דרך עלמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דרך עלמה

דרך עלמה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

שולמית גלבוע

שולמית (שולה) גלבוע (נולדה ב-1943), סופרת ישראלית. החלה לכתוב שירים וסיפורים בגיל צעיר (שיר שלה פורסם ב"דבר לילדים" בהיותה בת שבע) ומגיל 19, עוד בהיותה סטודנטית בסמינר למורים גבעת השלושה, פרסמה שירים וסיפורים במוספי הספרות של העיתונים השונים, בהם "הארץ", "מעריב", "למרחב" ו"על המשמר". 

לאורך השנים כתבה ביקורות ספרותיות, טור שבועי קבוע "רב-מכר", ופירסמה ראיונות, רשימות וסיפורים בעיתונות ובכתבי עת ספרותיים שונים, ביניהם "סימן קריאה" ו"עיתון 77". קיבלה מלגות יצירה לאוקספורד ולברנדייס וסיפוריה וחלק מספריה תורגמו לאנגלית, גרמנית, ספרדית וסינית. היא בעלת תואר B.A בספרות ותואר מוסמך M.A בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב.
ספריה: "ארבעה גברים ואשה" ו"דרך עלמה" זכו ב"אות הזהב" של התאחדות הוצאות הספרים. "ארבעה גברים ואישה" קיבל גם את "אות הפלטינה". כיום גלבוע ממשיכה בכתיבת ספרים, בנתינת הרצאות, בקריאה ובגננות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mr3pf88x

תקציר

"נישואין הוא קיר זכוכית מועד להישבר. שקיפות כפולת פנים, אוגדת כל פגיעה בסדק דק. הורות לעומתם, הוא קיר בטון קשיח, נדבך אחר נדבך נבנה בייסורים. ומהי ידידות? רק בלוקים בתפזורת, מותנית בבנאים..."

כשעלמה לוקחת פסק־זמן מהחיים ומסתגרת בחדר השינה, דריה חברתה, פסיכולוגית מצליחה, מנסה להוציא אותה משם. במהלך 24 שעות נחשף סיפור מרתק של חברות בת יותר מעשרים שנה. על הגברים שביניהן, על התבגרות, רווקות וקריירה, ועל הקושי והאובדן שמביאים הילדים אל חיי הנישואין. באומץ ובכנות, ללא שיפוט, ומתוך ראייה פילוסופית מקורית, מפרקת המחברת את המושגים הכי בסיסיים כמו משפחה, ידידות, נאמנות ובגידה, ובונה אותם אט־אט מחדש.

האם לגילוי יש כוח מרפא? האם כל שינוי הוא אובדן? האם בשלישייה יכול להיות מקום ליותר משניים? מההווה אל העבר, ביחד ולחוד, בפרוזה עשירה, צלולה ומודעת לעצמה, נוצרות פיסות חיים שאין בהן טובים ורעים, מנצחים ומנוצחים, והמרחק בין אהבה לשנאה, שקר לאמת נמחק והולך.

פרק ראשון

מעבר לקיר יש לקולות מוזיקה אחרת. צלילים מתנגשים של הברות קצרות, נהמות, היא מעדיפה לחשוב שיש שם גן-חיות. עכשיו אריה שואג, קודם יילל לִינְקְס, עוד מעט יגיע אוּוּוּוּוּ ארוך של זאב. לא. היא מסרבת לחשוב שיש שם גן-חיות. מוטב יער. ג’ונגל. איוושת עלים. עצים. בּוּם של גזעים קורסים.

לא. היא יודעת בדיוק מה יש שם. אבא־אמא. אמא־אבא.

שוכבת במיטה צרה. הקיר לבן, הכרית כתומה, השמיכה, אוי השמיכה, שלושתם רובצים על האוזניים, כבדים, רכים, כל־כך עבים. אבל הקולות מצליחים להגיע, אי־אפשר לעצור אותם, יש להם דרך משלהם לחדור. פורצים בין השתי לערב, מפלסים מעבר בין נוצות הפלומה הרכות, אפילו בבועות האוויר שנתקעו בין שכבות הגבס והמלט מצאו מנהרות.

שעון הקיר זוהר. יש שעון קיר? היה שעון קיר?

השעה אחת בלילה. זה עתה התעוררה. כשהלכה לישון עוד דיברו ביניהם בשלווה, אבל היא כבר הבחינה בניצוץ המאיים, העצבני, שנדלק בעיניים. שלו? שלה? מתי תדע להחליט מי משניהם הטוב, מי הרע. הכול היה קל כל־כך אם אפשר היה להגדיר מי טוב, מי רע -

גם עכשיו, שנים רבות אחר־כך, במיטה אחרת, היא חשה מבוּכה קשה.

עוד לילה לבן.

שש וארבעים.

איך שהשעות בורחות. עלמה מוחטת את האף בשרוול החלוק. שׁערה האדמוני מתפרא תלתלים תלתלים. עוד לילה שלא עצמה בו עין. כלומר עצמה עין, אך לא ישנה לרגע. כמו אבא בבקרים של סוף חייו, יושב בגופייה ששערו הלבן מיתלתל על מִפתחיה, סנטרו החד שמוט, והוא מקבל אותה בטרוניה, “גם הלילה לא ישנתי כל הלילה.” כאילו שהייתי אשמה. עכשיו תורי, היא חושבת. עוד מעט רמי יקום ואני אגיד לו מייד כשייכנס, ‘לא ישנתי כל הלילה’. ואחר־כך הוא יתרחץ ויאכל ויילך. איך שהזמן עובר.

יושבת במטבח, ברכיה פורצות מהחלוק הנפרשׁ לצדדים, מניצוֹת לובן של רקפת סמוקה, היא מזיזה אותן מצד לצד, מנסה להחיות את הקיפאון שהחדיר כיסא העץ החלק לישבנה. רמי יקירי, בני, היא מהרהרת, אתה לא תמשיך את המורשת. אמא תהיה לך חומת מגן וסככה.

ממגרש החנייה עולים צלילי אזעקה משתחררת, התנעות שלא עולות יפה, נהמות מנוע. קולו הסמכותי של אריה גולן מונה את מועדי ההלוויות של הנפגעים בעפולה. עלמה לא מקשיבה, כלומר כן, אבל לעצמה. היא שומעת את קרקושי הרעב של הבטן, מיצים מתערבלים תובעים עוד. את בועיות הדופק באוזניה, מתנפצות אחת אחת.

מתרכזת, עפעפיה מצומצמים, היא מנסה לפענח מה צריך לעשות קודם: לשתות, להשתין, להעיר את רמי, או להכין לו כריך לבית־הספר. כל מטלה דורשת היערכות, תכנון, התגברות על כוח המשיכה שהושיב אותה בכיסא הזה, בּוּק חום מלא, ריפוד רך, וכשהיא מפתלת את צווארה, לרפות את כיווצי העורף ולהפיג את הכאב שזה עתה חדר למודעותה, נפשׁקות רגליה ומבין שולי החלוק היא מבחינה בבהונותיה היחפות, וכאילו בפעם הראשונה, מזדעזעת להיווכח עד כמה מכוערת העצם הצומחת כחטוטרת ממפרק החיבור של האגודל. גם זה כמו אצל אבא שלי, היא מתנשמת, זוכרת בבירור את כפות רגליו האדומות־לבנות, דלתון שחלקו העליון משולש־אצבעות מעוקל, וחלקו התחתון כף מאורכת וגרומה. אבא, חושבת עלמה, יִפחות מתחילות להיאסף אל גרונה, איזה חיים היו לך, למה קיבלתי את המזל שלך.

השעון המעורר בחדרו של רמי משמיע את תותחי 1812 של צ’ייקובסקי, מרחיק את הבכי שהחל להצטבר.

רמי, היא מזנקת אל דלת חדרו, מה לשים לך בסנדוויץ’?

רמי?? קמת?

- -

רמי? אתה שומע אותי? מה להכין לך, גבינה צהובה או נקניק?

הנה, סוף סוף הוא נוהם. מעבר לדלת יש לקולו צליל בלתי מוגדר. צחוּת הילדות התחלפה בבס נשכני, טובעת בקקפוניה נוסח לד זפלין.

רמי! לא שמעתי, מה אמרת?!

הוּסהוּס.

חומוס? אמרת חומוס? איך היא נותנת למצב הזה להימשך. איך בכלל נתנה לו להתפתח. לדבר עם בנה היחיד מאחורי דלת סגורה.

שאלתי אותך, צהובה או נקניק?

אמרתי חומוס. קולו מתבהר. תקיף.

לחמנייה או לחם?

אוף, די כבר, תני לקום.

והיא יודעת שעכשיו ייצא, שערו פרוע ועיניו זועמות מעבר למשקפי ג’ון לנון עגולים, דק ופרוע בטרנינג כחול, וכוחות אדירים מאיצים בה, כרוח בוקר שובבה - לפרוס, למרוח, לשים זו על גבי זו את פרוסות הנקניק, ולהוסיף עלי חסה, מלפפון חמוץ, קצת חרדל. פיסגת הסנדוויץ’ האימהי, הבריא, שילווה אותו בשמה לבית־הספר -

את תמיד תעשי הפוך ממה שאמרתי?!

רמי ניצב מאחורי גבה, כעוס, גמלוני, עוד אין לו 14 וכבר מטר שבעים ושלושה של עצמות דקות וריח גוף שמזכיר את גידי בנעוריו, ועלמה מתבוננת מוטרדת בערימת הנקניק, פרוסה דקה נחה על גבי פרוסה דקה, מִגדל־בבל אדמוני עם כדורי שוּמן לבנים וחתיכות פלפל שחור גרוס, המומה מהאופן שבו זכרונות לא זכורים הופכים אותך למה שֶאַתְּ.

לא התכוונתי. באמת.

כן התכוונת. את תמיד עושה מה שאת רוצה. אף־פעם לא מקשיבה.

לא נכון.

כן נכון.

לא נכון. אל תגיד לי ככה. זה לא נכון, ולפני שצליל מתיילד, בכייני, יפרוץ ממנה בדיאלוג משלו, היא פותחת את הארון שמתחת לכיור, תופסת את הלחמנייה שזה עתה ריפדה, ומשליכה אותה במהירות אל פח האשפה.

עכשיו טוב לך? אין יותר טענות?!

רמי פונה ממנה בגועל, ממלמל.

האם אמר משוגעת? אתה קורא לי משוגעת?! היא צועקת אחריו, אתה לא מתבייש? אני מכינה לך סנדוויץ’ וזה מה שאתה יודע להגיד?

כן אמרתָּ, היא ממשיכה אל גבו, אל תגיד שלא אמרת. אני שמעתי שאמרת, היא כבר צועקת אל צלילים נמוכים שמגיעים אליה מקוטעים מכיוון חדרו. חצוף כזה. מתיישבת בהתרסה, היא נאנחת. אז מה אם ביקש חומוס, נקניק לא יותר טעים מחומוס? מה אני יכולה לדעת. שום דבר אני לא יודעת. פעם ידעתי, עכשיו אני לא יודעת כלום. אפילו הבן שלי חופשי לצעוק עלי. התייפחויות חמות, ידידות קרובות, נאספות בה שוב. המטבח נטול הדלת מתעוות. קירותיו הלבנים מתקפלים, רוטטים עם ארונותיהם. תמונת הפרחים־תפוחים שעל הקיר מתקמרת, מטיחה בה תפוח דלישס אחד, מוזהב. עלמה נשנקת מהמכה, מהדמעות הממלאות את עיניה. עכשיו טוב לך, רמי, הא? אמא שלך בוכה, זה מה שרצית?

אין תגובה. היא יודעת שעוד דקה או שתיים הוא יגיח מחדרו ויסתלק לבית־הספר, יוצא ליומו העשיר באנשים ובחוויות, אולי בנות. תופסת בכעס בפינת השולחן, שכה אחיה, זו התמונה שיראה כשייצא החוצה, התמונה שתיחרת ברשתית עיניו, תצרוב במוחו, אמא שלך, היחידה, האוהבת, יושבת אומללה. בוכה.

החלוק מהודק אל הצוואר, הרגליים והידיים קפוצות, צער שאין לו שיעור מזין את הבכי. כמה כוונות טובות מתות באיבּן בוויכוחי הבוקר המוקדמים, העקרים, האלה. הדמעות כבר מתנקזות אל זוויות העיניים, מעצבות לעצמן את העיגוליות הטהורה, הבלתי־מושׁגת. ניתוקן מחזיר את קירות המטבח לזקיפותם ואת התפוחים לקערית. מותחמים ורבועים הם סוגרים עליה, גם משבצות המפה, כחולות־לבנות כתשבץ ביום העצמאות. כל דבר במקומו פרט לה. רק הכיור המלא כלים מלוכלכים רומז שבכל זאת יש סיפור מתחת לסיפור, וכולם חיים.

גידי הלך.

קודם גידי הלך ועוד מעט רמי ילך.

אבל לא הליכתו של זה כהליכתו של זה. זה הלך אולי כדי לא לחזור, וזה ילך לכמה שעות ואין לו ברירה, הוא תמיד חוזר. הם הולכים ואני נשארת. נשארת ולא איכפת לי. איכפת לי אבל לא אגיד. שיילכו. למה שיידעו שאיכפת לי, להם איכפת ממני? מילא גידי, שהוא לא בשר מבשרי, רק גבר, בעל. היה בעל. וגם כשהיה, היה יותר בעל מגבר. לא, יותר גבר מבעל, לא משנה. אבל רמי? הילד שהבאתי לעולם בכאבים כל־כך גדולים. הילד היחיד.

בני.

יחידי.

עלמה שומעת את דלת החדר של רמי נפתחת, והיא ממהרת להוריד את ראשה על ידיה. עוקבת מבעד לסבכי שערה אחר צעדיו החפוזים לחדר הרחצה, ריח מי הקולון המגיע אליה מעביר בה צמרמורת, גם זה כמו גידי, ומייד מגיע קשקוש המפתחות. הוא שוב ייצא בלי לאכול! היא מזדעזעת, אנחת כאב עמוקה חוצה את חזהּ לשניים, אבל אינה מגיעה אליו. הוא כבר לא פה, גם לא שם, ודאי מדלג בחדר המדרגות. איך עבר ביעף, אוחז בקל-גב מהוּה, עובר לידה כאילו אינה, רק שולחן, מפה, כיסא, לא אדם. לא אמא.

עלמה המומה. טריקת הדלת, כה קרובה, כה מוחלטת, מותירה אותה עירומה ממחשבה, נקייה מתחושה, מאובנת. עייפות מוּכּרת נופלת עליה, אהובה ומנחמת, משתיקה את איבחות הבכי הקצובות, שכמעט שכחה את קיומן.

כל בוקר רמי הולך לבית-הספר, ולאחר לכתו נופל על הבית שקט סמיך. זוחל מדלת הכניסה שנסגרת, ממלא את המטבח, ארונותיו דובדבן מאדים, נוגע בכיסא שעליו היא יושבת, וממהר דרך הסלון אל חדר השינה, והיא יודעת שהוא מתעבה שם לגוש של חוטי סוכר אווריריים. כמו אתמול, כמו שלשום, חוזר על עצמו בחודש האחרון.

היא יכולה ללקק אותו, סמיכוּת־מתוקה־נמסה בבית ריק.

בבית ריק?

רק לפני דקה מילאה נוכחותו הבוטה של הילד את החלל כולו, עכשיו היא מצטמצמת לחדרו הפרטי. מתרווחת במיטה הסתורה, בבגדים המושלכים על הרצפה, בגיטרה קרושת המיתרים. הוא בבית־הספר, אם באמת הלך לבית־הספר, והיא בחדרו, ממלאת את האוויר במולקולות של צחנת זיעה, של בוץ, של תו שרוצה להתנגן ושום צליל לא יוצא לו. בדיוק כמוני. ריק. ואקום. נאדה.

בכל זאת ריק.

אף פעם לא חשבה ששקט שקוּל לריק. להפך. תמיד חשבה ששקט הוא תוצר של שפע. מלאוּת שלא נצרכת לרעשים של קול או לפרשנות. עכשיו היא כבר יודעת. למדה בדרך הקשה. צריך לסבול הרבה כדי שאחר־כך אפשר יהיה להתנחם. שום נינוחוּת לא תבוא אם לא יִקדמו לה סער ומשברים, מלחמות ראש בראש. היתה צריכה לזכור את מריבות הוריה ולריב עם רמי, כדי שתוכל לחזור אל הספוג השקט, הרך, המקיף אותה.

עלמה מתבוננת בשעון המטבח. עיגול עם מספרים ברורים שאותיות סופרפארם מוטבעות מתחת למחוגיו. שבע ושלושים. אם תקום היא תחלל את השקט. תראי למה הגעת. אפילו לשלוח אותו מצויד את לא מצליחה. מצויד, באמת, אפשר לחשוב שסנדוויץ’ זה קלצ’ניקוב. בסדר, רק סנדוויץ’, אבל הוא הצידה-לדרך האמיתית שאני, אמא שלו, יכולה לספק לו. אוכל. בסך הכול אוכל.

כאילו שיש בחיים הרבה יותר מכך.

עלמה מכווצת את שפתיה. אולי לא הייתי צריכה ילד. בלעדיו הכול היה פשוט בהרבה. את מצחיקה אותי, עלמה, לא קצת מאוחר לחשוב על זה?

תיהני מהשקט. גם זו דרך ליהנות מילד. כשאיננו. שום חצוצרות או תופים לא מתנפלים עלייך דרך הקירות. שבי בשקט ותספרי עד עשר. תנשמי עמוק. עוד דקות מעטות יגיע גם המִרווח הנפשי.

עלמה מגביהה את ראשה מהשולחן ושומטת אותו לאחור. גבה מתרחב על משענת הכיסא. ידיה לצידי גופה, והיא מדמה אותן פרוּשׁות לצדדים, מחפשות להקיף את מה שניתן, בעיקר לחבק, גם נוכחות מדומה. הילד שלי, התרמודינמי הזה, עבר בהינף את הקו הבלתי־נראה של גבולות השפעתי. אין לי יותר אחריות, היא כמעט מפזמת, הוא הלך. ברח ממני, וזה בסדר. בדיוק בשביל זה יש בית־ספר. אם יש שם בית־ספר. אני כבר עשיתי בשבילו כל מה שיכולתי, אפילו מעל ומעבר.

אבל מילות הסיכום מטלטלות אותה, פוערות תהום חדשה, ועלמה מרגישה שהיא נזקקת לניסוח אחר, מוּכּר מסדרות משטרה:

קר שם בחוץ, בן שלי, ואמא לא איתך -

המשך העלילה בספר המלא

שולמית גלבוע

שולמית (שולה) גלבוע (נולדה ב-1943), סופרת ישראלית. החלה לכתוב שירים וסיפורים בגיל צעיר (שיר שלה פורסם ב"דבר לילדים" בהיותה בת שבע) ומגיל 19, עוד בהיותה סטודנטית בסמינר למורים גבעת השלושה, פרסמה שירים וסיפורים במוספי הספרות של העיתונים השונים, בהם "הארץ", "מעריב", "למרחב" ו"על המשמר". 

לאורך השנים כתבה ביקורות ספרותיות, טור שבועי קבוע "רב-מכר", ופירסמה ראיונות, רשימות וסיפורים בעיתונות ובכתבי עת ספרותיים שונים, ביניהם "סימן קריאה" ו"עיתון 77". קיבלה מלגות יצירה לאוקספורד ולברנדייס וסיפוריה וחלק מספריה תורגמו לאנגלית, גרמנית, ספרדית וסינית. היא בעלת תואר B.A בספרות ותואר מוסמך M.A בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב.
ספריה: "ארבעה גברים ואשה" ו"דרך עלמה" זכו ב"אות הזהב" של התאחדות הוצאות הספרים. "ארבעה גברים ואישה" קיבל גם את "אות הפלטינה". כיום גלבוע ממשיכה בכתיבת ספרים, בנתינת הרצאות, בקריאה ובגננות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mr3pf88x

עוד על הספר

דרך עלמה שולמית גלבוע

מעבר לקיר יש לקולות מוזיקה אחרת. צלילים מתנגשים של הברות קצרות, נהמות, היא מעדיפה לחשוב שיש שם גן-חיות. עכשיו אריה שואג, קודם יילל לִינְקְס, עוד מעט יגיע אוּוּוּוּוּ ארוך של זאב. לא. היא מסרבת לחשוב שיש שם גן-חיות. מוטב יער. ג’ונגל. איוושת עלים. עצים. בּוּם של גזעים קורסים.

לא. היא יודעת בדיוק מה יש שם. אבא־אמא. אמא־אבא.

שוכבת במיטה צרה. הקיר לבן, הכרית כתומה, השמיכה, אוי השמיכה, שלושתם רובצים על האוזניים, כבדים, רכים, כל־כך עבים. אבל הקולות מצליחים להגיע, אי־אפשר לעצור אותם, יש להם דרך משלהם לחדור. פורצים בין השתי לערב, מפלסים מעבר בין נוצות הפלומה הרכות, אפילו בבועות האוויר שנתקעו בין שכבות הגבס והמלט מצאו מנהרות.

שעון הקיר זוהר. יש שעון קיר? היה שעון קיר?

השעה אחת בלילה. זה עתה התעוררה. כשהלכה לישון עוד דיברו ביניהם בשלווה, אבל היא כבר הבחינה בניצוץ המאיים, העצבני, שנדלק בעיניים. שלו? שלה? מתי תדע להחליט מי משניהם הטוב, מי הרע. הכול היה קל כל־כך אם אפשר היה להגדיר מי טוב, מי רע -

גם עכשיו, שנים רבות אחר־כך, במיטה אחרת, היא חשה מבוּכה קשה.

עוד לילה לבן.

שש וארבעים.

איך שהשעות בורחות. עלמה מוחטת את האף בשרוול החלוק. שׁערה האדמוני מתפרא תלתלים תלתלים. עוד לילה שלא עצמה בו עין. כלומר עצמה עין, אך לא ישנה לרגע. כמו אבא בבקרים של סוף חייו, יושב בגופייה ששערו הלבן מיתלתל על מִפתחיה, סנטרו החד שמוט, והוא מקבל אותה בטרוניה, “גם הלילה לא ישנתי כל הלילה.” כאילו שהייתי אשמה. עכשיו תורי, היא חושבת. עוד מעט רמי יקום ואני אגיד לו מייד כשייכנס, ‘לא ישנתי כל הלילה’. ואחר־כך הוא יתרחץ ויאכל ויילך. איך שהזמן עובר.

יושבת במטבח, ברכיה פורצות מהחלוק הנפרשׁ לצדדים, מניצוֹת לובן של רקפת סמוקה, היא מזיזה אותן מצד לצד, מנסה להחיות את הקיפאון שהחדיר כיסא העץ החלק לישבנה. רמי יקירי, בני, היא מהרהרת, אתה לא תמשיך את המורשת. אמא תהיה לך חומת מגן וסככה.

ממגרש החנייה עולים צלילי אזעקה משתחררת, התנעות שלא עולות יפה, נהמות מנוע. קולו הסמכותי של אריה גולן מונה את מועדי ההלוויות של הנפגעים בעפולה. עלמה לא מקשיבה, כלומר כן, אבל לעצמה. היא שומעת את קרקושי הרעב של הבטן, מיצים מתערבלים תובעים עוד. את בועיות הדופק באוזניה, מתנפצות אחת אחת.

מתרכזת, עפעפיה מצומצמים, היא מנסה לפענח מה צריך לעשות קודם: לשתות, להשתין, להעיר את רמי, או להכין לו כריך לבית־הספר. כל מטלה דורשת היערכות, תכנון, התגברות על כוח המשיכה שהושיב אותה בכיסא הזה, בּוּק חום מלא, ריפוד רך, וכשהיא מפתלת את צווארה, לרפות את כיווצי העורף ולהפיג את הכאב שזה עתה חדר למודעותה, נפשׁקות רגליה ומבין שולי החלוק היא מבחינה בבהונותיה היחפות, וכאילו בפעם הראשונה, מזדעזעת להיווכח עד כמה מכוערת העצם הצומחת כחטוטרת ממפרק החיבור של האגודל. גם זה כמו אצל אבא שלי, היא מתנשמת, זוכרת בבירור את כפות רגליו האדומות־לבנות, דלתון שחלקו העליון משולש־אצבעות מעוקל, וחלקו התחתון כף מאורכת וגרומה. אבא, חושבת עלמה, יִפחות מתחילות להיאסף אל גרונה, איזה חיים היו לך, למה קיבלתי את המזל שלך.

השעון המעורר בחדרו של רמי משמיע את תותחי 1812 של צ’ייקובסקי, מרחיק את הבכי שהחל להצטבר.

רמי, היא מזנקת אל דלת חדרו, מה לשים לך בסנדוויץ’?

רמי?? קמת?

- -

רמי? אתה שומע אותי? מה להכין לך, גבינה צהובה או נקניק?

הנה, סוף סוף הוא נוהם. מעבר לדלת יש לקולו צליל בלתי מוגדר. צחוּת הילדות התחלפה בבס נשכני, טובעת בקקפוניה נוסח לד זפלין.

רמי! לא שמעתי, מה אמרת?!

הוּסהוּס.

חומוס? אמרת חומוס? איך היא נותנת למצב הזה להימשך. איך בכלל נתנה לו להתפתח. לדבר עם בנה היחיד מאחורי דלת סגורה.

שאלתי אותך, צהובה או נקניק?

אמרתי חומוס. קולו מתבהר. תקיף.

לחמנייה או לחם?

אוף, די כבר, תני לקום.

והיא יודעת שעכשיו ייצא, שערו פרוע ועיניו זועמות מעבר למשקפי ג’ון לנון עגולים, דק ופרוע בטרנינג כחול, וכוחות אדירים מאיצים בה, כרוח בוקר שובבה - לפרוס, למרוח, לשים זו על גבי זו את פרוסות הנקניק, ולהוסיף עלי חסה, מלפפון חמוץ, קצת חרדל. פיסגת הסנדוויץ’ האימהי, הבריא, שילווה אותו בשמה לבית־הספר -

את תמיד תעשי הפוך ממה שאמרתי?!

רמי ניצב מאחורי גבה, כעוס, גמלוני, עוד אין לו 14 וכבר מטר שבעים ושלושה של עצמות דקות וריח גוף שמזכיר את גידי בנעוריו, ועלמה מתבוננת מוטרדת בערימת הנקניק, פרוסה דקה נחה על גבי פרוסה דקה, מִגדל־בבל אדמוני עם כדורי שוּמן לבנים וחתיכות פלפל שחור גרוס, המומה מהאופן שבו זכרונות לא זכורים הופכים אותך למה שֶאַתְּ.

לא התכוונתי. באמת.

כן התכוונת. את תמיד עושה מה שאת רוצה. אף־פעם לא מקשיבה.

לא נכון.

כן נכון.

לא נכון. אל תגיד לי ככה. זה לא נכון, ולפני שצליל מתיילד, בכייני, יפרוץ ממנה בדיאלוג משלו, היא פותחת את הארון שמתחת לכיור, תופסת את הלחמנייה שזה עתה ריפדה, ומשליכה אותה במהירות אל פח האשפה.

עכשיו טוב לך? אין יותר טענות?!

רמי פונה ממנה בגועל, ממלמל.

האם אמר משוגעת? אתה קורא לי משוגעת?! היא צועקת אחריו, אתה לא מתבייש? אני מכינה לך סנדוויץ’ וזה מה שאתה יודע להגיד?

כן אמרתָּ, היא ממשיכה אל גבו, אל תגיד שלא אמרת. אני שמעתי שאמרת, היא כבר צועקת אל צלילים נמוכים שמגיעים אליה מקוטעים מכיוון חדרו. חצוף כזה. מתיישבת בהתרסה, היא נאנחת. אז מה אם ביקש חומוס, נקניק לא יותר טעים מחומוס? מה אני יכולה לדעת. שום דבר אני לא יודעת. פעם ידעתי, עכשיו אני לא יודעת כלום. אפילו הבן שלי חופשי לצעוק עלי. התייפחויות חמות, ידידות קרובות, נאספות בה שוב. המטבח נטול הדלת מתעוות. קירותיו הלבנים מתקפלים, רוטטים עם ארונותיהם. תמונת הפרחים־תפוחים שעל הקיר מתקמרת, מטיחה בה תפוח דלישס אחד, מוזהב. עלמה נשנקת מהמכה, מהדמעות הממלאות את עיניה. עכשיו טוב לך, רמי, הא? אמא שלך בוכה, זה מה שרצית?

אין תגובה. היא יודעת שעוד דקה או שתיים הוא יגיח מחדרו ויסתלק לבית־הספר, יוצא ליומו העשיר באנשים ובחוויות, אולי בנות. תופסת בכעס בפינת השולחן, שכה אחיה, זו התמונה שיראה כשייצא החוצה, התמונה שתיחרת ברשתית עיניו, תצרוב במוחו, אמא שלך, היחידה, האוהבת, יושבת אומללה. בוכה.

החלוק מהודק אל הצוואר, הרגליים והידיים קפוצות, צער שאין לו שיעור מזין את הבכי. כמה כוונות טובות מתות באיבּן בוויכוחי הבוקר המוקדמים, העקרים, האלה. הדמעות כבר מתנקזות אל זוויות העיניים, מעצבות לעצמן את העיגוליות הטהורה, הבלתי־מושׁגת. ניתוקן מחזיר את קירות המטבח לזקיפותם ואת התפוחים לקערית. מותחמים ורבועים הם סוגרים עליה, גם משבצות המפה, כחולות־לבנות כתשבץ ביום העצמאות. כל דבר במקומו פרט לה. רק הכיור המלא כלים מלוכלכים רומז שבכל זאת יש סיפור מתחת לסיפור, וכולם חיים.

גידי הלך.

קודם גידי הלך ועוד מעט רמי ילך.

אבל לא הליכתו של זה כהליכתו של זה. זה הלך אולי כדי לא לחזור, וזה ילך לכמה שעות ואין לו ברירה, הוא תמיד חוזר. הם הולכים ואני נשארת. נשארת ולא איכפת לי. איכפת לי אבל לא אגיד. שיילכו. למה שיידעו שאיכפת לי, להם איכפת ממני? מילא גידי, שהוא לא בשר מבשרי, רק גבר, בעל. היה בעל. וגם כשהיה, היה יותר בעל מגבר. לא, יותר גבר מבעל, לא משנה. אבל רמי? הילד שהבאתי לעולם בכאבים כל־כך גדולים. הילד היחיד.

בני.

יחידי.

עלמה שומעת את דלת החדר של רמי נפתחת, והיא ממהרת להוריד את ראשה על ידיה. עוקבת מבעד לסבכי שערה אחר צעדיו החפוזים לחדר הרחצה, ריח מי הקולון המגיע אליה מעביר בה צמרמורת, גם זה כמו גידי, ומייד מגיע קשקוש המפתחות. הוא שוב ייצא בלי לאכול! היא מזדעזעת, אנחת כאב עמוקה חוצה את חזהּ לשניים, אבל אינה מגיעה אליו. הוא כבר לא פה, גם לא שם, ודאי מדלג בחדר המדרגות. איך עבר ביעף, אוחז בקל-גב מהוּה, עובר לידה כאילו אינה, רק שולחן, מפה, כיסא, לא אדם. לא אמא.

עלמה המומה. טריקת הדלת, כה קרובה, כה מוחלטת, מותירה אותה עירומה ממחשבה, נקייה מתחושה, מאובנת. עייפות מוּכּרת נופלת עליה, אהובה ומנחמת, משתיקה את איבחות הבכי הקצובות, שכמעט שכחה את קיומן.

כל בוקר רמי הולך לבית-הספר, ולאחר לכתו נופל על הבית שקט סמיך. זוחל מדלת הכניסה שנסגרת, ממלא את המטבח, ארונותיו דובדבן מאדים, נוגע בכיסא שעליו היא יושבת, וממהר דרך הסלון אל חדר השינה, והיא יודעת שהוא מתעבה שם לגוש של חוטי סוכר אווריריים. כמו אתמול, כמו שלשום, חוזר על עצמו בחודש האחרון.

היא יכולה ללקק אותו, סמיכוּת־מתוקה־נמסה בבית ריק.

בבית ריק?

רק לפני דקה מילאה נוכחותו הבוטה של הילד את החלל כולו, עכשיו היא מצטמצמת לחדרו הפרטי. מתרווחת במיטה הסתורה, בבגדים המושלכים על הרצפה, בגיטרה קרושת המיתרים. הוא בבית־הספר, אם באמת הלך לבית־הספר, והיא בחדרו, ממלאת את האוויר במולקולות של צחנת זיעה, של בוץ, של תו שרוצה להתנגן ושום צליל לא יוצא לו. בדיוק כמוני. ריק. ואקום. נאדה.

בכל זאת ריק.

אף פעם לא חשבה ששקט שקוּל לריק. להפך. תמיד חשבה ששקט הוא תוצר של שפע. מלאוּת שלא נצרכת לרעשים של קול או לפרשנות. עכשיו היא כבר יודעת. למדה בדרך הקשה. צריך לסבול הרבה כדי שאחר־כך אפשר יהיה להתנחם. שום נינוחוּת לא תבוא אם לא יִקדמו לה סער ומשברים, מלחמות ראש בראש. היתה צריכה לזכור את מריבות הוריה ולריב עם רמי, כדי שתוכל לחזור אל הספוג השקט, הרך, המקיף אותה.

עלמה מתבוננת בשעון המטבח. עיגול עם מספרים ברורים שאותיות סופרפארם מוטבעות מתחת למחוגיו. שבע ושלושים. אם תקום היא תחלל את השקט. תראי למה הגעת. אפילו לשלוח אותו מצויד את לא מצליחה. מצויד, באמת, אפשר לחשוב שסנדוויץ’ זה קלצ’ניקוב. בסדר, רק סנדוויץ’, אבל הוא הצידה-לדרך האמיתית שאני, אמא שלו, יכולה לספק לו. אוכל. בסך הכול אוכל.

כאילו שיש בחיים הרבה יותר מכך.

עלמה מכווצת את שפתיה. אולי לא הייתי צריכה ילד. בלעדיו הכול היה פשוט בהרבה. את מצחיקה אותי, עלמה, לא קצת מאוחר לחשוב על זה?

תיהני מהשקט. גם זו דרך ליהנות מילד. כשאיננו. שום חצוצרות או תופים לא מתנפלים עלייך דרך הקירות. שבי בשקט ותספרי עד עשר. תנשמי עמוק. עוד דקות מעטות יגיע גם המִרווח הנפשי.

עלמה מגביהה את ראשה מהשולחן ושומטת אותו לאחור. גבה מתרחב על משענת הכיסא. ידיה לצידי גופה, והיא מדמה אותן פרוּשׁות לצדדים, מחפשות להקיף את מה שניתן, בעיקר לחבק, גם נוכחות מדומה. הילד שלי, התרמודינמי הזה, עבר בהינף את הקו הבלתי־נראה של גבולות השפעתי. אין לי יותר אחריות, היא כמעט מפזמת, הוא הלך. ברח ממני, וזה בסדר. בדיוק בשביל זה יש בית־ספר. אם יש שם בית־ספר. אני כבר עשיתי בשבילו כל מה שיכולתי, אפילו מעל ומעבר.

אבל מילות הסיכום מטלטלות אותה, פוערות תהום חדשה, ועלמה מרגישה שהיא נזקקת לניסוח אחר, מוּכּר מסדרות משטרה:

קר שם בחוץ, בן שלי, ואמא לא איתך -

המשך העלילה בספר המלא