מדיניות החוץ

פרק א

הריבונות הישראלית ובעיותיה

דרכה של הציונות המדינית לריבונות לאומית
אי־אפשר לעמוד על מלוא עומקן של הבעיות ועל מכלול המטרות ודרכי הפעולה של מדיניות החוץ הישראלית, מבלי לחזור אל תחילת דרכה של הציונות המדינית, יצירתו של בנימין זאב הרצל משנת 1897. חתירתו של הרצל להקמת מדינה יהודית בארץ שהיתה כמעט ריקה מיהודים, לא יכלה להישען על 'זכות חזקה' ולא על 'זכות כיבוש' של עם היושב על אדמתו.
הרצל ניסה את כוחו בגישה קולוניאליסטית מובהקת, שהיתה נקוטה בידי מדינות אירופה - לקבל שליטה על ארץ שנמנתה עם קבוצת המדינות הקרויות היום "העולם השלישי", מידיו של שליט אוטוקרטי (הסולטן העותומאני עבד אל־חמיד השני, 1876-1909), מבלי לשאול כלל את תושבי הארץ עצמם. כך נהגו כאמור המדינות האימפריאליסטיות האירופיות, מאז תקופת הגילוי של ארצות חדשות במאה ה־16 ועד הסכם סייקס (הבריטי)-פיקו (הצרפתי) ב־1916 (על חלוקת המזרח התיכון העותומאני בין בריטניה וצרפת) - כשחילקו ביניהן את הארצות שבהן קנו אחיזה באמריקה המרכזית והדרומית, באפריקה ובאסיה מבלי להתחשב כלל ברצון העמים שישבו שם.
הרצל ביקש מהסולטן צ'ארטר (זיכיון) שיעמיד את ארץ־ישראל לרשות היהודים ויאפשר להם להקים בה את מדינתם. כדי להשפיע על הסולטן הוא ניסה להיעזר בצאר הרוסי, בקיסר גרמניה, במלך איטליה ובאפיפיור. בפני כולם הוא שטח את תוכניתו בצירוף הנמקות היסטוריות, על הקשר של העם היהודי עם ארץ־ישראל ועל הצדק שייעשה ליהודים אם יאפשרו להם לחזור למולדתם ההיסטורית. הוא השתמש גם בנימוק השנאה (האנטישמיות) כלפי היהודים, שהיתה נפוצה בארצות הנוצריות, ושהקמת המדינה היהודית ויציאתם של היהודים מארצות אלה תפתור אותה, לטענתו, אחת ולתמיד.
מכלול הטיעונים הללו, כפי שמצאו ביטוי אצל הרצל היו:
* צדק לעם היהודי הגולה.
* הגשמת רצון האל (שבו האמינו הנוצרים) בדבר החזרת עמו למולדתו.
* שחרור העמים האירופיים מנגע האנטישמיות.
מאוחר יותר הוסיפו לו המנהיגים הציונים שבאו אחריו נימוקים נוספים, ובראשם הלקח המר מהפוגרומים ברוסיה בסוף המאה ה־19.
כל הנימוקים הללו היוו את הציר המרכזי שעליו נסבו הטיעונים הציוניים (צדק לבני ישראל, לקח השואה) בפיהם של המנהיגים שירשו את הרצל: חיים ויצמן (1874-1952), דוד בן־גוריון (1886-1973) וחבריהם הרבים בהסתדרות הציונית, בסוכנות היהודית ובוועד הלאומי. כשהתקבלה ההחלטה באו"ם (29 בנובמבר 1947) על הקמת מדינה יהודית (לצִדה של מדינה ערבית) בארץ־ישראל, נציגים נוצרים של מדינות רבות אכן ראו בהחלטה משום עשיית צדק עם העם היהודי.
ישראל חייבת אפוא את הקמתה לא במעט לאותה החלטת האו"ם (שנתנה לה גם את הביסוס המשפטי הבין־לאומי להצדקת קיומה ולתביעתה לקבל הכרה בקיומה ממשפחת העמים העולמית), ולכן מופנות אליה מאז תביעות לנהוג על פי אמות של מוסר וצדק במדיניות החוץ שלה (בעיקר בתחום יחסיה עם שכניה הערבים ועם הפלסטינים) יותר מאשר מכל מדינה אחרת בעולם.
היחס למדינת ישראל איננו משוחרר, במקרים רבים, גם מאותם זרמי מעמקים של האנטישמיות: התבטאויות חריפות נגד ישראל ומנהיגיה, שאיש לא היה מעז להשמיע כלפי מדינות אחרות - ניתן לשמוע עד היום בפי נציגים אנטישמים בבתי הפרלמנט של מדינות כמו רוסיה, צרפת או אוסטריה. אלה מתייחסים למדינת ישראל כאל מדינתם של 'היהודונים', ואינם מסוגלים להבין כיצד הקימו אלה מדינה עצמאית וחזקה מבחינה צבאית וכלכלית, שאיננה מוכנה יותר לקבל תכתיבים.
לחילופין הם רואים את ישראל כיצירת כפיה של 'הממשלה היהודית העולמית', בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון (כתב שִׂטנה שהתיימר להציג פרוטוקולים אותנטיים כביכול מישיבות חשאיות של מנהיגות יהודית עולמית, שבמהלכן נדונו הדרכים להשתלטות יהודית על העולם. הפרוטוקולים נכתבו על ידי קבוצה של אנשי המשטרה החשאית הרוסית [ה"אוחראנה"] ששהו לצורך זאת בפריז, ופורסמו לראשונה על ידי הכומר הרוסי סרגיי נילוס ב־1903. מאז הם תורגמו לעשרות שפות) - המשמשת כראש גשר יהודי לכיבוש העולם...
ולבסוף: העובדה שהיהודים הצליחו להקים במהירות כזאת (תוך 62 שנים) מדינה מודרנית וחזקה, בעלת צבא מפואר ומנצח; בעלת מסגרות חברתיות מתקדמות (הקיבוץ, המושב), בעלת חקלאות מתקדמת, ומאז שנות ה־80 של המאה שעברה גם בעלת תעשיית הייטק מהחשובות בעולם - מעוררת ציפיות רבות, בעיקר במדינות העולם השלישי, המבקשות את עזרתה והדרכתה של ישראל כדי לחלצן מעוֹניין. כשזו איננה מוגשת מיידית ובהיקפים גדולים (בגלל משאביה המצומצמים של ישראל) - מעורר הדבר רגשות עלבון וטינה. נוכחנו בזאת לאחר החתימה על הסכם השלום עם ירדן, כשתושביה ציפו לפריחה כלכלית מיידית בעקבותיו, וכשזו לא מיהרה להגיע הם האשימו את ישראל בהונאה ובהשגת שלום בטענות שווא.
כלל הטיעונים הללו דבקו גם ביחסיה של ישראל עם העולם הערבי. די היה לשמוע את שר הביטחון הסורי מוסטפא טלאס, כשמנה (בשנת 2000) את שמות היהודים מסביב לנשיא קלינטון, את היהודים העומדים בראש חברות התקשורת האמריקניות או תעשיית הסרטים ההוליוודית - כדי להתרשם עד כמה חדרה עמוק (יחד עם תפוצה אדירה בערבית של הפרוטוקולים) האמונה שהעולם כולו מנוהל על ידי היהודים.
תופעות כמו 'ועידות המיליונרים' בשנות ה־60 וה־70 בירושלים (שאליהן הגיעו מאות אזרחים של מדינות רבות שהמשותף ביניהם בא לידי ביטוי בכך שכולם יהודים וכולם מיליונרים כבדים), שאותן הצליחו לכנס ראשי הממשלה של המדינה היהודית ולקבל מהם מיליארדי דולרים כהשקעות וכהלוואות, שימשו בפיהם של המקטרגים על ישראל כהוכחה נוספת לתועמלנים האנטי־ישראלים, כי אכן קיים "קשר יהודי עולמי".

שאלת הריבונות הישראלית
ישראל ניצבת אפוא מאז היווסדה בפני בעיה מתמדת (ובמקרים רבים - חמורה) בתחום הריבונות. האישור להקמתה אמנם ניתן (כאמור) על ידי הסמכות הבין־לאומית העליונה - עצרת האומות המאוחדות, אולם תוך התנגדות עזה של העולם הערבי והמוסלמי. זה האחרון פנה מיד לדרך האלימות כדי לסכל את ההחלטה ולמנוע את הוצאתה לפועל. ישראל נאלצה לפלס את דרכה לעצמאות ולריבונות תוך כדי מלחמה עקובה מדם, שהקיזה מתוכה אחוז שלם (למעלה מ־6,000 הרוגים) מאוכלוסייתה.
המלחמה הסתיימה אמנם בניצחונו של היישוב היהודי ובהקמתה של מדינת ישראל, אך בה בעת היא יצרה בעיות חדשות הקשורות לנושא הריבונות:
* גבולות הפסקת האש שנחתמו בין ישראל למדינות שלחמו בה (מצרים, לבנון, סוריה וירדן) חרגו מעבר לגבולות שהוקצו למדינה היהודית על ידי האו"ם. הצד הערבי החל מיד בלחץ בין־לאומי להכריח את ישראל לסגת למה שהוא קרא 'גבולות 1947'.
* המלחמה הותירה את ישראל כשליטה על חלק נכבד מירושלים וסביבתה, שהוקצה על ידי האו"ם להיות אזור בין־לאומי. עובדה זו יצרה מתחים דיפלומטיים מיידיים עם מדינות רבות ובראשן הוותיקן, שערערו על ריבונותה של ישראל בירושלים המערבית, ואף הדירו את רגלי הנציגים הדיפלומטים שלהן ממנה. בעיה זו שרירה וקיימת עד היום, והיא באה לידי ביטוי בסירובן של כמעט כל מדינות העולם לשכן את נציגויותיהן הדיפלומטיות בירושלים.
* מלחמת העצמאות יצרה בעיה של פליטים פלסטינים (כ־500 אלף), שהתרכזו במחנות פליטים ברצועת עזה, בגדה המערבית, בירדן, בסוריה ובלבנון. מדינות ערב לא התירו את קליטתם של הפליטים הללו בארצותיהן והפכו אותם (על ידי כליאתם במחנות פליטים צפופים) לנשק פוליטי נגד מדינת ישראל. מאז ועד היום עומדת הדרישה (שהפכה מאוחר יותר לדרישה של הנציגות הפלסטינית הרשמית ושל הליגה הערבית) להחזרת הפליטים (עתה כ־3.5 מיליון!) למקומות מגוריהם המקוריים בתוך שטחה של מדינת ישראל. זהו ערעור נוסף על ריבונותה של ישראל, והוא מהווה את אחד המכשולים הרציניים בדרך להשגת הבנה עם הפלסטינים ולהקמתה של מדינה משלהם לצִדה של ישראל.
* בכך לא מסתיימות שלל הבעיות המעיבות על ריבונותה של ישראל. הבעיה המרכזית היא הסירוב של חלק ניכר מהעולם הערבי והמוסלמי להכיר בזכותם של היהודים למדינה משלהם במזרח התיכון. הקיצוניים שבתוכם (אל־קאעידה, החמאס, החיזבאללה, ממשלת איראן, "האחים המוסלמים") טוענים כי עצם הקמתה של 'מדינת כופרים' על האדמה הערבית הקדושה, היא משום חילול האסלאם ויש למחוק אותה בחרב ובדם.

כיוון שניסיונותיהם להשמדה פיזית (צבאית) של ישראל עלו עד כה בתוהו, פנו מדינות ערב לפעולות שאינן מקובלות ביחסים בין מדינות:
* הם הכריזו חרם על רכישת מוצרים ישראליים, על משא ומתן או על קשרים כלשהם עם ישראל או עם מוסדותיה.
* הם פעלו להוצאת ישראל מפורומים בין־לאומיים, למניעת השתתפותה באירועי ספורט בין־לאומיים או בוועידות מקצועיות שנערכו בתחומם. ישראל נאלצה להיספח למגזר האירופי בספורט, כיוון שהיא נודתה מהשתתפות במשחקי אסיה.
* מדינות ערב ותומכיהן פעלו בעבר ופועלות עד היום לקבלת החלטות אנטי־ישראליות במוסדות האו"ם השונים, למניעת חברותה של ישראל ברבים מהמוסדות הללו, ולפגיעה מתמדת (אם כי רק מילולית בינתיים) בריבונותה. עובדה היא כי האו"ם לא מגיב כמעט על הצהרתה של מדינה־חברה (איראן), שמגמתה המפורשת היא להביא להשמדתה של חברה אחרת באו"ם (ישראל), וזאת בניגוד מפורש לכתוב בחוקת האו"ם, ואיש גם אינו נוזף בה.
* מדינות ערב לוחצות על האו"ם להביא למימוש החלטה מס' 181 של המוסד, בדבר חובתה של ישראל להחזיר לתחומה את פליטי 1948.
* גם המדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל (מצרים וירדן) מתקשות להביא לנורמליזציה של היחסים (בעיקר בין הגופים הציבוריים השונים - כמו עורכי הדין, העיתונאים, האוניברסיטאות, חילופי תרבות וכדומה), ומתרכזות בעיקר בתחום היחסים הדיפלומטיים הרשמיים ובתחום הקשרים הכלכליים.
* ארגוני מחתרת ערביים (בעזרת שגרירויות ודיפלומטים ערביים ואיראניים) הפעילו בעבר ועלולים להפעיל בכל עת התקפות טרור על יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי תבל: פיצוץ השגרירות ובניין הקהילה היהודית בארגנטינה, התקפות על מטוסים ושגרירויות ישראליות באירופה, התקפות על בתי כנסת בטורקיה ובג'רבה, התנכלות לשגרירים ולנציגים ישראלים ברחבי העולם ועוד.
* מציאות עגומה זאת מחייבת את ישראל להגן על ריבונותה לא רק בתחומי המדינה אלא ברחבי העולם, שכן שגרירויות, מטוסים ואוניות הנושאים את דגל ישראל מהווים איים מוכרים, על ידי המשפט הבין־לאומי, של ריבונות ישראלית.
* ולבסוף: המאבק על עצם הקיום הפיזי הישראלי לא נעלם, והוא קיים ומאיים על ישראל יום יום ושעה שעה. המדובר בסכנה האיראנית - שלפי עדות ראשי משטרה, מתכוונת להביא לחורבנה של המדינה היהודית; סוריה והחיזבאללה - שאיימו לפתוח במלחמה נוספת (המדובר בקיץ 2007); החמאס והג'יהאד המוסלמי - שאינם מניחים את נשקם ותוקפים בהתמדה את אזורי הגבול של ישראל (בעיקר בתחום עוטף־עזה).

מכאן שעל מדיניות החוץ של ישראל מוטלת משימה שאין דומה לה כמעט בשום מדינה אחרת בעולם: להבטיח את הקיום היסודי של המדינה - את הבטחת ריבונותה בתוך גבולותיה וברחבי העולם. וכך נוסף על התפקידים המקובלים, המוטלים על כל משרד חוץ בעולם: קידום המסחר, קידום הקשרים התרבותיים והמדעיים, בירור משותף של סוגיות כלל־עולמיות כגון: התחממות כדור הארץ, המלחמה נגד סמים ונגד הפשע המאורגן, פתרון בעיות המים והמלחמה במחלות (כולל איידס) - חייבת מדיניות החוץ של ישראל להתמודד עם בעיותיה המיוחדות של המדינה כפי שפורטו.

מאבק על זכותנו לריבונות גם עם המערב הדמוקרטי
נדמה היה כי החלטת האומות המאוחדות על זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית וריבונית משלו, שׂמה סוף למאבק בן קרוב למאה שנה שניהל העם היהודי בצורות שונות (כמפורט בספרי, גלותו וגאולתו של העם היהודי, הוצאת ידיעות ספרים, 2010), כדי לקבל את הסכמת העולם להקמת מדינה משלו. המאבק העיקרי, כך נראה הדבר לפני למעלה מ־60 שנה, היה על ההתקבלות על ידי העולם הערבי והמוסלמי.
אולם מאז סוף שנות ה־90 של המאה הקודמת, נפתחה חזית אנטי־ישראלית ואנטי־יהודית חדשה: 'הרהורים', בעיקר של אינטלקטואלים מערביים, בדבר הצידוק בדיעבד שבהקמתה של מדינה יהודית וזכותה להמשיך ולהתקיים. העילה למחשבות קולניות כאלה ניתנה בעקבות העימות המתמשך עם הפלסטינים, ההכרח לשלוט בהם ולהתעמת עמם - כשישראל מצטיירת כ'גוליית' ואילו הלוחמים הבלתי־סדירים נגדה כ'דויד' הקטן, אך הצודק.
במצב זה של כיבוש, הנעשה אף בניגוד לרצונה של ישראל (בגלל אי־היכולת להגיע להסכם שלום מקיף עם הפלסטינים), מתקבלת כל ידיעה וכל תמונה מזירות העימותים, כאות קין על מצחה של ישראל. כל ניסיונותיה להסביר כי אנו נאלצים להחזיק בשטחים באין מסגרת פוליטית המסוגלת לקבל על עצמה את ההתחייבויות הקשורות בהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית - נופלות על אוזניים ערֵלות. כל עוד נמשך הכיבוש (צודק או לא צודק), כל עוד לא הוסרו המאחזים וההתנחלויות, וכל עוד ישראל איננה נסוגה לגבולות 1967 (מבלי לתת כלל את הדעת כיצד ייראה שלום כזה ומה יהיו גבולותיו) - היא תישאר לשבת על ספסל הנאשמים העולמי.
וכך אנו מגיעים לאותם 'משאלי דעת קהל' בעיקר באירופה, המצביעים על אחוז גדל והולך של נשאלים (כ־20%) המביעים את דעתם כי היתה זו טעות להעניק ליהודים מדינה משלהם וכי יש לשלול אותה מהם גם עכשיו. עימותים מילוליים, הרצאות וסימפוזיונים המאורגנים על ידי אנשי אקדמיה באוניברסיטאות בעולם כולל בארה"ב - מגיעים אף הם לאותן מסקנות המצביעות על ישראל כבריון האזורי, כמדינה המסכנת יותר מכל מדינה אחרת את שלום העולם וכמי שצריך להחרים אותה כפי שהוחרמה בשעתו דרום אפריקה.
ואכן, יוזמות חרם כאלה מתרבות והולכות, מהחרמת תוצרת ישראלית במדינות סקנדינביה, ועד הניסיון להטיל חרם אקדמי של המרצים הבריטים ושל איגודים מקצועיים בריטיים על ישראל.
מסתבר כי בארות מורעלות של אנטישמיות, שהיו חבויות בעקבות השואה, מוצאות הזדמנות להרוות ממימיהן את הגלים האנטישמיים העכורים הבאים עתה לביטוי במערב. עוזרים להם בכך מיעוטים מוסלמיים ברוב מדינות אירופה ובקמפוסים האמריקניים (אלה ניזונים רבות מכספי תמיכה נדיבים של סעודיה), ולא מעט יהודים בישראל ובעולם, אחוזי תזזית של שנאה עצמית (נעם חומסקי בארה"ב, אילן פפה בישראל) או דבקים באמונה קיצונית ועיוורת כי קיומה של מדינה יהודית שאיננה מבוססת על ההלכה, היא מציאות קשה יותר מאי־קיום עצמאות יהודית מלכתחילה, ומכאן הופעתם של יהודים עבדקנים בחצרו של נשיא איראן או של 'שר חוץ יהודי' בחצרו של ערפאת.
מציאות עגומה זו מטילה על מדיניות החוץ הישראלית מטלה נוספת וכבדה, של עמידה בפרץ ושל הדיפת הגלים העכורים הללו, שהיו מנת חלקו של העם היהודי במשך כל שנות גלותו.

ריבונות ישראלית והקשר עם העם היהודי
בניגוד לרוב מדינות העולם, מדינת ישראל מקיימת קשר ישיר עם אזרחיהן של מדינות אחרות השייכים לדת היהודית. בהיותה מדינה מקבצת גלויות, המעניקה לכל יהודי באשר הוא יהודי זכות כניסה לארץ ואזרחות אוטומטית - מקבלים הקשרים הללו משמעות מיוחדת.
לאחר הקמת המדינה חשב מייסדה דוד בן־גוריון, כי המדינה תוכל למלא מעתה את כל הפונקציות של הקשר עם העם היהודי, ובעקבות כך פקפק בצורך בהמשך קיומה של התנועה הציונית. אולם הסתבר עד מהרה כי פעילותה של מדינה אחת בקרב אזרחיה של מדינה אחרת היא בעייתית, ולעתים אף בלתי־נסבלת. הצורך בהמשך קיומה של התנועה הציונית ושל מוסדות ישראליים נוספים, שהקימו בארצות שונות 'אגודות ידידים' של אזרחי אותן מדינות - היו אמורים לגשר על פער זה של התערבות מדינה אחת בחייה הריבוניים של מדינה אחרת.
אף על פי כן נותר שטח פעילות רחב, שבו יכולות קהילות יהודיות במדינות דמוקרטיות להפעיל את השפעתן על הממשל בארצותיהן, לטובת אינטרסים של המדינה היהודית.
בראש הפעילות הזאת עומדים מוסדות כמו איפא"ק האמריקנית, שהיא הלובי היהודי מן החזקים בוושינגטון לטובת האינטרסים של ישראל; וכן ראשי הקהילות היהודיות בארצות השונות (כמו בריטניה, צרפת, קנדה וארגנטינה), שיש בידיהם היכולת והכוח הפוליטי להשפיע על ממשלותיהם ברוח התמיכה באינטרסים של מדינת ישראל.
זהו חבל דק שעליו צועדת המדיניות הישראלית, שכן ניתן על נקלה להאשים יהודים או מוסדות יהודיים ב'נאמנות כפולה' או בפעילות הנוגדת את האינטרסים של המדינה שהם אזרחיה. כוחה של איפא"ק כנראה נחשב לצנינים בעיני המנגנונים האמריקניים, בעיקר לאחר חשיפתו של מרגל יהודי (ג'ונתן פולארד) במרכז המודיעין של הצי האמריקני, ולאחר שה־FBI האשימוּ בהאשמות שווא שני עובדי איפא"ק בהעברת מידע מסווג, שקיבלו כביכול מאיש מודיעין אמריקני, לשגרירות ישראל. ההאשמות הללו בוטלו ב־2009, אך יחד עם זאת מכירות ממשלות ידידותיות ואף תומכות בפעילותם של מוסדות יהודיים ושל יחידים למען ישראל (זיכוי ממס על תרומות למוסדות צדקה ורווחה ישראליים והקלוֹת רבות אחרות).
במקביל לתמיכה הפוליטית והכלכלית שקיבלה ומקבלת מדינת ישראל מהפזורה היהודית, היא גם חייבת להבטיח את הישרדותן של הקהילות היהודיות (בעיקר בארצות הדמוקרטיות, שבהן נישואי התערובת הם מכת מדינה) - על ידי קידום הוראת השפה העברית ויצירת קשרים עם הארץ, תמיכה בהוצאה לאור של ספרים ובמוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים (בעיקר במדינות כמו רוסיה וארצות חבר העמים), ארגון ביקורים של צעירים בישראל (מפעל 'תגלית') ועידוד כללי של תיירות יהודית.
על מדינת ישראל, בעקבות הפיכתה לקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם ובגלל היותה מדינה ריבונית ועצמאית, מוטלת עתה החובה להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי היושב בתפוצות, משימה קשה שעמה חייבת להתמודד מדיניות החוץ הישראלית.
במסגרת זאת מוטלת עליה גם החובה להגן ולהציל קהילות יהודיות, שנשקפת להן סכנת כליה, רדיפות או דיכוי בגלל היותן יהודיות. כך קרה בעבר כאשר נציגי ישראל הבריחו יהודים מאתיופיה, מסוריה או מאיראן; כך קרה במלחמת סיני (1956) כאשר 56 מיהודי פורט־סעיד הועלו לארץ (על ידי לובה אליאב שעמד בראש יחידת החילוץ) בעיצומה של המלחמה; וכך קורה גם היום, כאשר נציגי ישראל בארצות השונות יוצאים חוצץ נגד תופעות של אנטישמיות או רדיפת יהודים בארצות שבהן הם משרתים.

סיכום
בתום למעלה משישים שנה לעצמאותה של מדינת ישראל, עדיין קיימים סימני שאלה רבים לגבי ריבונותה ולגבי זכותה להימנות עם משפחת העמים - כשווה בין שווים. המצור הפוליטי, הפעילות הצבאית, ההִתאנות הכלכלית והמאבק המדיני נגד ישראל ממשיכים גם היום לתבוע ממנה מאמץ עילאי - כדי להבטיח את יכולת הישרדותה כמסגרת ריבונית. זהו מאמץ צבאי, דיפלומטי, כלכלי ורוחני - המחייב התגייסות כוללת של כל מי שאמוּן על קשרי החוץ של ישראל ועל כל מי שממונה על הבטחת ביטחונה - כדי לשמור על מקומה המכובד והמוביל בתחומים כה רבים (בעיקר בנושא ההייטק וביצירה של מסגרות חברתיות מקוריות) בתוך משפחת העמים.
משימה מיוחדת מוטלת על שירות החוץ הישראלי במאבקו נגד תחיית האנטישמיות המסורתית, ובמאמציו לשמר את יכולת הקיום של הקהילות היהודיות בעולם.
כל זאת מאחורי חומת המגן של הכוח הצבאי הישראלי, האמור להבטיח את יכולת התקיימותה הפיזית של המדינה היהודית.