גם לישראלי חילוני שלא ימצא עניין בקריאת 'מבקשי פניך' בשלמותו, טוב לדעת משהו על הספר הזה. טוב ומשמח. השיחות שניהל הרב והסופר חיים סבתו עם הרב אהרן ליכטנשטיין על לימוד תורה, על מוסר דתי והומניזם, על שמרנות לעומת חדשנות באורח החיים הדתי, על היחס לתרבות הכללית ולחילונים, על פמיניזם ועוד, משרטטות דיוקן של אדם מורכב מאוד, שבעצם אישיותו מצליח לגשר על פני עולמות שונים ולשמש דוגמה ל"שביל זהב" ישראלי שאינו מוגדר רק על דרך השלילה (כלומר, בכך שאינו קיצוני,( אלא הוא עשיר ומתפקע מתוכן.
הרב ליכטנשטיין, יליד ,1933 משמש כארבעה עשורים ראש ישיבת ההסדר 'הר עציון' שבאלון-שבות. בהנהגתו ובהנהגת עמיתו הרב יהודה עמיטל ז"ל הפכה הישיבה לדוגמה למתינות פוליטית ולהשתלבותה של הציונות הדתית בחברה הכללית. בציונות הדתית אף רווחה הבדיחה שארון הקודש בישיבה אינו מופנה לירושלים, כנהוג, כי אם לכיוון הפקולטה למשפטים בבר אילן, שבה השתלבו בוגריה. בניגוד לרב עמיטל, שייסד את תנועת מימד, הרב ליכטנשטיין הוא אישיות ציבורית הרבה פחות. דמות של אחורי הקלעים. ולכן הספר הזה, שכבר הפך לרב מכר בציבור הדתי-לאומי, הוא בעל משנה חשיבות בהוציאו את האישיות הזו לרשות הרבים.
מה מייחד את הרב ליכטנשטיין והופך את השיחות איתו למעניינות במיוחד? בין השאר מתינותו הדתית והפוליטית שמהווה אנטיתזה בולטת לתהליך ההתחרד"לות של הציונות הדתית. הוא מסרב, למשל, להעניק משמעות תיאולוגית למדינה היהודית כפי שמעניקים לה תלמידי הרב קוק, ומתנגד להגדרת החילונים כ"תינוקות שנשבו" או כ"עגלה ריקה," משום שיש בביטויים אלה "אינפנטיליזציה" וזלזול לא מוצדקים. בגלל מתינותו הטבעית, גם העמדה האופוזיציונית שלו אינה לעומתית ומתריסה: "אינני דוגל כלל בתפיסות מהפכניות. גם לא בהלכה." ייחודו של הרב ליכטנשטיין נובע גם מכך שבצד רבנותו עשה דוקטורט בספרות אנגלית בהרווארד והוא ספוג תרבות כל כולו. אבל כדי לעמוד על מלוא ייחודו חייבים לדעת משהו על השושלת שאליה הוא משתייך, קונקרטית ורעיונית, שושלת סולובייצ'יק - אצולה רבנית שייסדה גם שיטת לימוד ייחודית. הדמות הבולטת בשושלת היא הרב חיים סולובייצ'יק ,(1918-1853) המכונה גם רעב חיים מבריסק. רעב חיים כיהן כראש ישיבת וולוז'ין, ההרווארד של החינוך הישיבתי הליטאי, בה למדו אישים כברדיצ'בסקי, הרב קוק וביאליק. הוא ייסד שיטת לימוד מהפכנית המבוססת על הגיון ברזל, היגיון משפטי ומופשט, ואף הנהיג מעין אורח חיים "בריסקאי," בו זוכה חריפות השכל הלמדנית להערכה חסרת תקדים. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, חותנו של הרב ליכטנשטיין, הוא נכדו של אותו רעב חיים, והוא הוסיף ללמדנות של סבו אהדה לציונות ובקיאות במדעים ובפילוסופיה.
הרב ליכטנשטיין, אם כך, הוא דמות מרתקת לא רק בגלל מתינותו ורוחב אופקיו, אלא משום שהוא משלב את בקיאותו בתרבות הכללית ההומניסטית בהיותו ראש ישיבה "בריסקאי" מובהק. הצד הריאלי והצד ההומני, אם תרצו, משתלבים אצלו באופן נדיר. אני מכיר עוד הוגים דתיים עכשוויים, לא רבים אמנם, שיכולים לשלב בדבריהם מחוכמת התרבות הכללית. אבל איני מכיר ולו הוגה דתי חי אחד, חוץ מהרב ליכטנשטיין, שיכול לשלב את ההגות ההומניסטית באופן אורגני בלמדנות תלמודית בדרגה הגבוהה ביותר.
תפיסת התרבות שלו עוצבה במסורת האנגלו-אמריקאית הגדולה, זו שניסח מבקר הספרות הוויקטוריאני מתיו ארנולד, שהרב ליכטנשטיין מזכיר מספר פעמים. התרבות נתפסת אצלו כמכשיר להשלמה מוסרית של האדם, ככלי לפיתוח ולעידון כשריו השכליים והרגשיים. המסורת ההומניסטית הזו, כפי שמציין הרב ליכטנשטיין עצמו, ספגה מכה אנושה במלחמת העולם השנייה. הוא מצטט בהקשר זה ממאמריו של ג'ורג' סטיינר, שכתב כי העובדה שחלק ממפקדי מחנות הריכוז אהבו תרבות גבוהה ריסקה את התפיסה שתפקיד התרבות לעדן את רגשותינו. ראייתו של ליכטנשטיין מפוכחת ומורכבת גם כאן.
לנושאים פוליטיים במובהק, כמו סוגיית פינוי שטחים, נמנע סבתו מלהיכנס. זו מגרעה של הספר כיוון שאלה כמובן סוגיות חשובות, וההתעלמות מהן נועדה אולי לא לפגוע בחלק מקהל היעד של הספר. בכל מקרה, עמדותיו של הרב ליכטנשטיין קרובות לעמדות 'מימד' והרב עמיטל, התומכות בפינוי שטחים ופתרון שתי המדינות בהסדרים נאותים.
המיעוט הדתי היהודי מצוי בעמדה ייחודית השונה, ככל שידיעתי מגעת, ממצבם של מיעוטים בני דתות אחרות. היותה של היהדות דת לאומית יוצרת מציאות ייחודית של מיעוט דתי הקשור בטבורו לרוב שאת אורח חייו הוא פוסל. המציאות הזו יכולה להיות בלתי נסבלת. הפיתוי להתבדל, להתנתק מהרוב, לנהוג בעצם כמיעוטי הגויים, גדול. אבל הרב ליכטנשטיין אינו מצדד כמובן בעמדה זו: "המציאות המודרנית חוצה את העם, חוצה את הציבור, חוצה את כנסת ישראל, וממילא מעמידה אותנו בפני ברירה אכזרית, או להתנתק ולהיות ציבור קטן, או ללכת, לא בדיוק שלובי זרוע, אבל ללכת יחד עם אנשים שאיננו שלמים עם השקפת עולמם ואורחות חייהם. היום אני חושב שההפרדה פשוט אינה ריאלית. זה אינו ריאלי מבחינה מעשית, וגם לא מבחינה עקרונית."
צו פיוס
'מבקשי פניך' הוא הזדמנות טובה גם לחילונים להתיידד עם הרב אהרן ליכטנשטיין, אדם מורכב ומתפקע מתוכן
גם לישראלי חילוני שלא ימצא עניין בקריאת 'מבקשי פניך' בשלמותו, טוב לדעת משהו על הספר הזה. טוב ומשמח. השיחות שניהל הרב והסופר חיים סבתו עם הרב אהרן ליכטנשטיין על לימוד תורה, על מוסר דתי והומניזם, על שמרנות לעומת חדשנות באורח החיים הדתי, על היחס לתרבות הכללית ולחילונים, על פמיניזם ועוד, משרטטות דיוקן של אדם מורכב מאוד, שבעצם אישיותו מצליח לגשר על פני עולמות שונים ולשמש דוגמה ל"שביל זהב" ישראלי שאינו מוגדר רק על דרך השלילה (כלומר, בכך שאינו קיצוני,( אלא הוא עשיר ומתפקע מתוכן.
הרב ליכטנשטיין, יליד ,1933 משמש כארבעה עשורים ראש ישיבת ההסדר 'הר עציון' שבאלון-שבות. בהנהגתו ובהנהגת עמיתו הרב יהודה עמיטל ז"ל הפכה הישיבה לדוגמה למתינות פוליטית ולהשתלבותה של הציונות הדתית בחברה הכללית. בציונות הדתית אף רווחה הבדיחה שארון הקודש בישיבה אינו מופנה לירושלים, כנהוג, כי אם לכיוון הפקולטה למשפטים בבר אילן, שבה השתלבו בוגריה. בניגוד לרב עמיטל, שייסד את תנועת מימד, הרב ליכטנשטיין הוא אישיות ציבורית הרבה פחות. דמות של אחורי הקלעים. ולכן הספר הזה, שכבר הפך לרב מכר בציבור הדתי-לאומי, הוא בעל משנה חשיבות בהוציאו את האישיות הזו לרשות הרבים.
מה מייחד את הרב ליכטנשטיין והופך את השיחות איתו למעניינות במיוחד? בין השאר מתינותו הדתית והפוליטית שמהווה אנטיתזה בולטת לתהליך ההתחרד"לות של הציונות הדתית. הוא מסרב, למשל, להעניק משמעות תיאולוגית למדינה היהודית כפי שמעניקים לה תלמידי הרב קוק, ומתנגד להגדרת החילונים כ"תינוקות שנשבו" או כ"עגלה ריקה," משום שיש בביטויים אלה "אינפנטיליזציה" וזלזול לא מוצדקים. בגלל מתינותו הטבעית, גם העמדה האופוזיציונית שלו אינה לעומתית ומתריסה: "אינני דוגל כלל בתפיסות מהפכניות. גם לא בהלכה." ייחודו של הרב ליכטנשטיין נובע גם מכך שבצד רבנותו עשה דוקטורט בספרות אנגלית בהרווארד והוא ספוג תרבות כל כולו. אבל כדי לעמוד על מלוא ייחודו חייבים לדעת משהו על השושלת שאליה הוא משתייך, קונקרטית ורעיונית, שושלת סולובייצ'יק - אצולה רבנית שייסדה גם שיטת לימוד ייחודית. הדמות הבולטת בשושלת היא הרב חיים סולובייצ'יק ,(1918-1853) המכונה גם רעב חיים מבריסק. רעב חיים כיהן כראש ישיבת וולוז'ין, ההרווארד של החינוך הישיבתי הליטאי, בה למדו אישים כברדיצ'בסקי, הרב קוק וביאליק. הוא ייסד שיטת לימוד מהפכנית המבוססת על הגיון ברזל, היגיון משפטי ומופשט, ואף הנהיג מעין אורח חיים "בריסקאי," בו זוכה חריפות השכל הלמדנית להערכה חסרת תקדים. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, חותנו של הרב ליכטנשטיין, הוא נכדו של אותו רעב חיים, והוא הוסיף ללמדנות של סבו אהדה לציונות ובקיאות במדעים ובפילוסופיה.
הרב ליכטנשטיין, אם כך, הוא דמות מרתקת לא רק בגלל מתינותו ורוחב אופקיו, אלא משום שהוא משלב את בקיאותו בתרבות הכללית ההומניסטית בהיותו ראש ישיבה "בריסקאי" מובהק. הצד הריאלי והצד ההומני, אם תרצו, משתלבים אצלו באופן נדיר. אני מכיר עוד הוגים דתיים עכשוויים, לא רבים אמנם, שיכולים לשלב בדבריהם מחוכמת התרבות הכללית. אבל איני מכיר ולו הוגה דתי חי אחד, חוץ מהרב ליכטנשטיין, שיכול לשלב את ההגות ההומניסטית באופן אורגני בלמדנות תלמודית בדרגה הגבוהה ביותר.
תפיסת התרבות שלו עוצבה במסורת האנגלו-אמריקאית הגדולה, זו שניסח מבקר הספרות הוויקטוריאני מתיו ארנולד, שהרב ליכטנשטיין מזכיר מספר פעמים. התרבות נתפסת אצלו כמכשיר להשלמה מוסרית של האדם, ככלי לפיתוח ולעידון כשריו השכליים והרגשיים. המסורת ההומניסטית הזו, כפי שמציין הרב ליכטנשטיין עצמו, ספגה מכה אנושה במלחמת העולם השנייה. הוא מצטט בהקשר זה ממאמריו של ג'ורג' סטיינר, שכתב כי העובדה שחלק ממפקדי מחנות הריכוז אהבו תרבות גבוהה ריסקה את התפיסה שתפקיד התרבות לעדן את רגשותינו. ראייתו של ליכטנשטיין מפוכחת ומורכבת גם כאן.
לנושאים פוליטיים במובהק, כמו סוגיית פינוי שטחים, נמנע סבתו מלהיכנס. זו מגרעה של הספר כיוון שאלה כמובן סוגיות חשובות, וההתעלמות מהן נועדה אולי לא לפגוע בחלק מקהל היעד של הספר. בכל מקרה, עמדותיו של הרב ליכטנשטיין קרובות לעמדות 'מימד' והרב עמיטל, התומכות בפינוי שטחים ופתרון שתי המדינות בהסדרים נאותים.
המיעוט הדתי היהודי מצוי בעמדה ייחודית השונה, ככל שידיעתי מגעת, ממצבם של מיעוטים בני דתות אחרות. היותה של היהדות דת לאומית יוצרת מציאות ייחודית של מיעוט דתי הקשור בטבורו לרוב שאת אורח חייו הוא פוסל. המציאות הזו יכולה להיות בלתי נסבלת. הפיתוי להתבדל, להתנתק מהרוב, לנהוג בעצם כמיעוטי הגויים, גדול. אבל הרב ליכטנשטיין אינו מצדד כמובן בעמדה זו: "המציאות המודרנית חוצה את העם, חוצה את הציבור, חוצה את כנסת ישראל, וממילא מעמידה אותנו בפני ברירה אכזרית, או להתנתק ולהיות ציבור קטן, או ללכת, לא בדיוק שלובי זרוע, אבל ללכת יחד עם אנשים שאיננו שלמים עם השקפת עולמם ואורחות חייהם. היום אני חושב שההפרדה פשוט אינה ריאלית. זה אינו ריאלי מבחינה מעשית, וגם לא מבחינה עקרונית."
אריק גלסנר
7 לילות
18/11/2011
לקריאת הסקירה המלאה >
