במדינה את הגוף המגן על קיומו הפיזי והרוחני של העם, האחרונים רואים בה את הגוף שייעודו להשיג את שטחי המולדת המגדירה את העם ולהגן עליהם.

 

4. הרוב המתון בקרב הפלסטינים (המיוצג על־ידי אבו מאזן, יו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית) עומד על כך שקבלת גבולות 1967 על־ידי ישראל כבסיס להסכם היא תנאי יסוד לחידוש המשא־ומתן במטרה להגיע להסכם קבע.

 

5. ולבסוף, לפיתרון סוגיית הגבול ישנם כבר תקדימים בהסכמי השלום בין ישראל ובין מצרים וירדן ובמשא־ומתן שהתקיים עם סוריה. תקדימים אלה מגבילים את מרחב הפרשנות הפלסטיני: במובן מסוים, הפלסטינים לא יכולים להרשות לעצמם להיות הערבים היחידים שיוותרו על דרישתם לקבלת כל השטחים תמורת שלום.

 

יש להעיר כי גורמים בינלאומיים וישראליים שונים מבקשים כיום להגיע בשלב ראשון לפיתרון סוגיית הגבולות והביטחון. לפי גישתם, הצדדים יתמודדו עם שאלת ירושלים ושאלת הפליטים בשלב השני.

 

 

 

ביטחון

הסוגיה השנייה שנטפל בה, הקשורה כמובן קשר הדוק לשאלת הגבולות, היא סוגיית הביטחון. מסיבות היסטוריות מובנות, סוגיית הביטחון מעסיקה בראש ובראשונה את הצד הישראלי, והדיון בה יתייחס לשני היבטים עיקריים:

 

1. סעיפי הביטחון בהסכם חייבים להבטיח כי נסיגת ישראל מהגדה המערבית לא תיצור פּוֹטנציאל איוּם גדול יותר ממה שקיים היום. תחת הנחת יסוד זו יש בצד הישראלי שתי גישות: אלה שלדעתם אפשר להסתפק בסידורי ביטחון שאינם כרוכים בהחזקת שטחים מהגדה המערבית, ואלה שלפי תפיסתם צורכי הביטחון של ישראל דורשים לספח את בקעת הירדן, האזורים החולשים על שדות התעופה שבמרכז הארץ, את המרחב מסביב לירושלים הבירה ועוד, ולפיכך מבקשים להגדיר מחדש את הגבול בין ישראל לפלסטינים בכפוף לדרישות הביטחוניות ולא רק הדמוגרפיות.

 

2. כאמור לעיל, בשנים האחרונות מנסים גורמים ישראלים ובינלאומיים שונים לפתוח מחדש שני כללים במשא־ומתן שנקבעו בעבר על־ידי הצדדים: "שום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם", ו"רק משהוסכם הכל, יחל יישומו של ההסכם". הכלל המוצע כעת גורס כי "מה שמוסכם מיושם". על־פי הגישה החדשה, הנושאים הראשונים העומדים לדיון הן צמד הסוגיות גבולות וביטחון. ככל שהפלסטינים יקבלו יותר הסדרי ביטחון המגבילים את ריבונותם, כך יהפוך הצורך הישראלי לשלוט בשטחים בגדה המערבית למיותר. תומכי הגישה הזאת מקווים שהסדרת שתי הסוגיות הללו תיצור תנאים נוחים יותר להתמודד גם עם שתי הסוגיות האחרות: ירושלים ופליטים.

 

ירושלים

הסוגיה השלישית היא ירושלים. מעמדה הדתי, הלאומי וההיסטורי מביא את הצדדים למישורים אחרים של טיעונים והנמקות, שמולידים פערים עמוקים ביניהם. מי קדם למי? מה חשיבותו של הר הבית לכל צד ומה מקומה של העיר ביהדות ובאיסלאם? מי יכול להבטיח את הגישה למקומות הקדושים? - וכן הלאה.

 

גם מעמדה המשפטי של ירושלים מורכב יותר ממעמדה של שאר הגדה המערבית, בגלל ארבע סיבות:

 

1. בהחלטת החלוקה מ-1947 נכללת ירושלים בתוך "הגוף הנפרד" שנועד להישאר תחת שליטה בינלאומית.

 

2. סיפוחה של ירושלים על־ידי ירדן לא הוכר על־ידי שום מדינה בעולם, למעט פקיסטאן.

 

3. בשנת 1967, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, ישראל החילה את החוק, המשפט והמינהל הישראלים על ירושלים המזרחית ועל עוד 64 קמ"ר מסביב לה, תחת הכותרת "ירושלים המאוחדת", ובהמשך אף "חישקה" זאת בסדרת חוקים שעברו בכנסת.

 

4. מדינת ישראל בנתה בשטח זה של מזרח ירושלים שתים־עשרה שכונות חדשות ואיכלסה בהן כ-200,000 ישראלים, שהם כ-40 אחוזים מכלל הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק. לכן, בהתמודדות עם סוגיה זו עלינו להתייחס לשלושה מישורים:

 

• המישור המעשי - ניהול חיי היומיום של תושבי העיר היהודים והערבים.

 

• המישור הדתי - ניהול המקומות הקדושים.

 

• המישור הפוליטי־מדיני, הכולל שתי אפשרויות יסוד ביחס לעתידה ומעמדה של העיר: חלוקת הריבונות בין ישראל לפלסטין והעברת הגבול בין ירושלים לאל־קודס, או בינאום העיר העתיקה וה"אגן ההיסטורי", הכולל למעלה ממאה מקומות קדושים של שלוש הדתות.

 

 

 

פליטים

סוגיית הפליטים היא הרביעית בסדר הפרקים, אבל לא האחרונה בחשיבותה. בעקרונות המשא־ומתן היא צמודה היום לסוגיית ירושלים, ככלי להפעלת לחץ על ישראל לוויתורים בעניין ירושלים, אם סוגיות הגבולות והביטחון יבואו על פיתרונן מוקדם יותר. אבל הגיוני יותר היה להצמיד אותה לסוגיה הטריטוריאלית. ברמה העקרונית, פיתרון הסכסוך בגישה הלאומית מחייב את חלוקת הארץ ואי־שיבת הפליטים למדינת ישראל. ברמה המעשית, אם ישראל תחזור ותקבל את עקרון שטחי 1967 ותחזיר לפלסטינים גם את כל בקעת הירדן, הם יוכלו להחזיר אליה את הפליטים/העקורים של 1967, ובמסגרת חילופי השטחים יוכלו להחזיר אליהם את התושבים שישבו בהם לפני 1948.

 

אלא שמשקלה של סוגיה זו גדול בהרבה ממיקומה במשא־ומתן. היא נוגעת בנקודות רגישות במיוחד אצל שני הצדדים, ולכן אופן ההתייחסות אליה הופך אותה לציר המרכזי של המשא־ומתן וההסכם. חזרה של מספר רב של פליטים עלולה לערער את יציבותה הפנימית של ישראל ולבטל את זהותה היהודית, תביעה שבעיני רוב הישראלים היא בחזקת "ייהרג ובל יעבור".

 

בעיני הפלסטינים, לעומת זאת, מבטאת שאלת הפליטים את העוול ההיסטורי והמוסרי שגרמה להם הציונות, בחסותה של הקהילה הבינלאומית. גם אלה מביניהם שמסתפקים בשיבה סמלית, ובעיקר בפיצויים, מתעקשים לשמור על הנָרָטיב של זכות השיבה, בעיקר כדי להצדיק בדיעבד את המחיר הכבד ששילמה החברה הפלסטינית במאבקה נגד התנועה הציונית.

 

 

 

סיום שאינו סוף

נחתום את הספר באפילוג קצר שינסה לחדד את התמונה ששורטטה בספר על־ידי דיון בכמה סוגיות־מישנה המלוות את השיח הישראלי־פלסטיני בכלל ואת המצב האקטואלי בפרט. כאן אתייחס לכמה נושאים בסכסוך הישראלי־פלסטיני ואף אבקש לקבוע בהם עמדה. אנסה להראות לאן עגלת הסכסוך מבקשת להתגלגל לאור הנתונים הקיימים היום, וזאת בשתי הסתייגויות:

 

האחת, בהתפתחותו של הסכסוך אין דֶטֶרמיניזם וגם לא לינֵיאָריוּת. בגלל הדינאמיות הרבה של האירועים והעמדות המשתנות מצד עשרות הגורמים המשתתפים, אפשר לגלות במקרים רבים נסיגות וחזרות לנקודות מוצא, או אפילו תהליך ספּיראלי.

 

השנייה, ההערכה והניתוח מתייחסים למגמות הקיימות ואינם לוקחים בחשבון אירועים חריגים ובלתי־צפויים בעתיד. אירועים אלה עשויים להיות תוצאה של התנגשות בין מגמות סותרות של הצדדים או ניסיון לערב בהתפתחויות גורמים נוספים. אירועים מסוג זה עשויים אפוא ליצור קו התפתחות שונה מהותית בהמשך הסכסוך בין ישראל לפלסטינים.

 

זהו הפרק שבסופו תוכלו, אתה הקורא ואת הקוראת, להתמודד עם השאלה המכרעת ביחס לעמדתכם כלפי הסכסוך הישראלי־פלסטיני והדרך ליישב אותו. האם הסיכונים לישראל בהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת בגדה המערבית ובעזה לצידה הם חמורים יותר מאשר הסיכונים לישראל בהתמשכותן של המגמות העולמיות, האזוריות והפנימיות הקיימות, או שמא ההיפך הוא הנכון? האם מציאות הסכמית בין ישראל לפלסטין תשמר את הלגיטימציה של מדינת ישראל, את הברית האסטרטגית עם ארצות־הברית, את מערכת היחסים עם אירופה ואת חוסנה הפנימי והמוסרי, או שמא כל אלה יתגלו כמשענת קנה רצוץ וחלומות באספּמיה ברגע שהערבים ירגישו כי ביכולתם להכריע את מדינת ישראל? האם עתידו של החזון הציוני בדמות מדינה דמוקרטית של העם היהודי יהיה בטוח יותר עם המשך המצב הקיים או עם יישוב הסכסוך עם הפלסטינים? ועוד: האם רעיון שתי המדינות לשני העמים הוא הפיתרון האפשרי היחיד, או שניתן לאמץ את רעיון המדינה האחת במודלים שונים? וכן: האם יש ביכולתו של צד אחד להכניע ללא תנאי את הצד השני במציאות האזורית והבינלאומית של תחילת המאה ה-21?