אמא תמיד אהבה אותך יותר!

פרק ראשון
אחיות בשיחה הנמשכת כל החיים

״אני אוהבת אותה עד מוות. אני לא יכולה לתאר לעצמי את החיים בלעדיה,״ אומרת אישה על אחותה. אחרת אומרת, ״אני רוצה להיות איתה כל הזמן. היא היחידה שיודעת כל מיני דברים מהעבר. אנחנו רק צריכות להגיד מילה אחת, וכבר אנחנו יודעות מתי השנייה תתחיל לצחוק.״ שמעתי דברים כאלה פעמים רבות מפי נשים שאמרו לי שמערכות היחסים שלהן עם אחיותיהן נמנות עם אותם היבטים בחייהן שהם היקרים ביותר ללבן.
שמעתי גם הערות כמו זו: ״אני לא רוצה שאף אחד יהרוג את אחותי מפני שאת הזכות הזו אני שומרת לעצמי.״
ההערות הללו נשמעות אמנם שונות לחלוטין, אבל יש להן משהו במשותף: עוצמת הרגש שמאחוריהן. מערכות היחסים בין אחיות הן מן הטעונות ביותר מבחינה רגשית בחיינו. כפי שהסבירה אישה אחת: ״מערכת היחסים שלי עם אחותי מאופיינת ברגשות עמוקים יותר מכל מערכת יחסים אחרת.״ אישה אחרת, אחרי שסיפרה לי על הדרכים שבהן פגעה בה אחותה - סיפורי בגידה שגרמו לי לתהות למה היא עוד טורחת בכלל לדבר עם העבריינית הזאת - אמרה, ״אחותי, ולא משנה כמה היא בעייתית, היא עדיין חלק ממני, חלק מעברי, מההווה שלי ומעתידי.״ ואז הוסיפה, במעין הד להערה שציטטתי בתחילת הפרק: ״בין שאני אוהבת אותה ובין שאני שונאת אותה, אני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיה.״ שיחות עם אחיות יכולות להצית כעס קיצוני או אהבה קיצונית. כל מה שנאמר בין אחיות טעון במשמעות הנובעת לא רק ממה שנאמר זה עתה, אלא מכל השיחות שהיו קודם - ו״קודם״ יכול להיות חיים שלמים. רובדי המשמעות משלבים חיבור עמוק עם תחרות עמוקה לא פחות. ההשוואה הבלתי נמנעת עם מישהי שחייה היו דומים כל כך לשלך ועם זאת כה שונים מהם - ותמיד התנהלו לעינייך - מסבכת עוד יותר את החיבור והתחרות.

מה אידיאלי, מה אמיתי?

פטפטתי עם ארבע נשים במסיבה. בעודנו מדברות התיישבנו לאטנו, ואז קירבנו את כיסאותינו למעגל. בכל פעם שהקבוצה הקטנה שלנו פרצה בצחוק רם או הנהנה יחד בידענות, הביטו יתר האורחים במסיבה מהצד בסקרנות או בקנאה. במהלך השיחה העליתי את נושא האחיות. לַקשְׁמִי, שבאה לביקור מהודו, שיבחה את אחותה. ״כשאנחנו נפגשות, אף פעם לא מספיק לנו הזמן,״ אמרה. ״כשאנחנו נוסעות יחד במכונית, בעלי מאיים, ׳אני אסע במכונית נפרדת! אתן לא מפסיקות לדבר ולצחוק!׳ היא חבל ההצלה שלי. אני חבל ההצלה שלה. כשאני אומרת מילה אחת, היא כבר יודעת מה אני עומדת להגיד. הסכמנו בינינו שנצא יחד לחופשה לפחות פעם בשנה.״ אישה אחרת בקבוצה שלנו אמרה בעצב, ״לכן תמיד הצטערתי שאין לי אחות.״ רציתי לשמוע עוד על מערכת היחסים הנפלאה הזו בין אחיות, כך שלפני שהמסיבה נגמרה קבעתי עם לקשמי ריאיון בארבע עיניים.
כעבור שבוע ישבתי לשיחה בארבע עיניים עם לקשמי. הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה שלאחרונה עברה עליה שנה שבמהלכה סירבה לדבר עם אחותה. כשהוריהן מתו, הסבירה, ירשו היא ואחותה במשותף בניין ובו שתי דירות; כל אחות היתה הבעלים של דירה אחת. לקשמי רצתה למכור את הדירה שלה, אבל הבינה שערך דירתה של אחותה ירד אם תמכור את הדירה שלה בנפרד; שתיהן ישיגו מחיר טוב יותר אם יעמידו את כל הבניין למכירה. אבל אחותה לא היתה מוכנה למכור, ולכן ויתרה לקשמי על הרעיון ונסעה לחופשה ממושכת אצל בתה שמתגוררת בחו״ל. עם שובה גילתה שאחותה שינתה את דעתה ביחס למכירת הדירה - ומכרה אותה בהיעדרה. כעת היתה זו דירתה של לקשמי שערכה צנח. המכה הכספית היתה אמנם קשה, אבל לקשמי התקשתה לסלוח בעיקר על העובדה שאחותה גזלה מילדיה חלק מירושתם מפני שהם אלה שיקבלו בסופו של דבר את הרווחים ממכירת דירתה של לקשמי. הכעס והפגיעה היו כה קשים, עד שהיא לא היתה מסוגלת לדבר עם אחותה. אבל אחרי שנה החליטה להניח לכך. היתה לה רק אחות אחת, והיא לא רצתה לאבד אותה.
למשמע הסיפור הצטערתי שאיני יכולה לחזור למסיבה ההיא ולומר לאישה שכמהה לאחות שהאידיאל שאותו שמעה מפיה של לקשמי - מישהי לדבר ולצחוק איתה, שיודעת בדיוק למה את מתכוונת ומה את עומדת לומר, חבל הצלה - היה אמנם אמיתי, אבל לא היה הסיפור כולו. האחות היא מישהי שמחזיקה בבעלותה משהו שהוא גם שלך: בית, אולי, או מורשת פחות ממשית כמו זיכרונות ילדות וחוויות של משפחתכן. האופן שבו היא מטפלת במורשת המשותפת הזו יכול להעלות את ערכה עבורך, להפחית ממנו - או להעמידו בסימן שאלה.

שפת אחיות

המילה ״אחות״ מעלה בדמיון אידיאל של חיבור ותמיכה, כמו הידידות שהפכה את הסודות האלוהיים של אחוות היא־יא, מאת רבקה ולס, ואת אחוות המכנסיים הנודדים של אן ברשרס לרומנים רבי מכר ולסרטים מצליחים. החברויות הנזכרות בשמות הספרים מכונות ״אחוות״ מפני שהחברות נותרו מלוכדות בטוב וברע, הבינו זו את זו כשאף אחד אחר לא הבין אותן. הן תמכו זו בזו בעודן צועדות לצלילי אותה מוזיקה. הסיבה לפופולריות הרבה של הספרים והסרטים הללו היתה, בחלקה, הכמיהה של כולנו להשתייך לקבוצה המחוברת בקשר כזה. כפי שניסחה זאת אישה אחת, ״חברות הן האחיות שהיו צריכות להיות לנו.״ נשים רבות אמרו לי שיש להן חברות שהן ״תחליפי אחיות״ או ״שוות ערך לאחיות״. הן השתמשו במילה ״אחות״ כדי לתאר את מה שהן מוקירות יותר מכול בחברות הללו.
אפילו הצליל של המילה ״אחות״ מנחם. יש לנו ערים אחיות, אוניברסיטאות אחיות, ובביולוגיה תאי אחות. ערים ואוניברסיטאות אחיות מקימות התאגדויות המפרות את שתיהן ומבוססות על מאפיינים משותפים כמו גודל דומה. תאי אחות זהים זה לזה מפני שהתפצלו מאותו תא ״אם״. ערים אחיות אינן נלחמות זו בזו; אוניברסיטאות אחיות אינן קרויות כך מפני שהן יודעות איך לעצבן זו את זו, תאי אחות אינם רבים על מי יקבל את פרוסת העוגה עם הוורד ממרציפן. אבל במציאות, גם המאפיינים הפחות מלבבים הללו יכולים להיות היבטים של יחסי אחיות.
בקבוצה שהתכנסה כדי לדבר איתי אמרה אישה שהיא ואחותה משתמשות במונח ״שפת אחיות״ לסוג השיחה שהן מוקירות ובוטחות בה האחת אצל השנייה: שיחה שמבהירה לשנייה את האמת. אישה אחרת שנכחה במפגש הצטרפה לשיחה: ״כן, כן! אחותך תגיד לך את האמת, כמו שחברה, או אפילו אמא, לא יכולה להגיד.״ הראשונה המשיכה: ״אחות יכולה לשאול, ׳מה בדיוק חשבת כשעשית את זה?׳ ולהכריח אותך לענות לעצמך וגם לה, ׳לא חשבתי.׳״
אבל בנסיבות אחרות שמעתי דעה שונה. אישה אחת העירה שלאחיות צריך לקרוא ״מועדון השקרניות״, כי הן אומרות זו לזו רק גרסה של האמת. היא הסבירה מדוע אינה יכולה לומר לאחותה את כל האמת: ״אני מוכרחה להיזהר כשאני חולקת איתה את רגשותי, תקוותי וחלומותי מפני שהם מיתרגמים תמיד למשהו שיחזור אלי בצורה פוגעת. כשפגשתי אנשים ששמעו עלי מאחותי, הם היו לעתים קרובות מופתעים ואמרו לי שאני לא דומה בכלל לאדם שהיא תיארה.״
שתי הדעות הללו - מישהי שתאמר לך את האמת או מישהי שמעוותת את דברייך כך שהם חוזרים אלייך ופוגעים בך - מייצגות את שני הקצוות, הטוב ביותר והגרוע ביותר, של שיחות בין אחיות. לא תמיד ברור איזה סוג של שפת אחיות אחותך מדברת.

אמירת האמת - או סילוף?

נטלי היתה נרגשת מאוד - היא הצטרפה ל״שומרי משקל״ והחזיקה מעמד בדיאטה. הקילוגרמים המיותרים שהעלתה החלו סוף סוף לנשור מעליה. בכל שבוע, בעת השקילה, נסק מצב הרוח שלה כלפי מעלה ככל שהמספר על המאזניים הלך וירד. כולם אמרו לה שהיא נראית נפלא - מלבד אחותה אלכס. ״ירדת יותר מדי,״ אמרה אלכס. ״את נראית לא טוב. תראי איך עצמות הבריח שלך בולטות.״ מה שאלכס אמרה היה מדויק. כשנטלי הביטה בראי היא אכן ראתה את עצמות הבריח שלה. זה היה אחד השינויים שהיא התענגה עליהם, אבל כעת לא היתה בטוחה אם לשמוח או לא. האם אלכס מעניקה לה את מתת שפת האחיות? אומרת לה את האמת שאיש מלבדה לא יאמר לה? או אולי זו שפת אחיות מהסוג השני, מתובלת בקנאה ולהוטה להאט אותה כשדהרה מהר מדי קדימה?
אחות היא האדם היחיד שבפניו את יכולה להתפאר - או זו שלעולם לא תספרי לה על הישגייך מפני שהיא תקנא. היא האדם שאליו את יכולה להתקשר באמצע הלילה כשאינך מצליחה להירדם, או האדם שאינו רוצה לשמוע על הצרות שלך אלא אם את מוכנה לעשות משהו בנידון. היא זו שנמצאת לצדך כשאת צריכה אותה, או זו שהיעדרה בעת משבר מכאיב יותר מכול. אחות היא האדם היודע בדיוק איך זה היה לגדול בבית שבו גדלת את, עם ההורים שהיו לך. אבל היא יכולה להיות גם זו שתאמר לך שכל מה שאת זוכרת זה רק בראש שלך; היא היתה שם והיא לא זוכרת את זה כך.
כשסיפרה לי עד כמה אחותה מתסכלת אותה, העירה דוריס, ״היא מאשימה אותי שאמרתי דברים שמעולם לא אמרתי.״ מאוחר יותר ציינה דוריס, ״היא מכחישה שאמרה דברים שאני יודעת שהיא אמרה.״ אחותה, אני מניחה, תשמיע בדיוק אותן שתי טענות על דוריס בהיפוך דוגמאות. מה שעבור האחת הוא מציאות מוכחשת עבור השנייה הוא האשמת שווא. כשהבדלי הזיכרונות נוגעים לאירועים פעוטים ולפרטים קטנים זו אינה בעיה. אפשר להגיב במשיכת כתפיים או אפילו לצחוק. אבל אם הזיכרונות השונים הם עובדות חיים הנוגעות למהות של מי שאתן חושבות שאתן, אחות שמתעקשת שאתן טועות יכולה לגרום לכן להרגיש כאילו האדמה תחת רגליכן רועדת. כשאת מתבדחת ברוח טובה ואחותך נעלבת או מאשימה אותך בכוונות זדון כשאת יודעת שהתכוונת לטובה, זה כואב יותר מאשר אם אדם זר או אפילו חברה היו מפרשים לא נכון את כוונתך. זו הפרה של עצם ההגדרה של אחות; לא כך העולם - והמשפחה שלך - אמורים להתנהג.

נהיה שם

מדי יום אנו ניצבות בפני אתגרים, גדולים או זעירים. עוזר כשיש מישהי שאפשר לפנות אליה לקבלת עצה או עידוד - או רק כדי שהיא תאמר לנו שהיא מבינה ושאכפת לה. שיחותי עם נשים על אחיותיהן כמו קריאה על אחיות היו לי מקור להשראה רבה. זאת מאחר ששמעתי תיאורים רבים מספור של אחיות התומכות זו בזו במילים, במעשים או פשוט בעצם נוכחותן.
קראתי תיאורים של מצבים קשים שבהם הצליחו אחיות לשמור זו את זו בחיים, פשוטו כמשמעו, הודות לנוכחותן ההדדית. אישה הולנדית[2] שהיתה עם אנה פרנק ואחותה מרגוט במחנה ריכוז, מביאה שתי דוגמאות לכך - את עצמה ואת אנה פרנק - אף שבשני המקרים היה הסוף שונה להחריד. יאני ברנדס־ברילסלייפר נדבקה בטיפוס והיתה חולה אנושה, אבל שרדה מפני שהתעקשה להחזיק מעמד כדי לשמור בחיים את אחותה שהיתה חולה עוד יותר ממנה. ״גם אנה חלתה,״ היא נזכרת, ״אבל היא נשארה על הרגליים עד שמרגוט מתה; רק אז נכנעה למחלתה.״
רק מעטות מאיתנו נקלעות אמנם לנסיבות כה נואשות, אבל שמעתי תיאורים מרגשים רבים על אחיות ששרדו יחד בעתות משבר. ג׳וי, למשל, שאבה אומץ מנוכחות אחיותיה כשנאלצה לעבור ניתוח חירום כדי להישאר בחיים. זה קרה לפתע פתאום ובלי הכנה: ברגע אחד הלכה ג׳וי ברחוב ולפתע מצאה את עצמה שבה להכרתה במיטה בבית חולים. ״כשהתעוררתי,״ נזכרת ג׳וי, ״עמדו שם שלוש אחיותי, אחת ליד השנייה, כמו שחקני הגנה בפוטבול.״ ג׳וי ידעה מיד כי קרה לה משהו חמור מפני שאף אחת מאחיותיה לא גרה בעיר שבה היא התגוררה; אחת הגיעה מבוסטון, האחרת מקנזס סיטי והשלישית מאפריקה. הן נשארו לצד ג׳וי עד שיצאה מכלל סכנה. נוכחותן לצדה העניקה לה את האומץ לעמוד בהליכים רפואיים מתישים וקשים. ״החום שלי זינק ולא הצליחו להוריד אותו,״ אמרה ג׳וי, ״אז שמו אותי באמבט של קוביות קרח. מעולם לא הייתי אומללה יותר. חשבתי שאני לא מסוגלת לעמוד בזה. הן אמרו, ׳אנחנו נהיה איתך כל הלילה. אם תתעוררי, נהיה לידך.׳ זה גרם לי להרגיש שכן, אני אכן יכולה לעבור את זה.״
בנוסף תיארה ג׳וי כיצד היא אחיותיה עוזרות זו לזו גם לא בשעת חירום. תחום ההתמחות של ג׳וי הוא חינוך. היא עודדה את אחותה הצעירה ביותר שלא היתה לה נטייה טבעית ללימודים, ללמוד במכללה, ויותר מכך - לסיים בסופו של דבר תואר שני. ג׳וי מצאה לה את תוכנית הלימודים המתאימה והזמינה את אחותה לגור איתה במשך הלימודים. ג׳וי עצמה, לעומת זאת, יכלה להשלים את המחקר הדרוש לקריירה האקדמית שלה מפני שאחיותיה עזרו לטפל בילדיה בחופשות הקיץ כשהיא עצמה עבדה. כאן באה התמונה האחרונה, האהובה עלי ביותר: לג׳וי אין זמן או כישרון לקנות בגדים, ולכן היא נוסעת פעם בשנה לבוסטון ומתארחת אצל אחותה המחוננת בחוש אופנתי מפותח ויודעת על כל חנויות העודפים. הן מבלות יחד יומיים שבהם האחות מציידת את ג׳וי בבגדים לכל השנה, בעוד אחות שלישית משגיחה על ילדיהן.
נשים שאמרו לי שתמיד ייחלו שתהיה להן אחות, חשבו בדיוק על אידיאל זה של עידוד ותמיכה הדדיים. רבות מהנשים שיש להן אחיות כמהות גם הן לאידיאל זה מפני שמערכות היחסים שלהן איתן לא תמיד מתקרבות אליו. תיאורים אידיאליים מקשים עלינו לקבל את התסכולים השכיחים בין אחיות, כמו בכל מערכת יחסים קרובה, ולמצוא דרכים להתמודד עמם. האידיאל הוא קשר כדוגמת זה המחבר בין ג׳וי לאחיותיה. אבל בין אחיות קיימת דינמיקה נוספת, מהותית לא פחות: תחרות.

אחיותיה של סינדרלה

המילה ״אחות״ היא אמנם קוד לאדם קרוב ותומך, אבל היא יכולה להיות גם הקוד למשהו הפוך לגמרי. ג׳יימס ריזון ודבורה לוקאס, פסיכולוגים החוקרים את הזיכרון, טבעו את המונח ״האחיות הכעורות״, המתייחס למילים או לשמות השגויים העולים בזיכרון כשמנסים למצוא את המונחים הנכונים. כך למשל, כשניסה להיזכר בשם הסרט גברים במלכודת, הקרוי באנגלית Deliverance, ״גאולה״, עלו במוחו של ג׳יימס ריזון מילים כמו ״הפרזה״ (intemperance) או ״חוסר סובלנות״ (intolerance), שהסיומת האנגלית שלהן דומה.[3] המונח ״אחיות כעורות״ מזכירה את המטפורה של אחיותיה החורגות של סינדרלה, המנסות לתחוב את כפות רגליהן הגדולות מדי אל נעל הזכוכית שלה ובכך מעכבות את האיחוד בין הגיבורה לנסיך שלה - ממש כשם שמילה או שם שגויים מחבלים בחיפוש אחר המילה המבוקשת. החוקרים סבורים כי המונח קולע מפני שהאחיות החורגות קשורות לסינדרלה בקשר משפחתי, בדיוק כמו שהמילה השגויה העולה בזיכרון כמו להכעיס חולקת בדרך כלל דמיון משפחתי - במבנה, במשמעות או בצליל - עם המילה המבוקשת.
כשבחרו במטפורה ״אחיות כעורות״ הניחו החוקרים שאחיות הן יריבות הלכודות בתחרות מרה, שלא לומר אויבות של ממש. הנחה זו רווחת על פני תרבויות ותקופות. חוקרת הפולקלור מריה טייטאר מציינת כי כמעט בכל תרבות הידועה לנו יש מעשיות שבהן אחות אחת מתייחסת לאחות השנייה כאל משרתת, מנסה לקחת ממנה את השייך לה או אפילו הורגת אותה. (בגרסת האחים גרים המוכרת לנו, אלו שמענות את סינדרלה הן אחיותיה החורגות, בנותיה של אשתו השנייה של אביה. אבל בפולקלור, בדיוק כמו במטפורה של חוקרי הזיכרון, הן מכונות לעתים קרובות פשוט ״אחיות״. טייטאר מציינת כי מקובל להשתמש בסיפורי עם בקרבת משפחה חורגת כדרך קלה יותר לעיכול תיאור ״העוינות שמרגישים לעתים כלפי הורים ואחאים ביולוגיים״.) לדברי טייטאר, דמות סינדרלה הראשונה הידועה לנו היתה יה־הסיין, גיבורת המעשייה שתועדה בסין בשנת 850 לספירה בקירוב. בדומה לסינדרלה, גם אחיותיה החורגות של יה־הסיין שיעבדו אותה, התעללו בה ואילצו אותה לעשות את עבודות הבית הבזויות. גם היא ניצלה בסיוע יצור פלאי - במקרה שלה, דג באורך שלושה מטרים - בעוד אחיותיה החורגות הומתו על ידי מטר אבנים מעופפות. אף שפרטי הסיפור זרים לנו, היריבות בין האחיות מוכרת בהחלט.
העובדה שריזון ולוקאס הוסיפו את שם התואר ״כעורות״ למונח המטפורי אומרת דרשני. אחיותיה של סינדרלה אינן כעורות במעשייה של האחים גרים. המהדורה המוערת של סיפורי האחים גרים מתארת אותן כ״יפות תואר וצחות עור״.[4] אחרי הכול, רק גבירות יפהפיות הוזמנו לארמון ככלות אפשריות לנסיך. כאשר האחיות הרעות מלוהקות גם ככעורות מצטרפת אגדת סינדרלה לאגדות ולמעשיות אחרות שבהן נשים לא נחשקות מאופיינות בכיעור גופני, בעוד שנשים נחשקות הן יפהפיות. בסיפור המקראי של רחל ולאה מתאהב יעקב ברחל, האחות הצעירה יותר, מפני שהיא ״יפת תואר ויפת מראה״,[5] אף שאביה מערים עליו וגורם לו לשאת לאישה את אחותה הגדולה ממנה, לאה. יש גם שיר עם בשם ״שתי אחיות״,[6] שהנושא שלו דומה להפליא ויש לו היסטוריה ארוכה. זמרת העם פגי סיגר מצאה ארבע גרסאות אמריקניות ואיתרה את מקורות השיר בשיר עם עתיק המופיע בכל רחבי העולם. הפרטים אמנם שונים, אבל הסיפור זהה: אביר ״אהב את הצעירה״ אבל ״חיזר אחר הבכירה״ ש״קינאה עד מאוד באחותה היפה״ - כביטוי לקנאתה הטביעה את האחות. התחרות הנשית הארכיטיפית על לבו וידו של הנסיך מייצגת היבט מהותי מאוד של אחיות.
בסיפור המקראי ובשיר העם - ובעוד סיפורים רבים מעולם האגדה ומהתרבות העממית - האחות המועדפת היא לא רק יפה יותר אלא גם צעירה יותר. דוגמה מודרנית לכך מצויה ברומן של לאורה אסקואיבל ובסרט שנעשה על פיו כמו מים לשוקולדה - סיפור אהבה טרגי שבו גבר נושא אישה רק כדי להתקרב לאהובתו האמיתית, הלוא היא אחותה הצעירה יותר. בכל הסיפורים הללו לא הגיל הביולוגי הוא העושה אחות אחת נחשקת יותר מהשנייה, כי אם הפער שבין גילי האחיות.
הסיפורים מהספרות ומהפולקלור מדגישים את העובדה כי ההבדלים הבלתי נמנעים במראה ובגיל בין אחיות יכולים לתרום ליריבות ולתחרות. אבל במובן אחר משתמשים הסיפורים באחיות כדי לייצג באופן סמלי אותה דינמיקה אנושית אוניברסלית - התחרות. חיבור ותחרות גם יחד הם כוחות המניעים את כל מערכות היחסים באשר הן; אבל הם עזים וגלויים במיוחד בין אחיות. אצלן הקרבה, ההיסטוריה המשותפת והיררכיית הגיל המובנית מחזקים את הדינמיקות הללו עשרות מונים. בפרק השני אטפל באופן מעמיק יותר בחיבור ובהשוואה, בעוד שבפרק השלישי אחקור את התחרות ואת ההיררכיה של הגיל היחסי. אבל שתי הדינמיקות הללו אינן נפרדות: הן פועלות יחד בכל אינטראקציה - ובכל שיחה - בין אחיות.

מי סופר?

אחיות אינן יכולות להימלט מתחרות גם כשהן חברות מרצון ההולכות בדרך אחת. נהגתי לומר להורי בשמץ הומור שברור שהם חשובים לי יותר משאני חשובה להם, מפני שלהם יש שלוש בנות בעוד שלי יש רק אב אחד ואם אחת. זה היה נכון, אף שאמרתי זאת בחיוך. כל מסירותי ואהבתי ניתנו להם בעוד שעליהם היה לחלק את הטיפול ההורי שלהם בין שלושה ילדים. במשפחות שבהן יש יותר מילד אחד, כל ילד נוסף מגביל בהכרח את המשאבים הזמינים - זמן ותשומת לב וכן גם ממון. משאבים מוגבלים עושים את התחרות בלתי נמנעת. בכל מקום שיש בו תחרות, מן ההיגיון הוא שיהיה ניסיון להחליש את היריבים ואפילו לסלקם.
בקרב מינים מסוימים של בעלי חיים,[7] הדחפים ההרסניים כלפי אחאים הם אינסטינקטיביים - וקטלניים. בקרב כמה מיני ציפורים מוטלת הביצה השנייה כגיבוי ודרושה רק למקרה שהגוזל הראשון מת. אם הגוזל שבוקע ראשון הוא בריא ושלם, אזי אחת ממשימותיו הראשונות כשהביצה השנייה בוקעת היא לדחוף את הגוזל שזה עתה בקע אל מחוץ לקן. מותו של הגוזל השני חיוני להבטחת הישרדותו של הגוזל הראשון. ראשנים של מיני קרפדות מסוימים אוכלים את אחאיהם כשאין להם די מזון; עוברים של כרישני החולות ניזונים מאחאיהם הנמצאים איתם ברחם; וגורים תאומים של הצבוע המנומר, אם הם בני אותו מין, נלחמים זה בזה בשצף קצף בעודם במחילה שבה נולדו עד שאחד מהם נכנע לאחר - ועלול למות מתת־תזונה או מהפצעים שנוצרו כתוצאה מההתכתשויות. אצל אחאים בני אנוש נעשית התחרות כה קיצונית לעתים נדירות בלבד, אבל היא בלתי נמנעת - ועשויה להתגלות בדרכים מעודנות ובוטות גם יחד.
מגאן וג׳וּן רצו לתת מתנה להוריהן. הן שכרו צלם מקצועי שיצלם אותן ואת משפחותיהן. כשהגיעו התמונות קוננה מגאן שהיא נראית איום ונורא בכל אחת מהן. ג׳ון אמרה לה שהיא נראית בסדר גמור, והאחיות מסגרו את אחת התמונות ונתנו אותה במתנה להוריהן. במשך שנים לאחר מכן, בכל פעם שבאה לבקר את הוריהן וראתה את התמונה מוצגת לראווה, חשה ג׳ון שביעות רצון מהולה באשם: שביעות רצון מפני שמגאן באמת נראתה רע בתמונה בעוד שהיא עצמה נראתה נפלא, ואשמה מפני שהיתה צריכה להכיר בכך בשעתו ולדרוש שיצטלמו מחדש.
תצלומים הם לעתים קרובות מוקד לתחרות מפני שנדמה כי הם מייצגים - באורח מוחשי - תשומת לב ואפילו אהבה. מספר התצלומים של כל ילד נוטה להצטמצם באופן יחסי למיקומו במשפחה: ככל שהילד צעיר יותר יהיו לו פחות ופחות תמונות. דפוס זה יכול להימשך גם אל תוך הבגרות. תמרה שמחה בשמחת שני אחאיה הגדולים ממנה שנישאו בחתונות מרהיבות. אבל היא שמחה פחות על מה שקרה אחרי החתונות: תמונות החתונה של אחותה ואחיה צצו על כל משטח פנוי בבית הוריה כמו עשבים שוטים בגינה מוזנחת.
תחושת העלבון של תמרה בגלל חוסר האיזון אינה חריגה. לעתים קרובות אחיות בוחנות ומשוות תמונות בבית הוריהן. כמה תמונות של כל אחת יש להם, מהו גודלן, האם הן מוצגות במקום בולט? אחיות שהן אמהות לילדים משלהן מודעות באותה מידה למספר התצלומים של כל אחד מילדי אחותן שיש להוריהן. הן עשויות לשנות את מיקום התמונות, אם ברצינות ואם בצחוק. תמונה שלך נדחקה לאחור בעוד שתמונת אחותך התגנבה קדימה. בערבוביית התמונות שעל המקרר נע התצלום של ילדייך באופן מסתורי לגמרי ממקומו הקודם בגובה העיניים הרחק למטה, או שכוסה איכשהו על ידי תצלומים של ילדי אחותך. תצלומים מהווים זירת תחרות, אבל גם חיבור: מפתה להשוות בין תמונות מפני שהן מסודרות יחד באותו מקום, בדיוק כמו שאחאים מושווים זה לזה משום שהם מקובצים יחד באותה משפחה.

זה מתחיל בבראשית

הקשרים המחברים בין אחיות - קשרים של חיבור וגם של תחרות - מעוגנים בעברן המשותף. בילדותנו, הורינו והאחאים שלנו הם כל עולמנו. אף שבבגרותנו מתרחבים העולמות שלנו במידה ניכרת, הרי שבאופן מסוים אנו עדיין חיים בילדותנו והיא מתקיימת בנו.
״כשאני עם אחותי אני מרגישה שוב כמו ילדה,״ אמרו לי נשים רבות. ״אני גם מתנהגת כמו ילדה קטנה!״ יכול להיות נפלא להרגיש שוב כמו ילדה קטנה. נעים להיקרא בכינוי שלך מימי הילדות, להתפקע מצחוק בלי סיבה, להשתטות יחד כמו שעשיתן כשהייתן ילדות. בתוכך את עדיין הילדה ההיא. אותותיה הגופניים של הבגרות - ואחר כך הקמטים, השיער המאפיר ועודף המשקל של הגיל המתקדם - אינם אלא מסכה המסתירה את מי שאת באמת. היכולת לאפשר לעצמי מימי הילדות - העצמי האמיתי - להגיח החוצה ולחיות שוב בתוכו, מביאים תחושת הקלה.
תלמידתי חנה ייטס רואה זאת מתרחש לנגד עיניה כשאמה נפגשת עם שלוש אחיותיה, דודותיה של חנה:

כשאמי נמצאת עם אחיותיה היא נראית הרבה יותר צעירה (ושמחה): היא מתחילה להתווכח ולהתרגש מדברים שבדרך כלל היא מתייחסת אליהם בשלווה; היא סופגת הקנטות (ומקבלת את זה בלי טענות!); בימי ההולדת שלהן היא נותנת להן כרטיסי ברכה ממש ילדותיים ושטותיים, ולפעמים אני אפילו תופסת אותה מעיפה מבט קונדסי - מהסוג שעולה לי על הפנים כשאני מתכוננת לעצבן את אחי.

לאמה יש אחיות, ולכן זוכה חנה לראות לזמן קצר איך היתה אמה בילדותה.
לעומת זאת, יש היבטים של הילדות שאפשר שתעדיפו לא לחוות אותם בשנית. אישה אחת אמרה שעצם הדיבור על אחיותיה גרם לה להרגיש שוב כמו ילדה - באופן שלא מצא חן בעיניה. את עלולה להרגיש כאב אם תיזרקי אחורנית לזמן שבו הרגשת לא מוצלחת או שהאמנת שדורשים ממך להיות יעילה ביותר; כשהרגשת שכשאת ליד אחותך לא רואים אותך בכלל מפני שהיא היתה גדולה ומיומנת יותר או קטנה ומתוקה יותר; מפני שהיא תמיד היתה מושלמת או שתמיד הסתבכה בצרות; מפני שהיא היתה יותר חכמה או יפה או חברותית או שהיתה נכה. נשים רבות הרגישו, מאלפי סיבות, כי לצד אחותן הן נעשות קטנות וחלשות יותר או שהן נעלמות לגמרי.

"גם אני פה!"

כולנו רוצים שיקשיבו לנו, שיראו אותנו כמו שאנחנו באמת - העולם בכלל, אבל במיוחד משפחותינו. לכן הערות כמו ״היא קולטת אותי״ ו״מספיק שאני אומרת מילה אחת וכבר היא יודעת מה אני הולכת להגיד״ לוכדות בדיוק מה נשים רבות מוקירות באחיותיהן. אבל גם ההתנסות ההפוכה שכיחה ונפוצה. כואב כשאחותך אינה מקשיבה או שומעת ומבינה לא נכון, כשהיא אינה מביטה בך או כשהיא מסתכלת אך אינה רואה את האדם שאת חושבת שאת.
למארג׳ יש קריירה מצליחה, נישואים מאושרים וילדים בוגרים. יחסיה איתם מצוינים. אבל כשהיא עם אחותה, היא מרגישה שוב כמו מתבגרת גולמנית. חרף כל החיזוקים שהיא מקבלת בעבודתה, ממשפחתה ומחבריה, השהות במחיצת אחותה גורמת לה להרגיש שהיא זקוקה לעוד אישור אחרון לערכה - אישור שהיא אינה מקבלת אף פעם. למרבה פליאתה ותסכולה היא ממשיכה לנסות ולהשיג זאת. כך למשל כשספר שכתבה ראה אור היא הראתה אותו בלהיטות לאחותה שציינה, ״בחיי, אף פעם לא שמעתי על ההוצאה הזו. איך מישהו בכלל ימצא את הספר?״ מארג׳ תהתה למה ההערה הקטנה עוררה בה תגובה עזה כל כך. תגובתה שאבה את עוצמתה מילדותה, כשדומה היה שהישגי אחותה היו תמיד מרשימים יותר משלה. היא הרגישה כמו ילדה קטנה הרוקעת ברגלה ותובעת, ״גם אני! אני חשובה! תסתכלו עלי!״
איירין עברה חוויה דומה. כשתוכנית ההעשרה בלימודים שעליה עמלה עמדה להתחיל, היא רואיינה לטלוויזיה מקומית והתרגשה מכך מאוד. היא סיפרה לכל מי שקרוב אליה מתי תשודר התוכנית כדי שיוכלו לצפות. חבריה התקשרו או סימסו לומר לה שהיתה נהדרת, לברך אותה על המיזם ולהחמיא לה כמה טוב נראתה על המסך. אבל אחותה ריי לא התקשרה. לכן התקשרה אליה איירין. ״ריי,״ אמרה בציפייה, ״מה דעתך?״ ״על מה?״ שאלה ריי. ״על הריאיון שלי בטלוויזיה,״ אמרה איירין. ״אה,״ ענתה ריי. ״שכחתי לראות.״ לבה של איירין נפל. נדמה לה שריי שכחה במתכוון כדי שלא תיאלץ לצפות בהצלחתה של איירין. ההכרה שבה זכתה נראתה לה איכשהו פחות משמעותית אם אחותה לא צפתה בה.
יכול להיות שאחותה של מארג׳ נוטה להפחית מהישגיה של מארג׳, ושאחותה של איירין אינה רוצה לשמש צופה מהצד בהישגיה של איירין. זאת כדי להגן על עצמן ממדקרת הקנאה שאישה אחת הודתה - בכאב לב - שהיא חשה כשאחיותיה מצליחות (אף שהיתה מוכנה לעשות הכול למענן). אפשר שדחף זה נובע מן ההיסטוריה המשותפת שלהן. בילדותן, משמעה של תשומת לב שניתנה לאחת באמת היתה פחות תשומת לב זמינה לשנייה. ייתכן שהנטייה להפחית מהישגיה של האחות היא שריד של הילדות. תחרות יכולה ליצור הרגלים.
מנגד, כשאחיות מכירות זו בהצלחותיה של זו ושמחות בהן, וזה קורה לעתים קרובות, העבר המשותף תורם לכך יתר משמעות וסיפוק. אחרי מותם של ההורים יכולות אחיות לשחזר את האישור והתמיכה של ההורים. כשאישה אחת מונתה למשרה יוקרתית נתנה לה אחותה במתנה קערה עתיקה שעברה בירושה מסבתן לאמן וממנה אליה. בפתק שצירפה הסבירה שהיא נותנת את הקערה לאחותה מפני שאמן וסבתן היו מתגאות בה כל כך. מאחר שהאם והסבתא היו משותפות לשתיהן, היה בכוחה של האחות להביא אותן - ואת רגשי הגאווה וההערכה שלהן - איתה אל החדר.

אותה המשפחה - או שמא לא?

התחרות אצל אחיות רבות מעומעמת או שהיא מעולם לא היתה בעלת משמעות. אבל רוב האחיות חוות את דודניתה של התחרות: ההשוואה. כל אדם הוא בחזקת יחיד. חייו של כל אדם הם יחידאיים. אבל בשל הקשר של המשפחה וההיסטוריה המשותפות בלתי אפשרי שלא לחשוב על חייך בהשוואה לחיי אחותך. אחות היא כמו להיות את עצמך בסרט שונה שבו את מככבת בחיים שונים.
כולנו מרגישות כמיהה או נוחם אמיתי לדרכים שבהן לא הלכנו - הבחירות שבחרנו או הבחירות שלא היו פתוחות בפנינו. אנו עשויות לחשוב עליהן לעתים קרובות או מדי פעם בפעם. אבל אם אחות בחרה ללכת בדרך שאנו פסלנו או בדרך שמעולם לא היתה לנו ההזדמנות לבחור בה, אנו מקבלות תזכורות מתמידות לנוף שחוצות הדרכים הללו וליעדים שאליהם הובילו. התזכורת המתמדת הזו למה שהחמצנו עלולה לגרום לנו להרגיש מקופחות (או עולצות) יותר מכפי שהיינו מרגישות בלעדיה. ההבדלים במקום שאליו הגענו בסופו של דבר, או בהזדמנויות שקיבלנו, עלולים להיראות לנו בלתי הוגנים מפני שהרי נולדנו לאותה משפחה, אבל במובן מסוים זו אשליה: כל אחת מאיתנו נולדה למשפחה שונה.
משפחות משתנות עם הזמן באינספור דרכים. אצל הורים משתנים הגיל, העבודה, יחסיהם זה עם זה, הלכי רוחם. התנאים הפיננסיים משתנים: יש יותר או פחות כסף בשל גורמים אישיים או התפתחויות כלכליות בעולם הרחב. מקומות משתנים: משפחות עוקרות לבית גדול או קטן יותר, לעיר אחרת, לחלק אחר של המדינה או לעברו השני של האוקיינוס. עצם הגעתו של ילד חדש משנה את הנסיבות והדינמיקות בין בני המשפחה. מסיבות אלה ואחרות עומדות לרשות כל ילד בחירות שונות. לאותה בחירה נודעות תוצאות והשלכות שונות.
דיברתי עם שתי אחיות יחד. כשהן סיפרו לי על חייהן הסתבר שרֵנֶה, הבכורה, למדה במכללת ספלמן באטלנטה בעוד שג׳יל, הצעירה, למדה באוניברסיטת הווארד. מאחר שאוניברסיטת הווארד נמצאת בעיר הולדתן, וושינגטון הבירה, המשיכה ג׳יל להתגורר בבית בכל שנות לימודיה במכללה. אחרי שסיפרה לי את זה אמרה ג׳יל, ״זה הדבר היחיד שאני מצטערת עליו, שלא עזבתי את הבית כדי ללמוד במכללה.״ ואז הסבירה איך זה קרה. אף שאחותה ואחיה הגדולים ממנה נסעו ללמוד במכללה רחוקה מהבית, כשהגיע תורה קוננה אמה, ״כל הילדים שלי עוזבים את הבית. אני אשאר פה בלי אף אחד.״ היא אמרה לג׳יל שאם תישאר בבית ותלך ללמוד בהווארד, היא תקנה לה מכונית חדשה. זו היתה הצעה ששום בת שמונה־עשרה אינה יכולה לסרב לה. אף שאוניברסיטת הווארד היתה בסדר גמור, אמרה ג׳יל, היא קינאה באחותה ובאחיה מפני ״שהם יכלו לעזוב את הבית״. ואז הוסיפה, ״אבל גם אני הייתי יכולה לעזוב. הייתי יכולה לעמוד על שלי. הייתי יכולה להגיד, ׳לא, אמא, אני לא רוצה מכונית. אני רוצה לנסוע ללמוד רחוק מהבית.׳״ אחותה רנה הסכימה עמה: ״נכון, באמת היית יכולה.״ אבל רנה ציינה גם שאמן הקלה עליה את העזיבה: ״אמא שלי היתה זו שסיפרה לי על מכללת ספלמן. היא זו שאמרה לי, ׳למה שלא תנסי את ספלמן?׳״
לגייל ולרנה היתה אותה אמא, אבל במובן מסוים היו להן אמהות שונות. היו להן אמהות שהנחו אותן בכיוונים שונים. כשלמדה במכללה בעיר רחוקה מילאה רנה את משאלות אמה ולא יצאה נגדן. גייל היתה יכולה לוותר על המכונית וללמוד במכללת ספלמן או במכללה מרוחקת אחרת, אבל לו היתה עושה זאת היתה מאכזבת את אמה. אמן לא נהגה בגחמנות כשעודדה את האחת לבחור במסלול מסוים וריפתה את ידיה של השנייה כשרצתה לבחור באותו מסלול בדיוק. סדר הלידה של שתי הבנות היה מצב נתון ובלתי ניתן לשינוי, והוא שהפך את עזיבת הבית למעשה שונה עבור כל אחת מהן. הבית היה מקום שונה כשכל אחת מהן סיימה את לימודיה בתיכון.

לחייך!

אני משוכנעת שג׳יל החליטה ללמוד במכללת הווארד לא רק בגלל השוחד של מכונית חדשה, אלא גם מפני שלא רצתה להכאיב לאמה. אני בטוחה בכך מפני שההתנסות של ג׳יל הזכירה לי את התנסותי. אחרי שסיימתי את לימודי במכללה עבדתי די הרבה זמן כדי לחסוך כסף לנסיעה לאירופה. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מלמדת אנגלית ביוון. חזרתי לארצות הברית לזמן קצר, אבל עד מהרה החלטתי שיוון היא המקום שבו אני רוצה להיות. חזרתי לשם לתקופה לא מוגדרת והפלגתי בספינה כדי שאוכל לקחת איתי יותר מטען מכפי שהייתי יכולה להעלות למטוס. אני זוכרת איך התעוררתי בוקר אחד באתונה, תהיתי לרגע איפה אני ואז נמלאתי התעלות כשהבנתי שעשיתי את זה, שאני חיה ביוון.
אבל יש עוד תמונה שנקשרת אצלי עם תקופה זו בחיי. עדיין כואב לי להיזכר באותה תמונה. אמי ניסתה כל מה שיכלה להעלות בדעתה כדי לשכנע אותי לא לחזור ליוון. לפיכך היתה אירוניה אכזרית בעובדה שהיא, ורק היא, ליוותה אותי לרציף במנהטן שממנו עמדה הספינה שלי להפליג. אחרי שעליתי לספינה עמדתי ליד המעקה ונופפתי לשלום. המראה של אמי עומדת לבדה על החוף ומנופפת לי קרע את לבי; עד היום כואב לי כשאני נזכרת בתמונה הזו. הרגשתי כאילו ההרפתקה היוונית שלי, שהיתה כל כך מסעירה בעיני, נקנתה במחיר האושר של אמי. כאילו כדי לעשות את העזיבה שלי אכזרית עוד יותר הפלגתי לדרכי בדיוק ביום הולדתה.
במובן מסוים באמת זנחתי את אמי כשנסעתי לחו״ל, כפי שג׳יל היתה זונחת את אמה לו היתה נוסעת ללמוד במכללה מרוחקת. אחיותי כבר נישאו ועזבו מזמן את הבית כשהגיעה שעתי להפליג ליוון. כשהן עזבו אני עוד הייתי בבית, ולכן עזיבתן לא רוקנה את הקן. רק העזיבה שלי עשתה זאת. בתרבויות מסוימות מניחים שצעירת הבנות תישאר ברווקותה כדי שתוכל להמשיך לגור עם הוריה ולטפל בהם בזקנתם. זו היתה הסיבה שהגיבורה של כמו מים לשוקולדה, המתרחש במקסיקו של תחילת המאה העשרים, לא יכלה להינשא לאהוב לבה. מעטים האמריקנים המצפים להקרבה כזו, אבל אי־אפשר להימלט מההבדל בין עזיבת הבית כשהאחאים הצעירים עדיין גרים בו לבין החוויה של להיות אחרון העוזבים. התמונה של הספינה המפליגה ומותירה את אמי ניצבת לבדה על החוף יכולה לייצג את מה שקורה בכל פעם שהילד האחרון (או היחיד) גדל ועוזב את הבית. זוהי דוגמה נוקבת עד כמה אותה משפחה שונה עבור כל אחות, וכיצד מה שנראה כמו אותה בחירה הוא למעשה בחירה שונה לגמרי.
כולנו מקבלים החלטות שלימים אנו מתחרטים עליהן. אבל סביר להניח שג׳יל חשבה לעתים קרובות יותר על האופן שבו בחרה את המכללה שבה למדה מפני שהבחירה של רנה היתה שונה. גם במשפחתי הפכה בחירת המכללה למקור של חרטה רבת שנים, אף שכאן התהפכו התפקידים שמילא הגיל. אחותי הבכורה, נעמי, אומרת לעתים קרובות שהיא מקנאה בי על דבר אחד בלבד: שאני נסעתי ללמוד במכללה מחוץ לבית בעוד שהיא לא. כאשר נעמי סיימה את לימודיה בתיכון לא היתה לה ברירה אלא ללמוד באחת המכללות ללא תשלום של העיר ניו יורק ולהמשיך להתגורר עם הורינו. כשאני סיימתי את לימודי בתיכון כבר השתפר מצבה הכלכלי של משפחתנו. שכר הלימוד שלי מומן על ידי מלגה, ואני עבדתי בקפטריה שבמכללה כדי להשתכר דמי כיס, אבל הורי שילמו מדי שנה 1,000 דולרים שכיסו את שכר הדירה והכלכלה שלי. אלו היו 1,000 הדולרים הנוספים שהיו להורי לעומת מה שהיה להם שמונה שנים קודם. אין לי ספק שנעמי היתה מצטערת בכל מקרה על שהחמיצה הזדמנות ללמוד במכללה מחוץ לעיר. אבל חוויית המכללה שלה לבטח נראתה לה עם השנים מאכזבת יותר בהשוואה לזו שלי.
ההשוואה היא התוצאה הבלתי נמנעת של החיבור בין אחיות. בחוקת המשפחה אין סעיף הגנה שוויונית.*
[* סעיף ההגנה השוויונית - התיקון הארבעה־עשר לחוקה האמריקנית, המגן על חסרי אמצעים ואוסר על מדינות ארצות הברית למנוע מאדם כלשהו בתחום שיפוטן את ״הגנתם השוויונית של החוקים״. (המתרגמת)]

אלה החיים שלי - ושלך

השוואה איננה הסיבה היחידה לרגשות העזים שרוחשות אחיות זו כלפי בחירותיה של זו. בשל החיבור ביניהן עשויות ההחלטות שמקבלת האחת להשפיע על חייה של האחרת ואף לשנותן. דוגמה שכיחה ומאלפת היא ההחלטה לעזוב את בית המשפחה או לעבור לגור רחוק באופן זמני או קבוע.
רבים מאיתנו מטפחים שני דחפים סותרים. הדחף האחד הוא להישאר מעוגנים במקום שבו נולדנו וגדלנו, קרוב לאנשים שהכרנו בילדותנו: הורים, קרובי משפחה אחרים וידידים. הדחף האחר הוא לעזוב: לעקור את עצמנו מכל המוכר לנו, לגלות עולמות אחרים, להימלט ממה שאיננו אוהבים במקום שבו גדלנו או באנשים שעמם גדלנו. הדחף האחד קורא לנו ללכת בדרך לא מוכרת בעוד שהדחף השני מושך אותנו הביתה. אם את נשארת קרוב לבית ואילו אחותך נסעה למרחקים, או שאם את היא זו שניתקה מהבית בעוד שאחותך נשארה, היא מהווה תזכורת מתמדת לקולם המפתה של החיים שלא חיית. היא אותו צד שלך שעשוי היה להתפתות לחיים האחרים האלה - או להיבהל מפניהם. האופן שבו את מגיבה אליה - כל צירוף רגשות הכולל הערצה, קנאה, הסתייגות ובוז - יכול לשקף כיצד את רואה את החיים שהיא בחרה בהם בעוד שאת לא. חשוב מכול, הבחירה שהיא עושה משנה גם את חייך.
כשאחאים עוזבים את הבית מכל סיבה שהיא - כדי ללמוד, להינשא, למצוא עבודה, או פשוט לחיות לבד - העולמות של מי שנותרים מאחור משתנים. לפעמים אחות הנותרת לבדה עם הוריה שמחה על השינוי: הקץ להקנטות, למריבות על שטויות, לכורח לחלוק בתשומת הלב של ההורים. אולי היא מקבלת סוף סוף חדר משלה. או שאולי סוף סוף מתחילים לשמוע אותה. אחת האמהות אמרה לי שרק כשילדה הבכור עזב את הבית היא גילתה שגם הצעיר יודע לדבר. אבל לעתים קרובות הילד שנותר מאחור מרגיש מיותם, כמו שהרגשתי אני כשאחותי מרים התחתנה. במקרים מסוימים, לעזיבתה של אחות גדולה יכולה להיות השפעה מצמיתה על האחות הצעירה יותר. כך קורה כשאחד ההורים מתעלל והילד שנשאר בבית נאלץ לספוג מנה כפולה של התעללות. יהיו הנסיבות אשר יהיו, כשאחיות גדולות עוזבות מפני שקיבלו החלטה בנוגע לחייהן גם חיי האחאים הצעירים מהן משתנים לחלוטין.
התרעומת כלפי האחות שעזבה את הבית ונסעה למרחקים יכולה להצטבר ולדלוף החוצה באופנים בלתי צפויים. ברניס נזכרת כי כשדיברה עם אחותה על הוריהן שמתו שנים רבות קודם היה בשלב כלשהו שוני בין זיכרונותיהן. מכיוון שהשיחה היתה אקראית הופתעה ברניס לשמוע שמץ של נימת האשמה כשאחותה אמרה, ״את עזבת.״ התרעומת הזו הפתיעה את ברניס מפני שחלפו יותר מארבעים שנה מאז שנישאה ו״עזבה״. אבל יש הבדל מהותי העשוי להסביר מדוע אחותה זכרה זאת באופן חריף יותר ממנה. היא החליטה להינשא; אחותה נותרה מאחור בלית ברירה.
לעזיבתה של אחות אחת נודעת השפעה משמעותית במיוחד על חיי השנייה ככל שההורים או קרובי משפחה אחרים מזדקנים וזקוקים יותר ויותר לעזרה. מי שגרה קרוב ביותר זוכה בדרך כלל בחלק הארי של האחריות למתן עזרה זו. מאחר שלא בחרה בכבוד הזה אזי התרעומת שלה עלולה לדלוף החוצה בשיחה שלכאורה אין לה כל קשר לכך - להפתעתה ולחרדתה של האחות שעזבה.
ורה וליליאן הן אחיות וחברות טובות. אבל כשהן מדברות בטלפון, ורה שעדיין גרה ליד הוריהן משמיעה לעתים הערות עוקצניות לגבי החלטתה של ליליאן לגור בעיר מרוחקת. כך למשל אמרה ורה, ״את לא פה. אנחנו לא יודעים מה את עושה שם. את עלולה לעשות כל דבר.״ ליליאן נפגעה לא מפני שחשבה שאחותה מאשימה אותה שהיא עושה דברים לא ראויים, אלא משום שהרגישה שהיא מותקפת במפתיע בעוד שלפני כן סברה שכולם נוסעים בשמחה יחד בנתיבים מקבילים. כשאמרה ״אנחנו לא יודעים״, מיזגה אחותה את עצמה עם הוריהן כאילו שלושתם יחידה אחת בעוד שליליאן ניצבת לבדה, כמו הפול המסכן בשיר הילדים. ליליאן מרגישה מחוברת מאוד לוורה. דווקא הקשר הזה מעניק למילותיה של ורה את כוח הפגיעה שלהן. בה בעת ורה גם צוברת נקודות בתחרות על הקרבה להוריהן. תשתית החיבור בין אחיות יכולה להיות מכוסה בשכבה של תחרות.

עשית את זה בכוונה

האיזון בין יריבות לחיבור משתנה בין צמד אחיות אחד למשנהו וגם בין זמן אחד לאחר אצל אותו צמד. יריבות היא סוג של חיבור, ולעתים היא יכולה לזקוף את ראשה גם כשהרגש השליט בין אחיות הוא תמיכה הדדית.
שירלי מחכה שמונה תתקשר ותאמר לה מתי הן תיפגשנה. תסכולה הולך וגובר: זה ימים שהיא מנסה לתאם פגישה עם אחותה, אבל מונה לא היתה בטוחה שתוכל לצאת, לא ידעה אם תצטרך להסיע את בנה לאימון כדורגל, לא ידעה אם יהיו פקקי תנועה. מונה התקשרה סוף סוף והן נפגשו ובילו יחד יום נפלא. רוגזה של שירלי התפוגג ברגע שראתה את אחותה וחיבקה אותה. אבל תסכול מסוג זה, במיוחד אם הוא דבר שבשגרה, יכול לגרום למישהי לומר, ״אני אוהבת אותה נורא, אבל היא פשוט מוציאה אותי מדעתי.״ אלה דברים שגם שירלי וגם מונה יכולות לומר. שירלי אוהבת לדעת מראש בדיוק מה מצפה לה ביום נתון, ואילו מונה מעדיפה לקבל החלטות ברגע האחרון. האחת מרגישה שמשחקים בה, ואילו השנייה מרגישה שבאים אליה בתביעות לא סבירות.
כל שני בני אדם המאופיינים בסגנונות כה שונים יתסכלו זה את זה. אבל אצל חברים קל לסלוח על אי־הנוחות: ״אוה, מרי תמיד מאחרת״ או ״אתן מכירות את קלואי; היא תגיע לשם חצי שעה לפני הזמן.״ עם אחות זה קשה יותר מפני שמדובר במשהו שהיה שם תמיד. הנתיבים שלכן - וסגנונותיכן - מצטלבים לעתים קרובות יותר, כך שכל דוגמה חדשה מזכירה לכן את הרוגז שהרגשתן פעמים כה רבות בעבר. הקרבה עצמה מולידה אי־נחת. שיגיונותיה של האחות עלולים לעלות על העצבים ממש כמו השיגיונות של בן הזוג או האהוב - לא רק ההרגל לאחר או להקדים אלא גם מנהגים שוליים כמו הנטייה להרצות או להכביר פרטים, להשתמש במילים גבוהות או לעשות שימוש שגוי במילים. אחות היא בת משפחה, ולכן יש הרגשה שהיא מייצגת אותך בפני העולם; כל מה שהיא עושה מושלך עלייך ומייצג אותך.
יש סיבה נוספת לכך שסגנונה של אחות עלול להיות מרגיז יותר מאותה אי־נוחות הנגרמת מחברה. כשמדובר באחות קשה שלא לחשוד שהתסכול הנגרם לך הוא מכוון לגמרי. את, מצדך, עשויה להיות מודעת לכך שהתסכול שאת גורמת לאחותך מדאיג אותך פחות מתסכול שאת עלולה לגרום לחברה, מפני שאת יודעת שאחותך תסלח לך ולא משנה מה עשית. חברה עלולה להפסיק להיות חברתך, אבל אחות אינה יכולה להפסיק להיות אחותך. אם תחפרי עמוק עוד יותר, את עשויה למצוא דחף זעיר - או לא כל כך זעיר - המדרבן אותך לגרום לאחותך תסכול בגלל כל הפעמים שבהן היא תסכלה אותך.
לורי נהגה במכוניתה כדי לפגוש חברה במסעדה שבה עדיין לא ביקרה, ואיבדה את דרכה. זה לא שהיא לא הצליחה לעקוב אחר הנחיות הנסיעה שקיבלה. היא הלכה לאיבוד מפני שפעלה על פיהן והן גרמו לה לתעות בדרך. אחותה נתנה לה את ההוראות. לורי הרגישה - אף שידעה שזה לא הגיוני - שאחותה עשתה זאת בכוונה! זעמה הוסיף לבעור גם לאחר שמצאה את המסעדה. לא משנה כמה השתדלה לדבר עם עצמה בהיגיון, היא לא הצליחה להשתחרר מההרגשה שזה היה בדיוק מה שאחותה רצתה - לשלוח אותה למסע שיטוטים חסר תכלית. תחושתה זו לא חיסלה או צמצמה את האהבה שרחשה לאחותה ואף לא גרעה מן הקרבה ביניהן. זה היה חלק מהיותן אחיות. חשד כלפי האחות יכול להתקיים לצד תמיכה ביניהן.

למי אכפת?

בידיעה שתחרות עשויה להתקיים לצד חיבור ואהבה עמוקים עלולות אחיות לחשוד שעלבו בהן גם כשהחשד מופרך מעיקרו. הפרדה בין מסרים למסרי־על בשיחות יכולה לסייע לפוגג היעלבויות מיותרות.
לפעמים אנו אומרות זו לזו ישירות כמה אכפת לנו. אחיות רבות נוהגות לחתום את שיחות הטלפון ביניהן במילים ״אני אוהבת אותך״. אבל בין שהמילים הללו נאמרות ובין שלא, אנו אומדים עד כמה לאחרים אכפת מאיתנו לא באמצעות מסרים גלויים. מסרים הם המשמעויות של המילים הנאמרות; כל מי שמצויד במילון ובספר דקדוק יכול לפענח אותם. מסרים סמויים הם המשמעויות שאנו מפיקים מן האופן שבו דברים נאמרים, מעצם העובדה שנאמרו או ממה שלא נאמר. לכל מילה נאמרת יש משמעות בשתי הרמות. בכל פעם שאנו מדברים עם אדם קרוב אלינו, אנו מקשיבים למסרים הסמויים על מערכת היחסים ושולחים מסרים כאלה בעצמנו. אבל לא תמיד אנו מסכימים איתם. המסרים הסמויים אינם תמיד אלה שאליהם התכוון השולח. זה מה שקרה בין ג׳נט לאחותה נורין.
נורין אמרה לג׳נט שמשהו מציק לה. ג׳נט הופתעה מפני שלא הבחינה בשום דבר חריג. נורין הסבירה: ג׳נט משתתפת לעתים קרובות באירועים רשמיים ויש לה די הרבה שמלות ערב; היא אמרה לאחותה לא פעם שקרוב לוודאי שאת מרביתן לא תלבש שוב לעולם. נורין מעולם לא השתתפה באירועים כאלה, ולכן אין לה מה ללבוש לאירוע הגאלה הראשון ומן הסתם גם האחרון שלה. אבל ג׳נט מעולם לא הציעה להשאיל לאחותה שמלה, ולכן נאלצה נורין לקנות שמלה בחנות יד שנייה. ג׳נט הוכתה באלם מרוב תדהמה. לא היה לה מושג שנורין רוצה לשאול ממנה שמלה. ״מובן שהיית יכולה לשאול את אחת השמלות שלי,״ אמרה לה. ״הייתי משאילה לך שמלה בשמחה. אבל את לא ביקשת.״ בתשובה אמרה נורין, ״חיכיתי שאת תציעי.״
ג׳נט הרגישה כאילו נכשלה במבחן שאפילו לא ידעה שהיא משתתפת בו. גרוע מכך, היא הרגישה שזהו מבחן שנידונה מראש להיכשל בו מפני שבשום אופן לא יכלה לדעת מה אחותה רצתה. לא היה לה שום ספק שתלונתה של נורין אינה סבירה. אבל האם באמת היתה לא סבירה? אכן כן, אם חושבים רק על המסרים: השאלה של שמלת ערב. אבל אם חושבים על המסרים הסמויים, עמדתה של נורין מתחילה להיראות הגיונית. ההצעה להשאיל שמלה היתה נותנת לנורין לא רק בגד ללבוש, אלא גם ראיה שאחותה חושבת על טובתה. לו נורין היתה מבקשת לשאול שמלה היא היתה מקבלת את הבגד, אבל לא את המסר הסמוי. למעשה, כך היתה מקבלת את המסר הסמוי ההפוך: שאחותה אינה דואגת לה ולכן עליה לדאוג לעצמה.
יש החושבים שבציפייה מאחרים שידעו מה אתם רוצים אף שאינכם מספרים להם יש משהו מניפולטיבי. אחרים סבורים שזוהי גסות רוח - וגסות רוח מיותרת - להצהיר מה רוצים; כל מי שאתם חשובים להם ישימו את עצמם במקומכם וידעו אוטומטית למה אתם זקוקים או מה אתם רוצים. שתי ההנחות משדרות את המסר הסמוי ״אני אוהבת אותך״, אבל בדרכים שונות וסותרות. האחת מניחה, ״אנו קרובות משפחה; את כבר תבקשי.״ השנייה מניחה, ״אנו קרובות משפחה; את תדעי.״ כשאחיות יוצאות מהנחות נוגדות אלו, כל אחת מהן שומעת מסר סמוי שלא נשלח כלל. אם קרבת משפחה משמעה לשאול ישירות ובצורה גלויה, הרי שההמתנה להצעה מרחיקה אותך. אם קרבת משפחה משמעה שאין צורך לשאול, הרי שההמתנה לבקשה ישירה מרחיקה אותך.
מסרים סמויים מסבירים מדוע הערה שלא היתה משפיעה עלייך לו באה ממישהו אחר מרגיזה אותך כשהיא באה מאחותך - או מרגיזה אותה כשהיא באה ממך. את חושבת שאת מנהלת שיחה נעימה כשפתאום את מוצאת את עצמך בעיצומה של מריבה. שמעתי את התמיהה הזו משני הצדדים. אישה שזעמה ניצת לעתים קרובות אמרה על אחותה, ״היא האדם היחיד שיודע בדיוק מה להגיד כדי לעלות לי על העצבים. אני מגיבה בצורה אוטומטית לגמרי - אני אפילו לא יודעת למה.״ האחות ש״יודעת בדיוק מה להגיד״ תמהה לא פחות ממנה.
אישה סיפרה לי שהיא תמהה ופגועה מפני שאחותה מתרגזת מאוד מבדיחות או מהערות שלה. מפתיעה אותה עוצמת הכעס. היא הודתה שההערות שלה לפעמים ״עוקצניות״, אבל ״לא עד כדי כך.״ זהו בדיוק העניין. הערה לא צריכה להיות עוקצנית במיוחד כדי להרגיז אחות המבקשת לשמוע מסר סמוי של הערכה ממישהי שדעתה עליה חשובה לה כל כך. כל מסר סמוי של ביקורת - אמיתית או מדומה, משמעותית או זניחה - מותיר פצע עמוק. אחות יכולה להתאוות להערכה ולאישור כמו שיער מתאווה לגשם. לפיכך, די ברמז זעיר להסתייגות כדי להצית להבה גדולה, כמו שניצוץ זעיר יכול להצית יער יבש. לכן יכולה אחות להגיב בזעם מועצם מדי על הערה ש״לא היתה עוקצנית עד כדי כך״.
גם הזעם המוגזם משדר מסר סמוי. כשחושבים על השאלה ״האם אכפת לך״, המסר הסמוי של מידת הזעם הוא התשובה. ״אכפת לי מאוד. באמת אכפת לי.״

לא מי שעושה את זה אלא מי שמחליט

השאלה ״האם אכפת לך?״ מתייחסת ישירות לחיבור בין אחיות. שאלה נוספת המרחפת מעל כל מה שנאמר בכל מערכת יחסים, אבל במיוחד בין אחיות, היא ״מי הבוס?״ שאלה זו מתייחסת להיררכיה הנלווית להבדלי הגיל. גם כאן המפתח הוא הקשבה למסרים הסמויים.
״לאמא יש תור לרופא עיניים ביום חמישי אחר הצהריים,״ אומרת לורטה לאחותה מארה בשיחת טלפון. ״חשבתי שאולי תוכלי לקחת אותה.״ מארה עונה, ״מצטערת, אני לא יכולה. יש לי התחייבות שאני לא יכולה לבטל.״ לכן לורטה לוקחת את אמן לרופא. היא אוהבת את אמה ובדרך כלל שמחה לסייע לה בכל הדרוש, אבל היא מרגישה גם כעס על אחותה. איך זה שלורטה יכולה לסדר את הפגישות שלה ולהתאים אותן לתורים של אמה, אבל מארה אף פעם לא יכולה לעשות זאת? לורטה גם משלמת את החשבונות של אמן, מוודאת שיש לה במקרר את כל הדברים שהיא צריכה וזורקת כל מה שהתקלקל. היא שמחה לעשות זאת, אבל לפעמים נמאס לה מכך שאחותה לא מתאמצת יותר. הרי המינימום שמארה יכולה לעשות זה לקחת את אמן לרופא, לא?
במבט ראשון, ברור שהצדק עם לורטה. אבל כשעולים עוד רמה, מן המסר למסר הסמוי, העניינים נראים שונים מעט. התור אצל הרופא הוא המסר. אבל יש גם מסר סמוי: לורטה התנהגה כבוס המקצה משימות לעובד הכפוף לו. היא זו שהחליטה שביקורים אצל הרופא הם מה שמארה צריכה לעשות. היא זו שקבעה את התור, מה שאומר יותר עבודה בשבילה, אבל גם שהיא זו שקובעת את המועד. מסר סמוי זה יכול להסביר לפחות חלקית למה מארה אינה מוכנה לשתף פעולה.
האם לורטה היתה יכולה לטפל במצב בדרך שונה? אפשרות אחת תהיה לשבת עם מארה, לרשום יחד את המשימות הכרוכות בטיפול באמן, ואז להניח לכל אחת משתיהן לזהות את המשימות שהיא מרגישה שהיא מסוגלת לבצע. אם תורים אצל הרופא יהיו בין המשימות שבהן מארה תבחר, היא גם זו שצריכה לקבוע את התורים. כך תוכל לבחור מועדים שיתאימו ללוח הזמנים שלה, או להחליט על אילו מחויבויות היא יכולה לוותר. המסר יהיה זהה: לקחת את אמה לרופא, אבל המסר הסמוי יהיה שונה: ״אני בת טובה״ במקום ״אני עוזבת הכול ועוברת לדום כשאחותי מתקשרת״. כשחושבים על מסרים סמויים קל יותר להבין את תגובתה של מארה. ההבנה הזו, בתורה, יכולה לתת ללורטה יותר שליטה: אם היא עצמה תדבר בצורה שונה, היא תוכל לחלץ מאחותה תגובות שונות לגמרי.

אני לא מאמינה שהיא אמרה דבר כזה!

כשמביאים בחשבון את המסר הסמוי, אפשר לראות איך משהו שאחותך אומרת יכול להיות בחלקו תגובה על מה שאמרת לה. זה נותן לך את הכוח לשנות את דרך הפנייה אלייך באמצעות שינוי דרך הפנייה אליה. גם אם אין זה אפשרי, הבנה של המסרים הסמויים יכולה לזרות אור על מה שעד אז נראה בלתי מוסבר, ולהפיג את התמיהה אם לא את הרוגז.
הבה נבחן מקרוב שיחה בין שתי אחיות ונתחקה אחר מקור ההערה הנשמעת כאילו באה משום מקום. דוגמה זו לקוחה משיחה שלזלי קוכריין הקליטה ותעתקה כחלק מסמינר שבו לימדתי תלמידי תואר שני ושלישי.
שאנון גרה במרחק מספר שעות נסיעה מהעיר שבה גדלה ואשר בה גרים עדיין אחותה קארי והוריה. שאנון מבקרת אותם לעתים תכופות ככל יכולתה, אבל היא היתה מבקרת לעתים קרובות יותר לו היתה יכולה להישאר לישון שם. היא היתה עושה זאת לו היתה מוצאת דרך בטוחה להשכיב את בתה הפעוטה לישון. אמן אמרה לשאנון שקארי יכולה להביא אליה עריסה שהיא כבר לא משתמשת בה ושתוחזק בחדר הנוסף, כדי ששאנון תוכל להשתמש בה בביקוריה. אבל קארי דחתה שוב ושוב את הבאת העריסה: לא היה לה זמן; היא התקשתה להכניס את העריסה למכוניתה; היא תצטרך לחכות שבעלה יתפנה כדי לעזור לה להעלות את העריסה במדרגות. יום אחד, בשיחת טלפון, שאלה שאנון את קארי למה היא אינה ממלאת את הבקשה של אמן ומביאה את העריסה לביתה. התגובה של אחותה הפתיעה את שאנון: ״אמא לא רוצה עריסה אצלה בבית. היא אומרת לך את זה רק כדי לא לפגוע ברגשותייך.״ בהמשך השיחה שלפה קארי את החץ הישן והמושחז מאשפת החצים שלה: ״את זו שבחרת לעזוב את הבית ולגור רחוק - תתמודדי עם זה לבד.״
כשקארי אמרה לשאנון שאמן רק מעמידה פנים שהיא רוצה את העריסה, זה היה לא רק מעליב אלא גם משונה. האם קארי אומרת את האמת או שהיא מותחת אותה קצת או שהיא פשוט ממציאה דברים? איני יודעת מה התשובה, אבל מעניין להתחקות אחר מקור ההערה ולראות כיצד צמחה מן השיחה שקדמה לה. כל עוד היתה המריבה על משלוח עריסה ששאנון תוכל להשתמש בה בביקוריה, זה היה בין שתי אחיות. תמיכת אחיות היתה מעודדת את קארי לשתף פעולה. אבל שאנון העלתה את ההימור - ואת החרדה מפני תחרות - כשהאשימה את אחותה שלא זו בלבד שהיא לא עוזרת לה, אלא שהיא אשמה בעברה חמורה בהרבה: היא אינה ממלאת את המשאלה של אמן. טענתה של קארי שאמן לא רצתה באמת את העריסה בביתה הושמעה כהתגוננות מפני האשמה זו וכהאשמת־נגד שהעלתה עוד יותר את ההימור: הטענה שאמן אמרה לקארי ולא לשאנון מה היא מרגישה באמת.
הטענה המעליבה, שהיא, קארי - בניגוד לשאנון - יודעת מה אמן מרגישה באמת נוגעת ישירות למחלוקת סביב העריסה. ואולם נראה לכאורה תלוש לגמרי לשרבב אל תוך השיחה את החלטתה של שאנון לעזוב את עיר הולדתה שנים קודם. סביר מאוד שהבקשה שקארי תעביר רהיט הזכירה לה עבודות אחרות שהוטלו עליה מפני שאחותה לא גרה בעיר - דוגמה לדרך שבה החלטה שמקבלת אחות אחת בנוגע לחייה משנה גם את חיי אחותה. במסגרת השיחה נשמעת ההערה של קארי לא במקום, אבל כל מה שאחות אומרת או עושה יכול לנבוע ממקורות שחשבו שנקברו מזמן.
לחילופי הדברים האלה יש היבט נוסף שגם הוא מייצג שיחה בין אחיות. אנו יצורים משוחחים - ובכך אני מתכוונת לשני דברים. ראשית, אנו חיים את חיינו כסדרת שיחות. שנית, אנו יצורים הנוצרים בשיחה - של אחרים כמו של עצמנו. כשאנחנו חושבים על אנשים המוכרים לנו, אנו נזכרים לעתים קרובות בדברים שאמרו. כשאנו מספרים לאחרים על האנשים הללו ועל מערכות היחסים שלנו איתם, אנו חוזרים לעתים קרובות על דברים שאמרו כדי לתאר מי הם. כך בדיוק סיפרה שאנון מה אמרה אחותה במהלך שיחה עם עוד שתי נשים על אחיות. כולנו אומרים לעתים לאנשים אחרים ולעצמנו, ״היית מאמינה שהיא אמרה לי את זה?״ אנו משמרים את זכר ההערות כמו תצלומים באלבום, הנשמרים מפני שהם מעלים את הרגשות שעוררו בנו האנשים הללו. אבל בדומה לתצלומים, גם המילים השמורות בזיכרון מפקיעות רגע אחד מתוך ההקשר שהוליד אותן. הערות הנשמעות בשיחה אינן מופיעות לפתע פתאום, מגובשות לגמרי, מפי הדובר, כמו האלה אתנה שזינקה ממצחו של זאוס. כל היגד הוא בחלקו תגובה למה שנאמר קודם; לכן יחד הם מהווים שיחה. לעתים קרובות ההערה שאנו מביאים כדי להעביר משהו על אדם אחר - ״תארו לעצמכם, היא אמרה עלי דבר כזה!״ - לא היתה נאמרת כלל אלמלא אמרנו את מה שאמרנו ממש לפני כן.
האשמתה של קארי נשמעת קנטרנית וקטנונית. אבל היא אמרה אותה בתגובה על הרמיזה של שאנון שעליה להביא את העריסה מפני שאמה רוצה שתביא אותה. בהקשר זה אין זה מפתיע שקארי תענה בטענת הנגד שאמה לא באמת רוצה את העריסה בבית. איך כבר היתה יכולה להתגונן? אבל הגנה זו מעמידה אותה במצב קשה מפני שאמן כן אמרה שהיא רוצה את העריסה. זה לא מותיר לקארי אלא מוצא אחד: ״כן, זה באמת מה שאמא אמרה, אבל היא לא התכוונה לזה.״ ולמה שאמה תגיד משהו שאינה מתכוונת אליו? ״היא פשוט לא רצתה לפגוע ברגשותייך.״
בין שהפרשנות שלי לשיחה זו מדויקת ובין שלא (ואני לא יכולה לדעת בוודאות מפני שלא דיברתי ישירות עם אף אחת מהאחיות), היא ממחישה כמה חשוב להביא בחשבון את ההקשר שבו נאמרת הערה כלשהי. לא משנה מהם מניעי הדובר, ברור שכל מהלך עוקב העלה את הרף של המסר הסמוי: מ״את לא אחות טובה מפני שאת לא מוכנה לעשות את זה למעני״ ל״את לא בת טובה מפני שאת לא מוכנה לעשות את זה בשביל אמא״, ל״אמא אומרת את האמת לי, אבל לא לך״. המסר האחרון מרמז ״אני ניצחתי, את הפסדת״ באחת התחרויות המהותיות ביותר שבין אחיות: מי קרובה יותר לאמא ואבא?

כמו לחבק חתול

רבות מהדוגמאות שהבאתי לאחיות הגורמות תסכול זו לזו נמסרו לי על ידי נשים שסיפרו לי שהן קרובות מאוד לאחיותיהן ואוהבות אותן בכל לבן. תחרות בין אחיות אינה מאיינת את החיבור. היא צומחת מתוכו ותורמת לו בדיוק כמו שהחיבור נובע בחלקו מן התחרות ומהבדלי הגיל שלא ניתן להימלט מהם בין אחאים. מאחר שאחיות נשארות אחיות כל חייהן, בין שהן מתראות לעתים קרובות, בין שלעתים נדירות ובין שבכלל לא (ואפילו אחרי שאחת מהן הלכה לעולמה) - ההקצאה היחסית של החיבור והתחרות מתפתחת ומשתנה עם הזמן.
ססיל התקשרה לאחותה. הן לא ממש דיברו: כבר לא היה להן מה לומר. אבל שתיהן החזיקו את השפופרת כך שהקו ביניהן נותר פתוח. הן פשוט היו יחד. ססיל אמרה לי שהן עושות את זה מפני שהידיעה שהשנייה נמצאת בצד השני היא מקור נחמה. ״כמו לחבק חתול.״ היא הוסיפה, ״כשאחת מאיתנו צריכה ללכת אני תמיד מרגישה קצת בודדה.״ כמה חודשים אחרי שסיפרה לי את זה שאלתי את ססיל מה שלום אחותה. להפתעתי ולאכזבתי היא ענתה שהיא לא מדברת איתה. לא הייתי צריכה להרגיש מופתעת: אני יודעת שהיחסים בין אחיות אינם תמיד עקביים או קלים.
הייתי מוכנה לחתום את האנקדוטה בתובנה זו: רק אחיות מעטות הן בדיוק כמו שהייתן רוצות שיהיו, אך ודאי שלא כל הזמן. אחרי הכול, חתול לא תמיד רוצה שיחבקו אותו. אבל הדוגמה לא תסתיים כך. כשעבדתי על התיקונים האחרונים לספר זה התקשרה אלי ססיל. היא רצתה שאדע שאחרי יותר משנה היא שוב מדברת עם אחותה והן שוב יושבות יחד כשקו הטלפון ביניהן פתוח. השנה שבה לא דיברו לא ניתקה את החיבור ביניהן. ההפך הוא הנכון - בגלל כוחו של החיבור ביניהן, בגלל עומק רגשותיה כלפי אחותה, יכלה ססיל להיפגע בצורה עמוקה עד כדי כך שחדלה לדבר עם אחותה. אבל קרוב לוודאי היא ידעה שגם כשקו הטלפון ביניהן היה מנותק זמנית, אחותה עדיין שם. שנת השתיקה, לא פחות מהנחמה של ההימצאות האחת בחברת השנייה משני עברי קו טלפון פתוח, היתה עדות מאלפת לקשר שריר וקיים בין האחיות.