בֹּקֶר אֶחָד, כְּשֶׁאִיתָמָר קָם, הוּא שׁוּב רָאָה אֶת הַמִּזְוָדָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל אִמָּא. לְרֶגַע דִּמְיֵן שֶׁהִיא לִוְיָתָן עֲנָקִי שֶׁיָּכֹל לִבְלֹעַ הַכֹּל, גַּם אוֹתוֹ.
"לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת?"
אִמָּא נִבְהֲלָה וְקָפְצָה כְּשֶׁשָּׁמְעָה אֶת הַקּוֹל שֶׁלּוֹ. הִיא הָיְתָה כָּל כָּךְ עֲסוּקָה בָּאֲרִיזָה וְלֹא שָׂמָה לֵב שֶׁאִיתָמָר נִכְנַס לַחֶדֶר. "אִיתָמָר," הִיא אָמְרָה וּמִיָּד נִגְּשָׁה אֵלָיו וְחִבְּקָה אוֹתוֹ. "לֹא קַר לְךָ?"
"לֹא קַר לִי," עָנָה אִיתָמָר אֲבָל הוּא רָעַד בְּתוֹךְ הַחִבּוּק שֶׁלָּהּ וְלֹא יָדַע בְּעַצְמוֹ אִם הוּא רוֹעֵד מִקֹּר אוֹ מִדְּאָגָה. אָז הוּא שׁוּב שָׁאַל, "לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת?"