פרק ראשון
ניצן עקפה בחשדנות את הר פחיות השימורים. היא הציצה שוב אל מדף דגני הבוקר ומיקמה את עצמה בין אריזה צהובה של קורנפלקס לשקיות של גרנולה.
לכמה אנשים בארץ יש שיער שחור ועיניים כחולות צרות כאלה?
להמון, מן הסתם.
אז אני שוב מתנהגת בצורה פתטית, סיכמה עם עצמה.
אבל היא לא מיהרה להזדקף. ובעודה מעמידה פנים שהיא בוחנת מקרוב גרנולה אורגנית, כדי להשתחרר ממבטיהם הסקרניים של שני מבוגרים שעברו על ידה ותהו למראה הסתתרותה בין המוצרים, המשיכה להעיף מבטים חטופים אל פינת הירקות. שם הוא עמד.
חפשי אותי... ואחרי שתמצאי... נלך ביחד לאיבוד.
אהבתי את השיר הזה, הוא נשמע לי מתוק. לילדים־מבוגרים כזה. אבל עכשיו אני הולכת לאיבוד, ולא ביחד, לא איתך.
כמו איזו מרגלת היא זקפה באטיות את ראשה. ליד העגבניות, שם הוא...
עמד?
"סליחה, ילדה," איש ממהר עם עגלת קניות ביקש שתזוז קצת הצדה כדי שיוכל לעבור עם משאו. היא נדחקה בלי אומר ותהתה מתי יפסיקו לקרוא לה ילדה. אחרי הכול, היא כבר בת שבע־עשרה.
כן, אבל מתנהגת כמו ילדה, למשל עכשיו...
צאי מזה, נזפה בעצמה. היא הבחינה שהשומר שבפתח הסופרמרקט עומד ונועץ בה מבט מוזר. כמו מה היא נראית לו? כמו גנבת, בוודאי, מסתובבת ככה בין המדפים כמרגלת ולא קונה שום דבר. כדי להסיר חשד מלבו היא חטפה שקית במבה מאחד הארגזים שהשלט שעליו זעק: "מבצע!" ונטמעה מיד בתור המשתרך לקופה המהירה.
בלי משים נדד מבטה שוב אל האזור ההוא, שבו חשבה שראתה...
ואולי היא דימיינה?
ראשה הסתובב בחזרה אל הקופאית. היא התרכזה במראה הפריטים שהצטברו על המסוע של הקופה ובאישה שלפניה שפישפשה בארנקה. כשהגיע תורה, מיהרה לשלם בעד הבמבה ונמלטה מן הסופר.
"ילדה!" צעקו אנשים אחריה.
היא נעצרה, לבה החסיר פעימה. הנה, הם רוצים לומר לה, חכי, מישהו פה שואל עלייך, הוא עומד שם ליד המלפפונים...
הם הצביעו על הקופאית.
"שכחת עודף, חמודה," אמרה הקופאית והושיטה לה עשרים אגורות.
ניצן חייכה חיוך מאולץ והתקרבה אל הקופאית.
שוב יצאתי פתטית, חשבה.
והיא לקחה את הכסף והלכה משם.
* * *
דנה גהרה מעל מגש העוגיות. היא השתדלה בכל מאודה לטפטף עליהן נקודות אחידות של שוקולד, אבל משום־מה זה יצא לה עקום בכל פעם מחדש. לבסוף התייאשה והתיזה על כולן חוטים מסולסלים של שוקולד, בלי להקדיש תשומת לב יתרה לפרופורציות, והפסיקה רק כשראתה את בתה מופיעה בפתח המטבח.
"את נלחמת עם סירופ השוקולד, אמא, או שנדמה לי?" שאלה דורית בזהירות וסקרה את העוגיות שנראו כמו חלק מציור לא מוצלח של צייר לא מוצלח אף יותר.
"תנסי את להתמודד עם הוואקום הזה שלו," השיבה דנה בהתמרמרות וניערה את הבקבוק לניסיון נוסף.
דורית הסתכלה בפיסות הבצק בחוסר תיאבון.
"זה לא נראה מגרה במיוחד, לפחות בשלב הזה. לכבוד מה?"
"חכי, כשהן יצאו מהתנור את תתחנני לעוגייה! זה לכבוד אבא. יש לו היום יום ארוך במיוחד בעבודה. שיהיה לו משהו מתוק כשהוא חוזר."
מתי אין לו יום ארוך בעבודה, תמהה דורית בינה לבין עצמה. אבל היא לא אמרה כלום.
"ולכן," המשיכה אמה ברוב חשיבות בעודה עוברת בזהירות עם הבקבוק מעל כל עוגייה, "אני אשמח אם הן לא ייגמרו עד הערב, תודה."
"אמא!" קראה דורית בטון של נזיפה. "את יודעת שהתחלתי דיאטה."
"נו. בגלל זה אני דואגת."
"...היי!"
"מותק, מאז שהתחלת דיאטה, את זוללת פעם ביום כפליים ממה שבעבר היית אוכלת במשך יום שלם. אז למה את מצפה? או, הנה אחותך חזרה," היא הזדקפה לשמע צלצול פעמון הדלת. "לכי את לפתוח לה, אני מלאה שוקולד."
דורית פתחה את פיה, אך התחרטה. היא כבר למדה שלא משנה מה תענה לאמה, זה לא יעזור. אמא שלה תקועה בדעות שלה ושום דבר לא יזיז אותה משם. בייחוד כשמדובר בה, ובייחוד כשמדובר באיך שהיא מנהלת את החיים שלה. טוב, גם לניצן היא מציקה, חשבה דורית, אבל אין ספק שהיא זאת שהוכתרה לפרויקט העיקרי של אמא בבית. ככה לפחות היא הרגישה.
"נו," האיצה בה דנה בלי להסיר את עיניה מהמגש.
דורית יצאה מהמטבח ופתחה את הדלת. ניצן נכנסה עם תיק בית הספר על כתפיה, חלפה על פניה ומבלי לומר שלום הלכה היישר אל המסדרון ואל חדרה שחיכה לה בקצהו.
"מה שלומך, דורית, איך עבר היום שלך, דורית..." צעקה דורית אחריה.
"זוועה, תודה, ניצן!" צעקה ניצן מקצה המסדרון.
דנה התרוממה מעל השולחן.
"בנות, בנות, תירגעו. ניצן, הכול בסדר?" קראה לעבר המסדרון.
אי־שם נשמעה סגירת דלת.
"תשובה יפה," רטנה האם וחזרה למלאכתה.
דורית נשענה על הקיר. עד לא מכבר גם היא היתה נכנסת הביתה בסערה ומסתגרת בחדר בלי לומר שלום, אבל היא כבר עברה את הגיל הזה, וכעת, כשאחותה הגיעה אליו, זה נראה לה פתאום תינוקי עד גיחוך.
"נתערב שאני יודעת מה יש לה," אמרה לדנה, שהכניסה את המגש לתנור. "רמז: זה מתחיל ב־נו"ן, נגמר ב־יו"ד."
"דורית..."
"ובאמצע ת"ו."
"זה לא יפה, דורית. את יודעת שהיא עוד רגישה בעניין. גם את במצבה היית מצפה שיתייחסו לזה בעדינות."
דורית משכה בכתפיה. היא במצבה. במקומה היא היתה מזמן מפסיקה עם השטויות וממשיכה הלאה, במקום הסרטים האלה שאחותה נכנסה אליהם. באמת. מישהו צריך להגיד לה שתתגבר על הסיפור ההוא. בכל זאת, כבר עברה שנה.
רעש נוסף מחדרה של ניצן בישר שהיא יוצאת. דנה הזדרזה לנגב את ידיה בסינרה ולהתפנות אליה. ניצן נכנסה אל המטבח והפילה את עצמה על הכיסא.
"אמא!" הכריזה, "לא תאמיני."
"בואו ננחש," לחשה דורית מאחור בקול רם.
"דורית!" אמרה דנה בנימת אזהרה. "מה קרה, ניצן?"
ניצן התעלמה מדורית ולבשה את פניה האומללות. "נחשי את מי ראיתי בסוּפר?"
דנה נאנחה. "את מי?"
ניצן נשמה עמוק.
"את נתי."
תרועת ניצחון בקעה מפי דורית. אחותה ירתה בה מבט צולב.
"באמת!" קראה. "אמא, אני ראיתי אותו. בעצם, חושבת שראיתי. אבל יש לי הרגשה שזה באמת היה הוא."
לראשונה הצטערה דנה שעיצבה את המטבח שלה בלי דלת. היא הדפה את דורית אל הסלון, תחבה לידה את השלט של הטלוויזיה, כרמז לתעסוקה, ושבה אל ניצן במטבח.
"ניצן," פתחה.
אבל ניצן לא רצתה לשמוע. רק להשמיע.
"אמא, אני יודעת שזאת הפעם השלישית..."
"החמישית."
"...הרביעית שאני באה אלייך עם הטענה הזאת. אבל הפעם באמת, יש לי תחושה חזקה שנתי היה בסופרמרקט. לא יכול להיות שאני מדמיינת, אצל אף אחד עוד לא התפתחה סכיזופרניה בגלל לב שבור."
דנה התיישבה באטיות ליד השולחן. העובדה שהיא לא ענתה מיד לא ממש הרגיעה את ניצן. היא רצתה שאמה תאמר משהו כמו, "ברור שלא הזית, מותק. אם את אומרת שהוא היה שם אז הוא היה שם, סוף פסוק. עוגייה?"
"תראי," התחילה דנה.
אוי, לא, חשבה ניצן.
"מה שקרה לך עם נתי השפיע עלייך לא מעט. אמרתי לך את זה בעבר ואני אומרת לך עכשיו. מותק, את חייבת להרפות. עברה כבר שנה."
"אבל..." מחתה ניצן.
"בלי אבל. את צריכה להפנים שנתי נסע. הוא לא כאן. זהו."
ניצן לא האמינה למשמע אוזניה. ככה, ישר? בלי ללכת סחור־סחור? הרי אמה דווקא תמיד היתה מתנסחת בעקיפין, לא אומרת דברים בפרצוף, נזהרת. אבל הפעם נטשה פתאום את טבעה. למה היא מטיחה בה ככה ישר את הדברים? אין לה לב?
פעם היא עוד היתה אומרת, "את בטוחה שלא התבלבלת?" או, "בטח לא הסתכלת טוב."
הפעם הראשונה שניצן חשבה שראתה את נתי לאחר שנסע היתה באמצע שיטוט בקניון. אמה נגררה אחריה כדי לחפש אותו שוב, וכשלא מצאו אותו בחנות הבגדים ההיא שבה ניצן יכלה להישבע שראתה אותו, ליטפה דנה את זרועה ואמרה, "אני בטוחה שראית אותו, מותק. אבל אני לא חושבת שהוא באמת היה שם."
וזהו. מאז לא דיברו על מראות השווא האלה. גם ניצן התביישה להודות שאולי היא הזתה והתבלבלה בין נתי למישהו אחר. אבל מאז היו עוד כמה פעמים שהיא היתה בטוחה — כמעט בטוחה — שראתה אותו. אחרי הכול, האם עד כדי כך בלתי־סבירה האפשרות שהוא חזר לארץ? ושהוא פה, מעבר לפינה?
"אני מבינה את המצוקה שלך," המשיכה עכשיו דנה. היא היתה מדקלמת לפעמים משפטים כאלה שקראה פעם בספר להורות טובה. הם נראו לה כמו משפטי קסם. "אבל את צריכה להתגבר. להמשיך הלאה. הרי החיים שלך נמשכו, לא? ויש לך את איתמר עכשיו."
ניצן הינהנה. איתמר.
"ואם כבר מדברים על זה," דנה קמה במפתיע. "את יודעת איזה תאריך חל מחר."
"מ... מה?"
"מה מה? יום האהבה. אל תגידי ששכחת. נו, מה תיכננת לאיתמר? משהו מיוחד?"
היא נבוכה. "אהמ... לא... לא חשבתי..."
"מה לא חשבת?"
"לא זכרתי שזה יום האהבה," הודתה.
אמה נאנחה.
"שכחת? אוי ואבוי, ניצנוש. עד כדי כך הסיחה את דעתך ההתעסקות הזאת בנתי?"
"לא!" הזדעקה ניצן. "פשוט..."
"אל תסבירי לי. לא. די. תקשיבי, את צריכה להכין לו משהו. במיוחד עכשיו, כשאת במצב הזה. עלייך לשקוע כבר במשהו אחר, באהבה אחרת, ולהוציא מראשך את הנתי הזה, עם כל הצרות שהוא הביא עלייך."
ניצן השפילה את מבטה. "הוא לא הביא עלי צרות."
"את רואה, עכשיו את גם מגינה עליו." דנה פנתה לבדוק את העוגיות. "מה אני אגיד לך, ניצנוש, אני לא כל כך מאמינה שאת באמת רוצה בקשר הזה עם איתמר. נדמה לי שנשאר בך משהו מהאהבה ההיא לנתי. וזה בסדר, אבל רק כל עוד זה לא מחבל לך באהבה החדשה. ולי נראה שזה בדיוק מה שקורה."
בזאת היא חתמה את השיחה והחלה לנקות את השיש משאריות הבצק. ניצן המשיכה לשבת, מהורהרת, ולא מצאה מענה.
.jpg)
