טרזן יופיע פתאום

איציק

שבת אחר הצהריים ואבא כבר מסתובב בגופייה בסלון הדירה שלנו בשיכון ג', המגבת הקטנה מקופלת על כתפו והוא ממלמל בצרפתית של אינטליגנט יליד מצרים את השאלה הנצחית: "מה יהיה עם איציק?" אבא מקווה שיצליח לעורר דיון שקט בעניין שלי עם אמא, בת למשפחה איטלקית טובה ותרבותית שהיגרה לקהיר.
לימודים זה לא אני, ואבא, רואה חשבון, לא יכול להבליג. בתור הבן הבכור מבין שלושה ילדים לאבא יש ציפיות. מחר אני עוזב את באר שבע ועובר לטכני של חיל האוויר בחיפה. ככה אבא ואמא החליטו אחרי שלא הצלחתי גם בכיתה י'.
אני מפחד. חיפה רחוקה כל־כך, יום שלם של נסיעה מבאר שבע, והגמגום שלי בטח לא יעזור לי להשתלב שם.
אמא ואבא חושבים שאולי המסגרת הזו תעשה לי סדר בחיים. אני לא רוצה סדר, אני רוצה להישאר בבאר שבע ולהמשיך לעשן סיגריות רונדו עם עמי בחצר הבית שלו.
עכשיו אני בדרך אליו. הבטחתי לקנות בדרך חפיסה. אני אוהב ללכת ברגל את כל הדרך מהבית שלי בשיכון ג' עד לעיר העתיקה בשיכון דרום בבאר שבע. זה הזמן שלי עם עצמי. זמן שאני מדמיין את הסרטים רחבי היריעה שאני הולך לביים בעתיד.
אחר־כך נשב יחד על הספסל הקטן בחצר האחורית של הבית של עמי ונעשן.
אני צריך למהר כדי להגיע לפני שעמי הולך לצופים עם החברים האחרים שלו, אבל מספיק מאוחר כדי להגיע לרחוב הראשי בעיר עם צאת השבת. רק בקיוסק של הפופקורן אני יכול לקנות סיגריות בלי שיבלבלו לי את המוח, והוא פותח בשבת רק אחרי שיוצאים שלושה כוכבים אפילו שאין לו בעיה לפתוח בערב שבת.
זה כבר לא סוד שעמי ואני מעשנים, אבל אנחנו לא מכירים אף אחד מהצופים או מבית הספר שמעשן בכיתה י'. אז ככה יוצא שלעמי ולי יש דבר שהוא רק שלנו.

*

החבטה שספג בעורפו ניבאה את ההמשך. איציק איבד את שיווי משקלו ונפל על האספלט הזרוי גרעיני תירס שלא התמזל מזלם להתפצח במכונת הפופקורן. איציק ראה אותם, צהובים וקטנים, פזורים על המדרכה, ודמיין איך אנשים יורקים אותם ומקללים משום שהפסידו עוד פרפר פופקורן שלא נפתח. זה הצחיק אותו שם למטה, כשפרצופו נמרח על מרצפות הבטון.
״מה מצחיק אותך, יא מסרי מסריח״, קילל אותו אלברט אזולאי.
איציק ידע שאלברט מוגבל מכדי להבין שגרגרי תירס יכולים להצחיק אותו, ולכן ויתר על ההסבר וניסה להתרכז ולא לגמגם יותר מדי כדי לא לתת לו עוד סיבה להכות אותו.
״מי הרשה לך לעשן, מסרי? גבר, אה, לא עונה. ההורים שלך יודעים שאתה קונה סיגריות, ועוד לפני שיצאה השבת? אה?״
איציק קם על רגליו, אוחז באוצר סיגריות הרונדו, ושתק מחויך.
״תביא סיגריה״, ציווה אלברט אזולאי המכונה בשכונה ״ברטו טוב״, מפני שתמיד היה משחרר אותך במשפט הוויתור, ״תגיד תודה שאני לא מפוצץ'ת'אמאש'ך״.
איציק שתק וניסה להתיר באצבעות מגמגמות את עטיפת הצלופן. תמיד התקשה בגירוד זנב הפס האדום החמקמק הזה המשמש לתלישת העטיפה. הידיים שלו לא היו משהו בקואורדינציה ובעבודות יד, וההורים שלו בחרו עבורו דווקא את הטכני בחיפה תוך התעלמות מוחלטת מהמגבלה הקטנה הזאת.
״עזוב, עזוב את החרא הזה, מי מעשן ת'חרא הזה. פעם הבאה תביא קנט או שאני אומר לאבא שלך שאתה מעשן בשבת״, ציווה ברטו.
איציק בירך את אלברט ברטו טוב אזולאי בשבוע טוב וזינק משם בהליכה הברווזית המהירה שלו לפגישה המיוחלת עם עמי.
בדרך שר את מנגינת הסרט ״הגשר על הנהר קוואי״. התעוררה בו תחושת המפסיד בכבוד הזכורה לו מסרט הגבורה הזה. כל־כך התאים לו להפסיד בכבוד, הוא היה בטוח שהפטנט הזה הוא שלו - להיות גיבור ולהפסיד. להיות צודק ולהפסיד. להיות הרבה יותר מוכשר, יצירתי וחכם מהיריב, ולהפסיד. זה היה תפור עליו.
איציק אהב סרטי קולנוע, ועוד יותר אהב את השירים והמנגינות מתוך הסרטים, והיה שר אותם לעצמו כשהיה לבד. המנגינה מהסרט הזה היתה הקלה עבורו, שהרי לא ידע מילה באנגלית, והמנגינה המפוארת בוצעה בשריקה לנוכח התקווה שבאופק.
אבל איציק לא ידע לשרוק. היתה לו בעיה קטנה בדיבור שגרמה לבריחת אוויר בין השיניים ללשון, מין סה, סה, סה כזה, נוסף על הגמגום הקל שלקה בו. לכן העדיף לשיר במילים, אבל מכיוון שלא ידע לשיר אפילו משפט אחד באנגלית, המציא את שפת ״צ'גה רה גה״ - צירופים של הברות המכילות אותיות המחייבות מבטא אמריקאי כבד, וביניהן היה משלב מילים מוכרות כמו ״שאראפ״, שידע שפירושו שתוק, או ״קמון״ שפירושו נצא לדרך. כן, והיתה גם המילה ״בייבי״ שאותה הכיר, אבל היא לא התאימה לשירים מתוך סרטי מלחמה.
איציק גמא בצעדים מסחררים את המרחק, מעודד את עצמו בשיר מתוך הסרט עטור הפרסים והגיבורים ומנסה להשכיח ממוחו את ההשפלה הקלה שהיה מורגל לשכמותה ולדומותיה.
יהודית, אמא של עמי, פתחה לאיציק את הדלת ושאלה אותו איך מתקדמות ההכנות לבית הספר הטכני של חיל האוויר. עמי גרר אותו לחצר לפני שהספיק להתלונן על כך שאין לו מושג למה הוא נוסע לשם, ובעיקר למה הוא צריך לתקן מטוסים.
השניים התיישבו על הספסל שלהם בחצר. עמי כבר היה לבוש בחולצת החאקי שלו לקראת הפעולה בצופים והתיישב בחוסר אכפתיות הזה שאיציק אהב, עם רגליים פשוטות לפנים כאילו כלום לא מעניין אותו.
״למה יורד לך דם מהאף?״ שאל אותו עמי.
״אה, נפלתי בדרך על המדרכה״.
״לא נכון, כי יש לך אף ארוך״, אמר עמי בלי להניע שריר בפניו. שניהם פרצו בצחוק שעזר לאיציק לפרוק סופית את האירוע ממחשבותיו. איציק צחק במלוא גרונו. הוא אהב להוסיף לקול צחוקו את השחיקה הגרונית ששמע תמיד בצחוקם של האחים של אבא שלו, שהיו צוחקים מכל הלב למשמע שנינותו של אביו, הבכור בין האחים, בהתכנסויות ערב שבת.
״נכון, יש לי אף ארוך״, אמר איציק, הוא מת על ההומור היבש של עמי, שהצטרף בצחוק קל לצחוקו המהדהד.
איציק שלף את חפיסת עשר הסיגריות, והשניים הציתו סיגריות ושאפו מהן בשקיקה.