יומנים מחדר המיטות

1
חמישים פִּּּמפּוּמים ואל תרעיד לי את הספר

בסרט "הרומן שלי עם אנני" יש סצנה נפלאה, שבה המצלמה עוברת לסירוגין מוודי אלן, בקליניקה של הפסיכיאטר שלו, לאהובתו, דיאן קיטון, שיושבת אצל המטפלת שלה. כל אחד מהם נשאל באיזו תכיפות הם מקיימים יחסי מין.
"כמעט אף פעם," אומר אלן בעצב. "אולי שלוש פעמים בשבוע."
"כל הזמן," רוטנת קיטון. "משהו כמו שלוש פעמים בשבוע."
את הסצנה הזאת זוכרים כולם, אפילו שלושים שנה אחרי יציאת הסרט. היא נוגעת באמת גדולה על יחסים - שעם שוך ההתלהבות של השנים הראשונות, רוב הגברים רוצים יותר סקס מאשר בנות זוגם. זה לא תמיד כך, כמובן. יש נשים מלאות תשוקה שלעולם אינן מאבדות עניין בסקס ויש גברים שכן. אבל אם נצא לרחוב ונשאל למי אין מספיק סקס, יתנופפו באוויר הרבה יותר ידיים של גברים מאשר של נשים.
ב־2006 הודיעו ברדיו: "הדחף המיני אצל אישה מתחיל לצנוח מרגע שהיא נמצאת במערכת יחסים יציבה ומוגנת. חוקרים מגרמניה גילו שבתום ארבע שנים ליחסים, פחות ממחצית הנשים בשנות השלושים לחייהן רוצות סקס באופן קבוע"1 יש זרם קבוע של כתבות, דיווחי חדשות ומאמרים שמרמזים שנשים מאבדות עניין בסקס. ברחבי העולם, חוקרים אצים־רצים לחפש את הסיבה לכך. האם זה קשור להורמונים, לכימיה במוח? האם זה חלק ממורשת התפתחותית? מה תפקידה של הנפש בכל זה? אבל אין שום ספק שזה קורה, וכולם יודעים על כך. התופעה הזאת חלחלה לבדיחות על חיי הנישואים ונהפכה לחלק מוסכם מהדינמיקה האישית שלנו. אם תבלו די זמן בפאב, תשמעו את הבדיחות על הנפולת - הגברים המורעבים מינית. כמו הסיפור על הפרה מוּוֹי־וּוֹי.
הפרה היחידה באחת העיירות באוסטרליה הפסיקה להניב חלב. בסופו של דבר מצאו לה התושבים תחליף: הם הביאו מהעיירה הקטנה וּוֹי־וּוֹי פרה שהתגלתה כמציאה של ממש - היא הניבה המון חלב וכולם היו מאושרים. עד מהרה החליטו שכדאי להעמיד לה דור המשך, ולכן קנו פר והביאו אותו לרעות באחו עם פרתם האהובה. אלא שבכל פעם שהפר התקרב אליה, הפרה התרחקה ממנו. אנשי העיירה המודאגים פנו אל הווטרינר המקומי ושאלו אותו מה לעשות.
"בכל פעם שהפר מתקרב אל הפרה שלנו, היא זזה ומתרחקת," אמרו לו. "אם הוא מתקרב אליה מאחור, היא זזה קדימה. אם הוא מתקרב אליה מלפנים, היא נסוגה לאחור."
הווטרינר הרהר לרגע ושאל: "תגידו, קניתם את הפרה הזאת בוּוֹי־וּוֹי?" אנשי העיירה היו המומים, שהרי לא אמרו לו אף מילה על מוצאה של הפרה. "אתה באמת וטרינר חכם," אמרו בהתפעלות. "איך ידעת שקנינו את הפרה בוּוֹי־וּוֹי?" ענה להם הווטרינר, ומבטו עגום: "אשתי היא מוּוֹי־וּוֹי."
ביליתי חלק ניכר משלושים וחמש השנים האחרונות בהקשבה לסיפורים על נשים מוּוֹי־וּוֹי. מיום שהתחלתי לעבוד כמטפלת מינית בראשית שנות השבעים, אנשים תמיד סיפרו לי על חיי המין שלהם. יותר מכול אני שומעת על סוגיית המשא ומתן בקשר לזמינוּת של הסקס. איך זוגות מתמודדים עם המתח שנוצר כאשר הגבר מייחל ומקווה, בעוד שכל מה שזוגתו נכספת לו הוא האושר של שינה באין מפריע? זוהי דרמה לילית המתרחשת בחדרי השינה שלנו בכל מקום, מקור למתיחוּת ולאומללוּת אין־סופית.
אבל הדרמה הזאת היא בדרך כלל סרט אילם, בכיכובם של זוגות שלעתים נדירות מדברים על המשא ומתן הסמוי שמתנהל ביניהם. החישובים שלו: "מה אם אעשה...? זה יגרום לה ל...?" הטקטיקה שלה: לשמוט את הספר שלה כשהוא מופיע בפתח חדר השינה ולהעמיד פני ישֵנה; להישאר ערה עד מאוחר ולקוות שהוא יירדם. מתחים. טינה. אשמה. ולעומתם הזוגות הנדירים האלה, שמצליחים באורח פלא לשַמֵר תשוקה הדדית.
בזה בדיוק עוסק הספר הזה. בעזרת ראיונות ברדיו ומאמרים בכתבי עת, גייסתי תשעים ושמונה זוגות שהסכימו לנהל למעני יומן, במשך שישה עד תשעה חודשים, שבו יכתבו על המשא ומתן היום־יומי שלהם בקשר לסקס.2 אלה זוגות מכל הגילים, מסטודנטים בני עשרים ועד פנסיונרים בשנות השבעים לחייהם הנשואים מעל ארבעים שנה; זוגות צעירים בראשית יחסיהם; נשים הרות; זוגות שנקלעו לאפיסת הכוחות הכרוכה בגידול ילדים קטנים; נשים שרוצות יותר סקס מאשר בעליהן, ונשים שמתפללות לחיים נטולי סקס; זוגות מבוגרים יותר המתמודדים עם בעיות בריאות, כמו ניתוח ערמונית ודלקת פרקים. חלקם כתבו מדי יום ביומו במשך חודשים - גבר אחד סיפק לי בסופו של דבר יותר משבעים עמודים גדושי פרטים על חיי האהבה שלו - ואילו אחרים שלחו רק סיכום שבועי קצרצר. כפי ששיערתי מראש, הפרה מוּוֹי־וּוֹי תפסה את הבמה המרכזית.
נשים יודעות שאובדן החשק המיני שלהן מהווה בעיה עצומה ביחסיהן עם בני זוגן. רבות כותבות לי שאינן מסוגלות לשאת את מה שזה מעולל לגבר שלהן. הן מבינות את התרעומת שלו, אבל מרגישות שזה מעֵבר ליכולתן; הן פשוט כבר בקושי רוצות סקס, אם בכלל. "מעצבן אותי שכבר אין לי חשק לסקס כמו פעם," כותבת לי נדיה, בת ארבעים ואחת. "הייתי מוכנה לעשות הכול כדי שזה ישתנה... טוב, כמעט הכול. "
הַקשיבו לג'וּדי, בת חמישים ושמונה: "אם יש מתג כיבוי בגוף הנשי, אצלי הוא לחוץ כבר המון שנים," היא כותבת, ומסבירה שסקס היה הנושא היחיד שעורר מחלוקת כה קשה בינה לבין בעלה במשך 27 שנות נישואים. לה זה הספיק: "גיליתי שהחשק המיני שלי, החלש ממילא, די התפוגג ושהעניין שלי במין מדורג אי שם בין אלגברה, ניקוי הבית ומדידת חזיות!" לבעלה יש דחף מיני עז והוא נהג לרצות סקס פעמיים ביום, אבל אצלה החשק היה נמוך מאז ומתמיד: "אני בעצם די עצורה, לא אוהבת התנסויות חדשות, וסקס וכל הקשור בו מעורר אצלי לרוב פיהוק אחד גדול. אילו היתה תרופה שמדליקה נשים מינית, לא הייתי מגלה בה שום עניין." השניים רבו על סקס במשך שנים עד שהיא הצליחה סוף־סוף לשכנע אותו להפחית קצת בדרישות. כעת הם ירדו לכמה פעמים בשבוע. "ועדיין הייתי מעדיפה בהרבה לקרוא ספר," היא אומרת, ומוסיפה:
אני פשוט מרגישה אשֵמה, לעזאזל. אני קולטת שהוא בעניין של סקס, ואני עובדת על עצמי ומכינה את עצמי להתמודד עם זה. אוף, זה נשמע נורא אבל זאת האמת. נראה לי שלקיים יחסים כשאת לא באמת רוצה זה הדבר הכי איום שיש. פעם עוד הייתי מגיבה אליו, ואפילו מגיעה לאורגזמות למרות רצוני, אבל עכשיו כבר אין לי שום תגובה גופנית, אז זאת הרגשה איומה. בתוך תוֹכי אני צורחת שזה ייגמר כבר, אבל כלפי חוץ אני מעמידה פנים... זזה יחד איתו, מלטפת לו את הגב, נותנת לו להרגיש שאני איתו בקטע. אבל אני לא. נראה לי שהוא חושד; בעצם אני בטוחה שהוא חושד, אבל זה מין משחק כזה ששנינו משחקים.
ג'ודי יודעת כמה העובדה שהיא לא מעוניינת במין פוגעת בבעלה.
הדבר הכי קשה הוא שהוא יודע שאני לא נהנית. זה משגע אותו. תמיד מעורב בזה מתח, למרות שזה אף פעם לא ממש הפריע לו לעשות את זה! זה בטח זוועתי בשבילו. כשהוא גומר, תמיד יש לו פרצוף כזה מבואס, ותאמיני לי, אני לגמרי מבינה אותו; אבל אלוהים, הלוואי שאני הייתי זוכה להבנה כזאת של המצב שבו אני נמצאת, ולא להאשמה הסמויה, האילמת, שמשהו אצלי לא בסדר.
והיא מוסיפה, בעצב: "אני חושבת שרוב הזוגות לגמרי לא מסונכרנים. בטח נחמד לחיות בתשוקה הדדית הרמונית. יש דבר כזה בכלל?"
כן, בהחלט יש דבר כזה. "אני לא זוכר אפילו פעם אחת שרציתי סקס ולא קיבלתי," כותב בוב, גבר מאושר מאוד, נשוי יותר מ־44 שנים. איזה כיף לקרוא את היומנים של הזוג הזה. אשתו, ג'ני, באה להתרפק עליו ליד השולחן בארוחת הבוקר, פורמת את החלוק שלה וחושפת את שדיה כדי שיוכל לנשקם ולחכך בהם את אפו. לעתים קרובות הוא נכנס להתקלח איתה. "אני משפשפת את הפין שלו בידַי המסובנות וזה נעים לשנינו," מספרת לי ג'ני. בעלה מסביר שהנאתה של ג'ני מההתעלסות היתה תמיד מסַפקת כשֶלו, ומתאר זאת כחלק מהותי מיחסי האהבה שלהם. "אני עדיין מתרגש מהגוף היפה שלה, משדיה, שבעינַי הם עדיין יפהפיים, ואוהב להביט בערווה שלה, לדמיין איך אני מנשק לה את הדגדגן ולראות איך השפתיים שלה תופחות בציפייה לאיבר שלי שיחדור אליה," אומר הגבר מלא התשוקה, בן שישים וחמש.
תמיד הקסים אותי לשמוע סיפורים כאלה על תשוקה ארוכת ימים. מיום שהתחלתי לדבר על סקס בטלוויזיה וברדיו, הזוגות שבאמת אוהבים סקס חיפשו איך להגיע אלי. אני זוכרת שפעם קניתי כרטיס בנמל תעופה, ודיילת מכירות, אישה בשנות החמישים לחייה, שלחה מבט ימינה ושמאלה, רכנה לעברי ולחשה: "איזה דבר נפלא זה סקס!" אני יודעת מזמן על אותם זוגות מלאי תשוקה, שמבלים חלק נכבד מחייהם בין הסדינים. אלה בני המזל שבינינו. אלא שהם נדירים, והם מיעוט מעציב אל מול אין־ספור הגברים והנשים, שמתמודדים מדי יום ביומו עם ההשפעה ההרסנית של חוסר החשק המיני אצל נשים. ביומני הסקס שקיבלתי, סיפוריהם של הגברים הם אלה שהשאירו אותי פעורת פה באמת. נדיר שגברים מדברים בפתיחות כזאת על בעיות אישיות כאלה, אבל היומנים העניקו להם לגיטימציה להשתחרר. מדי יום הייתי מקבלת דפים על דפים של סיפורי יומן רהוטים, לעתים עצובים להחריד, מגברים שקפצו על ההזדמנות לדבר על עניין שעד מהרה התברר כבעיה רגשית עצומה מבחינתם. גברים עשויים לספר בדיחות על בעלים מקופחים מינית, אבל כשמדברים איתם בפרטיות הם מפסיקים לצחוק - זה המסר החזק ביותר שעלה מאלפי הדפים ביומני הסיפורים האישיים. גברים אינם מאושרים. רבים מהם חשים מרומים, מאוכזבים, מיואשים להיווכח שהם מעבירים חיים שלמים בתחנונים לסקס מבנות זוגם האהובות. הם המומים לגלות התעלמות מוחלטת כל כך מהצרכים שלהם. פעמים רבות זה מתפרץ מהם כיללה של זעם ואכזבה.
אנדרו, בן ארבעים ואחת, נשוי זה שש שנים ללוריין ויש להם שתי ילדות, בת ארבע ובת שנתיים. הזוג התחיל את חייו המשותפים בסקס יום־יומי, לעתים פעמיים ביום, אבל הסקס נמצא בירידה מתמדת - כיום, במקרה הטוב, אנדרו זוכה בסקס פעם בחמישה־שישה חודשים.
הוא גבר כועס מאוד.
אני לגמרי חסר אונים, אין לי מושג מה עושים. אני אוהב אותה וחושב שהיא אוהבת אותי, אבל אני לא מסוגל לחיות כמו נזיר. השתדלתי ככל יכולתי לא להעלות את נושא הסקס כמעט בכלל, אבל אני כבר כל כך מתוסכל שאני לא יודע מה לעשות. אני בנקודת השבירה. לא יכול ולא רוצה להמשיך ככה. אני מסרב לבלות את חיי בתחנונים.
הוא יודע שהוא לא לבד. הוא פשוט לא מצליח להבין איך גברים כמוהו נתקעו עם עסקה מחורבנת כזאת:
למה נשים חושבות שהן יכולות לשנות את החוקים לטובתן באמצע המשחק - ולצפות מהגבר שלהן שיקבל את זה? אילו אנחנו היינו מתחילים יום אחד להתעלל בהן או להתייחס אליהן בצורה מגעילה, זה היה לגמרי לא לגיטימי, אבל מבחינתן להתנהג ככה אלינו - זה חלק מהחיים ומקובל לחלוטין. אני פשוט לא מבין את זה!!!!!! מה עם הזָכר????? העולם החדש מצפה מהגבר להיות מפרנס, אבא טוב, בעל מבין, מתחשב וכל השאר. אז בסדר, אבל אם מתעלמים מהצרכים שלנו, למה לעזאזל שיהיה לנו אכפת?
"האם היית רוצה לשנות משהו ביחסי המין שלך?" זו היתה השאלה שהציגה חוקרת המין האמריקנית שֶר הייט ל־7,000 גברים שהגיבו לסקר שלה. "עוד, אני רק רוצה עוד," הגיעה התשובה המוחצת. "אנחנו חיים בכלכלת מין שמייצרת מאגר גדל והולך של תשוקה גברית, עולם שמעניק לגברים מעט מאוד הזדמנויות פז להרגיש נחשקים, לחוש רצויים ומוערכים בשל הטבע המיני שלנו," סיפר אחד הגברים להייט.3
ועם זאת, מבחינת הגבר, זוהי לרוב אומללות פרטית לגמרי. רבים כל כך מהגברים שכותבים לי מדווחים שעד כה לא סיפרו לאיש על המתח המיני שהם חווים. ניק, לדוגמה - קצין משטרה בגמלאות בן חמישים ושלוש; הוא מספר לי שאין אצלו דבר כזה, חיי מין. בעיות הזִקפּה שלו הן חלק מהסיפור, אבל גם לאשתו אין שום דחף מיני:
אני אוהב את אשתי מאוד ויש לנו נישואים נהדרים ומאוד אכפת לנו זה מזה. אני עדיין נמשך אליה מינית והייתי מת לעשות איתה אהבה. ברור לי שאנחנו מזדקנים אבל אני מתגעגע לחיבה ולקִרבה שהיו לנו כשנהגנו לקיים יחסים. בשנים האחרונות אני ממש סובל בשקט, עד כדי כך שלפעמים מתחשק לי לשבת ולפרוץ בבכי. טוב, גבר בגילי לא אמור לבכות, וגם לא לדבר על בעיות כאלה.
כמה זה שונה מהדרך שבה רוב הנשים מתמודדות עם הנושא? רבות מהנשים כותבות דיווחים משעשעים ומספרות איך הן חולקות את הבעיה עם חברותיהן, מחליפות טיפים, מנחמות זו את זו על הצורך המשותף להתמודד עם בעל ממורמר. הסיפורים שלהן לרוב מצחיקים מאוד. נהניתי כל כך מהאישה שכתבה לי והתלוננה שבעלה טוען שיכולתו לקבל זִקפּה תגווע ותיעלם אם הזין שלו לא יזכה בתרגול על בסיס קבוע. "מדובר בגבר שבאמת מבלה יותר מדי זמן בהקשבה לקיטורים של אליל המכנסיים שלו," הוסיפה בלעג.
ג'ודי מספקת דיווחים מצחיקים ממפגשי קפוצ'ינו עם חברותיה. היא מזכירה אחת מהן, חולת סרטן: "באחת הפגישות האחרונות שלנו היא סיפרה שכעת, כשהשיער שלה חזר לגדול והיא מרגישה הרבה יותר טוב, היא קלטה שבעלה התרגל לחיות בלי סקס - והיא ממש לא מתכוונת להזכיר לו!" חברה אחרת של ג'ודי, שאיבדה עניין במין כבר לפני שנים, סיפרה שלא מזמן בעלה רצה סקס, ובזמן שהוא שכב איתה היא קראה ספר. "את זה אני לא ממש מצליחה להבין," מוסיפה ג'ודי.
מה הקטע עם העניין הזה סביב הקריאה? הבדרן האמריקני אֶרנו פיליפס אמר פעם בעוקצנות: "כשאני שוכב עם החברה שלי, היא תמיד מצחקקת - לא חשוב איזה ספר היא קוראת." תמיד הנחתי שמדובר בבדיחה, אבל אז ידידה שלי סיפרה בדרך אגב על אחת החברות במועדון הקריאה שלה, שהציבה לבעלה תנאי לסקס - "יש לך חמישים פמפומים ואל תרעיד לי את הספר," הודיעה לו.
אולי זה נשמע נורא, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של שיחות עם נשים והקשבה לסיפורים על חיי המין שלהן, שום דבר כבר לא מפתיע אותי. אני עצמי תרמתי לשיחות האלה, כמשתתפת פעילה בעליצות הכללית סביב הסיפורים על איך להתחמק מיחסי מין. למשל, ליזום מריבה ממש לפני שהולכים לישון, כשברור לך שבמצב כזה הוא לא יתקרב אלייך. או להעמיד פנים שאת לא מרגישה טוב. או לשמוח כשהוא מקבל שיחה מאוחרת בענייני עבודה, כדי שתוכלי להעמיד פני ישנה כשהוא יחזור למיטה. היתה תקופה שגם אני הרגשתי כך, שגם אני הכרזתי שלא אכפת לי לא לעשות סקס יותר לעולם. סולידריות נשית בנושא הזה היא מנחמת מאוד. רק כשאת מקשיבה לגברים שמדברים בכנות על איך זה לחיות בקצה השני של המשוואה, את מבינה את ההשפעה ההרסנית של היחס המבזה שלנו כלפיהם.
עוד בראשית שנות השישים כתבה בטי פרידן, בספרה הילת הנשיות, על "הבעיה שאין לה שֵם" - התסכולים המושתקים של הנשים סביב תפקידן כעקרות בית.4 נשים חיות חיים בלתי־מאובחנים, אמרה על אותה הֶמיה מוזרה, תחושה עמומה של חוסר סיפוק ומעין כמיהה אילמת שמהן סבלו נשים אין־ספור באמצע המאה העשרים. בכך שהעניקה לבעיה שֵם, עודדה פרידן את הנשים לומר "אני רוצה משהו נוסף". ומאז אנחנו אומרות זאת, בקולי קולות, עד עצם היום הזה.
אבל עכשיו הגברים הם אלה שחיים חיים בלתי מאובחנים. גברים חיים יום אחר יום בלי שיעזו לבטא את חוסר הסיפוק שלהם בפרהסיה, שומרים את כיסופיהם הנסתרים בסוד. "הבעיה חסרת השם" שלהם היא תסכול מיני.
אחת הסיבות לכך שכמעט לא מדברים על זה היא שגברים שחווים דחייה מינית מתביישים בכך. זה לא מסוג הדברים שהם עשויים לשוחח עליו עם עמיתיהם או לשדר אל העולם. הפזמונאי פרד סמול כותב:
למרות המציאות הפוליטית והכלכלית, רוב הגברים אינם תופסים נשים כחלשות, בין השאר משום שנשים מחזיקות בכוח הדחייה והסירוב. אני חושד שגבר ששורק לבחורות ברחוב בעצם תופס נשים כבעלות עוצמה מינית חזקה משלו. מילדוּת מרגילים אותנו לחשוב שגברים אמיתיים מקבלים סקס מהנשים שלהם, ואם אנחנו לא מקבלים סקס מהנשים שלנו, אנחנו לא גברים, אנחנו אפסים.5
גברים נזקקים לאומץ כדי להודות זה בפני זה שהם לא "גברים אמיתיים". בהדרגה, הגברים שבין כותבי היומנים שלי התחילו לדבר על הבעיה עם גברים אחרים. קיבלתי טפטוף קבוע של מכתבים מגברים שדיווחו לי איך גילו שגם חבריהם נאלצים להסתפק בקצבה דלה. קלייב, בן ארבעים ושמונה, ניהל שיחה ארוכה עם החבר הכי טוב שלו, שהתוודה בפניו שחייו עוברים עליו בהתרפסות לפני אשתו כדי לקבל ממנה חסדים מיניים:
זה בחור שהוא מלח הארץ, בעל נאמן ואב מסור, לא פוזל לצדדים, עובד ממש קשה ומעניק למשפחתו רמת חיים גבוהה, ואני פשוט נד בראשי ולא מאמין. הוא חי חיים של קדוש מעונה למען המשפחה שלו, אבל אשתו כנראה לא מעריכה את זה ולא מחזירה לו כגמולו.
לקלייב יש שלושה בנים. הוא שואל את עצמו איך ייראו חיי הנישואים שלהם בעתיד. האם גם הם יעבירו את חייהם בהתרפסות כדי לזכות בסקס?
אם לא יקרה מהפך, ואף אחד מאיתנו לא יעז להשמיע את קולו ברבים, שום דבר לא ישתנה אף פעם. אילו דיברנו על כך בתקשורת (אלה שאני מכיר הם ברובם בעלי קריירה, ולמען האמת, הם יהיו מבוהלים מכדי להשמיע קול) מן הסתם היו לועגים לנו, קוראים לנו סוטים, סקס־מניאקים, מכורים למין, ורוב הסיכויים שהיו מתפלאים איך זה שהנשים שלנו עדיין טורחות בכלל לחיות איתנו.
אין ספק שנדיר מאוד למצוא גבר שיהיה מוכן לדבר על הנושא הזה, אבל נייג'ל מארש הוא יוצא דופן. הוא כתב ספר מצחיק מאוד על השנה שהעביר בחשבון נפש לאחר שפוטר מעבודתו כמנהל פרסום בכיר. אבל מה שהכי הלהיב את קוראי הרב־מכר שלו, שמן, בן ארבעים ומפוטר, היה הפרק הקצר שהקדיש לסקס. בפרק זה מספר מארש על ידיד נשוי - נאמן לאשתו, שופע אהבה, בכושר טוב - שסבור שזה לא צודק ולא הוגן שגורמים לו להרגיש רע בשל רצונו בסקס. הוא מחליט שראשית עליו לברר היכן מדורג הסקס בסדר העדיפויות של אשתו:
"מותק," פתח הידיד, "האם סקס חשוב לך באותה מידה כמו, נגיד, חופשה בחו"ל?"
"לא? או־קיי," המשיך ושאל, "אז כמו סוף שבוע במלון?"
"לא? מאה אחוז. אולי כמו ארוחה טובה?" הציע.
אותו קו של שאלות נמשך עוד ועוד עד שהידיד, כותב מארש, "נקלע למריבה רצינית עם אשתו בשאלה אם סקס זה משהו שהיא מצפה לו יותר או פחות מאשר לנקות את תנור המטבח. בסופו של דבר היא התפשרה על דירוג שווה."6
נייג'ל מארש העז לטעון שגברים, בעיקר גברים נשואים עם ילדים, יותר משהם "מוכי פות" (ביטוי באנגלית המיוחס למי שמתנהג כ"שפוט" של זוגתו, מתוקף שליטתה במינון הסקס), הם בעצם "נטושי פות". הוא היה המום משטף התגובות שהגיעו בעקבות טענתו. שבע מאות גברים כתבו לו שהם מתוסכלים מינית באופן קבוע, שנשותיהם מעולם לא יזמו סקס. במקום ליזום, כתב לו מישהו, הן "מסַפּקות" סקס. רבים מהגברים הללו מאמינים שנשותיהם חיות במצב של הכחשה מרצון: "בלִבן הן יודעות שהבעלים שלהן אינם מרוצים מסקס משעמם, שמסופק להם באי־חשק פעם בשלושה שבועות, אבל הן מעדיפות שלא לדבר על זה, כי אז הן עלולות להצטרך לעשות משהו בנידון." לעשות משהו? כן, בהחלט, למארש יש פתרון: "להשתגל יותר".
זה לא גס ומטופש כפי שזה נשמע. בספר ההמשך שלו, תצפיות של איש נמוך מאוד, מארש עושה כמיטב יכולתו לומר את כל הדברים הנכונים, מבהיר היטב את הסיבות המצוינות לכך שנשים מאבדות עניין, ומונה את הבעיות הרבות מספוֹר שצריכות להיפתר, לדברי אותן נשים, לפני שהן יתחילו בכלל לחשוב על סקס.7 אבל הוא ממשיך וטוען באומץ שאותן נשים עשויות דווקא לגלות שאם יעשו יותר סקס, יש סיכוי גדול שהדבר יסייע לפתרון הבעיות האחרות שמציקות להן.
מתעוררת כמובן השאלה לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "סקס", ואם נשים יהיו נלהבות יותר לקחת בו חלק פעיל אם ההתעלסות תהיה יותר מהסוג שרובן מעדיפות, למשל מגע עדין של יד אִטית, לשון ושפתיים רכות, ופחות מסוג הטחינה התאוותנית שרוב הגברים מעדיפים: יותר מנות ראשונות ופחות מנה עיקרית, אם תרצו. אבל בלי קשר לתפריט, יש אי שם גם נשים שממליצות לנו להתעלס לעתים תכופות יותר. שוטטו קצת בין אתרי הצ'טים והפורומים ברשת ותגלו, בין נשים וגברים שמתלוננים על חיי המין שלהם, קומץ של פוסטים שכתבו נשים שעושות דברים אחרת.
"מכל הדברים שאת עושה בשגרת יומך כדי שבעלך יהיה מרוצה, וכדי לתחזק את משק הבית - כמה מהם מעניקים לך הנאה גופנית?" כותבת אישה בפורום אמהוּת. והיא ממשיכה: "נו, ומה תגידי אם אומַר לך שלבעלך לגמרי לא מזיז אם לא תעשי אף אחד מהדברים האלה, כל עוד תבצעי את המטלה היחידה שכן מענגת אותך?" היא טוענת שפעמים רבות נשים מנסות לפצות יותר מדי על חוסר החשק המיני שלהן בכך שהן מוציאות את הנשמה על מלאכות הבית, בהנחה שהבעל יבחין בקורבן שהן מקריבות ויחשוב לעצמו: "וואו, מה הפלא שהיא לא רוצה סקס, תראה כמה קשה היא עובדת." אבל זה לא יקרה, היא מוסיפה וכותבת. "הם לא קולטים כמה קשה את עובדת. כל מה שהם קולטים זה שאת לא עושה איתם סקס." הכותבת מציעה שנשים יכללו סקס ברשימת המטלות שלהן - לא כל יום, אבל אולי פעם או פעמיים בשבוע: "אם תזדייני קצת יותר ממה שבן זוג לא חרמן היה רוצה, וקצת פחות ממה שבן זוג חרמן היה רוצה, אני מבטיחה לך שהנישואים שלך ישתפרו ללא הכר."
הלו, רק רגע. האם אין כאן המלצה שנשים פשוט יעשו את זה? שלפעמים הן אמורות לעשות סקס גם אם הן לא במצב הרוח המתאים? עצם ההצעה הזאת מתנגשת ראש בראש במחסום אידיאולוגי כביר. זכותן של נשים לומר "לא" נעשתה מקודשת בהיסטוריה התרבותית שלנו זה כחמישים שנה. אחד ההישגים הבולטים של תנועת הנשים היה להוציא אל מחוץ לחוק אונס של אישה בידי בעלה, וללמד נשים להתנגד להטרדות ולחיזורים בלתי־רצויים. אבל המצב הזה, שבו חיי המין של בני זוג תלויים על בלימה בחשק המיני השברירי והקלוש של האישה, פשוט לא עובד. הזכות לומר "לא" חייבת לפַנות מקום לאמירת "הן" לעתים יותר קרובות - בהנחה שגם הגברים וגם הנשים נהנים בסופו של דבר מהחוויה. הרעיון הזה, שאולי מוטב להן לנשים - לטובתן שלהן - להפסיק לחלק סקס במנות קצובות, יעורר מהומה ללא ספק, אבל זהו נושא שמחייב התייחסות רצינית.
ההוכחה הטובה ביותר לטענה זו נמצאת במכתב מלא להט שקיבלתי כשהתחלתי לחפש מתנדבים לכתיבת היומנים. הכותב, סֶם, הוא בן חמישים וארבע, נשוי בשנית, ונישואיו הראשונים התפרקו בגלל מלחמות על סקס:
כשהנישואים הראשונים שלי התחילו להיסדק, אשתי ואני הלכנו אל שני יועצי נישואים. היועצת השנייה ביקשה ממני להקדיש שבוע ימים למחשבה על הבעיות שלי במין ולנסות לבטא את רגשותַי בכתב. התברר שלא הייתי זקוק לשבוע. הרהרתי קצת בבקשה שלה, והתשובה נחתה עלי כמו בהארה. אם הסקס הוא הדדי, כששני בני הזוג מעוניינים בו, זה נפלא. אם אחד מבני הזוג רוצה סקס והאחר לא מעוניין, ובכל זאת עושה את זה, כמתנה, גם זה בסדר גמור, לעזאזל. אבל אשתי הראשונה סירבה לסקס באופן קבוע, והתלוננה שהדרישות שלי מוגזמות ולא הגיוניות. לפעמים היא היתה מתרצה בשפתיים חשוקות, כולה ממורמרת, מה שגרם לי להרגיש כמו גנב בלילה, כאילו שדדתי משהו שלא מגיע לי בזכות. החיזורים שלי היו בלתי-רצויים ובלתי-מתוגמלים, והרגשתי כפי שהיא רצתה שארגיש לעתים כה קרובות, דחוי ומושפל. הסקס היה הדדי רק לעתים נדירות, וכמעט מעולם לא הוענק במתנה. אחרי עשרים וחמש שנות נישואים החלטתי שמגיע לי להיות מאושר. התגרשתי ממנה. כעבור שנים אחדות התחתנתי מחדש.
רוז, אשתי השנייה זה שבע שנים, עובדת בתפקיד תובעני כמנהלת. ובכל זאת, הפלא ופלא, היא מעולם לא אמרה לי "לא". היא מעולם לא השתמשה בתירוץ כמו כאב ראש, מעולם לא היתה עייפה מדי. גם אם היא לא במצב הרוח המתאים, היא תמיד נענית לי, כמתנה. לעתים קרובות היא מגלה שהיא דווקא נהנית מזה. היא עושה זאת כי אכפת לה ממני, מהרגשות שלי ומהצרכים שלי. במקרה שלי, אני בטוח שאת יכולה לנחש את התוצאה. אם אני מבחין שרוז מותשת ועייפה, כמעט לא יקרה שאשלח אליה יד, אלא לחיבוק ולהתרפקות. אם היא מרגישה לא טוב, אני מטפל בה, משכיב אותה לנוח והולך לקרוא ספר או לתפוס שלווה מול הטלוויזיה. מצד שני, אני בהחלט מסוגל לארוב לה ולזנק עליה כשהיא נכנסת הביתה בסופו של יום ארוך. אני רחוק מלהיות הבעל המושלם, אבל אני באמת אוהב אותה ודואג לה, לא כי אני כזה בחור מקסים, אלא מפני שהדאגה הכה־ברורה שלה אלי לא יכולה להניב שום דבר פרט ליחסי גומלין.
אני מבקש מרוז סקס לעתים פחות תכופות מאשר ביקשתי מאשתי הראשונה, אבל יש לנו יותר סקס והוא הרבה יותר טוב. אנחנו הזוג הכי מאושר והכי נינוח שתוכלי לפגוש. גבר מתוסכל מינית ישלח ידיים אל אשתו בכל הזדמנות שרק תהיה לו, עד שהיא תרחיק אותו ממנה בגלל האנוכיות והשריטות הרגשיות שלה. לעומת זאת, גבר שיודע שאשתו אוהבת אותו ודואגת לו, שיודע שהיא תתמוך בו כשהוא יזדקק לה או ירצה אותה, מרגיש מאוד נינוח בקשר לסקס. קל לו יותר לגלות התחשבות, לדאוג לאישה שלו. גבר שגווע מרעב לא חושב כמעט על שום דבר מעבר לצורך הפרטי שלו באוכל. גבר מתוסכל מינית נעשה מקוּבּע על סקס. למרבה הצער, ככל שהוא פונה אל אשתו בדרישות רבות יותר, כך הוא ייתקל בסירוב לעתים קרובות יותר, או שהיא תגרום לו להרגיש כמו סקס־מניאק בלתי-רצוי. הדבר נהפך למערבולת רגשית, ששואבת את שני בני הזוג לייאוש ולאומללות.
כל זה נכון לכל חלק של חיינו המשותפים, ולאו דווקא מוגבל רק למין. רוז לא אוהבת להישאר לבד בבית, אבל אם מתחשק לי לצאת לטיול מחנאוּת עם הבנים שלי, היא מעודדת אותי לנסוע. היא אישה מופנמת, ולא אוהבת להיתקע בחדר מלא אנשים שהיא לא מכירה, כך שבנסיבות כאלה אני נשאר בקרבתה כמה שיותר. אנחנו משתדלים להבין את הצרכים של כל אחד מאיתנו ולספק אותם ככל שניתן.
זה פשוט מאוד, בעצם. אם אתה אוהב מישהו, אכפת לך ממנו; הצרכים והרצונות שלו חשובים לך כמו אלה שלך. כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד בדרכים שבהן הוא מביע את דאגתו לאחר, וכולנו מפשלים לפעמים. אבל אם הקוראות שלך ייקחו דוגמה מאשתי היקרה, הן עשויות לגלות פתאום שהבעלים הממורמרים והמתוסכלים שלהן חוזרים להיות כפי שהיו פעם, וכפי שהם יכולים לשוב ולהיות - בחורים נפלאים שאהבו אותן ודאגו להן מספיק כדי לרצות לבלות לצִדן את שארית חייהם.
בפיו של סֶם זה באמת נשמע פשוט. אבל מוזר מאוד שההתייחסות לסקס שונה כל כך מההתייחסות לכל הדרכים האחרות שבהן בני זוג אוהבים מספקים זה את צרכיו ותשוקותיו של זה. אנחנו מוכנים לצאת מגדרנו כדי לעשות דברים אחרים שישַמחו את שותפנו לחיים - לבשל את הארוחה האהובה עליו, לשבת לצדה מול שידורים חוזרים של סדרת הטלוויזיה שהיא אוהבת. למה אפוא אנחנו כל כך לא נדיבים כשזה מגיע ל"לעשות אהבה", מה שאמור להיות צורת ההבעה האולטימטיבית של אותה אכפתיות הדדית? "האהבה היא מה שהאהבה עושה", אמר מ' סקוט פֶּק בספרו דרך חדשה8. ללא ספק, היכולת לתחזק ולשמר אינטימיות מינית היא אחד המבחנים המכריעים של חיי האהבה.
יומני הסקס לא הכילו אפוא אך ורק חדשות רעות. אמנם חלק מהם תיעדו את המתח, הכעס והטינה הנוראים שמתפרצים כשבני זוג מתקוטטים על סקס. אבל היו גם יומנים שהתפקעו מרוב הרפתקאות ארוטיות עזות, והיה כל כך, כל כך סקסי לקרוא אותם - זוגות שכותבים על העונג המיני שהם חווים יחד; דפים על דפים הנושאים עדות על הרוך שלהם, על אהבתם, על דאגתם ההדדית. יש זוגות רבים שעושים את זה נכון - ממש נכון. יש להם הרבה מה ללמד אותנו, את כולנו.