גאיג'ין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גאיג'ין
הוספה למועדפים

גאיג'ין

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יורם כסלו

ורם כסלו, תסריטאי, במאי ומפיק קולנוע שיודע בדיוק מהי אמת, מהי אגדה ואת העובדה שאין שום הבדל ביניהן.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

גאיג'ין היא המילה היפנית לזר, מערבי. האם נער ישראלי יכול להיות גם גאיג'ין וגם סמוראי?

נחום, נער רגיל לגמרי, בורח מבית הוריו (אם אלו אכן הוריו) ומגיע עד יפן. הוא יוצא למסע אל הצפון הרחוק, בדרך צרה ופתלתלה, בחיפוש אחר אימו האמיתית.

מפלצות וילדות עם כנפיים, סמוראים הקמים לתחייה מאות שנים לאחר שמתו מוות אכזרי, אנשי יאקוזה, ידידי אמת – כל אלה ואחרים ממתינים לנחום במסעו המאלף והמסוכן אל פתחו של העולם הבא.

הספר גאיג'ין עונה על השאלות המעניינות באמת, שתמיד רציתם לדעת: האם ייתכן שילדים מוחלפים בעריסתם ביום היוולדם? האם יש אמת בטענה כי נקבת הדרקון קומודו מתרבה לבדה, ללא עזרתו של זכר? האם ילדות רגילות יכולות להצמיח לפתע כנפיים? ומדוע אחד האנשים העשירים ביפן הוא מנקה רחובות?

זהו ספרו הראשון של יורם כסלו, תסריטאי, במאי ומפיק קולנוע שיודע בדיוק מהי אמת, מהי אגדה ואת העובדה שאין שום הבדל ביניהן.

פרק ראשון

פרק ראשון



תם האביב
קול נהי של עופות
בעיני הדגים לחלוחית.
[מצואו באשו*]
[* כל שירי ההאיקו בספר נכתבו על ידי מצואו באשו.]

א

במשך שנים רבות חשבתי על בריחה מהבית. זה לא עניין כזה מיוחד. אני מתאר לעצמי שכמעט כל ילד חולם על זה מפעם לפעם אלא שלי היה ברור מגיל ממש צעיר שאני לא אסתפק בחלומות. ואז נסענו כולנו בתחילת החורף לחתונה של הקרובים שלנו בצרפת.
אחותי הקטנה ברוריה ואני שוטטנו בשדה התעופה בין חנויות הדיוטי פרי והתבוננו בים של האנשים הקונים שם. לא שמנו לב כמה זמן עבר עד שפתאום שמענו את השמות שלנו מוכרזים ברמקול - קראו לנו לבוא אל שער היציאה למטוס. רצנו במהירות אל השער והגענו אליו עם קבוצת הנוסעים האחרונה שנייה לפני שנסגרה הדלת.
דיילת הושיבה אותנו מהר במושבים הראשונים ליד הדלת ואמרה שאחר כך ידאגו להעביר אותנו למושבים ליד ההורים. המטוס יצא לדרך. אחרי ההמראה דיבר מישהו ברמקול אבל לא היה אפשר להבין מילה. אחרי שהקול גמר לדבר הגיעו עגלות ודיילים חילקו מגשים עם ארוחה נחמדה. שעה וחצי עברה עד שהבנו שאנחנו על המטוס הלא נכון. עלינו על טיסה לגרמניה. היתה מהומה לא קטנה וכולם התרוצצו סביבנו בטירוף בזמן שהטייס או מי שזה לא יהיה דיבר עם שדה התעופה ועם עוד אנשים כדי לסדר את העניין.
נחתנו בגרמניה ושם חיכינו הרבה זמן בחדר עם שומר עד שהעלו אותנו למטוס אחר. רק בעשר בלילה הגענו לצרפת, ואז הסיעו אותנו עד לבית של הדודים שלנו והעירו את אבא ואמא שלנו. הם היו אדישים לגמרי לכל המהומה הזאת. ברוריה ואני לא היינו מופתעים כל כך לשמוע שעד שהגענו באמצע הלילה הם בכלל לא הרגישו שאנחנו חסרים.
זה היה צריך להיות סופו של המעשה, אבל המשמעות של הסיפור הזה בשבילי היתה עצומה. כשישבתי בשדה התעופה בגרמניה, מוקף באנשים שלא הפסיקו לדבר אלי, לא שמעתי כלום כי המוח שלי היה מלא בהבנה חדשה ומרגשת: הבנתי שילד כמוני יכול לטוס לאן שהוא רוצה כל עוד הוא נראה קטן מספיק ולא מזיק.
בכל אותן הפעמים שבהן חשבתי קודם לכן על בריחה מהבית לא הצלחתי אף פעם לראות את הדרך הנכונה. הדמיון שלי לא הגיע רחוק יותר מנסיעה מהעיר שלנו לעיר השכנה ולכן זה גם לא היה יכול להתפתח למשהו מעשי. כעת הרגשתי שהעולם כולו נפתח לקראתי. זה היה הכי פשוט בעולם - אף אחד לא בודק אותך ברצינות בשדות תעופה כי כולם בטוחים שאתה עם ההורים שלך או משהו כזה.
זה מידע חשוב מאוד למישהו כמוני, שיודע שהוא לא ילד אמיתי של ההורים שלו אלא ילד שהוחלף בבית החולים.
הייתי מרוכז כל כך בעניין הזה שכבר למחרת שמרתי בצד את כל הכסף הצרפתי שאני וברוריה קיבלנו כדי לקנות לנו מזכרות מהטיול ולא קניתי כלום. בכל בוקר הייתי יוצא מוקדם מהבית של הדודים והולך לגן ציבורי שהיה לא רחוק מהבית. שם יכולתי להתבודד עם המחשבות שלי בין העצים הענקיים. הכנתי בראש את רשימת הדברים שצריך לארגן כדי שבריחה כזו תצליח: כסף, תרמיל, בגדים, דרכון, מפות ועוד... התלבטתי בשאלות כמו כמה כסף יצטרך ילד כדי לצאת לדרך ואיך יוכל להשיג כסף נוסף בהמשך.
ברוריה, שרואה כל דבר, הרגישה מיד שמשהו מתבשל במוח הקודח שלי. היא כבר השתוללה מסקרנות עד שבסופו של דבר לקחתי אותה לפינה שלי בגן וסיפרתי לה על מה אני חושב. היא שמעה בשקט את הכול ובסוף רק אמרה לי שטוב שסיפרתי לה והלכה משם לעניינים שלה בלי להגיד מילה אחת נוספת על הנושא הזה.
כזאת היא ברוריה. אם אין לה מה להגיד היא לא אומרת כלום. זה נשמע לכאורה ברור מאליו אבל יש מעט מאוד אנשים שבאמת נוהגים כך. בדרך כלל אנשים מרגישים שהם חייבים לדבר בלי סוף על כל דבר שלא יהיה גם אם אין להם שום דעה על הנושא המסוים שהועלה בפניהם.
וגם אם ברוריה לא אומרת שום דבר מספיק לי לדבר איתה כדי שיתבררו לי כיוונים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם.
כשנשארתי לבד בגן התחלתי לחשוב על כל הדברים הנוספים שאני צריך לדאוג להם לפני שאסתלק. ידעתי שאני יכול לעזוב את הבית מתי שרק ארצה אבל שזאת תהיה טעות למהר. אני אקבע תאריך לבריחה שלי, חשבתי, למשל תחילת החופש הגדול, ועד אז אכין הכול בצורה רגועה ואסדר את כל מה שצריך כדי לא להשאיר אחרַי דברים לא סגורים.
קצת יותר מחודש לאחר שחזרנו מצרפת הלכתי למשרד של מכלוף דהאן.

ב

"להביא משהו לילד?" שאלה מלצרית עייפה את שתי הנשים בשעה שהביאה להן את מה שהזמינו.
"הוא לא רוצה שום דבר," ענתה אחת מהנשים בלי להביט אל הילד הקטן והשקט ששיחק למרגלותיהן. היא היטיבה את תנוחתה של עריסת התינוקת הקטנה שעמדה על הכיסא לידה.
"שמות יפים כל כך," אמרה לה החברה. היא היתה אישה צעירה מאוד בשלבים האחרונים להריונה. "נחום וברוריה... זה מתנגן לי על הלשון כמו שירה."
היא נראתה כאילו עורה הקורן עומד להתפקע לרצועות זוהרות קטנטנות בכל רגע.
השתיים ישבו בבית קפה רחב ידיים. שתיהן לגמו מכוסות גבוהות קפה קר עם קצפת. שתיהן גם עישנו סיגריות דקיקות וארוכות. האמא היתה אולי בת עשרים וחמש או עשרים ושש. החברה היתה עוד יותר צעירה. אולי בת עשרים.
"וכמה שהם שקטים! הצלחתם יפה מאוד עם הילדים שלכם!" נאנחה החברה. "מעורר קנאה ממש."
האמא חייכה בגאווה ולגמה מכוס הקפה שלה. ארשת חולמנית כיסתה את פניה. בחצי אוזן שמעה את חברתה ממשיכה ואומרת לה שקשה להאמין לסיפורים המוזרים שהיא מספרת ועל כך ענתה כי היא אפילו לא סיפרה לה את הסיפורים הטובים יותר. היא הוסיפה ואמרה: "אחותי, את תמימה כמו שאני הייתי פעם!"
"אם כך תבחרי את הסיפור הכי מדהים שלך וספרי לי."
"זה דווקא לא קשה," אמרה לה אמם של ברוריה ונחום. "ממילא התכוונתי לספר לך אותו!
"מיד אחרי שילדתי את הילד, בערב הראשון בא אלי צחי... את יודעת שלבעלי קוראים צחי, נכון? אז הוא בא אלי ואמר לי שאנחנו הולכים בלילה לבחור תינוק בחדר התינוקות."
"לבחור תינוק בלילה..." גלגלה החברה את המילים על לשונה.
"תקשיבי טוב כי זה חשוב לך! הייתי בטוחה שהוא סתם מתחכם איתי. אמרתי לו שיש לנו כבר תינוק אבל הוא אמר שהוא לא הפראייר שלוקח את התינוק הראשון שנופל עליו..." האמא כיבתה את הסיגריה במאפרה ומיד הדליקה חדשה. "באותו הלילה בילינו יותר משעה בחדר התינוקות. בקושי עמדתי על הרגליים... רק ילדתי כמה שעות לפני כן... אבל עברנו מתינוק לתינוק וצחי לא ויתר עד שעברנו ובדקנו את כולם בלי יוצא מהכלל. ככה מצאנו את נחום. הוא היה בלי ספק הילד הכי מוצלח בחדר התינוקות."
"די! ...אין שם שמירה?" שאלה החברה.
האמא צחקה מהשאלה והתעלמה ממנה. "ומה לדעתך צריך לעשות אם נאמר יצא לך ילד מכוער? או שעיר?"
"ואיך באמת היה הילד האמיתי שנולד לכם?" שאלה החברה.
"איזו מצחיקה את," צחקה שוב האמא. "מי בכלל זוכר אותו?"
נחום הקטן התבונן כל אותה העת ללא הרף בשתי הנשים בלי להפסיק אפילו לרגע לבנות את המגדל שלו. הוא נראה מהופנט מקולן.
"זה מדהים. זה כמו אגדה על בן מלך שהוחלף בעריסה... הרבה אנשים מחליפים את התינוקות שלהם ככה לדעתך?"
"כן. אני מתארת לי שהרבה יותר ממה שהיית חושבת. לוקח חצי דקה להחליף את התגים ששמים להם על הרגל."
החברה הבחינה רק עתה כי מבטו של נחום הקטן קבוע עליהן. היא נלחצה מהתעניינותו ושאלה: "לא כדאי להיזהר...?!" היא עיוותה את פרצופה וסימנה בראשה לעבר הילד המקשיב.
"נחום?" ענתה האמא בשלווה. "הרי הוא עוד תינוק! הוא לא מבין כלום..."

מכלוף דהאן לא אמר מילה בזמן שסיפרתי לו את הסיפור הזה ונשאר שותק עוד זמן רב לאחר שהפסקתי לדבר. הוא רק המשיך לדוג בדממה פיסות אוכל מתוך קופסת פלסטיק. רק כשגמר לאכול את הפיסה האחרונה הרים אלי את מבטו. עמדתי כל אותו הזמן ליד דלת החדר שלו במעיל הרטוב שלי וחיכיתי בסבלנות.
"בן כמה אתה?" שאל.
"כמעט בן שתים־עשרה," עניתי.
מכלוף הנהן ובחן בתשומת לב את פני.
"אחת־עשרה?" שאל.
"אחת־עשרה וחצי!" תיקנתי אותו.
היה קר במשרד של הבלש הפרטי. הגשם בחוץ הלך והתחזק. שרשרות של ברקים ורעמים הרעידו את החלונות, מותירות אחריהן בכל פעם קול זמזום ממושך. מכלוף קינח את פיו ואת סנטרו במפית נייר, אסף בקפדנות את כל שרידי הארוחה שנותרו על שולחנו והשליך אותם אל הפח.
"אני רוצה שתבדוק אם זה נכון..." אמרתי לו.
"אתה אומר שהיית אז בן ארבע?!"
"כן," אמרתי, "אבל שמעתי במשך שנים דיבורים כאלה. זו לא היתה הפעם היחידה... הם דיברו לידי חופשי."
"אחרי זה? כשגדלת יותר?" שאל הבלש.
"לא, לא ממש. כשגדלתי כבר לא דיברו על זה יותר."
הבנתי שהוא לא האמין לאף מילה שאמרתי.
הוא אמר: "תגיד לי, נחום, אתה כבר לא תינוק, נראה לך שבעולם האמיתי... אנחנו לא נמצאים עכשיו בסדרת טלוויזיה, אתה יודע, אתה נראה לי ילד נבון. נראה לך שילדים שוכרים בלשים פרטיים בעולם האמיתי?"
לא חשבתי שהוא התכוון באמת שאענה לו.
אחרי זמן קצר הוא המשיך: "איך בכלל מצאת אותי? חיפשת בספר טלפונים?"
"מירון גיל שלח אותי אליך," אמרתי.
ידעתי מראש שהשם הזה יהיה הטיעון החזק ביותר שלי והוא בהחלט הופתע.
"הילד של התעשיין? הילד הנכה?" שאל.
פתחתי את ילקוט בית הספר שלי והוצאתי ממנו צרור קטן של שטרות והנחתי אותם על השולחן לפניו. "יש כאן חמש מאות שקלים," אמרתי, "ובסוף אני אשלם לך עוד חמש מאות. זה מספיק?"
"אתה בעצמך מספר שהיית אז ילד בן ארבע... נשמע שחלמת חלום, או הקשבת לשיחות שלא הבנת בדיוק את מה שאמרו בהן," המשיך מכלוף בלי להעיף מבט אחד אל הכסף המוטל לפניו על השולחן.
הוא לא הולך להתייחס אלי ברצינות, חשבתי, הוא מסתכל עלי כמו על ילד קטן ומטומטם. הרגשתי גוש גדול שהלך וצמח בגרון שלי והתחיל לחנוק אותי.
"אני מתאר לי שזה יכול מאוד להיות," המילים יצאו מהפה שלי חנוקות וצווחניות. "זה מה שאני מבקש ממך לבדוק..." הוצאתי מהתיק שלי נייר שהכנתי והנחתי אותו ליד הכסף על השולחן. "בדף הזה יש את כל השמות והדברים שאתה צריך לדעת. תאריכים, בית החולים, מספרי זהות וכל זה... תבדוק בעצמך אם דמיינתי או לא."
"לא נראה לי, נחום." הבלש לקח לידו את הנייר והתבונן לסירוגין בו ובי. הפעם נמשכה הדממה זמן רב כל כך שכבר חשבתי לקחת חזרה את הכסף וללכת משם.
טוב שלא הזדרזתי כי פתאום הוא שאל אותי: "מירון גיל אתה אומר?"
הנהנתי בחיוב. הוא הרים את השטרות וספר אותם לאִטו.
"אם כן, לְמה בדיוק אתה מצפה ממני?" שאל.
"שם ותצלום של האמא האמיתית שלי. אם תמצא שיש כזו..." עניתי לו.
"וכתובת?" המשיך ושאל הבלש.
"גם כתובת!"
יכולתי לראות מבעד לחלונות הגדולים שהשמש מציצה מבין העננים. הגשם נחלש והלך. יצאתי מהמשרד וירדתי במדרגות אל הרחוב ואל ברוריה שחיכתה לי ליד הכניסה.

ג

העננים טסו במהירות ונעלמו מן השמים. תוך זמן קצר הצליחה השמש לייבש את הרחוב אבל הבגדים שלי ושל ברוריה היו רטובים כל כך שלא נראה לי שיתייבשו אי־פעם. הרוח הדביקה את הבגדים הקפואים אל הגוף שלנו וברוריה הלכה לידי בדממה ורעדה מקור. בדקתי בכיסים שלי ושמחתי לראות שנשאר לי קצת כסף. הכנסתי את ברוריה לבית קפה קטן באחד הצמתים, הושבתי אותה ליד תנור חימום שדלק שם וביקשתי מהאיש מאחורי הדלפק כוס שוקו חם בשבילה.
הייתי קצת מופתע מזה שאני לא מרגיש שום דבר מיוחד אחרי השיחה עם מכלוף דהאן. הוא אמר לי שאחזור אליו בעוד שבועיים ואז יהיו לו כבר תשובות על השאלות שלי. אם כך, בעוד שבועיים אדע מיהם ההורים האמיתיים שלי.
מה יהיה אם הוא יגיד לי שאני טועה לגמרי ושההורים האמיתיים שלי הם אלו שאני איתם? לא היתה לי תשובה לזה. שאלתי את עצמי גם את השאלה ההפוכה. מה יהיה אם הוא ייתן לי שם וכתובת של איזו אישה ויגיד לי שהיא אמא שלי? וגם לזה לא היתה לי תשובה.
אין לי ציפיות גדולות מאנשים מבוגרים. באמת שאין לי, אני יודע את זה. הרי יכול מאוד להיות שאני אפגוש את האמא האמיתית שלי ואגלה שכל החלומות שלי עליה הם שקר אחד גדול כי היא גרועה יותר אפילו ממה שיש לי עכשיו.
אבל אם כך, למה הייתי צריך להתאמץ כל כך לברר את השאלה הזו?
הבאתי לאחותי את השוקו שלה וישבתי לידה, בוהה מהחלון בצומת בחוץ, וחשבתי על זה שאני באמת צריך להבין מה גורם לי לבחור בדבר אחד ולא באחר. הלוואי שהייתי יודע איך לבחור בדבר הנכון.
בזמן שחשבתי על הדברים האלה ראיתי פתאום מעבר לחלון איך מכונית משא שנכנסה במהירות אל הצומת פוגעת בכוח באופנוע ומפילה אותו על הכביש. הרוכב עף מהאופנוע והתגלגל על הכביש כמו בובת סמרטוטים. זו היתה מכה חזקה מאוד. למרות זאת הוא קם מיד על הרגליים שלו והתחיל ללכת. זה היה מוזר מאוד.
הרוכב צעד במעגל באמצע הכביש וסביבו החלו להיאסף אנשים שהתקרבו כדי לראות מה קרה לו. הוא הספיק להסתובב במעגל הזה פעמיים־שלוש ואז נפל פתאום והתרסק כמו בובה שבורה על הארץ ולא זז יותר. כל המכוניות עצרו בינתיים ואנשים נוספים יצאו מהן והתאספו גם הם מסביב לרוכב האופנוע השוכב באמצע הכביש. הנהג של מכונית המשא ירד גם הוא מהמושב שלו אבל הוא לא הצטרף לאנשים האחרים אלא נשאר לעמוד ליד המכונית שלו, תופס את ראשו בשתי הידיים. ידעתי שרוכב האופנוע מת אבל משום־מה הרגשתי צער דווקא על הנהג הבוכה ליד מכונית המשא.
זה היה המת הראשון שראיתי.
"הוא מת, נכון?" שמעתי את ברוריה שואלת אותי.
"גמרת את השוקו שלך?" התעלמתי מהשאלה שלה. "בואי נלך הביתה."

שבועיים לאחר שראיתי את רוכב האופנוע מת באמצע הצומת חזרתי למשרד של מכלוף דהאן. הקדמתי קצת כדי שיהיה לי זמן לעצור לכמה דקות מול המקום בכביש שבו נפל הרוכב מול העיניים שלי. חיפשתי אבל לא הצלחתי למצוא שום עקבות למוות שלו על הכביש. הזמן שעבר הספיק למחוק כל סימן למה שקרה שם.
כשהגעתי למשרד של הבלש אמרה לי המזכירה שהוא צריך להגיע בכל רגע ושאני יכול לחכות לו. חיכיתי חסר סבלנות יותר מחצי שעה עד שהוא נכנס. עכשיו כשראיתי אותו עומד ראיתי עד כמה הוא גבוה ושמן. הוא בא עם איש נוסף אבל כשהוא ראה אותי הוא אמר לאיש לחכות כמה דקות וסימן לי להיכנס איתו לחדר השני.
דיברנו אולי שעה. הפעם הוא דיבר איתי כמו שמדברים עם בן אדם ולא כמו עם תינוק. התבררו לו דברים, ככה הוא אמר בעצמו, שגרמו לו להפסיק להיות בטוח שמה שסיפרתי לו הוא סיפור דמיוני לגמרי. לדבריו, בתאריך שבו נולדתי קרו דברים קצת חריגים בבית החולים. היו כמה נשים שלא הסכימו בבוקר לקבל את התינוקות שהביאו להן וטענו שהם לא שלהן... והיתה איזו בעיה לא ברורה עם הרישומים בחדר התינוקות. בין כל הנשים שילדו ביום־יומיים סביב יום ההולדת שלי, מכלוף דהאן מצא אישה אחת שאם צדקתי והסיפור שלי היה נכון - היא היתה זו שיכלה להיות האמא האמיתית שלי.
אחת מהנשים המורדות באותו הבוקר.
הוא לא הצליח לפגוש את האישה הזו כי היא לא בישראל. הוא חיפש אותה אבל התברר שלפני שש או שבע שנים היא עזבה את בעלה ואת הארץ ליפן. הוא דיבר עם הבעל אבל לא יצא מזה שום דבר כי הוא לא זכר שקרה משהו מיוחד בבית החולים.
מכלוף באמת היה בסדר גמור איתי. אפילו לא רצה לקבל ממני את חמש מאות השקלים שרציתי לתת לו. הוא אמר שמגיעים לו רק מאה שקלים מתוך זה.
נתתי לו מאה שקלים וקיבלתי ממנו תמונה מטושטשת של אישה וכתובת בעיר בשם קיסאגאטה ביפן, והלכתי משם.

יורם כסלו

ורם כסלו, תסריטאי, במאי ומפיק קולנוע שיודע בדיוק מהי אמת, מהי אגדה ואת העובדה שאין שום הבדל ביניהן.

עוד על הספר

גאיג'ין יורם כסלו

פרק ראשון



תם האביב
קול נהי של עופות
בעיני הדגים לחלוחית.
[מצואו באשו*]
[* כל שירי ההאיקו בספר נכתבו על ידי מצואו באשו.]

א

במשך שנים רבות חשבתי על בריחה מהבית. זה לא עניין כזה מיוחד. אני מתאר לעצמי שכמעט כל ילד חולם על זה מפעם לפעם אלא שלי היה ברור מגיל ממש צעיר שאני לא אסתפק בחלומות. ואז נסענו כולנו בתחילת החורף לחתונה של הקרובים שלנו בצרפת.
אחותי הקטנה ברוריה ואני שוטטנו בשדה התעופה בין חנויות הדיוטי פרי והתבוננו בים של האנשים הקונים שם. לא שמנו לב כמה זמן עבר עד שפתאום שמענו את השמות שלנו מוכרזים ברמקול - קראו לנו לבוא אל שער היציאה למטוס. רצנו במהירות אל השער והגענו אליו עם קבוצת הנוסעים האחרונה שנייה לפני שנסגרה הדלת.
דיילת הושיבה אותנו מהר במושבים הראשונים ליד הדלת ואמרה שאחר כך ידאגו להעביר אותנו למושבים ליד ההורים. המטוס יצא לדרך. אחרי ההמראה דיבר מישהו ברמקול אבל לא היה אפשר להבין מילה. אחרי שהקול גמר לדבר הגיעו עגלות ודיילים חילקו מגשים עם ארוחה נחמדה. שעה וחצי עברה עד שהבנו שאנחנו על המטוס הלא נכון. עלינו על טיסה לגרמניה. היתה מהומה לא קטנה וכולם התרוצצו סביבנו בטירוף בזמן שהטייס או מי שזה לא יהיה דיבר עם שדה התעופה ועם עוד אנשים כדי לסדר את העניין.
נחתנו בגרמניה ושם חיכינו הרבה זמן בחדר עם שומר עד שהעלו אותנו למטוס אחר. רק בעשר בלילה הגענו לצרפת, ואז הסיעו אותנו עד לבית של הדודים שלנו והעירו את אבא ואמא שלנו. הם היו אדישים לגמרי לכל המהומה הזאת. ברוריה ואני לא היינו מופתעים כל כך לשמוע שעד שהגענו באמצע הלילה הם בכלל לא הרגישו שאנחנו חסרים.
זה היה צריך להיות סופו של המעשה, אבל המשמעות של הסיפור הזה בשבילי היתה עצומה. כשישבתי בשדה התעופה בגרמניה, מוקף באנשים שלא הפסיקו לדבר אלי, לא שמעתי כלום כי המוח שלי היה מלא בהבנה חדשה ומרגשת: הבנתי שילד כמוני יכול לטוס לאן שהוא רוצה כל עוד הוא נראה קטן מספיק ולא מזיק.
בכל אותן הפעמים שבהן חשבתי קודם לכן על בריחה מהבית לא הצלחתי אף פעם לראות את הדרך הנכונה. הדמיון שלי לא הגיע רחוק יותר מנסיעה מהעיר שלנו לעיר השכנה ולכן זה גם לא היה יכול להתפתח למשהו מעשי. כעת הרגשתי שהעולם כולו נפתח לקראתי. זה היה הכי פשוט בעולם - אף אחד לא בודק אותך ברצינות בשדות תעופה כי כולם בטוחים שאתה עם ההורים שלך או משהו כזה.
זה מידע חשוב מאוד למישהו כמוני, שיודע שהוא לא ילד אמיתי של ההורים שלו אלא ילד שהוחלף בבית החולים.
הייתי מרוכז כל כך בעניין הזה שכבר למחרת שמרתי בצד את כל הכסף הצרפתי שאני וברוריה קיבלנו כדי לקנות לנו מזכרות מהטיול ולא קניתי כלום. בכל בוקר הייתי יוצא מוקדם מהבית של הדודים והולך לגן ציבורי שהיה לא רחוק מהבית. שם יכולתי להתבודד עם המחשבות שלי בין העצים הענקיים. הכנתי בראש את רשימת הדברים שצריך לארגן כדי שבריחה כזו תצליח: כסף, תרמיל, בגדים, דרכון, מפות ועוד... התלבטתי בשאלות כמו כמה כסף יצטרך ילד כדי לצאת לדרך ואיך יוכל להשיג כסף נוסף בהמשך.
ברוריה, שרואה כל דבר, הרגישה מיד שמשהו מתבשל במוח הקודח שלי. היא כבר השתוללה מסקרנות עד שבסופו של דבר לקחתי אותה לפינה שלי בגן וסיפרתי לה על מה אני חושב. היא שמעה בשקט את הכול ובסוף רק אמרה לי שטוב שסיפרתי לה והלכה משם לעניינים שלה בלי להגיד מילה אחת נוספת על הנושא הזה.
כזאת היא ברוריה. אם אין לה מה להגיד היא לא אומרת כלום. זה נשמע לכאורה ברור מאליו אבל יש מעט מאוד אנשים שבאמת נוהגים כך. בדרך כלל אנשים מרגישים שהם חייבים לדבר בלי סוף על כל דבר שלא יהיה גם אם אין להם שום דעה על הנושא המסוים שהועלה בפניהם.
וגם אם ברוריה לא אומרת שום דבר מספיק לי לדבר איתה כדי שיתבררו לי כיוונים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם.
כשנשארתי לבד בגן התחלתי לחשוב על כל הדברים הנוספים שאני צריך לדאוג להם לפני שאסתלק. ידעתי שאני יכול לעזוב את הבית מתי שרק ארצה אבל שזאת תהיה טעות למהר. אני אקבע תאריך לבריחה שלי, חשבתי, למשל תחילת החופש הגדול, ועד אז אכין הכול בצורה רגועה ואסדר את כל מה שצריך כדי לא להשאיר אחרַי דברים לא סגורים.
קצת יותר מחודש לאחר שחזרנו מצרפת הלכתי למשרד של מכלוף דהאן.

ב

"להביא משהו לילד?" שאלה מלצרית עייפה את שתי הנשים בשעה שהביאה להן את מה שהזמינו.
"הוא לא רוצה שום דבר," ענתה אחת מהנשים בלי להביט אל הילד הקטן והשקט ששיחק למרגלותיהן. היא היטיבה את תנוחתה של עריסת התינוקת הקטנה שעמדה על הכיסא לידה.
"שמות יפים כל כך," אמרה לה החברה. היא היתה אישה צעירה מאוד בשלבים האחרונים להריונה. "נחום וברוריה... זה מתנגן לי על הלשון כמו שירה."
היא נראתה כאילו עורה הקורן עומד להתפקע לרצועות זוהרות קטנטנות בכל רגע.
השתיים ישבו בבית קפה רחב ידיים. שתיהן לגמו מכוסות גבוהות קפה קר עם קצפת. שתיהן גם עישנו סיגריות דקיקות וארוכות. האמא היתה אולי בת עשרים וחמש או עשרים ושש. החברה היתה עוד יותר צעירה. אולי בת עשרים.
"וכמה שהם שקטים! הצלחתם יפה מאוד עם הילדים שלכם!" נאנחה החברה. "מעורר קנאה ממש."
האמא חייכה בגאווה ולגמה מכוס הקפה שלה. ארשת חולמנית כיסתה את פניה. בחצי אוזן שמעה את חברתה ממשיכה ואומרת לה שקשה להאמין לסיפורים המוזרים שהיא מספרת ועל כך ענתה כי היא אפילו לא סיפרה לה את הסיפורים הטובים יותר. היא הוסיפה ואמרה: "אחותי, את תמימה כמו שאני הייתי פעם!"
"אם כך תבחרי את הסיפור הכי מדהים שלך וספרי לי."
"זה דווקא לא קשה," אמרה לה אמם של ברוריה ונחום. "ממילא התכוונתי לספר לך אותו!
"מיד אחרי שילדתי את הילד, בערב הראשון בא אלי צחי... את יודעת שלבעלי קוראים צחי, נכון? אז הוא בא אלי ואמר לי שאנחנו הולכים בלילה לבחור תינוק בחדר התינוקות."
"לבחור תינוק בלילה..." גלגלה החברה את המילים על לשונה.
"תקשיבי טוב כי זה חשוב לך! הייתי בטוחה שהוא סתם מתחכם איתי. אמרתי לו שיש לנו כבר תינוק אבל הוא אמר שהוא לא הפראייר שלוקח את התינוק הראשון שנופל עליו..." האמא כיבתה את הסיגריה במאפרה ומיד הדליקה חדשה. "באותו הלילה בילינו יותר משעה בחדר התינוקות. בקושי עמדתי על הרגליים... רק ילדתי כמה שעות לפני כן... אבל עברנו מתינוק לתינוק וצחי לא ויתר עד שעברנו ובדקנו את כולם בלי יוצא מהכלל. ככה מצאנו את נחום. הוא היה בלי ספק הילד הכי מוצלח בחדר התינוקות."
"די! ...אין שם שמירה?" שאלה החברה.
האמא צחקה מהשאלה והתעלמה ממנה. "ומה לדעתך צריך לעשות אם נאמר יצא לך ילד מכוער? או שעיר?"
"ואיך באמת היה הילד האמיתי שנולד לכם?" שאלה החברה.
"איזו מצחיקה את," צחקה שוב האמא. "מי בכלל זוכר אותו?"
נחום הקטן התבונן כל אותה העת ללא הרף בשתי הנשים בלי להפסיק אפילו לרגע לבנות את המגדל שלו. הוא נראה מהופנט מקולן.
"זה מדהים. זה כמו אגדה על בן מלך שהוחלף בעריסה... הרבה אנשים מחליפים את התינוקות שלהם ככה לדעתך?"
"כן. אני מתארת לי שהרבה יותר ממה שהיית חושבת. לוקח חצי דקה להחליף את התגים ששמים להם על הרגל."
החברה הבחינה רק עתה כי מבטו של נחום הקטן קבוע עליהן. היא נלחצה מהתעניינותו ושאלה: "לא כדאי להיזהר...?!" היא עיוותה את פרצופה וסימנה בראשה לעבר הילד המקשיב.
"נחום?" ענתה האמא בשלווה. "הרי הוא עוד תינוק! הוא לא מבין כלום..."

מכלוף דהאן לא אמר מילה בזמן שסיפרתי לו את הסיפור הזה ונשאר שותק עוד זמן רב לאחר שהפסקתי לדבר. הוא רק המשיך לדוג בדממה פיסות אוכל מתוך קופסת פלסטיק. רק כשגמר לאכול את הפיסה האחרונה הרים אלי את מבטו. עמדתי כל אותו הזמן ליד דלת החדר שלו במעיל הרטוב שלי וחיכיתי בסבלנות.
"בן כמה אתה?" שאל.
"כמעט בן שתים־עשרה," עניתי.
מכלוף הנהן ובחן בתשומת לב את פני.
"אחת־עשרה?" שאל.
"אחת־עשרה וחצי!" תיקנתי אותו.
היה קר במשרד של הבלש הפרטי. הגשם בחוץ הלך והתחזק. שרשרות של ברקים ורעמים הרעידו את החלונות, מותירות אחריהן בכל פעם קול זמזום ממושך. מכלוף קינח את פיו ואת סנטרו במפית נייר, אסף בקפדנות את כל שרידי הארוחה שנותרו על שולחנו והשליך אותם אל הפח.
"אני רוצה שתבדוק אם זה נכון..." אמרתי לו.
"אתה אומר שהיית אז בן ארבע?!"
"כן," אמרתי, "אבל שמעתי במשך שנים דיבורים כאלה. זו לא היתה הפעם היחידה... הם דיברו לידי חופשי."
"אחרי זה? כשגדלת יותר?" שאל הבלש.
"לא, לא ממש. כשגדלתי כבר לא דיברו על זה יותר."
הבנתי שהוא לא האמין לאף מילה שאמרתי.
הוא אמר: "תגיד לי, נחום, אתה כבר לא תינוק, נראה לך שבעולם האמיתי... אנחנו לא נמצאים עכשיו בסדרת טלוויזיה, אתה יודע, אתה נראה לי ילד נבון. נראה לך שילדים שוכרים בלשים פרטיים בעולם האמיתי?"
לא חשבתי שהוא התכוון באמת שאענה לו.
אחרי זמן קצר הוא המשיך: "איך בכלל מצאת אותי? חיפשת בספר טלפונים?"
"מירון גיל שלח אותי אליך," אמרתי.
ידעתי מראש שהשם הזה יהיה הטיעון החזק ביותר שלי והוא בהחלט הופתע.
"הילד של התעשיין? הילד הנכה?" שאל.
פתחתי את ילקוט בית הספר שלי והוצאתי ממנו צרור קטן של שטרות והנחתי אותם על השולחן לפניו. "יש כאן חמש מאות שקלים," אמרתי, "ובסוף אני אשלם לך עוד חמש מאות. זה מספיק?"
"אתה בעצמך מספר שהיית אז ילד בן ארבע... נשמע שחלמת חלום, או הקשבת לשיחות שלא הבנת בדיוק את מה שאמרו בהן," המשיך מכלוף בלי להעיף מבט אחד אל הכסף המוטל לפניו על השולחן.
הוא לא הולך להתייחס אלי ברצינות, חשבתי, הוא מסתכל עלי כמו על ילד קטן ומטומטם. הרגשתי גוש גדול שהלך וצמח בגרון שלי והתחיל לחנוק אותי.
"אני מתאר לי שזה יכול מאוד להיות," המילים יצאו מהפה שלי חנוקות וצווחניות. "זה מה שאני מבקש ממך לבדוק..." הוצאתי מהתיק שלי נייר שהכנתי והנחתי אותו ליד הכסף על השולחן. "בדף הזה יש את כל השמות והדברים שאתה צריך לדעת. תאריכים, בית החולים, מספרי זהות וכל זה... תבדוק בעצמך אם דמיינתי או לא."
"לא נראה לי, נחום." הבלש לקח לידו את הנייר והתבונן לסירוגין בו ובי. הפעם נמשכה הדממה זמן רב כל כך שכבר חשבתי לקחת חזרה את הכסף וללכת משם.
טוב שלא הזדרזתי כי פתאום הוא שאל אותי: "מירון גיל אתה אומר?"
הנהנתי בחיוב. הוא הרים את השטרות וספר אותם לאִטו.
"אם כן, לְמה בדיוק אתה מצפה ממני?" שאל.
"שם ותצלום של האמא האמיתית שלי. אם תמצא שיש כזו..." עניתי לו.
"וכתובת?" המשיך ושאל הבלש.
"גם כתובת!"
יכולתי לראות מבעד לחלונות הגדולים שהשמש מציצה מבין העננים. הגשם נחלש והלך. יצאתי מהמשרד וירדתי במדרגות אל הרחוב ואל ברוריה שחיכתה לי ליד הכניסה.

ג

העננים טסו במהירות ונעלמו מן השמים. תוך זמן קצר הצליחה השמש לייבש את הרחוב אבל הבגדים שלי ושל ברוריה היו רטובים כל כך שלא נראה לי שיתייבשו אי־פעם. הרוח הדביקה את הבגדים הקפואים אל הגוף שלנו וברוריה הלכה לידי בדממה ורעדה מקור. בדקתי בכיסים שלי ושמחתי לראות שנשאר לי קצת כסף. הכנסתי את ברוריה לבית קפה קטן באחד הצמתים, הושבתי אותה ליד תנור חימום שדלק שם וביקשתי מהאיש מאחורי הדלפק כוס שוקו חם בשבילה.
הייתי קצת מופתע מזה שאני לא מרגיש שום דבר מיוחד אחרי השיחה עם מכלוף דהאן. הוא אמר לי שאחזור אליו בעוד שבועיים ואז יהיו לו כבר תשובות על השאלות שלי. אם כך, בעוד שבועיים אדע מיהם ההורים האמיתיים שלי.
מה יהיה אם הוא יגיד לי שאני טועה לגמרי ושההורים האמיתיים שלי הם אלו שאני איתם? לא היתה לי תשובה לזה. שאלתי את עצמי גם את השאלה ההפוכה. מה יהיה אם הוא ייתן לי שם וכתובת של איזו אישה ויגיד לי שהיא אמא שלי? וגם לזה לא היתה לי תשובה.
אין לי ציפיות גדולות מאנשים מבוגרים. באמת שאין לי, אני יודע את זה. הרי יכול מאוד להיות שאני אפגוש את האמא האמיתית שלי ואגלה שכל החלומות שלי עליה הם שקר אחד גדול כי היא גרועה יותר אפילו ממה שיש לי עכשיו.
אבל אם כך, למה הייתי צריך להתאמץ כל כך לברר את השאלה הזו?
הבאתי לאחותי את השוקו שלה וישבתי לידה, בוהה מהחלון בצומת בחוץ, וחשבתי על זה שאני באמת צריך להבין מה גורם לי לבחור בדבר אחד ולא באחר. הלוואי שהייתי יודע איך לבחור בדבר הנכון.
בזמן שחשבתי על הדברים האלה ראיתי פתאום מעבר לחלון איך מכונית משא שנכנסה במהירות אל הצומת פוגעת בכוח באופנוע ומפילה אותו על הכביש. הרוכב עף מהאופנוע והתגלגל על הכביש כמו בובת סמרטוטים. זו היתה מכה חזקה מאוד. למרות זאת הוא קם מיד על הרגליים שלו והתחיל ללכת. זה היה מוזר מאוד.
הרוכב צעד במעגל באמצע הכביש וסביבו החלו להיאסף אנשים שהתקרבו כדי לראות מה קרה לו. הוא הספיק להסתובב במעגל הזה פעמיים־שלוש ואז נפל פתאום והתרסק כמו בובה שבורה על הארץ ולא זז יותר. כל המכוניות עצרו בינתיים ואנשים נוספים יצאו מהן והתאספו גם הם מסביב לרוכב האופנוע השוכב באמצע הכביש. הנהג של מכונית המשא ירד גם הוא מהמושב שלו אבל הוא לא הצטרף לאנשים האחרים אלא נשאר לעמוד ליד המכונית שלו, תופס את ראשו בשתי הידיים. ידעתי שרוכב האופנוע מת אבל משום־מה הרגשתי צער דווקא על הנהג הבוכה ליד מכונית המשא.
זה היה המת הראשון שראיתי.
"הוא מת, נכון?" שמעתי את ברוריה שואלת אותי.
"גמרת את השוקו שלך?" התעלמתי מהשאלה שלה. "בואי נלך הביתה."

שבועיים לאחר שראיתי את רוכב האופנוע מת באמצע הצומת חזרתי למשרד של מכלוף דהאן. הקדמתי קצת כדי שיהיה לי זמן לעצור לכמה דקות מול המקום בכביש שבו נפל הרוכב מול העיניים שלי. חיפשתי אבל לא הצלחתי למצוא שום עקבות למוות שלו על הכביש. הזמן שעבר הספיק למחוק כל סימן למה שקרה שם.
כשהגעתי למשרד של הבלש אמרה לי המזכירה שהוא צריך להגיע בכל רגע ושאני יכול לחכות לו. חיכיתי חסר סבלנות יותר מחצי שעה עד שהוא נכנס. עכשיו כשראיתי אותו עומד ראיתי עד כמה הוא גבוה ושמן. הוא בא עם איש נוסף אבל כשהוא ראה אותי הוא אמר לאיש לחכות כמה דקות וסימן לי להיכנס איתו לחדר השני.
דיברנו אולי שעה. הפעם הוא דיבר איתי כמו שמדברים עם בן אדם ולא כמו עם תינוק. התבררו לו דברים, ככה הוא אמר בעצמו, שגרמו לו להפסיק להיות בטוח שמה שסיפרתי לו הוא סיפור דמיוני לגמרי. לדבריו, בתאריך שבו נולדתי קרו דברים קצת חריגים בבית החולים. היו כמה נשים שלא הסכימו בבוקר לקבל את התינוקות שהביאו להן וטענו שהם לא שלהן... והיתה איזו בעיה לא ברורה עם הרישומים בחדר התינוקות. בין כל הנשים שילדו ביום־יומיים סביב יום ההולדת שלי, מכלוף דהאן מצא אישה אחת שאם צדקתי והסיפור שלי היה נכון - היא היתה זו שיכלה להיות האמא האמיתית שלי.
אחת מהנשים המורדות באותו הבוקר.
הוא לא הצליח לפגוש את האישה הזו כי היא לא בישראל. הוא חיפש אותה אבל התברר שלפני שש או שבע שנים היא עזבה את בעלה ואת הארץ ליפן. הוא דיבר עם הבעל אבל לא יצא מזה שום דבר כי הוא לא זכר שקרה משהו מיוחד בבית החולים.
מכלוף באמת היה בסדר גמור איתי. אפילו לא רצה לקבל ממני את חמש מאות השקלים שרציתי לתת לו. הוא אמר שמגיעים לו רק מאה שקלים מתוך זה.
נתתי לו מאה שקלים וקיבלתי ממנו תמונה מטושטשת של אישה וכתובת בעיר בשם קיסאגאטה ביפן, והלכתי משם.