תגידי שאני שלך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תגידי שאני שלך
מכר
מאות
עותקים
תגידי שאני שלך
מכר
מאות
עותקים

תגידי שאני שלך

3.8 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מילי שמידט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 301 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 1 דק'

קורין מייקלס

ספריה של קורין מייקלס הגיעו לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, יו-אס-איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל. היא אימא לשני ילדים נפלאים, אמוציונלית, שנונה, סרקסטית וכיפית. קורין נשואה באושר לגבר חלומותיה ולשעבר רעיית איש צי. במהלך החודשים הארוכים שבהם בעלה היה בתפקיד הרחק מהבית, קריאה וכתיבה היו המפלט שלה מפני הבדידות.
כל הסבתות שלה משני הצדדים היו ספרניות, מה שהעצים את אהבתה לקריאה. אחרי שנים של כתיבת סיפורים קצרים, היא לא יכלה להתעלם מהדחף לסיים את רומן הביכורים שלה, "אהובה". הגיבורים החזקים שלה הם שבורים ויפים, והם יכבשו לכם את הלב.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

במשך עשרים שנה חיכיתי

שטרנט הנינגטון
יפקח את העיניים ויראה אותי.
 
אבל הכול היה לשווא. הוא בחר להסתגר מפניי ולתת לי לעזוב, והוכיח שהזמן והמאמצים שהשקעתי בו היו בזבוז מוחלט.
 
סיימתי להיות בלתי נראית.
הגיע הזמן להמשיך הלאה.
 
ריקוד אחד דוחף אותי לכיוון חדש בחיים, ואני מוכנה לאמץ אותו. אחרי הכול, קופר טאונסנד מושלם. הוא אדיב, סקסי וקשוב – כל מה שבחורה יכולה לרצות.
 
חשבתי שהפעם הצליח לי.
שהלב שלי יוכל להחלים, שאהיה מאושרת.
מתברר שיש דברים שקשה מדי לעזוב.
 

פרק ראשון

פרק 1
 
 
“אל תלכי ממני!“ טרנט קורא כשאני מתקדמת. “גרייס!“
הצעדים שלי נעשים מהוססים. כבר רקדנו את הריקוד הזה מאה פעמים. אני מכירה את הצעדים – שני צעדים קדימה, עשרה צעדים לאחור. אנחנו מקיפים שוב ושוב את הרחבה ולא מצליחים למצוא את הקצב שלנו.
“סיימתי,“ אני אומרת בגבי אליו. “סיימתי להיות טובה מספיק רק כשזה נוח לך. סיימתי להיות הבחורה שמחכה, שמקווה שסוף-סוף תודה שאתה אוהב אותה. אני לא יכולה להמשיך עם זה. אתה הורג אותי.“
קול הצעדים שלו מאיץ את פעימות ליבי. אם יש דבר אחד בחיי שאני לא יכולה להתנגד אליו, זה הוא. הוא יודע מה הוא עושה, והוא תמיד ידע. טרנט הוא הדבר היחיד שאני לא מצליחה להיגמל ממנו. הלב שלי תמיד היה שייך לו. בכל פעם שאני מתרחקת, אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו בריצה.
זה טיפשי, אני יודעת.
אבל קשה לאהוב גבר שאף פעם לא יאהב אותי בחזרה, וחיכיתי כמעט עשרים שנה שטרנט הנינגטון יעניק לי את ליבו. עכשיו הבנתי שזה לעולם לא יקרה. סוף-סוף סיימתי עם הניסיונות לדחוף יתד מרובעת לחור עגול.
“בבקשה.“ הקול שלו נשבר במילה האחת הזאת. “אל תלכי. לא הפעם. אני מנסה, חומד. אני מתאמץ כל-כך להיסגר על עצמי.“
המילים שלו הופכות לי את הבטן. ההבדל היחיד בין הפעם הזאת לפעם הקודמת שגמרנו הכול לפני שלושה חודשים הוא שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אני לא חוזרת. ידיו אוחזות בכתפיי והוא מושך אותי אליו ומצניח את שפתיו על שערי. הנשימה שלו חמה ואני עוצמת עיניים. הרגשות שאני מרגישה עכשיו, הכמיהה והתשוקה האלה, הן הסיבה שאני חוזרת בכל פעם. הדרך שבה הוא נוגע בי עד שהגוף שלי משתוקק להתמוסס אל תוך גופו וכל תא עצב בגופי מתעורר. זה מה שמעניק לי תקווה. אבל אני יודעת שתקווה היא רק אגדה, סיפור דמיוני שנוצר כדי להחליף את המציאות שלא הייתי מוכנה להתמודד איתה.
אני חייבת להתרחק.
אני צריכה להרפות ממנו. לא בגלל שאני לא אוהבת אותו, אלא בגלל שזה לא ישתנה לעולם.
אני צריכה שינוי.
“כשתצליח בזה סוף-סוף, אני מקווה שתהיה מאושר.“ אני פונה להביט בו ומקווה שהוא שומע את הכנות בקולי. “אני מקווה שתמצא את הבחורה ששווה את כל הלב שלך, אבל הבחורה הזאת היא לא אני. ניסיתי להיות.“ דמעה צונחת, ואני לא מוחה אותה. “אלוהים יודע שניסיתי. נתתי לך כל מה שיכולתי, ואתה לא נתת לי כלום חוץ משאריות. זה הרס אותי, ואני לא יכולה לתת לך לשבור אותי שוב. אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי אותך. אתה הגבר היחיד שאי-פעם דמיינתי חיים איתו.“ אני סיימתי לחיות במצב של רעב תמידי. עכשיו אני רוצה את כל המשתה המחורבן.
“גרייס,“ טרנט אומר וצועד קדימה.
“לא.“ אני עושה כמוהו, זזה צעד לאחור ומרימה את ידי, חוזרת על דבריי, “אני מסרבת להמשיך להיות הבחורה הזאת. זה כואב מדי. אמרתי לך בשבוע שעבר שזה נגמר, אבל אתמול בלילה הופעת פתאום, ושוב אני נמצאת באותו מקום. בכל פעם אתה כל-כך מתוק ואוהב, ואז אתה מושך את השטיח שמתחת לרגליים שלי. אתה לא יכול לעשות לי את זה יותר. אם אי-פעם אהבת אותי, אפילו טיפה, תן לי ללכת.“
אם אישאר, טרנט הנינגטון ישמיד אותי.
“את כן הבחורה הזאת! תמיד היית הבחורה הזאת!“ הוא מתקרב. “את מי שאני רוצה, גרייסי.“
“לא נכון.“ אני ממהרת החוצה מהחדר הקטן שאל הפינה שלו הוא דחק אותי.
“אני צריך אותך,“ טרנט קורא. “אני רוצה אותך.“
אני עוצרת ואומרת את המילים מעבר לכתפי. “בבקשה, אני מתחננת שלא תעשה את זה.“
אני לא מחכה לתגובה שלו, ומתרחקת במהירות.
ברגע שאני נכנסת לקבלת הפנים בחתונה של פְּרסלי, החברה הכי טובה שלי, אני עוצרת.
המוזיקה מתנגנת ברעש, אבל כל מה שאני שומעת הוא הד מילותיו. הרגליים שלי לא נעות קדימה כשאני בוהה בחברות שלי נהנות מהמסיבה. פְּרסלי ובעלה, זאכרי הנינגטון, מחבקים זה את זה ואפשר לראות את האושר שקורן מהם. הרגע הזה היה אמור להתרחש לפני הרבה מאוד זמן, אבל הנה הם פה עכשיו. הם נלחמו על האושר שלהם, ולרגע לא התייחסו אליו כמובן מאליו. נכון שפְּרסלי הייתה נשואה בעבר והבנים שלה כמעט בגיל ההתבגרות, אבל הם מצאו את הדרך שלהם. ויש גם את האח הצעיר ביותר של טרנט, ואייט, ואת אשתו החדשה, אנג'י. כולם שמחים, ורק אני מרגישה שבורה לרסיסים.
עם המזל שלי, הלב שלי מצא את ההנינגטון האחד שלעולם לא יתבגר.
“אל תוותרי, גרייסי. אל תלכי ממני.“ אני שומעת את קולו העמוק של טרנט באוזני ופולטת נשימה שטחית מהאף.
“זה מה שאני רוצה,“ אני אומרת, מסתכלת בתמונה שמולי. “אני רוצה את החתונה ואת הבאושר ובעושר. אני רוצה אהבה כמו שיש לאחים שלך. אני רוצה שתאהב אותי, אבל אתה לא. אתה לא נותן לי את הלב שלך.“
אני מרגישה את החום שלו על גבי, ויכולה רק לדמיין עד כמה הוא קרוב אליי כשהוא אומר, “את טועה.“
לא נכון. נתתי לו מיליון הזדמנויות להכניס אותי לחייו. נתתי לו שנים שלעולם לא אקבל בחזרה. זעם ממלא אותי לשמע המילים שלו כי שוב, גם הפעם, הוא מנסה לעצור אותי. “אני בת שלושים ושש ונמאס לי לחכות.“
“את לא צריכה לחכות, גרייס. אני עומד ממש מולך.“
עיניה של פְּרסלי מוצאות את עיניי, והיא מזעיפה פנים. היא מתחילה ללכת לעברי, אבל אני מנענעת בראשי. זאת החתונה שלה, והדבר האחרון שהיא צריכה כרגע זה לבוא ולהציל אותי. הגיע הזמן שאני אתחיל להציל את עצמי.
אני זזה כדי שטרנט יוכל להסתכל לי בעיניים ולראות שאני לא משחקת משחקים. “לא אמור להיות כזה קשה לאהוב אותי. אני כבר לא תיכוניסטית מוכת אהבה. זה נגמר. זה נגמר כבר לפני שנים. זה נגמר בחודש שעבר כשניתקתי קשר, וזה נגמר היום. שום דבר שתגיד לא ישנה את זה.“
העור סביב עיניו הכחולות נמתח כשהוא אוחז בזרועותיי. השפתיים שלו נלחצות אל שלי. הידיים שלי מזנקות סביב הצוואר שלו בלי שהוריתי להן לעשות את זה, ואני נאחזת בו. הפיות שלנו זזים ביחד, אבל הלב שלי מושך לאחור.
מבחינתי זו פרידה.
זאת הפעם האחרונה בהחלט שהשפתיים שלי ייגעו בשלו.
הייתי רצינית כשאמרתי שזה נגמר.
הייאוש בנשיקה הזאת מוחץ את ליבי. אני מרגישה אותו נלחם כדי שלא ארפה ממנו, אבל אני כבר עזבתי.
הוא מנתק מגע ראשון, ומטה את ראשו לאחור מספיק כדי לחפש משהו בעיניי. “אני אתקן את זה,“ הוא מבטיח. “אני אוכיח לך שאנחנו שייכים זה לזה. אני יודע שפישלתי. נתתי לך סיבה לעזוב. אבל אני לא יכול לאבד אותך.“
“למה?“ אני שואלת. זה מה שאני לא מבינה. למה להילחם עליי עכשיו, כשלפני שבוע הוא היה מוכן כל-כך לזרוק אותי? “למה עכשיו?“
ידו של טרנט מלטפת את הלחי שלי. “כי את שלי. את הבחורה שלי.“
אני מנענעת בראשי. “פה אתה טועה.“ אני תופסת בידו ומורידה אותה, ואז אוזרת לפניי את כל הכוח שיש בי. הגיע הזמן לתלות את שלט “הסוף“ על סוף הסיפור שלנו. “אני לא שלך, טרנט.“
הרגליים שלי רועדות, אבל אני מוצאת את הכוח להסתובב וללכת. דמעות ממלאות את שדה הראייה שלי והלב שלי צונח בקרבי. כל צעד מכאיב לי, אבל אני ממשיכה ללכת ונותנת לחרוז כאב אחד ויחיד להחליק לי במורד הלחי כשאני משאירה את העבר מאחוריי.
***
“לחיי הכלה והחתן!“ אני מרימה את הכוס לחיי החברה הכי טובה שלי ובעלה. כולם חוזרים אחריי ואנחנו שותים לכבוד פְּרסלי וזאק.
אני בוחנת את החדר ומזייפת חיוך, שנעלם ברגע שאני פוגשת במבטו של טרנט. הכאב שאני מרגישה בתוכי משתקף בחזרה אליי. האוויר בחדר נעלם, ואני נשבעת שהזמן עוצר במקום. הוא בוהה בי ומעביר את ידיו בשיער הבלונדיני שלו, נע קצת באי-נוחות בכיסא אבל מסרב לשבור קשר עין. הוא מקרין ביטחון וגבריות עטופים בהרבה כאב.
אני צריכה להסיט את המבט. אני צריכה לקום, לצאת החוצה ולהפסיק את זה עכשיו, אבל אני לא יכולה לקרוע ממנו את עיניי. אני התגלמות האי-שפיות, עושה את אותו הדבר פעם אחרי פעם ומצפה לתוצאה שונה. לעולם לא תהיה תוצאה שונה. נמאס לי שנמאס לי. ובעיקר נמאס לי להיות דחויה. אני אולי סיימתי עם זה, אבל הרגלים ישנים מתים לאט והוא ההרגל הישן ביותר שיש לי.
“היי,“ אנג'י, אשתו של ואייט, דוחפת אותי קלות, “תפסיקי להסתכל בו. הוא לא שווה עוד שנייה מהזמן שלך, נכון?“
“אני יודעת. הלוואי שהכול היה אחרת. הלוואי שהוא היה אחרת.“ ההודאה כואבת.
“הוא בחיים לא ישתנה,“ אנג'י מזכירה לי.
אנג'י ואני אמנם לא חברות ותיקות, אבל היא יודעת יותר מכולן על מה שקורה עם טרנט. נתקלנו זו בזו לפני כמה חודשים והלכנו לארוחת צהריים, ושם סיפרתי לה הכול. שאני פגועה ושוקלת לצאת עם מישהו אחר, מה שהיה – ועדיין – טיפשי במידה שלא תיאמן, היות שהמישהו האחר הזה הוא במקרה אחיה של החברה הכי טובה שלי.
להגנתי, זה לא שיש הרבה אפשרויות. להתבגרות בבל באקל יש אתגרים משלה, למשל חוסר מוחלט בפרטיות, מאגר קטן מאוד של בחורים וחוסר היכולת להתחמק מאנשים. אנג'י מבינה את זה והיא ללא ספק הנפש היחידה שאני מכירה שתיתן לי להגיד כל מה שאני צריכה להגיד בלי לשפוט אותי.
זה מטורף.
זה מתסכל.
אלה הם החיים בעיירה קטנה.
“אני שונאת אותו,“ אני אומרת לאנג'י עם דמעות בעיניי.
“לא נכון, אבל את צריכה לשנוא אותו.“
היא צודקת. קיוויתי, באיזה חלק מטורף מהלב שלי, שטרנט יאהב אותי באותה מידה, אבל ברור שטעיתי.
“זה כאילו הוא רואה אותי עכשיו רק כי עזבתי אותו לתמיד.“ אני תופסת בכוס היין ומרוקנת אותה.
אנג'י אוחזת בידי. “זה בגלל שאף פעם לא הכרחת אותו לראות משהו אחר.“ היא מזדקפת בכיסאה. “תראי, אני ממש לא מומחית עולמית לענייני גברים. אני נשואה בערך שנייה אחת, אבל כשוואייט הרחיק אותי ממנו עד שכבר לא יכולתי לעמוד בזה, עזבתי. זה אילץ אותו להחליט אם האהבה שלנו שווה את זה. את צריכה לעשות אותו דבר, מותק. את לא יכולה לחיות ככה. את מהממת בטירוף ואת ראויה לגבר שיתייחס אלייך כאילו את כל עולמו. אז תראי לו שאת לא מחכה עוד.“
זאת כבר סיבה לכך שאני אוהבת את האישה הזאת וסומכת עליה. היא עצמאית בטירוף ויש לה הרבה יותר אומץ ממני. היא וואייט עברו גיהינום מוחלט. היחסים ביניהם התרסקו, אבל היא הייתה הרבה יותר אמיצה ממה שאני אוּכל אי-פעם להיות. כשוואייט הרחיק אותה ממנו היא ארזה את החפצים ועזבה. הלוואי שאני הייתי כזאת חזקה. בסוף הוא תיקן את דרכיו, אגב. הוא ויתר על הכול כדי לזכות בה בחזרה.
“אני לא כמוך.“
היא מטלטלת את ראשה. “את לא נותנת לעצמך מספיק קרדיט.“ העיניים שלה נעות מסביב לחדר ואז נעצרות. “יש כאן מישהו שרואה אותך. באמת רואה אותך.“
אני מסתובבת קצת בכיסאי כדי שאוכל לראות על מי היא מסתכלת, ואני נשבעת שאני מרגישה רפרוף קטן בבטן. קופר טאונסנד. “אני לא יכולה.“ אני מסתובבת בחזרה אליה ומנענעת בראשי לשלילה. “כבר עברנו על זה. קודם כול, הוא אח של פְּרסלי!“ אני ספק לוחשת ספק צועקת. “ושנית, אפילו אם גמרתי עם טרנט אני עדיין אוהבת אותו.“
עיניה מתמלאות אהדה. “אני יודעת את זה. גם קופר יודע את זה. בגלל זה הוא לא התאמץ יותר. הבחור לא עיוור, אבל אולי יש סיכוי?“
“אני לא רוצה לפגוע בו.“
כתפיה של אנג'י מתרוממות וצונחות. “אני חושבת שקופר לגמרי מוכן לקחת את הסיכון הזה. אני גם חושבת שהוא ייהנה מאוד לעצבן את הגיס שלי. הם לא ממש מחבבים אחד את השני.“
זו בהחלט הייתה לשון המעטה. קופר וטרנט אמנם היו חברים כל החיים, אבל הם לא מסכימים ביניהם כמעט על שום דבר. בחודש האחרון זה נעשה אפילו גרוע יותר. אני חושבת שטרנט יודע שקופר מרגיש כלפיי משהו מעבר לחברות. אני נאנחת בתגובה למחשבה על כך. החיים שלי הם הגרסה הדרומית לאופרת סבון.
“אנג'י, את יצאת לגמרי מדעתך.“
“הדרך היחידה להתגבר על בחור היא להיכנס מתחת לבחור אחר. זה המוטו שלי.“
הלסת שלי נשמטת. “את לא רצינית.“
“ברור שכן. את לא נזירה. את לא בקשר עם מישהו ולא עושה שום דבר רע. יש לך כל זכות לשכב עם מי שמתחשק לך. ואם במקרה זה ילמד את הגיס החדש שלי לקח, בכלל טוב. להנינגטונים יש אגו גדול, חברה. הגיע הזמן לפנצ'ר אותו.“
אני מפנה את ראשי לאחור, וקופר מחייך אליי. הדבר הכי טוב שאני מצליחה להחזיר בתגובה הוא נפנוף הססני. “ולפגוע בקופר בשביל זה?“
היא ממהרת לענות, “אם תהיי כנה איתו, הוא לא ייפגע.“
“אני חושבת שאתם היאנקים שוכחים איך הדברים עובדים כאן בדרום.“
“כבר שמעתי את זה. אני הולכת לבדוק מה שלום פְּרסלי. אל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה. תזכרי, יש בחור ממש נהדר שמעוניין בך...“
אנג'י קמה, ואני נאבקת בדחף לצרוח. לצאת עם קופר? איך זה יעבוד בכלל? הוא לא הטיפוס שלי. הוא נחמד, אכפתי, קשוב... נורמלי.
אני יותר בעניין של טיפוסים שבורים שמסרבים להתחייב.
אני מביטה באנשים נעים על רחבת הריקודים, וחושבת שכל זה היה יכול להיות שונה מאוד. טרנט ואני יכולנו להיות נשואים, להוליד ילדים ולחיות באושר, אבל זה לא מה שקורה. הוא מתרחק, אני מושכת חזק יותר, ובסוף אני מרפה. אני מסתכלת באנג'י ובפְּרסלי מחייכות ושמחות, והחזה שלי כואב.
אני חוטפת את בקבוק היין ממרכז השולחן, ממלאת מחדש את הכוס שלי ואז לוגמת לגימה ארוכה. “להתקדם.“ אני נושפת. “להתקדם לאן? זה לא שיש תור של גברים שמחכים לצאת עם מיס מחוז בדפורד לשעבר.“ אני מנענעת בראשי וממשיכה לנאום. “קופר? פפף. קופר לא מעוניין ב – “
לא מעוניין במה?“
שיט, שיט, שיט. יש לי את המזל הכי מחורבן בעולם. רק אותי יתפסו מדברת לעצמי בקול כמו משוגעת. “קופר, היי.“ הלחיים שלי בוערות כשהוא מחייך אליי. “כלום. פשוט דיברתי עם עצמי. אתה יודע, שמה לב לדברים וכל זה.“
כי אני אידיוטית.
האצבע שלו מלטפת לי את הלחי ומגבירה את הלהט שבה. “אז, למה בדיוק שמת לב בי?“
“בך?“ אני מצייצת ומכחכחת בגרוני. “אין לי מושג למה אתה מתכוון. אפילו לא הסתכלתי לכיוון שלך.“
הוא מגחך. “שמעתי אותך אומרת את השם שלי, גרייס רוּני.“
בא לי לזחול מתחת לשולחן ולא לצאת לעולם. אני והפה הגדול שלי. “שום דבר. דיברתי על משהו שאנג'י אמרה קודם. על זה שאתה רוצה... לקנות... אמ... סוס,“ אני משקרת. “כן. סוס.“
הוא מצחקק. “ברור.“ קופר תופס כיסא, מסובב אותו ומתיישב עליו הפוך. “אני מכיר את אנג'י, והיא לא בדיוק מישהי שמדברת על סוסים. חוץ מזה, אין לה שום קשר לעסקי הסוסים. אז במה בדיוק אני לא מעוניין?“ הוא דוחק.
הדופק שלי מאיץ כשאני מנסה לחשוב על משהו. “שום דבר.“
“גרייס.“ הקול שלו חמים וחקרני.
“תזמין את הבחורה לרקוד, בן.“ גברת טאונסנד מופיעה משום מקום. “היא יושבת כאן לבד כמעט כל הלילה.“
מצוין. עכשיו אימא של החברה הכי טובה שלי משדכת לי. היא בטח מריחה את הייאוש שנודף לי מהנקבוביות. שלושים ושש, מלכת יופי לשעבר, אף פעם לא התחתנה ולא מסוגלת לתפוס שום גבר. אני חלומה של כל אם דרומית.
“אני בטוחה שקופר לא רוצה לרקוד, גברת טאונסנד. הוא – “
“בעצם,“ הוא מתקן אותי וקם מהכיסא בלי להוריד ממני את העיניים. “יהיה לי לכבוד.“ הוא מושיט את ידו, כף היד פתוחה, ומחכה. אני בוהה בו, מנסה להחליט מה לומר והבטן שלי מתהפכת. זה לא שלא השתעשעתי במחשבות על קופר כבר כמה זמן, אבל אם נרקוד כאן, עכשיו, זאת תהיה הצהרה. הצהרה שאני לא בטוחה שאני מוכנה להצהיר. הלב שלי מאיץ כשאני מסתכלת בידו המושטת. “גרייס?“ העיניים הירוקות של קופר ננעלות על עיניי.
זה רק ריקוד. טרנט הוא לא החבר שלי. למעשה, עכשיו כשאני חושבת על זה, אפילו פעם אחת מהיום שבו הכרנו לא הצמדנו תווית רשמית לקשר שלנו. ובדיוק עכשיו הודעתי לו על סופו של המה שזה לא היה, ולדברי אנג'י פְּרסלי לא תכעס, אז אין שום סיבה שלא, נכון?
נכון.
אני מדביקה חיוך על השפתיים, מניחה את ידי בידו, ואומרת, “אני אשמח לרקוד.“
היד החמה שלו עוטפת את ידי כשהוא מוליך אותי לרחבת הריקודים. אנחנו עוצרים בנקודה שקרובה לקצה הקהל, והוא פונה אליי. “תירגעי, גרייס.“ קופר מעודד אותי כשהזרועות העבות שלו נכרכות סביבי. “זה רק ריקוד, וזה אני. רקדנו ביחד מאז שהיינו ילדים.“
אני מנענעת בראשי ומחייכת חיוך רחב, אפילו שזה בכלל לא אותו דבר. בפעמים הקודמות לא רקדתי עם קופר כאישה רווקה. הוא היה חבר, כמעט אח, ובמה שקורה עכשיו אין שום דבר “אחאי“. “אני יודעת.“
“אז תפסיקי לרעוד כמו עלה.“
“זה רק שאתה אתה...“
וחתיך בטירוף.
“ואת...“
אני מושכת בכתפיי. “אני. אני מכירה אותך מגיל שבע. כלומר, אתה קופר! הילד שמשך לי בצמות ושם לי חול בסנדוויץ'.“
הוא צוחק. “זה קרה רק פעם אחת, והייתי בטוח שאת זאת שכתבה, ‘קופר טאונסנד אוהב לאכול נזלת' על הקיר בשירותים.“
כתבתי, אבל הוא לא יודע את זה. שכנעתי את עצמי שאני מאוהבת בו, והוא אמר לכל הבנים שיש לי ריח של גבינה. אז עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד שילדה בת שתים-עשרה יכולה לעשות: כתבתי את זה על הקיר בשירותים. מאחר שזאת עיירה קטנה, לא לקח הרבה זמן עד שהחדשות על יצירת האמנות התפשטו. הכחשתי בטירוף וצפיתי בקופר שיצא למשימה להבין מי כתב את זה.
“אמת?“ אני מחייכת.
שפתיו של קופר מתעקלות כשהוא מבין את האמת. “ידעתי! ידעתי שזאת את.“ עיניו נוצצות.
“נו, היית רע אליי! והייתי לגמרי דלוקה עליך באותה תקופה.“
“באמת?“ הוא שואל.
“אממ.“ אני מצחקקת. “כן. ידעת את זה!“
הוא מנענע בראשו. “לא היה לי מושג.“
“זה לא היה משנה בכל מקרה. זה נמשך רק יומיים. ואז עשית איזה משהו מגעיל של בנים וזה עבר לי, אבל במשך היומיים האלה... זה היה חזק. חוץ מזה, אם אימא שלי הייתה חושבת לרגע שיש סיכוי שיהיה בינינו משהו לא הייתי יכולה לבוא לישון אצלכם. ולא היית שווה את זה שאפספס זמן בנות עם פְּרסלי.“
לא שברצינות חיבבתי את קופר. נכון שהוא תמיד היה נאה ומצחיק, אבל הוא תמיד הסתכל עליי כאילו הייתי ילדה קטנה ומעצבנת. ובשיא הכנות, באמת הייתי כזאת. בכל מקרה, טרנט וקופר היו תמיד ביחד כשהיינו ילדים. ואז כבר התחלתי לפתח רגשות כלפי ההנינגטון המבוגר ביותר.
אבל עכשיו סיימתי עם טרנט, וקופר הוא זה שעומד מולי.
זרועותיו כרוכות סביבי והוא מצמיד אותי אליו. מדהים כמה טרנט והוא שונים זה מזה. לקופר יש שיער חום כהה, עיניים ירוקות, וזיפי זקן שממש מקשים על בחורות להפנות ממנו את המבט. חוץ מזה הוא ממש עצום. הוא גבוה, ויש לו גוף שאי אפשר לתאר במילים. החווה עשתה לגוף שלו רק טוב.
“אז?“ קופר אומר ואני חוזרת להתמקד בו. “חשבת עוד קצת על ההצעה שלי?“
קיוויתי שזה לא יעלה שוב. הלב שלי נקרע לחתיכות. אם אסכים לצאת לדייט עם קופר זה ישנה הרבה מאוד דברים. טרנט ואני נפרדנו רק לפני שבוע, ואני אפילו לא בטוחה שאני מוכנה לצאת שוב. אני בוודאות לא מוכנה להחליט כרגע. בדיוק הייתה לי עוד מריבה עם טרנט – מריבה שהסתיימה בזה שהשפתיים שלו היו על שלי. אני צריכה זמן.
“חשבתי על זה, אבל אין לי תשובה.“
“אני יכול לחכות.“
אני נאנחת והוא מסובב אותי שוב, ממש לא מוטרד מההתחמקות שלי. “אולי תצטרך לחכות הרבה זמן.“
“כבר חיכיתי הרבה זמן.“ הוא מביא את ידינו המשולבות אל בין החזות שלנו. “אני יכול לחכות בסבלנות כשזה משהו ששווה את זה.“
הכנות שלו נשמעת בכל הברה.
“מה אם בסוף נהיה רק חברים טובים? מה אם רק נדמה לך שאתה מרגיש משהו, אבל בעצם זו טעות?“
“טוב,“ קופר מחייך חיוך רחב, “מה הדבר הכי גרוע שיקרה? יֵצא לי דייט עם בחורה שווה.“ הוא מתגרה בי, אבל העיניים שלו מתחממות כשהוא בוחן אותי.
אני מגלגלת עיניים. “מה שתגיד.“
“ברצינות, גרייס. לא לכל הבחורות יש שיער חום כהה ועיניים כחולות בהירות. זה כאילו כל הפנטזיות שהיו לי על זינה בגיל ארבע-עשרה התעוררו לחיים.“
“אני לא בטוחה אם זה אמור להחמיא או להעליב אותי.“ די נחמד לדעת שהוא חושב שאני לוהטת. “אז אני רק יעד לכיבוש? דרך להרגיש יותר טוב אחרי שיצאת עם בטסי?“
בשנה שעברה קופר יצא עם בטסי בארקר. זה לא היה כזה סיפור רציני, רק שכולם יודעים שהם שונאים אחד את השני. הם תמיד שנאו אחד את השני. אימא של בטסי איכשהו שכנעה את ויויאן טאונסנד לשלוח אותו לבליינד דייט איתה.
פְּרסלי ואני ידענו כמובן מי נמצאת בצד השני של הדייט הזה, אבל קופר לא ידע, מה שהפך את זה להרבה יותר מהנה לצפייה.
הוא רועד. “את מספר שתיים ברשימה, ישר אחרי האישה-שטן הזאת. אני לא בטוח שתצליחי להשתוות לרמת הגועל הזאת, אבל אולי כן.“
אני מצליפה בחזה שלו ומחייכת. “מניאק. אבל ברצינות, אני צריכה עוד זמן כדי לחשוב.“
עיני הזית של קופר נעשות רציניות. “זה דווקא מה שאת צריכה להפסיק לעשות. את חושבת יותר מדי, והגיע הזמן שתתחילי לפעול. תקשיבי ללב שלך לשם שינוי.“
“ואתה חושב שהלב שלי אומר שהוא רוצה אותך?“ אני שואלת, נותנת לחיוך שלי להתפוגג ולהתחלף בארשת רצינית.
“נצטרך לחכות ולראות, לא?“
כשקופר מסובב אותי שוב, העיניים שלי פוגשות בעיניו של טרנט. “כן.“ אני לא מנתקת מבט. “כנראה שכן.“

קורין מייקלס

ספריה של קורין מייקלס הגיעו לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, יו-אס-איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל. היא אימא לשני ילדים נפלאים, אמוציונלית, שנונה, סרקסטית וכיפית. קורין נשואה באושר לגבר חלומותיה ולשעבר רעיית איש צי. במהלך החודשים הארוכים שבהם בעלה היה בתפקיד הרחק מהבית, קריאה וכתיבה היו המפלט שלה מפני הבדידות.
כל הסבתות שלה משני הצדדים היו ספרניות, מה שהעצים את אהבתה לקריאה. אחרי שנים של כתיבת סיפורים קצרים, היא לא יכלה להתעלם מהדחף לסיים את רומן הביכורים שלה, "אהובה". הגיבורים החזקים שלה הם שבורים ויפים, והם יכבשו לכם את הלב.

עוד על הספר

  • תרגום: מילי שמידט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 301 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 1 דק'

ניתן לרכישה גם במארז

תגידי שאני שלך קורין מייקלס
פרק 1
 
 
“אל תלכי ממני!“ טרנט קורא כשאני מתקדמת. “גרייס!“
הצעדים שלי נעשים מהוססים. כבר רקדנו את הריקוד הזה מאה פעמים. אני מכירה את הצעדים – שני צעדים קדימה, עשרה צעדים לאחור. אנחנו מקיפים שוב ושוב את הרחבה ולא מצליחים למצוא את הקצב שלנו.
“סיימתי,“ אני אומרת בגבי אליו. “סיימתי להיות טובה מספיק רק כשזה נוח לך. סיימתי להיות הבחורה שמחכה, שמקווה שסוף-סוף תודה שאתה אוהב אותה. אני לא יכולה להמשיך עם זה. אתה הורג אותי.“
קול הצעדים שלו מאיץ את פעימות ליבי. אם יש דבר אחד בחיי שאני לא יכולה להתנגד אליו, זה הוא. הוא יודע מה הוא עושה, והוא תמיד ידע. טרנט הוא הדבר היחיד שאני לא מצליחה להיגמל ממנו. הלב שלי תמיד היה שייך לו. בכל פעם שאני מתרחקת, אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו בריצה.
זה טיפשי, אני יודעת.
אבל קשה לאהוב גבר שאף פעם לא יאהב אותי בחזרה, וחיכיתי כמעט עשרים שנה שטרנט הנינגטון יעניק לי את ליבו. עכשיו הבנתי שזה לעולם לא יקרה. סוף-סוף סיימתי עם הניסיונות לדחוף יתד מרובעת לחור עגול.
“בבקשה.“ הקול שלו נשבר במילה האחת הזאת. “אל תלכי. לא הפעם. אני מנסה, חומד. אני מתאמץ כל-כך להיסגר על עצמי.“
המילים שלו הופכות לי את הבטן. ההבדל היחיד בין הפעם הזאת לפעם הקודמת שגמרנו הכול לפני שלושה חודשים הוא שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אני לא חוזרת. ידיו אוחזות בכתפיי והוא מושך אותי אליו ומצניח את שפתיו על שערי. הנשימה שלו חמה ואני עוצמת עיניים. הרגשות שאני מרגישה עכשיו, הכמיהה והתשוקה האלה, הן הסיבה שאני חוזרת בכל פעם. הדרך שבה הוא נוגע בי עד שהגוף שלי משתוקק להתמוסס אל תוך גופו וכל תא עצב בגופי מתעורר. זה מה שמעניק לי תקווה. אבל אני יודעת שתקווה היא רק אגדה, סיפור דמיוני שנוצר כדי להחליף את המציאות שלא הייתי מוכנה להתמודד איתה.
אני חייבת להתרחק.
אני צריכה להרפות ממנו. לא בגלל שאני לא אוהבת אותו, אלא בגלל שזה לא ישתנה לעולם.
אני צריכה שינוי.
“כשתצליח בזה סוף-סוף, אני מקווה שתהיה מאושר.“ אני פונה להביט בו ומקווה שהוא שומע את הכנות בקולי. “אני מקווה שתמצא את הבחורה ששווה את כל הלב שלך, אבל הבחורה הזאת היא לא אני. ניסיתי להיות.“ דמעה צונחת, ואני לא מוחה אותה. “אלוהים יודע שניסיתי. נתתי לך כל מה שיכולתי, ואתה לא נתת לי כלום חוץ משאריות. זה הרס אותי, ואני לא יכולה לתת לך לשבור אותי שוב. אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי אותך. אתה הגבר היחיד שאי-פעם דמיינתי חיים איתו.“ אני סיימתי לחיות במצב של רעב תמידי. עכשיו אני רוצה את כל המשתה המחורבן.
“גרייס,“ טרנט אומר וצועד קדימה.
“לא.“ אני עושה כמוהו, זזה צעד לאחור ומרימה את ידי, חוזרת על דבריי, “אני מסרבת להמשיך להיות הבחורה הזאת. זה כואב מדי. אמרתי לך בשבוע שעבר שזה נגמר, אבל אתמול בלילה הופעת פתאום, ושוב אני נמצאת באותו מקום. בכל פעם אתה כל-כך מתוק ואוהב, ואז אתה מושך את השטיח שמתחת לרגליים שלי. אתה לא יכול לעשות לי את זה יותר. אם אי-פעם אהבת אותי, אפילו טיפה, תן לי ללכת.“
אם אישאר, טרנט הנינגטון ישמיד אותי.
“את כן הבחורה הזאת! תמיד היית הבחורה הזאת!“ הוא מתקרב. “את מי שאני רוצה, גרייסי.“
“לא נכון.“ אני ממהרת החוצה מהחדר הקטן שאל הפינה שלו הוא דחק אותי.
“אני צריך אותך,“ טרנט קורא. “אני רוצה אותך.“
אני עוצרת ואומרת את המילים מעבר לכתפי. “בבקשה, אני מתחננת שלא תעשה את זה.“
אני לא מחכה לתגובה שלו, ומתרחקת במהירות.
ברגע שאני נכנסת לקבלת הפנים בחתונה של פְּרסלי, החברה הכי טובה שלי, אני עוצרת.
המוזיקה מתנגנת ברעש, אבל כל מה שאני שומעת הוא הד מילותיו. הרגליים שלי לא נעות קדימה כשאני בוהה בחברות שלי נהנות מהמסיבה. פְּרסלי ובעלה, זאכרי הנינגטון, מחבקים זה את זה ואפשר לראות את האושר שקורן מהם. הרגע הזה היה אמור להתרחש לפני הרבה מאוד זמן, אבל הנה הם פה עכשיו. הם נלחמו על האושר שלהם, ולרגע לא התייחסו אליו כמובן מאליו. נכון שפְּרסלי הייתה נשואה בעבר והבנים שלה כמעט בגיל ההתבגרות, אבל הם מצאו את הדרך שלהם. ויש גם את האח הצעיר ביותר של טרנט, ואייט, ואת אשתו החדשה, אנג'י. כולם שמחים, ורק אני מרגישה שבורה לרסיסים.
עם המזל שלי, הלב שלי מצא את ההנינגטון האחד שלעולם לא יתבגר.
“אל תוותרי, גרייסי. אל תלכי ממני.“ אני שומעת את קולו העמוק של טרנט באוזני ופולטת נשימה שטחית מהאף.
“זה מה שאני רוצה,“ אני אומרת, מסתכלת בתמונה שמולי. “אני רוצה את החתונה ואת הבאושר ובעושר. אני רוצה אהבה כמו שיש לאחים שלך. אני רוצה שתאהב אותי, אבל אתה לא. אתה לא נותן לי את הלב שלך.“
אני מרגישה את החום שלו על גבי, ויכולה רק לדמיין עד כמה הוא קרוב אליי כשהוא אומר, “את טועה.“
לא נכון. נתתי לו מיליון הזדמנויות להכניס אותי לחייו. נתתי לו שנים שלעולם לא אקבל בחזרה. זעם ממלא אותי לשמע המילים שלו כי שוב, גם הפעם, הוא מנסה לעצור אותי. “אני בת שלושים ושש ונמאס לי לחכות.“
“את לא צריכה לחכות, גרייס. אני עומד ממש מולך.“
עיניה של פְּרסלי מוצאות את עיניי, והיא מזעיפה פנים. היא מתחילה ללכת לעברי, אבל אני מנענעת בראשי. זאת החתונה שלה, והדבר האחרון שהיא צריכה כרגע זה לבוא ולהציל אותי. הגיע הזמן שאני אתחיל להציל את עצמי.
אני זזה כדי שטרנט יוכל להסתכל לי בעיניים ולראות שאני לא משחקת משחקים. “לא אמור להיות כזה קשה לאהוב אותי. אני כבר לא תיכוניסטית מוכת אהבה. זה נגמר. זה נגמר כבר לפני שנים. זה נגמר בחודש שעבר כשניתקתי קשר, וזה נגמר היום. שום דבר שתגיד לא ישנה את זה.“
העור סביב עיניו הכחולות נמתח כשהוא אוחז בזרועותיי. השפתיים שלו נלחצות אל שלי. הידיים שלי מזנקות סביב הצוואר שלו בלי שהוריתי להן לעשות את זה, ואני נאחזת בו. הפיות שלנו זזים ביחד, אבל הלב שלי מושך לאחור.
מבחינתי זו פרידה.
זאת הפעם האחרונה בהחלט שהשפתיים שלי ייגעו בשלו.
הייתי רצינית כשאמרתי שזה נגמר.
הייאוש בנשיקה הזאת מוחץ את ליבי. אני מרגישה אותו נלחם כדי שלא ארפה ממנו, אבל אני כבר עזבתי.
הוא מנתק מגע ראשון, ומטה את ראשו לאחור מספיק כדי לחפש משהו בעיניי. “אני אתקן את זה,“ הוא מבטיח. “אני אוכיח לך שאנחנו שייכים זה לזה. אני יודע שפישלתי. נתתי לך סיבה לעזוב. אבל אני לא יכול לאבד אותך.“
“למה?“ אני שואלת. זה מה שאני לא מבינה. למה להילחם עליי עכשיו, כשלפני שבוע הוא היה מוכן כל-כך לזרוק אותי? “למה עכשיו?“
ידו של טרנט מלטפת את הלחי שלי. “כי את שלי. את הבחורה שלי.“
אני מנענעת בראשי. “פה אתה טועה.“ אני תופסת בידו ומורידה אותה, ואז אוזרת לפניי את כל הכוח שיש בי. הגיע הזמן לתלות את שלט “הסוף“ על סוף הסיפור שלנו. “אני לא שלך, טרנט.“
הרגליים שלי רועדות, אבל אני מוצאת את הכוח להסתובב וללכת. דמעות ממלאות את שדה הראייה שלי והלב שלי צונח בקרבי. כל צעד מכאיב לי, אבל אני ממשיכה ללכת ונותנת לחרוז כאב אחד ויחיד להחליק לי במורד הלחי כשאני משאירה את העבר מאחוריי.
***
“לחיי הכלה והחתן!“ אני מרימה את הכוס לחיי החברה הכי טובה שלי ובעלה. כולם חוזרים אחריי ואנחנו שותים לכבוד פְּרסלי וזאק.
אני בוחנת את החדר ומזייפת חיוך, שנעלם ברגע שאני פוגשת במבטו של טרנט. הכאב שאני מרגישה בתוכי משתקף בחזרה אליי. האוויר בחדר נעלם, ואני נשבעת שהזמן עוצר במקום. הוא בוהה בי ומעביר את ידיו בשיער הבלונדיני שלו, נע קצת באי-נוחות בכיסא אבל מסרב לשבור קשר עין. הוא מקרין ביטחון וגבריות עטופים בהרבה כאב.
אני צריכה להסיט את המבט. אני צריכה לקום, לצאת החוצה ולהפסיק את זה עכשיו, אבל אני לא יכולה לקרוע ממנו את עיניי. אני התגלמות האי-שפיות, עושה את אותו הדבר פעם אחרי פעם ומצפה לתוצאה שונה. לעולם לא תהיה תוצאה שונה. נמאס לי שנמאס לי. ובעיקר נמאס לי להיות דחויה. אני אולי סיימתי עם זה, אבל הרגלים ישנים מתים לאט והוא ההרגל הישן ביותר שיש לי.
“היי,“ אנג'י, אשתו של ואייט, דוחפת אותי קלות, “תפסיקי להסתכל בו. הוא לא שווה עוד שנייה מהזמן שלך, נכון?“
“אני יודעת. הלוואי שהכול היה אחרת. הלוואי שהוא היה אחרת.“ ההודאה כואבת.
“הוא בחיים לא ישתנה,“ אנג'י מזכירה לי.
אנג'י ואני אמנם לא חברות ותיקות, אבל היא יודעת יותר מכולן על מה שקורה עם טרנט. נתקלנו זו בזו לפני כמה חודשים והלכנו לארוחת צהריים, ושם סיפרתי לה הכול. שאני פגועה ושוקלת לצאת עם מישהו אחר, מה שהיה – ועדיין – טיפשי במידה שלא תיאמן, היות שהמישהו האחר הזה הוא במקרה אחיה של החברה הכי טובה שלי.
להגנתי, זה לא שיש הרבה אפשרויות. להתבגרות בבל באקל יש אתגרים משלה, למשל חוסר מוחלט בפרטיות, מאגר קטן מאוד של בחורים וחוסר היכולת להתחמק מאנשים. אנג'י מבינה את זה והיא ללא ספק הנפש היחידה שאני מכירה שתיתן לי להגיד כל מה שאני צריכה להגיד בלי לשפוט אותי.
זה מטורף.
זה מתסכל.
אלה הם החיים בעיירה קטנה.
“אני שונאת אותו,“ אני אומרת לאנג'י עם דמעות בעיניי.
“לא נכון, אבל את צריכה לשנוא אותו.“
היא צודקת. קיוויתי, באיזה חלק מטורף מהלב שלי, שטרנט יאהב אותי באותה מידה, אבל ברור שטעיתי.
“זה כאילו הוא רואה אותי עכשיו רק כי עזבתי אותו לתמיד.“ אני תופסת בכוס היין ומרוקנת אותה.
אנג'י אוחזת בידי. “זה בגלל שאף פעם לא הכרחת אותו לראות משהו אחר.“ היא מזדקפת בכיסאה. “תראי, אני ממש לא מומחית עולמית לענייני גברים. אני נשואה בערך שנייה אחת, אבל כשוואייט הרחיק אותי ממנו עד שכבר לא יכולתי לעמוד בזה, עזבתי. זה אילץ אותו להחליט אם האהבה שלנו שווה את זה. את צריכה לעשות אותו דבר, מותק. את לא יכולה לחיות ככה. את מהממת בטירוף ואת ראויה לגבר שיתייחס אלייך כאילו את כל עולמו. אז תראי לו שאת לא מחכה עוד.“
זאת כבר סיבה לכך שאני אוהבת את האישה הזאת וסומכת עליה. היא עצמאית בטירוף ויש לה הרבה יותר אומץ ממני. היא וואייט עברו גיהינום מוחלט. היחסים ביניהם התרסקו, אבל היא הייתה הרבה יותר אמיצה ממה שאני אוּכל אי-פעם להיות. כשוואייט הרחיק אותה ממנו היא ארזה את החפצים ועזבה. הלוואי שאני הייתי כזאת חזקה. בסוף הוא תיקן את דרכיו, אגב. הוא ויתר על הכול כדי לזכות בה בחזרה.
“אני לא כמוך.“
היא מטלטלת את ראשה. “את לא נותנת לעצמך מספיק קרדיט.“ העיניים שלה נעות מסביב לחדר ואז נעצרות. “יש כאן מישהו שרואה אותך. באמת רואה אותך.“
אני מסתובבת קצת בכיסאי כדי שאוכל לראות על מי היא מסתכלת, ואני נשבעת שאני מרגישה רפרוף קטן בבטן. קופר טאונסנד. “אני לא יכולה.“ אני מסתובבת בחזרה אליה ומנענעת בראשי לשלילה. “כבר עברנו על זה. קודם כול, הוא אח של פְּרסלי!“ אני ספק לוחשת ספק צועקת. “ושנית, אפילו אם גמרתי עם טרנט אני עדיין אוהבת אותו.“
עיניה מתמלאות אהדה. “אני יודעת את זה. גם קופר יודע את זה. בגלל זה הוא לא התאמץ יותר. הבחור לא עיוור, אבל אולי יש סיכוי?“
“אני לא רוצה לפגוע בו.“
כתפיה של אנג'י מתרוממות וצונחות. “אני חושבת שקופר לגמרי מוכן לקחת את הסיכון הזה. אני גם חושבת שהוא ייהנה מאוד לעצבן את הגיס שלי. הם לא ממש מחבבים אחד את השני.“
זו בהחלט הייתה לשון המעטה. קופר וטרנט אמנם היו חברים כל החיים, אבל הם לא מסכימים ביניהם כמעט על שום דבר. בחודש האחרון זה נעשה אפילו גרוע יותר. אני חושבת שטרנט יודע שקופר מרגיש כלפיי משהו מעבר לחברות. אני נאנחת בתגובה למחשבה על כך. החיים שלי הם הגרסה הדרומית לאופרת סבון.
“אנג'י, את יצאת לגמרי מדעתך.“
“הדרך היחידה להתגבר על בחור היא להיכנס מתחת לבחור אחר. זה המוטו שלי.“
הלסת שלי נשמטת. “את לא רצינית.“
“ברור שכן. את לא נזירה. את לא בקשר עם מישהו ולא עושה שום דבר רע. יש לך כל זכות לשכב עם מי שמתחשק לך. ואם במקרה זה ילמד את הגיס החדש שלי לקח, בכלל טוב. להנינגטונים יש אגו גדול, חברה. הגיע הזמן לפנצ'ר אותו.“
אני מפנה את ראשי לאחור, וקופר מחייך אליי. הדבר הכי טוב שאני מצליחה להחזיר בתגובה הוא נפנוף הססני. “ולפגוע בקופר בשביל זה?“
היא ממהרת לענות, “אם תהיי כנה איתו, הוא לא ייפגע.“
“אני חושבת שאתם היאנקים שוכחים איך הדברים עובדים כאן בדרום.“
“כבר שמעתי את זה. אני הולכת לבדוק מה שלום פְּרסלי. אל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה. תזכרי, יש בחור ממש נהדר שמעוניין בך...“
אנג'י קמה, ואני נאבקת בדחף לצרוח. לצאת עם קופר? איך זה יעבוד בכלל? הוא לא הטיפוס שלי. הוא נחמד, אכפתי, קשוב... נורמלי.
אני יותר בעניין של טיפוסים שבורים שמסרבים להתחייב.
אני מביטה באנשים נעים על רחבת הריקודים, וחושבת שכל זה היה יכול להיות שונה מאוד. טרנט ואני יכולנו להיות נשואים, להוליד ילדים ולחיות באושר, אבל זה לא מה שקורה. הוא מתרחק, אני מושכת חזק יותר, ובסוף אני מרפה. אני מסתכלת באנג'י ובפְּרסלי מחייכות ושמחות, והחזה שלי כואב.
אני חוטפת את בקבוק היין ממרכז השולחן, ממלאת מחדש את הכוס שלי ואז לוגמת לגימה ארוכה. “להתקדם.“ אני נושפת. “להתקדם לאן? זה לא שיש תור של גברים שמחכים לצאת עם מיס מחוז בדפורד לשעבר.“ אני מנענעת בראשי וממשיכה לנאום. “קופר? פפף. קופר לא מעוניין ב – “
לא מעוניין במה?“
שיט, שיט, שיט. יש לי את המזל הכי מחורבן בעולם. רק אותי יתפסו מדברת לעצמי בקול כמו משוגעת. “קופר, היי.“ הלחיים שלי בוערות כשהוא מחייך אליי. “כלום. פשוט דיברתי עם עצמי. אתה יודע, שמה לב לדברים וכל זה.“
כי אני אידיוטית.
האצבע שלו מלטפת לי את הלחי ומגבירה את הלהט שבה. “אז, למה בדיוק שמת לב בי?“
“בך?“ אני מצייצת ומכחכחת בגרוני. “אין לי מושג למה אתה מתכוון. אפילו לא הסתכלתי לכיוון שלך.“
הוא מגחך. “שמעתי אותך אומרת את השם שלי, גרייס רוּני.“
בא לי לזחול מתחת לשולחן ולא לצאת לעולם. אני והפה הגדול שלי. “שום דבר. דיברתי על משהו שאנג'י אמרה קודם. על זה שאתה רוצה... לקנות... אמ... סוס,“ אני משקרת. “כן. סוס.“
הוא מצחקק. “ברור.“ קופר תופס כיסא, מסובב אותו ומתיישב עליו הפוך. “אני מכיר את אנג'י, והיא לא בדיוק מישהי שמדברת על סוסים. חוץ מזה, אין לה שום קשר לעסקי הסוסים. אז במה בדיוק אני לא מעוניין?“ הוא דוחק.
הדופק שלי מאיץ כשאני מנסה לחשוב על משהו. “שום דבר.“
“גרייס.“ הקול שלו חמים וחקרני.
“תזמין את הבחורה לרקוד, בן.“ גברת טאונסנד מופיעה משום מקום. “היא יושבת כאן לבד כמעט כל הלילה.“
מצוין. עכשיו אימא של החברה הכי טובה שלי משדכת לי. היא בטח מריחה את הייאוש שנודף לי מהנקבוביות. שלושים ושש, מלכת יופי לשעבר, אף פעם לא התחתנה ולא מסוגלת לתפוס שום גבר. אני חלומה של כל אם דרומית.
“אני בטוחה שקופר לא רוצה לרקוד, גברת טאונסנד. הוא – “
“בעצם,“ הוא מתקן אותי וקם מהכיסא בלי להוריד ממני את העיניים. “יהיה לי לכבוד.“ הוא מושיט את ידו, כף היד פתוחה, ומחכה. אני בוהה בו, מנסה להחליט מה לומר והבטן שלי מתהפכת. זה לא שלא השתעשעתי במחשבות על קופר כבר כמה זמן, אבל אם נרקוד כאן, עכשיו, זאת תהיה הצהרה. הצהרה שאני לא בטוחה שאני מוכנה להצהיר. הלב שלי מאיץ כשאני מסתכלת בידו המושטת. “גרייס?“ העיניים הירוקות של קופר ננעלות על עיניי.
זה רק ריקוד. טרנט הוא לא החבר שלי. למעשה, עכשיו כשאני חושבת על זה, אפילו פעם אחת מהיום שבו הכרנו לא הצמדנו תווית רשמית לקשר שלנו. ובדיוק עכשיו הודעתי לו על סופו של המה שזה לא היה, ולדברי אנג'י פְּרסלי לא תכעס, אז אין שום סיבה שלא, נכון?
נכון.
אני מדביקה חיוך על השפתיים, מניחה את ידי בידו, ואומרת, “אני אשמח לרקוד.“
היד החמה שלו עוטפת את ידי כשהוא מוליך אותי לרחבת הריקודים. אנחנו עוצרים בנקודה שקרובה לקצה הקהל, והוא פונה אליי. “תירגעי, גרייס.“ קופר מעודד אותי כשהזרועות העבות שלו נכרכות סביבי. “זה רק ריקוד, וזה אני. רקדנו ביחד מאז שהיינו ילדים.“
אני מנענעת בראשי ומחייכת חיוך רחב, אפילו שזה בכלל לא אותו דבר. בפעמים הקודמות לא רקדתי עם קופר כאישה רווקה. הוא היה חבר, כמעט אח, ובמה שקורה עכשיו אין שום דבר “אחאי“. “אני יודעת.“
“אז תפסיקי לרעוד כמו עלה.“
“זה רק שאתה אתה...“
וחתיך בטירוף.
“ואת...“
אני מושכת בכתפיי. “אני. אני מכירה אותך מגיל שבע. כלומר, אתה קופר! הילד שמשך לי בצמות ושם לי חול בסנדוויץ'.“
הוא צוחק. “זה קרה רק פעם אחת, והייתי בטוח שאת זאת שכתבה, ‘קופר טאונסנד אוהב לאכול נזלת' על הקיר בשירותים.“
כתבתי, אבל הוא לא יודע את זה. שכנעתי את עצמי שאני מאוהבת בו, והוא אמר לכל הבנים שיש לי ריח של גבינה. אז עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד שילדה בת שתים-עשרה יכולה לעשות: כתבתי את זה על הקיר בשירותים. מאחר שזאת עיירה קטנה, לא לקח הרבה זמן עד שהחדשות על יצירת האמנות התפשטו. הכחשתי בטירוף וצפיתי בקופר שיצא למשימה להבין מי כתב את זה.
“אמת?“ אני מחייכת.
שפתיו של קופר מתעקלות כשהוא מבין את האמת. “ידעתי! ידעתי שזאת את.“ עיניו נוצצות.
“נו, היית רע אליי! והייתי לגמרי דלוקה עליך באותה תקופה.“
“באמת?“ הוא שואל.
“אממ.“ אני מצחקקת. “כן. ידעת את זה!“
הוא מנענע בראשו. “לא היה לי מושג.“
“זה לא היה משנה בכל מקרה. זה נמשך רק יומיים. ואז עשית איזה משהו מגעיל של בנים וזה עבר לי, אבל במשך היומיים האלה... זה היה חזק. חוץ מזה, אם אימא שלי הייתה חושבת לרגע שיש סיכוי שיהיה בינינו משהו לא הייתי יכולה לבוא לישון אצלכם. ולא היית שווה את זה שאפספס זמן בנות עם פְּרסלי.“
לא שברצינות חיבבתי את קופר. נכון שהוא תמיד היה נאה ומצחיק, אבל הוא תמיד הסתכל עליי כאילו הייתי ילדה קטנה ומעצבנת. ובשיא הכנות, באמת הייתי כזאת. בכל מקרה, טרנט וקופר היו תמיד ביחד כשהיינו ילדים. ואז כבר התחלתי לפתח רגשות כלפי ההנינגטון המבוגר ביותר.
אבל עכשיו סיימתי עם טרנט, וקופר הוא זה שעומד מולי.
זרועותיו כרוכות סביבי והוא מצמיד אותי אליו. מדהים כמה טרנט והוא שונים זה מזה. לקופר יש שיער חום כהה, עיניים ירוקות, וזיפי זקן שממש מקשים על בחורות להפנות ממנו את המבט. חוץ מזה הוא ממש עצום. הוא גבוה, ויש לו גוף שאי אפשר לתאר במילים. החווה עשתה לגוף שלו רק טוב.
“אז?“ קופר אומר ואני חוזרת להתמקד בו. “חשבת עוד קצת על ההצעה שלי?“
קיוויתי שזה לא יעלה שוב. הלב שלי נקרע לחתיכות. אם אסכים לצאת לדייט עם קופר זה ישנה הרבה מאוד דברים. טרנט ואני נפרדנו רק לפני שבוע, ואני אפילו לא בטוחה שאני מוכנה לצאת שוב. אני בוודאות לא מוכנה להחליט כרגע. בדיוק הייתה לי עוד מריבה עם טרנט – מריבה שהסתיימה בזה שהשפתיים שלו היו על שלי. אני צריכה זמן.
“חשבתי על זה, אבל אין לי תשובה.“
“אני יכול לחכות.“
אני נאנחת והוא מסובב אותי שוב, ממש לא מוטרד מההתחמקות שלי. “אולי תצטרך לחכות הרבה זמן.“
“כבר חיכיתי הרבה זמן.“ הוא מביא את ידינו המשולבות אל בין החזות שלנו. “אני יכול לחכות בסבלנות כשזה משהו ששווה את זה.“
הכנות שלו נשמעת בכל הברה.
“מה אם בסוף נהיה רק חברים טובים? מה אם רק נדמה לך שאתה מרגיש משהו, אבל בעצם זו טעות?“
“טוב,“ קופר מחייך חיוך רחב, “מה הדבר הכי גרוע שיקרה? יֵצא לי דייט עם בחורה שווה.“ הוא מתגרה בי, אבל העיניים שלו מתחממות כשהוא בוחן אותי.
אני מגלגלת עיניים. “מה שתגיד.“
“ברצינות, גרייס. לא לכל הבחורות יש שיער חום כהה ועיניים כחולות בהירות. זה כאילו כל הפנטזיות שהיו לי על זינה בגיל ארבע-עשרה התעוררו לחיים.“
“אני לא בטוחה אם זה אמור להחמיא או להעליב אותי.“ די נחמד לדעת שהוא חושב שאני לוהטת. “אז אני רק יעד לכיבוש? דרך להרגיש יותר טוב אחרי שיצאת עם בטסי?“
בשנה שעברה קופר יצא עם בטסי בארקר. זה לא היה כזה סיפור רציני, רק שכולם יודעים שהם שונאים אחד את השני. הם תמיד שנאו אחד את השני. אימא של בטסי איכשהו שכנעה את ויויאן טאונסנד לשלוח אותו לבליינד דייט איתה.
פְּרסלי ואני ידענו כמובן מי נמצאת בצד השני של הדייט הזה, אבל קופר לא ידע, מה שהפך את זה להרבה יותר מהנה לצפייה.
הוא רועד. “את מספר שתיים ברשימה, ישר אחרי האישה-שטן הזאת. אני לא בטוח שתצליחי להשתוות לרמת הגועל הזאת, אבל אולי כן.“
אני מצליפה בחזה שלו ומחייכת. “מניאק. אבל ברצינות, אני צריכה עוד זמן כדי לחשוב.“
עיני הזית של קופר נעשות רציניות. “זה דווקא מה שאת צריכה להפסיק לעשות. את חושבת יותר מדי, והגיע הזמן שתתחילי לפעול. תקשיבי ללב שלך לשם שינוי.“
“ואתה חושב שהלב שלי אומר שהוא רוצה אותך?“ אני שואלת, נותנת לחיוך שלי להתפוגג ולהתחלף בארשת רצינית.
“נצטרך לחכות ולראות, לא?“
כשקופר מסובב אותי שוב, העיניים שלי פוגשות בעיניו של טרנט. “כן.“ אני לא מנתקת מבט. “כנראה שכן.“