שירת השירים 1 - מבעד לצמתך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שירת השירים 1 - מבעד לצמתך
מכר
מאות
עותקים
שירת השירים 1 - מבעד לצמתך
מכר
מאות
עותקים

שירת השירים 1 - מבעד לצמתך

4.3 כוכבים (14 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: שולמית מור
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 40 דק'

תקציר

מפנה גורלי מתחולל בחייה של שירה קליין, תלמידת אולפנה בת 18 מירושלים, כשהיא פוגשת במקרה את דרור שדה, עורך דין חילוני יפה-תואר, שעולמו ועולמה שונים זה מזה בתכלית. דרור מגלה עוינות כלפי אורח חייה הדתי-שמרני מצד אחד, ומשיכה עזה לאישיותה מצד שני. היחסים עם דרור מכריחים את שירה להתמודד עם הקונפליקט בין התשוקה לאמונה, ולהתעמת עם מערכת הערכים הממושטרת והיציבה שעליה חונכה; אך היא שבויה בקסמו, נחושה לפענח את סודותיו, ולא מוצאת את הכוחות להתרחק ממנו. בין השניים נוצר קשר חזק שמתפתח לרומן חושני וסוער. שירת השירים – מבעד לצמתך הוא ספר מושך ומותח, שירגש את הקוראים וירתק אותם עד העמוד האחרון. הספר נכתב בהשראת מגילת שיר השירים, ומתרחש במציאות של ראשית המאה ה-21. זהו ספר הביכורים של שולמית מור (שם עט), אישה דתייה ובעלת משפחה, שבחרה להוציאו בעילום שם מפאת הצניעות, ומתוך רגישות וכבוד לחברה הדתית ולתהליכים שהיא עוברת. הספר מיועד לקוראים בוגרים בלבד. 

"אחד הספרים העדינים, המתוקים והמהנים שקראתי. יש בו ארוטיקה צנועה ומקסימה, ועוד כל כך הרבה יותר. זה ספר שכל-כולו הצדעה לציבור הדתי-לאומי ולהתמודדויות שהוא עובר, בזוגיות בפרט ובהוויה הישראלית בכלל." (רחלי לביא)

"עמוד אחר עמוד נמשכתי בחבלי אהבתם של דרור ושירה. הדיוק בהגדרת השוני בין הגבר לאישה ביכולת לחוות עונג – הוא שיח חדש שסוף-סוף מוצג באופן נכון. ספר נפלא שימנע שעות שינה רבות מעיני הקורא." (צופיה לקס)

פרק ראשון

א
 
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת:
(שיר השירים ב, ח)
 
טיפות חזקות של גשם דופקות על חלוני ומעירות אותי משנתי. אם אפשר לקרוא לזה שינה. עדיין חשוך בחוץ והגוף שלי עייף וחלש, אבל אני יודעת שלא אצליח להירדם שוב. מוזר. השבועות האחרונים היו שגרתיים ביותר. לימודים, מתכונות, בגרויות, שיעורי נהיגה ומשמרות בחנות תשמישי הקדושה של אבא. למה אני מרגישה כל כך לא רגועה? אולי זה הגשם הזה באמצע האביב? זאת הסיבה שאני מרגישה מוזר?
שונאת עונות מעבר.
אני מסיטה את המבט לעבר החלון שליד מיטתי. הירוק של עצי הגינה שלנו נראה עכשיו נקי ומבריק מהטיפות הנוצצות. השילוב הזה של האבן הירושלמית עם עיטורי הברזל הכחולים שעל חלונות ביתנו תמיד היה מראה מלבב בעיניי. שכונת המושבה הגרמנית בירושלים היא בהחלט מקום שאני מרגישה שייכת אליו. הרגשה של בית ושל יציבות. ובכל זאת, הלילה לא הצלחתי לישון ברצף.
השעון המעורר שליד המיטה שלי מראה 5:49. ניצחתי את הצלצול באחת עשרה דקות. זה אף פעם לא קורה לי. אני מחליטה לקום בכל זאת, להתחיל את היום. אחרי הכול, בעוד יומיים הבגרות בתנ"ך והמצב שלי ממש לא טוב. מזל שזאת השנה האחרונה באולפנה.
שקט בבית, אבא בטח כבר יצא להתפלל תפילת שחרית במניין הבוקר. הגשם נחלש אך ממשיך בקצב אטי ואדיש. כזה שבא לבשר שמשהו עומד לקרות. אני מתקלחת בזריזות וחוזרת לחדר לחפש בגד מתאים ליום הגשום הזה. כבר אפסנתי את כל בגדי החורף במחסן, אז לא נשארו הרבה אפשרויות. אני מוצאת גרביונים שחורים, חצאית ג'ינס באורך שיעמוד בציפיות האולפנה וסוודר אפור דק שאמור להספיק. כרגיל, החזה הגדול מדי שלי גורם גם למחשוף הלא-נדיב הזה להיות גבולי, ואני נאלצת לתגבר בגופיה לבנה שכמעט חונקת אותי רק כדי לא להסתכן במסדר הצניעות המעצבן של רב האולפנה שיחליט להחזיר אותי הביתה להחליף חולצה.
אפשר לחשוב מה הוא יעשה, יעיף אותי מהאולפנה חודשים ספורים לפני הבגרות האחרונה?
אני מנסה להשתלט על השיער הארוך מדי שלי מול המראה הקטנה שבדלת הארון ומחליטה לבסוף לקלוע אותו לצמה ארוכה, כמו כמעט בכל יום. אני משפשפת את העיניים, חום בהיר מעורבב באדום שמעיד על איכות השינה שהייתה לי בלילה, ונראה נורא על רקע חיוורון החורף הקיצוני שלי.
כשאני נכנסת למטבח אני רואה שאבא חזר והוא כבר יושב עם הקפה והעיתון של הבוקר. אבא שלי תמיד נראה כמו יהודי פשוט וטוב. חולצת צווארון עטופה באפודה כחולה כהה. זקן מאפיר ולא מסודר באורך בינוני ולראשו, מעל הכיפה שסרגתי לו, כובע קסקט. סבר פניו רך ונעים. הוא מטה את המשקפיים ומסתכל לעברי בעיניים חמות.
"בוקר טוב, שירהל'ה," הוא אומר לי בחום האבהי הרגיל, "יש לימודים היום?"
"בוקר טוב, אבא," אני קוראת לעברו תוך כדי שאני מוציאה לי מצרכים מהמקרר כדי להכין כריך. "כן, היום מקבלים את המתכונת בתנ"ך ויש תרגול אחרון לפני הבגרות."
"בסדר. אז את לוקחת אוטובוס לתל אביב מיד אחרי הלימודים?"
"תל אביב?" אני לא מבינה. מה יש לי בתל אביב?
"כן, מהשירות לאומי, זה היום, נכון?" הוא קם להניח את הכוס בכיור ופונה לעבר הדלת.
אני קופאת במקומי. פתאום זה מכה בי כמו ברק. איך יכולתי לשכוח? תמונה של אחותי רינה צפה לי מהחלום בלילה הקשה. עכשיו אני מבינה בדיוק למה כמעט לא ישנתי.
הגט.
"אממ... כן זאת התכנית," אני מגמגמת. אני לא אוהבת לשקר לאבא שלי, לפחות זה חצי שקר, כי אני באמת צריכה ללכת גם לבית-אבות.
אבא נעמד. "יופי, בהצלחה. להתראות חמודה." הוא קורא לעברי ויוצא מהבית.
אני נוטשת את הכריך ומתיישבת בכיסא ליד שולחן המטבח הקטן. אני חופנת את פניי בכפות ידיי. רינה אחותי הבכורה והאהובה רוצה להתגרש. אף פעם לא היה לי חיבור מיוחד לאמיר, אבל הוא תמיד היה נימוסי והפך להיות עורך דין מצליח שהביא הרבה נחת לאבא שלי מאז שהם התחתנו. הוא היה הבן שאף פעם לא היה לו וכיבד אותו מאוד. אמיר גם היה אחד כזה שכולם אהבו והעריכו. חוץ מאודליה אחותי וממני. ועכשיו גם חוץ מרינה.
רינה...
אני נזכרת איך היא הגיעה לחנות היודאיקה שלנו לפני חצי שנה שבורה ובוכייה ממש כמה דקות לפני שעת הסגירה של החנות. זה קורע לי את הלב.
"זהו, זה נגמר," היא ייבבה. הגוף של רינה צנום ובזמן האחרון נראה שהבגדים שלה גדולים עליה לפחות בשתי מידות. כבר תקופה ארוכה שהיא מהלכת כמו רוח רפאים.
"רינה, מה קרה? בואי שבי, אני אנעל שנייה את החנות." משכתי לה כיסא לידי, סובבתי את ה"תכף אשוב" וסגרתי את הדלת אחריי.
"אמיר. זה לא עובד. אני לא יכולה לחיות איתו יותר. אני פשוט אומללה. הוא לא טוב לי ואני לא טובה לו."
הבטתי בה בשוק. רינה ואמיר. הזוג המושלם... הנחתי עליה את ידי ואמרתי, "רינה, אני בטוחה שהכול יהיה בסדר. בטח אי הבנה. ספרי לי מה קרה."
"כבר הרבה זמן שאני מרגישה שלא משנה מה אני עושה, זה לא מספיק טוב בשבילו. את יודעת איך הוא בא מבית של רב ותמיד חשוב לו שהכול יהיה כמו שהוא רגיל, ובאמת אני ממש משתדלת לא לפספס את זמן הדלקת נרות שבת אפילו בדקה, לברך, להקפיד על צניעות כמו שהוא רוצה אבל עכשיו הרגשתי שאני נחנקת, וממש פחדתי, אבל חשבתי על זה כבר הרבה זמן, ואתמול הוא חזר מהעבודה והיה במצב רוח טוב וארז כבר ישן, אז ישבנו ו..." המשפט שלה נקטע ביבבות קצרות וקולניות.
"חכי רינה, אני אביא לך מים." ליטפתי לה את הגב ורצתי למטבחון, מה לעזאזל קרה?
"אז מה אמרת לו?" שאלתי תוך כדי שאני מביאה לה את הכוס.
"אמרתי לו שיש לי מחשבות להוריד את הכיסוי ראש."
אה.
"ומה הוא אמר?" אני שואלת.
"הסברתי לו שזה כבר הרבה זמן מאוד קשה לי, ושיצא לי ללמוד את הנושא, ומבחינה הלכתית יש שיגידו שזה מנהג חברתי, וזה לא שאני רוצה לעזוב את הדת, אבל הוא כל כך כעס. לא היה אפשר בכלל לדבר איתו. הוא האשים אותי שאני הורסת את המשפחה, שאני צריכה לבדוק אם אני בכלל דתייה ואם אכפת לי מהבן שלנו ושהוא לא מוכן לתת לזה לקרות, ואם אני עושה את זה הוא יתגרש ממני."
הרגשתי את הכעס צף ועולה בי. איך אפשר להגיד דברים כאלה לרינה? היא כזאת אישה טובה וטהורה. להתגרש? בגלל כיסוי ראש? איך הוא מעז לעשות את זה לה ולארז? זה יהרוס להם את החיים. חשבתי על ארז המסכן שייטלטל בין שני בתים, וגם על אבא שלנו ואיך שזה ישבור אותו, וידעתי שאסור שזה יקרה. שאני חייבת לעשות הכול כדי לסדר את זה.
"רינה, זה באמת נשמע נורא. אני בטוחה שהוא לא התכוון. את יודעת איך אין מדברים עם אדם בשעת כעסו. לא שזה נותן לו את הזכות לדבר אלייך ככה, אבל אני בטוחה שתתגברו על זה יחד. את אישה כל כך מדהימה וחזקה."
"שירה, תמיד כל כך החזקת ממני. הדבר האחרון שאני מרגישה עכשיו זה חזקה." היא אמרה בעצב. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חזק. "בואי נלך ל'קצפת'? ממש בא לי סופלה שוקולד." כשמתוק בפה פחות מר בלב.
 
חצי שנה עברה. רינה החליטה בצעד אמיץ ושלם להוריד את כיסוי הראש, ובתגובה אמיר החליט פשוט להתעלם ממנה, והקרירות הרגילה שלו אליה הלכה והתעצמה. כל ניסיונותיה לשכנע את אמיר ללכת לייעוץ זוגי נכשלו, ואחרי שהיא התחילה את הייעוץ לבד, היא החליטה שהיא צריכה להתחיל תהליך גירושין. הפעם, בניגוד מוחלט למה שהיה קודם, אמיר הודיע לה שהוא לא מתכוון לשתף פעולה ובטח לא לתת לה גט. חברה של רינה נתנה לה מספר טלפון של עורך דין שחייב לה טובה והוא הטוב ביותר בתחום מסורבות הגט. "אין מסורבת גט אחת שיצאה בלי גט אצלו," היא אמרה. הפגישה איתו נקבעה להיום, ומכולם היא ביקשה דווקא ממני לבוא איתה. לפחות היא הסכימה לא לבקש מאבא, ואפילו לא סיפרנו לו כלום. הוא לא צריך להתמודד עם זה אחרי כל מה שהוא עבר בחייו.
המחשבה על רינה מתגרשת עושה לי סחרחורת.
אני אוספת את עצמי משולחן המטבח בבית, מוותרת על הכריך, אורזת בזריזות את התיק וממהרת לעבר תחנת האוטובוס לרוממה. אני מחברת את האוזניות לטלפון ושמה לי קצת מוזיקה שתעזור לי להירגע בדרך ולסדר את המחשבות. הקצב של Coldplay מתאים למצב הרוח שלי. רגשות מעורבים ומטרידים. אם אבא שלי היה יודע מה רינה עוברת זה היה שובר אותו. את כל חייו הוא הקדיש לגידול שלנו, ומאז שאימא מתה אף פעם לא חשב להתחתן מחדש. עדיף לא לערב אותו עכשיו, כשהכול כל כך טרי ולא ברור מה יהיה. אבל מתישהו הוא יהיה חייב לדעת.
הנסיעה עברה במהירות שיא והשלט "אולפנת בת-מלך" כבר נראה מרחוק. עוד כמה חודשים עד לבגרות האחרונה ואני חייבת לעבור את זה טוב. אבא תמיד גאה בי על הציונים הטובים, הוא אומר שעל כל מה שהוא עבר עם אודליה בתיכון – אני מפצה.
"שירה!" אני שומעת את מיכל מזנקת אליי, בהתלהבות הרגילה שלה, "את לא מאמינה מי התקשר אליי אתמול!" אני נעצרת, מתנערת מהבועה שלי, ולפני שאני מספיקה לנחש, היא כבר עונה במקומי, "איתן רובין! את קולטת?" ברגע שהיא מתחילה לדבר ברור לי שאין סיכוי שאצליח לעצור אותה.
מיכל היא החברה הכי טובה שלי. לאחרונה אני כבר לא עומדת בקצב סיפורי הבנים שלה, אבל היא עדיין הטיפוס הכי שמח ומלא חיים שאני מכירה. אם מישהי יכולה להסיח את דעתי מהמחשבות המטרידות על רינה – זאת היא.
"וואו. איתן רובין. זה שפגשנו במקרה במלחה בשבוע שעבר?" אני נזכרת איך מיכל הדגימה עליו את כל כישרונות הפלרטוט שלה בלי סינון.
"כן! הקצין החתיך ממגל"ן. את קולטת? הוא שאל אם אני מסכימה להכיר לו מישהי כי הוא החליט להתחיל לצאת לדייטים, אבל היה משהו בקול שלו שהיה ברור שהוא מתכוון למישהי ספציפית. זה הרי רמז עבה שהוא רוצה שנצא, קלטתי שהוא ביישן," אני מסתכלת אליה, מקשיבה לה, מנסה לעמוד במרתון ההתלהבות. "הוא גם אמר שהוא רוצה קשר רציני שיוביל לחתונה. אמרתי לו שאני צריכה לחשוב על זה ואני אתקשר אליו בהמשך כי עכשיו אני בעומס של בגרויות. זה טוב לתת להם להתאמץ קצת, נכון?" העיניים הכחולות שלה זורחות והיא מסיטה קווצה עבה של שיער בלונדיני מוחלק בשלמות לאחור. הרבה זמן לא ראיתי אותה ככה נלהבת ממישהו, וזה לא שלא היו לה כל מיני חברים בחמש שנים האחרונות.
"בטח, איזה יופי." אני ממש שמחה בשבילה. אמנם שידוכים וחתונה הם נושאים קצת רגישים עכשיו מבחינתי, אבל כמו שאני מכירה את מיכל, אולי גם זו אפיזודה חולפת.
הלימודים היום ארוכים מהרגיל בשבילי, ואני אמורה להיות פה רק שעתיים. מצד אחד אני ממש לא רוצה שהם ייגמרו כי אז יגיע הזמן להתמודד עם העורך דין המפולפל ולהיכנס לעולמה העצוב של רינה. מצד שני, אני רוצה כבר לגמור עם זה. אני רוצה שהכול יסתדר בשביל רינה וארז הכל-כך מתוק שלא מגיע לו לעבור את כל זה. לפחות יש לו אמא מדהימה, אני חושבת לעצמי ונתקפת געגועים לדמות עמומה של אישה חמימה ואוהבת, שהייתה אמא שלי לזמן קצר מדי. הרבה זמן לא כתבתי לה, אולי זה מה שאני צריכה לעשות, שיר לאמא יעזור לי לעבד את כל הדרמה הזאת ולסדר את המחשבות.
בשעה עשר וחצי אני כבר מתייאשת. המורה שרה יהלומי סיימה לעבור על המתכונות ועכשיו יש תרגול חופשי למי שרוצה, אז אני מחליטה לחזור הביתה ולהחליף לבגדים קצת יותר מתאימים למשרד עורכי דין לפני שאני נוסעת לתל אביב. יש לי גם את פגישת ההיכרות עם הצוות בבית האבות לקראת השירות הלאומי קודם, אז כדאי שאמהר. למזלי קו 18 מגיע בתוך שנייה. כשאני יורדת בתחנה במושבה אני רואה שיש לי עוד קצת זמן ונזכרת שנגמרו המצרכים בבית ואין ממה להכין אוכל בערב, אז אני עוברת דרך המכולת של נתן. ביציאה אני שומעת מישהו קורא לי מהצד השני של הכביש.
"שירה? איזה הפתעה לראות אותך כאן!" אני מסתובבת ורואה מישהו זורח לעברי. לוקח לי רגע להבין מי זה.
"צחי? היי, מה שלומך? שנים... איזה כיף לראות אותך כאן," אני זורחת בחזרה והוא חוצה את הכביש.
צחי הוא שבט מעליי בבני-עקיבא, ואפילו היינו מדריכים יחד במשך שנה. אבא שלו הוא בעל המכולת, ולפני שהבגרויות שאבו ממני את החיים, היינו יושבים פה יחד בלי-סוף על ופלים וקולה. ועכשיו בקושי זיהיתי אותו. הפנים שלו חטובות יותר. גבריות יותר. עור שחום ועיניים שחורות חמות. הוא גבה לפחות בעשרים סנטימטר, והתלתלים השחורים שלו התחלפו בגלח קצוץ.
"כן, המכינה שלי תובענית נורא, ואני ממש רוצה להתקבל לקורס טיס, אז אין הרבה זמן לחזור לשכונה. ומה איתך? את ממש... התבגרת." הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, עיניו נתקעות לרגע על החזה שלי, מה שגורם לי לזוז באי נוחות.
"ממש תודה... אתה רומז שהזדקנתי?" אני מחמיצה אליו פנים, במטרה להחזיר את מבטו אל העיניים שלי.
"לא. לא. בקטע טוב. מה קורה איתך? בגרויות וזה?" הוא שואל ברוב עניין וזיק קטן של חוסר ביטחון ניצת בעיניו השחורות.
"בדיוק, בגרויות וזה." אני משרבבת את שפתיי בניסיון להביע את התסכול שלי מהעניין.
"שטויות, קטן עלייך. תמיד היית חכמה." הוא מחמיא לי.
"מי שמדבר, מר מחונן שמסיים בגרויות בכיתה י ועוד מצליח להדריך בבני עקיבא תוך כדי."
הוא מחייך אליי חיוך רחב של אחרי מחמאה. "אני? גברת 764 בפסיכומטרי. היי, תגידי," הוא מהסס לרגע. "בסופ"ש הקרוב אני בבית, רוצה שניפגש?" הקול שלו רגיל אבל זיק בולט של חוסר ביטחון עובר בעיניו השחורות.
אממ... למה זה מוזר?
"בשבוע הבא יש לי בגרות במתמטיקה ואני חייבת ללמוד," אני אומרת.
"אני אשמח לעזור לך, החומר עדיין טרי אצלי בראש. חוץ מזה, לא אמרו לך שללמוד מתמטיקה בשבת פוגע בקדושה?" הוא מעביר את ידו בשיערו הקצוץ תוך שהוא מסדר את הכיפה. האמת, לא תזיק לי קצת עזרה לקראת הבגרות.
"כן בעצם, למה לא?" אני אומרת לו, והעיניים שלו נוצצות.
"מצוין. אני אתקשר. בואי, אני אעזור לך עם זה עד לבית," הוא מתקרב ומנסה לקחת ממני את שקיות המצרכים. אני לופתת את הידיות בכוח, "מה פתאום, שטויות, זה לא כבד." אני לא ילדה קטנה, אני מסוגלת לסחוב לבד. צחי נראה נבוך ואנחנו הולכים בשקט עד לבית שלי בקצה הרחוב.
"ממש תודה. טוב לראות אותך." אני מחייכת אליו. זאת הייתה הסחת דעת נחמדה.
 
בארון הבגדים שלי אין אפילו בגד אחד שמתאים לפגישה עם עורך דין הגירושין המבוקש ביותר בישראל. כל כך מבוקש שרינה כבר מחכה קרוב לחצי שנה לפגישה איתו. אני מוציאה את החולצה המכופתרת היחידה שלי ומחליפה את חצאית הג'ינס לחצאית שחורה. בטח מיכל הייתה יכולה לתת לי אחד ממבחר הז'קטים שלה, אבל היא עדיין באולפנה אז אני איאלץ להסתפק במעיל הפוך בצבע חאקי שעוד לא אפסנתי במחסן. הטלפון מצלצל. זאת רינה.
"שירה, תקשיבי אני במיון טרם עכשיו."
אוי לא.
"מה קרה? הכול בסדר?" אני שואלת.
"כן, ארז שוב שבר את הרגל בכדורסל. תקשיבי, אמיר בעבודה ואני לא אוכל להגיע לעורך דין שדה. אני ממש אובדת עצות. מה הסיכוי שתוכלי ללכת לבד?"
מה? רק אני? מה אני אמורה לעשות שם בלעדיה?
"לא נראה לי שזה שייך," אני אומרת.
"אני לא יודעת מה לעשות... אסור לי לפספס את זה," הלחץ ניכר בקולה.
"אממ... בטח כן אני מבינה. אני רק לא כל כך יודעת מה להגיד לו. לא עדיף לבקש לדחות את הפגישה?" אני לא רוצה לבאס אותה אבל זה יהיה די טיפשי שאני אלך לבד.
"אין סיכוי שאני מחכה עוד חצי שנה לפגישה איתו. בבקשה שירה, פשוט תספרי לו מה קרה. תגידי לו שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר." קולה נשבר מעט במשפט האחרון. אני לוחצת את כף ידי אל המצח. איזה מצב מתסכל.
"בסדר רינה אני אלך, אל תדאגי." אני פולטת מהר לפני שאתחרט. אוף. אני לא רוצה ללכת.
 
***
 
במונית שירות לתל אביב אני מצטערת פתאום על שהקשר של רינה ואודליה פחות קרוב מהקשר של רינה איתי. מה לי, רק בת 18, ולענייני גירושין? אודליה בנויה לזה הרבה יותר ממני, היא תמיד הייתה כזאת, אשת עסקים ממולחת שלא רואה בעיניים, והיום בת עשרים וחמש וכבר כובשת את העולם עם הצילומים והיופי שלה. בדיוק ההיפך ממני. אבל אני זאת שרינה ביקשה ממנה ללוות אותה, ועכשיו אני זאת שצריכה לעמוד מול עורך דין ממולח ולהתחיל לספר על הבעיות שלהם. כאילו שזה באמת יעניין אותו. בטח רינה היא סתם עוד מקרה בשבילו. אבל אולי... אולי אני אצליח לסדר את זה, לגרום לעורך דין הזה לשכנע את אמיר לנסות בכל זאת ללכת לייעוץ זוגי. אני חושבת שוב על אבא ואני יודעת שאני חייבת לנסות, לפחות בשבילו. לפעמים אני מרגישה שמאז שאמא נפטרה הוא הקדיש לנו את כל החיים והזניח את עצמו. אני חושבת לרגע שבשנה הבאה אני עומדת להשאיר אותו לבד, ומרגישה דקירה של אשמה. לא יהיה אף אחד שיכבס, שיבשל. הוא יהיה לבד... אולי הייתי בכל זאת צריכה לבחור בשירות לאומי בירושלים ולחזור הביתה כל יום? אבל כמה זמן עוד אוכל לעשות זאת? המחשבות מתערבלות לי בתוך המוח. מילים עולות וצפות בי ולא נותנות לי מנוחה. אני חייבת לכתוב. אני מפשפשת בתיק ומגלה שלמזלי מחברת השירים של אמא איתי, ואני מתחילה לסדר את המחשבות הסוערות שבמוחי במחברת בכתב רועד מתזוזות הנסיעה.
 
בְּלֶכְתֵּךְ
הָיִיתִי סֶלַע
וּמֵאָז אָנִי מְפֹרֶרֶת
אֶת עַצְמִי
חֲתִיכוֹת
חֲתִיכוֹת
מַתְאִימָה הֱיוֹתִי לאֲהוּבֵךְ שֶׁהוֹתַרְתְּ
שֶׁגְּוִיָּתֵךְ הַקָּרָה בָּנְתָה קִיר אֲבָנִים צוֹנְנוֹת בְּגוּפוֹ
מְנַסָּה לְמַלֵּא אֵת הֶחָלָל הָרֵיק הַמֵּצִיף
אֵת הַלֵּב
 
וְהַיּוֹם
שׁוּב לֹא אֶהְיֶה גַּרְגִּירֵי חוֹל
לֹא עוֹד אֶשָּׁאֵר עַל פְּנֵי תְהוֹם
שֶׁתָּצִיף בְּגַעְגּוּעַי אֵת הַבַּיִת
אֶת הַחֲתִיכוֹת הַחֲסֵרוֹת
אוֹתָךְ
אִמָּא
לֹא עוֹד אֲמַלֵּא
 
הַיּוֹם
אֶאֱסֹף אֵת הַחֲלָקִים
וְאֶהְיֶה לְמַה שֶׁרָצִית שֶׁאֶהְיֶה
לְמַה שֶׁרוֹצֶה אֲהוּבֵךְ
אֶהְיֶה שׁוּב לְ
 
"מי רצה רכבת מרכז?" הנהג קוטע את כתיבתי ואני קולטת את מגדלי עזריאלי מתנוססים מבעד לחלון.
אני יורדת ומציצה בשעון: 13:52. פגישת ההיכרות בבית האבות נקבעה לשעה שלוש. יש לי שעה ללכת לשם ולהתכונן, ואני מתחילה את דרכי לכיוון המגדלים המאיימים, סמל העושר והקדמה של מדינת ישראל. כל כך שונה מהנוף שאני רגילה אליו. כל-כך שטחי ומרוחק, ועם זאת יש בזה משהו משחרר קצת, ואני שמחה שאני עוברת לגור פה בשנה הבאה.
אני מחליטה לחתוך דרך גן וולובלסקי הירוק שמפריד בין אזור הרכבת למגדלים. זה יעזור לי לספוג קצת שלווה בתוך העיר ההומה והכבישים הסואנים. זוג צעיר מחובק צועד על השביל בכיוון ההפוך, ידו הפנויה של הגבר אוחזת ברצועה של כלב פרוותי קטן. הם צוחקים בינם לבין עצמם. מזמן לא ראיתי את רינה ואמיר צוחקים ככה. המחשבה מעציבה אותי. אני ממהרת לדחוק אותה ומכריחה את עצמי ליהנות מהשקט היחסי. הגן כמעט ריק מאדם. אני פונה לעבר המדרגות היורדות בחזרה לכביש.
בבת אחת אני נתקפת סחרחורת.
מה קורה לי?
אני עוד נזכרת שלא הספקתי לאכול כלום היום, אבל זה כבר מאוחר מדי. האנמיה המיותרת שלי מנצחת. הדבר הבא שאני זוכרת זה את הכאב. אני מרגישה חבטה חזקה באגן ואת כובד משקלי מתגלגל מטה, מדרגה מדרגה, ואני לא מצליחה להיאחז במשהו או לעצור את עצמי. השמים הקודרים מעליי הופכים לערפל אפור וכבד שמשתלט עליי. אני חייבת לעצור, להחזיק במשהו, אבל לא מצליחה. בבקשה לא, רק זה חסר לי עכשיו...
פתאום אני מרגישה זוג ידיים חזקות תופסות אותי, מונעות מהגוף שלי להמשיך להידרדר למטה, אני לא מצליחה לראות כלום, לא מצליחה להחזיק את עצמי. משקל הגוף שלי צונח ומתמסר ליציבות הפתאומית של הידיים האלה. אין לי חמצן. אני פשוט חלשה מדי. רגע אחר כך אני באוויר, אני מרגישה איך הידיים נושאות אותי ומניחות אותי לאט ובעדינות על הדשא הקריר, ואני מרפה. אני מנסה, ממש מנסה, לפתוח את העיניים.
זוג עיניים ירוקות וחרדות מביט אליי. המבט בהן חם, סימפטי ומודאג. העיניים כל כך יפות שאני מתעשתת בבת אחת. הצבע שלהן הוא הצבע הכי מיוחד שראיתי בחיי, ירוק עז בוהק במסגרת שחורה עבה. החלק הפנימי, מסביב לאישונים, בהיר יותר, מעין צהוב-חום שכמו נמשח במכחול ומשתלב בגוון הירוק היפהפה, לרגע אני מרגישה שאני טובעת בעיניים האלה.
אני מרגישה צורך חזק לראות יותר. לגלות של מי העיניים האלו. גבר צעיר בחליפת ריצה נמצא לידי על הדשא. את העיניים הירוקות ממסגרים ריסים שחורים כהים מושלמים, ושיער בצבע זהה משתולל על מצחו הודות לרוח המתחזקת. עד שהצלחתי להחדיר קצת אוויר לריאותיי, הנשימה שלי שוב נעתקת למראה היופי הזה שנמצא במרחק סנטימטרים ספורים ממני. הוא משחרר את ידיו ממני בעדינות ומתיישב על הדשא לידי. כמה מביך.
"את בסדר?" הקול שלו רך כמו שיר ערש.
אני לא מסוגלת לדבר. אני חלשה מדי והמומה מדי. אני לא מצליחה להתיק את המבט שלי מהעיניים שלו. אבן ברקת נדירה. אני מרגישה שאני בתוך חלום.
"קחי, תשתי. זה יחזק אותך." הוא מושיט לי בקבוק מיץ, כנראה משהו של ספורטאים. "את מסוגלת להתיישב לבד?"
אני עוצמת עיניים. ושוב פוקחת. הוא עדיין שם. הוא מתקרב אליי כדי לעזור לי להתיישב. זה מביך מדי. אני מנסה להתיישב לבד.
"זה בסדר... תודה," אני מתיישבת והוא תומך בי. הוא מקרב לפי את הבקבוק.
"תשתי," הוא מצווה בטון אסרטיבי אבל עדין להפליא. ואני מצייתת. אני מניעה את שפתיי כדי לברך על המיץ ובתגובה אני רואה מזווית עיני שהפה שלו מתעקל לחיוך מגחך. בא לי לקבור את עצמי. אני ממהרת לשתות והבעת פניו נעשית רצינית. הוא לא מסיר את עיניו ממני.
הטעם של המיץ המתוק ערב לחיך ומחזיר אותי ליציבות ולבהירות. אני לא יודעת כמה זמן עבר. שניות, אולי דקות. הוא יושב לידי בשקט, בסבלנות, עד שאני מסיימת כמעט את כל המיץ. אני מנסה לחזור לעצמי. להיזכר איפה אני ומה אני עושה כאן. אני בתל אביב. בדרך לעזריאלי. פתאום אני מרגישה כאב חד זוחל מאזור הברך ומריחה את ריחו המתכתי של הדם. הפנים שלי מתעוותות בבחילה והוא ממהר להרגיע אותי.
"קצת דם, אבל את תהיי בסדר." משום מקום הוא לוקח מגבת דקה וקושר לי מסביב לברך במיומנות. כפות הידיים שלו מלוכלכות בדם שלי.
"סליחה..." אני מצליחה לשרוק בקושי. המראה של הדם כמעט שולח אותי שוב לחוסר הכרה. הוא מכווץ את עיניו כלא מבין, ואוחז בי בכוונה ברורה להעמיד אותי על הרגליים. הוא קרוב. יותר קרוב ממה שאי פעם גבר היה קרוב אליי, ואני מתחילה להרגיש בושה. בושה מהולה בייסורי מצפון על המגע הכל כך אינטימי הזה. זה יותר מדי. ומצד שני, הקרבה שלו נעימה, מרככת, מרגיעה. אני שמה לב שנפתחו לי שני כפתורים בחולצה, אני מרגישה חשופה ורגשות האשמה מתגברים, כל כך לא צנוע, אבל...
"סליחה. אני בסדר. אני רק הייתי צריכה לשתות משהו מתוק. תודה על המיץ, אני אסתדר מכאן לבד." המבט שלי מתמקד בבעתה בברך שלי, ואני לא מסוגלת להסתכל עליו.
הוא מגחך, "את לא נראית כמו אחת שתצליח לעמוד לבד," התגובה שלו מרגיזה אותי אבל אני יודעת שהוא צודק. הוא מתקרב אליי שוב ואני מתכווצת.
"אממ, זה באמת בסדר, אני... אל תיגע בי בבקשה," אני שומעת מהקול שלי כמה אני רועדת. הוא מגלגל עיניים בעצבנות. העיניים שלו חודרות אליי, כאילו הוא קורא את מחשבותיי ויודע על הצמרמורות שהמגע שלו מעביר בי. זה מטריד.
"את מאוד חיוורת, כדאי שתלכי לראות רופא. בואי, תחזיקי בתיק שלי אני אלווה אותך לכביש לתפוס מונית," הוא מחזיק את התיק מולי ומדבר בטון שלא משאיר מקום לוויכוח. אני מחזיקה בתיק חזק ונעמדת, הוא לידי. אני מסתכלת עליו מלמטה, הוא גבוה ממני לפחות בראש ומהזווית הזאת הוא נראה אפילו עוד יותר יפה, אם זה בכלל אפשרי. אני קולטת ביני לבין עצמי שאני בסדר, זה רק הוא שמסחרר אותי קצת. הקרבה שלו מעבירה בי צמרמורת. אני חייבת להתמקד במטרה. עזריאלי. בית-אבות. איחור. אני עוזבת את התיק.
"סליחה... תודה... ביי..." אני אומרת במהירות כאילו זה יעביר את המבוכה יותר מהר ומסתובבת לעבר השביל. אני לוקחת נשימה עמוקה ומגבירה את הקצב בלי להסתכל לאחור.
הכביש והמגדלים ניבטים אליי מלמעלה. זה לא רחוק. אני יכולה לעשות את זה. אני מנסה להסדיר את הנשימה שלי, להתעלם מזוג העיניים הירוקות שרודפות אותי בראש. בקבוק המיץ עדיין נמצא ביד שלי. אני שותה עד הסוף. אחרי כמה דקות של הליכה אני מעזה להציץ לאחור, לראות אם הוא עדיין בסביבה.
הוא איננו.
אני מופתעת לגלות שאני מאוכזבת. מתחרטת על הבריחה המהירה הזאת. אני מנערת את ראשי ימין שמאל, ימין שמאל. מה אני עושה? תאספי את עצמך ותתרכזי במטרה, אני נוזפת בעצמי חצי בקול, אחרת אני אאחר ויום ארוך עוד לפניי. במראה במעלית לקניון אני רואה סימן כחול על המצח שלי. הראש שלי מסתובב. המעלית נפתחת בקומה השנייה בקניון ואני מאתרת את הסופר-פארם. אני קונה לי פלסטר ותחבושת וחומר חיטוי וממהרת לשירותים כדי לנסות להסוות את הפציעה. אני מסתירה את השריטה שעל המצח בפלסטר וחובשת את הברך מעל מנה שורפת של חומר חיטוי. החצאית שלי מלאה בדם, מזל שהיא שחורה ולא כל כך רואים. לרגע אני מודה על חוקי האולפנה המעצבנים שמכריחים אותי ללבוש חצאית שמכסה את הברך, כך לא יראו את החור הענק שנפער בגרביונים שלי.
קו 54 לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן מגיע בתוך שלוש דקות. לפחות באוטובוסים יש לי מזל היום. בכניסה לבניין בית האבות "גן בעיר" אני מרשה לעצמי סוף סוף קצת להתרגש. הנה המקום שבו אני הולכת לבלות בשנה הבאה במה שאני כל כך אוהבת, טיפול בקשישים. אני פוגשת את אורית, העובדת הסוציאלית בעלת השיער המחומצן והשורשים השחורים שראיינה אותי בפעם הראשונה שבאתי.
"שירה, טוב לראות אותך שוב, אנחנו קצת באיחור," היא מפסיקה פתאום, מוסחת, ומבטה זז לכיוון המכה שעל המצח שלי, "את בסדר?"
"כן, כן, פשוט נפלתי בדרך. טוב להיות פה, אפשר לעזור במשהו עד שנתחיל?" אני מנסה להעביר נושא.
"בדיוק מקפלים עכשיו את ארוחת הצהריים בחדר האוכל, את מוזמנת להיכנס."
חדר האוכל עמוס בעגלות, מגשים ועובדים שמפנים את השולחנות. בפינה אני קולטת קשישה חביבה מסתכלת אל החלון. זה השולחן היחיד שיושבת בו מישהי לבד, אז אני מחליטה לגשת.
"שלום, קוראים לי שירה, אני אהיה הבת שירות של שנה הבאה, איך קוראים לך?"
היא מסתכלת עליי, בוחנת. שיער שיבה לבן עם שוליים בצבע אפור, עיניים זגוגיות לחות ועמוקות משדרות שאני מפריעה לה. אני מרגישה עקצוץ של אשמה.
"חמודל'ה," צועק לי קשיש בכובע קסקט מהשולחן הסמוך, "אל תבזבזי את הזמן שלך עליה."
"כל היום מתלוננת," אומר קשיש שיושב ליד, "משיגנע קופ."
"את באת לטפל בנו או את הולכת?" שואל קשיש שלישי שיושב בשולחן.
"כן, אני הבת שירות של שנה הבאה." אני אומרת בחיוך.
"חתיכה הביאו לנו הפעם," אומר הקשיש בכובע הקסקט, "לא כמו השמנדריקית ששם." הוא מצביע לעבר אחת הבנות שמפנה את המגשים.
אני מסמיקה. אין להם גבולות, אבל הם גורמים לי לחייך.
"חוצפֶה" הקשישה שיושבת מולי מוציאה מילה ראשונה מהפה, "מיט א-פונאם וואס די אוסט רייטאכך איז פיל מיט וואסער," היא מטיחה בו. אוף, כמה שהייתי רוצה לדעת יידיש יותר טוב.
"הו, הנה את שירה, אנחנו רוצים להתחיל," אורית קוראת ואני מיד נעמדת.
"איזה פיגורה טובה יש לה," אומר הקשיש השלישי ובוחן אותי מכף רגל ועד ראש, "תבואי לבקר אותנו, כן?"
 
אחרי שהכרתי את רוב הצוות ושמעתי מהבת שירות הנוכחית עם מי לא כדאי להתעסק, הגיע הזמן להמשיך לפגישה של רינה. אני קונה לי אייס-קפה בבית הקפה הסמוך והולכת להתרענן בשירותים. אני מסתכלת על עצמי במראה ונאנחת. איך לעזאזל אני אמורה לעזור לרינה כשאני הולכת במקומה? העורך-דין בטח לא יבין מה אני עושה שם ויגיד לי ללכת. אני מתרחקת מעט מהמראה ומסתכלת על עצמי שוב. אני נראית כמו ילדה קטנה, מי ייקח אותי ברצינות? אני ממהרת להוציא מהתיק שלי את המטפחת שלקחתי לרינה. אם אני אקשור אותה על הראש אני בטח אראה מבוגרת יותר, אישה נשואה ורצינית.
בחזרה במגדלי עזריאלי אני מתקדמת בריצה קלה לעבר המעליות לבניין העגול עמוס המשרדים. אני מיישרת את החולצה שלי ומסתכלת על כל האנשים המחויטים מסביבי במעלית. בשלט העצום של רשימת המשרדים אני מחפשת את משרדו של עורך דין שדה ומאתרת אותו, אותיות שחורות קטנות ותמציתיות בין שלל הלוגואים הצבעוניים והצועקים בלוח ההתמצאות:
 
עורך דין דרור שדה
מומחה בתחום הגירושין
 
בדלפק הכניסה עומדת אישה ומכווצת את עיניה. בטח גם היא שמה לב שאני לא ממש שייכת לכאן. היא חושפת שיניים לבנות מושלמות בחיוך מזויף שלא פוגש את עיניה, "שלום, אפשר לעזור?"
"כן, תודה. יש לי פגישה עם עורך דין דרור שדה," אני מגמגמת.
"מה השם בבקשה?" היא מסתכלת אליי באדישות.
"שירה קליין."
"סליחה חמודה אבל את לא מופיעה לי ברשימת המוזמנים." שיט.
"אולי רינה וייס? זאת אחותי ופשוט היה מקרה חירום והיא לא יכלה להגיע," בבקשה תני לי להיכנס.
"רק רגע," היא מוצאת את השם ומושיטה לי תג אורח, "בבקשה תיכנסי, קומה ארבעים במעליות מצד שמאל." אני מסתובבת אחורה, נושפת בהקלה וממהרת לתוך המסדרון.
במעלית הזאת אני לבד, תודה לאל, וזה נותן לי זמן לסדר את המטפחת שכבר החליקה מטר אחורה מהמצח שלי. איך רינה גרמה לזה להישאר במקום? אני מגלגלת את הצמה, קושרת את המטפחת בשלושה לופים, ומכסה את כל הראש כולל המצח, כדי להסוות את הפצע החבוש. משום מקום צף ועולה בי זיכרון העיניים הירוקות שפגשו בשלי לפני כמה שעות. הסחת הדעת בבית-האבות לא עזרה, אני לא מצליחה להוציא את התמונה הזאת מהראש. הדאגה שלו, האחיזה שלו, הלגלוג שלו על שמירת הנגיעה שלי. הלב שלי מתחיל לפעום. די! שירה, תירגעי! אני אומרת לעצמי בקול, ושמחה שאף אחד לא שומע.
בקומה הארבעים אני מאתרת את דלת משרדו. אם חשבתי שהכניסה למגדל מפוארת מדי, אז עכשיו אני בכלל מרגישה בתוך מוזיאון. רצפת שנהב מבריקה ורהיטי עור בעיצוב גיאומטרי מושלם ממלאים את החדר, ממש כמו בסרטים. העושר והיוקרה צועקים מכל פינה, ואני חושבת בעצב שכל החומריות הזאת מגיעה מכספים של אהבות נכזבות, נישואים כושלים ומשפחות מפורקות. המזכירה בכניסה, שנראית כמו דיילת שיצאה ממגזין אופנה, מעדכנת אותי על איחור של עשרים דקות בלו"ז, ומורה לי לחכות בכיסא העור שליד.
תודה לאל על האיחור, זה ייתן לי עוד כמה דקות להתאושש מפרץ האדרנלין שגעש בגופי בשעות האחרונות. אני מתיישבת ומתבוננת מסביבי. ציורי קנבס ענקיים מקשטים את הקירות. נופים ממגנטים של יער, של הרים ובעיקר של ים. מזכירים לי קצת את צילומי הנוף של אודליה אחותי. הציורים מהפנטים אותי ומרגיעים אותי קצת. אולי אני אדבר עם אבא שנשלח את רינה ואמיר לחופשה ואנחנו נשמור על ארז. אני חושבת שאף פעם לא באמת היה להם זמן לצאת לירח דבש, אולי זה יחזיר את האהבה ביניהם. תמונה של חורשה ירוקה חלומית מושכת את תשומת לבי ושוב עולה בראשי צבע העיניים הירוק-עז של הגבר ההוא. השראת כתיבה נוחתת עליי. פעם שנייה ביום אחד. זה נדיר. אני מציצה בשעון ורואה שיש לי עוד קצת זמן, אז אני מחליטה לכתוב שוב במחברת השירים לאמא, אולי זה יעזור לי להעלים את המחשבות המיותרות האלו וירגיע אותי לקראת הפגישה.
 
מִי יִתֵּן
וְאָשׁוּב לִרְאוֹת
אֶבֶן בָּרֶקֶת זַכָּה בְּאִישׁוֹנַי הַמְּבֹהָלוֹת
בְּתוֹךְ בָּבוּאַת חֲלוֹם אוֹחֶזֶת בִּי
מוֹנַעַת מִמֶּנִּי
לִפֹּל
לְהִמָּחֵק
עַד תֹּם
 
מִי יִתֵּן
וְאָחוּשׁ
וְלוּ רַק לְעוֹד פַּעַם אַחַת יְחִידָה
אֶת מַגָּע יָדָיו הַצּוֹנְנוֹת
מְעוֹרְרוֹת אֶת אֶבְרֵי גּוּפִי הָרְדוּמִים
הַמִּשְׁתּוֹקְקִים
אֵלָיו
 
וּכְשֶׁכְּבָר חָשַׁבְתִּי שֶׁעֲקֻמּוֹת חַיַּי מַתְחִילוֹת לְהִתְיַשֵּׁר
הוּא הִגִּיעַ
נְקֻדָּה יְרֻקָּה בַּמִּישׁוֹר
מְעַקֶּלֶת אֶת כֹּל סִבְכֵי הֱיוֹתִי
 
מִי יִתֵּן
וְאֶשְׁכַּח
 
מקצה המסדרון צועדת אישה שנראית חרדית אבל אני לא בטוחה. היא נגררת בכוח לעבר היציאה, העיניים שלה אדומות, מלאות כאב. ברור שהיא בכתה. אני משפילה את מבטי כדי שלא תראה שאני מסתכלת. בטח עוד אישה שחרב עליה עולמה והיא צריכה לשים את גורלה בידי מישהו שהיא בכלל לא מכירה. נורת אזהרה נדלקת אצלי. אם היא בכתה אז הוא בטח לא ממש רגיש. בטח הוא איש מבוגר שכבר טיפל בכל כך הרבה זוגות מתגרשים שעוד זוג זה סתם עוד תיק. בטח גם למקרה של רינה אין לו כוח. אני יודעת שהיא לא יכולה לשלם לו את מה שהוא בדרך כלל מקבל והוא הסכים להיפגש רק בגלל טובה שהוא חייב לחברה שלה. איזה מקום מדכא. אני חייבת לצאת מפה כמה שיותר מהר.
המזכירה מסמנת לי להיכנס. "יש לך רבע שעה, בבקשה." היא מבהירה בטון מתנשא. רבע שעה יותר מדי. אל תדאגי, אני חושבת לעצמי, אני אברח מפה ברגע שאוכל.
הלב שלי דופק בחוזקה. אני עוצמת עיניים ומנסה להירגע באמצעות נשימות עמוקות ללא הצלחה. אני מול הדלת, אוחזת חזק במחברת השירים. אני עוצרת לחמש שניות. על החיים ועל המוות. אני דופקת.
"כן, אפשר להיכנס," קורא קול קר ומוכר, ואני פותחת את הדלת. בתוך שבריר שנייה החרדה שעמלתי להרגיע מתפוצצת חזרה בתוך גופי כמו שוק חשמלי רב עוצמה. אני יודעת מי האיש שיושב מאחורי שולחן הזכוכית הענק שבמרכז החדר.
עיניים ירוקות קפואות פוגשות בעיניים המבוהלות שלי.
זה הגבר ההוא. שפגשתי בפארק.
 
ב
 
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה: רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב: עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת: לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים:
(שיר השירים ה, י-טו)
 
אני עומדת קפואה במקומי, פי פעור לרווחה.
עיני הגבר הצעיר, שעכשיו אני יודעת שקוראים לו דרור שדה, זזות באדישות מערימה של ניירות המונחת על השולחן לעברי. הוא לבוש בחליפת עסקים אפורה כהה ועניבה מבריקה בצבע אפור בהיר, שערו רענן ומסורק לאחור, והוא נראה כמו שחקן מאחת הסדרות האמריקניות בטלוויזיה. מבטו הקפוא הופך בשנייה למבט משועשע כשהוא קולט שזאת אני. שפתיו מתעקלות בחיוך שובב והוא נעמד במקומו. איך מישהו כל כך צעיר יכול להיות עורך דין כזה מצליח?
"ערב טוב לך רינה, אני שמח לראות שאת מרגישה יותר טוב. אני מבין שאי אפשר ללחוץ לך את היד, תרגישי בנוח לשבת," הוא מצביע על הכיסא מצדו השני של השולחן. מאחוריו יש קיר שלם של חלונות זכוכית שאפשר לראות דרכם את קו הרקיע של תל אביב, ורחוק יותר – את הים. משני צדי החדר יש ספריות עץ עד לגובה התקרה, עמוסות בספרים. מצד שמאל אני רואה שולחן ישיבות מעץ מהגוני מבריק וכיסאות גיאומטריים שחורים בעיצוב מודרני עשיר, ותחתיהן רצפות גדולות מבריקות בצבע שנהב. המשרד שלו נראה כמו אילוסטרציה ממוחשבת של חדר ישיבות במלון יוקרה.
"שלום עורך דין שדה. שירה. קוראים לי שירה קליין. רינה זאת אחותי, והיה לה מקרה חירום אז היא לא יכלה להגיע," אני מנסה לדבר בביטחון, ללא הצלחה.
הוא מכווץ את עיניו ונועץ בי מבט חודר שכמעט מפיל אותי בחזרה אל הרצפה. "אני לא מבין, מי מסורבת הגט?" הוא שואל קצת בכעס.
"רינה. רינה וייס זאת אחותי, והבטחתי לה שאבוא איתה. אבל הבן שלה נפצע והיא איתו בבית חולים, והיא ממש חששה שאם תבטל את הפגישה היא לא תוכל לקבוע איתך מחדש, אז היא ביקשה שאבוא לבד. היא חיכתה הרבה זמן לפגישה הזאת." הוא מסתכל אליי בעיניו הירוקות בסבלנות. זה קצת מרגיע אותי.
"אני מבין. אז איך אפשר לעזור לך?" לו רק הייתי יודעת מה התשובה לשאלה הזאת... אני מתקרבת לשולחנו, מניחה את מחברת השירים על השולחן ומתיישבת בכיסא שממולו והוא מתיישב מיד אחריי בכיסא המנהלים העצום שלו.
"אממ, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני פה כי הנישואים של רינה כבר תקופה ארוכה במצב לא כל כך טוב. אני רק יודעת שרינה רוצה להתגרש, ואמיר, בעלה, לא כל כך. הוא לא מסכים לתת לה גט כי הוא רוצה שלום בית ואף אחד לא ממש מקשיב לה. אני חושבת שהיא גם הייתה רוצה שלום בית, אבל הוא לא מוכן לשתף פעולה וללכת לטיפול זוגי. אז חשבנו שאולי אתה תוכל לעזור."
"לעזור במה?" הוא שואל בקרירות.
"לעזור להם לתקן את המצב שהם נמצאים בו, לגרום להם לדבר זה עם זה, בתור התחלה, אולי לשכנע את אמיר ללכת לטיפול זוגי אם הוא מתעקש לא לתת לה גט בגלל שלום בית."
"ומה גורם לך לחשוב שאני מסוגל לדאוג לאחותך לשלום בית?" הוא מרים גבה ומתקיל אותי.
"אני לא יודעת." אוף, הוא כועס. "אני מבקשת סליחה, הידע שלי בעניין הזה הוא מאוד קטן ואני נמצאת פה רק כי אחותי ביקשה. אני אשמח אם תוכל לכוון אותי קצת. אני לא אמרתי שזה התפקיד שלך להשלים ביניהם," ככל שאני מסתכלת עליו יותר הוא נהיה יותר יפה, אני מקווה שהוא לא שם לב שאני בוהה.
"אז מה התפקיד שלי?" הוא נשען על הכיסא המאיים שלו, לוקח עיפרון ולוחץ אותו לשפתיו, תנועה שמסיחה את דעתי. אני ממהרת להסיט את מבטי משפתיו למטה, שלא יתפוס אותי מסתכלת. אני מנסה להתרכז ולחשוב מה לענות לו אבל הוא מקדים אותי.
"את לא ממש יודעת מה את עושה פה. אני צודק, שירה?" לשמוע את השם שלי מתנגן בקולו התוקפני והרך גם יחד גורם לי להתעשת ולהישיר אליו מבט.
"אני יודעת בדיוק. אני באתי לעזור לרינה. לא בטוח שיש תשובה אחת לשאלה איך לעזור לה, אבל בשורה התחתונה בשביל זה אני פה, אני רוצה שהיא תהיה מאושרת," אני מטיחה בו, וברור שהלחץ שלי ניכר. הוא קם מכיסאו ופוסע בחדר. הוא מביט לעבר קו הרקיע של תל אביב ושוקל את תשובתו.
"האושר של בני האדם אינו תלוי באף אחד, מלבד הם עצמם. במקרה של נישואים לא מוצלחים, שבהם אחד הצדדים מבקש לקחת אחריות על חייו ולסיים את הקשר ואין לו שותף, התפקיד שלי הוא לדאוג שזה יתאפשר. במציאות שבה בני זוג כבולים לכללים של בית הדין הרבני, הדבר מצריך מיומנות מיוחדת שיש לי אותה. בשביל לעשות את תפקידי, אני חייב לוודא שהלקוח שלי לא רק בטוח בהחלטה שלו, אלא שהוא גם מוכן לעשות כל מה שנדרש כדי להגיע למטרה שהוא שם לעצמו. כלומר, במקרה שבו ההחלטה היא סיום הנישואים – קבלת הגט. המוניטין שלי מראה אחוזי ההצלחה גבוהים ביותר, 96% בהשגת חיוב גט על ידי בית הדין הרבני. אחוזי ההצלחה שלי הם כאלה מפני שאני לוקח רק תיקים שבהם הלקוח בטוח במיליון אחוז בהחלטה שלו ומוכן לשתף פעולה ולעשות הכול כדי להתגרש." את המשפט האחרון הוא אומר תוך כדי שהוא מסתובב אליי ונועץ בי מבט חד וכריזמטי. הטכניות שבקולו מטרידה אותי, כאילו מדובר בהוצאת דרכון ולא בפירוק נישואים.
"ובכזאת קלות מפרקים משפחה? גט בכל מחיר, גם אם המחיר הוא עקוב מדם?" אני שואלת בקול קטן.
"את שואלת בשביל אחותך או בשביל עצמך?" הוא אומר בכעס.
"לא זה ולא זה," אני משפילה את מבטי, "אני שואלת בשביל להבין אותך. יש לי הרגשה שהגט מבחינתך הוא המטרה הנעלה ביותר. ואני לתומי חשבתי שהגט הוא האמצעי," אני מישירה אליו מבט ומנסה להשתלט על הכעס. אני לא בטוחה אם הכעס שלי נובע מהביטחון העצמי המופרז שלו או מזה שאני לא מצליחה להישאר אדישה למראה המושלם שלו.
הוא מתיישב בחזרה על הכיסא, מתכופף קדימה לעברי ומניח את ידיו על השולחן ברוגע ובשליטה מלאה. הכריזמטיות שלו מאיימת. הוא בטח רוצה להעיף אותי מכאן. יותר נכון, אני רוצה להיעלם. דפקתי הכול. רינה ממש לא תשמח. הוא מישיר אליי מבט ומשתהה רגע לפני שהוא עונה לי, "כל אמצעי יכול להפוך למטרה וגם להיפך. במקרה שבו האמצעי נמצא בידי גוף שלקח לעצמו מונופול עליו, אין לי ברירה אלא להפוך אותו למטרה. אני רואה חשיבות עליונה בסיוע לאותם חסרי-אונים שהממסד הרבני לקח עליהם בעלות, ולעזור להם לקבל את הגט, או האמצעי, אם תרצי, לחיים של חופש." הוא אומר בנחרצות, וחיוך של ניצחון על פניו.
אני מסיטה את מבטי אל קו האופק של תל אביב. "למה יש לי הרגשה שאנחנו לא מדברים פה על הצלת החופש של אחרים?" אני לוחשת, כמעט לעצמי.
המבט שלי עדיין רחוק, ממוקד בים, אבל אני מרגישה את העיניים שלו ננעצות בי, שוקלות את דבריי. למזלי, הוא מחליט להתעלם מהתגובה שלי.
"עד כמה את מעורבת בחיי הנישואים של אחותך, שירה?" ואני מבינה שהוא משנה נושא, והופך להיות מעשי.
"אני אחותה, אז מטבע הדברים אני נוכחת הרבה בחיים שלה. אבל תמיד הקפדתי לתת להם פרטיות. ואף פעם לא התערבתי בשום דבר." וגם עכשיו אני לא ממש רוצה להתערב.
"וכמה רחוק היא תסכים ללכת כדי לקבל את הגט, לדעתך?" הוא שואל.
"רחוק מאוד. היא תעשה הכול." אני בולעת רוק. "מה היית מציע לה לעשות?"
"אחת האפשרויות הקלות להכריח בעל לתת גט לאשתו היא להוכיח בגידה של האישה באמצעים טכנולוגיים, או היעדר קיום יחסי מין. זה הכיוון שאליו אני הולך." הוא אומר בקול אדיש, אך הבעתו זהירה.
חלחלה עולה בי ומתפשטת בכל גופי. אני פותחת את פי כדי לנזוף בו על מה שאמר ואז סוגרת. עשיתי מספיק נזק ליום אחד. עדיף שאני אשתוק עכשיו. אני משפילה מבט ומשחקת באצבעות שלי. "אני אמסור לה את זה." הקול שלי חנוק, ופתאום אני מרגישה שאני חייבת להתרחק מפה. "תודה על הזמן שלך," אני נעמדת.
"אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך, אני יודע שעבר עלייך יום לא פשוט," הוא אומר בקול עדין, ונראה מופתע מעצמו.
"זה בסדר, אתה לא חייב לי שום דבר." אני מפחדת להסתכל לו בעיניים. "אתה רק עושה את העבודה שלך, אני מצטערת."
"על מה יש לך להצטער?" הוא מכווץ את עיניו.
"שהגעתי לפה, שהתווכחתי איתך. אני לא מבינה שום דבר בחיי נישואים, זה היה יומרני מצדי להעביר ביקורת."
"אני בטוח שיש לך קצת מושג." הוא מסיט את עיניו לעבר המטפחת שעל ראשי. אופס.
"אממ... לא. אני לא נשואה." אני נוגעת במטפחת ומסירה אותה במשיכה אחת, נותנת לצמה להתגלגל מטה על גבי.
הוא מכווץ את גבותיו כלא מבין.
"חשבתי שככה אני פשוט לא אראה כמו ילדה קטנה. הנה עוד משהו שאני מצטערת עליו." אני מחייכת לעצמי ומקווה שהתרככות מצב הרוח שלו בדקה האחרונה תציל אותי מהחוצפה שלי להעמיד פנים.
הטלפון על השולחן שלו מצלצל והוא משתיק אותו בלחיצת כפתור.
"עכשיו אני מבין מה היה שונה בך מקודם." פתאום העיניים שלו נפקחות לרווחה. "רגע, אז את לא נשואה? וככה נתת לי לדבר איתך? בת כמה את בכלל?" הוא שואל.
"שמונה עשרה," אני עונה בטון מתנצל. הוא נראה המום.
"רק בת שמונה עשרה?" הוא נראה מופתע, "בשירות לאומי?"
"לא. תיכון. מסיימת השנה." וכדי לסיים אני חייבת עכשיו ללמוד לבגרות בתנ"ך. לא להיות פה.
"ובאמצע הבגרויות הגעת לפה במיוחד כדי לעזור לאחותך?" הוא שואל בפליאה. מה כל-כך מוזר לו?
"כן." אני משפילה מבט.
"ובשנה הבאה שירות לאומי?" הוא שואל. מה זאת החקירה הזאת פתאום?
"כן. אז אתה לא כועס עליי?" אני מצביעה על המטפחת בתקווה שזה יסיר את ההתעניינות הזאת שלו שבאה משום מקום.
"לא, אם תגידי לי מה התכניות שלך לשנה הבאה." הוא נראה ממש מתעניין ולהוט לדעת. מוזר.
"סתם שירות לאומי. לא משהו מעניין במיוחד." עיניו קשובות. משהו בהן מתרכך.
הוא מגחך, "את שקרנית טובה, יכולתי ליהנות מהכישרון הזה שלך פה אצלי במשרד. אני חייב להודות שהתרשמתי, אני לא אחד שמצליחים לרמות בקלות, וגם טוב לדעת שילדה כל-כך צעירה כמוך עדיין לא התחתנה."
אני מגלגלת עיניים, "מה הבעיה שלך עם נישואים, זה לא אמור להיות מקור העושר שלך?"
בפעם הראשונה מאז שראיתי אותו הוא צוחק. "יש בזה משהו. אבל המשרד שלי עושה גם דברים מעניינים אחרים, רוצה שאני אראה לך?"
אני מופתעת מההצעה שלו ומשהו בתוכי רוצה מאוד להישאר. לא! תתאפסי על עצמך שירה. לא התנהגת כמו ילדה מפגרת מספיק ליום אחד?
"אה, נראה לי שכדאי שאני אלך." אני מצלמת בעיני רוחי את קלסתר פניו היפהפיות בפעם האחרונה וממהרת אל הדלת. "תודה רבה על הפגישה."
אני רוצה לרוץ החוצה, אבל מתאמצת להוליך את רגליי צעד אחר צעד כדי להרגיע את האנדרנלין הגועש בגופי ולתת לדפיקות הלב שלי לחזור לקצב הרגיל שלהן. ברגע שאני בחוץ, תחושת הבושה משתלטת עליי. מה עשיתי? מה חשבתי לעצמי שניסיתי לעמוד אל מול אדון קר-מנוכר. למה העזתי לקוות שיהיה אכפת לו ממני, מרינה. זה השיעור הראשון שלי לחיים מחוץ לבועת האולפנה. תמימה וטיפשה. לא לא לא. אסור לי לשקוע במחשבה הזאת. הדרור הזה, הוא נראה כל כך צעיר, וכבר מתעסק בכל הכאב לב הזה. למה הוא עושה את זה? הטלפון מצלצל. זאת רינה.
"נו, איך היה?" היא נשמעת לחוצה.
"היי רינה. אני מקווה שבסדר. הוא היה מאוד תכליתי. הוא אמר למסור לך שהוא מקבל רק נשים שמוכנות ללכת מאוד רחוק בשביל הגט. אני אסביר לך כשאגיע הביתה. מה שלום ארז?"
"יותר גרוע ממה שחשבתי. מה זאת אומרת מאוד רחוק?"
"אני גם לא בדיוק הבנתי. רינה, האוטובוס שלי הגיע, אני אדבר איתך אחר כך." האוטובוס לא באמת הגיע עדיין אבל אני חייבת כמה רגעים לאסוף את המחשבות. אני מכניסה את המטפחת שבידי לתוך התיק ומתמלאת ייסורי מצפון על השקר שלי. יכול להיות שהבאתי את זה על עצמי. הוא הרי לא היה מעז לדבר אליי כמו שדיבר אם היה יודע שאני ילדה בת שמונה עשרה שמעולם אפילו לא היה לה חבר. אני נזכרת במבט שלו כשאמרתי לו שאני לא נשואה. הוא כעס, ובצדק. ואפילו שהוא כעס עליי, הוא עדיין הדבר הכי יפה שראיתי בחיים. אני נזכרת בברכה שצריך לברך אחרי שרואים אדם יפה במיוחד, דרור בוודאות עונה על ההגדרה הזאת. אני מברכת בלחש, "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שככה לו בעולמו." איך יצירה כל כך מושלמת של אלוקים יכולה להיות גם כזאת רעה?
אני שיקרתי לו, ואני חושבת שהוא רע?
תסכול אופף אותי מכל עבר. אני לא אוהבת את הכיוון שאליו הולכות המחשבות שלי. אני צריכה לעשות את מה שאני תמיד עושה כשהמצב קשה עד כדי כך שאני לא מצליחה להתמודד איתו. אני צריכה להתרכז במשהו. הבגרות בתנ"ך. אני מוציאה את הספר מהתיק ומתחילה לקרוא. סיפור פילגש בגבעה.
 
***
 
חושך בירושלים. הגשם פסק אך הרחובות עדיין רטובים, ואזור התחנה המרכזית ריק. אני מחליטה לצעוד הביתה ברגל. למזלי אבא לא בבית כשאני נכנסת אז לא אצטרך לשקר שוב. אני טובעת בלימודים ופותרת שלוש בגרויות לדוגמה עד שהעיניים שלי כבר נעצמות.
...אני רצה בחורשה ירוקה. עיניו הירוקות מסתכלות עליי בדאגה וחודרות אליי. הוא לובש מדי צבא בצבע זית. תלחצי לי את היד שירה. הוא מפציר בי. הוא מושיט לעברי את היד. קדימה שירה תלחצי לי את היד. אני משותקת. לא יכולה לזוז. ופתאום אני נופלת לתהום. היד שלו מתרחקת. שירה, שירה. תחזיקי לי את היד.
אני מתעוררת וזיעה קרה על מצחי. עוד לילה בלי שינה רצופה. זה לא יכול להימשך ככה. אני חייבת להיות מרוכזת מחר בבגרות. אני חוזרת לישון והפעם מצליחה. השעון המעורר מפתיע אותי, ואני מחליטה לתת לעצמי עוד כמה דקות שינה. הטלפון מצלצל. זאת מיכל.
"שירה, איפה את?"
"עדיין בבית. מה השעה?" אני אומרת חצי מתוך שינה.
"את לא נורמלית כבר כמעט 9:00, יש חזרה אחרונה לבגרות באישות."
"שיט. אני באה." אני מזנקת מהמיטה בבת אחת.
אני מגיעה לאולפנת בת-מלך במהירות שיא, נכנסת באמצע השיעור, סופגת את מבטיה הזועמים של הרבנית ויסטוך והיא מגישה לי את טופס הבחינה. "אנחנו עושים עכשיו מתכונת פתע כחזרה. נשארו לך ארבעים וחמש דקות לענות על השאלות."
אני מתיישבת ומתחילה לקרוא את השאלות. כאילו לא די במה שהיה אתמול, כל השאלות הן בענייני נישואים וגירושים.
צייני לפחות תקנה אחת בענייני נישואין וגירושין, הנקראת "חרם דרבנו גרשום". 
זה קל. אני כותבת, "לא יגרש אדם אישה שלא מרצונה". 
אבל לכפות על גבר לתת גט לאחר שמזייפים בגידה מותר? 
אני עוברת לשאלה הבאה:
דני וחברתו יעל נשארו בביתה הפרטי של יעל, כשדלת הבית נעולה. חברתה של יעל אמרה לה שהם עוברים על איסור תורה. האם דני ויעל אכן עוברים על איסור תורה? 
אני כותבת: דני ויעל עוברים על איסור ייחוד.
לפחות על זה לא עברתי אתמול עם אדון דרור, כי הדלת הייתה קצת פתוחה. ועדיין, כמה שעות קודם לכן הוא הרים אותי בפארק.
ביציאה מהכיתה מיכל מתנפלת עליי. "שירה את בסדר? מה קרה לך בראש?" היא מסתכלת על המצח שלי. אני מעבירה את היד על הבלוטה הנפוחה והכחולה. עוד תזכורת לאתמול.
"שום דבר, פשוט נפלתי אתמול בדרך לבית אבות. מה קורה? אמרת שיש לך משהו חשוב להגיד לי."
"אה. כן. איתן התקשר אליי."
"איזה יופי. נו, וקבעתם לצאת?" אני שואלת והעיניים שלה מאדימות.
"אז זהו שטעיתי. הוא לא רצה לצאת איתי," היא אומרת בעצב ואני מכווצת את העיניים.
"אני לא מבינה מיכל, אמרת שהוא אמר שהוא רוצה לצאת, לא?" למה היא כזאת מבואסת?
"כן, אבל הוא לא התכוון אליי. הוא רוצה להכיר אותך."
מה?
"מיכל אני לא ממש בעניין של לצאת עכשיו. ואני גם לא חושבת שאני מתאימה לאיתן."
"אני יודעת. אמרתי לו שאת לא בעניין. הוא ביקש ממני לנסות בכל זאת. הוא רוצה להתקשר אלייך." לא לא לא. אני ממש לא אעשה את זה למיכל.
"הוא יכול לבקש כמה שהוא רוצה. אני חושבת שאת צריכה להגיד לו שאת מעוניינת בו."
"נראה לך? שירה, השתגעת לגמרי. זה הדבר הכי משפיל שאני יכולה לעשות אחרי שהוא ביקש להכיר אותך."
"את בחורה שווה ומלאת ביטחון, בטח הוא פשוט לא האמין שתרצי לצאת איתו. אין סיכוי שהוא באמת מעדיף אותי עלייך." לצד מיכל תמיד הייתי השקטה והביישנית.
"כמה פעמים אמרתי לך, שירה את ממש מציאה! את מהממת בטירוף, וחכמה בצורה מגעילה שלפעמים אני לא יודעת איך אני חברה שלך. תפסיקי לחשוב שאין סיכוי שבנים יהיו מעוניינים בך."
"זה לא העניין," אני לא אוהבת שמיכל אומרת את זה, "אני פשוט לא רוצה ודי. עזבי את זה עכשיו. אני מתה מרעב. את באה לאכול?" וההסחה עובדת.
בקיוסק של האולפנה אנחנו יושבות על טוסט ומתכננות את הטיול-טרום-שירות שלנו בשביל ישראל אחרי שהחלטתי שעדיף לא לספר בינתיים למיכל על תקרית דרור שדה, כי אולי כל העניין של רינה יסתדר ואז נשכח מהכול. מיכל לחוצה מהשינה באוהלים ועוד יותר לחוצה מזה שנהיה ארבע בנות ורק שני בנים, שעם אחד מהם היא יצאה כמובן.
"זה יהיה כזה הזוי," היא אומרת בפה מלא, "כשהיינו חברים אביתר ואני אף פעם לא היינו כל כך קרובים כמו שבטח נהיה בטיול הזה, ואנחנו גם אף פעם לא באמת התנשקנו." היא לוחשת.
"אולי הטיול הזה ישנה משהו?" אני צוחקת.
"נראה לך?" היא מרימה את שתי הגבות, "חוץ מזה אל תשכחי שאביגיל תהיה אתנו והיא אחת הבלח"יות1 הכי נוראיות שאני מכירה. בול מתאימה לאביתר."
"אביגיל לא כזאת לחוצת חתונה," אני מגנה עליה. היא כמוני, נדפקה עם ביישנות יתר.
"היא לא הייתה." מיכל מתקנת אותי. "אבל אחרי שטל התארסה נראה לי שזה השפיע עליה. הן בכל זאת החברות הכי טובות מגיל אפס או משהו כזה, היא יודעת שהיא בטח תישאר לבד. חוץ מזה שאני חושבת שזה לא הרעיון הכי טוב שטל ואמיתי מצטרפים אלינו לטיול," היא מחמיצה פנים, "הם יהיו לנו קוצ'י-מוצ'י מול הפרצוף כל הזמן. רק מלחשוב על זה יש לי בחילה, אני צריכה כדור."
"נראה לי שאת לא צריכה כדור, את צריכה חבר." אני צוחקת. מיכל תמיד מצליחה לשעשע אותי.
"אווץ'," היא מטיחה בי.
"מיכל את מגזימה. טל ואמיתי הם ממש אחלה. הם יהיו דבוקים, זה נכון, אבל הם מאורסים. ואביגיל תצטרך ללמוד להתמודד עם זה, ואולי, כמו שאת אומרת, זה יקרב בינה לבין אביתר ונראה לי שזה יהיה מצוין בשבילו אחרי שזרקת אותו בכזאת קלות." אני נזכרת בפרצוף המסכן של אביתר אחרי שהם נפרדו.
"לא זרקתי אותו!" היא מתקנת אותי, "נפרדתי ממנו. לא נמשכתי אליו, מה את רוצה? שאני אהיה איתו בכוח?"
"אפשר לחשוב שליותם נמשכת, ובכל זאת..." למה קשה לי להגיד את זה?
"על מה את מדברת? יותם הוא חתיך על! נראה לך שהייתי מתנשקת איתו אם לא?" היא לוחשת קצת יותר מדי בקול ומיד מסובבת את הראש לבדוק שאף זיינוקית קטינה וסקרנית לא מאזינה לנו במקרה.
"חשבתי שאמרת שהוא מניאק," אני לא מצליחה להבין אותה לפעמים.
"כן, לגמרי. אבל הייתי חייבת כבר לנסות, והוא היה בעניין. את חושבת שזאת הייתה טעות?" היא נשמעת מהססת.
"אני לא יודעת, מיכל. מה את חושבת? איך זה היה לך?" פתאום אני סקרנית לשמוע איזו הרגשה זאת, להתנשק.
היא מאדימה כמו הקטשופ שנוזל לה מהטוסט ומסתכלת בלחץ מסביב. למזלנו הצלצול מבריח את כל הבנות מכיתה י ומטה לכיתות ומיכל מתחילה לספר בלחש.
"אני לא יודעת להגיד... זה היה מוזר..." היא מגמגמת, "אני לא יודעת מה הייתי אמורה להרגיש..."
"הנה אתן!!" אנחנו שומעות פתאום מעלינו את קולה המתלהב של טל ולידה, כרגיל, אביגיל. "חשבתי שברחתן הביתה אחרי ההנחתה באישות, איך היה לכן?"
מיכל מתעשתת מיד, "היה זוועה! שאלות מעצבנות."
טל צוחקת. "לגמרי, אם לא הייתי מתחילה הדרכת כלות לא הייתי יודעת כלום."
"כבר התחלת?" אני שואלת. לעזאזל היא מתחתנת רק אחרי החגים, יש לה עוד מלא זמן.
"כן. יש לי חדשות, אמיתי ואני החלטנו להקדים את החתונה."
"דייי!" מיכל מזייפת התלהבות. אני יודעת שהיא חושבת שזה אבסורד שטל מתחתנת כל כך מוקדם.
"כן, זה יהיה בין יום כיפור לסוכות." היא אומרת בגאווה, "התאריך הזה היה במחיר מעולה באולם."
"וגם טל פשוט לא יכולה להתאפק עד לליל הכלולות." אביגיל מסננת, בסרקסטיות.
"אביגיל!" טל נוזפת בה. "תפסיקי להגיד את זה, זה לא מה שאת חושבת."
העיניים של מיכל זורחות, היא לא תפספס קצת אקשן בעניין הזה. "אביגיל רק אומרת את האמת, טל." היא אומרת "אני לא מאמינה שעוד שלושה חודשים את תהיי... לא בתולה, אנחנו חייבות להיפגש יום אחרי ואת מספרת לנו ה-כ-ו-ל-!" אני חושבת שאף פעם לא ראיתי את טל מובכת כל-כך.
"תירגעו! מדריכת הכלות אמרה לי שבכלל לא צריכים לעשות את זה בלילה הראשון." טל מתגוננת.
מיכל ואביגיל צוחקות. אני מרגישה רע בשביל טל.
"תפסיקו לצחוק כמו ילדות בנות שש. רגע, מה זאת אומרת לא צריכים, חשבתי שזאת המצווה, לא?" אני שואלת בתמימות.
"כן, אבל לפעמים לא יוצא. אולי נהיה עייפים מהחתונה. אותי אישית מלחיץ הקטע שאסור לגעת אחרי זה לפחות שבוע. איך אני אוכל לא לחבק אותו בשבע ברכות או להחזיק לו את היד? זה ממש אכזרי." העיניים שלה כועסות. עצוב לשמוע את זה, אני חושבת לעצמי שמזל שאני עוד לא שם.
"שמעתי שזו רק החמרה." אביגיל אומרת. "כי היום כשלוקחים גלולות לעכב את המחזור, אז בטוח שזה לא דם שיוצא מהרחם ואז את לא אמורה להיות טמאה."
"לא נראה לי שאמיתי יסכים לזה... הוא כזה דוס!" טל מתלוננת. "אתן קולטות שהוא חשב לשים הפרדה גם בישיבה באוכל ולא רק בריקודים? מזל שבסוף המדריך חתנים שכנע אותו להתפשר."
"יש לו מדריך? חשבתי שרק את צריכה לעבור הדרכת כלות." מיכל מתפלאת.
"כן, זה היה לי מאוד חשוב, הם זוג נשוי. הוא מדריך אותו והיא מדריכה אותי. היינו רק פעם אחת אבל היא ממש נחמדה, ממש מרגיעה אותי. היא הביאה לי ספר ממש מעולה לקרוא, יש שם תשובות להכול! אני רוצה להציע לאמיתי שנקרא את זה יחד."
"אולי יותר טוב לאמיתי שתקראו פורנו יחד." מיכל נכנסת למצב חוסר גבולות. "זה ימתן קצת את הדוסיות שלו."
"מיכל!!" אני נוזפת בה. טל פוערת את פיה ואביגיל מצחקקת.
"מה את רוצה? כאילו שהוא לא ראה... כל הבנים בשבט מכורים לפורנו מגיל שלוש עשרה, ג'סט סיינג..."
השיחה הזאת גולשת למקומות שאני לא רוצה להיות בהם. כל הדיבורים האלה הם לא בשבילי. מה אני כבר יודעת על בנים? ואולי אני צריכה להתחיל לדעת יותר... לא לא. זו בדיוק הסיבה שאסור לי להיות שוב חלק מהשיחות האלה שלהן, זה מכניס אותי למחשבות מיותרות. יש עוד כמה בגרויות לפניי ועדיף שאני אתרכז בהן.
אני קמה. "טוב, בנות, אני חייבת ללכת ללמוד לתנ"ך. נצטרך לקבוע לתכנן את הטיול שבוע הבא."
"נראה לי שהרגנו אותך עם כל השיחות בנים האלו." טל מתנצלת, "טו מאצ' אינפורמשיין."
"שטויות" אני מרגיעה את טל ומעמיסה את התיק על הגב. "יהיה לכם בסדר, אל תדאגי. חייבת לעוף."
 
***
 
אני צועדת ברגל לתחנה המרכזית לחדש את הרב-קו לאוטובוס. ירושלים הומה יחסית ליום רביעי והתחנה עמוסה חיילים במדים. אולי עוד תגבור בכוח צבאי בגלל גל הטרור המחודש שתקף את העיר והמתיחות בדרום הארץ בעקבות ירי הרקטות בתחילת השבוע. אני נזכרת באמא ומיד מסלקת את המחשבה הזאת מהראש.
אני מגיעה לדלפק הרב-קו ורואה שהוא סגור. מה השעה? 15:50. יש לי עוד עשר דקות לחכות עד שיפתחו ואני מתיישבת בספסל האפור הסמוך ומוציאה את האוזניות כדי להעביר את הזמן עם "האוכמניות".
"שירה? זאת את?" קול צרוד מוציא אותי מבועת המוזיקה. אני מרימה את ראשי ורואה חייל במדים. גבוה, רזה, שיער בלונד קצוץ ועיניים בצבע כחול בהיר בהיר במסגרת ריסים בלונדיניים. העיניים מזכירות לי דמויות של דיסני, קריקטורה מצוירת.
"היי... איתן?" מאיפה הוא הגיע פתאום? רק הוא חסר לי עכשיו.
הוא חושף סט שיניים לבנות בחיוך מלא ביטחון, קצת שחצני אפילו. ההבעה המונוטונית בעיניו כמעט לא משתנה. אני מבינה למה מיכל נדלקה עליו. הוא בדיוק הטעם שלה.
"כן. איזה צירוף מקרים. אני בדיוק יצאתי לאפטר. את גרה באזור?"
"במושבה הגרמנית, אני פה לחדש את הרב קו. אני מצביעה על הדלפק הסגור."
"איזה קטע גם ההורים שלי עברו לשם לפני שנתיים, מוזר שלא נפגשנו עד לפני כמה שבועות. יש לך כמה דקות? אכפת לך אם אני אשב איתך?"
"אממ... בכיף." אני מקווה שאני לא אטעה אותו לגביי. מצד שני זאת הזדמנות לדבר איתו על מיכל שעדיין לא התגברה על הדחייה ממנו. הוא מחייך חיוך מאוזן לאוזן ועיניו הקרות מישירות אליי מבט.
"אני קונה לי שתייה, להביא גם לך?"
הוא מזמין אותי לשתות?
"אני כבר אחרי, תודה."
"כבר מלא זמן לא הייתי בבית בתדירות כל כך גבוהה, זה שבוע שני ברציפות שיש לי אפטר. בדרך כלל אני יוצא רק כל ארבעה-חמישה שבועות."
"וואי, זה בטח די קשה. תזכיר לי מה אתה עושה בצבא?"
"קצין במגל"ן."
"אה... שמעתי על זה. זה ראשי תיבות 'מבט גברי לוכד נשים'."
"אם את אומרת," הוא מגחך, "אם כבר הזכרת לכידת נשים, יש לך חבר?" שיט.
"אממ... לא. אבל האמת היא שאני לא ממש רוצה חבר עכשיו," הוא מכווץ את עיניו לעברי, ונראה מופתע.
"למה לא?"
"זאת תקופה קצת בעייתית. הרבה בגרויות ועוד שנייה אני מתחילה את השירות. אני לא חושבת שזה מתאים..." הוא מאוכזב, מנסה להבין את תגובתי.
"אין דבר כזה זמן מתאים, את לא חושבת? תראי אותי, יוצא כל כמה שבועות הביתה. אולי דווקא בגלל זה את ואני נוכל להסתדר." הוא קורץ.
אני מרגישה קצת חסרת ביטחון אבל אוזרת אומץ, "תודה זה מאוד מחמיא, אבל באמת שאני לא חושבת שאני מתאימה לך. מה עם מיכל חברה שלי? היא כן יוצאת, והיא מדהימה. נראה לי שתהיו זוג ממש טוב יחד," אני מנסה ומצליחה להחדיר התלהבות בקולי.
המבט שלו נשאר קפוא ומאוכזב, והוא מנסה להסתיר את זה. הוא משפיל מבט, "אני לא בטוח."
התריס מעל הדלפק נפתח.
"סליחה," אני אומרת וממהרת לגשת, הוא בא אחריי.
"כבר שכחתי מה זה לשלם על נסיעות." הוא מנסה להעביר נושא, "מלא זמן לא הייתי פה, שיפצו פה ממש יפה דווקא. קצת אווירה של חו"ל. אני ממש מחכה כבר לגמור את הקצונה ולטוס מפה."
"וואלה? לאן חשבת?" אני מנסה להראות התעניינות בזמן שהפקידה מחדשת לי את הכרטיס.
"דרום-אמריקה נשמע ממש בשבילי לפי כל הסיפורים. חלק מהחברים שלי כבר שם. אבל נראה, אולי יהיה משהו שישאיר אותי בארץ." הפה שלו שוב מתרחב לחיוך שחושף שיניים מושלמות. אני שותקת, לא בטוחה מה אני אמורה להגיד על זה.
אני מתחילה ללכת לעבר היציאה. יש לי עוד לעשות חזרה אחרונה לבגרות. הוא מלווה אותי ולמזלי ממשיך בסיפורי צבא. כמה שהם אוהבים לדבר על זה...
אנחנו נעצרים בכניסה הגדולה של התחנה עמוסת המאבטחים. אממ... לא נעים לי להפסיק אותו.
"אני חייבת ללכת, יש לי בגרות מחר." אני מתנצלת, מתעלמת ממבט האכזבה בעיניו.
הוא נעמד ראשון. "אם תשני את דעתך, למיכל יש את המספר שלי."
אני מסמיקה. "סבבה. תודה" אני לוחשת, מחייכת אליו חיוך נבוך ומסתובבת לדרכי.
 
***
 
בבית אני פותחת את הנושא היחיד שעוד לא הספקתי לעבור עליו בחומר הלימוד, אבני החושן של הכהן הגדול. אבא הביא לי קופסה עתיקה ובה האבנים האמיתיות. אני מסתכלת עליהן, חלקן נראות רגילות וחלקן מעניינות להפליא. עיניי מתמקדות באבן הברקת, אני לוקחת אותה וממששת אותה בידי, קרה ומחוספסת. אני מרימה את האבן לכיוון האור ומסובבת. ניצוצות הגוונים הירוקים של האבן מזכירות לי זוג עיניים מסוימות.
אוי לא... לא שוב.
אני סוגרת את הקופסה ומחליטה לסיים את היום.
 
1 ר"ת של בנות לחוצות חתונה
 
 
ג
 
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:
(שיר השירים א, ב)
 
על קו 18 בדרך לאולפנת בת-מלך הטלפון מצלצל. זאת רינה. היא בטח רוצה לדעת עוד על הפגישה עם דרור. אולי אני אוכל לבקש ממנה שתוריד אותי מהעניין הזה. אני לא יודעת מה בו כל-כך מאיים עליי ומלחיץ אותי, אבל אני לא רואה איך בשלב הזה אני מתמודדת עם עוד מפגש איתו. או הלב שלי. אני עונה לשיחה.
"היי שירה, מה שלומך?" היא אומרת בקול עליז ושמח, לא אופייני לה בתקופה האחרונה.
"היי, בסדר, אני בדיוק בדרך לבגרות בתנ"ך, קצת לחוצה." אני עונה.
"אה שכחתי לגמרי. שיהיה המון בהצלחה, אני סומכת עלייך." היא אומרת בקולה האימהי והאופטימי, טוב לשמוע אותה ככה, כמו פעם. "תקשיבי שירה, רציתי רק להגיד לך שאני ואמיר דיברנו אתמול, החלטנו לנסות לחזור לשגרה, אני מפסיקה את התהליך."
"איזה יופי!!" אני קוראת בהתלהבות ובהקלה לתוך האפרכסת. "אני כל-כך שמחה לשמוע, ידעתי שהכול יהיה בסדר בסוף."
"כן, אני מצטערת על ששלחתי אותך שלשום, אבל אמרתי לנועה שתחזל"ש הכול עם עורך דין שדה." היא מעדכנת.
יופי. אין יותר דרור.
ובאותה נשימה אני מרגישה בתוכי גם קצת אכזבה. מוזר.
"מעולה! רינה, אני ממש ממש שמחה, אין לך מושג עד כמה," אני אומרת, "ואם את צריכה עזרה במשהו, לא יודעת, אולי שאני אשמור על ארז, כדי שיהיה לך ולאמיר זמן איכות, איכשהו עם כל הבגרויות אני אנסה למצוא זמן."
"את כזאת חמודה! תתרכזי בבגרויות עכשיו. אל תדאגי לנו. טוב מאמי, ארז קורא לי, אני חייבת לסיים."
"ביי, נדבר" אני מנתקת.
 
**
 
אני יוצאת מהבגרות בתחושת שחרור ומחליטה שוב לצעוד ברגל הביתה כדי לסדר את המחשבות, ועכשיו בלי הלחץ של הבגרות. היום מסביבי נראה משום מה אפור יותר מאתמול. תחושה של ריקנות קלה אופפת אותי. אני שמה לי באוזניות את Adele וקולה הדומיננטי עוזר לי להתנתק קצת מהעולם. אחר הצהריים והשמש באמצע השמים. האוויר ירושלמי צלול וקריר. אין זכר לממטרי הגשם המפתיעים של שלשום. יש עוד קצת זמן עד ארוחת הערב, אז אני מחליטה לעצור ב'טחנת הקפה' שבעמק רפאים לשוקו חם, זמן טוב לכתוב עוד שיר לאמא, לעבד קצת את החדשות הטובות על רינה. אני מתיישבת על יד אחד השולחנות מעץ חום-כהה ומחפשת בתיק את המחברת. מוזר שאני לא מוצאת אותה, לא סידרתי את התיק כבר כמה ימים. איפה זה יכול להיות? אני משחזרת. הפעם האחרונה שכתבתי במחברת הייתה במשרד של עורך דין שדה. שיט. אני לא זוכרת שהחזרתי אותה לתיק אחרי שהנחתי אותה על השולחן שלו.
אני טומנת את פניי בשתי ידיי. לא, בבקשה לא. רק שלא שכחתי את זה שם. בבקשה שהוא לא קרא את זה במקרה. השיר האחרון היה עליו...
אני מתארגנת ליציאה, מבטלת את השוקו והולכת לעבר הדלת. לפתע אני קולטת מישהו מגיע ממולי בכוונה להיכנס פנימה. הלב שלי מחסיר פעימה. פעם שנייה ביומיים. עורך דין דרור שדה נעצר ומתבונן בי במבט חודר שמשתק אותי במקום. אם קודם חשבתי שהוא נראה טוב, עכשיו אני מרגישה שהמעטתי בערכו. הוא נראה כמו ציור, תמונה מקטלוג. עיניים ירוקות בהירות ועמוקות ממוסגרות בריסים שחורים וארוכים, מודגשות בעור שזוף. שיער שחור קצוץ ובלורית ארוכה מבריקה שגולשת על מצחו בבלגן. עצמות לחיים בולטות. שפתיים מפוסלות. הוא לובש חולצה מכופתרת לבנה חלקה בתוך מכנסי חליפה שחורים וחגורה שחורה תואמת. החולצה עוטפת אותו באופן מושלם שמדגיש את גזרתו הצנומה אך הבנויה ואת עורו השזוף. כתפיו רחבות והמכנסיים תלויים לו על המותן ברישול קל. הוא ממש גבוה, כך שהעיניים שלי בגובה החזה שלו ועכשיו הראש שלי מורם מעלה, נתלה בעיניו. אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי ואני מנסה לפתוח את הפה כדי להגיד משהו, אבל הוא מקדים אותי.
"שירה קליין, איזו הפתעה," הוא אומר במבט שמזכיר לי את קונדסון מהדרדסים, "בדיוק בגללך הגעתי לכאן, נראה לי ששכחת אצלי במשרד משהו חשוב."
שיט. אני רואה שחור.
"המחברת שלי? היא אצלך?" אני אומרת בלחץ. הפחד הכי גדול שלי הופך למציאות. בבקשה שהוא לא קרא את מה שכתבתי עליו.
"כן. אם יש לך כמה דקות אני אשמח אם תשבי איתי פה לקפה." עורך דין דרור שדה מזמין אותי לקפה? ויש סיכוי שהוא קרא. אני רוצה להיעלם.
"כן, בטח," אני לוחשת ומצליחה לראשונה להסיר ממנו את המבט.
"מצוין!" הוא אומר ברשמיות והולך באלגנטיות לעבר הקופה להזמין. הרגליים שלי מוליכות אותי אחריו אוטומטית.
"מה את שותה?" הוא שואל בנימוס. הקול שלו רך ואני מרגישה גל של חום עובר בי.
"שוקו חם. תודה." אני עונה הפעם בקול פחות רועד.
"שוקו חם אחד, והפוך גדול חזק בלי קצף." הוא אומר לקופאית שאוכלת אותו במבטה. "וגם שתי עוגיות אלפחורס בבקשה, לא יזיק לה עוד קצת סוכר." הוא מסתכל עליי ומחייך, ואני מסמיקה כמו עגבנייה. הוא צוחק עליי ולא אכפת לי. הקופאית מעבירה את מבטה אליי במבט מהרהר. אני יודעת שהיא חושבת לעצמה מה הקשר בינינו. כן, זה בסדר, גם אני לא מבינה מה אדון דוגמן עושה איתי פה. אל תדאגי זה לא מה שאת חושבת.
מה היא בעצם חושבת הקופאית? מה אני חושבת שהיא חושבת? זה לא דייט! אני חייבת להתפקס. הנוכחות של דרור מצליחה לסחרר אותי ואני לא חושבת בבהירות. אבל מה הוא עושה פה? הוא הגיע בשבילי? כדי להביא לי את המחברת? מה בדיוק הוא קרא שם שגרם לו לבוא? מה שכתבתי עליו? אולי עשיתי משהו לא בסדר והוא רוצה להזהיר אותי בתור עורך דין? למה שיהיה לו אכפת? פתאום אני קולטת שמאז המפגש שלנו שלשום לא הפסקתי לחשוב עליו. התקרית בפארק, הכעס שלו במשרד, החלומות עליו בלילה... אפילו במבחן באישות הוא רדף את מחשבותיי. והנה הוא כאן, וכל המתח מתנקז והופך לחום ולהתרגשות. ואין בינינו בכלל קשר. הוא לא דתי ואני כן. הוא עורך דין מצליח ועשיר ואני אפילו לא סיימתי תיכון. הוא יפה תואר ברמה על-טבעית ואני סתם ילדה רגילה.
אני נדהמת מהמקום שהמחשבות שלי מוליכות אותי אליו. רק שלשום נפגשנו וברור שממחר אני כבר לא אראה אותו, במיוחד אחרי שרינה חיזלשה את כל העניין. לפני רגע הרגשתי הקלה, סוג של הקלה בכל אופן, על שלא אצטרך להתמודד איתו עוד ובכל זאת, הוא כאן. ואני אחריו... מובלת.
אנחנו מתיישבים בשולחן הפנימי. הוא מושיט לי את המחברת בחיוך ואני כמעט חוטפת אותה ממנו וממהרת לשים אותה בתיק. הקלה מציפה אותי. הוא מסתכל אליי בחמימות, אין זכר למבטים הכועסים של שלשום.
"לא חשבתי שאראה אותך פה," הוא ממלמל.
"גם אני לא. אתה לא כל כך משתלב פה בנוף הירושלמי." אני אומרת בציניות. תל אביב הרבה יותר מתאימה לו.
הוא מגחך "את דווקא כן." הוא מסתכל על ציפוי האבן הירושלמית המעטר את החדר. "אני שמח שאת פה. אני חושב שאני חייב לך התנצלות." הוא אומר באמפטיה, כמו שמדברים אל ילדה קטנה.
אז הוא קרא הכול. אני רוצה שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותי.
"אתה לא צריך להתנצל, זאת אני ששכחתי את המחברת, וזה היה חוסר אחריות מצדי." אני מסיטה את מבטי ומסתכלת על הפוסטרים הממלאים את הקיר שמולי, שערים מתוך מגזין The New Yorker. הדבר הבא שאני אראה בעיניו זה בטח רחמים, על האמא שמתה. על החיים של המשפחה שלי שנהרסו. פתאום זה מכה בי, בגלל זה הוא פה ובגלל זה הוא פתאום כל כך נחמד אליי, הוא פשוט מרחם עליי וזהו. ומה שכתבתי עליו... הוא יודע הכול ובטח בא לצחוק עליי.
"לא הבנתי." הוא מכווץ את עיניו. "על מה בדיוק את מדברת?"
"מה שכתבתי..." הקול שלי קטן ומובך ומושפל.
"את חושבת שקראתי?" גוון כעוס מתגנב אל קולו. עכשיו אני מרגישה רע שישר חשדתי בו.
"לא קראת?" אני שואלת.
"לא. רק את חצי העמוד הראשון. לא הייתי בטוח בהתחלה למי זה שייך ואז ראיתי שכתבת על טחנת הקפה בירושלים אז החלטתי להביא את זה לפה." הוא עוצר ובוחן את הבעתי המהופנטת אליו. "לא השארת כתובת או טלפון, רק שם. אז לא הייתה לי אפשרות אחרת."
אז הוא לא קרא את מה שכתבתי עליו. אני נרגעת, וצחקוק לא רצוני משתחרר מפי. כמו ילדה מתלהבת. הוא מסתכל עליי מופתע מהתגובה שלי.
"אני שמח שאני משעשע אותך." הוא נראה משועשע בעצמו.
"לא. זה לא אתה, אני פשוט מרגישה הקלה שלא קראת," אני מסבירה, "יש שם כמה דברים מאוד... אישיים."
הוא מרצין "כן. תיארתי לעצמי. בגלל זה לא קראתי. רק שאיך שאמרת את זה עכשיו גרמת לי להצטער שלא עשיתי את זה בכל זאת."
אני מסמיקה לגוון של עגבנייה בשלה מאוד. והוא כנראה מרגיש לא נעים אז הוא מנסה להעביר נושא.
"אז איך הלימודים?" הוא מסתכל לעבר הילקוט הקצת פתוח שלי שספרי הלימוד מציצים ממנו.
"בסדר, תודה. מרגישים את הסוף."
"הסוף?" הוא מניח את אצבעותיו על ציפוי הזכוכית שעל שולחן העץ, ומתופף עליה קלות. זה מסיח את דעתי.
"כן, בעוד חודשיים אני אמורה לסיים את כל הבגרויות, ואז להמשיך הלאה."
"לשירות לאומי?" הוא שואל.
"כן." אני אומרת. הוא כבר יודע את זה, לא? למה זה כל כך מעניין אותו?
"איפה?"
"בית אבות." אני עונה.
הוא מרים גבה, "טיפול בקשישים, זה מה שמעניין אותך?"
"כן, אני מאוד מתחברת לזקנה." או כמו שמיכל אומרת, את נולדת בת שישים. "בגיל שלהם הם הרבה יותר אמיתיים מאנשים אחרים, הם לא משחקים משחקים. אני מאוד אוהבת את זה. וחוץ מזה יש בניסיון חיים הזה משהו שמרתק אותי, ששם את החיים בפרופורציות." סוף סוף נושא שאני מרגישה בנוח לדבר עליו. אני נזכרת בהערות המאוד לא מתאימות שקיבלתי מכמה מהם בפגישה שלשום ומחייכת לעצמי. הוא מקשיב לי ברוב עניין, ושוב הגבות שלו מתרוממות. "למה זה מפתיע אותך?" אני שואלת.
"מפתיע? זה דווקא מאוד טיפוסי לבת אולפנה כמוך לבלות את החיים בעזרה לאחרים." הטון שלו מעט מתנשא, וזה מעצבן אותי. מי הוא חושב שהוא?
"ואתה חושב שזה דבר רע לעזור לאחרים?" אני מנסה לא להישמע כועסת. "הרי אתה טוען שלסייע לאנשים להתגרש זה בעצם לעזור להם, ואתה מקדיש חלק נכבד מהחיים שלך לזה, למיטב הבנתי."
העיניים שלו נפתחות בפליאה ולאחר חצי שנייה של שתיקה הוא עונה לי, "נקודה נכונה, שירה. אני אוהב את האומץ שלך." הוא שוב גורם לי להסמיק. "אז איפה תגורי בשנה הבאה?" ואני מבינה שהוא מעביר נושא.
"בית-האבות ברמת גן, אני אגור קרוב לשם, בדירת שירות לא רחוק מקניון איילון."
"יפה, ממש לא רחוק ממני," ניצוץ נדלק בעיניו. "ואיך תגיעי לבית אבות?"
"האמת שיש אוטובוסים אבל חשבתי לקנות לי אופניים חשמליים." למה אני מספרת לו את זה?
"רעיון מצוין, אם תרצי, אני יכול לתת לך זוג אופניים שיש לי ואני לא משתמש בהם בכלל." הוא מציע בטבעיות כאילו אנחנו חברים כבר שנים. למה הוא עושה את זה? אנחנו מכירים שלוש דקות.
"חסכתי מספיק כסף כדי לקנות לי מה שאני צריכה, אבל תודה." אני משפילה מבט. השיחה הזאת כל-כך נעימה לי מצד אחד וכל כך מוזרה לי מצד שני.
הוא מרצין. "אני בטוח שתמצאי דברים יותר חשובים להוציא עליהם את הכסף, האופניים שלי סתם עומדים." הוא אומר בטון רך שממיס אותי ומסתכל עליי במבט בוחן כדי לאמוד את התגובה שלי.
"תודה.. אני אחשוב על זה," אני מנסה להסוות את הרעד בקולי. למה אני מרגישה כל כך ביישנית פתאום?
אני מתאפסת ומרצינה. "תודה רבה שבאת להחזיר לי את המחברת, אבל באמת שלא היית צריך לנסוע עד לכאן, הייתי מתקשרת."
"אל תדאגי, גם ככה הייתי בסביבה," הוא מסביר, "בית הדין הרבני נמצא כמה דקות מפה ברחוב המלך ג'ורג'. שכחת מה אני עושה?" כן. האמת שהעיניים הכל כך יפות שלך גרמו לי לשכוח הרבה דברים, לא רק את זה. אני מסמיקה שוב.
"הייתי רוצה מאוד לדעת על מה את חושבת עכשיו," הוא אומר לי ברוך. אני מרגישה שקופה ומגוחכת, אפילו עוד יותר מקודם.
"אממ... חשבתי למה טרחת להגיע עד לכאן בשביל להחזיר לי את המחברת," אני אומרת ושומעת איך למרות המאמצים שלי הקול שלי רועד ומלא בחוסר ביטחון.
"שאלה טובה." הוא מסתכל הצדה מהורהר ונראה שהוא שואל את עצמו את אותה השאלה. "כמו שאמרתי, חוץ מהמחברת, אני גם חייב לך התנצלות." הוא לוכד את תשומת לבי ואני מישירה אליו מבט.
הקופאית הבוהה מקודם מגיעה עם המשקאות והעוגיות שלנו. קוטעת את הרצף.
"התנצלות?" אני שואלת בתמיהה.
"כן, התנצלות על שלשום. כשהגעת אליי חשבתי שאת נשואה עם קצת ניסיון חיים. נראית כל-כך שלמה ובטוחה בעצמך, לא תיארתי לעצמי שאת כל כך צעירה וכל כך תמימה. אני הכנסתי אותך עמוק מדי לעניינים כואבים מאוד. וגם הקשיתי עלייך עוד יותר אחר כך. זה לא עולם שאת צריכה להיחשף אליו עדיין. אני מצטער." המבט שלו דואג וחם ואני נדהמת מהכנות שבמילים שלו. הוא לוגם מהקפה ומרטיב את שפתיו. התנועה הזאת גורמת לי לזוז באי-נוחות בכיסא. אני נושמת עמוק.
"תביני," הוא ממשיך "אני באמת הייתי מוטרד מאז הפגישה אתמול, וידעתי שאם לא אתנצל זה ימשיך להטריד אותי. יש בך משהו מאוד תמים ואופטימי וזה מקסים. אני לא רציתי להרוס את זה."
המבטים שלנו מצטלבים למשך כמה שניות שנראות לי ארוכות-ארוכות. הנאום הקטן שלו נשמע לי כמו מנגינה נעימה ואני לא רוצה שהוא יפסיק לדבר. אני גם רואה את האשמה שבעיניו ומרגישה את לבי נמס.
"אתה לא עשית שום דבר לא בסדר, להיפך, אתה היית ישר וגלוי איתי, ורק על זה אני צריכה להודות לך. זה חלק מהעולם, אם אני רוצה ואם לא. אני זאת שהייתי לא בסדר ושיקרתי לך שאני נשואה." אני מרגישה שוב את הבושה ומשפילה מבט. "בבקשה אל תרגיש אשם, לא אמרת שום דבר לא בסדר."
הוא בוחן אותי ורגש לא ברור חולף בעיניו. כאילו הוא נזכר במשהו לא נעים. אני רוצה לשאול אותו על מה הוא חושב, אבל פתאום הטלפון שלו משמיע צלצול צורם. הוא מוציא אותו מהכיס ומשתיק אותו מיד בלי לבדוק מי המתקשר. הוא לוחץ על כפתור הכיבוי ומניח אותו על השולחן בידו הימנית, וכאשר הוא משחרר אותו, אצבעותיו הארוכות נוגעות לשנייה במקרה בגב כף ידי המונחת על השולחן. המגע העדין מעביר בי צמרמורת וגורם לי להשתנק.
"את בסדר? תנשמי." הוא אומר לי ואני קולטת שלרגע הפסקתי לנשום. הוא מושיט לי עוגיית אלפחורס אחת ומעביר את היד בשערו, ואני רוצה לעשות לו את אותו דבר ביד שלי. "שלא תתעלפי לי שוב. בקושי שתית מהשוקו שלך."
אני מברכת ולוקחת לגימה גדולה מהשוקו שכבר הספיק להתקרר ועוצמת את עיניי כדי לספוג את הטעם. הטעם ערב לחיך ומעורר במקצת. אני לוקחת ביס מהעוגייה ומרגישה שהוא צוחק עליי, אבל לא אכפת לי. נעים לי שהוא פה איתי ודואג לי, גם אם הוא ילך ולא אראה אותו שוב. המחשבה הזאת מעציבה אותי ואת החצי השני של העוגייה אני מניחה חזרה בצלוחית.
אנחנו יושבים בשקט כמה דקות. בכל מצב אחר הייתי אמורה להרגיש את המתח שבשתיקה אבל אני דווקא מרגישה רגועה להפליא. אני מציצה בפניו מבעד לריסים ורואה שגם הוא נינוח.
"אני מעכב אותך, את צריכה ללכת?" הוא שואל בנימוס.
"לא, בכלל לא. אין לי שום דבר חשוב לעשות. מה איתך? אין לך איזה דיון בבית משפט או משהו?"
"סיימתי להיום, תודה לאל." הוא אומר.
"תודה לאל?" אני חוזרת אחרי שתי מילותיו האחרונות בתמיהה "מאוד דתי מצדך..."
הוא מגחך ואומר, "אני לא חושב שיש אפילו תא אחד בגופי שיכול לענות על ההגדרה הזאת, אבל גם אני נופל לפעמים." אני מישירה אליו מבט עקשני.
"אתה אומר את זה כאילו זאת קללה להיות אדם דתי ומאמין," אני מטיחה בו. מה הבעיה שלו?
"אמונה," הוא מגחך, "אני לא בטוח שאת רוצה לשמוע על האמונה שלי, עשיתי כבר מספיק נזקים איתך." ופתאום אני דווקא ממש כן רוצה לשמוע.
"תאתגר אותי," אני אומרת בלהט. עיניו נפתחות, מופתעות, אני מרגישה אמיצה.
"זה מורכב, איך אני אסביר לך את זה..." הוא מסרק את הבלורית שלו באצבעותיו, "אמונה זה לא חלק מהחיים שלי. קראתי פעם באיזה ספר משפט שאמר 'האם לא די בכך שנראה כי גן פרחים הוא יפה בלי שנצטרך להאמין שיש גם פיות בתוכו?"2 הוא מכחכח בגרונו, "אני לא זוכר את הנוסח המדויק, אבל בגדול אני חושב שהחיפוש אחר משמעות בעולם מביא את בני האדם לעשות מעשים שפלים. החיפוש הזה, הצורך הזה, נובע לדעתי מחולשה של בני אדם. מהצורך שידריכו אותם, שיגידו להם מה לעשות, שיהיה להם סדר בחיים. ואני מעדיף לנהל את חיי בתבונה ולא שאלוהים ינהל אותי."
אני מקשיבה, מרותקת. זאת הפעם הראשונה שאני מדברת עם מישהו לא מאמין.
"וזה לא קשה להיות חזק כל הזמן, להיות האחראי הבלעדי לסדר שלך בעולם?" אני שואלת.
"מאוד," הוא אומר אחרי רגע של מחשבה, "זה מאוד קשה."
אני ממשיכה להביט בו, מהופנטת, רוצה לשמוע ממנו עוד.
"אני יכול להבין לגמרי למה אנשים בוחרים באורח חיים דתי. אבל אני סולד מזה. זה יוצר ניוון מחשבתי, וכשאנשים פועלים בלי לחשוב זה מסוכן."
וזה כאילו הוא מדבר ישר למצפון שלי. גם אני יושבת איתו עכשיו מרותקת ושבויה ביופיו כי אני לא חושבת.
"אתה צודק." אני עונה מיד, "לעשות דברים בלי לחשוב זה באמת מסוכן."
הוא צוחק. "לפעמים גם לחשוב יותר מדי זה לא בריא." הצחוק שלו מדבק ותחושה קלילה של שחרור בוקעת בתוכי, תחושה לא מוכרת ללחוצה כמוני. זה נעים.
"אתה בהחלט אדם מלא סתירות," אני אומרת. "בטח ממש קשה לחיות איתך."
הוא מרצין ואני מיד מתחרטת על מה שאמרתי חצי בצחוק, "אין לך מושג כמה שאת צודקת."
"זה היה בצחוק, לא התכוונתי." אני מתקנת מיד.
עיניו מחייכות. "עכשיו את כבר חושבת יותר מדי."
"חושבת או לא, אני כבר עמוק בתוך הסכנה גם ככה." אני עונה בהקלה.
הוא לא מבין. "את בסכנה? בגללי?"
המילים מבטאות בדיוק את המציאות. כן. אני בסכנה. מרגע שנפגשנו. אבל לא לזה התכוונתי.
"מעצם העובדה שאני דתייה, אני בסכנה 'לעשות מעשים שפלים'," אני מתעלמת מדבריו, "אם הבנתי אותך נכון."
"אפשר לפרש זאת גם כך." ידיו משחקות בספל הקפה שלו והוא מביט בי בהשתאות, ואז במבט עמוק, מאשים-למחצה.
"מה?" אני קופצת.
"את לא מתכוונת להתווכח איתי? להגן על הקדוש ברוך הוא שלך?" הוא שואל.
"לא חשבתי שאנחנו מתווכחים." מה הוא מצפה שאני אגיד? "ואני גם לא חושבת שזה ישנה לך מה שאני אגיד, אתה נראה די... סגור על עצמך."
"דווקא מאוד מעניין אותי לשמוע מה יש לך להגיד," הוא מפציר בי.
אני מרגישה נבוכה. אני לא אוהבת שהפוקוס עליי.
"אני אוהבת את הדת, את המשמעות ואת התוכן שהיא יוצקת לחיי. בניגוד אלייך, תמיד היו לי סיבות למה כן להאמין. זה הפך להיות חלק ממני, חלק שאני אוהבת." אני לא מצליחה ממש להסביר את עצמי. "תראה אני די משעממת, האמת שאני מעדיפה לשמוע אותך, אתה הרבה יותר מעניין." אני מנסה את אסטרטגיית המחמאה שמסיטה את תשומת הלב ממני הלאה.
"הוצאת ממני כבר מספיק," הוא מתעקש, "ואת לא ממש רואה את עצמך כמו שצריך. את אחת הבנות היותר מרתקות שפגשתי. עכשיו תורי לשמוע אותך." אני? מרתקת? מה כבר יכול להיות מרתק בי? המילים שלו עוד יותר מביכות אותי ואני בטוחה שצבע הפנים שלי זהה לאודם הזנותי של המלצרית.
"תודה על המחמאה," אני לוחשת, "אבל אני חושבת שאתה טועה לגביי, אני לגמרי רגילה ואין יותר מדי מה לשמוע עליי."
"את רואה? אם מישהי אחרת הייתה אומרת את זה, הייתי חושב שהיא מנסה להוציא ממני מחמאה." הוא מגיב ברוך "אבל את, זה נראה שאת באמת מאמינה בזה." הוא נראה מוטרד, "אני רוצה לדעת מאיפה השלמות שלך עם עצמך, הרוגע שלך, הביטחון הפנימי שלך." הוא ממשיך להתבונן בי בעיניים חודרות, שמכריחות אותי להסתכל עמוק אל צבען הסוחף. "איך אין לך צורך להוכיח, להתחבב על אחרים."
אף פעם לא דיברו אליי ככה. כמעט כל הבנים שהסתובבתי איתם מאוד נהנו לדבר על עצמם, והנה יושב מולי דרור שדה ומתעניין בי. המילים שלו כמו מלטפות אותי.
אני מושכת בכתפיי. "אני לא יודעת. אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה..." אני מתכוונת להמשיך אבל פתאום נעמדת מעלינו המלצרית המתוקתקת עם האיפור המושלם ומניחה את כף ידה על כתפו של דרור.
איזו חוצפנית.
"אפשר להביא לכם עוד משהו? יש לנו גם סלטים וכריכים מאוד מומלצים." היא מסתכלת על דרור בחיוך נחמד מדי. זה מעצבן אותי. למה?
"לא, תודה." דרור זורק לעברה תוך שהוא מיישר את שפתיו לחיוך נימוסי אך קר כקרח. היא מושכת חזרה את ידה מכתפיו באכזבה שאי אפשר לפספס וחוזרת לדלפק.
"אז איפה היינו?" הוא חוזר לדבר אליי בקולו הרך ועיניו מפצירות בי להמשיך. קשה לי לא להתייחס לפלרטוט האגרסיבי של המלצרית.
"נראה לי שהיא מעוניינת בך." אני מטה את ראשי לכיוון הדלפק, שמאחוריו היא עומדת. "והיא הייתה שמחה אם לא הייתי פה עכשיו."
הוא מגלגל עיניים. "את שוב מעבירה נושא."
הוא צודק. אני מגלגלת עיניים בחזרה ואז הם ננעלות על שפתיו שלוגמות מהקפה. שפתיו עולות הצדה בהטיה מהירה, כאילו לגרד באפו בלי ידיים, עצמות לחייו שוקעות. התנועה מגרה אותי ואני מסמיקה.
"על מה את חושבת?" הוא אומר ואני מנערת את ראשי.
"אני חושבת... שאתה ממש מתסכל." אני עונה.
הוא מגחך, "בחזרה אלייך."
אני מסתכלת מחלון הזכוכית של טחנת הקפה. האבן הירושלמית המעטרת את כל חנויות הרחוב כבר הפכה כהה יותר. השמש התרחקה וחושך מתחיל לעטוף את הרחובות.
"כבר מאוחר..." אני לוחשת, "תודה ששמרת לי את המחברת." אני מצליחה להעביר נושא. אני יכולה לשבת פה עוד שעות ארוכות רק כדי לשמוע אותו ולהסתכל עליו, אבל אני יודעת שצריך לסיים את השיחה הזאת.
"אין בעד מה," שפתיו מתרחבות לחיוך רחב, הכי רחב שראיתי אצלו עד עכשיו, ואחרי כל החיוכים הרשמיים והמאופקים שלו – אני מבחינה פתאום במשהו חדש. גומות.
לדרור שדה יש גומות!
ואני חושבת לעצמי שזה המראה הכי יפה שראיתי בחיי.
ממש בוגר מצדך שירה...
אני מחייכת חיוך טיפשי ורחב עוד יותר בחזרה, ולוגמת עוד מהשוקו בזמן שהוא מסיים את העוגייה שלו. אני חושבת ששמעתי אותו אומר "חכי פה", ואז ראיתי אותו הולך לקופה לשלם. אבל פתאום ברגע של בהירות, אני יודעת שזאת טעות. טעות להיקשר לאדון היופי בהתגלמותו שרק הגיע לפה בגלל קצת ייסורי מצפון. אני יודעת שעוד מעט כאשר הוא ילך לדרכו ואני לא אראה אותו עוד, זה יהיה כואב ומשהו פנימי וחזק ממני רוצה למשוך את הרגע, לחרוט בזיכרון את החמימות הזאת שעוטפת אותי. אם בשני המפגשים האחרונים שלנו רק רציתי ללכת, לנתק את עצמי מהשהות איתו, לעזוב, עכשיו אני מאוד לא רוצה שהוא ילך.
"את צריכה טרמפ?" הוא קוטע את מחשבותיי.
"אממ, האמת היא שאני גרה כמה רחובות מפה." ועם הסיבובים שצריך לעשות ברכב בכל הסמטאות הצרות האלה יהיה יותר מהר ללכת ברגל.
"אני יכול ללוות אותך ברגל." הוא מציע. המחשבה על המבטים של אבא או של השכנים שאולי יראו אותנו מחזירה אותי למציאות. אני דוחפת את ידיי לכיסים של הז'קט, כאילו להגן על עצמי.
"תודה, אני באמת יכולה להסתדר מפה לבד." אני לא רוצה לבד, אבל משהו מונע ממני להסכים.
"אני יודע, אבל אני ארגיש טוב אם תתני לי ללוות אותך." הוא מבקש והבקשה שלו פורקת אותי מנשקי, משכיחה את ההיסוסים. הוא כל-כך טוב אליי.
"אוקיי," אני מחייכת.
"אפשר לעזור לך עם התיק?" הוא שואל.
"עד כאן!" אני קוראת בקול רם משהתכוונתי. "אני לא נכה." הוא נדרך במקום ומחייך לעצמו.
אנחנו צועדים בשבילי המושבה, אוויר הרים קריר ונקי מלטף את פניי. ריח של לילה מתגנב לאפי. הוא שואל אותי קצת על האולפנה ועל הבגרויות ואני מספרת לו גם על החנות שלנו לתשמישי קדושה שנמצאת לא רחוק מכאן. סוף סוף נושאים שאין לי בעיה לדבר עליהם. אני לוקחת אותו דרך הקיצור מהגינה האחורית של הבית ופותחת את שער הברזל הירוק המוביל אל תוך החורשה הסגורה והלא מטופחת שלנו, שהייתה למקום מושבם של חתולי הרחוב. הגינה מגודרת בגדר ברזל, עצים גבוהים נטועים בה, ועליהם מטפסים. הוא נכנס אחריי, בוחן ומסתכל סביב והשער נסגר.
אני מסתובבת אליו בפתח הדלת האחורית של ביתנו, והוא ממש מולי, מבטו מורם אל עץ האקליפטוס הגדול.
"הגענו," אני לוחשת.
הוא מסתכל ישר לתוך עיניי ואומר, "יפה פה." אני לא נושמת. "יש לך עלה בשיער." הוא מסתכל על ראשי ומרים את היד, בכוונה להסיר את העלה משערי. אני משתנקת ובאופן אינסטינקטיבי הולכת צעד קטן אחורה. ידו נשמטת מטה.
הוא עוצר ומישיר מבט לתוך העיניים שלי. ירוק מותך, אינטנסיבי ועוד רגש לא ברור שעובר בהן. המבט שלו לוכד אותי לפרק זמן שנדמה כנצח, ופתאום הוא מניד בראשו כמי שמנסה לנער מעצמו מחשבה לא נעימה.
"סליחה." הוא לוחש.
"זה בסדר." אני ממהרת ללחוש חזרה.
לרגע אחד קצר האווירה בינינו משתנה. מעטה החמימות הוסר וממחבואה יצאה לה הרציונאליות, הבהירות. ההבנה שהסיטואציה שאנחנו נמצאים בה היא מגוחכת. הקרבה שעטפה אותנו הייתה אשליה. אשליה נעימה שסופה להתפוגג. כמו כל אשליה. ההרגשה שלי משתקפת גם בעיניים שלו, אני כמעט בטוחה. אם כי מרגישה מטופשת להאמין בזה.
אבל אני לא רוצה להתעורר מהאשליה הזאת, אני רוצה למשוך אותה עוד קצת, ליהנות מהחמימות שעוטפת אותי. אני רוצה את נוכחותו לידי. עיניו חמות, חרדות, חסרות אונים והמבט שלו מעצים את הצורך שלי בו, מטביע את הרציונאליות עמוק עמוק בפנים, תחת שכבות עבות של רגש וצורך חזק בקרבה. פתאום הדבר שאני הכי רוצה לעשות זה להחזיר אותו למקום הבטוח שלו, להסיר את המבט הלא-יציב הזה, המפחד. שפתיו מתעקלות במהירות לגרד באפו, עצמות לחייו שוקעות פנימה, וזהו, אני לא עומדת בזה יותר.
אני מתקרבת אליו בחזרה והצעד שלי גדול ממה שהתכוונתי, כך שאפינו כמעט נוגעים זה בזה. אני מרגישה את חום הגוף שלו מתעבה לעברי, אני מריחה את הריח הטוב והמעורר של הקפה נודף מפיו, מהול בריח אחר, טוב יותר. אני נושמת עמוק והריח כמו משכר אותי, מרטיט כל חלק בגופי. אני עוצמת עיניים לספוג את התחושה ופתאום שפתיו על שפתיי, והמרחק הבלתי נסבל בינינו נמוג.
המגע של שפתיו על שפתיי שולח זרמי חשמל עדינים ונעימים המעסים בעדינות ובחמימות את כל אברי גופי מבפנים. אני מפסקת מעט את שפתיי כדי להרגיש את שלו, התחושה שמימית. ומכאן, מהקרבה שכל כך השתוקקתי אליה, אני קופאת במקומי. אני לא מסוגלת לזוז או לפתוח את עיניי מהפחד להתנתק ממנו, מהפחד שהרגע הזה ייגמר. שפתיו לחות. הן נצמדות אל שפתיי עוד יותר ואני יכולה לחוש את המרקם המחוספס והרך של בשרן. המגע שלהן אחר, מרטיט, מעורר בי רגשות נעימים שמעולם לא הרגשתי. ידיו מקיפות את מותניי בעדינות. בטני נמחצת אל בטנו. עיניי עדיין עצומות. אני שומעת את דרור פולט אנקה בלתי רצונית לתוך שפתיי הרוטטות ונושם עמוק את פניי, וזה מדרבן אותי להתקרב אליו עוד. אני מרגישה את אצבעות ידיו על מותניי, מגששות בעדינות.
המגע שלו...
אני עוצרת רגע ומנתקת את שפתיי משלו כדי לנשום. ראשי מוטה למטה כך שאנחנו עומדים מצח אל מצח. "הו, שירה..." אני שומעת אותו לוחש כמעט בלי קול. השם שלי מתנגן בפיו כמו תפילה שנאמרת מעמקי הנשמה. הוא עוצם את עיניו. אני רוצה, ממש רוצה להמשיך להיות צמודה אליו, אבל אני לא מסוגלת, משהו עוצר אותי.
זה אסור.
פתאום בבת אחת אני מרגישה דמעות זורמות לי מהעיניים, בזו אחר זו. כולי מערבולת של תחושות ואני לא מסוגלת לשאת את זה יותר. אני לא מצליחה לזוז. אני לא מצליחה להשמיע קול. אני לא מצליחה להפסיק את הדמעות. הפנים שלי רועדות ואני מרגישה את חיכוך פניי הרטובות בזיפיו הרכים להפליא.
בבת אחת הוא מרחיק את פניו מפניי, עדיין אוחז בי. עיניו נפערות, מלאות דאגה.
"את בוכה?" הוא שואל בלחש. חרדה ניכרת בקולו.
השאלה שלו גורמת לקצב הדמעות שלי להתגבר עד שזה כבר מחניק. עיניי מוצפות, הלב שלי לוחץ, כבד מרוב רגשות. ידיו עדיין מחבקות אותי, מאמצות אותי אליו, עוטפות, מגוננות. אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא עומדת בזה יותר. אני מתנתקת ממנו באחת והולכת אחורה במבט מושפל. אני לא מסוגלת להסתכל עליו.
"אני לא חושבת שכדאי שניפגש עוד, אנחנו לא יכולים להיות יחד. אין שום מכנה משותף בינינו." אני לוחשת בגרון חנוק, בקושי מצליחה לבטא את המילים בבירור. "ביי, דרור." אני מסתובבת, פותחת את הדלת ונכנסת במהירות הביתה בלי להביט לאחור.
 
2 מוטו הפותח את ספרו של ריצ’רד דוקינס "יש אלוהים?", הוצאת ידיעות אחרונות, 2008
 
 
 
ד
 
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:
(שיר השירים ב, ו)
 
בבית אני פוגשת את אבא, מכין לו טוסט במטבח. אני מנגבת את פניי, מסווה את הדמעות. אני רק רוצה להסתגר בחדר ולהירגע.
"שירהל’ה חמודה, מה שלומך? איך הייתה הבגרות?"
"היה בסדר. בדיוק התכוונתי להכין לזניה. אגב יש כביסה במייבש מאתמול, עוד לא הספקתי לקפל." איכשהו אני מצליחה להישמע כאילו הכול כרגיל.
"אני מעסיק אותך יותר מדי, את צריכה ללמוד. עזבי את הכביסה והיום אני אכין לנו אוכל. לכי ללמוד מה שאת צריכה." אבא דואג כהרגלו.
"לא, זה בסדר, יש לי עוד זמן. ואני גם מעדיפה להכין בעצמי." כישורי הבישול של אבא שלי...
"הבנתי את הרמז," הוא צוחק. "אבל תדחי את הכביסה למחר, זה לא דחוף."
"זה בסדר." אני צריכה להעסיק את עצמי כדי לנקות את הראש, לשכוח את מה שקרה, למחוק את זה.
אבל אני לא רוצה למחוק את זה.
אני מעבירה את המוח שלי למצב עבודה. להרתיח שמן במחבת. לקלף בצל. לטגן. להפעיל תנור. כל תנועה, כל פעולה – מקבלת את מלוא תשומת לבי. הידיים רועדות. הגוף כאן. אבל המחשבות הרחק בתוך הבועה החמימה שעטפה אותי לפני רגע. ההליכה הקלילה שלו. הכריזמטיות השובה שבה הוא מדבר. האופן שבו החליק את האלפחורס לתוך פיו. המבט היוקד שלו לתוך עיניי. השפתיים שלו על השפתיים שלי...
מה עשיתי?
אני לא שפויה!
אני מתקלחת ונכנסת למיטה. אין טעם אפילו לקוות לשינה רצופה, ואני מחליטה לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי ולא חשבתי שאעשה. אני הולכת לארון התרופות באמבטיה ומחליקה לפי שני כדורי דקסמול לילה, אף על פי שאין מה שיצדיק את בליעתם. בתוך חצי שעה אני מתחילה להרגיש את הסחרחורת ואת אלחוש התנועה הפנימית שלי, ושוקעת בשינה מזויפת וסוערת.
 
**
 
קרני השמש מלטפות את פניי מבעד לחלון הברזל ליד מיטתי. אני פותחת את עיניי וצופה מהחלון הגדול לעבר הגינה שלנו. אני נזכרת מה קרה בגינה ערב קודם ונתקפת סחרחורת. אני עוצמת את עיניי בחזרה ומכסה את ראשי בשמיכה, מנסה להסתתר.
ממי בדיוק אני מנסה להסתתר? מעצמי? מאלוקים?
מאוחר מדי. הנזק נעשה.
כל הלילה חלמתי עליו, עיניים ירוקות מכשפות, מבט חודר, קלסתר פנים מושלם מעוטר בזיפים שחורים רכים, שיער שנופל בבלגן על מצחו, גוף בנוי, חזק, ארוך, כתפיים רחבות, שפתיים לחות-חמות, וניחוח מטע פירות מתוקים. ועדיין, הוא לא יהיה שלי. הוא לא יכול להיות שלי. אנחנו לא מתאימים. אני לא יכולה להיות עם מישהו חילוני.
יום שישי היום, וזה נותן לי זמן להתכרבל לכדור במיטה ולטבוע במחשבות, באשליות, בחרטות... איך נתתי לו להגיע עמוק אליי?
איך נתתי לו ללכת?
הטלפון מצלצל. זאת רינה. אני עונה ישנונית-למחצה.
"שירה, השעה כבר עשר, לא מתאים לך. אבא ביקש לתת לך לישון. הוא אמר שאת לא מפסיקה ללמוד, אבל הוא נמצא כל השבוע בחנות." כבר כמעט שכחתי שהייתה לי בגרות.
"כן, אני גמורה." אני עונה, נזכרתי שאתמול התכוונתי להתקשר אליה. "מה קורה בבית, יש משהו חדש אתכם? מה עם ארז?"
"האמת שהכול ממש בסדר. אולי עכשיו, שחזרנו לשגרה, תבואו לאכול אצלנו בערב שבת?" היא אומרת כאילו לא היה ולא נברא ריב עם אמיר אי פעם.
"את בטוחה? את לא רוצה עוד קצת זמן איכות עם אמיר, את יודעת, רק לפני שנייה..."
"כן, כן, אני בטוחה" היא אומרת בקול משכנע. "אני מבטיחה שהכול יהיה בסדר, זה היה רק משבר קטן. אני מצטערת שעירבתי אותך יותר מדי, שירה. סתם עשיתי פיל מעכבר. חוץ מזה ארז ממש מתגעגע!"
"טוב, קנית אותי עם ארז," אני מחייכת. אף פעם לא אהבתי ילדים קטנים עד שהוא נולד. מדהים איך קרבת דם יכולה להשפיע.
"באמת? אז מה הסיכוי שאת קופצת לשחק איתו קצת עכשיו? הוא משתגע בבית וכנראה יש לו עוד זמן עם הגבס." האמת שכל מה שאני רוצה לעשות זה לשקוע במיטה ולהיות לבד, אבל רינה קודמת.
"סבבה, את רוצה שאני אקח אותו למתחם התחנה הראשונה בכיסא גלגלים?"
"זה יהיה נהדר! וכך אני אוכל לבשל."
"אחלה." אני מנתקת. אני חושבת לעצמי איזה אבסורד זה שכל הדיכאון הזה הוא בעצם בגלל שרינה שלחה אותי לדרור. אם היא רק הייתה יודעת...
אני מקימה את עצמי בכוח מהמיטה, זורקת על עצמי בחוסר חשק חולצה גזורה וברגע של מרד לובשת את מכנסי הג’ינס שהיו קטנים על מיכל. זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת במכנסיים מהבית. לא חשבתי שאני אלבש אותם עד סיום הבגרויות אבל הזמן הזה כל-כך נמתח. מה כבר הסיכוי שאפגוש איזה מורה במתחם התחנה? אודליה תהיה גאה בי, אני מחייכת לעצמי. היא מנסה לשכנע אותי לעבור למכנסיים כבר שנה. את עבודת התשתית עם אבא היא כבר עשתה, לא יהיה לו אכפת.
במתחם התחנה הראשונה בדיוק החל מופע ריקודים של חוגי העיר ואני תופסת לי פינה בתוך הקהל עם ארז. זה מעביר קצת את הזמן ונגמר מהר מדי. אני מרגישה רע בשביל ארז שכל-כך אין לי חשק, ומחליטה לפצות אותו ואותי בגלידה.
"וניל עוגיות ליפהפייה בתכלת." קורא המוכר המקועקע בגלידריה העמוסה. "ותוסיף לה שוקולד חם על חשבון הבית." הוא נועץ בי עיניים שובבות ובוחן אותי.
אני נבוכה מההערה הבוטה שלו ואיך שהוא אמר אותה. רגע, אולי זה הג’ינס? די שירה, תפסיקי לחשוב שכולם מסתכלים עלייך. הוא סתם משתעשע. כל התחנה פה מלאה בבנות שלבושות הרבה פחות ממני.
אני מתיישבת עם ארז ואנחנו מלקקים את הגלידה. הטעם מדהים, מרגיע את בטני המקרקרת ואת ראשי העייף מרוב מחשבות. ארז מספר לי על הרופא בבית חולים והליצן הרפואי שבא לבקר אותו כשהוא נפצע. אני קמה להביא מפיות.
"שירה, למה את חילונית עכשיו?" הוא שואל כשאני חוזרת. מה?
"אני לא חילונית. למה אתה חושב שאני חילונית?" אני שואלת.
"כי את לובשת בגדים של חילונים," הוא מצביע על המכנסיים שלי. מי לימד אותו את זה?
אני מחייכת אליו, "לא מתוקי, זה לא אומר שאני חילונית. יש דתיות שבוחרות ללכת בחצאיות, כמו אמא שלך, ויש דתיות שבוחרות ללכת במכנסיים, כמו דודה אודליה למשל או כמוני."
"אבל אבא אמר שאודליה חילונית כי היא לובשת מכנסיים," הוא אומר בתום.
אוי אמיר... בא לי להרביץ לו! מה אני עונה על זה? לאודליה, שאף פעם לא סימפטה את אמיר, בטוח יהיה מה להגיד על זה. שתחזור כבר מהודו, אני מתגעגעת אליה.
"אממ... אולי אבא התבלבל. גם אודליה וגם אני לא חילוניות, אפילו שאנחנו הולכות במכנסיים."
"אה," הוא עונה, ואני נותנת לו נשיקה.
 
***
 
אחרי שעה הטלפון שלי מודיע על קבלת מסרון.
צחי: היי שירה, מה קורה? אני בבית, רוצה לקפוץ ללמוד?
אוי... הבגרות במתמטיקה. אני צריכה לנצל את ההזדמנות ללמוד עם עוד מישהו. הרי לבד אין לי סיכוי להצליח להתרכז במשהו עכשיו, אבל הבטחתי לרינה שאהיה פה עד שתיים. אני שולחת לו מסרון בחזרה.
שירה: איזה מקסים מצדך, תודה! אבל אני בבייביסיטר בתחנה עם אחיין שלי עד שתיים ☺
הוא עונה מיד.
צחי: באסה. רוצה שאבוא לשם?
שירה: בטח! אבל בטוח שאתה יכול?
לא נעים לי לגרור אותו לפה.
צחי: כן, די משעמם פה בבית. אני בדרך עם הספר גיאומטריה.
 
**
 
צחי ואני יושבים על אחד מספסלי העץ ופותרים תרגילים בגיאומטריה בזמן שארז משחק בקוביות באחד משולחנות הפעילות החופשית המפוזרים במתחם. "אני לא מאמינה שאתה אשכרה זוכר את כל זה," אני מתפעלת מהגאונות של צחי, "עברו איזה שנתיים מאז שעשית את הבגרות." צחי מחייך וחושף סט שיניים מושלמות, לאחר טיפול אורתודנטי קשה שנמשך שלוש שנים. צבע הלבן הבוהק שלהן מודגש עוד יותר על רקע עורו השחום.
"שטויות," הוא אומר, ואני שמה לב שהקול שלו השתנה. הוא נהיה ממש גבר. "נראה לי שאת די מסודרת לבגרות." הוא סוגר את הספר.
"אני מקווה." קול אנחת ייאוש בוקע מפי. "אני מתה להיות אחרי."
"מה באמת התכניות שלך אחרי?" הוא שואל בסקרנות. זיק של חוסר ביטחון עובר בעיניו השחורות.
"אממ... קצת שביל ישראל ואז, האמת שאין יותר מדי זמן עד השירות, לא נראה לי שאספיק משהו, מתי הגיוס שלך?"
"מרץ," הוא אומר. "יש זמן. אולי אני אצטרף אליכם לשביל ישראל? נראה לך שתהיה להם בעיה?"
"לא, בכלל לא. אבל אתה בטוח? אתה לא מכיר שם אף אחד חוץ ממיכל." הבקשה שלו מפליאה אותי.
"מיכל סבבה," הוא אומר. "היא עדיין מחליפה חברים כמו גרביים?"
אני צוחקת. "מיכל תמיד תישאר מיכל. אבל הרבה זמן יחסית לא היה לה חבר."
"ואת? יש לך חבר?" הוא שואל, מפתיע אותי. חשבתי שהוא מכיר אותי, אף פעם לא היה לי חבר.
"לא... זה לא ממש מתאים עכשיו עם כל הבגרויות, אין לי זמן לזה וגם לא התחלתי לחשוב על זה בכלל, זה משהו של גדולים, לא?"
הוא מסיט את מבטו ממני, מחייך בביישנות. "את עוד שנייה בת תשע עשרה, את יודעת. אני חושב שזה מספיק גדול," הוא נשמע קצת רציני והוא חוזר להביט בי.
"אולי אחרי הבגרויות. בלי לחץ." אני קורצת לו. "הדודות עוד לא התחילו להציק לי, אז אני אנצל את זה."
"כיף לך. לי כבר מציקים מזמן."
"טוב כמעט בן עשרים, ובמכינה של דוסים."
"את צוחקת עליי?"
"קצת." אני מחייכת. הרבה זמן לא הייתה לי כזאת שיחה משוחררת ורגועה עם מישהו. אני מבינה עכשיו כמה התגעגעתי אליו. "אז מי מציק לך?" אני שואלת.
"אחותי מתחתנת עכשיו, ואני אחריה בגיל, אז כל מי שמגיע אלינו הביתה לאחל מזל טוב מתחיל עם ה’בקרוב אצלך’ שלו. מה נסגר איתם? כאילו, עוד לא התחלתי צבא אפילו!" הוא מתלונן.
"נשמע קטלני," אני אומרת. "צחי המסכן..."
הוא מחייך ופתאום מוציא מהתיק שלו חבילת ופלים "מן", הוופלים שאני הכי אוהבת ובמשך כל תקופת ההדרכה שלנו היינו אוכלים אותם יחד.
"את באה לקנות קולה?" הוא מציע וקורץ.
"ברור!! אין עלייך צחי." אני רואה את הניצוץ בעיניים שלו.
"את יודעת שירה, הרבה זמן לא היה לי סתם כיף עם מישהי. הבנים במכינה כאלה כבדים וכל החברים מהשכונה כבר כמעט לא חוזרים הביתה. אנחנו צריכים להיפגש יותר."
"אני מסכימה," אני עונה בשמחה. "אני בינתיים פה, אז כל פעם שאתה יוצא תתקשר אליי. ואני אדבר עם החבר’ה לגבי שביל ישראל, יהיה כיף אם תבוא." אני מסתכלת על פניו המאירות. הוא נראה ממש טוב.
הוא מחייך אליי שוב מאוזן לאוזן. "שנלך?"
אנחנו צועדים לעבר הבית שלנו, צחי דוחף את כיסא הגלגלים של ארז למרות ההפצרות שלי לעשות את זה בעצמי. אנחנו נכנסים הביתה כדי שאוכל להביא לצחי את הספר באלגברה ושהוא יעבור על החומר שאני צריכה בו עזרה.
אבא במטבח, מכין את הצ’ולנט הקבוע שלו למחר. באסה... חשבתי שהוא עדיין יהיה בחנות, עכשיו הוא יראה אותי במכנסיים ויתחיל לשאול שאלות.
"היי אבא, אני פה עם צחי אלמליח וארז." אני קוראת, שידע שאני לא לבד, וככה אולי הוא יחכה עם החקירה.
"שלום צחי," הוא יוצא לעברנו, "הרבה זמן לא ראיתי אותך פה, מה שלום ההורים?"
"עייפים, עסוקים בארגון החתונה של נירית. אבל שלומם טוב, ברוך ה’," הוא עונה בנימוס.
"תמסור להם דרישת שלום," אבא מהנהן. "שירה, זה הגיע בשבילך קודם. השליח אמר שגבר שלח אותם." הוא מצביע על זר צבעוניים גדול שמונח על שולחן פינת האוכל.
מה?
פרחים? בשבילי?
אני מסתכלת במבט ספקני. "בטח טעות." צחי לידי נראה נבוך ומאוכזב משום מה.
"יש שם פתק, כתוב עליו השם שלך." אבא אומר.
אני מתקרבת לעבר השולחן ונוטלת את הזר בידי. הוא מקסים. יש שם צבעונים טריים ורעננים בשמונה צבעים שונים; כחול, צהוב, כתום, ירוק, כחול, אדום, סגול, לבן. ריח של אביב נודף מהם.
אני פותחת בהיסוס את המעטפה הלבנה הקטנה והמרובעת שמהודקת לצלופן העוטף את צרור הפרחים.
 
שירה,
אני רק רוצה לדעת שאת בסדר.
תתקשרי אליי בבקשה,
דרור
051-388-9937
 
אני מרגישה את כל האוויר נשאב החוצה מהגוף שלי, ואני מגייסת את כל כוחותיי כדי להמשיך לעמוד יציב. הלב שלי דופק כל-כך חזק שאני יכולה לשמוע את הדפיקות של עצמי. אני רוצה לבכות, אבל אבא וצחי מולי, נועצים בי מבטים ומצפים להסבר.
"שירהל’ה, את בסדר? את חיוורת כמו סיד," אבא אומר בדאגה.
"כן, זה שום דבר," אני ממהרת להרגיע, "אי-הבנה כנראה."
צחי עומד שם כמו גולם, ונראה כאילו הוא בלע משהו גדול מדי. הוא דוחף את ידיו לכיסים, לא מוצא את עצמו. אני מניחה את הפרחים חזרה על השולחן, מקפלת את הפתק ודוחפת אותו לכיס המכנסיים שלי.
"אני אלך להביא את הספר, חכה פה רגע." ואני רצה לחדר ומביאה לצחי את הספר.
הוא מחייך בנימוס מבויש. "תודה, נדבר. שבת שלום."
"שבת שלום." אני עונה וצחי יוצא מהבית.
 
**
 
שבת נכנסה, אני שוכבת על הבטן במיטה שלי, מקולחת ולבושה. זר הצבעוניים היפים מקשט את חדרי בתוך ואזה מזכוכית שהנחתי על השולחן. אני מרגישה טרודה, חסרת מנוחה. לפחות ניצלתי משיחה עם אבא בעניין הפרחים ואפילו המכנסיים. בחכמה של הורה מנוסה הוא פשוט לא שאל שאלות.
אני עוברת באצבע המורה שלי על אותיות כתב היד שבפתק המצורף ותוהה לעצמי אם זה כתב ידו, או של המוכר בחנות הפרחים.
"רק רציתי לדעת שאת בסדר."
לא. אני לא בסדר.
בכלל לא בסדר.
התמונה מאתמול צפה ועולה בזיכרוני. דרור. אנחנו מכירים רק שלושה ימים, נפגשנו שלוש פעמים וכבר הצלחת לחדור אל מתחת לעור שלי. בן 26, יפה עד כאב. כריזמטי בטירוף. חכם אפילו יותר. אבל חילוני, לא סתם חילוני, שונא דת. לא ככה תכננתי את הנשיקה הראשונה שלי. את המגע הראשון שלי עם גבר. זה לא היה אמור לקרות.
זה לא קרה.
אני טומנת את פניי בכפות ידיי. זאת הייתה טעות, רגע של חולשה. אני צריכה להמשיך הלאה לשכוח שזה קרה. הזמן יעבור ואני אשכח הכול. רינה ואמיר חזרו לשגרה, אז אין יותר פגישות עם עורך דין שדה. לא תהיה בינינו שום אינטראקציה. אני אתרכז עכשיו בבגרויות ואחר כך טיול ושירות לאומי ואולי אני אמצא מישהו אחר, ואולי פשוט לא יהיה לי זמן לחשוב. זה יעבור. אני רק צריכה לתת לזה זמן.
אצבעותיי מוצאות את דרכן באופן לא מודע לשפתי התחתונה, ממששות את המקום המדויק שבו השפתיים שלו נגעו.
די.
זה יעבור. זה חייב לעבור.
אני קמה מהמיטה מיישרת את שמלת השבת התכלת הצנועה ביותר שלי, שרוולים מכסים את המרפק, אורך חצאית 7/8, עומדת בסטנדרטים של האולפנה. אני לוקחת את הסידור שלי מהמדף ואחרי שאני שולחת מבט חטוף אחרון לזר הצבעונים שמוסיף צבע וחיים לחדרי המשעמם אני יוצאת לבית-הכנסת. יש לי הרבה על מה להתפלל.
 
**
 
ביציאה מבית-הכנסת אני פוגשת את מיכל וצחי מדברים על שביל ישראל, אחרי ששלחתי לה הודעה קודם והיא הסכימה בלי בעיה שהוא יבוא. אני מצטרפת לשיחה לוודא שמיכל לא תהיה קשה מדי עם צחי הביישן.
"אוהל בנים, אוהל בנות, זה ברור," היא מסבירה לו, "אבל אנחנו נישן בחופים מעורבים, ואם יבוא לי להיכנס למים אני אכנס."
"ואם אני אמצא חוף מבודד? מה זה משנה לך?" הוא מנסה.
"לא! אנחנו לא בני 15." היא מטה את שערה הבלונדיני לצד בתנועה עקשנית. "חופים מבודדים הם לא מוסדרים ואין אפילו ברז אחד לשטוף פנים בבוקר."
"היי, מה קורה?" אני נכנסת באמצע.
"חוץ מזה שצחי עוד לא השתחרר מהדוסיות של בני-עקיבא בקטע מוגזם, הכול בסדר." מיכל רוטנת, צחי מגלגל עיניים.
"עוד לא התחלנו את הטיול ואני רואה שאתם כבר מסתדרים מצוין," אני צוחקת, "אגב מיכל לצחי יש גזייה אז לא צריך לקנות," אני מנסה להפיג את המתח ביניהם.
"וואלה?" מיכל זורחת "אדיר! טוב אני חייבת לעוף, בן דוד שלי השווה מאנגליה אצלנו עם חבר, צ’או."
צחי מסתכל עליי ומגלגל עיניים, "איך את סובלת אותה?"
אני מגחכת, "היא ממש בסדר, רק צריך להכיר אותה."
"טוב אם את אומרת..." הוא זורק לאוויר. הוא משפיל את מבטו ואני בוחנת אותו לרגע. הוא לבוש חולצת משבצות מכופתרת שמדגישה את כתפיו הרחבות ושריריו המנופחים, כנראה מהאימונים לצבא. פניו עדיין ילדותיות ביחס לגופו הגברי. הוא טומן את ידיו בכיסים וממשיך בהליכה כפופה מעט. פתאום הוא מסתכל לעברי ומציע, "רוצה לבוא אליי אחרי האוכל לקינוחים?" קולו מלא תקווה.
הקינוחים של גברת אלמליח קטלניים אמנם, אבל אני צריכה זמן לבד.
"תודה, אבל אני ממש חייבת לישון, הולך להיות לי שבוע עמוס עם הבגרות במתמטיקה..." אני מתנצלת.
"את בטוחה? היא הכינה את השמרים-שוקולד..." הוא מנסה לפתות אותי.
"צחי! זאת ממש מניפולציה רגשית לנסות לשחד אותי בזה, אתה יודע את זה. מצטערת אבל אני באמת לא יכולה. תמסור לאמא שלך ד"ש בשמי, אוקי?" אני אומרת, והאכזבה ניכרת על פניו.
"אוקי, אני אמסור," הוא אומר ואני הולכת לבית של רינה.
 
**
 
מהבית של רינה עולים ריחות של שבת. כבר חצי שנה שלא אכלנו פה בשישי בערב, אחרי תקופה ארוכה שאכלנו אצלם בערב שבת לפחות אחת לחודש. רינה תירצה את זה בתקופה עמוסה בבית-ספר שבו היא מלמדת, ואבא, כרגיל, לא שאל יותר מדי שאלות. אני רואה שרינה עוטה מטפחת לראשה, כמו פעם.
אני הולכת למטבח לעזור לרינה להכין את הסלטים בזמן שאבא ואמיר יושבים בסלון ומדברים על המצב הביטחוני בארץ שחזר להיות רגיש. רינה מחייכת, היא נראית קורנת, הצבע חזר לה לפנים, זה ממלא אותי תקווה. אני שואלת לגבי המטפחת והיא מספרת לי שהיא החליטה להחזיר את הכיסוי ראש אחרי שהיא ואמיר החליטו לחזור.
"אז איך הצלחת לשכנע את אמיר ללכת לייעוץ?" אני שואלת בלחש, בידיעה ברורה שאבא ואמיר לא יכולים לשמוע אותי.
"לא הצלחתי. אבל זה לא משנה, הוא באמת משתדל עכשיו, הוא רוצה ליישר את ההדורים בינינו." אני מרימה גבה, קצת סקפטית. איך אפשר להשתנות פתאום בבת אחת? אבל אני שותקת, אני הרי לא מבינה בזה כלום.
"טוב, אם את בטוחה שזה הדבר הנכון. העיקר שטוב לך, ואני מקווה שזה באמת יהיה לטווח ארוך." אני אומרת.
רינה נאנחת. "נישואים זה לא דבר פשוט שירה, את תראי בעזרת ה’ כשתגיעי לזה, שצריך לעבוד קשה מאוד כדי לשמר את היחד. הרבה עבודה עצמית, הרבה ויתורים." אני רואה שהיא מרגישה צורך לדבר, אבל שוקלת מילים כי זאת אני. "זה לא גן של שושנים, ויש גם ילד שצריך לדאוג לו."
יש גוון של עצבות בקולה. אני מנסה להבין את מה שהיא אומרת. "אבל בסך הכול טוב לכם יחד? כלומר, אם מחברים את כל הקשה עם היפה יחד, אז את מרגישה מאושרת?" אני שואלת.
"כן. תראי, אחרי שמביאים ילד ואחרי שעובדים קשה בשביל השני, האושר מגיע מהנתינה." היא מסבירה. אני מרגישה שהיא מנסה לשכנע את עצמה. אני חושבת כמה היא דומה לאבא בעניין הזה. אבא שלנו ויתר על האושר האישי שלו בשבילנו, מאז מותה של אמא. כשהייתי קטנה לא הבנתי את זה, אבל עכשיו הרבה פעמים כואב לי לראות אותו לבד, אני מתארת לעצמי שזה קשה לו.
"אני הייתי חושבת שהילדים מאושרים כשטוב להורים שלהם," אני אומרת. "תראי את אבא למשל, ויתר על אישה חדשה בשביל לגדל אותנו ועכשיו לא טוב לי לראות אותו לבד."
"זה משהו אחר לגמרי." היא אומרת, כבר לא נוח לה עם השיחה. אולי דיברתי יותר מדי. "טוב, שנגיש הכול לשולחן ונתחיל?"
 
אנחנו יושבים סביב השולחן ואמיר מתחיל בשירת "שלום עליכם". כרגיל לא נוח לי להצטרף לשירה כשהוא נוכח. פעם הייתה לו איזו הערה על שירת נשים ושהאולפנות היום מדרדרות את הבנות ומעודדות אותן לפרוק עול. במהלך הארוחה אני מוצאת את עצמי בוחנת שוב ושוב בסתר את האינטראקציה בין רינה לאמיר. קור כלבים. אני חושבת לעצמי שאף פעם באמת לא ראיתי אותם מי יודע מה צמודים זה לזה. הם מעולם לא נראו כמו זוג מאוהב בטירוף. אפילו בחתונה זה לא היה ממש מורגש. והנה עכשיו, רינה החליטה שהכול טוב איתם והארוחה עוברת בכיף כאילו לא קרה דבר. אולי בעצם הם בנידה? אני מרגישה שאני חודרת להם לפרטיות. אבל גם אם כן, היחס של אמיר לרינה עדיין כל-כך קר. אני בולעת חתיכה מהעוף הטעים של רינה ומשהו בי נעצב. לא מגיע לאישה כל-כך חמה כמוה לספוג יחס כזה. המילים המאשימות של דרור מהפגישה במשרד שלו, כששאלתי אם בכזאת קלות מפרקים משפחה, צפות בזיכרוני. "את שואלת בשביל אחותך או בשביל עצמך?" אולי הוא צדק, לא חשבתי מספיק על רינה. המחשבות שלי מפליגות לאירועי אמש עם דרור ואני מיד פונה אל ארז ומתחילה לפנק אותו כדי לברוח מהן. הזמן נמרח והארוחה מתקדמת בשגרתיות מטרידה. אבא שלי מעדכן על מצב העסקים בחנות, אמיר אומר דבר תורה ארוך ומשעמם בזמן שרינה ואני עסוקות במטבח.
נראה שהכול חזר למצב הרגיל. חוץ ממני.
אבא ואני נפרדים מרינה ואמיר והולכים בשקט של ליל שבת הביתה.
 
**
 
הימים הבאים חולפים לאט. יום מושך יום. שעה רודפת שעה. הצלחתי להתאפק ולא ליצור קשר עם דרור, וגם הוא לא ניסה ליצור קשר איתי. זה נהיה קצת יותר קל, למרות החלומות בלילה שלא פסקו. צחי עשה מעל ומעבר בשביל לעזור לי לקראת הבגרות במתמטיקה, הוא אפילו לקח חופש מהמכינה יומיים קודם, וזה ממש הציל אותי כי לא הצלחתי להתרכז כשלמדתי לבד.
מחר הבגרות. אני שוכבת על הבטן במיטה בחדר, מרפקיי שעונים על המיטה וכפות ידיי תומכות בראשי. ספר המתמטיקה לפניי ואני מנסה לשנן נוסחאות בעל פה. מדי פעם אני מציצה אל זר הצבעונים שעל השולחן. שינה נופלת עליי.
...אני על גג מגדלי עזריאלי, עטופה בטלית, רוח חזקה מעיפה אותי, אני מחזיקה חזק בטלית, אני נופלת, אני באוויר זמן רב. אלוקים, תציל אותי. אלוקים, אני לא רוצה למות. בבקשה. אני מסתכלת למטה. אני רואה את דרור. שירה תעזבי את הטלית. מהר. את חייבת לעזוב את הטלית. דרור תציל אותי. דרור, לא. אני לא עוזבת. בום!
אני מתעוררת בבהלה.
מה זה היה?
עוד חלום על דרור. אני מכסה את עצמי בייאוש ומנסה לחזור לישון.
 
ביום שסיימתי את הבגרות במתמטיקה חזרתי קצת לדיכאון. הבגרות הבאה רק בעוד שבוע וחצי. עדיין מוקדם מדי ללמוד אליה, ובכל זאת אני ניגשת לשולחן להוציא מהמדף את הספר באזרחות. אני רואה במבט חטוף שזר הצבעונים התחיל לנבול. אני חושבת פתאום שזה בעצם מסמל את סיום הקשר בינינו. לנצח. תכף הפרחים ימותו ואני אוכל לחזור לחיים היציבים והמשעממים שהיו לי קודם. אני מסתכלת שוב על הפרחים, הם עדיין יפהפיים. אף אחד לא שלח לי פרחים מעולם. למה הוא עשה את זה?
ברגע של חוסר-רציונליות אני לוקחת את הזר, קושרת אותו בגומייה, הופכת אותו ותולה אותו על אדן החלון לייבוש.
זר כל-כך יפה חבל לזרוק לפח.
 
 
ה
 
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת:
(שיר השירים ה, ו-ז)
 
חודשיים עברו מאז הפגישה שלי עם דרור בבית הקפה והתקרית בגינה. אלה היו גם החודשיים האחרונים של הבגרויות. היום בערב חוגגים למיכל יומולדת ברוזה. היא סוף סוף בת שמונה עשרה ויכולה לשתות. בגלל פיגוע הדקירה שהיה אתמול בעיר ומתקפת הגראדים על באר שבע, כולם לחוצים ומשתדלים שלא להסתובב בחושך, אז קבענו לצהריים. וכמובן, הבוקר סיימנו את הבגרות האחרונה שלנו, "אז אין תירוצים, חייבים לצאת לחגוג," כפי שקבעה מיכל בנחרצות.
הפציעה של ארז הייתה כנראה יותר חמורה ממה שחשבו וזה החזיר את רינה ואמיר לשגרה של חיי משפחה נורמטיביים, לפחות כלפי חוץ. הכול סבב סביב ארז. לא שמעתי ממנה שום דבר נוסף על אמיר, כאילו לא היה דבר.
בחנות תשמישי הקדושה אנחנו נערכים לעומס תיירות הקיץ, ולא תחסר לי עבודה בהזמנת מלאי ובטיפול בלקוחות. במיוחד עכשיו שאבא טס לניו-יורק במסגרת הנסיעה השנתית שלו לאזכרת סבא-רבא, והעובדת שלנו בדיוק יצאה לחופשה של כמה ימים. הכול כביכול הסתדר וחיי חזרו להיות כמו שהיו, עמוסים, משעממים ונטולי דרמות. בדרך הביתה מהבגרות האחרונה הרגשתי את תחושת החופש ממלאת אותי.
יום חמישי היום והמסעדות במושבה הגרמנית עמוסות אף על פי שהשעה רק שלוש אחר הצהריים. אני צועדת לכיוון הבית של מיכל, להתארגן יחד ליציאה. מיכל מנסה לשכנע אותי למרוח איפור. היא כל-כך בעניין שאין אפשרות להתנגד לה.
"רק קצת אייליינר ומסקרה, זה יבליט את העיניים המהממות שלך, יש לך צבע מה-זה מיוחד." היא נשמעת כמו מאפרת מקצועית שמתחנפת ללקוחות שלה.
"אומרת גברת עיניים כחולות. יש לי עיניים חומות, מה מיוחד בזה?" אני אומרת.
"זה לא חום. זה דבש-זהב, יותר כמו גוונים של חמאה, ויש לך מסגרת מסביב, את חייבת הדגשה." היא נוטלת בידה עיפרון שחור ומושיבה אותי, "זה עמיד במים, אל תדאגי."
"מיכל... אני באמת..." אני מנסה להתחמק.
"שקט, זה היום הולדת שלי היום." היא מצווה עליי בקולה העקשני ואני נקרעת מצחוק.
אחרי ששטפתי את האודם המוגזם שהיא שמה לי וקלעתי את שערי לצמה, אני מודדת מכנס ג’ינס שחור מתרחב של איזה מותג שהיא הביאה לי, מפתיע כמה שאני מרגישה בנוח במכנסיים. היא מביאה לי חולצה בצבע ירוק תפוח, דווקא יפה. אני קצת מרגישה כמו מיכל, נשית מדי, בוגרת, אבל שיהיה.
מיכל מחליקה את השיער בחדר. "אוף אני שונאת את זה, למה השיער שלי לא יכול להיות נורמלי, איזה כיף לך שהשיער שלך חלק טבעי," היא רוטנת.
"דווקא אני אוהבת את השיער הגלי שלך." אני מציצה בשעון, כבר ארבע.
"אנחנו לא אמורות להיות שם כבר?" אני שואלת אותה.
"כן, יש לנו עשר דקות לאיחור אופנתי, שיחכו קצת." היא עונה לי בטון ילדותי.
"אוקי," אני צוחקת, "רק אל תשכחי שהבטחתי להחליף את רינה בחנות בשש."
"כן, מבאסת." היא מסיימת להחליק את השיער ואנחנו יוצאות.
 
**
 
ה"רוזה בר" הומה אדם. זאת הפעם הראשונה שאני שם. יש שם אווירה של לילה למרות השמש שעדיין לא שקעה. ספות עור שחורות ואדומות מפוזרות לאורך כל המקום, כוסות יין תלויות מהתקרה בקו שמעל לבר המרכזי. אורות עמומים מגיעים מלמעלה, מחוזקים קלות בנרות שפזורים על השולחנות השחורים. לאורך הקירות יש מסכי פלזמה ענקיים שפתוחים על MTV ומשדרים קליפים נועזים של בחורות שרוקדות ריקודים זנותיים בביקיני. המוסיקה שברקע לא תואמת למה שמשודר. זה גורם לי להרגיש קצת לא בנוח.
אני מזהה את צחי וחבר שלו, נראה לי שקוראים לו אייל, עם עוד שני בנים מהשבט שלנו בשולחן בפינה. אני מזהה גם את אביגיל שקועה בשיחה עם הבנים. טל ואמיתי החליטו לוותר על היציאה כי לא מתאים לאמיתי לצאת לבר גם אם הוא כשר. אנחנו ניגשות לשולחן.
"אה, אז את שירה," אומר אייל בעוקצנות. צחי נראה נבוך, מסמן לו להירגע.
"נעים מאוד." אני מחייכת ולוחצת את ידו המושטת אליי. מה הוא רוצה? "ואתה אייל, נכון?"
"כן, כן זה אני." הוא אומר בביטחון מוגזם, "את יודעת שצחי פה לא מפסיק לדבר עלייך ואני רואה שאת גם לא שומרת נגיעה," הוא אומר ומפנה את מבטו אל צחי בחיוך מרוצה, "אמרתי לך!"
מה לעזאזל?
אייל הזה גורם לי לחשוב שאולי כדאי לחזור לשמור נגיעה באופן טוטאלי שוב. אפשר לחשוב מה עשיתי... צחי מגלגל עיניים. "אל תתייחסי אליו שירה, הוא מילא את עצמו בבירה בבית כי התקמצן להזמין פה בבר."
"ברור. שלושים שקל לחצי ליטר שאני קונה בשמונה שקל בסופר, לא חבל? חוץ מזה שהמשכורת הצבאית לא מספיקה לכלום."
"קמצן," צחי עוקץ, "מה את שותה, שירה?"
"האמת שאני לא ממש אוהבת לשתות..." אני אומרת.
"היא תשתה בריזר," מיכל ממהרת לקבוע ומסמנת למלצרית לבוא. "בפעם שעברה אמרת שזה נסבל."
"לא יצא ממנה הרבה אם היא תשתה רק בריזר," אייל קורא לעבר צחי. "תשכנע אותה גם כמה שוטים, באנו לחגוג, לא?" מה נסגר איתו?
מיכל ממש בעניין של לפרוק עול היום, והיא לא מפסיקה לשדל את כולם לשתות. צחי במפתיע זורם איתה ובזמן שאני מתמודדת בקושי עם הבריזר, הוא כבר שתה ליטר בירה, שוט של טקילה וצ’ייסר אחד. הוא מספר לי שהוא כנראה לא התקבל לקורס טיס וההורים שלו מנסים עכשיו להפעיל קשרים. אני מתבאסת בשבילו, אני יודעת שהוא ממש רצה את זה.
אייל מבקש מהמלצרית עוד בייגלה חינם ואני שמה לב שכבר חמש וחצי. מזל שאני צריכה להחליף את רינה בחנות כי האווירה פה כבר נעשית פחות ופחות נוחה לי. אני מוציאה מהארנק שלי שטר של חמישים ונותנת למיכל.
"כבר?" היא קוראת באכזבה.
"מצטערת. אני חייבת ללכת. יום הולדת שמח. אני קמה ומחבקת אותה." אני שמה לב שצחי עוקב אחריי במבטו.
"לאן זה?" הוא שואל.
"אני מתגברת בחנות. אבא שלי בחו"ל." אני מסבירה.
"בואי, אני אלווה אותך." הוא מיד קם, אני שמה לב שהתנועות שלו מהירות יותר, והטון שלו מלא ביטחון, שלא כרגיל. כנראה מהשתייה.
"באמת שלא צריך," אני אומרת. "חבל, תיהנו." אבל צחי בשלו.
אנחנו צועדים לכיוון הבית שלי לקחת את המפתח ששכחתי וצחי מתחיל לספר לי על אייל והירידה שלו בדת לאחרונה. מסתבר שהייתה לו חברה שממש דרדרה אותו, הם נפרדו וחזרו כמה פעמים ואז שלשום היא עזבה אותו "סופית" והוא ממש שבור מזה.
"נשמע רע," אני אומרת. האמת שמוזר לי לחשוב על אייל בתור אחד שמתאהב חזק, הוא נראה כזה שטותניק.
"לך היה מישהו כזה?" הוא שואל פתאום.
"מה זאת אומרת?" אני שואלת. אני יודעת למה הוא התכוון, אבל אני לא רוצה לחשוב על התשובה.
"מישהו ששינה את כל העולם שלך, שכל החיים שלך פתאום סבבו סביבו," הוא אומר, מפתיע אותי בישירות שלו.
"צחי אתה יודע שאף פעם לא היה לי חבר." אני אומרת. איך אני מעבירה נושא? אנחנו נכנסים לבית שלי.
"וזה ששלח לך פרחים?" הוא שואל. אני מסתכלת עליו ורואה שזאת שאלה שהוא רצה לשאול הרבה זמן, כנראה האלכוהול החדיר בו אומץ פתאום.
"לא, זאת הייתה אי-הבנה. אמרתי לך." אני אומרת קצת בכעס. אני לא רוצה להיזכר בזה.
"אז לא היה לך אף פעם משהו עם מישהו? ולא היית רוצה שיהיה לך?" הוא ממשיך לשאול בזמן שאני מפשפשת בארון המפתחות מנסה למצוא את המפתח לשער החיצוני של החנות. איזה דפוקה אני! השארתי את זה בבית של רינה.
"שירה?" צחי שואל.
"סליחה, מה שאלת?" אני עונה.
"שאלתי אם באמת אין לך שום דבר לאף אחד. אם לא היית רוצה מישהו שיהיה קרוב אלייך." הוא שואל שוב.
"צחי, אני לא מבינה למה אתה שואל אותי את כל זה." אני חייבת להספיק ללכת לרינה כדי שאוכל לנעול את השער של החנות בסגירה.
"אל תעשי את עצמך כאילו את לא יודעת." הוא אומר בחביבות יתר עם כוונות ברורות. זה מבהיל אותי קצת. "אני חיכיתי הרבה זמן להגיד לך את זה."
"להגיד לי מה?" אני שואלת, ומרגישה איך אני הולכת ונלחצת.
"את יודעת מה." הוא אומר בקול נחוש הפעם, משהו בטון שלו גורם לי להתרכז בו, אני מסתכלת עליו, רואה משהו אחר במבט שלו, לא צחי התמים שאני מכירה. זה קצת מרתיע אותי ואני חוששת ממה שהוא הולך להגיד.
"את יודעת שאני רוצה שננסה להיות יחד, ואני חושב שגם את רוצה את אותו הדבר," הוא אומר. "אל תגידי לי שכל הזמן הזה שבילינו יחד בחודשיים האחרונים לא גרם לך לחשוב על זה קצת." הוא מתקרב אליי קצת יותר מדי, ואני קופאת במקום. אני לא רוצה לפגוע בו.
"צחי... אני לא בטוחה..." אני מתחילה להגיד.
"אני יודע שאת לא בטוחה, גם לי זאת פעם ראשונה, אבל אני אף פעם לא הרגשתי ככה עם מישהי." ונראה כאילו הוא מבטא דברים ששמר לעצמו במשך זמן רב.
"צחי, אתה יודע שאנחנו חברים ממש טובים וממש כיף לי להיות איתך ובחודשיים האחרונים אתה ממש... הצלת אותי." עזרת לי לשכוח קצת את דרור. "אבל אני חושבת שזה יהיה טוב אם זה ימשיך ככה."
"זה יכול להיות יותר טוב," הוא מתקרב אליי פתאום, קרוב מדי. אני מריחה את האלכוהול נודף מפיו. "בואי ננסה שירה, בבקשה."
אני המומה, מה הוא עושה? תתרחק ממני!
פתאום הוא מקרב את שפתיו אל שפתיי ואני מעיפה את עצמי אחורה בבת אחת.
"צחי! לא!" אני אומרת בנחרצות.
"למה לא?" הוא כמעט מתחנן, "תנסי פעם אחת."
"אני. לא. רוצה." אני מדגישה מילה מילה, ובטוחה שאפשר לשמוע את הכעס בקולי.
הוא מסיט את מבטו ממני, חוסר הביטחון חוזר לעיניו והוא נראה מושפל. אני מרגישה אשמה.
"אני מצטערת צחי, אני חושבת שכדאי שתלך עכשיו." אני מנסה לרכך את הטון. הוא יוצא מהבית.
 
מה זה היה? אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו. אני יוצאת דרך הדלת האחורית לכיוון הבית של רינה כדי לא להיתקל בטעות בצחי המסכן.
מה הוא חשב לעצמו? לכפות את עצמו עליי? לנסות לנשק אותי? פתאום אני מרגישה שוב אשמה. אולי אני גרמתי לו לחשוב שאני רוצה? אולי זה שהחלטתי להפסיק לשמור נגיעה גרם לו לחשוב שאני מעוניינת? אולי זה כל הזמן הזה שאנחנו מבלים יחד. באמת לא יכול להיות קשר ידידותי אפלטוני ביני לבין אף אחד? אולי הרב של האולפנה באמת צדק?
אני מגבירה את קצב ההליכה לבית של רינה. אני מתקשרת לוודא שהיא לא לקחה במקרה את המפתח והיא לא עונה לי. אני מנסה שוב, אין מענה. אני מציצה בשעון ורואה שיש לי עשר דקות אז אני מחליטה בכל זאת לעבור דרך הבית שלה, רק ליתר ביטחון.
אני מנסה לצלצל בפעמון אבל הוא לא עובד, אז אני דופקת. איזה דפוקה אני, היא הרי בחנות וארז אצל חבר אז ברור שאין אף אחד בבית. למזלי יש לי מפתח גיבוי לבית שלהם בצרור שלי, אז אני פותחת את הדלת אבל היא עדיין נעולה. מישהו כנראה נעל את הדלת מבפנים בעזרת הבריח העליון. אני מקיפה את הבית, לראות מהחלון אם יש מישהו שיכול לפתוח לי.
מה שאני רואה מהחלון משתק אותי בבת אחת.
אני פותחת וסוגרת את עיניי כדי להיות בטוחה שאני לא הוזה.
אני לא הוזה.
על המיטה של רינה ואמיר שוכבים אמיר, ללא בגדים, ובצמוד אליו גבר ערום נוסף שאני לא מכירה והם מתגפפים.
בלב פועם בחוזקה ובחילה בלתי נסבלת אני בורחת כל עוד נפשי בי.
תחושת זוועה מציפה את כל גופי. כעס אימים מלווה בגועל מחליא והתמונה של אמיר עם מי-שזה-לא-יהיה נחבטים בראשי. בא לי לצעוק. בא לי לבכות. בא לי להרוג את אמיר. בא לי לחבק את רינה. לא יכול להיות שהסיוט הזה חזר אליי.
איך יכולת??
יימח שמך!
קללות קשות עולות לי בראש, כאלה שאף פעם לא העזתי לבטא או אפילו לחשוב. והתמונה המזעזעת מחדר השינה של רינה מייסרת אותי.
כמו חיות.
איך הוא יכול לעשות את זה? עם גבר?? זה כרת! עונש מוות! ועוד בחדר השינה שלהם. אין שום דבר שיכפר על מעשה כזה.
אני הולכת ברחוב כמו מטורפת, מתרחקת מהבית של רינה. מתרחקת מהזוועה. בלי לדעת לאן.
אני רוצה להחביא את עצמי, אבל ממה? אני צובטת את עצמי, מנסה להתעורר, לגלות שכל זה אינו אלא סיוט נוראי שמעולם לא קרה. הצביטה מכאיבה. שעת בין הערביים מוציאה אנשים לרחוב. ילדים חוזרים לבתיהם. אורות הבתים מתחילים אט אט להידלק. הכול נראה רגיל, אבל שום דבר כבר לא אותו דבר. כבר כמעט 18:30 ועברתי מספיק ליום אחד. קודם צחי, ועכשיו זה... אני צריכה לסדר את המחשבות, להעסיק את עצמי במשהו אבל הבגרויות כבר נגמרו ואין לי הסחת דעת מספקת. אני רוצה לדבר עם מישהו ואין לי עם מי. אני חושבת אולי לכתוב במחברת של אמא אבל אני יודעת שזה לא יספיק. אני מרגישה כל-כך בודדה פתאום. זוהי הפעם הראשונה שלהיות לבד זה כל-כך בלתי נסבל. אני לא יכולה לברוח מזה. אני לא יודעת איך, אבל אני חייבת למצוא דרך לעזור לרינה. אלוקים כאילו קורא את מחשבותיי ולפתע הטלפון שלי מצלצל וזאת כמובן רינה. אני שמה מיד את הטלפון על השתק. אני לא מסוגלת לדבר איתה עכשיו. לא אחרי מה שראיתי. הרטט השתתק ומיד לאחר מכן מגיע ממנה מסרון.
רינה: חיפשת אותי? שכחתי לעדכן אותך שהמפתח לשער אצלי ושבסוף ארז נשאר לישון אצל החברים אז אני כבר אשאר פה עד הסגירה.
אני מטמינה את הטלפון בחזרה בכיס. אני עוברת ליד התחנה של קו 24 לגבעת רם. האוטובוס בדיוק עוצר בתחנה.
זהו!
יום חמישי היום והספרייה הלאומית פתוחה עד תשע, אני בטח אמצא שם מידע על זה. בדרך כלל אני מוצאת מה שאני צריכה בגוגל, אבל אי אפשר באמת לסמוך על גוגל. כשאני מחפשת מידע אמין, בטח בנושאים רגישים – זה רק בספרים. אולי אמצא חומרים על ההלכה לגבי בעלים בוגדניים... הומואים. אני מתחלחלת כאשר המילה הזאת עולה בראשי. אני עולה לאוטובוס בהחלטה אימפולסיבית של רגע. באוטובוס אני כותבת לרינה תודה על העדכון ולפני שאני מספיקה לשלוח הטלפון שלי מודיע על ריקון הסוללה ונכבה.
יותר טוב. ככה אוכל לחשוב עם עצמי בשקט.
 
**
 
זהו זמן חופשת סמסטר באוניברסיטה והספרייה שקטה יחסית. אני עולה לאולם הקריאה "ישראל ויהדות" העמוס ספרים, מוצאת ספר מודרני על דיני גיטין, מתיישבת ומדפדפת בדפים המבריקים. לאחר כמה דקות אני מוצאת מאמר של רן רייכמן על יחס ההלכה היהודית לבגידה מצד גבר:
"אם האישה בגדה – הדבר מהווה עילה מידית לגירושין, באופן לפיו הבעל יוכל לכפות על האישה לקבל ממנו גט. זאת אף אם איננה חפצה בכך, ומעוניינת בשלום בית. במקרה כזה, בית הדין הרבני יחייב את האישה להתגרש, ללא כל אופציה לפיוס ולשלום בית ביניהם. לעומת זאת, אם הגבר הוא שבגד – אזי אם הוא בוחר בכך, הוא רשאי לבקש סליחה מאשתו ולנסות להגיע עמה לשלום בית. בית הדין בדרך כלל לא יחייבו ליתן לה גט ולהתגרש ממנה."
אני סוגרת את הספר בטריקה.
מה???
אני בטוח יכולה למצוא משהו יותר טוב. אני מחזירה את הספר ומטיילת לי בין שורות הספרים העמוסות עד לתקרה. אני מבחינה בספר הלכות שנראה מעניין, מתיישבת ליד שולחן בפינה מבודדת של הספרייה, מוודאת שאין אנשים מסביבי שיכולים לראות מה לקחתי ומתחילה לקרוא הלכות איסורי ביאה.
"אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק כל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה."3
אוקי.
מספיק.
למה זה נשמע כל כך מזעזע...
 
ישבתי שעה וקראתי וקראתי. נמשכתי לטקסטים הללו כמו ילדה חרדית שנקלעה לחדר שמודלקת בו טלוויזיה. חשבתי על זה שבכל הבגרות באישות שעשיתי לא היה 5% מהדברים שנתקלתי בהם פה. ואני חושבת לעצמי כמה מנותקים הדברים שקראתי מהמציאות של היום, ולבי יוצא אל הנשים שחיו פעם. מצד שני, האם באמת מצבנו היום הוא כל כך טוב? איזה סיכוי לעתיד טוב יש לרינה? איזה עתיד מחכה לי?
אני מניחה את מרפקיי על השולחן וטומנת את ראשי בידיי. אני מרגישה ריקה. אובדת עצות. לבד. אין לי את מי לשתף. אודליה בהודו. לספר למיכל זה לא שייך. אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת. גורלה של רינה נפרס לפניי בבהירות עכשיו, ואין דרך חזרה. אי אפשר לתקן את מה שנעשה.
בלי שאני רוצה ובלי שהייתי מוכנה לזה דמעות זולגות מתוך עיניי. הן הולכות ומתגברות ואני לא מצליחה לשלוט בהן. כמו מים שפרצו סכר ואף כוח בעולם לא יצליח לעצור אותם. אני מנסה לנשום עמוק, להעביר מסכים בראש. לייצב את עצמי איכשהו. אבל שום מחשבה משמחת לא מצליחה לעצור את הכאב. הנשימות שלי מאותתות לי שהתייפחויות קולניות בדרך.
דיי!
אני מצליחה לרסן את גל הדמעות הבא ויודעת שהרע מאחוריי, אם כי התחושה הכואבת עדיין לוחצת עליי מבפנים. אני מותחת את גבותיי למעלה לנסות לייבש את העיניים ולוקחת כמה נשימות עמוקות. אני ממקדת את מבטי בחלון הרחוק כדי להחזיר לעצמי את הבעת פניי הקודמת ומנגבת את עיניי באצבעותיי. הן נצבעות בשחור. לעזאזל עם האיפור של מיכל! אני לוקחת טישו מהתיק ומנסה לנקות כמה שאפשר בלי מראה.
פתאום אני שומעת מישהו מתקרב לעברי. אני לא רואה אותו ממש, אבל בשקט המופתי של הספרייה קל לשמוע שמישהו מחפש ספרים בסביבה. אני סוגרת את הספר בבת אחת והופכת אותו על פניו, כדי להסתיר את הכותרת המסגירה שלו. אני פותחת ספר אחר שנמצא על השולחן, ספר בנושא קליל יותר, משהו על סיפורי התנ"ך, ומשתדלת להיראות טבעית, כאילו אני שקועה בקריאה, וכך להסוות את עיניי האדומות.
מבעד לריסיי אני קולטת נעליים שחורות של גבר, שהגיע לשורת הספרים שבה אני יושבת. אני מרשה לעצמי הצצה קטנה. דמות מוכרת פוגשת את מבטי, והלב שלי עובר לפעום בקצב של 300 קמ"ש. עורך דין דרור שדה עומד מולי ונועץ בי מבט עמוק, שאני לא מצליחה לפענח. מבט שגורם לדם שלי כמעט לפרוץ החוצה מהוורידים ומעביר אותי לעולם אחר, שכולו רגשות סוערים המאיימים להפיל אותי אל התהום.
 
3 הלכות איסורי ביאה פרק כא, ט
 
 
ו
 
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:
(שיר השירים ב, י-יז)
 
"היי," הוא אומר בשקט אחרי כמה רגעים שנראים כמו נצח. הקול שלו נשמע כמו מנגינת שיר ערש מוכר ונעים לאוזניי.
"היי," אני קולטת שעצרתי את נשימתי ונושפת בבת אחת.
"מה את עושה פה?" הוא שואל.
אני בעצמי לא יודעת מה אני עושה כאן...
"מה אתה עושה פה?"
"זה המקצוע שלי" הוא מרים את ידיו האוחזות בספר ‘דיני גירושין ומעמד האישה במשפט העברי’. "הייתי בסביבה, אז קפצתי לבדוק משהו."
ברור. שאלה מטומטמת. אני משפילה מבט.
"שירה..." הוא לוחש. נראה שהוא רוצה להגיד לי עוד משהו אבל לא מוצא את המילים. אני מרימה את ראשי.
הבעתו משתנה. עיניו גדלות והוא מביט בי במבט שחציו אמפתיה וחציו חוסר אונים. "אני מפריע לך? את רוצה שאני אלך?"
"זאת ספרייה ציבורית. זכותך להיות פה." אני מסננת.
הוא נאנח, "בכית?" שיט. הוא קלט. בגלל זה הוא מרחם עליי פתאום. זו הפעם השנייה שאני מרגישה לידו ילדה חלשה ותלותית. אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת.
"לא." אני משקרת.
הוא מתקרב לשולחן שלי בתנועת גוף אלגנטית וזהירה. "אפשר?" הוא מצביע על הכיסא. אני מהנהנת, והוא מושך אליו את הכיסא שמולי ומתיישב. הקרבה הפיזית שלו אליי עושה את שלה, ואת המתח בינינו אפשר למשש. הוא נראה כמו בריאה מעולם אחר. אם עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, הרי שאת כל העשרה קיבל דרור שדה. השיער שלו מסורק לאחור וכמה קצוות סוררים גולשים על מצחו. חולצה תכלת מכופתרת עוטפת את פלג גופו העליון ומדגישה את חיטוביו ואת כתפיו הרחבות, הבנויות. הוא ללא עניבה וז’קט, ושני הכפתורים העליונים של החולצה שלו פתוחים. מכנס אפור כהה נתלה על מותניו בחגורה בצורה מגרה. הוא נראה כמו דוגמן. אני לא.
האמפתיה בעיניו מסממת אותי. אני לא מוצאת את הכוח להתרחק ממנו.
לא שוב...
"את שקרנית גרועה ביותר. אבל עוד לא ענית על השאלה הראשונה שלי." הוא אומר.
"לא ידעתי שתהיה פה, אם לזה אתה מתכוון." אני רוטנת. למה החקירה הזאת?
"לא חשבתי שאראה אותך שוב, אבל אני שמח שאת פה. זאת ההזדמנות שלי להתנצל על התקרית האחרונה..." הוא אומר את שתי המילים האחרונות בזהירות, בוחן היטב את תגובתי.
פרץ של צחוק בוקע מתוכי באופן בלתי רצוני.
"את צוחקת עליי?" הוא נראה מופתע ונעלב בו זמנית.
"כן. יש לך נטייה להתנצל על דברים שלא עשית. זה לא כל-כך מסתדר לי איתך. וזה... די משעשע."
"אני שמח שאני משעשע אותך," חיוך חושף גומות שיכול לכשף כל מי שנקרה בדרכו נמרח על שפתיו, "רק תרשי לי לשאול, אם זה בסדר, למה את מתכוונת ב’דברים שלא עשיתי’?" אני בטוחה שזה בדיוק הטון שבו הוא חוקר את הצד השני בבתי המשפט. המחשבה מעלה בי חיוך.
"אממ... איך אני אגיד את זה... בהתחלה אתה מתנצל שניסית להיות כנה איתי והרשית לעצמך להגיד דברים כי אני שיקרתי לך, ועכשיו אתה מתנצל כי אני... אני זאת שנתתי לזה לקרות... אני פיתיתי אותך." אני משפילה מבט. "אני זאת שצריכה להתנצל, אני לא יודעת מה עבר עליי."
הוא מכווץ את עיניו "פיתית אותי?"
"הרשיתי לך ללוות אותי הביתה, הכנסתי אותך לגינה. עברתי על איסור ייחוד." אני שופכת בפניו את כל המחשבות המודחקות שלי.
הוא מגחך. "ואף פעם לא קרה שהיית עם גבר לבד בגינה?"
"בטח שהייתי, אבל אתה שונה." מעצבן שכמוהו. זה לא מובן מאליו?
עיניו נפערות והוא נראה צמא למידע. "למה אני שונה?" הוא שואל בקול תמים. הוא עושה לי את זה בכוונה.
"אתה יודע בדיוק למה!" אני מטיחה בו. הוא נדרך במקומו בבהלה.
"אפשר להפסיק עם החקירה הזאת, בבקשה?" אני מנסה בטון עדין יותר. הוא פותח את פיו כדי לענות, אך קול אישה מבוגרת קוטע אותנו.
"סליחה," אני מזהה את הספרנית מהקבלה, "פה זה לא כנסת ישראל, רוצים לצעוק, זה ממש ממול." היא אומרת בכעס. אני נשענת מיד לאחור. שמה לב ששנינו הטינו את גופנו קדימה זה כלפי זה.
"כן, בוודאי," הוא מסתכל על התג שלה, "ד"ר קינן. אני מתנצל. אנחנו נדבר בלחש." הוא אומר בטון מלא גינונים והספרנית נמסה מיד. הכעס שלה מתחלף בחיוך מתנצל ופלרטטני למחצה כשהיא קולטת את היופי המושלם שעומד לנגד עיניה. בא לי לגלגל עיניים.
"תמשיכו ללמוד, חמודים, רבע שעה לסגירת הספרייה, אני לא אבוא להזכיר לכם שוב, אז תזכרו לצאת בזמן." היא אומרת והולכת.
"אז איפה היינו?" הוא לוחש לי, "אה, החקירה שלי. אני פשוט מנסה להבין אותך. את חידה בעיניי. את כל-כך סגורה ותמימה ועם זה כל כך אמיתית ו...שובת לב."
אני מסמיקה. דרור שדה חושב שאני שובת לב...
הוא נראה מופתע מעצמו על גילוי הלב "תראי, שירה, אני לא רוצה להרוס יותר ממה שכבר הרסתי ואני גם לא רוצה שתתייסרי בגללי. אני נישקתי אותך בלי לוודא שזה מה שאת רוצה, ואת לא עשית כלום חוץ מלהיות את. אני נסחפתי ברגע ו..." הוא מנדנד בראשו כמנסה להסיר מחשבה מעיקה, "בקיצור, זו לא את, זה אני." הוא מיישר את שפתיו הבשרניות המוקפות בזיפים קצרים ועבים ומדגישות עוד יותר את סנטרו המפוסל. העיניים שלי מטיילות על עצמות הלחיים הבולטות שלו ולרגע אני לא יכולה להתרכז במה שהוא אומר. "אני מתנצל שנישקתי אותך. שגרמתי לך לבכות," הוא אומר פתאום ברוך, עיניו רציניות וכנות.
הדברים שלו פורקים אותי מנשקי. כל מה שאני רוצה זה להרגיש את השפתיים שלו על שפתיי שוב. אני מרגישה את גופי הופך לג’לי ופי נפער כלפי מטה. "תנשמי, שירה," הוא אומר במבט מיוסר, "לפני שאני אעשה משהו שאני אתחרט עליו."
התשוקה שלי משתקפת בעיניים שלו ואני רואה שהוא נלחם בעצמו. "אל תתנצל, בבקשה. זה היה אחד הרגעים היפים ביותר בחיי." אני רוצה להרגיע אותו. ותוך כדי שאני אומרת את זה אני מבינה כמה זה נכון, ולא משנה כמה ניסיתי להדחיק את זה. הנשיקה עם דרור הרגישה כל-כך נכונה. עיניו בורקות והירוק בעיניו מעמיק, מסחרר, כמו יונים המנקרות על אפיקי מים.
"גם שלי," הוא אומר בעצב, "אבל אני לא ראוי לך, אני חייב לך לפחות את זה." הלחישה שלו נראית כאילו הוא אומר את הדברים לעצמו. אני המומה מגילוי הלב שלו. למה הוא חושב שהוא לא ראוי לי?
"על מה אתה מדבר? אם כבר זאת אני שלא ראויה לך," אני לוחשת.
הוא מכווץ עיניים, "את לא יודעת על מה את מדברת," הוא כמעט נוזף בי. "אני לא בנוי למערכות יחסים נורמטיביות."
מה?
פתאום בבת אחת האורות בספרייה כבים.
הספרייה נסגרה.
לא, זה לא יכול לקרות...
"פאק," הוא קורא וקם מיד, מנסה לגשש את דרכו ליציאה. העיניים שלנו עוד לא התרגלו לחושך והוא נתקל במשהו.
"יש לך פנס בטלפון?" אני צועקת לו. מבוהלת לחלוטין.
"הסוללה שלי מתה לפני שעתיים," הוא צועק בחזרה.
"אוי לא, גם אני בלי סוללה" שיט! זה פשוט לא קורה!
המצב לא יכול להיות גרוע יותר. אני מחליטה לקום לנסות למשש את מדפי הספרים כדי להתקדם לעבר היציאה. אני מוצאת את הדלת ודופקת בה בכל הכוח.
"מי-ש-הו שםםם?" אני צועקת בקול הכי חזק שלי.
אחרי כמה דקות של דפיקות ובעיטות בדלת ללא מענה כבר כואבת לי היד. אני שומעת את דרור מנסה להדליק את המחשב ולהרים את הטלפונים בדלפק הקבלה.
"Fucking Shit," אני שומעת אותו טורק את אחד הטלפונים בחזקה. זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מדבר באנגלית. יש לו מבטא אמריקני מושלם. איך לא ראיתי עליו את זה? אני לוקחת לעצמי רגע לעכל את הגילוי החדש ואז אני רואה את הצללית שלו מתקרבת לעברי.
"כל החשמל מנותק." הוא מתנצל. "מחכים לך בבית? אם לא תחזרי בקרוב מישהו ישים לב ויבוא לפה?" הוא שואל אותי בדאגה. הקול שלו רך, מרגיע, מעיד על שליטה.
"אבא שלי בחו"ל." אני אומרת.
"ואמא שלך? יש עוד מישהו שגר בבית שיודע שאת צריכה לחזור?"
"אמא שלי נפטרה. אני גרה לבד עם אבא שלי, מה איתך?"
"גם. לבד." הוא אומר את המילה לבד בקול מלנכולי ולבי מתכווץ. אחרי הפסקה קטנה הוא אומר, "אני מצטער."
"שוב אתה מצטער?" אני שומעת את עצמי צועקת עליו. "אל תגיד לי שאתה מאשים את עצמך גם בזה שסגרו אותנו פה."
"על אמא שלך." הוא צועק חזרה, "אסור כבר לבן אדם להביע חמלה?" קולו נשמע מיוסר, ועדיין רך להפליא.
"אה," אני מתרככת. איך אפשר שלא. "זה בסדר זה קרה לפני הרבה שנים. אני לא זוכרת הרבה."
"אפשר לשאול איך זה קרה?" הוא שואל בקול רך עוד יותר. אני לא אוהבת את הרחמים כשמגיעים לדבר על אמא שלי. וחוץ מזה מה הקשר עכשיו?
"השתגעת? זה באמת נראה לך מתאים עכשיו? אנחנו תקועים בספרייה חשוכה ומה שחשוב לך עכשיו זה לשמוע על אמא שלי?" אני אומרת בלחץ.
העיניים שלי מתרגלות אט אט לחושך ואני רואה את שפתיו מתעקלות לחיוך הקסם שלו. איזה יצור מתסכל. הידיים שלי כמהות לסטור לו, להוציא אותו מהשלווה המרגיזה שהוא שרוי בה.
"אני מאמין שיש לנו עד שמונה בבוקר להעביר פה את הזמן, אז כדאי שתתחילי לשפוך." אני שומעת את הזדוניות בקולו.
אני נאנחת ולוקחת לעצמי רגע לחשוב על הסיטואציה, הוא צודק. משהו בתוכי אומר לי לברוח לפינת הספרייה. אם לא, הלילה הזה לא ייגמר בטוב, אבל אני חסרת כוחות. חסרת יכולת להתנגד לו. עבר עליי יום כל כך... כל כך קשה. קודם בגרות, ואז צחי, אחר-כך אמיר ועכשיו הוא שהופיע משום מקום. והאמת היא שאני אסירת תודה על זה שהוא כאן איתי.
"את מפחדת ממני?" הוא שואל ברצינות.
אני שוקלת לרגע את שאלתו.
"לא. אני סומכת עלייך. מעצמי אני מפחדת." אני עונה לו בכל הכנות, ותוך כדי שאני מדברת אני מבינה כמה אמון יש לי בו, במישהו שפגשתי לפני בקושי חמש דקות.
"יופי. אני מבטיח לא לעשות לך שום דבר רע. אני לא רוצה לפגוע בך שוב." המילים שלו חודרות לתוכי ומעסות בסיבובים את רקותיי הלחוצות.
"אני יודעת. גם אני לא רוצה לגרום לך שוב להתנצל." אני אומרת בסרקסטיות, מנסה להאיר את האווירה בינינו.
הוא צוחק. "היית מתה שזה יקרה. אני סיימתי לקחת סיכונים איתך. יש לי הרגשה שבפעם הבאה ההתנצלות תהיה שלך," הוא אומר לי בטון של בובה-את-זאת-שרוצה-אותי. וזיק של אכזבה ניצת בתוכי. אני באמת לא רוצה שהוא ייקח איתי יותר סיכונים? אני נאנחת.
"מה שתגיד. אממ... אני הולכת לחפש לי מקום לשבת." פתאום אני מרגישה נבוכה וביישנית.
"אם זיכרוני אינו מטעני יש פה פינת פופים, בואי." הוא פוקד בקול החלטי ורך, ואני אחריו, סוללת את דרכי באפלה.
 
אנחנו מתיישבים על הפופים. אין שם אפילו לא חלון אחד שיעניק לנו מעט אור מבחוץ. ריח הספרים מורגש עכשיו יותר. כאילו חוש הריח התחדד בגלל התכהות הראייה. האוויר נעים הודות לפתחי האוורור שמגיעים מהתקרה הצפה. אני נשענת לאחור, משקיעה בפוף את כל כובד גופי ומנסה להרגיע את האדרנלין שזורם לי בדם. החושך עוזר.
"את בסדר?" הוא שואל בדאגה.
"ביחס למצב, נראה לי שכן." מה כבר אפשר לעשות. "מה איתך? אתה בטח מתבאס על ההפרעה המיותרת הזאת בדרך לפרק עוד משפחה." אני אומרת בציניות מוחלטת.
"חה." הוא מגחך "לא הייתי מנסח את זה כך אבל אפשר לומר שאת צודקת." הוא מפסיק לרגע ואז לוחש, כמעט לעצמו" אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט."
מה זה היה? עוד גילוי מטלטל על דרור שדה. קודם מבטא אמריקני, אחר כך יידיש מושלמת.
"האדם מתכנן והאלוקים צוחק," אני מתרגמת. סבתא עליה השלום השתמשה הרבה במשפט הזה. "מאיפה היידיש שלך? וגם האנגלית, אם כבר מדברים על שפות."
אני לא רואה כמעט כלום אבל נדמה לי שהוא מושך בכתפיו. הוא לא עונה.
פתאום אני מרגישה סופר-ערנית. אני חייבת לדעת את התשובה. השתיקה שלו עוד יותר מעודדת אותי לגרום לו לדבר. "לפני רגע דיברת ללא הפסקה, קרה משהו?" אני שואלת, "משהו לא בסדר?"
"לא. פשוט שום דבר מעניין. ההורים שלי היו מדברים איתי יידיש. ונולדתי בארצות הברית." הוא אומר בחוסר חשק
"היו מדברים?" ועכשיו כבר לא?
"הם לא ההורים שלי יותר מבחינתי, אנחנו לא בקשר כבר שנים."
אוי...
"מה קרה?"
"לא הסתדרנו." הוא אומר והטון שלו מבהיר שהוא לא רוצה לדבר יותר על הנושא.
"מתי עלית לארץ? העברית שלך מושלמת." אני שואלת.
"בערך כשהייתי בן 14," הוא עונה ביובש.
"לבד?" הסקרנות שלי רק מתגברת.
"שירה, שירה, שירה... נראה לי שקורה פה משהו לא הוגן. אנחנו פה כבר קרוב לשעה ואת לא ענית על אף אחת מהשאלות ששאלתי, וככה את מרשה לעצמך לארגן לי חקירה סובייטית?" הוא מתריס, ואני מסמיקה ומנסה להרגיע את עצמי בכך שבחושך הזה הוא לא יכול לראות. הוא צודק.
"מה אתה רוצה לדעת?" אני שואלת בשקט.
הוא מטה את גופו לעברי ואני נדרכת. "כל כך הרבה, אני לא יודע מאיפה להתחיל." הוא אומר בעליזות, מצב רוחו השתנה פתאום. הוא חזר להיות דרור הכריזמטי, המלא ביטחון. "נתחיל בשאלה האחרונה שלי, מה קרה לאמא שלך?"
"נרצחה בפיגוע טרור. לפני הרבה שנים." אני מטה את ראשי אחורה ובוהה בחלל. אני יודעת שעכשיו יתחילו הרחמים.
"פיגוע? איזה פיגוע?" הוא שואל.
"הפיגוע בשוק. במחנה יהודה." אני עונה.
"זה באמת היה מזמן, 1997 אם אני זוכר נכון. היית בת 5 או 6 אז. את זוכרת את זה?" הוא שואל בביטחון. ברור לו שזה לגיטימי לשאול, וזה דווקא מרשים אותי. בדרך כלל אנשים לא מעזים לשאול יותר מדי שאלות כשאני מספרת, אלא משתתקים מיד. משהו בקולו גורם לי לדבר.
"זה קרה קצת לפני יומולדת שש שלי. וזה לא משהו שאני אי פעם אשכח, זה כמעט כל מה שאני זוכרת מאמא שלי," דמותה השותתת דם של אמי צפה בזיכרוני. "זה ואת הממתקים שאכלנו שם בפיצוחי מזרחי ממש לפני שזה קרה," אני לוחשת.
"את היית שם כשזה קרה?" הוא אומר מזועזע.
"כן, אבל רק נפצעתי בקטנה," אני מרגישה צורך להרגיע. "או שלא בקטנה, אולי נדפק לי משהו בראש. זה יכול להסביר למה אני לא יכולה לזכור פרט בסיסי כל כך כמו שעת סגירת הספרייה," אני רוטנת. "בכל אופן, זה הסיפור. עכשיו איפה היינו? עלית לארץ?"
הוא נאנח.
"עליתי עם אחותי," הוא זורק ומיד מעביר נושא. "ואני רק התחלתי, גברת קליין. דומני ששאלתי עוד כמה שאלות קודם שנותרו ללא מענה."
אני צוחקת. "דומני? אתה אמרת עכשיו דומני?"
הוא מכווץ את עיניו, תווי פניו המושלמים הולכים ומתבהרים. "דומני שאת צוחקת עליי," שיניו הלבנות נחשפות.
"דומני שאתה צודק." אני עונה בחיוך מתרחב של ילדה מפגרת.
"דומני שרציתי לדעת מה את עושה בספרייה ולא אמרת לי." הוא ממשיך בטון העליז.
"דומני שרוב האנשים באים לספרייה בשביל לקרוא, ודומני שאין זה מתאים לאדם כה משכיל במעמדך לא לדעת את זה."
"משכיל במעמדי? מחמאה ממך, איך קרה שזכיתי?" הוא אומר בטון רך, חושני. אני רועדת.
"זה לא מתלבש עלייך יפה, לשחק אותה צנוע פתאום. כאילו שאתה צריך שאני אגיד לך את זה." אני אומרת, ובאותו הרגע ממש כבר לא בטוחה שאני צודקת. אולי הוא דווקא כן צריך לשמוע את זה?
הוא שותק, אחר כך פותח את הפה כדי להגיד משהו ומיד סוגר, ואז פותח שוב. "אז אפשר לשאול מה באת לקרוא בספרייה? הרי הבגרויות שלך כבר נגמרו אם זיכרוני אינו מטעני." לעזאזל. איך הוא יודע?
אני שותקת. לרגע אני שוקלת להמציא משהו אבל אין לי ספק שהוא יעלה עליי. איך אני אגיד לו שבאתי לחפש מקורות על בעלים שבוגדים עם גברים? אני נזכרת במראה הבגידה של אמיר ומרגישה את הדמעות המלוחות עולות ומאיימות לפרוץ החוצה, אני חונקת אותן בפנים.
"את יודעת, רוב הבנות שאני מכיר לא מפסיקות לדבר, ואיתך צריך להילחם כדי להוציא פיסת מידע פשוטה. איך את מסבירה את זה?" הקול שלו כל-כך רך, כל כך נעים.
מה בדיוק אני עונה על זה? פתאום אני קולטת שגם הוא, בדיוק כמוני, לא חושף מעצמו הרבה. אני מסתכלת עליו. העיניים שלנו נפגשות בחושך, עיניים עגולות, תמהות, חוקרות. כל זוג עיניים מנסה להבין ולפענח את זוג העיניים השני.
"אולי בקטע הזה אנחנו דומים." אני לוחשת.
הוא נאנח ומבטו מעמיק. "חשבתי שאמרת שאין בינינו שום מכנה משותף." הוא לוחש לאט, שפתיו זזות כמו בהילוך אטי, נוגעות-לא-נוגעות זו בזו. הוא מטה את גופו קדימה לעברי. עיניו לא זזות מעיניי. צמרמורת עוברת לי בכל הגוף. קצב הלב שלי עולה מעוצמה 1 לעוצמה 1000.
ופתאום אני לא יכולה לשאת יותר את הריחוק בינינו. אני קולטת שאני נשענת קדימה, מצמצמת את המרחק בינינו כמעט לאפס. אנחנו כל כך קרובים, אני יכולה להריח את הנשימה שלו, להרגיש את הנשיפות שלו מלטפות את פניי, והפנים שלנו עדיין לא נוגעים זה בזה. הריח מעורר את תחושת השיכרון המוכרת מהפעם שעברה, תחושה שהייתה רדומה יותר מדי זמן. אני מסתכלת לו בעיניים. לפתע הן מתמלאות פחד, אבל הוא לא זז. עיניו רק גדלות יותר ויותר ואפילו בחושך הצבע שלהן כל כך יפה. הפחד בעיניו הופך לחרדה של ממש. הוא נלחם בעצמו. זה שובר את כל המחסומים שלי.
אני משליכה את עצמי עליו.
השפתיים שלי נצמדות לשלו, מפחדות להידחות. מתחננות, מבקשות. פרץ של תשוקה עולה מכל נקודה ונקודה בגופי, מכל פעימת לב, שורף כל מחשבה, כל זיכרון, כל היגיון. פתאום אני מרגישה צורך חזק לטעום אותו. הוא מצטרף אליי. שפתיו מושכות בעדינות את שפתי התחתונה. הנשימות שלנו מתמזגות, בקצב הולך וגובר. אני שמה לב שאני יושבת עליו, לא זוכרת איך הגעתי מהפוף לחיקו. הוא מערסל אותי בזרועותיו ובה בעת ממשיך למזג את שפתיו המחוספסות, הבשרניות, בשלי. אני מחככת את שפתיי בשלו. הוא מפסק את שפתיו, מכריח את שלי להיפתח ומושך אליו את שפתי העליונה. התחושה עילאית.
פתאום הוא שולח את שתי ידיו אל ראשי ומחזיק את פניי, אגודליו מלטפות את הלחיים שלי והוא מנתק אותי ממנו בעדינות.
"שירה," הוא לוחש, מתנשף, "את בטוחה שאת רוצה?" הקול שלו לחוץ, מתחנן. חוסר אונים מהול בעצב. והשאלה שלו גורמת לי לרצות אותו עוד יותר.
"כן," אני אומרת בביטחון. כנראה בזכות החושך. אין דבר שאני רוצה יותר ברגע זה. "תמשיך, בבקשה." אני. פשוט. רוצה. עוד.
הוא לא מוסיף דבר. שפתיו מתאחדות מחדש עם שלי. עדינות, נזהרות אבל גם מתחננות למשהו, אני לא יודעת למה. אני עוצמת את עיניי לספוג את התחושה. הוא מעביר את ידו הימנית אל אחורי ראשי, תומך בעורפי ומשכיב אותי אחורה. השפתיים שלנו לא מתנתקות זו מזו לאורך כל הירידה אל הפוף הרך. ידיו חופרות מבעד לצמתי, הוא מגלגל את הצמה בכף ידו ומושך מעט בעדינות. אני פותחת את עיניי ורואה את עיניו עצומות בחוזקה. לפתע הן נפתחות ומגוון רגשות שונים ואינטנסיביים עוברים בהן. פליאה, השתאות, הערצה, תשוקה, חרדה, פחד. אני מרגישה שוב צורך להרגיע, לנחם, לאחות את השברים שמשתקפים בעיניו, ואני נותנת את כל כולי לנשיקה הזאת. לדרור שדה. האדם היחיד שהייתי רוצה להיות איתו עכשיו. האדם שאני כמעט לא מכירה ובכל זאת מרגישה כל-כך קרובה אליו. המגע איתו מרגיש כל-כך נכון.
אני לא מפסיקה לנשק אותו, להרגיש את שפתיו. נסחפת אליו כמו בים סוער בלילה שחור. הוא מחזיר לי נשיקות עדינות, אטיות, נעימות. אני עוצרת מדי פעם רק כדי לנשום אותו, למלא את הריאות שלי בניחוחותיו המשכרים. אני רוצה למחוק את היום הזוועתי הזה ממני. אני רוצה שהוא ימשיך לנשק אותי וינקה את כל הפחדים שלי, את כל הכאב, עד תום.
אנחנו מתגלגלים למטה, לשטיח מקיר-לקיר הפרוס לאורך החדר. הידיים שלי מגיעות אל עורפו, נאחזות בו, מצמידות אותו אליי. דרור שוכב על השטיח, ואני מעליו. לפתע ידיו נשלחות אל מותניי מעל החולצה, תופסות, מלטפות, מעסות. החולצה שלי עולה מעט, והבטן שלי מתחככת בבטנו הקשה, החמה. אני רוצה להיצמד אליו עוד יותר, להרגיש אותו. כל הגוף שלי בוער, נשרף באש, משווע אליו. אבל אני לא יכולה. משהו עוצר אותי. זה יותר מדי.
מה-לעזאזל-אני-עושה?
פתאום, הדמעות החנוקות מקודם צפות ועולות בלי אזהרה מוקדמת.
לא שוב!
השפתיים שלי נעצרות. אני שואפת ונושפת נשימות קצרות וחנוקות. אני מרגישה את משקל גופי שוקע עליו, ידיי אוחזות בכתפיו המוצקות.
"אני לא יכולה יותר," אני משתנקת.
הוא מפסיק מיד, מתיישב תוך כדי שהוא מחזיק בי, מייצב אותי יחד איתו לישיבה. הוא מרחיק את ראשו ממני. ידיו עדיין תומכות בי. הסחרור שלי משתקף גם אצלו. עיניו אינטנסיביות, אישוניו גדלים.
"את בסדר? פגעתי בך?" הוא לוחש לי בדאגה. ידו הימנית מלטפת את פניי.
"לא. ההיפך. אני כל כך רוצה להמשיך. אבל אני לא יכולה. זה לא בסדר." אני נלחמת בעצמי לא להמשיך לנשק אותו. אני מרגישה כל כך נפשעת, כל כך טמאה, ועם זה כל-כך טהורה.
עיניו מתמלאות הבנה ומשהו שנראה לי כמו רגשות אשמה. אנחנו עדיין על השטיח. הוא משעין את ראשי על קצה הפוף ומביט בי מלמעלה ותוך כדי כך ממשיך לתמוך בראשי בידו השמאלית וללטף את פניי בידו הימנית. הוא מנגב באגודלו דמעה קטנה שזלגה לעבר אוזני, ואז לוחץ אותה לפיו וטועם אותה. הפה שלי נפער.
"אפילו הדמעות שלך טעימות." הוא אומר בטון חולמני. אני מסמיקה. "את בוכה בגללי?"
"ממש לא," אני ממהרת להרגיע. "עבר עליי יום קשה. אני מצטערת. תודה שאתה דואג לי." סוף סוף אני מצליחה להודות לו, הוא כל כך טוב אליי. כל כך עדין איתי. מתי מישהו התייחס אליי ככה? אני לא מצליחה להבין למה הוא עושה את זה.
"בגלל זה בכית קודם? ספרי לי למה." הוא פוקד תוך כדי שהוא מסיט קווצת שיער סוררת מפניי אל מאחורי האוזן. המגע שלו כל כך נעים, כל כך מרגיע, אני מתמסרת אליו, נותנת לו להרפות את כל מערכת העצבים שלי, המתוחה מאירועי היום האחרון. לפתע הוא מושך בגומייה של הצמה שלי ופורם אותה באצבעותיו, משחרר את שערי להילה סתורה שגולשת סביב ראשי.
"הייתה לי איזו אי-הבנה עם חבר שלי." אני מחליטה לספר את זה, לפחות זה לא שקר וככה אולי זה יכסה את הנושא השני. עיניו מתקשות.
"יש לך חבר?" הוא כמעט צועק.
"לא. לא." למה הוא תמיד מסיק דברים הזויים? "התכוונתי חבר טוב, ידיד. אתה יודע, לא בן זוג. אף פעם לא היה לי חבר."
"אוקי, תמשיכי." הוא מושיב אותי על השטיח ומזיז את אחד הפופים אל מאחורי הגב שלי כדי שאוכל להישען, ואז הוא מתיישב ונשען בעצמו.
"זהו. אין מה להמשיך. יצאנו כמה חברים לחגוג את סיום הבגרויות. בסוף הוא ליווה אותי הביתה וכנראה חשב שמתפתח בינינו משהו ואני לא. היה לא נעים ונגמר." למה אני בכלל מספרת לו את זה?
עיניו מתכווצות. "חשבתי שעברנו את שלב השתיקה. את מסתירה ממני משהו, זה לא נגמר בזה." הוא מאשים.
אני מסמיקה.
"הוא ניסה לנשק אותי. הנה, מרוצה?" אני מתעצבנת.
"בן זונה!" הוא מטיח בכעס.
"ששש!" אני קופצת. ידעתי שאסור לי לספר לו. "אל תדבר עליו ככה, הוא ממש אדם טוב." אני מתרחקת ממנו פתאום, מסיטה את גופי הצדה. "זה ממש לא מעודד אותי לספר לך דברים."
"את צודקת." הוא מתנצל. "אז הוא לא נגע בך מעבר לזה?" קולו אינטנסיבי, דורש לדעת.
"לא!" אני נאנחת בקול, "אפשר בבקשה לעבור נושא?"
"עוד לא. יש עוד משהו שאת לא מספרת לי. איזה ספרים בדיוק באת לקרוא כאן?"
אני משפילה מבט.
"שירה, אם את לא רוצה לספר תגידי, אבל אל תסבני אותי." הוא נשמע מרוחק עכשיו. אשמה נובטת בתוכי והריחוק שלו מפחיד אותי. אני לא רוצה שיהיה כל-כך קר ונוקשה אליי.
"אתה ממש יודע לקרוא מחשבות, הא?" אני מנסה בטון מתנצל, "אני לא רוצה לסבן אותך. פשוט אני חושבת שזה לא יהיה מקצועי מצדי לשתף אותך, כי איכשהו אתה קשור..." הוא מתמקד בי, כל תשומת לבו מופנית אליי. "וגם אני בעצמי עוד לא הספקתי לעבד את מה שקרה." הכאב עולה שוב בתוך גופי, מאיים להציף את הדמעות החנוקות.
הוא מתקרב אליי, לוקח את כף ידי ועוטף אותה בשתי כפות ידיו. "אז זה בכל זאת בגללי. אני יכול לבקש שתגידי לי מה עשיתי כדי שלפחות תהיה לי הזדמנות לתקן?"
הבקשה שלו ממיסה אותי, איך הוא יכול להיות כל כך דרור שדה העורך-דין-הכריזמטי-היפהפה-והכל-יכול מצד אחד, ומצד שני כל כך עדין ורגיש ופגיע ו...ממיס? אולי ככה הוא מצליח לכבוש עוד הרבה בנות. אולי בכלל יש לו מישהי? המחשבה מעציבה אותי אז אני מסלקת אותה מיד. העיניים שלו מפצירות בי לדבר. הן כל כך יפות וטובות.
"זה לא אתה. זה קשור לרינה, אחותי. אתה יודע... אמיר בעלה..."
"חשבתי שהכול הסתדר." הוא קוטע אותי. היד שלו לא עוזבת את היד שלי.
"כן. כך זה נראה, ורינה באמת החליטה לחזור לשגרה, אבל היום הגעתי אליה במקרה הביתה בלי להתקשר קודם, ותפסתי את אמיר בוגד בה במיטה שלהם." אני מספרת, ומשום מה מרגישה טוב לשחרר את המידע הזה, לשתף אותו עם עוד מישהו. "רינה עוד לא יודעת."
"אני מבין." הוא מהדק את שפתיו לקו ישר ולוחץ את כף ידי, מעביר את אגודלו על מפרקי אצבעותיי שולח זרמי חשמל מרגיעים לכל גופי. "בטח היה לך קשה לראות."
אני משפילה מבט. "כן. מאוד."
"את הכרת אותה, את המאהבת?" הוא שואל.
"לא. וזה היה מאהב. גבר." התמונה המגעילה צפה ועולה בזיכרוני, אני בטוחה שהוא מרגיש את הגועל שמשתקף ממני בתגובה לסיטואציה.
ציפיתי להלם מצדו. אבל ארשת פניו נשארה אדישה ורגועה. עיניו בוהות לחלל. ברור, הוא בטח מתעסק בדברים יותר גרועים. למה שזה יזעזע אותו.
עיניי סורקות את פניו. הוא שקוע בעצמו כמה רגעים ארוכים, ממשיך לעסות את כפות ידיי בסיבובים עדינים. עפעפיי צונחות באטיות ואני מתמכרת למגע המתוק. אט אט אני מרגישה את כל גופי רפוי, משוחרר, כאילו משהו הכאיב לי קודם ועכשיו הכאב נעלם. ברגע נוסף של חולשה אני טומנת את ראשי בחזהו והוא לא מתנגד, ההיפך, הוא מאמץ אותי אליו. פעימות לבו הסדירות מגיעות לאוזניי בקצב מרפא, מזכך. כמו תרפיה. אני חושבת על נער עזוב שבא לארץ כמעט לבדו. מנסה לפענח למה ומה קרה לו שהוא כל-כך סגור לגבי העבר שלו, ולמה הוא בחר לעשות את מה שהוא עושה היום.
הצללים בחדר מתבהרים. עיניי התרגלו לחושך. אני מביטה סביב אל מדפי הספרים העמוסים והמגירות הגדולות המכילים את אוצרות התרבות וההיסטוריה של העם היהודי.
"את עייפה?" דרור שואל וממשיך לסרק את שערי באצבעותיו המיומנות.
"לא ממש." אני רוצה להיות איתך...
"אכפת לך שאני אסתובב קצת? אף פעם לא הייתה לי נגישות כל-כך קלה לכל מה שיש פה." הוא אומר בקול חולמני. אני רק רוצה שהוא ימשיך את המגע הנעים-נעים הזה בשיער שלי, אבל סקרנותי גוברת, מעניין מה הוא רוצה לחפש.
אנחנו קמים ומהלכים במקום שבו טמונה היסטוריה בת אלפי שנים של העם היהודי, דרור מוצא מנורה ניידת של תאורת חירום ומדליק אותה ואז פונה לכניסה ופותח את המגירות שמאחורי הדלפק הסגור. הוא מוציא קלף ישן בתוך ניילונית ומראה לי.
"תראי, זאת כתובה מ-1617, מאמסטרדם."4 אני מביטה בקלף שנראה בדיוק כמו כתובה של היום מעוטר בגפנים ופרחים ולמעלה שני מלאכים עמומים מחזיקים בספר תורה.
"נראה קצת נוצרי, לא?" אני מכווצת את עיניי.
הוא מהנהן. "כל הדתות העל-אנושיות, של אלוהי-שמים, הן אותו דבר. זה רק מוכיח את זה."
הוא מחזיר את הקלף למקום ולוקח קופסה לבנה ובתוכה ספר קטן ועב-כרס שנראה כמו סידור ישן מאוד. העיניים שלו בורקות בהתלהבות הוא פותח את הסידור. הוא מעיין בו עד שהוא מוצא משהו ומראה לי.
"ברכות השחר?" אני שואלת. איך הוא כל-כך בקיא?
"תקראי פה." הוא מצביע על אחת הברכות.
אני קוראת.. ‘ברוך שעשיתני אישה ולא איש’ אה זה... אני מחייכת.
"אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו כאלה מתקדמים היום, שאנחנו מעזים לבקר ולעשות שינויים בחברה הפטריארכלית, אבל הסידור הזה נכתב באיטליה כבר ב-1480,5 הרבה לפני התנועה הפמיניסטית." הוא נראה כל-כך מלא עניין ולהט. החכמה והידע שלו סוחפים אותי.
"לא חשבתי עלייך כפמיניסט," אני מודה.
"כדי לעשות מה שאני עושה, אני חייב להיות," הוא אומר. "אבל אני לא בעד כל הנשים, תלוי איזה." הוא קורץ אליי ואני מסמיקה.
אנחנו ממשיכים להלך עוד ועוד במסדרונות הספרייה ודרור מראה לי עוד ועוד גילויים היסטוריים מפתיעים. אני נדהמת מכמות הידע שיש לו והתשוקה שלו להבנה התרבותית נדבקת בי.
אנחנו מוצאים כרזה מלפני מאה שנה שמפרטת את שמות פרטי הלבוש של האישה בעברית.6
"אשתו של אליעזר בן יהודה הוציאה את זה." הוא מעיין בכרזה. "היא עשתה את זה כדי לעצבן את הרבנים על שימוש זול בשפת הקודש, ריקה תאהב את זה." הוא מגחך.
"ריקה?" אני לא מבינה, הייתי חושבת שדווקא הוא זה שיאהב כל דבר שנעשה כדי לעצבן את הרבנות.
"אחותי, היא בענייני אופנה." הוא מסביר וחיוך חם עולה על פניו כשהוא מדבר עליה.
"אה..." אני נדבקת בחיוכו ואז פי נפער לפיהוק רחב.
"עייפתי אותך, בואי, נחזור לפופים." הוא מחזיר את הכרזה למקום ולוקח את ידי בידו.
אני מרגישה כל-כך מותשת פתאום, ועם זאת, אני לא רוצה להירדם, אני רוצה להמשיך להיות איתו, לראות אותו, לשמוע אותו. אני מרגישה בתוך חלום נעים ומפחדת שאם אירדם, אני אתעורר והכול ייגמר. בידו הפנויה הוא מצמיד שלושה פופים יחד ואז מתיישב, מושך אותי אליו וגופי נטמן בטבעיות בחיקו החם, שעכשיו כבר קצת יותר מוכר. הוא מחבק אותי אליו בעדינות, גבי נשען על ידו והוא מלטף את הכתף שלי באצבעותיו המשוחררות. אני מרשה לעצמי לשאוף את ריחו המשכר עמוק עמוק לריאותיי, ובתוך כמה רגעים העייפות מכריעה אותי ושולחת אותי לשינה מתוקה, רגועה, נטולת כל כאב ודאגות.
 
**
 
אני מתעוררת פתאום, בלי לדעת איפה אני או מה השעה.
אני בספרייה הלאומית. חושך מוחלט. זרועותיו של דרור שדה מקיפות אותי. שמאלו תחת ראשי וימינו מחבקת אותי. הוא לא ישן. אוויר קריר של קיץ ירושלמי מגיע מפתחי האוורור ואני רועדת מעט. אני מרגישה את גופי מתערסל בזרועותיו כמו שמערסלים תינוק. פיו נושק לשערי, גופו חם.
"קר לך?" הוא לוחש בקולו המוזיקלי, הרך.
אני מנידה בראשי לשלילה אבל הוא מאמץ אותי אליו עוד יותר. עוטף אותי בידיו החזקות. אני מרגישה כל-כך מוגנת, כל-כך בטוחה. הוא מנשק אותי שוב ושוב בקדקוד ראשי. אני מחייכת מאושר. התחושה כל-כך נעימה.
בפעם הבאה שאני פותחת את עיניי הספרייה מוארת, ואני מוצאת את עצמי שוכבת על שני פופים מחוברים, מכוסה בפשמינה. כנראה של אחת הספרניות. לבד. שעון היד שלי מראה 6:23. אני קמה מיד ומסתכלת במהירות סביבי.
אולי מישהו ראה אותנו?
אין לי זמן להתעסק בזה, אני חייבת לצאת מפה. אני הולכת מהר לשולחן שישבתי בו אתמול לקחת את התיק שלי עם הטלפון המת. הדלת פתוחה. יופי, אני חייבת להגיע לשירותים.
מהמראה מביטה בי אותה ילדת אולפנה חיוורת, בשיער סתור, עיניים חומות גדולות ואיפור מרוח. שכחתי בכלל מהאיפור. מיכל והשטויות שלה. אני מעבירה את אצבעותיי בשיערי בתנועת סירוק ומשם מעבירה אותן אל שפתיי המוכתמות באודם עז טבעי ולא רגיל. אני חושבת שרק לפני כמה שעות השפתיים שלי היו על אלו של דרור והלחיים שלי מתלהטות. אני ממלאה את נטלת הפלסטיק הפשוטה שמחוברת בשרשרת אל השיש ונוטלת נטילת ידיים של בוקר. ימין ושמאל שלוש פעמים, אני מברכת את הברכה ושופכת את שארית המים אל הכיור, מרגישה צרימה ליטול ידיים ולברך אחרי מה שעשיתי בלילה... אני ממהרת לשטוף את פניי במעט מים קרים למחוק את השינה ואת שאריות האיפור. אוף. זה לא יורד עד הסוף. אני מתייאשת ומיישרת את החולצה הירוקה של מיכל.
רגשות האשמה שהציפו אותי אחרי הנשיקה הראשונה שלנו חבויים עמוק עמוק בפנים. נשארה רק התחושה המתוקה, כזאת שצובעת את כל קיומי בצבעים חיים של קשת בענן.
ביציאה מהשירותים אני מחליטה להציץ לשירותי הגברים לראות אם הוא שם במקרה. מבעד לקיר אני רואה אותו עומד ליד הכיור, גבו אליי. הוא אוחז בנטלה הזהה שנמצאת על השיש ובטבעיות ממלא אותה ונוטל את ידיו, מתחיל ביד ימין ונוטל שלוש נטילות בכל יד לסירוגין. בדיוק לפי ההלכה. הוא מנגב את ידיו ושפתיו ממלמלות ברכה.
וברגע אחד הכול ברור.
דרור שדה היה פעם דתי.
 
4  כתובה. אמסטרדם, הולנד, שע"ז. מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא, בנדיבות קרן יסלזון 
5  סידור. פריצול, אברהם בן מרדכי ; פרויברגר, ה ; קירשטין, סלי ; גוגנהים, פליכס ; פורמיגיני, ישראל חיים; ר"מ (1480) הספרייה הלאומית
6 מקור: הספרייה הלאומית
 
 
ז
 
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם:
(שיר השירים א, ז)
 
הוא מסתובב לצאת מהשירותים ואני מתחבאת מיד במסדרון מלאת רגשות אשם על המציצנות שלי. הוא מגיע מולי, ואני יכולה לבחון אותו. ארשת פניו רעננה, עיניו בורקות, שערו מקפץ בבלגן-מאורגן על מצחו. הוא נראה טוב מתמיד, איך הוא עושה את זה על הבוקר? ועוד מחוץ לבית... אני מרגישה פתאום כל כך ביישנית וחסרת ביטחון.
"הנה את," הוא אומר בהקלה, "חזרתי להעיר אותך וחשבתי שברחת."
"רק הלכתי לשירותים." אני מבולבלת ממבטו המבוהל. ראשי נשען אחורה על הקיר, ואני ממשיכה להביט בו מלמטה.
"העיקר שאת פה, האבטחה הגיעה בשש ופתחה את הבניין אז ירדתי למטה להסביר להם מה קרה. איך ישנת באמת?"
אני מסמיקה. הוא מתקרב אליי ומעביר את אחורי אצבעות ידו על לחיי, בקו של הסומק. עיניו חודרות אליי, מותירות אותי ללא יכולת לנשום באופן סדיר.
"אני לא זוכרת מתי ישנתי כל כך טוב." אני מחייכת, מתרפקת על מגע ידיו.
"גם אני לא." הוא אומר בקול חולמני. "בואי, אני אקח אותך הביתה." הוא מושיט לי את ידו אבל אני מהססת לאחוז בה. הוא קולט מיד את הפחד שלי.
"אל תדאגי, אין פה אף אחד." אני מרגישה שקופה.
אני מניחה את ידי בידו, ואנו צועדים בטבעיות לכיוון החניה. ברכב המנהלים המפואר שלו הוא מקרב את כף ידי אל פיו ומנשק את מפרקי האצבעות שלי. "היד שלך מתאימה בדיוק ליד שלי," הוא מחייך, "קשה לי לעזוב אותה, אבל אני צריך לנהוג." הוא משחרר לי את היד.
צמרמורות חולפות בכל אברי גופי. איך הוא יכול להגיד את הדברים הכי רומנטיים ברגעים הכי... הזויים. "חשבתי שאתה לא יודע לתפקד במערכות יחסים." אני עוקצת.
הוא מגחך, "אני באמת לא." הוא מתניע את הרכב ומתחיל לצאת מהחניה. "את כל-כך תמימה, תמימה מדי. את לא צריכה להיות איתי. אבל אין לי כבר את הכוח לשמור ממך מרחק." הוא אומר בעצב.
הלב שלי נמס. "אני לא רוצה שתתרחק ממני. אני רוצה להכיר אותך טוב יותר." אני מפצירה בו. מבטו נעוץ הרחק בכביש, וראשו מלא מחשבות קודרות.
ושוב, אני מקבלת הצצה אל מתחת למסכה שלו. דרור שדה חושב שהוא לא ראוי לי. או לכל אחת אחרת. המילים של הרב אבנר בשיעור אישות נשמעות בראשי, "כשאתן מדברות בערב שבת עם הבנים בבני-עקיבא, הם לא חושבים על מה שאתן חושבות." אולי הוא מהסוג שמחפש רק מין מזדמן? לזה דרור מתכוון?
אני מעבירה בראשי את אירועי הלילה האחרון, את הפגישה האקראית שלנו בטחנה הקפה ונזכרת בנימוסים שלו, באדיבות שלו, בדאגה הכנה שלו. אני חושבת על גברים אחרים שהכרתי, איתן למשל, אף אחד מהם לא נהג בי בכל כך הרבה כבוד, זה פשוט לא מסתדר.
"אפשר לשאול אותך משהו?" אני מנסה לשאול בעדינות, מפחדת להעכיר את מצב רוחו עוד יותר.
"בטח," הוא אומר ברוך.
"אתמול, ש...היה לי קשה להמשיך." אני מגמגמת, "למה לא המשכת בכל זאת?" פניו מתעוותות בגועל לשמע שאלתי.
"זה מה שאת חושבת?" הוא כועס. שיט. "את חושבת שאני מפלצת שתעשה משהו בניגוד לרצונך?" הוא תוחב את ידו השמאלית בשערו, "חשבתי שאת סומכת עליי."
"כן. אני סומכת עלייך. מאוד. לא הייתי צריכה לשאול את זה, אני מצטערת."
הוא נאנח.
"תודה שדאגת לי אתמול בלילה." אני מנסה להאיר את האווירה הכבדה שנהייתה באוטו.
"העונג כולו שלי." הוא מחייך את חיוך הגומות שלו, כמה קל לשנות את מצב הרוח שלו.
גלגל"צ מנגן ברקע שלום חנוך והאווירה בינינו רגועה. פקקי הבוקר מתונים בגלל חופשת הקיץ. העובדה שיום שישי היום והשעה עוד לא שמונה בבוקר תורמת גם היא לתנועה הזורמת. בשניות ספורות אנחנו כבר במושבה, מובן שאני לא צריכה להדריך אותו איך לנסוע, מר-יודע-הכול.
בעמק רפאים הוא עוצר קרוב לטחנת הקפה ויוצא מהרכב. "אני כבר בא." הוא קם באלגנטיות מהמושב, נראה כל-כך... חתיך... השהות לבד באוטו לכמה דקות נותנת לי זמן לבחון את הרכב. רכב יוקרה, וכל החידושים שאפילו לא ידעתי שקיימים. מסך מגע עם GPS מובנה, מערכת שמע מתקדמת, תא כפפות ומגש כוסות שנפתחים בלחיצת כפתור ומושבי עור מתכווננים גם באמצעות כפתורים. אני חושבת שזה הרכב הכי מרווח שנסעתי בו אי פעם.
דרור חוזר ושתי כוסות נייר עם מכסים של שתייה חמה בידיו. אני רואה אותו מתקרב לרכב ממרחק כמה עשרות מטרים ממני. הוא נראה מהמם, איך יכול להיות שהגבר העל-אנושי הזה ישן איתי מחובק כל הלילה? אני מסמיקה מהמחשבה. אני חושבת בעצב שאני לא באמת מכירה אותו. משהו בו כל-כך מסתורי, אפילו קצת אפל. מה קרה לו שהוא כל-כך... סגור? גן נעול. אני נזכרת בנטילת ידיים שלו הבוקר. למה הוא עשה את זה אם הוא כל-כך שונא את הדת? משהו בטח עבר עליו שגרם לו להיות כל-כך אנטי. אבל איך אני שואלת אותו? אני לא יכולה להגיד לו שהצצתי. זה הולך להיות קשה לגרום לו להיפתח אליי, אבל אין משהו שחשוב לי יותר מלפצח אותו ולדעת עליו כמה שרק אפשר.
הוא פותח את הדלת שלי ומושיט לי אחת מכוסות הנייר החמות. "שוקו בשבילך," הוא מחייך. הוא זכר שזה מה שאני שותה. זה מעלה בי חיוך. "ומסטיקים במקום מברשת שיניים." ומושיט לי חבילת מסטיקים מנטה. איזו הצלה... "תודה." אני מחייכת בביישנות וממהרת לפשפש בתיק שלי למצוא את הארנק. בזמן שהוא מתיישב חזרה ברכב אני מניחה שטר של 20 על מגש הכוסות. "זה בשביל השוקו והמסטיקים." אני לוחשת כמעט בלי קול.
הוא מציץ וקולט מה עשיתי. "מה לעזאזל נראה לך שאת עושה??" הוא נוזף בי בקול, ובולם את הרכב בפתאומיות כמה מטרים לפני הצומת, מקפיץ אותי, השוקו כמעט נשפך. מה נסגר איתו? מי הוא חושב שהוא שיש לו את הזכות לצעוק עליי?
"משלמת על השוקו שלי!" אני צועקת בעצבים חזרה, "מה אתה חושב שעשיתי?"
"אני קניתי לך את השוקו, אני משלם!" הוא מכווץ את עיניו ותוקע בי מבט של לא-כדאי-לך-להתעסק-איתי.
"אל תצעק עליי! אני שותה את השוקו, אני משלמת!"
הרמזור בצומת התחלף לירוק כנראה לפני כמה שניות כי המכוניות מאחור מתחילות לצפור לנו. אני לוגמת מהשוקו ומתענגת על הטעם למרות התגובה המרגיזה של דרור. הוא ממשיך בנסיעה. הפנים שלו קפואות, מרוחקות, קרות. שיכעס. לא אכפת לי.
דקה אחר כך אנחנו כבר בפתח הבית שלי. אני יוצאת בשנייה מהרכב ומתקדמת במהירות לכיוון הבית שלי, אני שומעת אותו רץ אחריי ולא טורחת להסתכל. יצור מעצבן. פתאום אני מרגישה אותו מושך לי בתיק גב, מכריח אותי לעצור. הוא פותח את הרוכסן של התא הקטן ואני יודעת שהוא דוחף לשם את השטר של ה-20, אני מנסה להתחמק, ולא מצליחה.
"מה אתה עושה?" אני שואלת ונועצת בו מבט שיבהיר היטב כמה אני מתוסכלת ממנו.
"מכניס לך לתיק את מה ששייך לך." הוא אומר בחיוך כאילו-תמים. הוא מהמם. אני נאנחת.
"בפעם שעברה לא הייתה לך בעיה שאני אשלם עלייך," הוא מביט בי ברוך, עיניים ירוקות מדהימות, אמפטיות, מנסה להרגיע את העצבים שלי. הוא מצליח, וזה מתסכל אותי עוד יותר. אני יודעת שאין לי סיכוי נגדו.
"גם בפעם שעברה זה היה לא בסדר, אבל לא הייתי מרוכזת מספיק." אני מודה בעצבים.
פיו מתעקל לחיוך. "למה לא היית מרוכזת?" הוא שואל במבט תם ואני דוחפת את אצבעות שתי ידיי בשערי מרוב תסכול. הוא יודע בדיוק מה ההשפעה שלו עליי והוא משתמש בזה.
"היה שם איזה יצור מתסכל בטירוף ושתלטן בצורה מוגזמת, שבדיוק עבר בסביבה." אני רוטנת, מחניקה את החיוך שרוצה לפרוץ.
הוא קולט שהתרככתי ומתקרב אליי, כך שאנחנו הכי קרובים שאפשר בלי לגעת.
"מתסכל ושתלטן? אני?" הוא מביט ישר לתוך עיניי, "לא יותר ממך."
אני רוצה לנשק אותו שוב, ברגע זה, באמצע הרחוב, כבר לא אכפת לי. אבל החינוך הנוקשה לצניעות והסתרה מנצח, ואני עוצרת את עצמי. "אתה רוצה להיכנס?" אני שואלת ומפנה את ידי לכיוון הדלת הקדמית של הבית שלנו.
הוא מחייך עם גומות, "כבר חשבתי שלא תבקשי. אני אשמח, תודה." המבט שלו חם, עיניים ירוקות יוקדות, טומנות בתוכן ים של הבטחות נעימות.
אנחנו נכנסים בשקט לבית הריק. אני הולכת לספה להניח את התיק שלי. דרור סורק בעיניו את אזור הסלון, הוא מתעכב על ארון הזכוכית של תשמישי הקדושה והתמונה הגדולה של אמא.
"את דומה לה." הוא לוחש.
"ככה אומרים." אני נבוכה.
הוא עובר בעיניו על מדפי הספרים עמוסים ספרי קודש של אבא ומוציא את אחד מספרי הש"ס העתיקים של סבא. הוא פותח ומעיין בהערות. אחר כך מוציא את הספר "נועם אלימלך" המאובק שהיה לדעתי שייך לסבא רבא שלי, הוא נראה מרותק ורגש לא ברור עובר בפניו.
"את באה ממשפחה של חסידים?" הוא שואל.
"סבא רבא שלי היה חסיד, סבא שלי היה ה’מזרוחניק’ הכופר." הוא מסתכל על עוד ספר, ‘השפת אמת’ נדמה לי.
"בעלז?" הוא נראה מופתע.
"כן, איך ידעת? אתה מבין בזה?" אפילו אני בקושי ידעתי את זה. הדבר היחיד שאני יודעת זה שבכל קיץ אבא טס לניו יורק לאזכרה של זיידי יוסף גרינוולד, סבא רבא שלי, ומתארח אצל קרובי משפחה מבעלז. הוא לא מדבר הרבה על החלק הזה של המשפחה. אבל אולי זה הזמן להעלות את נושא הדת עם דרור...
"קצת," הוא אומר כבדרך אגב ומיד מוסיף, "תראי לי את הבית שלך?" ואני יודעת שהוא רוצה להעביר נושא.
אני מגלגלת עיניים כדי להבהיר לו שאני יודעת היטב שהוא שוב מנסה להתחמק מהשאלות שלי. "בטח, בוא אני אעשה לך סיור." אני מובילה אותו אל המטבח, חדר העבודה, ובקומה השנייה אני מראה לו את חדר האורחים, המרפסת, והחדר שלי.
"אכפת לך אם אני אלך להתקלח? אני מרגישה ג’יפה מהלילה, אפילו לא צחצחתי שיניים..." אני מופתעת מהפתיחות שאני מרגישה איתו כל-כך מהר.
"אין בעיה. אני אחכה פה בינתיים." הוא אומר, והולך לעבר מדפי הספרים שמעל שולחן הכתיבה שלי.
אני לוקחת מהארון את מכנסי הג’ינס של מיכל וחולצה נקייה וממהרת לאמבטיה. אחרי מקלחת זריזה אני חוזרת לחדר ומוצאת אותו יושב על המיטה, מכוון את הגיטרה הקלאסית הישנה של אודליה, נראה מרוכז מאוד במה שהוא עושה. הוא נראה פתאום כל-כך צעיר, כמו ילד קטן שמרוכז במשחק האהוב עליו. המראה שלו שובה אותי.
"אתה מנגן?" עוד גילוי מפתיע.
"כן," הוא אומר בנונשלנטיות. "מאוד צנוע כאן," הוא אומר בקול חולמני. הוא מניח את הגיטרה בצד וקם, חולף על פני המיטה, מציץ מהחלון ואז עובר לשולחן הכתיבה. עיניו קולטות את זר הצבעונים המיובש בתוך האגרטל על המדף. הוא מסתכל אליי כלא מבין. הפנים שלי כמעט עולות באש מרוב סומק.
"אז אני רואה שקיבלת אותם. לא הייתי בטוח. לא אמרת כלום ולא התקשרת..." הוא נראה נלהב וניצוץ של שמחה עולה בעיניו. "ושמרת אותם?"
"הם יפהפיים, תודה," אני לוחשת, נבוכה. "אני מצטערת שלא חזרתי אלייך... לא הייתי בטוחה שזה יהיה... נכון מצדי... אני..." הגמגום שלי מתחזק, אני לא מוצאת את המילים, "אף פעם לא התנשקתי, ולא חשבתי שזה יקרה כל-כך מהר... ואיך שזה קרה... לא ידעתי..."
הוא מתקרב אליי פתאום. עיניו רכות, מבינות, דואגות. הוא מניח את אצבעו על שפתיי. "ששש... זה בסדר." הוא מחבק אותי ומושך אותי אליו, אני טומנת את ראשי בחזהו ברצון רב. הוא נותן לי נשיקה חפוזה על שיערי הרטוב. "אני שמח שאף פעם לא התנשקת לפניי." ואני מרגישה את חיוכו. אנחנו עומדים מחובקים זמן רב, והגוף שלי הופך יותר ויותר לג’לי. אני לא רוצה להתנתק ממנו. אני שומעת את דפיקות לבו קרובות אליי, הן משככות את המבוכה. פתאום נדמה לי שהרגשתי את בטנו מקרקרת. איזה מין מארחת אני? אני מטה את גופי אחורה, בלי לנתק את ידי ממנו ומרימה את ראשי לפגוש את מבטו. "אתה רעב? או שאתה צריך ללכת בקרוב?"
"יום שישי היום, אין לי תכניות מיוחדות." הוא אומר ומלטף את שערי.
"מה דעתך שאני אכין לנו משהו טעים לאכול?" אני אומרת ברעבתנות, ושואלת את עצמי אם גם לו זה נשמע כאילו אני רוצה לאכול אותו.
פיו נפער בתדהמה וקמטי חיוך מופיעים בצדי עיניו. "רעיון מצוין, אני מת מרעב." הוא משחרר אותי ואנחנו יורדים למטבח.
במקרר אני מוצאת את כל מה שאני צריכה בשביל להכין שקשוקה טובה ואחרי שדרור מאשר את הבחירה שלי אני מתחילה לעבוד על הארוחה. אני עומדת וקוצצת את הירקות ובינתיים דרור מתעסק בפטיפון הקלאסי של אבא. הוא בוחר את התקליט של ניל סדקה משנות ה-50 או ה-60. אבא סיפר לי פעם שזה היה התקליט האהוב על אמא.
"בחירה מעניינת, ניל סדקה." אני אומרת.
"ניסים צדקה, את מתכוונת." הוא צוחק.
"הא?" אני מכווצת גבות בחוסר הבנה.
"זה השם המקורי שלו, יהודי-אמריקני." הוא מסביר. גם את זה הוא יודע...
"לא הייתי חושבת שהוא הטעם שלך, איפה שמעת עליו?" אני אומרת ומקפיצה את הבצל המטוגן במחבת. הוא מגיע מאחוריי ומקיף את מותניי בידיו, השיר "Stupid Cupid" מתנגן ברקע.
"זה מריח נפלא." לרגע אני חושבת שהוא מתכוון לבצל המטוגן אבל הוא טומן את אפו בשערי שעדיין לא התייבש לגמרי ושואף עמוק, שולח צמרמורות נעימות לאורך כל כולי. הוא מוציא אותי מריכוז כך שאף על פי שעוד חידה לגבי דרור שדה תלויה באוויר, דעתי מוסחת מגופו הנצמד אליי מאחור. אני רואה שהבצל כבר השחיר וזה הזמן להוסיף את העגבניות והפלפלים אבל גופו חוסם אותי, אני מנסה להתחמק, מבוישת, והוא משחרר אותי.
"אפשר לעזור במשהו?" הוא שואל, כולו רשמי ונימוסי פתאום.
"לא, מה פתאום, אני על זה, שב בינתיים, כבר מסיימת. חוץ מזה אני חושבת שלא ענית לי על כמה שאלות." עכשיו שהוא יושב כמה מטרים ממני אני יכולה להתרכז במטרה ולהכיר אותו קצת.
"איזה שאלות?" הוא שואל בחוסר חשק.
"קודם, כשראית את הספרים, איך ידעת שזה שייך לחסידות בעלז?" הפעם הוא לא יתחמק.
הוא מושך בכתפיו, "הספרייה שלכם מלאה בספרים שלהם."
זה לא יעבוד ככה. על החיים ועל המוות. "היית חרדי פעם?"
הוא בוהה בתקרה הגבוהה של ביתנו, רגשות עמוקים עוברים בעיניו הצלולות אבל ארשת פניו נשארת קפואה "את לא סתם פרצוף יפה, שירה." הוא שותק לרגע ואז מוסיף, "כן, לפני הרבה זמן הייתי חרדי."
אני לוקחת רגע לעכל את המידע החדש, מרגישה גאה בעצמי על שהניחוש שלי היה נכון ומדמיינת לי ילד יפהפה בעל עיניים ירוקות זוהרות ופאות שחורות גולשות לצדי אוזניו.
"עד איזה גיל? 14? בגלל זה עלית לארץ?" אני מסיימת למזוג את כל המרכיבים למחבת בזמן שיא ומנמיכה את האש כדי להתפנות לדרור ושאוכל להתמקד רק בו, עד שסוף סוף הוא התחיל לדבר.
"משהו כזה," הוא עונה ביובש.
"דרור זה לא שם של חרדי" אני מציינת.
"זה לא השם המקורי שלי." הוא זורק, ומתכוון לקום מהכיסא.
"למה עזבת את הדת?" אני מושכת את הכיסא שלידו ומתיישבת ממש קרוב לפני שהוא מספיק לקום, בוחנת את עיניו.
"זה לא היה בשבילי, לא משהו שאני אוהב לדבר עליו." העיניים שלי לא זזות מעיניו מחכות שהוא ימשיך. אני רואה רגש לא ברור במבטו. כעס? אולי פחד? הוא לא ממשיך.
"תספר לי. אני לא יודעת הרבה אבל אני כן יודעת שלא פשוט לעזוב את העולם החרדי, לזרוק את כל החיים שלך ביום בהיר אחד," אני מפצירה בו. המבט הקפוא שלו מבהיל אותי ואני מנסה גישה מרוככת, "בבקשה תדבר. זה חשוב לי לדעת למה אתה לא דתי." קולי הכי רך ועדין שאפשר.
"אמרתי לך. אני לא מאמין באלוהים. זה הכול." הוא אומר בטון שמבהיר לי שלא כדאי לי להמשיך לנדנד לו על הנושא. אבל אני צריכה לדעת.
"עכשיו אתה מתחמק ממני. זה בטוח הרבה יותר מורכב מזה." מה שמפריד בינינו זה הדת הוא לא רואה את זה? הוא גונח בתסכול.
"אני לא מתחמק. אין מה לספר" הוא אומר בשקט אבל הטון שלו כל-כך קר, מרוחק, מאיים. הייתי מעדיפה שהוא יצעק. לחצתי עליו יותר מדי, ולא הייתי צריכה. אני מרגישה אשמה. אני מרככת את מבטי.
"יש משהו שאתה מסתיר ממני. עכשיו זה אתה שמשקר לי." אני משרבבת את שפתיי, שידע שאני עצובה ומתוסכלת.
"אני לא משקר. ואם הייתי משקר – את לא היית יודעת את זה." הפרצוף שלי מחזיר את המבט השובב לעיניו. הוא מהפנט אותי.
אני נאנחת וממשיכה לשרבב את שפתיי, מביטה בו בעיניים ילדותיות, אולי בכל זאת אצליח להוציא ממנו משהו.
לפתע הוא מתקרב אליי, לופת את פניי בשתי ידיו, מכריח אותי להסתכל לו בעיניים. יש במבט שלו שובבות, הזדקקות ועוד משהו... פליאה, אני חושבת. אני מושכת את שפתי התחתונה חזרה אחורה וסוגרת את שפתיי.
"את כל-כך יפה." הוא לוחש. המילים שלו סוללות את דרכן ישר למעמקי הבטן שלי. הייצור החכם הזה, ההורס הזה, שנראה כאילו יצא מקטלוג אופנה חושב שאני יפה. השפתיים שלנו נפגשות שוב במהירות האור וכעבור חצי שנייה אני כבר יושבת עליו, כפות ידיי נחות על כתפיו, מגששות, ידיו מסתרבלות בשערי הלח. ההרגשה החמימה המוכרת מזדחלת לה שוב לעורקיי. טעם השפתיים שלו ... הריח... אוי הריח...
השקשוקה עדיין מתבשלת, עוד רגע כבר יותר מדי, ולא אכפת לי. אני רוצה להישאר בדיוק במקום שאני נמצאת בו עכשיו, מכורבלת בזרועותיו, מרגישה אותו, טועמת אותו. הוא מחייך כנגד שפתיי ואני משקפת את חיוכו, שפתינו נוגעות-לא נוגעות. אנחנו נושמים עמוק זה את זה. הזמן עוצר. הוא עוצם עיניים ושואף עמוק ואז פותח אותן ומביט אליי בחום, בהשתאות.
"פשוט יפה." הוא מלטף לי את הלחי בגב כף ידו ואני מסירה את מבטי ממנו, מבוישת, מסתכלת על מחשוף החולצה שלו. שני הכפתורים העליונים פתוחים וחושפים מעט משערות חזהו המפוזרות פה ושם. אני רוצה לגעת בו שם, אבל ידיי לא זזות, אני מפחדת לגעת יותר מדי. הוא ממשיך ללטף את פניי.
"אין לך מושג, אה?" הוא לוחש ועובר באגודלו על השפה התחתונה שלי, מעביר בי צמרמורת.
הריח של השקשוקה מתגבר. אני קמה ממנו בבת אחת וסוגרת את האש. הוא קם בעקבותיי וכאשר אני מסתובבת אליו שפתיו שוב על שפתיי, ממשיכות את העונג הצרוף של המגע בינינו. הוא לוחץ את שפתיו לשלי, מבקש משהו, אני לא יודעת מה. אני מחזירה לו באותה רמת תשוקה והזדקקות, אני כמהה לקרבתו. כל השאר נשכח. ידיו תומכות בגבי בעדינות, מלטפות. ידיי שמוטות מטה משני צדי גופי, עיניי עצומות וכל כולי מרוכזת בשפתיו, מתרפקת על מגען הרך ומתענגת על טעמן המתוק, על החום שלהן. אנחנו מתנשקים כך דקות ארוכות, לאט לאט. העולם כאילו ממשיך בהילוך אטי סביבנו. אני נותנת לו נשיקה חפוזה בפינה של שפתיו והוא עוצר לנשום ומצמיד את מצחו למצחי. אני פותחת את עיניי ורואה מטושטש. ראשי מסוחרר מעונג, רמז של חיוך בלתי נשלט עולה משפתיי.
"לא בכית הפעם." הוא לוחש בחיוך מלא הקלה. ניל סדקה שר לנו ברקע "You mean everything to me".
"לא. אני מתחילה להתרגל..." אני מרגיעה אותו, שלא ידאג, שלא יפחד. הוא מחבק אותי חזק יותר, מאמץ אותי אליו. ראשי טמון בחזהו. אני מרגישה מוגנת. אין שמץ של דבר רע בעולם עכשיו. כל הטוב והטוהר שבעולם מתנקזים למגע ביני לבינו. הוא מגרד את סנטרו בראשי. "שנאכל?" הוא אומר פתאום. אני מרחיקה את עצמי ממנו כדי לפגוש את מבטו. "אני צריכה לקפוץ רגע למכולת לקנות לחם טרי." אני מתנצלת.
"אוקי, אני אבוא איתך." הוא מציע. אני מהססת לרגע ואז מחליטה שזה בסדר.
הוא בוחן אותי. "הכול בסדר?"
"כן... בוא נלך." אני מגמגמת. מה נתן יחשוב? הוא בטח לא ישים לב. הוא מכווץ את עיניו לרגע ואז אנחנו צועדים יחד לכיוון המכולת.
יום יפה בחוץ, עדיין מוקדם והשמש שולחת קרניים חמימות-נעימות, משבים קצרים של רוח ירושלמית קרירה מלטפים את פנינו. המכולת עמוסה בתושבי השכונה שעושים השלמות לקראת שבת. מזל שאני אוכלת אצל מיכל אז אין לי יותר מדי הכנות.
אני בוחרת שני באגטים טריים מארון הלחמים והולכת לדלפק הקופה. נתן עומד שם, כמו תמיד, מאיר אליי פנים.
"בוקר טוב שירה, אבא כבר חזר?" הוא מתעניין.
"בוקר טוב נתן. הוא חוזר בשבוע הבא." אני עונה בנימוס.
"יש לך איפה לאכול בשבת? את יכולה לבוא אלינו, צחי גם יהיה." הוא מציע. לו רק הוא היה יודע מה קרה עם הבן שלו אתמול... אני קולטת בזווית העין את דרור עושה פרצוף מאוד לא מרוצה. יכול להיות שהוא קישר? איך הוא עושה את זה?
"תודה אני כבר מסודרת, אני אוכלת אצל ברקוביץ’." אני אומרת במהירות.
"יופי." הוא רושם בכרטיס שלנו את הבאגטים. "רשמתי." עיניו מתמקדות לרגע על דרור ואני מיד נלחצת. למזלי הוא ממשיך ללקוח הבא ואנחנו יוצאים. לא התרחקנו שני מטרים מהמכולת וכבר החשד שלי אושר.
"אז צחי, הבן של ההוא מהמכולת, הוא האידיוט שניסה לגעת בך אתמול בלי שרצית." הוא מסנן בכעס.
אני מסמיקה.
"כן. והוא לא אידיוט, הוא בסך הכול שתה קצת יותר מדי ונסחף." אני מחזירה לו בטון עצבני. "איך לעזאזל עלית על זה?" הוא צוחק. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך כשהוא הזכיר אותו."
לפני שאני מספיקה לנזוף בו על חוסר הנימוסים שלו אני רואה בצד השני של הכביש את לא אחרת מאשר מיכל ברקוביץ’. רק זה חסר לי עכשיו... אני רוצה להסתובב ולברוח לפני שיתחילו השאלות אבל מאוחר מדי, היא כבר קלטה אותי.
"היי," היא מנופפת לי ואני מחזירה לה נפנוף. הרמזור עדיין אדום. דרור מסתכל עליי במבט שואל.
"החברה הכי טובה שלי." אני עונה לשאלה שלא נשאלה. "היא לא יודעת עלייך," אני מזהירה. בתקווה שהוא יבין שעדיף לא להגיד לה יותר מדי... האור ברמזור מתחלף והיא חוצה את הכביש לעברנו.
"מה קורה? אני בדיוק בדרך אלייך. חיפשתי אותך אתמול, לא ידעתי לאן נעלמת והטלפון שלך כבוי." אוי... שכחתי בכלל להטעין את הטלפון. הראש שלי לא במקום.
"מצטערת, נגמרה לי הסוללה, אני בסדר, פשוט הייתי חייבת לעוף." עוד לפני שאני מסיימת לדבר היא קולטת את דרור, עומד לידי במכנס שחור וחולצה תכלת מכופתרת מאתמול, נראה שלו ורגוע. מיכל לא מצליחה להסוות את ההלם שלה. הפה שלה נפער כלפי מטה. אני רוצה לנער אותה.
"היי, אתם...?" היא מעבירה מבט ממנו אליי כשואלת.
אדמה, תבלעי אותי, בבקשה. עכשיו.
"מיכל תכירי זה דרור. דרור – מיכל."
"נעים מאוד, דרור! היא מושיטה אליו את ידה בביטחון והוא לוחץ אותה." העיניים שלה נוצצות מהתלהבות. היא בוחנת אותו מלמעלה למטה, כמעט אוכלת אותו במבטה.
מיכל! שוב היא והחוסר טאקט שלה.
"נעים להכיר אותך, מיכל." דרור עונה בנימוס-עורך-דיני-רשמי-כריזמטי-מושלם ומחייך אליה את חיוך הקסם שלו. היא בוהה בו. זה כבר נהיה מביך. הוא מתעלם ממנה וחוזר להסתכל עליי.
"נראה לי שכדאי שנחזור, שירה, לפני שהאוכל יתקרר." הוא אומר כבדרך אגב, לא מסיר את עיניו ממני. מיכל עדיין בוהה בו ועכשיו מכווצת את עיניה. אני מסמיקה. רק שלא תשאל מה הקשר בינינו.
"טוב, אז אני לא אפריע לכם." היא אומרת כביכול בנימוס אבל אפשר לשמוע בקולה שהיא מאוד לא מרוצה מחוסר המידע, "שירה, אנחנו נדבר אחר כך. בתיאבון לכם." היא קורצת.
"תודה רבה," דרור עונה בנימוס, ואני לידו לא יודעת מה לעשות עם עצמי. דרור מתחיל לחצות את הכביש ומורה לי במבטו לבוא איתו. מיכל מאחורינו ממשיכה להסתכל וברגע קטן שדרור לא רואה היא נועצת בי מבט של חכי-חכי-את-הולכת-לספר-לי-הכול. אני מנידה בראשי כמו אומרת זה-לא-מה-שאת-חושבת ומיד ממשיכה לחצות את הכביש עם דרור.
איזה סיבוך מיותר.
מה לעזאזל אני הולכת להגיד לה?
"מה קרה?" דרור שואל תוך כדי שאנחנו מתקרבים לבית. איך אני אגיד לו שזה לא טוב לי שראו אותנו יחד?
"אממ... אני לא יודעת מה אני אגיד למיכל עליך." אני משתפת אותו.
הוא עוצר, נאנח. "תגידי לה שאני חבר של המשפחה," הוא אומר. "טכנית, זה נכון. במיוחד עכשיו שאני בטח אכנס שוב לתמונה." הוא אומר בנימה פרקטית. אוי נכון... רינה ואמיר... כבר כמעט שכחתי מזה.
"זה רעיון. אבל זה לא יספיק." זה עדיין חשוד, אני לא יכולה להסביר לו את זה בלי להעליב אותו. בטח לא כשאני בעצמי לא יודעת מה קורה בינינו. "לא משנה, אתה לא תבין, אולי לא כדאי שנסתובב פה יחד." אני רוטנת.
"מה אני לא אבין? תגידי לי." הוא מפציר בי. עצבני. אני שותקת ומגבירה את קצב ההליכה שלי. שינויי מצב הרוח שלנו מתחילים לעשות לי כאב ראש. לפני רבע שעה התנשקנו והתחבקנו במטבח ועכשיו זה...
"שירה, מה העניין?" אנחנו בפתח הבית, רחוק משדה הראייה של העוברים והשבים ברחוב. דרור לוקח לי את היד הפנויה בעדינות ומקרב אותי אליו בעיניים דואגות. איך הוא לא מבין?
"תגידי לי!" הוא דורש.
"מה יש לא להבין? למה זה נראה מוזר שנערה דתייה מאולפנה שעד לפני רגע שמרה נגיעה מסתובבת עם אפיקורס פורק עול מבוגר ממנה בשבע שנים?" אני פולטת אנחה קולנית בלתי רצונית, מופתעת מהאינטנסיביות שבקולי והמילים שמכריחות אותי להתעמת עם האמת. שוב. הוא נדרך במקום, כאילו תפסו אותו מבצע פשע. הדאגה שבעיניו הופכת לכאב, הוא נראה מתייסר על ההאשמה שלי, כאילו כיניתי אותו במילת גנאי. "את צודקת," הוא לוחש, "את לא צריכה להסתובב איתי, אני לא טוב."
לא. לא. לא.
"לא לזה התכוונתי. אתה כן טוב. אתה מקסים אליי." אני אומרת בלהט.
הוא מתכווץ. "אל תגידי את זה, את לא מכירה אותי." למה הוא כל-כך קשה עם עצמו?
"נכון. אבל אני עדיין יודעת שאתה אדם טוב," אני אומרת בנחרצות. "זה פשוט אני, אני מתוסבכת, הכול קרה כל-כך מהר, אני לא יודעת מה קורה בינינו... אין לי ניסיון בדברים האלה ואנחנו באים מעולמות כל-כך שונים." אני כמעט מתחננת אליו.
"גם אני לא יודע..." הוא אומר ומפתיע אותי, הוא בן עשרים ושש, לא דתי מגיל ארבע עשרה, בטח יש לו ניסיון עם בנות. המחשבה מדכאת והוא נראה כל-כך מלא רגשות אשם, אז אני אשתוק ולא אשאל אותו על זה עכשיו, גם אם אני ממש סקרנית.
"שנלך כבר לאכול?" אני מציעה בחיוך פייסני ואנחנו נכנסים הביתה.
 
***
 
דרור טורף את השקשוקה בתיאבון גברי אופייני והמראה ממלא אותי סיפוק. הוא מספר לי קצת על הקמת משרד עורכי הדין שלו. מסתבר שהוא למד משפטים כחלק מעתודה צבאית כבר בגיל שבע עשרה ועשה התמחות כחלק מהשירות בתחום מכשירי מעקב והאזנות סתר במודיעין של צה"ל, טכנולוגיה שהוא לקח איתו להקמת המשרד הפרטי שלו באזרחות. עכשיו זה מובן איך הוא רק בן עשרים ושש וכבר עורך דין כל כך מצליח. אני מאשימה אותו שהוא עקב אחריי וכך הוא ידע איפה אני.
"ככל שזה מפתה," הוא לוקח עוד ביס מהבאגט, "אני לא יכול להשתמש בטכנולוגיות שלי מתי שבא לי."
"אז באמת לא ידעת שאהיה אז בטחנת הקפה? או אתמול בספרייה?" אני שואלת.
"אולי," הוא מתגרה בי. אני נועצת בו מבט כועס. אבל לא ממש. מה הוא לא אומר לי?
"השתמשת בזה כדי לעקוב אחרי ה...חברות הקודמות שלך?" אני שואלת בזהירות, מופתעת מעצמי על השאלה. פניו מרצינות.
"לא. אף פעם לא הייתה לי חברה. אמרתי לך, אני לא בנוי למערכות יחסים." הטון שלו עצוב וזהיר אבל המילים שלו חודרות כמו סכין ישר לתוך הלב שלי. פתאום אני מרגישה זולה.
"בגלל זה אמרת שכדאי לי להתרחק ממך?" אני שואלת, "כי אתה רק רוצה אותי בשביל... לגעת בי." אני אומרת את שתי המילים האחרונות בשקט, קולי כמעט לא נשמע.
"לא, לא לזה התכוונתי." הוא אומר במהירות, בהתגוננות, "אני לא רציתי לגעת בך כי לא רציתי לפגוע בך, אבל אז את רצית, ואני לא מצאתי את הכוח להתנגד."
"אז זאת כן אשמתי!" אני מטה את גופי אחורה, ליצור מרחק בינינו, אני מרגישה כל-כך מושפלת.
"לא, זאת לא אשמתך." הוא לוקח את כף היד שלי בשתי כפות ידיו, מעסה במקצועיות את המפרקים שלי באצבעותיו החזקות "תראי שירה, אני מעולם לא הרגשתי עם אף אחת כמו שאני מרגיש איתך, את אחרת מכל מישהי שאי פעם הכרתי. אני לא יודע איך להתמודד עם זה."
"בכמה קשרים היית?" אני שואלת בטון שמחייב אותו לענות לי.
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" הוא שואל בלחץ.
לא.
"כן!"
"אבל זה לא משנה. אף אחד מהם לא היה כמו הקשר איתך, את שונה." הוא מתייסר. שונה? ואז פתאום זה ברור. אני מושכת את ידי מידו.
"איך שונה? אני היחידה שלא קופצת ישר למיטה שלך, אני רק אתגר בשבילך כי עוד לא הצלחת להשכיב אותי ואז להיפטר ממני?" אני כמעט בוכה. הוא קם בבת אחת מהכיסא. ברעש. הוא כועס. ממש כועס. יש לו מבט של שור זועם.
"איך את מעזה לדבר ככה על עצמך?" הוא מעביר את שתי ידיו בשערו, מנסה להרגיע את העצבים שלו, "אני בחיים לא הייתי עושה לך כזה דבר. אני רק רוצה לשמור עלייך!"
מה?
"לשמור עליי? ממה בדיוק?" אני שואלת, מתעלמת מהכעס שלו.
"לא יודע, מאחרים, מהעולם..." התסכול שלו ניכר.
"אני יודעת לשמור על עצמי לבד, תודה רבה." אני מסננת. הוא נשען על השיש של המטבח, משלב את ידיו ואנחנו נועצים מבטים עקשניים זה בזה במשך דקות ארוכות.
אני מסתכלת עליו, סופגת את מראה פניו המושלמים, הטובים, ואני שבויה ביופיו, החיצוני והפנימי, בעוצמה שהנוכחות שלו משפיעה עליי. ואני מאמינה לו, אני יודעת שאכפת לו ממני. אני רק לא יודעת למה אכפת לו ממני.
"את רוצה שאני אלך?" הוא שואל פתאום.
אני חושבת לרגע. אם אני אגיד שכן, זה יהיה שקר. "לא. אני רוצה שתישאר." אני עונה בכנות, כל המסכות שלי נעלמות.
הוא מתקרב אליי ומתיישב חזרה על הכיסא מולי. "אני צריך שתדריכי אותי מה לעשות."
אני נאנחת. הוא באמת לא יודע? אני יודעת?
"אתה יודע מה דרור, האמת היא שגם אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות ועבר עליי יום מאוד קשה אתמול ואין לי כוח לחשוב יותר. בעוד שעה יש לי שיעור נהיגה ואז אני צריכה להתארגן לשבת. אז אולי פשוט, לא יודעת..."
"את לומדת נהיגה?" הוא קוטע אותי.
"כן."
"באיזה שיעור את?"
"היום זה יהיה השיעור העשרים וחמש, אני בשאיפה לעבור את הטסט לפני שאני עוברת לרמת-גן."
"רוצה לתרגל קצת ברכב שלי?" עיניו שובבות.
"נראה לך?" אני בהלם. "מי נתן לך רישיון להיות עורך דין?"
"לשכת עורכי הדין בישראל," הוא עונה. "אז את באה?" חיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניו.
"לא!" הוא לא נורמלי. "לא עכשיו."
"לא עכשיו? זה אומר שפעם אחרת כן?" החיוך שלו מתרחב עוד יותר.
"לא יודעת. אולי. בפעם הבאה." אני נדבקת בחיוך שלו.
"בפעם הבאה." הוא מתקרב אליי ומושך אותי אליו בבת אחת. "זאת אומרת שתהיה פעם הבאה. זה מרגיע אותי." הוא מצמיד את שפתיו לקדקוד ראשי. "ועכשיו אני אעזור לך לארגן פה ואחרי זה, אם אני אצליח, אני אשחרר אותך לשיעור שלך."
דרור, דרור, דרור... מה אני אעשה איתך...
אני מנתקת את גופי מחיקו בחוסר חשק ומסתכלת בעיניו היפות. "אם אני אצליח לשחרר אותך, אתה מתכוון." הוא מתכווץ ומסיט את מבטו הצדה ואני יודעת שקשה לו לשמוע את זה. המחשבה על נער בן ארבע עשרה עולה לארץ כמעט בלי אף אחד מעציבה אותי... אני מרימה גבה והוא עושה את עצמו כאילו הוא לא רואה והולך לפנות את הצלחות מהשולחן.
 
**
 
סיימנו לסדר את המטבח ודרור התעקש לשטוף את הכלים למרות מחאותיי הנמרצות. כבר נהיה מאוחר ואני יודעת שאני צריכה להתארגן לשיעור נהיגה.
אני לא רוצה שהוא ילך.
היום הזה עבר כל-כך טוב, כל-כך... נעים להיות איתו. כמה טוב שהוא חזר לחיי. כמה דברים חדשים הצלחתי לגלות עליו, כמה הנוכחות שלו מחזקת אותי, מרגיעה אותי.
ביציאה מהבית, לפני שאני פותחת את הדלת הוא מקרב אותי אליו, טומן את ידו השמאלית בשיערי, כרית כף ידו על העורף, מזיז את ראשי הצדה ושותל נשיקות רכות ועדינות על הלחי שלי מקו האוזן עד לקצה שפתיי. רטט של עונג בוקע ממעמקי בטני המפרפרת ומתפשט בכל הגוף.
מהר יותר ממהירות האור, השפתיים שלי מתחברות לשפתיו. הפה שלו הוא כמו מגנט רב עוצמה, כזה שלא מאפשר לי להתנגד. אני רוצה להישאר במקום הזה, צמודה אליו, טועמת אותו, מריחה אותו. התחושה עכשיו מוכרת יותר, טבעית יותר. המוח שלי שולח מסרים לגוף על אוטומט. להצמיד אותו אליי, לפשק את שפתיי, להשחיל את הלשון לעבר שיניו. הוא מנשק אותי באותה עוצמה, באותה הזדקקות, באותה משיכה.
וזה כאילו לא חייתי באמת עד עכשיו. כאילו הייתי בתרדמת ממושכת ורק עכשיו אני בהכרה מלאה, חשה את החיים.
אני מעבירה את ידיי ממותניו אל פניו היפות, מניחה את אצבעותיי בעדינות על לחייו המחוספסות מהזיפים הקצרים, מקבעת את שפתיו אליי. גניחת עונג בלתי רצונית חומקת ממעמקי גרונו, ומדרבנת אותי להעמיק את הנשיקה, לכבוש את כל פיו. הלשונות שלנו מתערבלות יחד. אני לא רוצה להפסיק. אני לא יכולה להפסיק. כפות ידיי נודדות אחורה אל שערו הרך, ממששות, מעסות בחוזקה. אני מרגישה נשיכה בשפה התחתונה שלי ועוצמת את עיניי, מטה את ראשי אחורה ורק מרגישה. אני מרחפת באוויר. מעלה מעלה. ובדיוק כשהורמתי אל מעל העננים הוא משחרר את השפה התחתונה שלי.
"עד הפעם הבאה," הוא לוחש כנגד שפתיי, מתנשף.
ידיי נשמטות לצדי גופי, עיניי נפתחות בכמיהה, מצלמות את פניו היפהפיים. הוא מחייך והולך, משאיר אותי המומה, רועדת ועם חור ענק של ריקנות שנפער בתוכי, משוועת לעוד.
 
 
 
ח
 
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:
(שיר השירים ה, ב)
 
"שירה מה את עושה?!" צביקה בולם אותי בפתאומיות.
אני פולטת צעקת בהלה, כמעט דרסתי חתול רחוב עכשיו. אני חייבת להתרכז.
"סליחה, לא שמתי לב." אני מתנצלת.
"מה יש לך היום? תתחילי לשים לב מה את עושה או שאני ואת נצטרך לבלות עוד הרבה זמן יחד!" הוא נוזף בי. אני מרגישה כמו ילדה בת שבע שמענישים אותה. אבל ‘לבלות יחד’? מה קורה לו? כל שיעורי הנהיגה האחרונים יש לו כאלה יציאות מוזרות כלפיי.
אנחנו ממשיכים מהכיכר הכפולה בתלפיות חזרה לכיוון המושבה הגרמנית, פקק ענק לפנינו וצ’קלקות מהבהבות של מכוניות משטרה. אוי לא... זה מה שחסר לי עכשיו, להיתקע פה בפקק עם צביקה שעצבני עליי כל השיעור כי אני לא יכולה להתרכז.
שוטר מתקרב לעברנו. "להסתובב אחורה, המשטרה במצוד אחרי מחבל שהשאיר מטען חבלה באזור." הוא צועק לנו. זה כבר ניסיון הפיגוע השני השבוע, בנוסף לכל המתיחות שיש בדרום. מפחיד. צביקה מורה לי להסתובב ובזמן שאני מנסה לבצע פניית פרסה הוא מניח את ידו על ידי שמחזיקה את ההגה ומסובב אותו יחד איתי.
כמה לא מתאים!
בשיעור הראשון שלנו כבר רמזתי לו כמה וכמה פעמים לא לנגוע בי. אמנם הוא דתי וכבר בטח בן 40 אבל עדיין, ועכשיו באמת שאין צורך.
"זה בסדר, אני מסתדרת," אני מנסה בעדינות לגרום לו לשחרר את היד, זה לא עוזר.
"אני אעזור לך, שנצא מפה מהר מותק, אל תדאגי." הוא אומר בטון מוזר.
מותק?
ההערות האלו רק הולכות ומתרבות משיעור לשיעור. אני רוצה להעיר לו אבל שותקת. נשארו לי רק שיעורים ספורים עד הטסט, וחוץ מזה שאין עוד מורה נהיגה אחד פנוי בירושלים עכשיו ואני חייבת את הרישיון הזה עד השירות.
בכניסה לבית שלי, אחרי שיעור ארוך מדי, אני מאחלת לצביקה שבת שלום והוא מחייך אליי בחזרה חיוך קצת גדול מדי לטעמי וסורק את גופי.
"שבת שלום מותק. הבגד שלך חדש? את נראית יפה היום." הוא אומר בנחמדות יתר.
איזו הערה לא במקום! שוב.
"לא..." איך אני מתחמקת? "אני צריכה ללכת להתארגן לשבת, תודה על השיעור, צביקה."
 
**
 
אני נכנסת הביתה והולכת לבדוק את הטלפון שהשארתי בעמדת ההטענה על המזנון. יש לי 6 שיחות שלא נענו מאתמול בצהריים. אחת מאבא, אחת מרינה, 3 ממיכל, ואחת מ... צחי.
חוץ מזה מחכים לי עוד שני מסרונים.
מיכל: שירה, איפה את? קרה משהו עם צחי? הוא לא חזר אחרי שהוא ליווה אותך.
ועוד אחת.
מיכל: מי זה היה הדרור הזה??? תתקשרי אליי מיד כשאת רואה את ההודעה הזאת או שאני אבוא לחפש אותך שוב!
אני מתקשרת לאבא, מעדכנת בכל הפרטים לגבי שבת. כמה טוב שאבא אף פעם לא שואל יותר מדי שאלות. אם הוא רק היה יודע איפה הייתי אתמול בלילה ואת מי אירחתי אצלנו היום בבית... אני מרגישה דקירה של אשמה.
"יופי שירהל’ה, תמסרי דרישת שלום חמה בבית משפחת ברקוביץ’. אה דרך אגב, אני כנראה אאחר קצת את הטיסה. תוכלי לעזור קצת בחנות? יש לי פה כל מיני עניינים לסדר."
"כן, אין בעיה." אני עונה ותוך כדי אני שומעת את הטלפון רוטט ומתריע על הודעה חדשה שהתקבלה.
"תודה שירהל’ה, שבת שלום." ואני מנתקת.
אני פותחת את תיבת ההודעות. זאת הודעה מדרור. מתי הוא הספיק לקחת את המספר שלי? קצב הלב שלי עולה.
דרור: הגעתי הביתה בשלום. אני מקווה שהשיעור שלך עבר טוב. תודה רבה על ארוחת הבוקר הטעימה, אני כבר מחכה להזדמנות הבאה ליהנות מכישורי הבישול שלך ☺
אני מחייכת וכותבת בחזרה.
שירה: תודה שעדכנת אותי שחזרת לשגרת פירוק המשפחות שלך. עכשיו אני רגועה. הייתי מכינה לך עוד ארוחה בשמחה, אבל אני מפחדת שיותר מדי אוכל כשר עלול לגרום לך קלקול קיבה.
אני נכנסת לאנשי הקשר כדי להתקשר למיכל לפני שהיא תמצא אותי אבל לפני שאני מספיקה להתקשר יש כבר הודעה חדשה מדרור.
דרור: שגרת פירוק המשפחות תצטרך לחכות לכניסת שבת, זה הזמן הכי טוב ויעיל להתעסק בזה. אני מקבל את הערתך לגבי הסכנה באכילת יתר של אוכל כשר, בפעם הבאה אני אקנה נקניק ואפזר על השקשוקה החלבית שתכיני.
נ.ב. מה התכניות שלך ליום ראשון אחרי הצהריים?
חוצפן! הוא מתעלל בי בכוונה. אבל ההודעה שלו עדיין מורחת לי חיוך מטופש על הפנים. אני כותבת לו בחזרה.
שירה: התכניות שלי ליום ראשון בצהריים תלויות מאוד ברמת הכשרות של ארוחת הערב שאני צפויה לאכול. למרות שעכשיו נזכרתי שיש לי שטר של 20 ₪ שנשאר אצלי בטעות, כך שאוכל לתרום אותו לרבנות הראשית ובכך לעשות כפרת עוונות על אכילת טרף.
אני מחכה כמה דקות הפעם והתשובה לא מגיעה, אני מקווה שלא נסחפתי.. אני והשטויות שלי... אני מתקשרת למיכל.
"שירה!!!" היא עונה אחרי צלצול אחד, "סוף סוף!"
"היי מיכל, את ממש מגזימה, הכול באמת בסדר."
"אני רוצה לשמוע הכול, אל תסנני אף פרט." היא אומרת בפול גז.
"על מה?" אני מיתממת.
"אוי שירה אל תשחקי אותה. מה קרה אתמול עם צחי? הוא שלח לי הודעה שהוא מבטל את שביל ישראל והוא גם לא חזר לבר בכלל. ודרור הזה? מי זה? בחיים שלי לא ראיתי מישהו כל-כך חתיך!!"
אז צחי החליט בחכמה לבטל את ההצטרפות לטיול. זה קצת מרגיע.
"לא קרה כלום. הייתה בינינו אי-הבנה. הוא חשב שאנחנו יכולים להיות יחד."
"ידעתי שהוא דלוק עלייך!! מה הוא אמר?"
איך אני אספר לה בלי לפגוע בצחי... "אמרתי לך, הוא חשב שאנחנו מתאימים. אני לא. הוא קצת נפגע מזה. סוף סיפור."
"צחי המסכן..." היא אומרת, אבל אני מכירה את הקול הזה, הוא לא משכנע אותי. "והדרור הזה שאכלת איתו ארוחת בוקר אצלכם בבית? הוא חילוני נכון? אני מופתעת ממך."
גם אני מופתעת מעצמי.
"הכרתי אותו לא מזמן. הוא חבר של חברה של רינה, ונעזרנו בו למשהו."
"נעזרתם בו? מה זאת אומרת?"
"הוא עורך דין והיינו צריכים משהו. זה באמת לא מעניין."
"שירה, אל תמרחי אותי. שורה תחתונה, מה את עושה איתו?"
"הכרנו בקטע לגמרי מקצועי ואז הוא הציע לעזור לי במעבר לרמת גן, הוא גר לא רחוק. זה הכול." זה חצי נכון, הוא הרי הציע לי אופניים...
"טוב. יפה לך. לי אין אף אחד שאני מכירה בצפת," היא נאנחת. "אני לא מאמינה שעוד שנייה אנחנו הולכות להיות כל-כך רחוקות אחת מהשנייה."
"כן, גם אני," אני אומרת בעצב, אבל שמחה שהצלחתי להתחמק מהנושא הבעייתי.
"אז לאסוף אותך בדרך לבית כנסת?" היא שואלת.
"כן, זה יהיה מעולה, נתראה." אני אומרת והשיחה מסתיימת.
הצג של הטלפון מראה על הודעה חדשה מדרור.
דרור: תרומה לרבנות הראשית היא עוון בפני עצמו, אפשר לכפר על זה באמצעות ארוחה (בסדר, כשרה) בעיר החטאים שאת עוברת אליה עוד כמה שבועות, מה שמזכיר לי שזאת תהיה הזדמנות טובה להדריך אותך על הנסיעה באופניים החשמליים החדשים שלך.
שוב זה...
שירה: אין לי אופניים חשמליים חדשים. אבל אני כן אקבל בשמחה את ההצעה שלך לארוחת ערב כשרה בעיר הפשע והרשע, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
אויש... יש לי משמרת בחנות ביום ראשון, אני ממהרת לכתוב לו.
שירה: אבל אני עובדת ביום ראשון אז לא בטוח שאוכל.
דרור: יש לך את האופניים שלי. לא חשבתי שאת בקטע של הבעל שם טוב, אבל אם כבר, אני מעדיף את הציטוט הזה שלו: אין אדם שלא יכול, יש אדם שלא רוצה. ברגע שהאדם ירצה – הוא גם יוכל.
האם את מנסה להתחמק ממני?
הוא זיהה את הציטוט, כמובן.
שירה: אל תתחיל איתי בציטוטים! יכול להיות שאתה מתחזק בחזרה? להביא גמרא לפגישה הבאה שלנו?
וגם אם הייתי מנסה להתחמק, זה לא היה עוזר לי עם טכנולוגיות המעקב שלך. אני מסיימת לעבוד בחמש.
דרור: ההנחה שאני מתחזק בחזרה מביאה אותי להסיק שאת סבורה משום מה שאני מצוי בחולשה כרגע וזה מטריד אותי. מי אמר שזה לא אני החזק ואת החלשה?
אני לא רוצה ללכת לשם... בוא נאתגר אותו קצת.
שירה: הייתי שוקלת את דברייך אבל אין צורך כי אחרי מטעמים נדירים שטעמתי הבוקר, שעד לפני זמן לא רב לא ידעתי בכלל שקיימים, אני מרגישה מאוד מחוזקת ☺
עכשיו תעזוב אותי בשקט, אני חייבת להתארגן לשבת.
אני מחכה כמה דקות, ואין תשובה. יכול להיות שהייתי פעורה מדי? או שהוא לקח את הבקשה שלי ברצינות?
אחרי 10 דקות אני מקבלת ממנו הודעה
דרור: שירה קליין, אני בהלם! (וגם מחייך מסיבה כלשהי)
שיהיו לך ארגונים נעימים, אני אבוא לאסוף אותך בראשון בשעה חמש מהחנות. תוכלי לשלוח לי את הכתובת?
אני שולחת לו את הכתובת של החנות והטלפון מצלצל. זאת רינה. בבת אחת המצב רוח העליז שלי מההתכתבות עם דרור נעלם. איך אני מספרת לה על אמיר?
"היי רינה!" אני עונה אחרי שישה צלצולים.
"מה קורה שירוש? ניסיתי להתקשר אלייך אתמול מהחנות." עוד אחת דואגת...
"אני יודעת, אני מצטערת, הטלפון שלי כבה מיד אחרי שהודעת לי שאת סוגרת את החנות." אני עונה.
"טוב לא חשוב, רק רציתי להיות בטוחה שאת מסודרת השבת. את בטוחה שאת לא רוצה לבוא אלינו?" המחשבה לראות את אמיר שוב מעוררת בי בחילה.
"כן, אני בטוחה." אבל אני חייבת למצוא זמן לדבר איתה, מגיע לה לדעת כמה שיותר מהר. "תגידי, מה הסיכוי שמחר יהיה לך קצת זמן פנוי לדבר איתי על משהו לבד, בלי אמיר וארז?" אני מגמגמת, אני בטוחה שהיא חושבת שאני מוזרה.
"קרה משהו?" היא שואלת.
"לא...כן... בערך. זה לא לטלפון אבל זה חשוב." אסור לי אפילו לרמוז.
"אוקי, האמת שאמיר מתנדב מחר מהצהריים במד"א ואני יכולה לשלוח את ארז לכהן לסעודה שלישית." זה היה מהיר... אפילו מהיר מדי. אני רועדת מהמחשבה לספר לה, אבל אין ברירה.
"אוקי, מעולה, אז קבענו מחר. אני אגיע מבית הכנסת אחרי מנחה."
"אוקי... גברת מסתורית. שבת שלום!" היא אומרת בחיוך.
"שבת שלום רינה, אני אוהבת אותך!"
"גם אני." היא אומרת בקולה החם והאימהי ומנתקת.
 
**
 
נשארו עוד 10 דקות לכניסת שבת. אני לבושה ומאורגנת, מכינה את הנרות במדף הפמוטים של אמא עליה השלום. אני מסתכלת על הפטיפון ונזכרת איך הוא שיחק בו היום. מי היה מאמין שדרור שדה יהיה בבית שלי. אני חושבת על הנשיקות שלו, העדינות, האצילות. איך הוא פחד לפגוע בי, כאילו אני עשויה מזכוכית דקה ושבירה. האם הוא היה ככה עם כל הבנות? לא נראה לי... או אולי אני משלה את עצמי? מה שבטוח דרור שדה הוא חידה לא פתורה. וכמו רדאר ישיר למחשבות שלי, הטלפון מצלצל ומתריע על הודעה מדרור שדה.
דרור: רק רציתי להגיד לך שבת שלום ☺
חיוך ענק נמרח לי על הפרצוף.
שירה: תודה רבה לך. הייתי מאחלת לך את אותו הדבר בחזרה אבל אחרי שחשפת לאיזה עיסוקים אתה מנצל את השבת, "שלום" זו לא המילה המתאימה.
אני מסיימת לסדר את הנרות ומחליטה לחכות עוד דקה למקרה שהוא יענה.
דרור: תתפלאי לשמוע שיש לי עוד תחביבים לשעות הפנאי חוץ מלהיות הקטגור של הרבנות הראשית, אחד מהם אני אשמח להדגים לך ביום ראשון.
שירה: מממ... נשמע מסוכן. שתהיה לך שבת שלום ☺ אל תחזיר לי הודעה, כי אם תחלל שבת באשמתי אני כבר אצטרך לצום כדי לכפר על זה.
אני מציצה בשעון, עוד שתי דקות לכניסת שבת.
דרור: לא הייתי רוצה להיות הגורם לצום שלך, כבר ראינו מה מחסור בסוכר עושה לך.
ובתור דיירת מדינת תל-אביב לעתיד, כדאי לך לדעת שכאן השבת נכנסת הרבה יותר מאוחר מב"עיר הקודש", כך שיש לי לפחות עוד רבע שעה להציק לך בלי להרגיש ייסורי מצפון.
שירה: מצפון לחילול שבת? באמת יש לך? לא יכול להיות.
עכשיו תפסיק להטריד אותי, אני מדליקה נרות, להתראות ביום ראשון.
הטלפון מודיע שההודעה נשלחה ואני מכבה אותו, ומדליקה נרות.
אני מכסה את עיניי לברך, אני עוצמת אותן חזק-חזק ומתחילה בתפילה. אף פעם לא התחברתי לתחינות אקראיות נואשות לאלוקים, כאלו שלא רשומות בסידור. ובכל זאת, עכשיו אני לבד ואין לי את מי לשתף בכל מה שעובר עליי. אני אפילו לא יכולה לכתוב את זה בשיר לאמא כי שבת כבר נכנסה.
היומיים האחרונים הראו לי שהמצב כבר חזק ממני, אני לא יכולה להתעלם ממנו או להתנהג כאילו הוא לא קיים ובכל זאת רגשות האשמה נוכחים, ואני לא יכולה להתעלם מהם גם. האשמה מהולה בפחד מהלא נודע. לאן ההרפתקה הזאת לוקחת אותי? איך היא תסתיים? המחשבה מתסכלת, אני כל-כך רגילה לשליטה בחיי, לרציונאליות, לפעול מתוך השכל ואילו עם דרור... המוטיבציה שלי להחלטות כל-כך אחרת... אני מרגישה שזה משחרר וטוב ונכון.
אבל השכל אומר לי לא.
דפיקה בדלת קוטעת את המחשבות הקשות שלי, הדלת נפתחת ומיכל נכנסת לבית באיפור מושלם ובשמלת מעצבים פרחונית. "הכול בסדר? את נראית... בעולם אחר. הערתי אותך או משהו?" היא בוחנת אותי.
"לא. אני מוכנה, סתם עייפה קצת." רק חסר לי עכשיו שמיכל תמצא סיבה לחקירה נוספת.
"את בטוחה? משהו עובר עלייך? את שקועה במשהו לאחרונה, אני לא זוכרת אותך ככה אי פעם." היא מפצירה בכל זאת. שכחתי כמה טוב היא מכירה אותי.
"כן, הכול בסדר. סתם תקופה קשה עם כל השינויים האלה. אני עוד לא מעכלת שסיימנו את הבגרויות." אני מנסה להיתלות בזה.
"כן, הא?" היא מחייכת, "אולי עכשיו יהיו לך חיים סוף-סוף. שנלך?"
מיכל ואני צועדות לבית הכנסת השכונתי. כשהיינו ילדות רוב המתפללים היו משפחות שגרו בשכונה ובשנים האחרונות האזור התמלא בסטודנטים רווקים ששוכרים פה דירות. מובן שזה הפך כל ערב שישי למצוד אחר בנים חדשים בשביל מיכל. אבל כולם היו גדולים מדי בשבילה. דרור בן עשרים ושש, בערך בגיל של חלק מהסטודנטים פה, אבל יש פה גם כאלה שכבר עברו את השלושים.
אנחנו נכנסות לעזרת נשים בבית הכנסת מעט באיחור, ישר לפיוט "לכה דודי". בית הכנסת מתמלא נעימה מרגיעה של שבת.
"שכחתי לעדכן אותך, גם המשפחה שלי מגבעת שמואל אוכלת אתנו, נראה לי שהכרת פעם את אורי הבן דוד שלי." היא לוחשת לי.
"אורי, זה שהתארס?"
"כן, וביטל." היא אומרת.
"באמת? אוי..."
"כן, והוא כבר בן עשרים ושמונה, אז ההורים שלו לחוצים טילים," היא ממשיכה, "הם חושבים שאולי הם ימצאו לו פה שידוך בתוך כל הרווקיאדה בבית כנסת."
"שששששששששש," משתיקה אותנו בקול שכנה שלי שיושבת בספסל מאחורינו.
אנחנו מתאפסות וחוזרות להתפלל. מיכל לא מחזיקה מעמד אפילו עד סוף תפילת שמונה-עשרה החותמת את תפילת ערבית של שבת, וכבר מוצאת את דרכה החוצה. ביציאה מהתפילה אני מאתרת אותה בין חבורה של רווקים, ואיתה עומד אורי, שלא השתנה כמעט מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני מצטרפת אליה בחוסר רצון.
"היי לך," היא זורקת לעברי, "את זוכרת את אורי נכון?" היא מובילה בביטחון הרגיל שלה, גם בחברה של כאלה שמבוגרים ממנה כמעט בעשר שנים היא מתנהגת כאילו ברור שהיא חלק מהם. איך היא עושה את זה?
"כן בטח, היי אורי, נחמד שבאת לבקר." אני מחייכת בנימוס. הוא נראה רשמי וענייני. הוא מצמיד את המשקפיים שלו לאפו בשתי אצבעותיו.
"תודה, נחמד לנשום קצת אוויר ירושלמי," הוא מחייך אליי בחזרה ובוחן אותי קצת יותר מדי זמן. "תזכירי לי מה הקשר ביניכן?"
"שירה היא החברה הכי טובה שלי," מיכל עונה לפני שהוא מספיק לסיים את השאלה. "למדנו יחד בבית ספר, אבל השבוע סיימנו את הבגרויות אז אי אפשר יותר להגיד שאנחנו חברות מהכיתה, יוואו אני עדיין לא קולטת שזה נגמר. שירה אוכלת איתנו היום, אבא שלה בחו"ל."
"אז את רק בת שבע-עשרה?" הוא שואל, פתאום הוא מרגיש לא כל-כך בנוח.
"שמונה-עשרה," אני עונה.
"היא כמעט בת תשע-עשרה." מיכל מוסיפה, "היא הגדולה בשכבה." רק שלא תגיד לו גם שהשאירו אותי שנתיים בגן חובה בגלל מה שהיה עם אמא. מיכל והפליטות פה שלה...
"אני מבין," הוא עונה ביובש.
אני שותקת, כי אין לי מה להגיד, גם ככה השיחה הזאת מוזרה מדי ולידינו יש שתי בנות שמדברות עם בחור אחד ולא מפסיקות לצחקק מכל מילה שהוא אומר. הסיטואציה לא מתאימה לי בכלל.
"מיכל נראה לי שאני אתקדם," אני אומרת. "אולי אמא שלך צריכה עזרה להכין את השולחן." מיכל שקועה מדי בשיחה עם הגבר שמנסה להרשים את שתי הבנות אבל אורי דווקא שמע.
"גם אני אלך לראות אם צריך עזרה," הוא אומר למיכל ומסתכל עליי, מסמן לי שנתחיל ללכת. כמה מוזר ללכת איתו לבד... מזל שמיכל גרה לא רחוק. אנחנו יוצאים מרחבת הכניסה של בית הכנסת.
הוא מכחכח בגרונו ושואל בקול רשמי, "אז מה התכניות שלך לעתיד?" איזה בחור ישיר...
עתיד? אני מדמיינת זוג עיניים ירוקות בוהקות.
"כרגע אני משתדלת ליהנות מהחופש," אני אומרת. "אני מתחילה שירות לאומי בבית אבות. מה אתה עושה?"
"אני כלכלן בחברה ביטוח בפתח תקווה," הוא מספר. "סיימתי לא מזמן תואר שני בכלכלה, ועכשיו קיבלתי קידום," הוא אומר בגאווה.
מיכל רצה מאחורינו לצמצם את הפער. "מה ברחתם לי?" היא נוזפת בנו.
"לא רציתי להפריע לך, חשבתי שאולי אמא שלך תרצה עזרה." אני אומרת.
"בקטנה. אתם יודעים שאחת מהבנות שם שמה עין על אורי, נראה לי שהיא גם ביטלה אירוסין לפי מה שחברה שלה אמרה לי." עיניה נוצצות. אורי מגלגל עיניים, נראה שהוא מרגיש לא בנוח.
"את יותר גרועה מאמא שלי," הוא רוטן, "לא הייתה שם אף אחת מעניינת גם ככה."
"באמת? דווקא הן היו נראות ממש שוות," מיכל מפצירה בו.
"נואשות, את מתכוונת," הוא אומר. "לא בשבילי, עזבי את זה, מיכל, תמצאי מישהו בשבילך."
"אמא שלך אמרה שאתה בררן, עכשיו אני מבינה למה היא מתכוונת. אתה חושב שאני ילדה קטנה אבל אתה בחיים לא תתחתן אם לא תיתן לאף אחת סיכוי מלכתחילה, ואם אתה לא מבין את זה, אז בטח לא אתה הבוגר בינינו." את המילים האחרונות היא אומרת כשאנחנו נעצרים מחוץ לדלת הבית שלה. לא נעים לי מאורי, מיכל לא שמה שום מעצור על הפה שלה. הוא נראה מעוצבן עליה, אבל אנחנו נכנסים ומברכים את כולם בשבת שלום כאילו לא קרה כלום. ההורים של אורי מאוד נחמדים, אמא שלו אפילו זכרה אותי מלפני ארבע שנים שהם באו לפסח.
"איך גדלת, אני זוכרת אותך ממש קטנטונת עם אבא שלך הנחמד," היא מסתכלת על אורי שעומד כמה מטרים ממנה, "נהיית ממש יפהפייה נכון, מה אתה אומר, אורי?" היא מחייכת אליי חיוך אימהי. בא לי לקבור את עצמי. הארוחה הזאת נהיית מביכה יותר ויותר והיא עוד לא התחילה.
למזלי, שאר הערב עבר רגוע יחסית, ובחזור מיכל מלווה אותי הביתה. היא בדרך לצחי שהזמין כמה חבר’ה אליו. אני לא מרגישה בנוח לבוא. אפילו לא חזרתי אליו בטלפון. אחרי שהשבעתי את מיכל שלא תזכיר אותי אצל צחי, היא מספרת לי עוד על אורי. מסתבר שלטענתו הוא ביטל את האירוסין כי הוא לא הרגיש מספיק מאוהב בארוסה שלו. מיכל מפחדת שהיא גם לא תתחתן עד גיל מאוחר.
"ראיתי היום בבית כנסת, בנות מה-זה שוות, מצליחות בטירוף. הייתה אחת שהיא רופאה מנתחת, נראית ממש טוב, חייכנית והכול, והיא בת שלושים ושתיים ולא התחתנה, זה ממש מפחיד. כאילו, מי אמר שזה לא יכול לקרות גם לנו. ותראי את אורי, הוא התארס עם מישהי גם ממש שווה, ובסוף ביטל כי הוא לא מרגיש מאוהב בה. אני לא יודעת אם אני אהיה אי פעם מאוהבת עד כדי כך שארצה להתחתן עם מישהו או שמישהו יתאהב בי בחזרה, אף אחד לא מבטיח לי את זה. את רוצה להגיד לי שכל זה בכלל לא מטריד אותך?" היא שואלת אותי בתסכול עמוק.
"אני לא יודעת, מיכל, האמת היא שלא חשבתי על זה ממש כי אני מרגישה שאנחנו עדיין צעירות. אני לא חושבת שאת צריכה לדאוג, באמת שיש עוד הרבה זמן ויהיה בסדר. את מדהימה והדאגה שלך צריכה להיות שיותר מדי גברים יתאהבו בך מאשר שאף אחד לא." אני רוצה להרגיע אותה, היא תמיד הייתה חברה כל-כך טובה בשבילי, אבל אני לא רגועה בעצמי. אני מתלבטת אם לשתף את מיכל במה שקורה ביני לבין דרור. אבל אם אני אדבר על זה, זה יהפוך להיות אמיתי מדי, ואני לא בטוחה שאני מוכנה להתמודד עם זה עדיין. כל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות לבד ולחשוב... על דרור... מיכל נאנחת.
"את יודעת, לפעמים אני מקנאה בך שזה פשוט לא מעניין אותך. הלוואי ואני הייתי יכולה להיות כל-כך רגועה עם עצמי כמוך. את פשוט לא צריכה אף אחד, אולי בגלל זה כולם דלוקים עלייך, דווקא מי שלא רוצה אף אחד, היא זאת שכולם רוצים."
אני לא צריכה אף אחד? כבר לא. אני צריכה את דרור.
"עכשיו את כבר ממציאה לעצמך דברים. אף אחד לא דלוק עליי." אני אומרת.
"בסדר, שמענו. שאני אתחיל לספור? הרשימה ארוכה מדי. את לא שמה לב?" היא מתעקשת.
"מיכל, את מדמיינת, את פשוט צריכה חבר." אני מחייכת אליה. "את לא אמורה ללכת לצחי לבדוק את חברים שלו במקרה? כבר ממש מאוחר."
"טוב הבנתי את הרמז. שבת שלום." היא נותנת לי חיבוק והולכת לדרכה.
הבית שקט, וזה דבר מבורך אחרי הסעודה הקולנית בבית משפחת ברקוביץ’. אני יודעת שלא אצליח להירדם בקרוב אז אני מחפשת לי משהו לעשות. עוד לא התרגלתי לעובדה שאין לי איזה בגרות באופק שאני צריכה ללמוד אליה ודווקא עכשיו זה חסר לי. כמה חיכיתי שהכול ייגמר, ועכשיו אני מתגעגעת לתקופה שתמיד היה לי משהו ללמוד או להתכונן אליו והייתי יכולה לברוח לתוך בועה יציבה שבה הכול ברור וידוע מראש.
אני ניגשת אל הספרייה שבסלון, מחפשת משהו לקרוא. העיניים שלי צדות כמה מהספרים שדרור הוציא היום ממדף הספרים של אבא. אני נדהמת מחדש מכמות הידע שלו. אני מוציאה גמרא אחת מהש"ס הישן של אבא ומדפדפת. חבל שבאולפנה אף פעם לא לימדו אותנו גמרא, אני אפילו לא יודעת איך להסתכל על זה. כל-כך הרבה מילים צפופות בארמית. בלי ניקוד, בלי פיסוק. כמו צופן סודי לאוצר נדיר שטומן בחובו את סוד הקיום. צופן שרק אנשים בודדים יכולים לפענחו. אני חושבת על זה שאם דרור היה פעם חרדי הוא בטח יודע איך לקרוא דף גמרא והמחשבה משעשעת. זה כל-כך נוגד את החזות החילונית הצועקת שלו. לו רק הוא היה פה איתי עכשיו...
ועם ספר הגמרא בידי אני נרדמת על הספה בסלון, מותשת ממחשבות.
 
**
 
שבת אחר הצהריים, השמש לאט נמחקת בשמים. חום הקיץ הירושלמי נשבר קצת ורוח קרירה מגיעה ממזרח. אני צועדת לבית של רינה, זה הזמן להתמודד איתה. עדיף עכשיו מלעולם לא. אני אף פעם לא אהיה מוכנה לזה גם ככה. אמיר נמצא במשמרת במד"א ולא יחזור עד הבוקר, מה שייתן לרינה זמן לעכל את הדברים לבד. את ארז יחזירו כבר במוצאי שבת אז זה חייב להיות עכשיו.
רינה מכינה לי שוקו ומוציאה עוגה שהיא אפתה לשבת ואנחנו יושבות במרפסת. מאז שאמא נפטרה רינה הפכה להיות מעין אמא קטנה. תמיד דאגה לי ולאודליה ועשתה הכול כדי להביא נחת לאבא. רק אחרי שהיא התחתנה היא יכלה להקים לעצמה חיים משלה. היא אפילו הפכה להיות מורה בדיוק כמו שאמא הייתה. אני שואלת לשלומה.
"הכול בסדר. שירה, מה קרה? אני סקרנית, תספרי לי, מה העניין?" היא שואלת בחום האימהי שלה.
"זה לא משהו שקל לי לעשות רינה, ואני רוצה שתדעי שלא משנה מה יהיה אני אוהבת אותך מאוד מאוד וכולנו פה בשבילך, אבל אני חייבת לספר לך." רינה מתיישבת ומכווצת את עיניה, מחכה שאתחיל.
"את זוכרת שלשום, שתגברת אותי בחנות ואני הייתי אמורה להחליף אותך?"
"כן..." היא אומרת.
"אז התקשרתי אלייך כי לא היה עליי מפתח לשער ולא הייתי בטוחה שלקחת אותו איתך. בכל מקרה, באתי אלייך הביתה לקחת את הסְפֵּר וראיתי את אמיר."
"אוקי, הוא לא אמר לי, אז מה העניין?"
"הוא לא ראה שראיתי אותו..." על החיים ועל המוות, אני פשוט אגיד את זה, "הדלת הייתה נעולה מבפנים אז ניסיתי לראות מהחלון מי בבית יכול לפתוח לי וכשהסתכלתי מהחלון של החדר שלכם הוא היה שם עם עוד מישהו. אני ממש מצטערת, רינה." אני מתחילה להישמע קצת נסערת, "אני מצטערת שאני זאת שמספרת לך את זה." העיניים של רינה נפערות ונשארות קפואות, "אני חושבת שאת צריכה לדעת."
"מישהו?"
"כן גבר, לא זיהיתי אותו."
"אוקי... אני לא מבינה מה הביג דיל, אולי הוא הביא חבר להראות לו משהו," היא מסתכלת לכל עבר, מנסה למצוא מנוס מהאמת.
"לא. רינה. תקשיבי לי. הוא היה איתו, ממש. גופנית. יחד." אני מסתכלת בעיניה החומות, המתגוננות, מדגישה כל מילה.
"אמרת משהו לאבא?" היא שואלת בלחץ.
"לא, לא סיפרתי לאף אחד." היא לא צריכה לדעת על דרור...
"יופי. תקשיבי שירה," המבט שלה סוער. נחרץ. "את לא ראית כלום. בטח דמיינת. תשכחי ממה שאמרת לי. גם אני שוכחת."
מה??
"רינה אני מבינה שזה חדשות קשות אבל אני לא דמיינתי. את לא יכולה להתנהג כאילו זה לא קרה."
"זה לא קרה!" עכשיו היא צועקת ואני מטה את הגוף שלי אוטומטית אחורה בבהלה. "את לא ראית כלום. זו טעות. את התבלבלת. ואיך את מעזה להציץ לבית שלי בלי רשות? את לא הולכת להגיד שום דבר לאף אחד."
"בגלל שאת חשובה לי אני כן אמרתי לך, את חייבת לעשות עם זה משהו, איך את יכולה פשוט להתעלם מזה?"
"את לא מבינה שום דבר, את ילדה, ואני עכשיו אומרת לך לעזוב את זה."
"אני לא אעשה את זה, לא כשזה משהו שהורס לך את החיים." עכשיו הגיע תורי לצעוק. "אם את לא תעשי משהו אני אהיה חייבת לשתף עוד מישהו, אולי את אודליה, אני לא יודעת, אבל אני לא אעזוב את זה. בעלך בגד בך רינה, עם גבר. זה קשה אבל זאת האמת ו..."
"צאי מפה!!!" היא צורחת. "אני לא רוצה לראות אותך, ואם אני שומעת שאמרת למישהו משהו..."
"רינה..." אני בהלם.
"החוצה!" היא נובחת עליי. זעם ממלא את עיניה. יש לה מבט של חיית טרף פראית, מבט שמאיים להרוג אותי.
אני קמה בפחד, עצבנית, כועסת, מיואשת. הדמעות פורצות מעיניי ואני רצה החוצה מהבית שלה, משאירה אותה נסערת עם כוס השוקו המלאה שהיא הכינה לי.
בבית אני שוכבת במיטה בחדר שלי. כבר חושך בחוץ. מחלון המיטה אני סופרת שלושה כוכבים. שבת יצאה ואני לא מוצאת כוח לקום מהמיטה. איזו טעות זאת הייתה לספר לרינה. כל-כך פגעתי בה... אף פעם לא ראיתי אותה ככה. אף פעם! הטלפון שלי מצלצל, שיחה נכנסת מדרור. אני מברכת בזריזות, "המבדיל בין קודש לחול", ומשתיקה את הטלפון מיד, אני לא רוצה שהוא ישמע אותי ככה עכשיו, אני במצב רוח ממש רע. אני שוקלת לרגע לקום לעשות הבדלה כדי להוציא את השבת אבל מוותרת כשאני נזכרת שרק לאכול בעצם עדיין אסור לי עד שאעשה הבדלה, וגם ככה אין לי תיאבון. הטלפון מפסיק לצלצל ודקה לאחר מכן מופיעה הודעה כתובה.
דרור: המצפון שלי ואני התקשרנו לאחל לך שבוע טוב ולעדכן אותך שהיה לנו מאוד קשה לא להתקשר אלייך כל השבת ☺
רטט קל עובר בעורקיי.
שירה: תודה רבה.
אני מתהפכת על הבטן ומחביאה את עצמי בשמיכה. אחרי שלושים שניות אני מקבלת הודעה נוספת.
דרור: קרה משהו?
כן...
שירה: לא. אני פשוט עייפה משבת.
דרור: סיפרת לרינה?
הוא ניחש.
שירה: כן. אני לא כל-כך במצב רוח טוב עכשיו. בכל אופן תודה רבה על האיחולים, אני מאוד מעריכה את זה. שבוע טוב גם לך. נתראה מחר.
הוא מתקשר חצי שנייה אחרי, הפעם לא נעים לי לא לענות.
"היי..." אני אומרת בלחש, מקווה שהוא לא ישמע את היגון שבקולי.
"היי..." הוא אומר בקולו המוזיקלי, מעביר בי צמרמורת. כל-כך טוב לשמוע אותו.
"את רוצה לספר לי מה קרה? אני לא אהיה רגוע עד שתספרי לי." הקול שלו רך, מרגיע, מלטף אותי מבעד לאפרכסת הטלפון. "ואולי אני אוכל לעזור?"
"אני לא רוצה להטריד אותך בבעיות שלי. היא פשוט לא ממש רצתה לשמוע את מה שהיה לי לספר. היא כועסת עליי. אני ממש פגעתי בה." אני אומרת לו. אנחנו מכירים כל-כך מעט זמן ובכל זאת אני מוצאת את עצמי משתפת אותו במשהו שאני לא יכולה לשתף בו אף אחד. "מה איתך? איך עברה עלייך השבת?" אני שואלת אותו. בדרך כלל זאת הדרך שלי להוריד את הפוקוס ממני, אבל הפעם אני באמת רוצה מאוד לדעת. התגעגעתי אליו.
"בסדר. חשבתי עלייך הרבה." הוא מודה. גם אני, דרור. גם אני. "ואת לא מטרידה אותי. אני זה ששאלתי," הוא נוזף בי עכשיו. "את יודעת, זה הוא שפגע בה, לא את. את עשית את הדבר הנכון."
"זה לא משנה עכשיו. תראה, זה באמת לא צריך להטריד אותך. אני אסתדר, זה יעבור, אל תדאג. נדבר מחר, אוקי?" אני מרגישה כל-כך לא בנוח עם הדאגה שלו אליי. למה הוא עושה את זה?
"את בטוחה שאת בסדר שם לבד?" הוא מתעלם ממני.
"כן. לגמרי. יש לי מלא עבודות בית להשלים. מחר אני אהיה יותר מפוקסת." ועכשיו גם נתת לי כוח לקום מהמיטה ולטפל בהררי הכביסה שהשארתי משבוע שעבר.
"אוקי, מה שאת רוצה. אני פה אם תרצי לדבר." הוא אומר ברכות שממיסה אותי, גורמת לי להתרגש יותר מדי.
"תודה. באמת תודה. שבוע טוב, דרור." אני אומרת בהערכה ושומעת את הרגשנות בקולי.
"שבוע טוב, שירה." ואני מנתקת.
ערימות הכביסה שמחכות לי בחדר השירות מצליחות להסיח קצת את דעתי. מבט האימה בעיניים של רינה מהיום עולה בזיכרוני ואני נעצבת. אני חושבת לעצמי שהיא לא נראתה מופתעת, רק כועסת. כועסת עליי. על שראיתי את זה. יכול להיות שהיא כבר יודעת מזה ולא אכפת לה? אולי לא הייתי צריכה להמשיך להתעקש? אני לא רוצה להאמין בזה. בתוך תוכי אני יודעת שדרור צודק, עשיתי את הדבר הנכון. לא הייתה לי ברירה. זאת רינה שבוחרת להתכחש למציאות.
אולי אני באמת לא מבינה בזה שום דבר? יש לי אפס ניסיון במערכות יחסים, מה אני יודעת. אבל עם כל זה, לא יכול להיות שרינה תוכל באמת להיות מאושרת ככה. יכול להיות שהוא בעצם מעולם לא נמשך אליה? אני מבועתת מהמקום שאליו הולכות המחשבות שלי. אני צריכה להתייעץ עם איש מקצוע. בטוח יש אנשים שיוכלו לעזור. אני מכניסה למכונת כביסה את הנגלה השנייה, והולכת למחשב לעשות חיפוש. אני כותבת בגוגל, "ייעוץ זוגי בעקבות בגידה", ונפתחת לי רשימה ארוכה של אתרי ייעוץ. אני פותחת חלק מהמאמרים וכולם מדברים על בגידה חד פעמית בסטוץ. אז אני משנה את החיפוש ל"ייעוץ זוגי בעקבות בגידה הומואים במגזר הדתי", וזה מוביל אותי למאמרים המציעים פתרונות להומואים דתיים, ביניהם טיפולי המרה, שידוך רגיל מבחירה ועוד כל מיני פתרונות אחרים שמזעזעים אותי. אני מוצאת אתרים של שאלות ותשובות מפי רבנים ובוחרת לי רב שהתשובות שלו מוצאות חן בעיניי. אולי אני אנסה לפנות אליו, בתקווה שזה יעניין אותו. את השקט העבה בבית הריק קוטע פתאום צליל דפיקות על הדלת, שמקפיץ אותי בכיסא.
מי זה יכול להיות?
אני הולכת לדלת העץ הגדולה בכניסה לביתנו ומציצה מהחור. חושך בחוץ, ובקושי רואים משהו אבל אני לא צריכה את חוש הראייה בשביל לדעת מי זה. אני מרגישה את זה, חד וברור.
דרור.
אני לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את הדלת. הוא עומד שם במכנסי ג’ינס כהים וחולצת טריקו שחורה. עיני נץ עגולות בוחנות כל מילימטר בפניי, צבען הירוק זוהר באור מנורת הכניסה שלנו, עור פניו היפות מבריק. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו בג’ינס והוא נראה אפילו עוד יותר מהמם, אם זה בכלל אפשרי. הוא מסתכל עליי, מבטו חם, מתנצל, חודר לתוך עיניי הכמהות.
כל הכובד נשאב מגופי ומתחלף בצמרמורות קלילות ומענגות שחודרות לכל תא ותא בגופי, ממלאות אותי במתיקות. פתאום כל הקיום שלי מקבל משמעות מחדש. זה כאילו כל השבת ריחפתי על מאדים, נושמת אוויר מלאכותי ממסכת חמצן ועכשיו חזרתי לאטמוספירה, למקומי הטבעי, יכולה לנשום בכוחות עצמי.
"שבוע טוב שירה, אפשר?" הוא שואל בזהירות ומטה את ראשו לחלל הבית.
אני פותחת את הדלת לרווחה, לוקחת צעד אחורה ומאפשרת לו להיכנס.
 
 
ט
 
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל:
(שיר השירים ה, ד)
 
"את עדיין בבגדי שבת." הוא מצביע על השמלה שלי. "את יפה ככה."
"תודה." אני מסמיקה ומתיישבת על הספה בסלון, והוא בעקבותיי.
"למה באת?" אני שואלת. אני יודעת את התשובה, כי גם אני חשבתי על אותו דבר, אני רק רוצה לוודא.
"דאגתי לך," הוא מושיט את ידו הימנית ומלטף את לחיי. "נשמעת עצובה קצת בטלפון."
אני מרכינה את לחיי לתוך כף ידו, מתענגת על המגע. "התגעגעתי אליך." המילים יוצאות מפי בלי שאני חושבת עליהן אפילו.
"גם אני." הוא אומר. עיניו עגולות, רציניות, כאילו הוא מופתע ממה שאמר. "התגעגעתי מאוד." הוא עובר באגודלו על קו הסומק שלי. "למה לא ביקשת ממני לבוא כשדיברנו בטלפון?"
אני לא יודעת. אני מפחדת.
"לא חשבתי על זה," אני אומרת.
"זה בסדר שבאתי?" הוא שואל.
"כן, אני שמחה שאתה כאן." שפתיי מתעקלות לחיוך ביישני. "תודה שעשית את כל הדרך מתל-אביב." אני לא מצליחה להוריד ממנו את העיניים, הוא כל-כך יפה...
"העונג כולו שלי," הוא מחייך בחזרה. "איך את מרגישה?" הוא שואל, עיניו מלאות אכפתיות ודאגה.
"לא משהו," אני מודה. "לא כל יום אני הורסת לאחותי את החיים." אני משתפת אותו במחשבותיי. זה לא חדש, האמון שיש לי בו, אבל אני עדיין מופתעת מזה. אנחנו יושבים קרובים זה לזה על הספה, וגם זה נראה לי רחוק מדי. אני מוצאת את עצמי מניחה עליו את הראש. הוא מאמץ אותי אליו ברצון, מחבק אותי חזק.
"ששש... די." הוא לוחש לי באוזן, "לא הרסת לה את החיים. את כל-כך טובה... טובה מדי. זה מה שמדהים אותי אצלך," הוא לוחש את המשפט האחרון בטון מלא השתאות, ומעביר בי רעד.
"היא סילקה אותי מהבית שלה." אני אומרת, מתעצבת על הזיכרון הקשה.
"היא תירגע," הוא אומר. "תפסיקי לחשוב על זה." הוא מסרק את שערי הסתור באצבעותיו, מעסה בציפורניו את הקרקפת, ומעביר זרמי שלווה לכל אורך גופי. אני בטוחה שלתרופת הרגעה כימית, חזקה ככל שתהיה, אין את אותו אפקט.
"מממ... זה נעים." אני עוצמת את עיניי. הוא נותן לי נשיקה עדינה וממושכת על קדקוד הראש. אנחנו יושבים ככה, שניות, דקות... איבדתי את תחושת הזמן. אני פותחת את עיניי ומסתכלת עליו מלמטה, הוא בוהה בי, מבטו מלא השתאות. הוא כל-כך משקיע בי, אני רוצה להחזיר לו.
"בכלל לא שאלתי אותך איך הייתה לך שבת. הייתי מרוכזת רק בעצמי ובבעיות שלי, זה לא בסדר." אני מתנצלת.
הוא מחייך. "הכול היה רגיל, לא משהו מיוחד. הלכתי לגלוש, היו גלים מעולים."
"אתה גולש?" אני מופתעת.
"כן, אני אוהב את הים." הוא אומר בקול חולמני.
"בגלל זה אתה גר בתל-אביב?" אני שואלת.
"גם. בעיקר. זה נותן לי את החופש שאני צריך."
"החופש מהדת?" אני שואלת בלחש, "בגלל זה עזבת?"
"את הדת?" הוא שואל ברוגע וממשיך להפוך את הגוף שלי לעיסה דביקה, אצבעותיו מטיילות עכשיו על הכתף ועל היד שלי, מעל לשרוול השמלה, מעסות בעדינות. "גם. זה מורכב. לא משהו שאני אוהב לדבר עליו." מבטו מתקשה. אני נאנחת.
"יום אחד תצטרך לספר לי..." אני לוחשת.
"יום אחד..." הוא לוחש.
ואנחנו יושבים ככה זמן מה. יושבים ושותקים יחד, סופגים זה את נוכחותו של זה.
 
**
 
השעה כמעט חצות, והבטן שלי מקרקרת, אבל אני ממש לא רוצה לנתק את החיבור הממכר הזה בינינו. אני נזכרת שאפילו לא הצעתי לו משהו לשתות מהרגע שהוא הגיע. אני קמה בבת אחת.
"מה אפשר להביא לך לשתות?" אני שואלת.
"כבר קניתי קפה בדרך, תודה," הוא אומר. "מה שמזכיר לי, הבאתי לך את זה," הוא מושיט לי שקית שבכלל לא שמתי לב שהוא נכנס איתה, ובתוכה עוגיות מקרון בכל צבעי הקשת. "זה ממאפייה כשרה, כמובן, אז בלי ייסורי מצפון," הוא אומר בסרקסטיות.
"עוד פעם המילה הזאת," אני מגלגלת את עיניי. "אני חושבת שהחלפת את הדת במצפון, או שהמצפון זה בעצם הדת שלך. אתה יותר אובססיבי אליו מכל דבר אחר." אני אומרת.
"הלוואי, אני עדיין לא באמת בטוח שיש לי אחד כזה, אבל אולי זאת את שעוררת אותו, מי יודע." הוא אומר משועשע. אני מתעלמת. הוא באמת חושב שאין לו מצפון? הוא דואג לי יותר משאני דואגת לעצמי, הוא אפילו עוד לא נישק אותי היום. אני מסתכלת בעוגיות, הם מזכירות לי את זר הצבעונים שהוא שלח לי.
"יש לך קטע עם צבעוני." אני אומרת.
הוא צוחק, "ריקה משפיעה עליי, היא משוגעת על עיצוב צבעוני צועק."
"אתם גרים יחד, אתה ואחותך?" אני שואלת.
"באותה קומה בשתי דירות נפרדות. אבל היא עיצבה לי את הדירה." הוא אומר בנונשלנטיות. "אף על פי שהייתי חייב להגביל אותה."
"טוב, בכל אופן אני לא יכולה לאכול אותם..." אני לוחשת.
"את לא אוהבת מקרוּנים?" הוא שואל.
"אני כן, אבל אני לא יכולה." אני אומרת.
"את צריכה לאכול משהו. את רוצה שאני אקנה לך משהו אחר?"
לא לא לא... הוא מטפל בי יותר מדי, זה כבר כמעט מטריד.
"ממש לא..." אני מרגישה ממש מטופשת אבל... "פשוט עוד לא עשיתי הבדלה אחרי שיצאה שבת אז אסור לי לאכול." אני לוחשת.
הוא מרים גבה. "אוקי, את רוצה שאני אעשה לך?"
אני צוחקת. "זה לא יהיה לך מוזר? מתי בפעם האחרונה עשית הבדלה?"
הוא שוקל לרגע את שאלתי, "האמת היא שאף פעם לא יצא לי לעשות לאחרים, אז אולי אני בכלל לא יודע."
לי, לעומת זאת, יצא כבר הרבה פעמים לעשות לעצמי, כשאבא לא בבית. אני פותחת את עיניי בהתלהבות. "משהו שאני יודעת לעשות ואתה לא? אני חושבת שאני אעשה לנו הבדלה אחרי הכול." ואני ניגשת למטבח להכין את הנר והבשמים. הוא עוקב אחריי במבט מאותגר, זה גורם לי להרגיש חזקה. אני פותחת בקבוק ליקר דובדבנים שאני מוצאת במזווה. אני מתחילה לדקלם את נוסח ההבדלה ופתאום קצת מתביישת. והוא מחכה ומקשיב בסבלנות, לא מסיר את עיניו ממני. מבטו עגול, מהופנט. אני מברכת "בורא מיני בשמים." ומושיטה לו את כלי הבשמים שלנו עם תבלין הציפורן להריח. הוא מתעלם ממני ופתאום מקרב את אפו אל הנקודה שמאחורי האוזן שלי ושואף עמוק.
"מממממ..." הוא עוצם את עיניו מתענג על הריח. אני מרגישה את פניי מתלהטות ומניחה שצבען תואם כרגע לזה של ליקר הדובדבנים. אני ממשיכה את הברכות, בקושי מצליחה להתרכז. אני לוגמת מהכוס והוא לוקח אותה ממני, שותה חצי, וממה שנשאר שופך מעט על תחתית הגביע ומדליק את הנוזל האלכוהולי באש שבנר ההבדלה, יוצר מעין מדורה קטנה. אני בוהה באש ואז מסתכלת אליו כלא מבינה.
"ככה אני זוכר שסבא שלי היה עושה. תראי כמה שהאש יפה. אני יכול להסתכל על זה שעות." הוא אומר מלא במחשבות, מרוכז באש המרקדת עד שכל האלכוהול מהליקר מתאדה והיא נעלמת.
הוא מתאפס. "ועכשיו..." הוא מושיט לי את שקית העוגיות. "שבוע טוב!" הוא נותן לי נשיקה עדינה על המצח. אני רוצה עוד, שינשק אותי על השפתיים. הוא כל-כך מרוסן, מכבד אותי באופן מוזגם, זה מעצבן.
"קדימה, תאכלי." הוא מחייך אליי ואני עדיין בוהה בו. "אני אתחיל להיעלב אם לא תתחילי לאכול, את רוצה שאני אאכיל אותך?" הוא לוקח עוגייה ומקרב לי לפה.
עד כאן!
"זה בסדר, אני ילדה גדולה." אני רוטנת ולוקחת ביס מהעוגייה הוורודה. טעים. הוא מסתכל עליי לועסת את העוגייה מרותק, וארשת פניו נרגעת. אם זה כל-כך משמח אותו... הוא מסתכל על בקבוק הליקר האדום. "אני יכול להישאר פה? יש לי מחר פגישות בעיר," הוא שואל בקול תמים. אני מסמיקה ומשפילה את מבטי.
"זה בסדר, אני אחזור הביתה. היה חוצפה מצדי לשאול." הוא מתנצל.
"אני רוצה שתישאר." אני מודה. הוא מביט בי, מחכה להסבר. אני שותקת, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת מה להגיד. הוא מתקרב אליי, מחבק אותי. "את יכולה לסמוך עליי," הוא לוחש, "אני לא אעשה שום דבר שאת לא רוצה."
"אני יודעת." אני לוחשת לתוך חזהו, מריחה את ריחו השמימי. אני יכולה לשמוע את דפיקות הלב שלו. "אני סומכת עלייך יותר משאני סומכת על עצמי." הוא מחבק אותי חזק יותר, כמעט מועך אותי. "תישאר איתי." אני מפצירה בו, כמעט מצווה עליו. אני מרגישה את החיוך שלו, הגוף שלו רפוי יותר פתאום.
פתאום עולה לי רעיון. "רוצה לראות סרט?" אני מציעה בהתלהבות, מנסה להאיר את האווירה בינינו. הוא מרחיק את ראשו כך שיוכל לראות את פניי ומחייך את חיוך הגומות שלו. "כן, בטח." הוא נותן לי נשיקה במצח. אני לוקחת את ידו ומובילה אותו אל פינת הטלוויזיה. אני פותחת את מגירת ה-DVD ומראה לו.
"אין לנו הרבה סרטים, אבל אולי תמצא פה משהו שתאהב." אני אומרת. הוא בוחן את הסרטים, יש כמה קאלט ישראלים שחשבתי שהוא בטח יבחר אחד מהם. המחשבה גורמת לי אי-נוחות כי ברוב הסרטים הישראלים הקטעים הגסים ממש מביכים. אבל הוא מוציא דווקא את הסרט "הנסיכה הקסומה".
"שמעתי על זה אבל אף פעם לא ראיתי," הוא אומר.
"באמת לא ראית? זה סרט מעולה! ראיתי אותו מלא פעמים וזה אף פעם לא נמאס. קדימה בוא נשים את זה." אני מחייכת והמבט שלו משקף בדיוק את שלי.
אני מכבה את האור ואנחנו מתיישבים על ספת הפוטון הנוחה שהייתה פעם בחדר של אודליה. השעה מאוחרת, מאוד מאוחרת, אני חושבת שמחר אני אמורה לפתוח את החנות, הגוף שלי עייף אבל הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה להתכרבל בזרועותיו של דרור, וזה מה שאני עושה. אני עדיין לבושה בשמלת השבת הקיצית שלי. רוח ירושלמית של ערב נושבת מהחלון והעור שלי הופך לעור של ברווז, למרות חום הגוף הנעים של דרור, שעוטף אותי. כאשר אנחנו מגיעים לסצנה הארוכה והמשעשעת של קרב האבירים אני כבר כמעט ישנה. דרור מוריד אותי מעליו בעדינות קיצונית, כאילו אני אגרטל זכוכית דק, קם באלגנטיות מרשימה, לוחץ על כפתור ההשהיה בשלט וחוזר אחרי כמה דקות עם שמיכה מהחדר שלי. הוא חוזר לכרבל אותי בזרועותיו, מעסה אותי בגב באצבעותיו בתנועות מעגליות מחשמלות.
בתחושה המתוקה הזאת, הסוריאליסטית הזאת, אני שוקעת בשינה עמוקה ומתוקה.
 
**
 
...אנחנו מתנשקים, מתנשקים חזק, כמעט באלימות. השפתיים שלי בולעות את שלו, שלו בולעות את שלי. הלשונות שלנו מסולסלות זו בזו, טועמות, מרטיבות, נדחפות עמוק עד לגרון. השיניים שלנו נוקשות אלה באלה, מכאיבות, דורשות עוד... ועוד...
אני מתעוררת בבת אחת, לבי הולם בקצב מהיר ואני מתנשפת מעוצמת התשוקה שפרצה בי. אני בזרועותיו של דרור, חם לי, יותר מדי חם לי, המצח שלי לח מזיעה.
"הכול בסדר?" הקול שלו נשמע כמו מנגינה רכה בתוך סופת ברקים.
אני לוקחת רגע כדי להתאפס. אנחנו עדיין בפינת טלוויזיה, הסרט נגמר, אני עם דרור. הוא לא ישן.
"כן," אני עונה בביישנות, "חלמתי חלום. למה אתה לא ישן?" אני שואלת.
"אני אוהב להסתכל עלייך ישנה," הוא מודה. "על מה חלמת?"
אני מסמיקה מהגילוי שלו ואז עוד יותר כשאני נזכרת בחלום. לא רציתי להתעורר.
"לא תגלי לי?" הוא מסובב את פניי כדי להביט בי.
"זה קצת מביך..." אני לוחשת בישנוניות ומסיטה את מבטי בחזרה למטה אל ברכיו, "חלמתי עליך."
הוא מחבק אותי אליו חזק יותר, אני לא רואה את פניו אבל אני מרגישה את חיוכו.
"טוב מאוד." הוא אומר בנימה של בוס שמאשר את התוצרים של העובדים שלו, "מה עשיתי בחלום?"
"מה השעה? אתה לא עייף?" אני מנסה להתחמק.
"כמעט שלוש בלילה, מה חלמת?" הוא שואל שוב.
"לא משנה..." זה כבר יותר מדי...
הוא משחרר את ידו מאחורי צווארי ולוכד את פניי בשתי כפות ידיו, מכריח אותי להסתכל לו בעיניים.
"תגידי לי," הוא מצווה.
"לא," אני מתעקשת, "זה מביך מדי..."
"אל תתביישי ממני," הוא פוקד. "אם לא תגלי לי אני אצטרך להוציא את זה ממך בעינויים."
"אתה כבר מענה אותי מספיק." אתה לא מנשק אותי!
"אני מענה אותך?" הוא מגחך, "איך בדיוק?"
וזהו. הריסון שלו, האיפוק שלו, המילים שלו, המבט ההורס שלו והשליטה שלו מוציאים אותי מדעתי. אני לא יכולה לחכות יותר. כמו נווד מורעב, אני מצמידה את שפתיי לשפתיו באופן מאוד לא נשי, ומגשימה לעצמי את החלום.
 
**
 
אשמורת לילה אחרונה מאחורינו, רסיסי לילה ממלאים את החדר וריח של טל באוויר. אנחנו מתנשקים ומתנשקים על ספת הפוטון פרק זמן שנראה לי כשעות ארוכות, אני מרגישה שזה יכול להימשך לעד. שפתיו של דרור כובשות את שלי, מחזירות לי תשוקה ורצון והזדקקות בדיוק באותה המידה. זה מרפא.
השחר מפציע, ציוצי הציפורים כמו מלווים את מהות הקיום שלנו במנגינת רקע עליזה. גופי רועד תחת מגע ידיו האוחזות בגבי, מקרבות אותי אליו. אני מרגישה איך כל שדי לבי מתרחקים ומסתלקים. אין שום דבר אחר בעולם עכשיו. אני מפסיקה לחשוש, אני מפסיקה לחשוב, אני מתחילה לחיות.
ידיי מוצאות את דרכן אל גבו העליון מעל לחולצתו, אל כתפיו החזקות העשויות לתלפיות, קימורי אבנים בשרשרת, משמשות לי כחומת מגן. נשימותינו ושאיפותינו מתמזגות. בתנועה מהירה אחת דרור מכופף אותי אל הספה, כך שראשי נח על הקצה, והוא מעליי. הוא מנתק את שפתיו ממני, מטה למטה את סנטרו ומדביק את מצחו אל מצחי. המבט שלו ערפילי, מלא תשוקה. הסחרור שאני מרגישה משתקף בעיניים שלו.
"שירה, מה את עושה לי..." הוא לוחש לי, קולו מלא הערצה.
המילים שלו פורקות אותי, ממלאות אותי בכוחות-על שלא ידעתי שקיימים. אף פעם לא הרגשתי כל-כך חזקה ועוצמתית כמו עכשיו. אני מצמידה את שפתיי לשפתיו ומנשקת אותו עד שאין לי אוויר ואני נעצרת. אחרי כמה רגעים הוא חוזר לנשק אותי, עכשיו בעדינות, באטיות. הוא סוגר את שפתיו על קצה שפתי התחתונה ומטייל איתן לאורך כל שפתיי כמו בשבילי גן סודי. שפתיי פסוקות קמעה, סופגות את התחושה. שפתיו מגששות, מלטפות כל מילימטר משפתיי שלב אחר שלב... הן מפיקות סם מרפא וממכר שחודר לכל תא בגופי.
מתוך ייקום אחר אני מרגישה אותו מיישר את רגליי לשכיבה מלאה על הספה. הוא נשכב צמוד אליי, מושך את השמיכה שלי מעלינו. אני מעבירה את ראשי מיד מהספה אל חזהו, קרוב ללבו, המקום היחיד שאני רוצה להיות בו עכשיו.
"תשני, ילדה יפה," הוא לוחש לי באוזן ומערסל אותי אליו.
 
**
 
אני מתעוררת לבית של בוקר, מואר באור מסנוור שמכאיב לי בעיניים ועטופה בדרור שדה. הוא ישן. ארשת פניו צעירה, שלווה, נטולת מחשבות. לא אופיינית לו. אני חושבת בעצב שהוא תמיד כל-כך מלא דאגות, והוא רק בן עשרים ושש. מה השעה? אני מציצה בשעון. 10:09.
שיט!!!
הייתי אמורה לפתוח את החנות בעשר. אני קמה בבת אחת מהספה, משתדלת לא להעיר את דרור ועפה לאמבטיה, אני לא אצליח להתקלח היום. בזמן שיא של שמונה דקות אני כבר אחרי שטיפת פנים, מי-פה ולבושה בחצאית שמנת וחולצה לבנה עם שרוול קצר שלקחתי מהארון של אודליה באקראי. זה יצטרך להספיק.
אני יורדת בחזרה למטה תוך כדי שאני מסרקת את השיער באצבעות ואני שומעת את דרור מדבר בטלפון.
"שתים עשרה וחצי בממילא... בדיוק... פגישה על ארוחת צהריים." הוא אומר בטון כריזמטי, שום דבר בקולו לא דומה לדרור שישנתי איתו בלילה. "ותדאגי למסעדה הכי יוקרתית באזור, אני לא רוצה להפסיד אותו." הוא קולט אותי מגיעה מולו פתאום "ביי." הוא זורק לתוך האפרכסת בלי להסיר ממני את העיניים.
"בוקר טוב למלאכית בלבן." הוא מחייך חיוך של מיליון דולר, הוא נראה מהמם.
"בוקר טוב." אני מחייכת בחזרה. "אני מאחרת בטירוף, הנה המפתחות." אני זורקת לו את הצרור, "אני אדבר איתך אחר כך." ולפני שאני אעשה משהו שאני אתחרט עליו אני כבר בדלת בהליכה סופר-מהירה לכיוון החנות במושבה, ועוד רואה אותו מסתכל עליי במבט משועשע.
למזלי הספקים של הכיפות עוד לא הגיעו, אז לא תהיה פדיחה עם אבא, ויש סיכוי שהוא לא ידע שאיחרתי. זו הפעם הראשונה שזה קורה לי. דרור הזה משבש לי את המחשבה, אני חייבת להתרכז. הבטחתי לאבא שהחנות עליי בזמן שהוא בניו-יורק, והדבר האחרון שאני צריכה זה לאכזב אותו. מספיק כל העניין עם רינה ומספיק הכנסתי גבר הביתה בלי ידיעתו. תוך כדי פתיחת קופה אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת בנשיקה הפראית שלנו בסוף הלילה.
"את שומעת אותי? הלו?" אני שומעת פתאום.
"כן, איך אפשר לעזור?" אני שואלת לקוח שאפילו לא שמתי לב שנכנס לחנות.
"שאלתי כמה זה עולה." הוא אומר מצביע על סט פמוטים. אני ניגשת לעזור לו.
פוקוס, שירה. פוקוס.
 
**
 
כעבור שעה מגיע ספק הכיפות שלנו ואני מכינה עבורו את התשלום. תוך כדי שאני מדברת איתו אני מבחינה בתזוזה מרוחקת מהכניסה ועוצרת. אורח מוכר נכנס לחנות ונשימתי נעתקת. הוא לבוש חליפה כחולה כהה, חולצה תכלת בהירה מכופתרת ועניבה כחולה מבריקה עם טקסטורת נקודות עדינות קשורה באופן מושלם לצווארו. הוא מגולח, שערו הכהה מסורק לאחור. עיניו הבהירות, שנראות עכשיו קצת יותר כחולות מירוקות, תואמות לבגדיו. הוא נראה כמו מנכ"ל מסרט הוליוודי. מתי הוא הספיק? לא ראיתי אותו מכניס בגדים הביתה...
"בוקר טוב." הוא אומר לי ברכות, בלי להסיר את עיניו ממני, "הבאתי לך שוקו וקרואסון שוקולד, תיארתי לעצמי שבטח לא הספקת." הוא מניח את הכוס ואת שקית הנייר על דלפק הזכוכית. הוא מפנק אותי יותר מדי ואני לא עושה כלום, אני מרגישה לא בנוח אבל החיוך שלו כל-כך שובה שהמחשבות האלה נדחקות הצדה. אני מסמיקה. אנחנו ליד אנשים, כמה מביך.
"תודה." אני אומרת בנימוס, מנסה לא לחשוף את החיוך המטופש שעומד לפרוץ החוצה.
הוא מסתכל סביב. "אז זאת החנות המדוברת..." הוא אומר "יפה. מתאים לך." אני עוקבת אחרי תנועותיו, מרגישה חשופה בטריטוריה של עצמי. מה יחשבו עליי?
"אני ממהר." הספק של הכיפות מפציר בי ואני חוזרת מיד לסגור את התשלום ומשחררת אותו. דרור מחכה בסבלנות עד שהוא יוצא ומושיט לי את המפתח, "התקלחתי אצלך, אני מקווה שזה בסדר."
"הבאת בגדים?" אני מצביעה על החליפה.
"כן, לא ידעתי אם אני אחזור אתמול, ובאמת לא חזרתי." הוא חושף את שיניו המושלמות בחיוך ערמומי של ילד-רע-מהעשירון-העליון. אני משפילה מבט.
"אז היה לך ברור שאני אתן לך להישאר איתי..." אני לוחשת. אני מרגישה פתאום זולה. קצת מנוצלת. ארשת פניו משתנה בבת אחת לחרדה. "לא היה לי ברור שום דבר, מה העניין?" אני ממשיכה להביט למטה בדלפק הזכוכית השקופה.
"מה קרה?" הוא שואל שוב, הפעם בטון אסרטיבי, מצווה עליי לדבר. הוא מסתכל סביב לוודא שאין אף אחד. "חשבתי שרצית שאשאר." הוא לוחש בקול. בחכמתו הרבה הוא לא נוגע בי.
"כן... רציתי." הקול שלי קצת נסער. "אני לא יודעת מה קרה לי, לא הייתי צריכה לעשות לנו את זה." אני עדיין לא מסוגלת להסתכל עליו, אבל אני מרגישה אותו נועץ בי עיניים, בוחן אותי, מנסה לצפות את הצעד הבא שאעשה.
"חשבתי שהיה לך טוב איתי." הוא אומר, מאוכזב ועצוב.
אני מסתכלת עליו "היה לי... מדהים." אני לא מוצאת מילה מספיק טובה כדי לתאר את ההרגשה שלי, "זה לא העניין."
"אז מה הבעיה?" הוא שואל בטון רך יותר. אני שותקת.
הוא מגלגל עיניים. "שירה, אני חייב ללכת לפגישה, אבל את תצטרכי להסביר. אני לא מבין אותך." הוא אומר קצת בכעס, ואני מרגישה כמו ילדה נזופה. איך הוא לא מבין?
"אוקי. ביי, דרור." אני אומרת בקרירות, מנסה לשים מרחק ביטחון נפשי ביני לבינו, כדי שאוכל לחשוב. והוא הולך, כועס ומרוחק.
 
**
 
היום עובר לאט, אני חסרת חשק ורק חושבת מתי אראה אותו שוב. אני חייבת להבהיר לו שאנחנו לא יכולים לישון שוב יחד. אני צריכה להסביר לו שזה גורם לי להרגיש רע. ואם הוא לא יבין? אני נזכרת במבט הקר שלו כשהוא עזב את החנות הבוקר, ומרגישה כאב של ריקנות, אני לא רוצה לשאת את ההרגשה הזאת. רינה לא יצרה איתי קשר כל היום ואני לא הייתי מסוגלת להתקשר אליה. אני יודעת שהיא צריכה לבוא להחליף אותי בחמש, אחרי שאמיר חוזר מהעבודה, אז היא תצטרך להתמודד איתי, אם היא רוצה ואם לא. בשעה ארבע אני מקבלת ממנה מסרון.
רינה: אמיר מתעכב בעבודה, אני אאחר קצת.
שירה: קיבלתי, תודה.
אני תוהה אם התכניות של דרור לקחת אותי לתל-אביב עדיין רלוונטיות, יכול להיות שהוא כבר לא רוצה שום קשר איתי אחרי הבוקר. מה חשבתי לעצמי שכעסתי? אני זאת שהכניסה אותו הביתה, אני זאת שהסכימה שיישאר. הוא בא במיוחד בשבילי, כי הוא דאג לי. לא הגיע לו שאתנהג אליו ככה.
"שלום," גבר מבוגר בזקן לבן ארוך וחליפה קורא לעברי וקוטע את מחשבותיי. כיפה סרוגה שחורה גדולה לראשו החצי קירח, הוא מוכר לי ואני לא מצליחה לזכור מאיפה.
"שלום, איך אפשר לעזור לך, אדוני?" אני שואלת בנימוס. הוא מביט בי ארוכות בעיניים אפורות גדולות, כאילו מנסה לפענח מי אני. מאיפה אני מכירה אותו?
"אני מחפש את גברת רינה וייס, אמרו לי שהיא צריכה להיות פה."
"היא תגיע יותר מאוחר, מי אדוני?"
"צבי ברמן, חבר טוב." הוא עונה "את אחותה, אני מבין."
"כן." אני מאמצת את המוח ומנסה להיזכר מאיפה לעזאזל הוא מוכר לי.
"תוכלי למסור לה שחיפשתי אותה? הנה," הוא מוציא מכיסו כרטיס ביקור, "אני משאיר כאן כרטיס למקרה שאבד לה מספר הטלפון שלי." עיניו חמות וכריזמטיות אך יש גוון חשוד בקולו. הוא מניח את הכרטיס על שולחן הזכוכית וממשיך להביט בי.
"כן, בטח, אין בעיה." אני חותמת את השיחה, משהו בנוכחות שלו כאן לבד איתי בחנות גורם לי להרגיש לא בנוח. אני מסתובבת אל המגירה כדי להכניס את הכרטיס ביקור שלו. הוא עדיין לא הולך. אני מסתובבת בחזרה והוא ממשיך להביט בי.
"את יודעת איך היא מסתדרת?" הוא שואל אותי בטון שמסגיר שיש סיבה לשאלתו. יכול להיות שהוא יודע משהו? למה אני לא מצליחה להיזכר מי זה? ולמה הוא שואל אותי את זה?
"ברוך ה’, מצוין." אני מגמגמת קצת. "אני אמסור לה את ההודעה שלך, ברשותך אני צריכה לסדר פה כמה דברים..."
"בהחלט," הוא מניד את ראשו בנימוס. "דרישת שלום חמה לרינה ולאמיר," הוא אומר ויוצא.
אני מציצה בכרטיס הביקור.
הרב צבי ברמן
ראש הישיבה הגבוהה מעלה צדק
הישיבה שאמיר למד בה?
מוזר. מעניין מה הוא רצה? משום מה לא הייתי רוצה שהוא יבוא להפתיע את רינה בחנות עוד מעט כשהיא תבוא. משהו בדיבורו היה חשוד. אני קולטת שאין לי עוד הרבה זמן עד שרינה תבוא להחליף אותי אז אני ממהרת לספור את הקופה. רעש מכיוון הדלת מבהיל אותי.
הוא כאן.
אני לוקחת רגע לעכל את הנוכחות שלו. איך זה שכל פעם שהוא מגיע אני מרגישה כמה ריקה הייתי בלעדיו? הוא נראה בדיוק כמו בבוקר ועדיין מפתיע אותי כמה הוא יפה. חולצה תכלת מכופתרת, מכנסי חליפת מנהלים, העניבה והז’קט ירדו. עיניים ירוקות-כחולות מהפנטות. קווצות משערו השחור השתחררו מהסירוק של הבוקר וקופצות בעדינות על מצחו. מתחשק לי לשלוח את היד ולגעת בהן.
"שלום, שירה," הוא מתקרב אליי, פניו רציניות.
"שלום," אני מסתכלת עליו מלמטה. "איך הייתה הפגישה?" אני שואלת.
"בסדר גמור." הוא עונה בחוסר עניין. "את עדיין מדברת איתי?" הוא שואל. פגעתי בו, איך יכולתי?
"כן. אני מצטערת על הבוקר. אני לא יודעת למה התנהגתי ככה, אני קצת מבולבלת. אתה לא צריך לסבול את זה ממני," אני כמעט מתחננת. הוא מסתכל אליי בעיניים גדולות ומלאות רגש. ושוב זה שם, המשיכה העזה בינינו, חוטי חשמל חזקים נמתחים בינינו ומושכים אותנו זה לזה בכוח מגנטי רב עוצמה, משוועים לחיבור.
"הבהלת אותי," הוא אומר בלי להסיר את עיניו ממני. "אז את עדיין באה איתי לתל אביב?" ארשת פניו רצינית.
אני מחייכת, אני רוצה שגם הוא יחייך, אני רוצה לראות את הגומות. "תיתן לי לנהוג?"
והגומות מופיעות, ממיסות אותי. "תלוי אם תהיי ילדה טובה." הוא אומר בקול ערמומי.
"ממתי אני לא ילדה טובה?" אני אומרת בילדותיות.
"אני יכול לחשוב על כמה פעמים שייבשת אותי." הוא אומר. "לא עונה לשאלות שלי. לא עושה מה שאני אומר לך..." אני מכווצת את עיניי ומסתכלת על היצור השתלטן שעומד מולי. הוא חושב שאני עובדת שלו או משהו?
"קדימה, אפשר ללכת?" הוא מתעלם ממני ומחייך.
אני נדבקת בחיוך שלו. "כמה דקות. רינה אחותי אמרה שהיא תאחר קצת, ואני צריכה לסדר לה את המחסן." אני אומרת וניגשת לעבודה.
"אפשר לעזור?" הוא שואל כשהוא רואה אותי סוחבת ארגז של חנוכיות.
"לא, זה בסדר, אני מסתדרת." אני אומרת, אבל זה לא עוזר, הוא לוקח ממני את הארגז ונכנס בדלת האחורית למחסן. אני בעקבותיו, שוב עצבנית. "דרור, אתה לא צריך לעשות את זה, אתה מתייחס אליי כמו נכה, זה מעצבן אותי." אני נוזפת בו. למה הוא לא יכול לכבד בקשה אחת פשוטה שלי?
הוא מניח את הארגז על הרצפה במחסן הקטן והצפוף ומסתובב אליי. "את רואה? בדיוק על זה אני מדבר. את כל-כך עקשנית! תלמדי לקבל עזרה, אני נהנה לדאוג לך." הוא אומר בנחרצות ומתקרב אליי תוך כדי שהוא מדבר. שפתיו מתעקלות לגרד באפו, אני קופאת במקומי, עיניי על שפתיו, מהופנטת. ואולי זה החדר הסגור והצפוף, ואולי זה המתח שהייתי שרויה בו כל היום בעקבות הבוקר, ואולי זה פשוט הוא, שכל-כך טוב אליי, מגונן עליי, ואני פשוט כבר לא כועסת עליו יותר. הוא מרים את ידו ומעביר את אגודלו על שפתי התחתונה. מבטו עז, נמרץ, מרוכז. אני רוצה להשליך את עצמי עליו אבל מתאפקת ובמקום זה אני מצמידה את ראשי לחזהו, ידיי מקיפות את גבו. אני נכנעת למאבק הקשה בחוטי המשיכה שמושכים בינינו בלי הפסקה, שואפת את ריחו הממסטל. הוא טומן את ראשו בשיערי ולוקח שאיפה עמוקה.
"מה אני אעשה איתך..." הוא לוחש.
"תחבק אותי, התגעגעתי אלייך היום." אני שוברת את כל המחסומים. הוא עוטף אותי בידיו ומחבק אותי אליו חזק, שניות עוברות, דקות. אני עוצמת עיניים, מתמכרת לתחושת הביטחון המתוקה.
"שירה???"
רינה עומדת בפתח המחסן. מבט מזועזע בעיניה.
 
 
י
 
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל-כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:
(שיר השירים א, ד)
 
אנחנו משתחררים זה מזה בתוך אלפית השנייה.
למה אני כל-כך טיפשה? למה? אני רוצה לברוח.
"היי רינה," אני אומרת בבהלה, "תכירי, זה דרור, הוא עוזר לי עם הארגזים של הסחורה. אנחנו כבר הולכים."
דרור עוטה על עצמו ארשת פנים מקצועית. "נעים מאוד רינה," הוא מניד בראשו בטבעיות כאילו לא קרה שום דבר חריג. איך לעזאזל הוא עושה את זה?
"נעים מאוד דרור, לא ידעתי שיש לשירה... חבר." היא אומרת בעוקצנות תוך כדי שהיא בוחנת אותו בחשדנות ואז עיניה עוברות על תיק המנהלים של דרור שמונח על הרצפה. השם שלו רקום עליו. "עורך דין דרור שדה?" היא אומרת בלחישת הלם. "מאיפה אתם מכירים?"
אני רוצה שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותי.
דרור מחייך אליה את חיוך הנימוסים המאופק שלו, כאילו הוא בפגישת עסקים שגרתית, "תסלחי לי רינה, אני מתאר לעצמי שהמצב לא נוח בשבילך כמו שהוא לא נוח בשבילנו. שירה ואני מכירים מהפגישה שנקבעה בינינו לפני כמה חודשים על ידך." לוקח לה זמן לפרש את מילותיו, שנאמרות בביטחון מוחלט, במנה מתאימה של רגישות. היא מסיטה את המבט אליי ואז שוב אליו. "אני עורך דין שדה, חבר של נעה מלימודי המשפטים." הוא מסביר באותו טון רשמי.
עיניה של רינה נפערות באימה וננעצות בי. אם מבט היה יכול להרוג... "את סיפרת לו?" היא מסננת בהיסטריה. אני קופאת במקומי, איבדתי את היכולת לדבר. דרור, לעומת זאת, לא מאבד את השליטה במצב לרגע.
"רינה, היחסים בין שירה לביני לא קשורים אלייך עכשיו, אני הבנתי מנעה שהחלטת לבטל את התהליך והוא אכן הופסק," הוא מרגיע אותה.
רינה מנידה בראשה "הבנתי." היא אומרת. אני מכירה את הטון הזה, ברור שהיא כועסת. דרור מניד בראשו ומעביר את המבט שלו אליי. "שירה, יש עוד משהו שאוכל לעזור פה לפני הנסיעה?" הוא אומר בחביבות.
"לא. סיימנו." אני מצליחה סוף סוף לדבר. "השארתי לך פתק על הקופה עם ההזמנות שצריך להכין." אני מגמגמת חצי בקול, לא בטוח שהיא הבינה אותי. רינה לא יודעת מה לעשות עם עצמה. היא עוקבת אחרי דרור שיוצא באלגנטיות מהמחסן אל חלל החנות. אני ממהרת בעקבותיו, לפני שהיא תספיק להגיד לי משהו.
"להתראות רינה, היה נעים להכיר אותך." הוא אומר בנימוס ומסמן לי לצאת. רינה מנידה בראשה, עדיין בהלם, ואנחנו מחוץ לחנות.
 
ברכב המנהלים שלו שחונה מחוץ לחנות אני חוגרת את עצמי במהירות שיא ואנחנו מתמזגים בעומסי התנועה הכבדים של שעת אחר הצהריים. אני מביטה מהחלון אל צדי הכביש, שמחה שלפחות הזכוכיות שחורות מבחוץ ורוב הסיכויים שלא יזהו אותי. דרור מרוכז בנסיעה, ארשת פניו לא מסגירה דבר. הוא מושיט את ידו הימנית ולוחץ את כף ידי שמונחת על הרגל. הוא מלטף את מפרקיי באצבעותיו.
"את בסדר?" הוא שואל אחרי כמה דקות.
"לא." אני לוחשת. "אני לא מאמינה שהייתי כל-כך חסרת אחריות. שוב."
"גם אני," הוא נאנח. "זה לא מקצועי מצדי."
"אתה לא אשם בכלום." אני מסתכלת עליו, בוחנת את הפרופיל שלו. אף סולד, סנטר מדויק, בולט, קו לסת מושלם, קדקוד ראש גבוה, צופה על בלורית שחורה שגולשת על מצחו. הוא שותק. "טכנית," אני מוסיפה "היחסים המקצועיים בינך לביני הסתיימו ברגע שהיא החליטה לבטל, אז לא עשית שום דבר לא מקצועי," מקווה שזה ירגיע אותו. הוא ממשיך ללחוץ לי את כף היד.
"יכול להיות שאת צודקת," הוא אומר ואז פתאום הפה שלו נפתח לחיוך רחב, "זה היה בהחלט משעשע, מה שקרה שם."
אני מרשה לעצמי לצחוק, גם ככה אין כבר מה לעשות. "רינה נראתה כאילו היא הולכת להתפוצץ."
הוא פולט קול צחוק קצר. "כן, זה בהחלט לא משהו שהיא ציפתה לו, אני משער."
"תודה שהיית נחמד לרינה." אני מרגישה צורך להודות לו על זה שהוא הציל אותי כשנכנסתי לשוק.
"ברור." הוא אומר.
"אפשר לשאול אותך משהו?" אני שואלת בהיסוס.
"בטח." הוא אומר ברוך.
"כשאמרת לרינה... ‘היחסים שלנו’. למה התכוונת?" אני קצת רועדת, אבל השאלה הזאת הטרידה אותי כל השבת.
"מה זאת אומרת?" הוא לא מבין.
"מה אנחנו?" אני שואלת בקול קטן.
הוא שוקל לרגע את שאלתי. "לא חשבתי על זה, את מחפשת הגדרה בעצם?"
"זה לא כל-כך דחוף עכשיו," אני מנסה לשחרר. "פשוט אני מבולבלת..." אני מגמגמת עכשיו קצת יותר מדי, לא מוצאת את המילים. "אני מצטערת, אין לי ניסיון בזה. אני פשוט לא יודעת מה אני אמורה לעשות. מה אני אמורה להגיד עכשיו לאבא שלי אחרי שרינה בטח תספר לו?"
הוא מקשיב בתשומת לב מרובה למה שאני אומרת, תוך כדי שהוא מאיץ בכביש 1 ירושלים-תל-אביב. "את לא אמורה לעשות שום דבר, אין בזה חוקים." הוא אומר. "את צריכה להקשיב למה שנכון בשבילך... ללכת בעקבות הלב שלך." הוא מגחך פתאום למשמע דבריו.
"מה?" אני שואלת בחיוך.
"ריקה תמיד אומרת את הקלישאה הזאת, לא חשבתי שאני אצטט אותה." הוא מסביר ואני שמחה לשמוע אותו מדבר על אחותו. עוד פרט על חייו.
"אוקי, אם ריקה אומרת אז היא בטח צודקת." אני אומרת בחיוך. "נשמע שאתם מאוד קרובים."
"כן. ריקה היא משהו מיוחד." ניצוץ עולה בעיניו כשהוא מדבר עליה.
"אני אראה אותה היום?"
הוא נראה מופתע. "את רוצה לפגוש אותה?"
"אתה הכרת את אחותי, אני חושבת שזה יהיה צודק שגם אני אכיר את אחותך." וחוץ מזה אולי ככה אני אכיר אותך יותר. "אני סקרנית לראות מי הדמות מאחורי הסיפורים."
"אוקי, אולי." הוא מחייך.
"סיפרת לה עליי?" אני שואלת, סקרנית פתאום.
"כן." הוא אומר בהיסוס. "אני מספר לריקה הכול."
"מה סיפרת?" אני שואלת והוא מתכווץ במקומו, מנסה להסוות את האי-נוחות שלו.
"סיפרתי לה על הפגישה, ואחרי. ושאני לא מצליח להוציא אותך מהראש." הוא אומר. צמרמורת חולפת בגופי. אני יודעת את כל זה, הוא הרי אמר לי, אבל זה עדיין מפתיע אותי. אני בטוחה שיש תור ארוך של בנות שהיו שמחות להחליף אותי. ולתת לו לגעת בהן הרבה יותר ממני, ובכל זאת הוא טוען שהוא לא מצליח להתרחק ממני. הוא לא אומר לי הכול, אבל אני לא רוצה ללחוץ אז אני לא שואלת.
"זה טוב שיש לך אותה, אני לא העזתי לספר עלייך לאף אחד," אני מודה. "אפילו לא למיכל. אני מפחדת שאם אני אדבר עלייך זה יהרוס את זה."
"טוב, עכשיו רינה כבר יודעת שאנחנו יחד, אז אין לך מה להסתיר יותר." הוא אומר.
אנחנו יחד? כמו חבר וחברה? כמו בני זוג למטרות מיניות בלבד? ‘יזיזים’, כמו שמיכל אומרת? אני מסתכלת מהחלון, צופה אל השדות הירוקים הפתוחים שסובבים את הכביש שקועה במחשבות. אני מעדיפה לא להתמודד עם זה עכשיו.
"על מה את חושבת?" הוא מניח את ידו על ברכי. איך הוא יודע?
"אני לא יודעת איך הקשר שלנו יראה." אני אומרת. "בכל זאת, אני דתייה וזה לא נראה טוב שאני מסתובבת עם חילוני ועוד מבוגר ממני משמעותית. אני מפחדת שאנשים יפרשו את זה לא נכון ויחשבו שאנחנו... אתה יודע..."
"תגידי לאנשים שאנחנו חברים," הוא אומר.
"זה מה שאנחנו?" אני שואלת.
"זה מה שאת רוצה שנהיה?" הוא עונה בשאלה.
"אני רוצה להיות איתך, להכיר אותך יותר, זה כל מה שאני יודעת בשלב הזה." אני אומרת בכל הכנות.
"אוקי, גם אני. אז זה מה שזה." קולו רך, מרגיע.
"למה?" אני כבר לא יכולה להסתיר את החששות שלי.
"למה מה?" הוא אומר במבט לא מבין.
"למה אתה רוצה להיות איתי? אני לא מבינה את זה. יש בטח לפחות מאה בנות חילוניות הרבה יותר מצליחות ממני והרבה יותר... זורמות ממני שהיו שמחות להיות איתך." הקול שלי עצוב, ותוך כדי שאני מדברת אני מבינה מה באמת כל-כך מבלבל אותי אצלו.
"אני רוצה רק אותך." הוא אומר במהירות, בלי לחשוב אפילו לרגע.
"למה?"
"אמרתי לך, יש בך משהו. אני לא יודע מה. אבל הוא קורא לי ממקומות עמוקים שלא ידעתי שקיימים אצלי, אף פעם לא פגשתי מישהי כמוך." הוא אומר.
"כמה חברות היו לך לפניי?" אני שואלת.
"לא היו לי." הוא אומר. עכשיו זה כבר נשמע ממש רע.
"עם כמה בנות שכבת?" אני ממשיכה, אני צריכה לדעת.
"די, שירה," הוא מתחנן.
"למה אתה לא אומר לי? אני חושבת שיש לי זכות לדעת," עכשיו אני ממש מתעצבנת, "ואל תגיד לי שאתה בתול כי אני לא אאמין לך."
"די שירה, לא נוח לי עם השיחה הזאת."
"לא נוח לי שאתה מסתיר ממני דברים."
"אני לא יכול לקחת את הסיכון."
"איזה סיכון?"
"שתעזבי אותי."
אני נאנחת ומתרככת קצת. "אני לא טיפשה, חסרת ניסיון אולי, אבל אני יודעת שאנשים לא דתיים עושים דברים לפני החתונה, זה לא פשע." זה רק יכאב לדעת.
"לא לזה התכוונתי," הוא אומר ברוגז.
"אז למה כן התכוונת? מה אתה כל-כך פוחד לספר לי?" אני מבקשת בעדינות, כמו שמדברים לילד קטן.
"אני לא יכול. אני לא רוצה לשקר לך. אבל אני פשוט לא יכול." הוא נראה כל-כך חסר אונים וזה צובט לי את הלב.
"אני רק שואלת כי אני רוצה לוודא שטוב לך איתי, שזה לא קשה לך, שאני לא מנוסה..."
"טוב לי איתך מאוד. אף פעם לא היה לי כל-כך טוב כמו שטוב לי איתך." הוא אומר בלהט.
"אני מפחדת שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן." אני לוקחת נשימה עמוקה, אני חייבת להיות ברורה איתו. "הדת היא חלק חשוב בחיי, אני רוצה לשמור על ההלכה... אנחנו לא יכולים..." אני מחליפה צבעים והוא מציל אותי.
"אני יודע, אני יודע. אני מכבד את זה, אני מבטיח." קולו כל-כך להוט וכנה. הוא לוקח את היד שלי, מקרב אל פיו ומנשק. "אנחנו לא נעשה שום דבר שאת לא רוצה."
אני נושפת בקול, בוחנת את פניו היפות. "אוקי... תודה." באמת אכפת לו ממני. אני בוחרת להאמין לו. מכונת השמע המטורפת שיש לו ברכב מנגנת קאברים אקוסטיים לקלאסיקות אמריקניות וצלילי הגיטרה הנעימים מרגיעים אותי.
אני מסתכלת אל האופק. גורדי השחקים של תל אביב כבר נראים בקצה ואני רוצה לשנות את האווירה הכבדה בינינו. "אז מה התכניות שלנו להיום?"
הוא מחייך חיוך שובב. "חשבתי קודם להראות לך את הדירה שלי." לראות איפה דרור גר? עוד פיסות מידע שיעזרו לי להכיר אותו יותר טוב. אני מתחילה להתלהב.
"ואז," אני ממשיכה.
"הפתעה." הוא מלא בהתלהבות, זה מדבק.
"אני לא אוהבת הפתעות." אני מתלוננת בכוונה.
"זאת הפתעה טובה, את תראי." הוא מחייך.
אנחנו ממשיכים לדבר ולדבר, על נושאים פחות טעונים הפעם. אני מספרת לו על שביל ישראל ומציעה לו להצטרף או לפחות לבוא לבקר, אבל יש לו מילואים אז לא בטוח שזה יצליח. אנחנו מדברים על המצב הביטחוני. הוא שואל הרבה על אמא שלי ואני מספרת לו שאני לא זוכרת הרבה אבל מאז מה שהיה, קשה לי לשמוע אמבולנסים וכל דבר שקשור לדם. רופא פעם אמר לאבא שזה תוצאה של פוסט-טראומה או משהו כזה.
"אז זה מסביר את הפרצוף שלך כשחבשתי לך את הרגל אחרי שנפלת." הוא צוחק. אני רוטנת בקול מזויף. אני ארשה לו קצת לצחוק עליי.
השמש מתרחקת מעל הים בשמים, והאור בחוץ מתעמעם מעט. בלי ששמתי לב דרור פונה בין גורדי השחקים בכבישים הסואנים של תל אביב לכביש המוביל לחניון תת קרקעי ענק, בכניסה עומד שומר, נראה שהוא מכיר אותו כי הוא מניד בראשו ומאפשר לו להיכנס מיד. בפינת החניון יש שתי חניות ועל כל אחת מהן מוצב שלט בולט ועליו כתוב "שדה". חניה אחת פנויה ובשנייה חונה מכונית מבריקה בצבע אדום זועק בלי גג. בטח של ריקה, אני חושבת לעצמי. כנראה שהיא גם עשירה. תחושה עזה של אי-נוחות אופפת אותי.
אנחנו עולים במעלית מהחניה לקומה הארבע-עשרה של הבניין העצום. קירות המעלית עשויים מכסף ועיטורי זהב מבריקים ומנצנצים. אני חושבת שאף פעם לא הייתי במקום כזה. אפילו המשרד של דרור היה נראה קצת פחות צועק. דרור לוקח לי את היד ומושך אותי צמוד אליו, ואז מצמיד את גב כף ידי לפיו, שותל נשיקה חפוזה.
"מוכנה?" הוא שואל. אני מסתכלת עליו, מהנהנת בראשי.
המעלית נפתחת ואנחנו פוסעים החוצה. יש שתי דלתות במסדרון. על אחת מופיע שלט כסוף ועליו חרוט באותיות שחורות "שדה", ובשלט שעל הדלת השנייה כתוב, "כאן גרים בסטייל ריקה שדה וג’יימי ג’וניור". ציור קומיקס צבעוני של אישה וילד מחייכים מופיע תחת הכיתוב.
"אחותך נשואה?" אני שואלת.
"לא. ג’יימי זה הבן שלה." הוא אומר בפשטות ומוביל אותי אל דירתו, פותח את הדלת לרווחה ומורה לי להיכנס.
אני צועדת פנימה אל תוך חלל מרשים ואל אפי מזדחל ריח של עור חדש ושל עץ טרי ושל ים. כל-כך הרבה חלקים בחלל מושכים את תשומת לבי שאני לא יודעת על מה להסתכל קודם. כל הדירה נראית כמו חלום יוקרתי בגוונים של שחור-אפור-עץ אגוז, והיא מעוצבת בשלמות עד לפרטים הקטנים. משמאלי אני רואה פינת ישיבה בצורת חצי גורן מעור אפור ושחור על משטח מרובע שנראה כמו פרקט אמיתי, לידה קיר ענקי שעשוי כולו מחלונות זכוכית ממוסגרים בלבן, שנפתחים למרפסת. אפשר לראות מהחלונות את הים. במרכז פינת הישיבה יש שולחן עץ אגוז כהה שנראה כמו רהיט בעל ערך אמנותי ועליו מגש שחור מפוסל עם משקאות חריפים בכלי קריסטל.
צמוד לקיר עומד מזנון עץ נמוך בצבע תואם לשולחן הסלון ועליו עשרות, אם לא מאות, דיסקים של מוזיקה. ליד המזנון יש פינה שמושכת את תשומת לבי באופן מיוחד ובה ארבע גיטרות, אחת חשמלית, שתיים אקוסטיות ועוד אחת קלאסית. בקיר הסלון שסמוך לקיר הזכוכית יש תמונת קנבס ענקית, כמעט בגודל של כל הקיר, עם ציור מהמם של חוף ים. הציור משתלב עם הים האמיתי הנשקף מחזית הדירה.
מצד ימין אני רואה את המטבח. ארונות שחורים מבריקים, בקווים גיאומטריים ממסגרים את כל המטבח. בין החללים מפריד בר מעץ איכותי עם שני כיסאות עור לבנים. בצדו הימני של המטבח יש פינת יין מעוצבת מעץ ולפחות חמישים בקבוקים, כוסות תלויות על הקיר ומקרר יינות צמוד. כל החלל מרוצף במרצפות ענקיות מבריקות בצבע אפור. החלל לא גדול אבל מעוצב בקפידה ומנוצל בשלמות.
"וואו," אני אומרת בלחש, כמעט רק לעצמי, "אף פעם לא הייתי במקום כזה."
"את אוהבת?" הוא שואל.
"כן." נראה לי. ‘נדהמת’ זאת מילה יותר מתאימה מ’אוהבת’. הכול פה מהמם. "אני רק צריכה להתרגל." הוא מחייך.
"את רוצה לשתות משהו?" הוא שואל אותי, מוציא אותי מההלם.
"אני אשמח, תודה." אני אומרת לו.
הוא ניגש אל המטבח ומוציא ממקרר היינות בקבוק שמפניה. "לא חגגנו את סיום הבגרויות שלך." הוא מחייך ופותח את הבקבוק בתנועה אחת מהירה ומשמיע את ה"קלאק" כמו בסרטים. הצליל נעים, משתלב באווירה של הבית, משתלב עם דרור ועם כל היופי הזה. אבל אני עדיין לא עיכלתי את מה שרואות עיניי... הוא מתחיל למלא את הכוס.
"מספיק!" אני אומרת אחרי רבע כוס ומסמיקה, "הקיבולת שלי לאלכוהול היא לא משהו..." אני לוחשת.
"אל תדאגי זה ממש חלש, פחות מ-10%." הוא מרגיע. אין לי מושג מה זה אומר.
הוא מרים את הכוס. "מזל טוב על סיום הלימודים." הוא אומר בטקסיות שמביכה אותי.
"תודה." אני אומרת ומקישה את הכוס שלי בשלו. אני מברכת ולוגמת מהמשקה המבעבע הלבן. הטעם קריר, מתקתק וערב לחיך, בדיוק כמו שהוא הבטיח, ואפילו יותר. אני לוגמת את כל הכוס בבת אחת.
"נראה לי שזאת הייתה השמפניה הראשונה שלי בחיים," אני מודה.
"באמת?" הוא נשמע מופתע, "אף פעם לא שתית יין?"
"שמפניה זה יין?" אני אומרת בבהלה.
"כן, מה הבעיה?" אני משפילה מבט ושותקת. שוב זה חוצץ בינינו.
"יין נסך..." הוא קורא את המחשבות שלי. "אני מצטער, לא חשבתי על זה. את כזאת צדיקה. צדיקה מדי."
כבר לא... לא מאז שאני איתך...
"זאת לא אשמתך, אני הייתי צריכה לזכור. כמו שאמרתי אני כמעט לא שותה יין."
הוא נאנח. "יום אחד אולי תתפכחי ותביני שכל ההגבלות האלה הם אשליה מזיקה." הוא אומר בטון מלא תקווה. הוא רוצה להחזיר גם אותי בשאלה? "בכל אופן, אם כבר שתית, איך זה היה?"
"האמת שנראה לי שזה היין היחיד ששתיתי והיה לי טעים," אני מודה. "עד עכשיו ליקר שוקולד זה האלכוהול היחיד שהיה לי נסבל. אה, וגם בריזר." הוא מגחך.
"לא מפתיע. אבל יין זה טעם נרכש," הוא אומר. "ואגב, את אמורה לשתות את זה לאט," הוא אומר ואני שמה לב שהכוס שלו עדיין כמעט מלאה, "אבל לא משנה, העיקר שהיה לך טעים." הוא מחייך בשובבות. אופס. לא ידעתי.
"מאוד." אני מחייכת ומסתכלת עליו ופתאום הוא נראה לי כל-כך צעיר. הרבה יותר מבדרך כלל, כשהוא עוטה על עצמו את חזות העורך דין.
"אכפת לך שאני אתקלח אצלך?" אני שואלת בהיסוס, "לא הספקתי להתקלח הבוקר." המבוכה נשמעת בקולי. למה זה כל-כך לא נעים? הוא הרי התקלח אצלי...
"בטח. תרגישי בבית. המקלחת בהמשך המסדרון, דלת שנייה מימין, הוא מצביע לעבר המסדרון הקטן שיוצא ממרכז החלל. אני אעשה כמה טלפונים בינתיים." הוא אומר בנימוס.
אני הולכת לעבר המסדרון ונכנסת בדלת שהוא תיאר. חדר האמבטיה גדול יחסית לכל הדירה. אסלה תלויה בכניסה, מופרדת בחצי קיר משאר החדר. בפינה הימנית אמבטיית-ג’קוזי ענקית, שיש בה מקום לפחות לארבעה אנשים. על הקיר מדפים מלאים בכל טוב של גברים; דיאודורנטים, שלושה סוגים של קרם גילוח וסבוני גברים. בפינה הימנית יש מקלחון זכוכית עם ראש גשם עגול כסוף ועצום שתלוי מהתקרה. ראש הגשם גדול כמעט כמו המקלחת עצמה. זה נראה כמו אמבטיה של סוויטה בבית מלון מפואר. אני מרגישה מוזר להתקלח בכזה מקום.
על הקיר הסמוך לכיור הכפול מצד ימין תלויים צינורות ברזל לבנים ועליהם מגולגלות מגבות, אני ניגשת ונוגעת, העמודים חמים, כנראה זה מחמם מגבות. אני נוטלת את אחת המגבות ושואפת את הריח. הבושם הכי נעים בעולם. הריח של דרור... מממ... אני חושבת לרגע לגנוב לו את המגבת ולקחת איתי הביתה.
שירה תירגעי!
מהארון הסמוך אני לוקחת מגבת נקייה מגולגלת בשלמות בתוך ערימה של מגבות. המגבת רכה וענקית. איך הוא שומר על הכול כל-כך נקי ומסודר? אולי יש מישהו שעושה את זה בשבילו? אני שוב נזכרת כמה אני לא מכירה אותו, כמה מעט אני יודעת עליו, על האנשים שבחייו, חוץ מאחותו ואחיין שלו כמובן. עם ההורים שלו הוא לא בקשר שנים ועל האקסיות שלו הוא לא מדבר. ובכל זאת יש לו ג’קוזי שיכול להכיל ארבעה אנשים וכיור כפול... למה?
המחשבה מתסכלת אותי ואני מתחילה להתארגן למקלחת. המים נעימים, מרגיעים אותי. אני נוטלת בקבוק שמפו גברים שחור ומתחילה לחפוף, הריח מעולה, ההרגשה שמימית. זאת בהחלט חוויה אחרת להתקלח במקום כזה, כאילו אני יוצאת יותר נקייה מאשר במקלחת רגילה. אני מכריחה את עצמי לקצר, אף על פי שממש בא לי להאריך את השהות מתחת לזרם המים הנעימים, אבל דרור בחוץ. לא נעים. אני יוצאת ואז נזכרת שאני על מי פה מהבוקר אז אני ניגשת לכיור, נוטלת את מברשת השיניים של דרור ומתחילה לצחצח. אני שומעת דפיקה בדלת שמקפיצה אותי.
"שירה, הכול בסדר?" דרור קורא מעבר לדלת.
"כן, אני כבר יוצאת." אני אומרת בקול מלא בקצף משחת שיניים.
"הבאתי לך בגדים נקיים מריקה, אני שם אותם מחוץ לדלת והולך." הוא קורא בקול.
אה?
אני פותחת את הדלת בזהירות, ואחרי שאני מוודאת שהוא לא שם אני לוקחת את הבגדים המונחים על הרצפה ומיד נכנסת בחזרה למקלחת. אני בוחנת את הבגדים. חולצת תכלת מכופתרת אלגנטית עם מלמלות בצווארון ועיטורים שחורים. השרוולים באורך בינוני מעוצבים ונפוחים. הבד נעים ומגוהץ. אני פותחת את החצאית המקופלת. חצאית עיפרון שחורה באורך הברך מבד שנראה יקר, זה נראה יותר כמו בגדי עסקים אלגנטיים. ממש לא אני. אבל צנוע, אפילו יותר ממה שצריך. מאוד מתחשב מצדו.
אני מסתכלת על הרצפה ורואה תחתוני תחרה שחורה נקיות. כמה מביך... אחותו בחרה לי אותם? אני מרימה את התחתונים ומרגישה את בד הסאטן הנעים, זה מרגיש... נועז. אני לובשת אותם, הם מתאימים בדיוק, ונעימים הרבה יותר מתחתוני הכותנה הלבנים הפשוטים שאני בדרך כלל לובשת. אני שמה על עצמי את הבגדים של ריקה ומסתכלת במראה הארוכה שדבוקה לקיר. וואו, אני נראית... מתוחכמת, אלגנטית. דווקא נחמד, עכשיו אני מרגישה קצת יותר שייכת למקום הזה. אני מוצאת מברשת שיער על אחד המדפים ומסתרקת. אני בוחנת את עצמי ומחליטה לא לקלוע צמה, להשאיר את השיער פזור וחופשי. מבט אחרון במראה ואני יוצאת. דרור מחכה לי בסלון, אני רואה שהוא החליף לג’ינס כהה וחולצת פולו שחורה. צלילים נעימים של ג’ז נשמעים ברקע והם משתלבים להפליא עם הלילה שהולך ויורד עלינו.
"את יפהפייה." הוא מסתכל עליי בעיני נץ שלא מפספסות דבר ומחייך. "איך היה?"
"אני מרגישה אדם חדש." אני מחייכת אליו בחזרה. "תודה על הבגדים."
"תודה לריקה." הוא מתקן. "את עדיין רוצה להכיר אותה?" הוא שואל.
עכשיו? ככה? זה יהיה מוזר. אני קצת חוששת...
"כן. מאוד! היא כאן? היא פנויה?" אני שואלת.
"כן. אני אלך לקרוא לה. היא מתה להכיר אותך." הוא אומר בחיוך ויוצא החוצה.
אני עומדת במרכז דירתו המפוארת של דרור. מסתכלת סביב. השמש כבר הפכה לעיגול רחוק ומטושטש, אורות העיר של תל אביב מנצנצים מקיר הזכוכית העצום הפונה אל כיוון הים. מה לי ולמקום הזה? אני מקווה שריקה לא תשנא אותי... היא בטח גם לא תבין מה הוא עושה איתי...
הדלת נפתחת וממנה נכנסים דרור, ריקה וילד כבן 10, כנראה ג’יימי. ריקה עצמה נראית כמו נערה צעירה בתיכון, אף על פי שאני יודעת שהיא אמורה להיות יותר מבוגרת מדרור. היא לובשת גופיית ספגטי צמודה שחורה ומכנס קצרצר רחב צבוע בדוגמה צבעונית מקושקשת שנראית כמו גרפיטי רחוב. היא גבוהה מאוד ודקת גזרה. תווי הפנים שלה מושלמים וממוסגרים בתסרוקת קליאופטרה. השיער שלה שחור פחם ארוך גולש, בדיוק בצבע של דרור אבל מקושט בשני פסים כחולים בצדדים. היא נראית כמו בובת חרסינה מצוירת. לעיניים שלה אותה הצורה שיש לדרור, רק שאת הגוון הירוק מחליף כחול עמוק שמודגש עוד יותר בזכות איילנר עדין ומושלם שממסגר אותן. ריקה מהממת. כמו דרור. היא מחייכת אליי חיוך מקסים ואומרת בחביבות אמיתית, "שלום שירה, סוף סוף פוגשים אותך." קולה תוסס ומלא חיים.
"נעים מאוד ריקה," אני עונה בביישנות, "תודה על הבגדים, הם ממש יפים."
"באמת? אהבת? זה מהקולקציה הישנה שלי. דרור אמר משהו אלגנטי וצנוע." הקול שלה אמפטי ומשקף את הביטחון העצמי והאופי הצבעוני שלה. היא מזכירה לי קצת את אודליה, רק בוגרת יותר. "והבגד יושב עלייך בול, רק חבל שאת לא רוצה לחשוף קצת יותר בשר בחום הזה של תל-אביב, בטח תהיי מהממת בגופיה." היא בוחנת את הלבוש. "תעשי לי סיבוב, בואי נראה." אני מסמיקה.
דרור מגלגל עיניים "ריקה, הבטחת שלא תתנפלי עליה בבת אחת."
"רק רוצה לראות אם הבגד יושב כמו שצריך!" היא מתגוננת, "אבל אצלה זה לא קשה, כל דבר יהיה יפה." היא מחייכת חיוך רחב ומושלם ופונה לבנה שעומד לידה. "ג’יימי ראית איזה יפיופה דרור הביא לנו פה." היא בוחנת אותי "אין כמעט עבודה איתה, פצצה טבעית. כמה לקוחות שלי היו מתות להיראות כמוה, אה ג’יימי?". מבטו של ג’יימי נשאר מתוק ואדיש. זה נראה כאילו הוא רגיל כבר לנוכחות הבולטת של אמו והשטויות שלה. אני מחייכת אליו חיוך מבין והוא מחייך אליי בחזרה.
"תודה," אני אומרת לריקה בביישנות. "את עיצבת את זה?" אני שואלת מופתעת, היא באמת מוכשרת.
"כן, אבל מזמן, יש לי ליין אלגנטי שלם חדש, מלא דברים שיראו מהמם עלייך, את חייבת לבוא לחנות שלי! אני אעשה אותך כוכבת קולנוע. אולי אפילו עכשיו, את חייבת דחוף עקבים להשלים את המראה, מה את אומרת?" היא קוראת בהתלהבות.
דרור מתקרב אליי, הוא מסתכל עליי במבט מיואש של אני-יודע-אני-חי-איתה ושם את ידו על כתפי, מושך אותי אליו ואז זוקף את ראשו לעברה. "ריקה, יש לנו תכניות." הוא אומר לה באסרטיביות, אבל לא בטון הכריזמטי של העורך-דין, אלא רך יותר, אוהב. "אולי בפעם אחרת."
ריקה משרבבת את שפתיה. "כל-כך חבל..."
דרור מצמיד אותי אליו עוד ואני רואה שריקה בוחנת אותנו ומחייכת לעצמה חיוך אימהי של נחת. הסיטואציה מוזרה לי, אף פעם לא הכרתי מישהי כל-כך צבעונית כמוה. אבל היא כל-כך חמודה, ורואים שדרור חשוב לה. אני כבר מתה עליה.
"תודה רבה ריקה על ההצעה, את ממש מוכשרת, אני אשמח לבוא לחנות בפעם אחרת." אני עונה בנימוס כנה.
"איזו מתוקה!" היא מניחה עליי את ידה "טוב אנחנו לא נפריע לכם יותר. דרורק’ה," היא מנשקת אותו על הלחי "תשמור על היפהפייה הזאת, היא משהו מיוחד במינו, הרבה יותר יפה ממה שתיארת." הוא מחייך אליה חיוך נמס. "לא כזאת דומה לאלישבע." היא לוחשת לו.
אלישבע? מי זאת אלישבע? אני מקווה שלא איזה אקסית...
דרור שוב מגלגל עיניים ופונה אל עבר הילד. "שירה, את ג’יימי הכרת."
"היי ג’יימי," אני מחייכת אליו "בן כמה אתה?"
"אחת עשרה," הוא אומר. אני קולטת כובע של מכבי תל-אביב וחליפת כדורסל ומנצלת את זה לפתוח שיחה.
"אני רואה שאתה נאמן להם גם אחרי ההפסד השנה. כל הכבוד." אני מצביעה על הכובע.
"שנה הבאה הם בטוח ינצחו," הוא מתעורר פתאום. "הם פשוט נדפקו עם מאמן גרוע השנה."
"אני בטוחה שאתה צודק." אני עונה לו. מברכת על הצפייה האדוקה של אבא שלי במשחקים שעזרה לי להיות קצת בעניינים.
"איזו נפלאה את, יקירה." ריקה קוראת לעברי, "לא חשבתי שדרור יביא לפה אי-פעם מישהי ואני כבר אוהבת אותך!" לא הביא לפה מישהי אף-פעם? זה אומר שהוא לא הכיר לה אף אחת מהקודמות שלו? היא באה ומחבקת אותי ואני מחבקת אותה בחזרה, אסירת תודה על הפתיחות והחום שלה שהפכו את הפגישה להרבה יותר קלה בשבילי.
"Jamie come, Let’s leave these two alone" היא אומרת במבטא אמריקני מושלם, לוקחת לו את היד ובדרך החוצה קורצת לדרור במבט שאומר "אישרתי". אני מרגישה הקלה. המפגש עבר בשלום. רק שעכשיו יש לי לפחות אלף חידות לא-פתורות נוספות בקשר לדרור. מי זאת אלישבע? ובת כמה ריקה שיש לה ילד בן אחת עשרה? גם היא הייתה חרדית? ואיך זה שאני הראשונה שדרור הביא לבית שלו?
"נראה לי שהיא אהבה אותך." דרור לוחש לי מיד אחרי שהדלת נסגרת וקוטע את המחשבות שלי. הוא מסובב אותי אליו ומביט בי בעיניים יוקדות, בוערות. ירוק עז ומותך חודר לתוך עיניי, שהמומות מיופיו בכל פעם מחדש.
"אתה חושב?" אני שואלת. אני לא בטוחה שדיברתי מספיק...
"אני בטוח. ואיך אפשר שלא." הוא נותן לי נשיקה ארוכה על המצח. ידו עוברת בשערי שעדיין מעט לח מהמקלחת.
"את רוצה לייבש את השיער לפני שנצא?" הוא שואל, ממשיך לחבק אותי.
"אנחנו יוצאים?" אני לא מצליחה להסתיר את האכזבה בקולי... חשבתי שנישאר אצלו...
"כן. אני רוצה להראות לך משהו," פיו מתרחב לחיוך כתגובה לטון המאוכזב שלי, "למה, על מה חשבת?"
"כלום," אני מתחמקת. "מה אתה רוצה להראות לי?" קשה לי הלא-נודע הזה.
"הפתעה." הוא מחייך את חיוך הקסם שלו ופתאום הוא נראה כל-כך צעיר, אחוז התרגשות, כמו ילד לפני נסיעה לדיסנילנד. ואני רוצה להיות שם, איתו, בשבילו. לחוות איתו את מה שהוא הכין בשבילנו.
"אוקי," אני לוחשת. "לאן שתרצה, אני איתך." מבטי משקף את ההתרגשות בעיניו. עוברים בהם רגשות עזים שאני לא מצליחה לפענח. לפתע הוא כורך את זרועותיו סביבי, מצמיד אותי אליו בכוח, שפתיו על שפתיי ובשניות אנחנו כבר בתוך נשיקה סוערת, חזקה, מחברת, מלאת תשוקה. אני מרגישה ברגע זה שכל היום רציתי את זה, חיכיתי לזה. זה בדיוק מה שהיה חסר לי. והנשיקה שלו אומרת שהוא מרגיש את אותו הדבר. את כל המתח בינינו, המריבה מהבוקר, הפדיחה עם רינה וההתרגשות מהחשיפה לחייו של דרור, אני יוצקת אל תוך הנשיקה שלנו. אני מצמידה עוד יותר את בטני אליו, מטה את סנטרי למעלה, נותנת לו לטעום אותי, ללקק לי את השפתיים, השיניים, הלשון. אני סופגת את התחושה. אני מרגישה נחשקת וזה מעצים אותי, נותן הגדרה לקיום שלי בעולם, זה כל מה שחשוב עכשיו, שום דבר אחר לא קיים.
ידיי נשלחות אל גבו, מטפסות לעבר כתפיו המוצקות. אני לוחצת, מרגישה את שריריו המוצקים, ממששת, מגששת, מעסה בסיבובים בין אצבעותיי. מוזיקת הג’ז שממשיכה להתנגן ברקע מגבירה את עוצמת הרגשות שתוקפת אותי. הוא מתנתק ממני ומרים אותי פתאום, מערסל אותי בידיו וסוחב אותי אל הספה הרחבה שבקרבת המרפסת. אני לא רוצה את הניתוק הזה, אני רוצה את שפתיו עליי בחזרה. שוב. עוד. ועוד. הוא יושב על הספה ומושיב אותי עליו. מצחו נוגע במצחי. עיניו הערפיליות חודרות לתוך עיניי המסוחררות. "אולי בכל זאת נישאר עוד קצת..." הוא לוחש, קולו מלא תשוקה, כמיהה.
"כן..." אני אומרת, כמעט מתחננת והוא מחבר את שפתיו אל שפתיי, ממשיך את החיבור המתוק מתוק הזה. אני עוצמת עיניים, נותנת למשקל שלי לצנוח עליו, כל תא בגופי רוטט ומרחף באוויר. ידיו נשלחות אל מאחורי גבי, מעל קיפולי החולצה, מלטפות, ממששות, מגוננות. הוא מעביר את ידיו בקו המותן שלי, נוגע, לוחץ, מחבק. זה מרגיש טוב ונותן לי אומץ. הידיים שלי עוברות במורד חזהו אל בטנו ואז לגב שלו, מצמידות אותו אליי. הוא עובר בשפתי הקסם שלו מהשפתיים שלי לכיוון האוזן, שותל נשיקות, מוצץ, טועם את עור פניי ואז מגיע לנקודה מאחורי האוזן. הנקודה רגישה מאוד, ומגע השפתיים שלו שם שולח מכת חשמל לכל גופי. אני עוצמת את עיניי חזק יותר ומתענגת על התחושה. אני פולטת אנקת עונג בלתי רצונית. הגוף שלי פועל במקומי, כמו עבד למגע של דרור, למה שהוא מסוגל לגרום לי לעשות, למה שהוא מסוגל לגרום לי להרגיש.
"שירה..." דרור לוחש כנגד אוזני בתשוקה. "את מריחה כל-כך טוב."
המילים שלו פורמות את כל החוטים המחברים בין אברי גופי. הוא מעביר את אפו באותה נקודה רגישה מאחורי האוזן ושואף עמוק. כפות ידיו מחליקות על זרועותיי מהכתף אל כפות הידיים. הוא עובר את השרוול ומגיע לחלק החשוף, ממשש אותי באגודליו, עור כנגד עור. לפתע הוא משכיב אותי לאורך הספה הרחבה ועולה מעליי, כולא אותי תחתיו, משקל גופו נתמך במרפקיו משני צדי גופי, כפות ידיו אוחזות בראשי מאחור. הוא מנשק אותי, בלהט, כמעט באלימות, ואני נותנת לו ברצון. ידיי מסתרבלות בשערו, מושכות אותו אליי, אני רוצה לבלוע אותו, להתאחד איתו.
הוא עובר בפיו אל קו הלסת שלי ואני מטה את ראשי אחורה ומקשיתה את גבי כדי לאפשר לו גישה נוחה יותר לצווארי. הוא מוצץ, מלקק, שואב אותי בשפתיו. זיפיו הרכים מדגדגים אותי בעדינות, מעצימים את תחושת העונג ממגע שפתיו. אני מרגישה שאני רוצה לעשות בשבילו הכול. הוא ממשיך במסע הנשיקות בצד השני של צווארי תוך שהוא משעין את כובד גופו עליי. אבל לא אכפת לי. הגוף שלי הפך להיות עיסה דביקה, והוא אפילו לא כבד לי, אני רוצה להרגיש אותו, את כל כולו. החצאית שלי עולה ואני מקיפה את רגליו ברגליי. אני מטה את האגן מעלה ומרגישה לחץ נקודתי על הבטן שלי באזור הטבור, כמו אבן קשה שמועכת אותי מבעד למכנסי הג’ינס שלו. ההרגשה זרה, מאיימת קצת.
משהו אסור.

עוד על הספר

  • הוצאה: שולמית מור
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 40 דק'
שירת השירים 1 - מבעד לצמתך שולמית מור
א
 
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת:
(שיר השירים ב, ח)
 
טיפות חזקות של גשם דופקות על חלוני ומעירות אותי משנתי. אם אפשר לקרוא לזה שינה. עדיין חשוך בחוץ והגוף שלי עייף וחלש, אבל אני יודעת שלא אצליח להירדם שוב. מוזר. השבועות האחרונים היו שגרתיים ביותר. לימודים, מתכונות, בגרויות, שיעורי נהיגה ומשמרות בחנות תשמישי הקדושה של אבא. למה אני מרגישה כל כך לא רגועה? אולי זה הגשם הזה באמצע האביב? זאת הסיבה שאני מרגישה מוזר?
שונאת עונות מעבר.
אני מסיטה את המבט לעבר החלון שליד מיטתי. הירוק של עצי הגינה שלנו נראה עכשיו נקי ומבריק מהטיפות הנוצצות. השילוב הזה של האבן הירושלמית עם עיטורי הברזל הכחולים שעל חלונות ביתנו תמיד היה מראה מלבב בעיניי. שכונת המושבה הגרמנית בירושלים היא בהחלט מקום שאני מרגישה שייכת אליו. הרגשה של בית ושל יציבות. ובכל זאת, הלילה לא הצלחתי לישון ברצף.
השעון המעורר שליד המיטה שלי מראה 5:49. ניצחתי את הצלצול באחת עשרה דקות. זה אף פעם לא קורה לי. אני מחליטה לקום בכל זאת, להתחיל את היום. אחרי הכול, בעוד יומיים הבגרות בתנ"ך והמצב שלי ממש לא טוב. מזל שזאת השנה האחרונה באולפנה.
שקט בבית, אבא בטח כבר יצא להתפלל תפילת שחרית במניין הבוקר. הגשם נחלש אך ממשיך בקצב אטי ואדיש. כזה שבא לבשר שמשהו עומד לקרות. אני מתקלחת בזריזות וחוזרת לחדר לחפש בגד מתאים ליום הגשום הזה. כבר אפסנתי את כל בגדי החורף במחסן, אז לא נשארו הרבה אפשרויות. אני מוצאת גרביונים שחורים, חצאית ג'ינס באורך שיעמוד בציפיות האולפנה וסוודר אפור דק שאמור להספיק. כרגיל, החזה הגדול מדי שלי גורם גם למחשוף הלא-נדיב הזה להיות גבולי, ואני נאלצת לתגבר בגופיה לבנה שכמעט חונקת אותי רק כדי לא להסתכן במסדר הצניעות המעצבן של רב האולפנה שיחליט להחזיר אותי הביתה להחליף חולצה.
אפשר לחשוב מה הוא יעשה, יעיף אותי מהאולפנה חודשים ספורים לפני הבגרות האחרונה?
אני מנסה להשתלט על השיער הארוך מדי שלי מול המראה הקטנה שבדלת הארון ומחליטה לבסוף לקלוע אותו לצמה ארוכה, כמו כמעט בכל יום. אני משפשפת את העיניים, חום בהיר מעורבב באדום שמעיד על איכות השינה שהייתה לי בלילה, ונראה נורא על רקע חיוורון החורף הקיצוני שלי.
כשאני נכנסת למטבח אני רואה שאבא חזר והוא כבר יושב עם הקפה והעיתון של הבוקר. אבא שלי תמיד נראה כמו יהודי פשוט וטוב. חולצת צווארון עטופה באפודה כחולה כהה. זקן מאפיר ולא מסודר באורך בינוני ולראשו, מעל הכיפה שסרגתי לו, כובע קסקט. סבר פניו רך ונעים. הוא מטה את המשקפיים ומסתכל לעברי בעיניים חמות.
"בוקר טוב, שירהל'ה," הוא אומר לי בחום האבהי הרגיל, "יש לימודים היום?"
"בוקר טוב, אבא," אני קוראת לעברו תוך כדי שאני מוציאה לי מצרכים מהמקרר כדי להכין כריך. "כן, היום מקבלים את המתכונת בתנ"ך ויש תרגול אחרון לפני הבגרות."
"בסדר. אז את לוקחת אוטובוס לתל אביב מיד אחרי הלימודים?"
"תל אביב?" אני לא מבינה. מה יש לי בתל אביב?
"כן, מהשירות לאומי, זה היום, נכון?" הוא קם להניח את הכוס בכיור ופונה לעבר הדלת.
אני קופאת במקומי. פתאום זה מכה בי כמו ברק. איך יכולתי לשכוח? תמונה של אחותי רינה צפה לי מהחלום בלילה הקשה. עכשיו אני מבינה בדיוק למה כמעט לא ישנתי.
הגט.
"אממ... כן זאת התכנית," אני מגמגמת. אני לא אוהבת לשקר לאבא שלי, לפחות זה חצי שקר, כי אני באמת צריכה ללכת גם לבית-אבות.
אבא נעמד. "יופי, בהצלחה. להתראות חמודה." הוא קורא לעברי ויוצא מהבית.
אני נוטשת את הכריך ומתיישבת בכיסא ליד שולחן המטבח הקטן. אני חופנת את פניי בכפות ידיי. רינה אחותי הבכורה והאהובה רוצה להתגרש. אף פעם לא היה לי חיבור מיוחד לאמיר, אבל הוא תמיד היה נימוסי והפך להיות עורך דין מצליח שהביא הרבה נחת לאבא שלי מאז שהם התחתנו. הוא היה הבן שאף פעם לא היה לו וכיבד אותו מאוד. אמיר גם היה אחד כזה שכולם אהבו והעריכו. חוץ מאודליה אחותי וממני. ועכשיו גם חוץ מרינה.
רינה...
אני נזכרת איך היא הגיעה לחנות היודאיקה שלנו לפני חצי שנה שבורה ובוכייה ממש כמה דקות לפני שעת הסגירה של החנות. זה קורע לי את הלב.
"זהו, זה נגמר," היא ייבבה. הגוף של רינה צנום ובזמן האחרון נראה שהבגדים שלה גדולים עליה לפחות בשתי מידות. כבר תקופה ארוכה שהיא מהלכת כמו רוח רפאים.
"רינה, מה קרה? בואי שבי, אני אנעל שנייה את החנות." משכתי לה כיסא לידי, סובבתי את ה"תכף אשוב" וסגרתי את הדלת אחריי.
"אמיר. זה לא עובד. אני לא יכולה לחיות איתו יותר. אני פשוט אומללה. הוא לא טוב לי ואני לא טובה לו."
הבטתי בה בשוק. רינה ואמיר. הזוג המושלם... הנחתי עליה את ידי ואמרתי, "רינה, אני בטוחה שהכול יהיה בסדר. בטח אי הבנה. ספרי לי מה קרה."
"כבר הרבה זמן שאני מרגישה שלא משנה מה אני עושה, זה לא מספיק טוב בשבילו. את יודעת איך הוא בא מבית של רב ותמיד חשוב לו שהכול יהיה כמו שהוא רגיל, ובאמת אני ממש משתדלת לא לפספס את זמן הדלקת נרות שבת אפילו בדקה, לברך, להקפיד על צניעות כמו שהוא רוצה אבל עכשיו הרגשתי שאני נחנקת, וממש פחדתי, אבל חשבתי על זה כבר הרבה זמן, ואתמול הוא חזר מהעבודה והיה במצב רוח טוב וארז כבר ישן, אז ישבנו ו..." המשפט שלה נקטע ביבבות קצרות וקולניות.
"חכי רינה, אני אביא לך מים." ליטפתי לה את הגב ורצתי למטבחון, מה לעזאזל קרה?
"אז מה אמרת לו?" שאלתי תוך כדי שאני מביאה לה את הכוס.
"אמרתי לו שיש לי מחשבות להוריד את הכיסוי ראש."
אה.
"ומה הוא אמר?" אני שואלת.
"הסברתי לו שזה כבר הרבה זמן מאוד קשה לי, ושיצא לי ללמוד את הנושא, ומבחינה הלכתית יש שיגידו שזה מנהג חברתי, וזה לא שאני רוצה לעזוב את הדת, אבל הוא כל כך כעס. לא היה אפשר בכלל לדבר איתו. הוא האשים אותי שאני הורסת את המשפחה, שאני צריכה לבדוק אם אני בכלל דתייה ואם אכפת לי מהבן שלנו ושהוא לא מוכן לתת לזה לקרות, ואם אני עושה את זה הוא יתגרש ממני."
הרגשתי את הכעס צף ועולה בי. איך אפשר להגיד דברים כאלה לרינה? היא כזאת אישה טובה וטהורה. להתגרש? בגלל כיסוי ראש? איך הוא מעז לעשות את זה לה ולארז? זה יהרוס להם את החיים. חשבתי על ארז המסכן שייטלטל בין שני בתים, וגם על אבא שלנו ואיך שזה ישבור אותו, וידעתי שאסור שזה יקרה. שאני חייבת לעשות הכול כדי לסדר את זה.
"רינה, זה באמת נשמע נורא. אני בטוחה שהוא לא התכוון. את יודעת איך אין מדברים עם אדם בשעת כעסו. לא שזה נותן לו את הזכות לדבר אלייך ככה, אבל אני בטוחה שתתגברו על זה יחד. את אישה כל כך מדהימה וחזקה."
"שירה, תמיד כל כך החזקת ממני. הדבר האחרון שאני מרגישה עכשיו זה חזקה." היא אמרה בעצב. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חזק. "בואי נלך ל'קצפת'? ממש בא לי סופלה שוקולד." כשמתוק בפה פחות מר בלב.
 
חצי שנה עברה. רינה החליטה בצעד אמיץ ושלם להוריד את כיסוי הראש, ובתגובה אמיר החליט פשוט להתעלם ממנה, והקרירות הרגילה שלו אליה הלכה והתעצמה. כל ניסיונותיה לשכנע את אמיר ללכת לייעוץ זוגי נכשלו, ואחרי שהיא התחילה את הייעוץ לבד, היא החליטה שהיא צריכה להתחיל תהליך גירושין. הפעם, בניגוד מוחלט למה שהיה קודם, אמיר הודיע לה שהוא לא מתכוון לשתף פעולה ובטח לא לתת לה גט. חברה של רינה נתנה לה מספר טלפון של עורך דין שחייב לה טובה והוא הטוב ביותר בתחום מסורבות הגט. "אין מסורבת גט אחת שיצאה בלי גט אצלו," היא אמרה. הפגישה איתו נקבעה להיום, ומכולם היא ביקשה דווקא ממני לבוא איתה. לפחות היא הסכימה לא לבקש מאבא, ואפילו לא סיפרנו לו כלום. הוא לא צריך להתמודד עם זה אחרי כל מה שהוא עבר בחייו.
המחשבה על רינה מתגרשת עושה לי סחרחורת.
אני אוספת את עצמי משולחן המטבח בבית, מוותרת על הכריך, אורזת בזריזות את התיק וממהרת לעבר תחנת האוטובוס לרוממה. אני מחברת את האוזניות לטלפון ושמה לי קצת מוזיקה שתעזור לי להירגע בדרך ולסדר את המחשבות. הקצב של Coldplay מתאים למצב הרוח שלי. רגשות מעורבים ומטרידים. אם אבא שלי היה יודע מה רינה עוברת זה היה שובר אותו. את כל חייו הוא הקדיש לגידול שלנו, ומאז שאימא מתה אף פעם לא חשב להתחתן מחדש. עדיף לא לערב אותו עכשיו, כשהכול כל כך טרי ולא ברור מה יהיה. אבל מתישהו הוא יהיה חייב לדעת.
הנסיעה עברה במהירות שיא והשלט "אולפנת בת-מלך" כבר נראה מרחוק. עוד כמה חודשים עד לבגרות האחרונה ואני חייבת לעבור את זה טוב. אבא תמיד גאה בי על הציונים הטובים, הוא אומר שעל כל מה שהוא עבר עם אודליה בתיכון – אני מפצה.
"שירה!" אני שומעת את מיכל מזנקת אליי, בהתלהבות הרגילה שלה, "את לא מאמינה מי התקשר אליי אתמול!" אני נעצרת, מתנערת מהבועה שלי, ולפני שאני מספיקה לנחש, היא כבר עונה במקומי, "איתן רובין! את קולטת?" ברגע שהיא מתחילה לדבר ברור לי שאין סיכוי שאצליח לעצור אותה.
מיכל היא החברה הכי טובה שלי. לאחרונה אני כבר לא עומדת בקצב סיפורי הבנים שלה, אבל היא עדיין הטיפוס הכי שמח ומלא חיים שאני מכירה. אם מישהי יכולה להסיח את דעתי מהמחשבות המטרידות על רינה – זאת היא.
"וואו. איתן רובין. זה שפגשנו במקרה במלחה בשבוע שעבר?" אני נזכרת איך מיכל הדגימה עליו את כל כישרונות הפלרטוט שלה בלי סינון.
"כן! הקצין החתיך ממגל"ן. את קולטת? הוא שאל אם אני מסכימה להכיר לו מישהי כי הוא החליט להתחיל לצאת לדייטים, אבל היה משהו בקול שלו שהיה ברור שהוא מתכוון למישהי ספציפית. זה הרי רמז עבה שהוא רוצה שנצא, קלטתי שהוא ביישן," אני מסתכלת אליה, מקשיבה לה, מנסה לעמוד במרתון ההתלהבות. "הוא גם אמר שהוא רוצה קשר רציני שיוביל לחתונה. אמרתי לו שאני צריכה לחשוב על זה ואני אתקשר אליו בהמשך כי עכשיו אני בעומס של בגרויות. זה טוב לתת להם להתאמץ קצת, נכון?" העיניים הכחולות שלה זורחות והיא מסיטה קווצה עבה של שיער בלונדיני מוחלק בשלמות לאחור. הרבה זמן לא ראיתי אותה ככה נלהבת ממישהו, וזה לא שלא היו לה כל מיני חברים בחמש שנים האחרונות.
"בטח, איזה יופי." אני ממש שמחה בשבילה. אמנם שידוכים וחתונה הם נושאים קצת רגישים עכשיו מבחינתי, אבל כמו שאני מכירה את מיכל, אולי גם זו אפיזודה חולפת.
הלימודים היום ארוכים מהרגיל בשבילי, ואני אמורה להיות פה רק שעתיים. מצד אחד אני ממש לא רוצה שהם ייגמרו כי אז יגיע הזמן להתמודד עם העורך דין המפולפל ולהיכנס לעולמה העצוב של רינה. מצד שני, אני רוצה כבר לגמור עם זה. אני רוצה שהכול יסתדר בשביל רינה וארז הכל-כך מתוק שלא מגיע לו לעבור את כל זה. לפחות יש לו אמא מדהימה, אני חושבת לעצמי ונתקפת געגועים לדמות עמומה של אישה חמימה ואוהבת, שהייתה אמא שלי לזמן קצר מדי. הרבה זמן לא כתבתי לה, אולי זה מה שאני צריכה לעשות, שיר לאמא יעזור לי לעבד את כל הדרמה הזאת ולסדר את המחשבות.
בשעה עשר וחצי אני כבר מתייאשת. המורה שרה יהלומי סיימה לעבור על המתכונות ועכשיו יש תרגול חופשי למי שרוצה, אז אני מחליטה לחזור הביתה ולהחליף לבגדים קצת יותר מתאימים למשרד עורכי דין לפני שאני נוסעת לתל אביב. יש לי גם את פגישת ההיכרות עם הצוות בבית האבות לקראת השירות הלאומי קודם, אז כדאי שאמהר. למזלי קו 18 מגיע בתוך שנייה. כשאני יורדת בתחנה במושבה אני רואה שיש לי עוד קצת זמן ונזכרת שנגמרו המצרכים בבית ואין ממה להכין אוכל בערב, אז אני עוברת דרך המכולת של נתן. ביציאה אני שומעת מישהו קורא לי מהצד השני של הכביש.
"שירה? איזה הפתעה לראות אותך כאן!" אני מסתובבת ורואה מישהו זורח לעברי. לוקח לי רגע להבין מי זה.
"צחי? היי, מה שלומך? שנים... איזה כיף לראות אותך כאן," אני זורחת בחזרה והוא חוצה את הכביש.
צחי הוא שבט מעליי בבני-עקיבא, ואפילו היינו מדריכים יחד במשך שנה. אבא שלו הוא בעל המכולת, ולפני שהבגרויות שאבו ממני את החיים, היינו יושבים פה יחד בלי-סוף על ופלים וקולה. ועכשיו בקושי זיהיתי אותו. הפנים שלו חטובות יותר. גבריות יותר. עור שחום ועיניים שחורות חמות. הוא גבה לפחות בעשרים סנטימטר, והתלתלים השחורים שלו התחלפו בגלח קצוץ.
"כן, המכינה שלי תובענית נורא, ואני ממש רוצה להתקבל לקורס טיס, אז אין הרבה זמן לחזור לשכונה. ומה איתך? את ממש... התבגרת." הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, עיניו נתקעות לרגע על החזה שלי, מה שגורם לי לזוז באי נוחות.
"ממש תודה... אתה רומז שהזדקנתי?" אני מחמיצה אליו פנים, במטרה להחזיר את מבטו אל העיניים שלי.
"לא. לא. בקטע טוב. מה קורה איתך? בגרויות וזה?" הוא שואל ברוב עניין וזיק קטן של חוסר ביטחון ניצת בעיניו השחורות.
"בדיוק, בגרויות וזה." אני משרבבת את שפתיי בניסיון להביע את התסכול שלי מהעניין.
"שטויות, קטן עלייך. תמיד היית חכמה." הוא מחמיא לי.
"מי שמדבר, מר מחונן שמסיים בגרויות בכיתה י ועוד מצליח להדריך בבני עקיבא תוך כדי."
הוא מחייך אליי חיוך רחב של אחרי מחמאה. "אני? גברת 764 בפסיכומטרי. היי, תגידי," הוא מהסס לרגע. "בסופ"ש הקרוב אני בבית, רוצה שניפגש?" הקול שלו רגיל אבל זיק בולט של חוסר ביטחון עובר בעיניו השחורות.
אממ... למה זה מוזר?
"בשבוע הבא יש לי בגרות במתמטיקה ואני חייבת ללמוד," אני אומרת.
"אני אשמח לעזור לך, החומר עדיין טרי אצלי בראש. חוץ מזה, לא אמרו לך שללמוד מתמטיקה בשבת פוגע בקדושה?" הוא מעביר את ידו בשיערו הקצוץ תוך שהוא מסדר את הכיפה. האמת, לא תזיק לי קצת עזרה לקראת הבגרות.
"כן בעצם, למה לא?" אני אומרת לו, והעיניים שלו נוצצות.
"מצוין. אני אתקשר. בואי, אני אעזור לך עם זה עד לבית," הוא מתקרב ומנסה לקחת ממני את שקיות המצרכים. אני לופתת את הידיות בכוח, "מה פתאום, שטויות, זה לא כבד." אני לא ילדה קטנה, אני מסוגלת לסחוב לבד. צחי נראה נבוך ואנחנו הולכים בשקט עד לבית שלי בקצה הרחוב.
"ממש תודה. טוב לראות אותך." אני מחייכת אליו. זאת הייתה הסחת דעת נחמדה.
 
בארון הבגדים שלי אין אפילו בגד אחד שמתאים לפגישה עם עורך דין הגירושין המבוקש ביותר בישראל. כל כך מבוקש שרינה כבר מחכה קרוב לחצי שנה לפגישה איתו. אני מוציאה את החולצה המכופתרת היחידה שלי ומחליפה את חצאית הג'ינס לחצאית שחורה. בטח מיכל הייתה יכולה לתת לי אחד ממבחר הז'קטים שלה, אבל היא עדיין באולפנה אז אני איאלץ להסתפק במעיל הפוך בצבע חאקי שעוד לא אפסנתי במחסן. הטלפון מצלצל. זאת רינה.
"שירה, תקשיבי אני במיון טרם עכשיו."
אוי לא.
"מה קרה? הכול בסדר?" אני שואלת.
"כן, ארז שוב שבר את הרגל בכדורסל. תקשיבי, אמיר בעבודה ואני לא אוכל להגיע לעורך דין שדה. אני ממש אובדת עצות. מה הסיכוי שתוכלי ללכת לבד?"
מה? רק אני? מה אני אמורה לעשות שם בלעדיה?
"לא נראה לי שזה שייך," אני אומרת.
"אני לא יודעת מה לעשות... אסור לי לפספס את זה," הלחץ ניכר בקולה.
"אממ... בטח כן אני מבינה. אני רק לא כל כך יודעת מה להגיד לו. לא עדיף לבקש לדחות את הפגישה?" אני לא רוצה לבאס אותה אבל זה יהיה די טיפשי שאני אלך לבד.
"אין סיכוי שאני מחכה עוד חצי שנה לפגישה איתו. בבקשה שירה, פשוט תספרי לו מה קרה. תגידי לו שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר." קולה נשבר מעט במשפט האחרון. אני לוחצת את כף ידי אל המצח. איזה מצב מתסכל.
"בסדר רינה אני אלך, אל תדאגי." אני פולטת מהר לפני שאתחרט. אוף. אני לא רוצה ללכת.
 
***
 
במונית שירות לתל אביב אני מצטערת פתאום על שהקשר של רינה ואודליה פחות קרוב מהקשר של רינה איתי. מה לי, רק בת 18, ולענייני גירושין? אודליה בנויה לזה הרבה יותר ממני, היא תמיד הייתה כזאת, אשת עסקים ממולחת שלא רואה בעיניים, והיום בת עשרים וחמש וכבר כובשת את העולם עם הצילומים והיופי שלה. בדיוק ההיפך ממני. אבל אני זאת שרינה ביקשה ממנה ללוות אותה, ועכשיו אני זאת שצריכה לעמוד מול עורך דין ממולח ולהתחיל לספר על הבעיות שלהם. כאילו שזה באמת יעניין אותו. בטח רינה היא סתם עוד מקרה בשבילו. אבל אולי... אולי אני אצליח לסדר את זה, לגרום לעורך דין הזה לשכנע את אמיר לנסות בכל זאת ללכת לייעוץ זוגי. אני חושבת שוב על אבא ואני יודעת שאני חייבת לנסות, לפחות בשבילו. לפעמים אני מרגישה שמאז שאמא נפטרה הוא הקדיש לנו את כל החיים והזניח את עצמו. אני חושבת לרגע שבשנה הבאה אני עומדת להשאיר אותו לבד, ומרגישה דקירה של אשמה. לא יהיה אף אחד שיכבס, שיבשל. הוא יהיה לבד... אולי הייתי בכל זאת צריכה לבחור בשירות לאומי בירושלים ולחזור הביתה כל יום? אבל כמה זמן עוד אוכל לעשות זאת? המחשבות מתערבלות לי בתוך המוח. מילים עולות וצפות בי ולא נותנות לי מנוחה. אני חייבת לכתוב. אני מפשפשת בתיק ומגלה שלמזלי מחברת השירים של אמא איתי, ואני מתחילה לסדר את המחשבות הסוערות שבמוחי במחברת בכתב רועד מתזוזות הנסיעה.
 
בְּלֶכְתֵּךְ
הָיִיתִי סֶלַע
וּמֵאָז אָנִי מְפֹרֶרֶת
אֶת עַצְמִי
חֲתִיכוֹת
חֲתִיכוֹת
מַתְאִימָה הֱיוֹתִי לאֲהוּבֵךְ שֶׁהוֹתַרְתְּ
שֶׁגְּוִיָּתֵךְ הַקָּרָה בָּנְתָה קִיר אֲבָנִים צוֹנְנוֹת בְּגוּפוֹ
מְנַסָּה לְמַלֵּא אֵת הֶחָלָל הָרֵיק הַמֵּצִיף
אֵת הַלֵּב
 
וְהַיּוֹם
שׁוּב לֹא אֶהְיֶה גַּרְגִּירֵי חוֹל
לֹא עוֹד אֶשָּׁאֵר עַל פְּנֵי תְהוֹם
שֶׁתָּצִיף בְּגַעְגּוּעַי אֵת הַבַּיִת
אֶת הַחֲתִיכוֹת הַחֲסֵרוֹת
אוֹתָךְ
אִמָּא
לֹא עוֹד אֲמַלֵּא
 
הַיּוֹם
אֶאֱסֹף אֵת הַחֲלָקִים
וְאֶהְיֶה לְמַה שֶׁרָצִית שֶׁאֶהְיֶה
לְמַה שֶׁרוֹצֶה אֲהוּבֵךְ
אֶהְיֶה שׁוּב לְ
 
"מי רצה רכבת מרכז?" הנהג קוטע את כתיבתי ואני קולטת את מגדלי עזריאלי מתנוססים מבעד לחלון.
אני יורדת ומציצה בשעון: 13:52. פגישת ההיכרות בבית האבות נקבעה לשעה שלוש. יש לי שעה ללכת לשם ולהתכונן, ואני מתחילה את דרכי לכיוון המגדלים המאיימים, סמל העושר והקדמה של מדינת ישראל. כל כך שונה מהנוף שאני רגילה אליו. כל-כך שטחי ומרוחק, ועם זאת יש בזה משהו משחרר קצת, ואני שמחה שאני עוברת לגור פה בשנה הבאה.
אני מחליטה לחתוך דרך גן וולובלסקי הירוק שמפריד בין אזור הרכבת למגדלים. זה יעזור לי לספוג קצת שלווה בתוך העיר ההומה והכבישים הסואנים. זוג צעיר מחובק צועד על השביל בכיוון ההפוך, ידו הפנויה של הגבר אוחזת ברצועה של כלב פרוותי קטן. הם צוחקים בינם לבין עצמם. מזמן לא ראיתי את רינה ואמיר צוחקים ככה. המחשבה מעציבה אותי. אני ממהרת לדחוק אותה ומכריחה את עצמי ליהנות מהשקט היחסי. הגן כמעט ריק מאדם. אני פונה לעבר המדרגות היורדות בחזרה לכביש.
בבת אחת אני נתקפת סחרחורת.
מה קורה לי?
אני עוד נזכרת שלא הספקתי לאכול כלום היום, אבל זה כבר מאוחר מדי. האנמיה המיותרת שלי מנצחת. הדבר הבא שאני זוכרת זה את הכאב. אני מרגישה חבטה חזקה באגן ואת כובד משקלי מתגלגל מטה, מדרגה מדרגה, ואני לא מצליחה להיאחז במשהו או לעצור את עצמי. השמים הקודרים מעליי הופכים לערפל אפור וכבד שמשתלט עליי. אני חייבת לעצור, להחזיק במשהו, אבל לא מצליחה. בבקשה לא, רק זה חסר לי עכשיו...
פתאום אני מרגישה זוג ידיים חזקות תופסות אותי, מונעות מהגוף שלי להמשיך להידרדר למטה, אני לא מצליחה לראות כלום, לא מצליחה להחזיק את עצמי. משקל הגוף שלי צונח ומתמסר ליציבות הפתאומית של הידיים האלה. אין לי חמצן. אני פשוט חלשה מדי. רגע אחר כך אני באוויר, אני מרגישה איך הידיים נושאות אותי ומניחות אותי לאט ובעדינות על הדשא הקריר, ואני מרפה. אני מנסה, ממש מנסה, לפתוח את העיניים.
זוג עיניים ירוקות וחרדות מביט אליי. המבט בהן חם, סימפטי ומודאג. העיניים כל כך יפות שאני מתעשתת בבת אחת. הצבע שלהן הוא הצבע הכי מיוחד שראיתי בחיי, ירוק עז בוהק במסגרת שחורה עבה. החלק הפנימי, מסביב לאישונים, בהיר יותר, מעין צהוב-חום שכמו נמשח במכחול ומשתלב בגוון הירוק היפהפה, לרגע אני מרגישה שאני טובעת בעיניים האלה.
אני מרגישה צורך חזק לראות יותר. לגלות של מי העיניים האלו. גבר צעיר בחליפת ריצה נמצא לידי על הדשא. את העיניים הירוקות ממסגרים ריסים שחורים כהים מושלמים, ושיער בצבע זהה משתולל על מצחו הודות לרוח המתחזקת. עד שהצלחתי להחדיר קצת אוויר לריאותיי, הנשימה שלי שוב נעתקת למראה היופי הזה שנמצא במרחק סנטימטרים ספורים ממני. הוא משחרר את ידיו ממני בעדינות ומתיישב על הדשא לידי. כמה מביך.
"את בסדר?" הקול שלו רך כמו שיר ערש.
אני לא מסוגלת לדבר. אני חלשה מדי והמומה מדי. אני לא מצליחה להתיק את המבט שלי מהעיניים שלו. אבן ברקת נדירה. אני מרגישה שאני בתוך חלום.
"קחי, תשתי. זה יחזק אותך." הוא מושיט לי בקבוק מיץ, כנראה משהו של ספורטאים. "את מסוגלת להתיישב לבד?"
אני עוצמת עיניים. ושוב פוקחת. הוא עדיין שם. הוא מתקרב אליי כדי לעזור לי להתיישב. זה מביך מדי. אני מנסה להתיישב לבד.
"זה בסדר... תודה," אני מתיישבת והוא תומך בי. הוא מקרב לפי את הבקבוק.
"תשתי," הוא מצווה בטון אסרטיבי אבל עדין להפליא. ואני מצייתת. אני מניעה את שפתיי כדי לברך על המיץ ובתגובה אני רואה מזווית עיני שהפה שלו מתעקל לחיוך מגחך. בא לי לקבור את עצמי. אני ממהרת לשתות והבעת פניו נעשית רצינית. הוא לא מסיר את עיניו ממני.
הטעם של המיץ המתוק ערב לחיך ומחזיר אותי ליציבות ולבהירות. אני לא יודעת כמה זמן עבר. שניות, אולי דקות. הוא יושב לידי בשקט, בסבלנות, עד שאני מסיימת כמעט את כל המיץ. אני מנסה לחזור לעצמי. להיזכר איפה אני ומה אני עושה כאן. אני בתל אביב. בדרך לעזריאלי. פתאום אני מרגישה כאב חד זוחל מאזור הברך ומריחה את ריחו המתכתי של הדם. הפנים שלי מתעוותות בבחילה והוא ממהר להרגיע אותי.
"קצת דם, אבל את תהיי בסדר." משום מקום הוא לוקח מגבת דקה וקושר לי מסביב לברך במיומנות. כפות הידיים שלו מלוכלכות בדם שלי.
"סליחה..." אני מצליחה לשרוק בקושי. המראה של הדם כמעט שולח אותי שוב לחוסר הכרה. הוא מכווץ את עיניו כלא מבין, ואוחז בי בכוונה ברורה להעמיד אותי על הרגליים. הוא קרוב. יותר קרוב ממה שאי פעם גבר היה קרוב אליי, ואני מתחילה להרגיש בושה. בושה מהולה בייסורי מצפון על המגע הכל כך אינטימי הזה. זה יותר מדי. ומצד שני, הקרבה שלו נעימה, מרככת, מרגיעה. אני שמה לב שנפתחו לי שני כפתורים בחולצה, אני מרגישה חשופה ורגשות האשמה מתגברים, כל כך לא צנוע, אבל...
"סליחה. אני בסדר. אני רק הייתי צריכה לשתות משהו מתוק. תודה על המיץ, אני אסתדר מכאן לבד." המבט שלי מתמקד בבעתה בברך שלי, ואני לא מסוגלת להסתכל עליו.
הוא מגחך, "את לא נראית כמו אחת שתצליח לעמוד לבד," התגובה שלו מרגיזה אותי אבל אני יודעת שהוא צודק. הוא מתקרב אליי שוב ואני מתכווצת.
"אממ, זה באמת בסדר, אני... אל תיגע בי בבקשה," אני שומעת מהקול שלי כמה אני רועדת. הוא מגלגל עיניים בעצבנות. העיניים שלו חודרות אליי, כאילו הוא קורא את מחשבותיי ויודע על הצמרמורות שהמגע שלו מעביר בי. זה מטריד.
"את מאוד חיוורת, כדאי שתלכי לראות רופא. בואי, תחזיקי בתיק שלי אני אלווה אותך לכביש לתפוס מונית," הוא מחזיק את התיק מולי ומדבר בטון שלא משאיר מקום לוויכוח. אני מחזיקה בתיק חזק ונעמדת, הוא לידי. אני מסתכלת עליו מלמטה, הוא גבוה ממני לפחות בראש ומהזווית הזאת הוא נראה אפילו עוד יותר יפה, אם זה בכלל אפשרי. אני קולטת ביני לבין עצמי שאני בסדר, זה רק הוא שמסחרר אותי קצת. הקרבה שלו מעבירה בי צמרמורת. אני חייבת להתמקד במטרה. עזריאלי. בית-אבות. איחור. אני עוזבת את התיק.
"סליחה... תודה... ביי..." אני אומרת במהירות כאילו זה יעביר את המבוכה יותר מהר ומסתובבת לעבר השביל. אני לוקחת נשימה עמוקה ומגבירה את הקצב בלי להסתכל לאחור.
הכביש והמגדלים ניבטים אליי מלמעלה. זה לא רחוק. אני יכולה לעשות את זה. אני מנסה להסדיר את הנשימה שלי, להתעלם מזוג העיניים הירוקות שרודפות אותי בראש. בקבוק המיץ עדיין נמצא ביד שלי. אני שותה עד הסוף. אחרי כמה דקות של הליכה אני מעזה להציץ לאחור, לראות אם הוא עדיין בסביבה.
הוא איננו.
אני מופתעת לגלות שאני מאוכזבת. מתחרטת על הבריחה המהירה הזאת. אני מנערת את ראשי ימין שמאל, ימין שמאל. מה אני עושה? תאספי את עצמך ותתרכזי במטרה, אני נוזפת בעצמי חצי בקול, אחרת אני אאחר ויום ארוך עוד לפניי. במראה במעלית לקניון אני רואה סימן כחול על המצח שלי. הראש שלי מסתובב. המעלית נפתחת בקומה השנייה בקניון ואני מאתרת את הסופר-פארם. אני קונה לי פלסטר ותחבושת וחומר חיטוי וממהרת לשירותים כדי לנסות להסוות את הפציעה. אני מסתירה את השריטה שעל המצח בפלסטר וחובשת את הברך מעל מנה שורפת של חומר חיטוי. החצאית שלי מלאה בדם, מזל שהיא שחורה ולא כל כך רואים. לרגע אני מודה על חוקי האולפנה המעצבנים שמכריחים אותי ללבוש חצאית שמכסה את הברך, כך לא יראו את החור הענק שנפער בגרביונים שלי.
קו 54 לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן מגיע בתוך שלוש דקות. לפחות באוטובוסים יש לי מזל היום. בכניסה לבניין בית האבות "גן בעיר" אני מרשה לעצמי סוף סוף קצת להתרגש. הנה המקום שבו אני הולכת לבלות בשנה הבאה במה שאני כל כך אוהבת, טיפול בקשישים. אני פוגשת את אורית, העובדת הסוציאלית בעלת השיער המחומצן והשורשים השחורים שראיינה אותי בפעם הראשונה שבאתי.
"שירה, טוב לראות אותך שוב, אנחנו קצת באיחור," היא מפסיקה פתאום, מוסחת, ומבטה זז לכיוון המכה שעל המצח שלי, "את בסדר?"
"כן, כן, פשוט נפלתי בדרך. טוב להיות פה, אפשר לעזור במשהו עד שנתחיל?" אני מנסה להעביר נושא.
"בדיוק מקפלים עכשיו את ארוחת הצהריים בחדר האוכל, את מוזמנת להיכנס."
חדר האוכל עמוס בעגלות, מגשים ועובדים שמפנים את השולחנות. בפינה אני קולטת קשישה חביבה מסתכלת אל החלון. זה השולחן היחיד שיושבת בו מישהי לבד, אז אני מחליטה לגשת.
"שלום, קוראים לי שירה, אני אהיה הבת שירות של שנה הבאה, איך קוראים לך?"
היא מסתכלת עליי, בוחנת. שיער שיבה לבן עם שוליים בצבע אפור, עיניים זגוגיות לחות ועמוקות משדרות שאני מפריעה לה. אני מרגישה עקצוץ של אשמה.
"חמודל'ה," צועק לי קשיש בכובע קסקט מהשולחן הסמוך, "אל תבזבזי את הזמן שלך עליה."
"כל היום מתלוננת," אומר קשיש שיושב ליד, "משיגנע קופ."
"את באת לטפל בנו או את הולכת?" שואל קשיש שלישי שיושב בשולחן.
"כן, אני הבת שירות של שנה הבאה." אני אומרת בחיוך.
"חתיכה הביאו לנו הפעם," אומר הקשיש בכובע הקסקט, "לא כמו השמנדריקית ששם." הוא מצביע לעבר אחת הבנות שמפנה את המגשים.
אני מסמיקה. אין להם גבולות, אבל הם גורמים לי לחייך.
"חוצפֶה" הקשישה שיושבת מולי מוציאה מילה ראשונה מהפה, "מיט א-פונאם וואס די אוסט רייטאכך איז פיל מיט וואסער," היא מטיחה בו. אוף, כמה שהייתי רוצה לדעת יידיש יותר טוב.
"הו, הנה את שירה, אנחנו רוצים להתחיל," אורית קוראת ואני מיד נעמדת.
"איזה פיגורה טובה יש לה," אומר הקשיש השלישי ובוחן אותי מכף רגל ועד ראש, "תבואי לבקר אותנו, כן?"
 
אחרי שהכרתי את רוב הצוות ושמעתי מהבת שירות הנוכחית עם מי לא כדאי להתעסק, הגיע הזמן להמשיך לפגישה של רינה. אני קונה לי אייס-קפה בבית הקפה הסמוך והולכת להתרענן בשירותים. אני מסתכלת על עצמי במראה ונאנחת. איך לעזאזל אני אמורה לעזור לרינה כשאני הולכת במקומה? העורך-דין בטח לא יבין מה אני עושה שם ויגיד לי ללכת. אני מתרחקת מעט מהמראה ומסתכלת על עצמי שוב. אני נראית כמו ילדה קטנה, מי ייקח אותי ברצינות? אני ממהרת להוציא מהתיק שלי את המטפחת שלקחתי לרינה. אם אני אקשור אותה על הראש אני בטח אראה מבוגרת יותר, אישה נשואה ורצינית.
בחזרה במגדלי עזריאלי אני מתקדמת בריצה קלה לעבר המעליות לבניין העגול עמוס המשרדים. אני מיישרת את החולצה שלי ומסתכלת על כל האנשים המחויטים מסביבי במעלית. בשלט העצום של רשימת המשרדים אני מחפשת את משרדו של עורך דין שדה ומאתרת אותו, אותיות שחורות קטנות ותמציתיות בין שלל הלוגואים הצבעוניים והצועקים בלוח ההתמצאות:
 
עורך דין דרור שדה
מומחה בתחום הגירושין
 
בדלפק הכניסה עומדת אישה ומכווצת את עיניה. בטח גם היא שמה לב שאני לא ממש שייכת לכאן. היא חושפת שיניים לבנות מושלמות בחיוך מזויף שלא פוגש את עיניה, "שלום, אפשר לעזור?"
"כן, תודה. יש לי פגישה עם עורך דין דרור שדה," אני מגמגמת.
"מה השם בבקשה?" היא מסתכלת אליי באדישות.
"שירה קליין."
"סליחה חמודה אבל את לא מופיעה לי ברשימת המוזמנים." שיט.
"אולי רינה וייס? זאת אחותי ופשוט היה מקרה חירום והיא לא יכלה להגיע," בבקשה תני לי להיכנס.
"רק רגע," היא מוצאת את השם ומושיטה לי תג אורח, "בבקשה תיכנסי, קומה ארבעים במעליות מצד שמאל." אני מסתובבת אחורה, נושפת בהקלה וממהרת לתוך המסדרון.
במעלית הזאת אני לבד, תודה לאל, וזה נותן לי זמן לסדר את המטפחת שכבר החליקה מטר אחורה מהמצח שלי. איך רינה גרמה לזה להישאר במקום? אני מגלגלת את הצמה, קושרת את המטפחת בשלושה לופים, ומכסה את כל הראש כולל המצח, כדי להסוות את הפצע החבוש. משום מקום צף ועולה בי זיכרון העיניים הירוקות שפגשו בשלי לפני כמה שעות. הסחת הדעת בבית-האבות לא עזרה, אני לא מצליחה להוציא את התמונה הזאת מהראש. הדאגה שלו, האחיזה שלו, הלגלוג שלו על שמירת הנגיעה שלי. הלב שלי מתחיל לפעום. די! שירה, תירגעי! אני אומרת לעצמי בקול, ושמחה שאף אחד לא שומע.
בקומה הארבעים אני מאתרת את דלת משרדו. אם חשבתי שהכניסה למגדל מפוארת מדי, אז עכשיו אני בכלל מרגישה בתוך מוזיאון. רצפת שנהב מבריקה ורהיטי עור בעיצוב גיאומטרי מושלם ממלאים את החדר, ממש כמו בסרטים. העושר והיוקרה צועקים מכל פינה, ואני חושבת בעצב שכל החומריות הזאת מגיעה מכספים של אהבות נכזבות, נישואים כושלים ומשפחות מפורקות. המזכירה בכניסה, שנראית כמו דיילת שיצאה ממגזין אופנה, מעדכנת אותי על איחור של עשרים דקות בלו"ז, ומורה לי לחכות בכיסא העור שליד.
תודה לאל על האיחור, זה ייתן לי עוד כמה דקות להתאושש מפרץ האדרנלין שגעש בגופי בשעות האחרונות. אני מתיישבת ומתבוננת מסביבי. ציורי קנבס ענקיים מקשטים את הקירות. נופים ממגנטים של יער, של הרים ובעיקר של ים. מזכירים לי קצת את צילומי הנוף של אודליה אחותי. הציורים מהפנטים אותי ומרגיעים אותי קצת. אולי אני אדבר עם אבא שנשלח את רינה ואמיר לחופשה ואנחנו נשמור על ארז. אני חושבת שאף פעם לא באמת היה להם זמן לצאת לירח דבש, אולי זה יחזיר את האהבה ביניהם. תמונה של חורשה ירוקה חלומית מושכת את תשומת לבי ושוב עולה בראשי צבע העיניים הירוק-עז של הגבר ההוא. השראת כתיבה נוחתת עליי. פעם שנייה ביום אחד. זה נדיר. אני מציצה בשעון ורואה שיש לי עוד קצת זמן, אז אני מחליטה לכתוב שוב במחברת השירים לאמא, אולי זה יעזור לי להעלים את המחשבות המיותרות האלו וירגיע אותי לקראת הפגישה.
 
מִי יִתֵּן
וְאָשׁוּב לִרְאוֹת
אֶבֶן בָּרֶקֶת זַכָּה בְּאִישׁוֹנַי הַמְּבֹהָלוֹת
בְּתוֹךְ בָּבוּאַת חֲלוֹם אוֹחֶזֶת בִּי
מוֹנַעַת מִמֶּנִּי
לִפֹּל
לְהִמָּחֵק
עַד תֹּם
 
מִי יִתֵּן
וְאָחוּשׁ
וְלוּ רַק לְעוֹד פַּעַם אַחַת יְחִידָה
אֶת מַגָּע יָדָיו הַצּוֹנְנוֹת
מְעוֹרְרוֹת אֶת אֶבְרֵי גּוּפִי הָרְדוּמִים
הַמִּשְׁתּוֹקְקִים
אֵלָיו
 
וּכְשֶׁכְּבָר חָשַׁבְתִּי שֶׁעֲקֻמּוֹת חַיַּי מַתְחִילוֹת לְהִתְיַשֵּׁר
הוּא הִגִּיעַ
נְקֻדָּה יְרֻקָּה בַּמִּישׁוֹר
מְעַקֶּלֶת אֶת כֹּל סִבְכֵי הֱיוֹתִי
 
מִי יִתֵּן
וְאֶשְׁכַּח
 
מקצה המסדרון צועדת אישה שנראית חרדית אבל אני לא בטוחה. היא נגררת בכוח לעבר היציאה, העיניים שלה אדומות, מלאות כאב. ברור שהיא בכתה. אני משפילה את מבטי כדי שלא תראה שאני מסתכלת. בטח עוד אישה שחרב עליה עולמה והיא צריכה לשים את גורלה בידי מישהו שהיא בכלל לא מכירה. נורת אזהרה נדלקת אצלי. אם היא בכתה אז הוא בטח לא ממש רגיש. בטח הוא איש מבוגר שכבר טיפל בכל כך הרבה זוגות מתגרשים שעוד זוג זה סתם עוד תיק. בטח גם למקרה של רינה אין לו כוח. אני יודעת שהיא לא יכולה לשלם לו את מה שהוא בדרך כלל מקבל והוא הסכים להיפגש רק בגלל טובה שהוא חייב לחברה שלה. איזה מקום מדכא. אני חייבת לצאת מפה כמה שיותר מהר.
המזכירה מסמנת לי להיכנס. "יש לך רבע שעה, בבקשה." היא מבהירה בטון מתנשא. רבע שעה יותר מדי. אל תדאגי, אני חושבת לעצמי, אני אברח מפה ברגע שאוכל.
הלב שלי דופק בחוזקה. אני עוצמת עיניים ומנסה להירגע באמצעות נשימות עמוקות ללא הצלחה. אני מול הדלת, אוחזת חזק במחברת השירים. אני עוצרת לחמש שניות. על החיים ועל המוות. אני דופקת.
"כן, אפשר להיכנס," קורא קול קר ומוכר, ואני פותחת את הדלת. בתוך שבריר שנייה החרדה שעמלתי להרגיע מתפוצצת חזרה בתוך גופי כמו שוק חשמלי רב עוצמה. אני יודעת מי האיש שיושב מאחורי שולחן הזכוכית הענק שבמרכז החדר.
עיניים ירוקות קפואות פוגשות בעיניים המבוהלות שלי.
זה הגבר ההוא. שפגשתי בפארק.
 
ב
 
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה: רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב: עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת: לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים:
(שיר השירים ה, י-טו)
 
אני עומדת קפואה במקומי, פי פעור לרווחה.
עיני הגבר הצעיר, שעכשיו אני יודעת שקוראים לו דרור שדה, זזות באדישות מערימה של ניירות המונחת על השולחן לעברי. הוא לבוש בחליפת עסקים אפורה כהה ועניבה מבריקה בצבע אפור בהיר, שערו רענן ומסורק לאחור, והוא נראה כמו שחקן מאחת הסדרות האמריקניות בטלוויזיה. מבטו הקפוא הופך בשנייה למבט משועשע כשהוא קולט שזאת אני. שפתיו מתעקלות בחיוך שובב והוא נעמד במקומו. איך מישהו כל כך צעיר יכול להיות עורך דין כזה מצליח?
"ערב טוב לך רינה, אני שמח לראות שאת מרגישה יותר טוב. אני מבין שאי אפשר ללחוץ לך את היד, תרגישי בנוח לשבת," הוא מצביע על הכיסא מצדו השני של השולחן. מאחוריו יש קיר שלם של חלונות זכוכית שאפשר לראות דרכם את קו הרקיע של תל אביב, ורחוק יותר – את הים. משני צדי החדר יש ספריות עץ עד לגובה התקרה, עמוסות בספרים. מצד שמאל אני רואה שולחן ישיבות מעץ מהגוני מבריק וכיסאות גיאומטריים שחורים בעיצוב מודרני עשיר, ותחתיהן רצפות גדולות מבריקות בצבע שנהב. המשרד שלו נראה כמו אילוסטרציה ממוחשבת של חדר ישיבות במלון יוקרה.
"שלום עורך דין שדה. שירה. קוראים לי שירה קליין. רינה זאת אחותי, והיה לה מקרה חירום אז היא לא יכלה להגיע," אני מנסה לדבר בביטחון, ללא הצלחה.
הוא מכווץ את עיניו ונועץ בי מבט חודר שכמעט מפיל אותי בחזרה אל הרצפה. "אני לא מבין, מי מסורבת הגט?" הוא שואל קצת בכעס.
"רינה. רינה וייס זאת אחותי, והבטחתי לה שאבוא איתה. אבל הבן שלה נפצע והיא איתו בבית חולים, והיא ממש חששה שאם תבטל את הפגישה היא לא תוכל לקבוע איתך מחדש, אז היא ביקשה שאבוא לבד. היא חיכתה הרבה זמן לפגישה הזאת." הוא מסתכל אליי בעיניו הירוקות בסבלנות. זה קצת מרגיע אותי.
"אני מבין. אז איך אפשר לעזור לך?" לו רק הייתי יודעת מה התשובה לשאלה הזאת... אני מתקרבת לשולחנו, מניחה את מחברת השירים על השולחן ומתיישבת בכיסא שממולו והוא מתיישב מיד אחריי בכיסא המנהלים העצום שלו.
"אממ, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני פה כי הנישואים של רינה כבר תקופה ארוכה במצב לא כל כך טוב. אני רק יודעת שרינה רוצה להתגרש, ואמיר, בעלה, לא כל כך. הוא לא מסכים לתת לה גט כי הוא רוצה שלום בית ואף אחד לא ממש מקשיב לה. אני חושבת שהיא גם הייתה רוצה שלום בית, אבל הוא לא מוכן לשתף פעולה וללכת לטיפול זוגי. אז חשבנו שאולי אתה תוכל לעזור."
"לעזור במה?" הוא שואל בקרירות.
"לעזור להם לתקן את המצב שהם נמצאים בו, לגרום להם לדבר זה עם זה, בתור התחלה, אולי לשכנע את אמיר ללכת לטיפול זוגי אם הוא מתעקש לא לתת לה גט בגלל שלום בית."
"ומה גורם לך לחשוב שאני מסוגל לדאוג לאחותך לשלום בית?" הוא מרים גבה ומתקיל אותי.
"אני לא יודעת." אוף, הוא כועס. "אני מבקשת סליחה, הידע שלי בעניין הזה הוא מאוד קטן ואני נמצאת פה רק כי אחותי ביקשה. אני אשמח אם תוכל לכוון אותי קצת. אני לא אמרתי שזה התפקיד שלך להשלים ביניהם," ככל שאני מסתכלת עליו יותר הוא נהיה יותר יפה, אני מקווה שהוא לא שם לב שאני בוהה.
"אז מה התפקיד שלי?" הוא נשען על הכיסא המאיים שלו, לוקח עיפרון ולוחץ אותו לשפתיו, תנועה שמסיחה את דעתי. אני ממהרת להסיט את מבטי משפתיו למטה, שלא יתפוס אותי מסתכלת. אני מנסה להתרכז ולחשוב מה לענות לו אבל הוא מקדים אותי.
"את לא ממש יודעת מה את עושה פה. אני צודק, שירה?" לשמוע את השם שלי מתנגן בקולו התוקפני והרך גם יחד גורם לי להתעשת ולהישיר אליו מבט.
"אני יודעת בדיוק. אני באתי לעזור לרינה. לא בטוח שיש תשובה אחת לשאלה איך לעזור לה, אבל בשורה התחתונה בשביל זה אני פה, אני רוצה שהיא תהיה מאושרת," אני מטיחה בו, וברור שהלחץ שלי ניכר. הוא קם מכיסאו ופוסע בחדר. הוא מביט לעבר קו הרקיע של תל אביב ושוקל את תשובתו.
"האושר של בני האדם אינו תלוי באף אחד, מלבד הם עצמם. במקרה של נישואים לא מוצלחים, שבהם אחד הצדדים מבקש לקחת אחריות על חייו ולסיים את הקשר ואין לו שותף, התפקיד שלי הוא לדאוג שזה יתאפשר. במציאות שבה בני זוג כבולים לכללים של בית הדין הרבני, הדבר מצריך מיומנות מיוחדת שיש לי אותה. בשביל לעשות את תפקידי, אני חייב לוודא שהלקוח שלי לא רק בטוח בהחלטה שלו, אלא שהוא גם מוכן לעשות כל מה שנדרש כדי להגיע למטרה שהוא שם לעצמו. כלומר, במקרה שבו ההחלטה היא סיום הנישואים – קבלת הגט. המוניטין שלי מראה אחוזי ההצלחה גבוהים ביותר, 96% בהשגת חיוב גט על ידי בית הדין הרבני. אחוזי ההצלחה שלי הם כאלה מפני שאני לוקח רק תיקים שבהם הלקוח בטוח במיליון אחוז בהחלטה שלו ומוכן לשתף פעולה ולעשות הכול כדי להתגרש." את המשפט האחרון הוא אומר תוך כדי שהוא מסתובב אליי ונועץ בי מבט חד וכריזמטי. הטכניות שבקולו מטרידה אותי, כאילו מדובר בהוצאת דרכון ולא בפירוק נישואים.
"ובכזאת קלות מפרקים משפחה? גט בכל מחיר, גם אם המחיר הוא עקוב מדם?" אני שואלת בקול קטן.
"את שואלת בשביל אחותך או בשביל עצמך?" הוא אומר בכעס.
"לא זה ולא זה," אני משפילה את מבטי, "אני שואלת בשביל להבין אותך. יש לי הרגשה שהגט מבחינתך הוא המטרה הנעלה ביותר. ואני לתומי חשבתי שהגט הוא האמצעי," אני מישירה אליו מבט ומנסה להשתלט על הכעס. אני לא בטוחה אם הכעס שלי נובע מהביטחון העצמי המופרז שלו או מזה שאני לא מצליחה להישאר אדישה למראה המושלם שלו.
הוא מתיישב בחזרה על הכיסא, מתכופף קדימה לעברי ומניח את ידיו על השולחן ברוגע ובשליטה מלאה. הכריזמטיות שלו מאיימת. הוא בטח רוצה להעיף אותי מכאן. יותר נכון, אני רוצה להיעלם. דפקתי הכול. רינה ממש לא תשמח. הוא מישיר אליי מבט ומשתהה רגע לפני שהוא עונה לי, "כל אמצעי יכול להפוך למטרה וגם להיפך. במקרה שבו האמצעי נמצא בידי גוף שלקח לעצמו מונופול עליו, אין לי ברירה אלא להפוך אותו למטרה. אני רואה חשיבות עליונה בסיוע לאותם חסרי-אונים שהממסד הרבני לקח עליהם בעלות, ולעזור להם לקבל את הגט, או האמצעי, אם תרצי, לחיים של חופש." הוא אומר בנחרצות, וחיוך של ניצחון על פניו.
אני מסיטה את מבטי אל קו האופק של תל אביב. "למה יש לי הרגשה שאנחנו לא מדברים פה על הצלת החופש של אחרים?" אני לוחשת, כמעט לעצמי.
המבט שלי עדיין רחוק, ממוקד בים, אבל אני מרגישה את העיניים שלו ננעצות בי, שוקלות את דבריי. למזלי, הוא מחליט להתעלם מהתגובה שלי.
"עד כמה את מעורבת בחיי הנישואים של אחותך, שירה?" ואני מבינה שהוא משנה נושא, והופך להיות מעשי.
"אני אחותה, אז מטבע הדברים אני נוכחת הרבה בחיים שלה. אבל תמיד הקפדתי לתת להם פרטיות. ואף פעם לא התערבתי בשום דבר." וגם עכשיו אני לא ממש רוצה להתערב.
"וכמה רחוק היא תסכים ללכת כדי לקבל את הגט, לדעתך?" הוא שואל.
"רחוק מאוד. היא תעשה הכול." אני בולעת רוק. "מה היית מציע לה לעשות?"
"אחת האפשרויות הקלות להכריח בעל לתת גט לאשתו היא להוכיח בגידה של האישה באמצעים טכנולוגיים, או היעדר קיום יחסי מין. זה הכיוון שאליו אני הולך." הוא אומר בקול אדיש, אך הבעתו זהירה.
חלחלה עולה בי ומתפשטת בכל גופי. אני פותחת את פי כדי לנזוף בו על מה שאמר ואז סוגרת. עשיתי מספיק נזק ליום אחד. עדיף שאני אשתוק עכשיו. אני משפילה מבט ומשחקת באצבעות שלי. "אני אמסור לה את זה." הקול שלי חנוק, ופתאום אני מרגישה שאני חייבת להתרחק מפה. "תודה על הזמן שלך," אני נעמדת.
"אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך, אני יודע שעבר עלייך יום לא פשוט," הוא אומר בקול עדין, ונראה מופתע מעצמו.
"זה בסדר, אתה לא חייב לי שום דבר." אני מפחדת להסתכל לו בעיניים. "אתה רק עושה את העבודה שלך, אני מצטערת."
"על מה יש לך להצטער?" הוא מכווץ את עיניו.
"שהגעתי לפה, שהתווכחתי איתך. אני לא מבינה שום דבר בחיי נישואים, זה היה יומרני מצדי להעביר ביקורת."
"אני בטוח שיש לך קצת מושג." הוא מסיט את עיניו לעבר המטפחת שעל ראשי. אופס.
"אממ... לא. אני לא נשואה." אני נוגעת במטפחת ומסירה אותה במשיכה אחת, נותנת לצמה להתגלגל מטה על גבי.
הוא מכווץ את גבותיו כלא מבין.
"חשבתי שככה אני פשוט לא אראה כמו ילדה קטנה. הנה עוד משהו שאני מצטערת עליו." אני מחייכת לעצמי ומקווה שהתרככות מצב הרוח שלו בדקה האחרונה תציל אותי מהחוצפה שלי להעמיד פנים.
הטלפון על השולחן שלו מצלצל והוא משתיק אותו בלחיצת כפתור.
"עכשיו אני מבין מה היה שונה בך מקודם." פתאום העיניים שלו נפקחות לרווחה. "רגע, אז את לא נשואה? וככה נתת לי לדבר איתך? בת כמה את בכלל?" הוא שואל.
"שמונה עשרה," אני עונה בטון מתנצל. הוא נראה המום.
"רק בת שמונה עשרה?" הוא נראה מופתע, "בשירות לאומי?"
"לא. תיכון. מסיימת השנה." וכדי לסיים אני חייבת עכשיו ללמוד לבגרות בתנ"ך. לא להיות פה.
"ובאמצע הבגרויות הגעת לפה במיוחד כדי לעזור לאחותך?" הוא שואל בפליאה. מה כל-כך מוזר לו?
"כן." אני משפילה מבט.
"ובשנה הבאה שירות לאומי?" הוא שואל. מה זאת החקירה הזאת פתאום?
"כן. אז אתה לא כועס עליי?" אני מצביעה על המטפחת בתקווה שזה יסיר את ההתעניינות הזאת שלו שבאה משום מקום.
"לא, אם תגידי לי מה התכניות שלך לשנה הבאה." הוא נראה ממש מתעניין ולהוט לדעת. מוזר.
"סתם שירות לאומי. לא משהו מעניין במיוחד." עיניו קשובות. משהו בהן מתרכך.
הוא מגחך, "את שקרנית טובה, יכולתי ליהנות מהכישרון הזה שלך פה אצלי במשרד. אני חייב להודות שהתרשמתי, אני לא אחד שמצליחים לרמות בקלות, וגם טוב לדעת שילדה כל-כך צעירה כמוך עדיין לא התחתנה."
אני מגלגלת עיניים, "מה הבעיה שלך עם נישואים, זה לא אמור להיות מקור העושר שלך?"
בפעם הראשונה מאז שראיתי אותו הוא צוחק. "יש בזה משהו. אבל המשרד שלי עושה גם דברים מעניינים אחרים, רוצה שאני אראה לך?"
אני מופתעת מההצעה שלו ומשהו בתוכי רוצה מאוד להישאר. לא! תתאפסי על עצמך שירה. לא התנהגת כמו ילדה מפגרת מספיק ליום אחד?
"אה, נראה לי שכדאי שאני אלך." אני מצלמת בעיני רוחי את קלסתר פניו היפהפיות בפעם האחרונה וממהרת אל הדלת. "תודה רבה על הפגישה."
אני רוצה לרוץ החוצה, אבל מתאמצת להוליך את רגליי צעד אחר צעד כדי להרגיע את האנדרנלין הגועש בגופי ולתת לדפיקות הלב שלי לחזור לקצב הרגיל שלהן. ברגע שאני בחוץ, תחושת הבושה משתלטת עליי. מה עשיתי? מה חשבתי לעצמי שניסיתי לעמוד אל מול אדון קר-מנוכר. למה העזתי לקוות שיהיה אכפת לו ממני, מרינה. זה השיעור הראשון שלי לחיים מחוץ לבועת האולפנה. תמימה וטיפשה. לא לא לא. אסור לי לשקוע במחשבה הזאת. הדרור הזה, הוא נראה כל כך צעיר, וכבר מתעסק בכל הכאב לב הזה. למה הוא עושה את זה? הטלפון מצלצל. זאת רינה.
"נו, איך היה?" היא נשמעת לחוצה.
"היי רינה. אני מקווה שבסדר. הוא היה מאוד תכליתי. הוא אמר למסור לך שהוא מקבל רק נשים שמוכנות ללכת מאוד רחוק בשביל הגט. אני אסביר לך כשאגיע הביתה. מה שלום ארז?"
"יותר גרוע ממה שחשבתי. מה זאת אומרת מאוד רחוק?"
"אני גם לא בדיוק הבנתי. רינה, האוטובוס שלי הגיע, אני אדבר איתך אחר כך." האוטובוס לא באמת הגיע עדיין אבל אני חייבת כמה רגעים לאסוף את המחשבות. אני מכניסה את המטפחת שבידי לתוך התיק ומתמלאת ייסורי מצפון על השקר שלי. יכול להיות שהבאתי את זה על עצמי. הוא הרי לא היה מעז לדבר אליי כמו שדיבר אם היה יודע שאני ילדה בת שמונה עשרה שמעולם אפילו לא היה לה חבר. אני נזכרת במבט שלו כשאמרתי לו שאני לא נשואה. הוא כעס, ובצדק. ואפילו שהוא כעס עליי, הוא עדיין הדבר הכי יפה שראיתי בחיים. אני נזכרת בברכה שצריך לברך אחרי שרואים אדם יפה במיוחד, דרור בוודאות עונה על ההגדרה הזאת. אני מברכת בלחש, "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שככה לו בעולמו." איך יצירה כל כך מושלמת של אלוקים יכולה להיות גם כזאת רעה?
אני שיקרתי לו, ואני חושבת שהוא רע?
תסכול אופף אותי מכל עבר. אני לא אוהבת את הכיוון שאליו הולכות המחשבות שלי. אני צריכה לעשות את מה שאני תמיד עושה כשהמצב קשה עד כדי כך שאני לא מצליחה להתמודד איתו. אני צריכה להתרכז במשהו. הבגרות בתנ"ך. אני מוציאה את הספר מהתיק ומתחילה לקרוא. סיפור פילגש בגבעה.
 
***
 
חושך בירושלים. הגשם פסק אך הרחובות עדיין רטובים, ואזור התחנה המרכזית ריק. אני מחליטה לצעוד הביתה ברגל. למזלי אבא לא בבית כשאני נכנסת אז לא אצטרך לשקר שוב. אני טובעת בלימודים ופותרת שלוש בגרויות לדוגמה עד שהעיניים שלי כבר נעצמות.
...אני רצה בחורשה ירוקה. עיניו הירוקות מסתכלות עליי בדאגה וחודרות אליי. הוא לובש מדי צבא בצבע זית. תלחצי לי את היד שירה. הוא מפציר בי. הוא מושיט לעברי את היד. קדימה שירה תלחצי לי את היד. אני משותקת. לא יכולה לזוז. ופתאום אני נופלת לתהום. היד שלו מתרחקת. שירה, שירה. תחזיקי לי את היד.
אני מתעוררת וזיעה קרה על מצחי. עוד לילה בלי שינה רצופה. זה לא יכול להימשך ככה. אני חייבת להיות מרוכזת מחר בבגרות. אני חוזרת לישון והפעם מצליחה. השעון המעורר מפתיע אותי, ואני מחליטה לתת לעצמי עוד כמה דקות שינה. הטלפון מצלצל. זאת מיכל.
"שירה, איפה את?"
"עדיין בבית. מה השעה?" אני אומרת חצי מתוך שינה.
"את לא נורמלית כבר כמעט 9:00, יש חזרה אחרונה לבגרות באישות."
"שיט. אני באה." אני מזנקת מהמיטה בבת אחת.
אני מגיעה לאולפנת בת-מלך במהירות שיא, נכנסת באמצע השיעור, סופגת את מבטיה הזועמים של הרבנית ויסטוך והיא מגישה לי את טופס הבחינה. "אנחנו עושים עכשיו מתכונת פתע כחזרה. נשארו לך ארבעים וחמש דקות לענות על השאלות."
אני מתיישבת ומתחילה לקרוא את השאלות. כאילו לא די במה שהיה אתמול, כל השאלות הן בענייני נישואים וגירושים.
צייני לפחות תקנה אחת בענייני נישואין וגירושין, הנקראת "חרם דרבנו גרשום". 
זה קל. אני כותבת, "לא יגרש אדם אישה שלא מרצונה". 
אבל לכפות על גבר לתת גט לאחר שמזייפים בגידה מותר? 
אני עוברת לשאלה הבאה:
דני וחברתו יעל נשארו בביתה הפרטי של יעל, כשדלת הבית נעולה. חברתה של יעל אמרה לה שהם עוברים על איסור תורה. האם דני ויעל אכן עוברים על איסור תורה? 
אני כותבת: דני ויעל עוברים על איסור ייחוד.
לפחות על זה לא עברתי אתמול עם אדון דרור, כי הדלת הייתה קצת פתוחה. ועדיין, כמה שעות קודם לכן הוא הרים אותי בפארק.
ביציאה מהכיתה מיכל מתנפלת עליי. "שירה את בסדר? מה קרה לך בראש?" היא מסתכלת על המצח שלי. אני מעבירה את היד על הבלוטה הנפוחה והכחולה. עוד תזכורת לאתמול.
"שום דבר, פשוט נפלתי אתמול בדרך לבית אבות. מה קורה? אמרת שיש לך משהו חשוב להגיד לי."
"אה. כן. איתן התקשר אליי."
"איזה יופי. נו, וקבעתם לצאת?" אני שואלת והעיניים שלה מאדימות.
"אז זהו שטעיתי. הוא לא רצה לצאת איתי," היא אומרת בעצב ואני מכווצת את העיניים.
"אני לא מבינה מיכל, אמרת שהוא אמר שהוא רוצה לצאת, לא?" למה היא כזאת מבואסת?
"כן, אבל הוא לא התכוון אליי. הוא רוצה להכיר אותך."
מה?
"מיכל אני לא ממש בעניין של לצאת עכשיו. ואני גם לא חושבת שאני מתאימה לאיתן."
"אני יודעת. אמרתי לו שאת לא בעניין. הוא ביקש ממני לנסות בכל זאת. הוא רוצה להתקשר אלייך." לא לא לא. אני ממש לא אעשה את זה למיכל.
"הוא יכול לבקש כמה שהוא רוצה. אני חושבת שאת צריכה להגיד לו שאת מעוניינת בו."
"נראה לך? שירה, השתגעת לגמרי. זה הדבר הכי משפיל שאני יכולה לעשות אחרי שהוא ביקש להכיר אותך."
"את בחורה שווה ומלאת ביטחון, בטח הוא פשוט לא האמין שתרצי לצאת איתו. אין סיכוי שהוא באמת מעדיף אותי עלייך." לצד מיכל תמיד הייתי השקטה והביישנית.
"כמה פעמים אמרתי לך, שירה את ממש מציאה! את מהממת בטירוף, וחכמה בצורה מגעילה שלפעמים אני לא יודעת איך אני חברה שלך. תפסיקי לחשוב שאין סיכוי שבנים יהיו מעוניינים בך."
"זה לא העניין," אני לא אוהבת שמיכל אומרת את זה, "אני פשוט לא רוצה ודי. עזבי את זה עכשיו. אני מתה מרעב. את באה לאכול?" וההסחה עובדת.
בקיוסק של האולפנה אנחנו יושבות על טוסט ומתכננות את הטיול-טרום-שירות שלנו בשביל ישראל אחרי שהחלטתי שעדיף לא לספר בינתיים למיכל על תקרית דרור שדה, כי אולי כל העניין של רינה יסתדר ואז נשכח מהכול. מיכל לחוצה מהשינה באוהלים ועוד יותר לחוצה מזה שנהיה ארבע בנות ורק שני בנים, שעם אחד מהם היא יצאה כמובן.
"זה יהיה כזה הזוי," היא אומרת בפה מלא, "כשהיינו חברים אביתר ואני אף פעם לא היינו כל כך קרובים כמו שבטח נהיה בטיול הזה, ואנחנו גם אף פעם לא באמת התנשקנו." היא לוחשת.
"אולי הטיול הזה ישנה משהו?" אני צוחקת.
"נראה לך?" היא מרימה את שתי הגבות, "חוץ מזה אל תשכחי שאביגיל תהיה אתנו והיא אחת הבלח"יות1 הכי נוראיות שאני מכירה. בול מתאימה לאביתר."
"אביגיל לא כזאת לחוצת חתונה," אני מגנה עליה. היא כמוני, נדפקה עם ביישנות יתר.
"היא לא הייתה." מיכל מתקנת אותי. "אבל אחרי שטל התארסה נראה לי שזה השפיע עליה. הן בכל זאת החברות הכי טובות מגיל אפס או משהו כזה, היא יודעת שהיא בטח תישאר לבד. חוץ מזה שאני חושבת שזה לא הרעיון הכי טוב שטל ואמיתי מצטרפים אלינו לטיול," היא מחמיצה פנים, "הם יהיו לנו קוצ'י-מוצ'י מול הפרצוף כל הזמן. רק מלחשוב על זה יש לי בחילה, אני צריכה כדור."
"נראה לי שאת לא צריכה כדור, את צריכה חבר." אני צוחקת. מיכל תמיד מצליחה לשעשע אותי.
"אווץ'," היא מטיחה בי.
"מיכל את מגזימה. טל ואמיתי הם ממש אחלה. הם יהיו דבוקים, זה נכון, אבל הם מאורסים. ואביגיל תצטרך ללמוד להתמודד עם זה, ואולי, כמו שאת אומרת, זה יקרב בינה לבין אביתר ונראה לי שזה יהיה מצוין בשבילו אחרי שזרקת אותו בכזאת קלות." אני נזכרת בפרצוף המסכן של אביתר אחרי שהם נפרדו.
"לא זרקתי אותו!" היא מתקנת אותי, "נפרדתי ממנו. לא נמשכתי אליו, מה את רוצה? שאני אהיה איתו בכוח?"
"אפשר לחשוב שליותם נמשכת, ובכל זאת..." למה קשה לי להגיד את זה?
"על מה את מדברת? יותם הוא חתיך על! נראה לך שהייתי מתנשקת איתו אם לא?" היא לוחשת קצת יותר מדי בקול ומיד מסובבת את הראש לבדוק שאף זיינוקית קטינה וסקרנית לא מאזינה לנו במקרה.
"חשבתי שאמרת שהוא מניאק," אני לא מצליחה להבין אותה לפעמים.
"כן, לגמרי. אבל הייתי חייבת כבר לנסות, והוא היה בעניין. את חושבת שזאת הייתה טעות?" היא נשמעת מהססת.
"אני לא יודעת, מיכל. מה את חושבת? איך זה היה לך?" פתאום אני סקרנית לשמוע איזו הרגשה זאת, להתנשק.
היא מאדימה כמו הקטשופ שנוזל לה מהטוסט ומסתכלת בלחץ מסביב. למזלנו הצלצול מבריח את כל הבנות מכיתה י ומטה לכיתות ומיכל מתחילה לספר בלחש.
"אני לא יודעת להגיד... זה היה מוזר..." היא מגמגמת, "אני לא יודעת מה הייתי אמורה להרגיש..."
"הנה אתן!!" אנחנו שומעות פתאום מעלינו את קולה המתלהב של טל ולידה, כרגיל, אביגיל. "חשבתי שברחתן הביתה אחרי ההנחתה באישות, איך היה לכן?"
מיכל מתעשתת מיד, "היה זוועה! שאלות מעצבנות."
טל צוחקת. "לגמרי, אם לא הייתי מתחילה הדרכת כלות לא הייתי יודעת כלום."
"כבר התחלת?" אני שואלת. לעזאזל היא מתחתנת רק אחרי החגים, יש לה עוד מלא זמן.
"כן. יש לי חדשות, אמיתי ואני החלטנו להקדים את החתונה."
"דייי!" מיכל מזייפת התלהבות. אני יודעת שהיא חושבת שזה אבסורד שטל מתחתנת כל כך מוקדם.
"כן, זה יהיה בין יום כיפור לסוכות." היא אומרת בגאווה, "התאריך הזה היה במחיר מעולה באולם."
"וגם טל פשוט לא יכולה להתאפק עד לליל הכלולות." אביגיל מסננת, בסרקסטיות.
"אביגיל!" טל נוזפת בה. "תפסיקי להגיד את זה, זה לא מה שאת חושבת."
העיניים של מיכל זורחות, היא לא תפספס קצת אקשן בעניין הזה. "אביגיל רק אומרת את האמת, טל." היא אומרת "אני לא מאמינה שעוד שלושה חודשים את תהיי... לא בתולה, אנחנו חייבות להיפגש יום אחרי ואת מספרת לנו ה-כ-ו-ל-!" אני חושבת שאף פעם לא ראיתי את טל מובכת כל-כך.
"תירגעו! מדריכת הכלות אמרה לי שבכלל לא צריכים לעשות את זה בלילה הראשון." טל מתגוננת.
מיכל ואביגיל צוחקות. אני מרגישה רע בשביל טל.
"תפסיקו לצחוק כמו ילדות בנות שש. רגע, מה זאת אומרת לא צריכים, חשבתי שזאת המצווה, לא?" אני שואלת בתמימות.
"כן, אבל לפעמים לא יוצא. אולי נהיה עייפים מהחתונה. אותי אישית מלחיץ הקטע שאסור לגעת אחרי זה לפחות שבוע. איך אני אוכל לא לחבק אותו בשבע ברכות או להחזיק לו את היד? זה ממש אכזרי." העיניים שלה כועסות. עצוב לשמוע את זה, אני חושבת לעצמי שמזל שאני עוד לא שם.
"שמעתי שזו רק החמרה." אביגיל אומרת. "כי היום כשלוקחים גלולות לעכב את המחזור, אז בטוח שזה לא דם שיוצא מהרחם ואז את לא אמורה להיות טמאה."
"לא נראה לי שאמיתי יסכים לזה... הוא כזה דוס!" טל מתלוננת. "אתן קולטות שהוא חשב לשים הפרדה גם בישיבה באוכל ולא רק בריקודים? מזל שבסוף המדריך חתנים שכנע אותו להתפשר."
"יש לו מדריך? חשבתי שרק את צריכה לעבור הדרכת כלות." מיכל מתפלאת.
"כן, זה היה לי מאוד חשוב, הם זוג נשוי. הוא מדריך אותו והיא מדריכה אותי. היינו רק פעם אחת אבל היא ממש נחמדה, ממש מרגיעה אותי. היא הביאה לי ספר ממש מעולה לקרוא, יש שם תשובות להכול! אני רוצה להציע לאמיתי שנקרא את זה יחד."
"אולי יותר טוב לאמיתי שתקראו פורנו יחד." מיכל נכנסת למצב חוסר גבולות. "זה ימתן קצת את הדוסיות שלו."
"מיכל!!" אני נוזפת בה. טל פוערת את פיה ואביגיל מצחקקת.
"מה את רוצה? כאילו שהוא לא ראה... כל הבנים בשבט מכורים לפורנו מגיל שלוש עשרה, ג'סט סיינג..."
השיחה הזאת גולשת למקומות שאני לא רוצה להיות בהם. כל הדיבורים האלה הם לא בשבילי. מה אני כבר יודעת על בנים? ואולי אני צריכה להתחיל לדעת יותר... לא לא. זו בדיוק הסיבה שאסור לי להיות שוב חלק מהשיחות האלה שלהן, זה מכניס אותי למחשבות מיותרות. יש עוד כמה בגרויות לפניי ועדיף שאני אתרכז בהן.
אני קמה. "טוב, בנות, אני חייבת ללכת ללמוד לתנ"ך. נצטרך לקבוע לתכנן את הטיול שבוע הבא."
"נראה לי שהרגנו אותך עם כל השיחות בנים האלו." טל מתנצלת, "טו מאצ' אינפורמשיין."
"שטויות" אני מרגיעה את טל ומעמיסה את התיק על הגב. "יהיה לכם בסדר, אל תדאגי. חייבת לעוף."
 
***
 
אני צועדת ברגל לתחנה המרכזית לחדש את הרב-קו לאוטובוס. ירושלים הומה יחסית ליום רביעי והתחנה עמוסה חיילים במדים. אולי עוד תגבור בכוח צבאי בגלל גל הטרור המחודש שתקף את העיר והמתיחות בדרום הארץ בעקבות ירי הרקטות בתחילת השבוע. אני נזכרת באמא ומיד מסלקת את המחשבה הזאת מהראש.
אני מגיעה לדלפק הרב-קו ורואה שהוא סגור. מה השעה? 15:50. יש לי עוד עשר דקות לחכות עד שיפתחו ואני מתיישבת בספסל האפור הסמוך ומוציאה את האוזניות כדי להעביר את הזמן עם "האוכמניות".
"שירה? זאת את?" קול צרוד מוציא אותי מבועת המוזיקה. אני מרימה את ראשי ורואה חייל במדים. גבוה, רזה, שיער בלונד קצוץ ועיניים בצבע כחול בהיר בהיר במסגרת ריסים בלונדיניים. העיניים מזכירות לי דמויות של דיסני, קריקטורה מצוירת.
"היי... איתן?" מאיפה הוא הגיע פתאום? רק הוא חסר לי עכשיו.
הוא חושף סט שיניים לבנות בחיוך מלא ביטחון, קצת שחצני אפילו. ההבעה המונוטונית בעיניו כמעט לא משתנה. אני מבינה למה מיכל נדלקה עליו. הוא בדיוק הטעם שלה.
"כן. איזה צירוף מקרים. אני בדיוק יצאתי לאפטר. את גרה באזור?"
"במושבה הגרמנית, אני פה לחדש את הרב קו. אני מצביעה על הדלפק הסגור."
"איזה קטע גם ההורים שלי עברו לשם לפני שנתיים, מוזר שלא נפגשנו עד לפני כמה שבועות. יש לך כמה דקות? אכפת לך אם אני אשב איתך?"
"אממ... בכיף." אני מקווה שאני לא אטעה אותו לגביי. מצד שני זאת הזדמנות לדבר איתו על מיכל שעדיין לא התגברה על הדחייה ממנו. הוא מחייך חיוך מאוזן לאוזן ועיניו הקרות מישירות אליי מבט.
"אני קונה לי שתייה, להביא גם לך?"
הוא מזמין אותי לשתות?
"אני כבר אחרי, תודה."
"כבר מלא זמן לא הייתי בבית בתדירות כל כך גבוהה, זה שבוע שני ברציפות שיש לי אפטר. בדרך כלל אני יוצא רק כל ארבעה-חמישה שבועות."
"וואי, זה בטח די קשה. תזכיר לי מה אתה עושה בצבא?"
"קצין במגל"ן."
"אה... שמעתי על זה. זה ראשי תיבות 'מבט גברי לוכד נשים'."
"אם את אומרת," הוא מגחך, "אם כבר הזכרת לכידת נשים, יש לך חבר?" שיט.
"אממ... לא. אבל האמת היא שאני לא ממש רוצה חבר עכשיו," הוא מכווץ את עיניו לעברי, ונראה מופתע.
"למה לא?"
"זאת תקופה קצת בעייתית. הרבה בגרויות ועוד שנייה אני מתחילה את השירות. אני לא חושבת שזה מתאים..." הוא מאוכזב, מנסה להבין את תגובתי.
"אין דבר כזה זמן מתאים, את לא חושבת? תראי אותי, יוצא כל כמה שבועות הביתה. אולי דווקא בגלל זה את ואני נוכל להסתדר." הוא קורץ.
אני מרגישה קצת חסרת ביטחון אבל אוזרת אומץ, "תודה זה מאוד מחמיא, אבל באמת שאני לא חושבת שאני מתאימה לך. מה עם מיכל חברה שלי? היא כן יוצאת, והיא מדהימה. נראה לי שתהיו זוג ממש טוב יחד," אני מנסה ומצליחה להחדיר התלהבות בקולי.
המבט שלו נשאר קפוא ומאוכזב, והוא מנסה להסתיר את זה. הוא משפיל מבט, "אני לא בטוח."
התריס מעל הדלפק נפתח.
"סליחה," אני אומרת וממהרת לגשת, הוא בא אחריי.
"כבר שכחתי מה זה לשלם על נסיעות." הוא מנסה להעביר נושא, "מלא זמן לא הייתי פה, שיפצו פה ממש יפה דווקא. קצת אווירה של חו"ל. אני ממש מחכה כבר לגמור את הקצונה ולטוס מפה."
"וואלה? לאן חשבת?" אני מנסה להראות התעניינות בזמן שהפקידה מחדשת לי את הכרטיס.
"דרום-אמריקה נשמע ממש בשבילי לפי כל הסיפורים. חלק מהחברים שלי כבר שם. אבל נראה, אולי יהיה משהו שישאיר אותי בארץ." הפה שלו שוב מתרחב לחיוך שחושף שיניים מושלמות. אני שותקת, לא בטוחה מה אני אמורה להגיד על זה.
אני מתחילה ללכת לעבר היציאה. יש לי עוד לעשות חזרה אחרונה לבגרות. הוא מלווה אותי ולמזלי ממשיך בסיפורי צבא. כמה שהם אוהבים לדבר על זה...
אנחנו נעצרים בכניסה הגדולה של התחנה עמוסת המאבטחים. אממ... לא נעים לי להפסיק אותו.
"אני חייבת ללכת, יש לי בגרות מחר." אני מתנצלת, מתעלמת ממבט האכזבה בעיניו.
הוא נעמד ראשון. "אם תשני את דעתך, למיכל יש את המספר שלי."
אני מסמיקה. "סבבה. תודה" אני לוחשת, מחייכת אליו חיוך נבוך ומסתובבת לדרכי.
 
***
 
בבית אני פותחת את הנושא היחיד שעוד לא הספקתי לעבור עליו בחומר הלימוד, אבני החושן של הכהן הגדול. אבא הביא לי קופסה עתיקה ובה האבנים האמיתיות. אני מסתכלת עליהן, חלקן נראות רגילות וחלקן מעניינות להפליא. עיניי מתמקדות באבן הברקת, אני לוקחת אותה וממששת אותה בידי, קרה ומחוספסת. אני מרימה את האבן לכיוון האור ומסובבת. ניצוצות הגוונים הירוקים של האבן מזכירות לי זוג עיניים מסוימות.
אוי לא... לא שוב.
אני סוגרת את הקופסה ומחליטה לסיים את היום.
 
1 ר"ת של בנות לחוצות חתונה
 
 
ג
 
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:
(שיר השירים א, ב)
 
על קו 18 בדרך לאולפנת בת-מלך הטלפון מצלצל. זאת רינה. היא בטח רוצה לדעת עוד על הפגישה עם דרור. אולי אני אוכל לבקש ממנה שתוריד אותי מהעניין הזה. אני לא יודעת מה בו כל-כך מאיים עליי ומלחיץ אותי, אבל אני לא רואה איך בשלב הזה אני מתמודדת עם עוד מפגש איתו. או הלב שלי. אני עונה לשיחה.
"היי שירה, מה שלומך?" היא אומרת בקול עליז ושמח, לא אופייני לה בתקופה האחרונה.
"היי, בסדר, אני בדיוק בדרך לבגרות בתנ"ך, קצת לחוצה." אני עונה.
"אה שכחתי לגמרי. שיהיה המון בהצלחה, אני סומכת עלייך." היא אומרת בקולה האימהי והאופטימי, טוב לשמוע אותה ככה, כמו פעם. "תקשיבי שירה, רציתי רק להגיד לך שאני ואמיר דיברנו אתמול, החלטנו לנסות לחזור לשגרה, אני מפסיקה את התהליך."
"איזה יופי!!" אני קוראת בהתלהבות ובהקלה לתוך האפרכסת. "אני כל-כך שמחה לשמוע, ידעתי שהכול יהיה בסדר בסוף."
"כן, אני מצטערת על ששלחתי אותך שלשום, אבל אמרתי לנועה שתחזל"ש הכול עם עורך דין שדה." היא מעדכנת.
יופי. אין יותר דרור.
ובאותה נשימה אני מרגישה בתוכי גם קצת אכזבה. מוזר.
"מעולה! רינה, אני ממש ממש שמחה, אין לך מושג עד כמה," אני אומרת, "ואם את צריכה עזרה במשהו, לא יודעת, אולי שאני אשמור על ארז, כדי שיהיה לך ולאמיר זמן איכות, איכשהו עם כל הבגרויות אני אנסה למצוא זמן."
"את כזאת חמודה! תתרכזי בבגרויות עכשיו. אל תדאגי לנו. טוב מאמי, ארז קורא לי, אני חייבת לסיים."
"ביי, נדבר" אני מנתקת.
 
**
 
אני יוצאת מהבגרות בתחושת שחרור ומחליטה שוב לצעוד ברגל הביתה כדי לסדר את המחשבות, ועכשיו בלי הלחץ של הבגרות. היום מסביבי נראה משום מה אפור יותר מאתמול. תחושה של ריקנות קלה אופפת אותי. אני שמה לי באוזניות את Adele וקולה הדומיננטי עוזר לי להתנתק קצת מהעולם. אחר הצהריים והשמש באמצע השמים. האוויר ירושלמי צלול וקריר. אין זכר לממטרי הגשם המפתיעים של שלשום. יש עוד קצת זמן עד ארוחת הערב, אז אני מחליטה לעצור ב'טחנת הקפה' שבעמק רפאים לשוקו חם, זמן טוב לכתוב עוד שיר לאמא, לעבד קצת את החדשות הטובות על רינה. אני מתיישבת על יד אחד השולחנות מעץ חום-כהה ומחפשת בתיק את המחברת. מוזר שאני לא מוצאת אותה, לא סידרתי את התיק כבר כמה ימים. איפה זה יכול להיות? אני משחזרת. הפעם האחרונה שכתבתי במחברת הייתה במשרד של עורך דין שדה. שיט. אני לא זוכרת שהחזרתי אותה לתיק אחרי שהנחתי אותה על השולחן שלו.
אני טומנת את פניי בשתי ידיי. לא, בבקשה לא. רק שלא שכחתי את זה שם. בבקשה שהוא לא קרא את זה במקרה. השיר האחרון היה עליו...
אני מתארגנת ליציאה, מבטלת את השוקו והולכת לעבר הדלת. לפתע אני קולטת מישהו מגיע ממולי בכוונה להיכנס פנימה. הלב שלי מחסיר פעימה. פעם שנייה ביומיים. עורך דין דרור שדה נעצר ומתבונן בי במבט חודר שמשתק אותי במקום. אם קודם חשבתי שהוא נראה טוב, עכשיו אני מרגישה שהמעטתי בערכו. הוא נראה כמו ציור, תמונה מקטלוג. עיניים ירוקות בהירות ועמוקות ממוסגרות בריסים שחורים וארוכים, מודגשות בעור שזוף. שיער שחור קצוץ ובלורית ארוכה מבריקה שגולשת על מצחו בבלגן. עצמות לחיים בולטות. שפתיים מפוסלות. הוא לובש חולצה מכופתרת לבנה חלקה בתוך מכנסי חליפה שחורים וחגורה שחורה תואמת. החולצה עוטפת אותו באופן מושלם שמדגיש את גזרתו הצנומה אך הבנויה ואת עורו השזוף. כתפיו רחבות והמכנסיים תלויים לו על המותן ברישול קל. הוא ממש גבוה, כך שהעיניים שלי בגובה החזה שלו ועכשיו הראש שלי מורם מעלה, נתלה בעיניו. אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי ואני מנסה לפתוח את הפה כדי להגיד משהו, אבל הוא מקדים אותי.
"שירה קליין, איזו הפתעה," הוא אומר במבט שמזכיר לי את קונדסון מהדרדסים, "בדיוק בגללך הגעתי לכאן, נראה לי ששכחת אצלי במשרד משהו חשוב."
שיט. אני רואה שחור.
"המחברת שלי? היא אצלך?" אני אומרת בלחץ. הפחד הכי גדול שלי הופך למציאות. בבקשה שהוא לא קרא את מה שכתבתי עליו.
"כן. אם יש לך כמה דקות אני אשמח אם תשבי איתי פה לקפה." עורך דין דרור שדה מזמין אותי לקפה? ויש סיכוי שהוא קרא. אני רוצה להיעלם.
"כן, בטח," אני לוחשת ומצליחה לראשונה להסיר ממנו את המבט.
"מצוין!" הוא אומר ברשמיות והולך באלגנטיות לעבר הקופה להזמין. הרגליים שלי מוליכות אותי אחריו אוטומטית.
"מה את שותה?" הוא שואל בנימוס. הקול שלו רך ואני מרגישה גל של חום עובר בי.
"שוקו חם. תודה." אני עונה הפעם בקול פחות רועד.
"שוקו חם אחד, והפוך גדול חזק בלי קצף." הוא אומר לקופאית שאוכלת אותו במבטה. "וגם שתי עוגיות אלפחורס בבקשה, לא יזיק לה עוד קצת סוכר." הוא מסתכל עליי ומחייך, ואני מסמיקה כמו עגבנייה. הוא צוחק עליי ולא אכפת לי. הקופאית מעבירה את מבטה אליי במבט מהרהר. אני יודעת שהיא חושבת לעצמה מה הקשר בינינו. כן, זה בסדר, גם אני לא מבינה מה אדון דוגמן עושה איתי פה. אל תדאגי זה לא מה שאת חושבת.
מה היא בעצם חושבת הקופאית? מה אני חושבת שהיא חושבת? זה לא דייט! אני חייבת להתפקס. הנוכחות של דרור מצליחה לסחרר אותי ואני לא חושבת בבהירות. אבל מה הוא עושה פה? הוא הגיע בשבילי? כדי להביא לי את המחברת? מה בדיוק הוא קרא שם שגרם לו לבוא? מה שכתבתי עליו? אולי עשיתי משהו לא בסדר והוא רוצה להזהיר אותי בתור עורך דין? למה שיהיה לו אכפת? פתאום אני קולטת שמאז המפגש שלנו שלשום לא הפסקתי לחשוב עליו. התקרית בפארק, הכעס שלו במשרד, החלומות עליו בלילה... אפילו במבחן באישות הוא רדף את מחשבותיי. והנה הוא כאן, וכל המתח מתנקז והופך לחום ולהתרגשות. ואין בינינו בכלל קשר. הוא לא דתי ואני כן. הוא עורך דין מצליח ועשיר ואני אפילו לא סיימתי תיכון. הוא יפה תואר ברמה על-טבעית ואני סתם ילדה רגילה.
אני נדהמת מהמקום שהמחשבות שלי מוליכות אותי אליו. רק שלשום נפגשנו וברור שממחר אני כבר לא אראה אותו, במיוחד אחרי שרינה חיזלשה את כל העניין. לפני רגע הרגשתי הקלה, סוג של הקלה בכל אופן, על שלא אצטרך להתמודד איתו עוד ובכל זאת, הוא כאן. ואני אחריו... מובלת.
אנחנו מתיישבים בשולחן הפנימי. הוא מושיט לי את המחברת בחיוך ואני כמעט חוטפת אותה ממנו וממהרת לשים אותה בתיק. הקלה מציפה אותי. הוא מסתכל אליי בחמימות, אין זכר למבטים הכועסים של שלשום.
"לא חשבתי שאראה אותך פה," הוא ממלמל.
"גם אני לא. אתה לא כל כך משתלב פה בנוף הירושלמי." אני אומרת בציניות. תל אביב הרבה יותר מתאימה לו.
הוא מגחך "את דווקא כן." הוא מסתכל על ציפוי האבן הירושלמית המעטר את החדר. "אני שמח שאת פה. אני חושב שאני חייב לך התנצלות." הוא אומר באמפטיה, כמו שמדברים אל ילדה קטנה.
אז הוא קרא הכול. אני רוצה שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותי.
"אתה לא צריך להתנצל, זאת אני ששכחתי את המחברת, וזה היה חוסר אחריות מצדי." אני מסיטה את מבטי ומסתכלת על הפוסטרים הממלאים את הקיר שמולי, שערים מתוך מגזין The New Yorker. הדבר הבא שאני אראה בעיניו זה בטח רחמים, על האמא שמתה. על החיים של המשפחה שלי שנהרסו. פתאום זה מכה בי, בגלל זה הוא פה ובגלל זה הוא פתאום כל כך נחמד אליי, הוא פשוט מרחם עליי וזהו. ומה שכתבתי עליו... הוא יודע הכול ובטח בא לצחוק עליי.
"לא הבנתי." הוא מכווץ את עיניו. "על מה בדיוק את מדברת?"
"מה שכתבתי..." הקול שלי קטן ומובך ומושפל.
"את חושבת שקראתי?" גוון כעוס מתגנב אל קולו. עכשיו אני מרגישה רע שישר חשדתי בו.
"לא קראת?" אני שואלת.
"לא. רק את חצי העמוד הראשון. לא הייתי בטוח בהתחלה למי זה שייך ואז ראיתי שכתבת על טחנת הקפה בירושלים אז החלטתי להביא את זה לפה." הוא עוצר ובוחן את הבעתי המהופנטת אליו. "לא השארת כתובת או טלפון, רק שם. אז לא הייתה לי אפשרות אחרת."
אז הוא לא קרא את מה שכתבתי עליו. אני נרגעת, וצחקוק לא רצוני משתחרר מפי. כמו ילדה מתלהבת. הוא מסתכל עליי מופתע מהתגובה שלי.
"אני שמח שאני משעשע אותך." הוא נראה משועשע בעצמו.
"לא. זה לא אתה, אני פשוט מרגישה הקלה שלא קראת," אני מסבירה, "יש שם כמה דברים מאוד... אישיים."
הוא מרצין "כן. תיארתי לעצמי. בגלל זה לא קראתי. רק שאיך שאמרת את זה עכשיו גרמת לי להצטער שלא עשיתי את זה בכל זאת."
אני מסמיקה לגוון של עגבנייה בשלה מאוד. והוא כנראה מרגיש לא נעים אז הוא מנסה להעביר נושא.
"אז איך הלימודים?" הוא מסתכל לעבר הילקוט הקצת פתוח שלי שספרי הלימוד מציצים ממנו.
"בסדר, תודה. מרגישים את הסוף."
"הסוף?" הוא מניח את אצבעותיו על ציפוי הזכוכית שעל שולחן העץ, ומתופף עליה קלות. זה מסיח את דעתי.
"כן, בעוד חודשיים אני אמורה לסיים את כל הבגרויות, ואז להמשיך הלאה."
"לשירות לאומי?" הוא שואל.
"כן." אני אומרת. הוא כבר יודע את זה, לא? למה זה כל כך מעניין אותו?
"איפה?"
"בית אבות." אני עונה.
הוא מרים גבה, "טיפול בקשישים, זה מה שמעניין אותך?"
"כן, אני מאוד מתחברת לזקנה." או כמו שמיכל אומרת, את נולדת בת שישים. "בגיל שלהם הם הרבה יותר אמיתיים מאנשים אחרים, הם לא משחקים משחקים. אני מאוד אוהבת את זה. וחוץ מזה יש בניסיון חיים הזה משהו שמרתק אותי, ששם את החיים בפרופורציות." סוף סוף נושא שאני מרגישה בנוח לדבר עליו. אני נזכרת בהערות המאוד לא מתאימות שקיבלתי מכמה מהם בפגישה שלשום ומחייכת לעצמי. הוא מקשיב לי ברוב עניין, ושוב הגבות שלו מתרוממות. "למה זה מפתיע אותך?" אני שואלת.
"מפתיע? זה דווקא מאוד טיפוסי לבת אולפנה כמוך לבלות את החיים בעזרה לאחרים." הטון שלו מעט מתנשא, וזה מעצבן אותי. מי הוא חושב שהוא?
"ואתה חושב שזה דבר רע לעזור לאחרים?" אני מנסה לא להישמע כועסת. "הרי אתה טוען שלסייע לאנשים להתגרש זה בעצם לעזור להם, ואתה מקדיש חלק נכבד מהחיים שלך לזה, למיטב הבנתי."
העיניים שלו נפתחות בפליאה ולאחר חצי שנייה של שתיקה הוא עונה לי, "נקודה נכונה, שירה. אני אוהב את האומץ שלך." הוא שוב גורם לי להסמיק. "אז איפה תגורי בשנה הבאה?" ואני מבינה שהוא מעביר נושא.
"בית-האבות ברמת גן, אני אגור קרוב לשם, בדירת שירות לא רחוק מקניון איילון."
"יפה, ממש לא רחוק ממני," ניצוץ נדלק בעיניו. "ואיך תגיעי לבית אבות?"
"האמת שיש אוטובוסים אבל חשבתי לקנות לי אופניים חשמליים." למה אני מספרת לו את זה?
"רעיון מצוין, אם תרצי, אני יכול לתת לך זוג אופניים שיש לי ואני לא משתמש בהם בכלל." הוא מציע בטבעיות כאילו אנחנו חברים כבר שנים. למה הוא עושה את זה? אנחנו מכירים שלוש דקות.
"חסכתי מספיק כסף כדי לקנות לי מה שאני צריכה, אבל תודה." אני משפילה מבט. השיחה הזאת כל-כך נעימה לי מצד אחד וכל כך מוזרה לי מצד שני.
הוא מרצין. "אני בטוח שתמצאי דברים יותר חשובים להוציא עליהם את הכסף, האופניים שלי סתם עומדים." הוא אומר בטון רך שממיס אותי ומסתכל עליי במבט בוחן כדי לאמוד את התגובה שלי.
"תודה.. אני אחשוב על זה," אני מנסה להסוות את הרעד בקולי. למה אני מרגישה כל כך ביישנית פתאום?
אני מתאפסת ומרצינה. "תודה רבה שבאת להחזיר לי את המחברת, אבל באמת שלא היית צריך לנסוע עד לכאן, הייתי מתקשרת."
"אל תדאגי, גם ככה הייתי בסביבה," הוא מסביר, "בית הדין הרבני נמצא כמה דקות מפה ברחוב המלך ג'ורג'. שכחת מה אני עושה?" כן. האמת שהעיניים הכל כך יפות שלך גרמו לי לשכוח הרבה דברים, לא רק את זה. אני מסמיקה שוב.
"הייתי רוצה מאוד לדעת על מה את חושבת עכשיו," הוא אומר לי ברוך. אני מרגישה שקופה ומגוחכת, אפילו עוד יותר מקודם.
"אממ... חשבתי למה טרחת להגיע עד לכאן בשביל להחזיר לי את המחברת," אני אומרת ושומעת איך למרות המאמצים שלי הקול שלי רועד ומלא בחוסר ביטחון.
"שאלה טובה." הוא מסתכל הצדה מהורהר ונראה שהוא שואל את עצמו את אותה השאלה. "כמו שאמרתי, חוץ מהמחברת, אני גם חייב לך התנצלות." הוא לוכד את תשומת לבי ואני מישירה אליו מבט.
הקופאית הבוהה מקודם מגיעה עם המשקאות והעוגיות שלנו. קוטעת את הרצף.
"התנצלות?" אני שואלת בתמיהה.
"כן, התנצלות על שלשום. כשהגעת אליי חשבתי שאת נשואה עם קצת ניסיון חיים. נראית כל-כך שלמה ובטוחה בעצמך, לא תיארתי לעצמי שאת כל כך צעירה וכל כך תמימה. אני הכנסתי אותך עמוק מדי לעניינים כואבים מאוד. וגם הקשיתי עלייך עוד יותר אחר כך. זה לא עולם שאת צריכה להיחשף אליו עדיין. אני מצטער." המבט שלו דואג וחם ואני נדהמת מהכנות שבמילים שלו. הוא לוגם מהקפה ומרטיב את שפתיו. התנועה הזאת גורמת לי לזוז באי-נוחות בכיסא. אני נושמת עמוק.
"תביני," הוא ממשיך "אני באמת הייתי מוטרד מאז הפגישה אתמול, וידעתי שאם לא אתנצל זה ימשיך להטריד אותי. יש בך משהו מאוד תמים ואופטימי וזה מקסים. אני לא רציתי להרוס את זה."
המבטים שלנו מצטלבים למשך כמה שניות שנראות לי ארוכות-ארוכות. הנאום הקטן שלו נשמע לי כמו מנגינה נעימה ואני לא רוצה שהוא יפסיק לדבר. אני גם רואה את האשמה שבעיניו ומרגישה את לבי נמס.
"אתה לא עשית שום דבר לא בסדר, להיפך, אתה היית ישר וגלוי איתי, ורק על זה אני צריכה להודות לך. זה חלק מהעולם, אם אני רוצה ואם לא. אני זאת שהייתי לא בסדר ושיקרתי לך שאני נשואה." אני מרגישה שוב את הבושה ומשפילה מבט. "בבקשה אל תרגיש אשם, לא אמרת שום דבר לא בסדר."
הוא בוחן אותי ורגש לא ברור חולף בעיניו. כאילו הוא נזכר במשהו לא נעים. אני רוצה לשאול אותו על מה הוא חושב, אבל פתאום הטלפון שלו משמיע צלצול צורם. הוא מוציא אותו מהכיס ומשתיק אותו מיד בלי לבדוק מי המתקשר. הוא לוחץ על כפתור הכיבוי ומניח אותו על השולחן בידו הימנית, וכאשר הוא משחרר אותו, אצבעותיו הארוכות נוגעות לשנייה במקרה בגב כף ידי המונחת על השולחן. המגע העדין מעביר בי צמרמורת וגורם לי להשתנק.
"את בסדר? תנשמי." הוא אומר לי ואני קולטת שלרגע הפסקתי לנשום. הוא מושיט לי עוגיית אלפחורס אחת ומעביר את היד בשערו, ואני רוצה לעשות לו את אותו דבר ביד שלי. "שלא תתעלפי לי שוב. בקושי שתית מהשוקו שלך."
אני מברכת ולוקחת לגימה גדולה מהשוקו שכבר הספיק להתקרר ועוצמת את עיניי כדי לספוג את הטעם. הטעם ערב לחיך ומעורר במקצת. אני לוקחת ביס מהעוגייה ומרגישה שהוא צוחק עליי, אבל לא אכפת לי. נעים לי שהוא פה איתי ודואג לי, גם אם הוא ילך ולא אראה אותו שוב. המחשבה הזאת מעציבה אותי ואת החצי השני של העוגייה אני מניחה חזרה בצלוחית.
אנחנו יושבים בשקט כמה דקות. בכל מצב אחר הייתי אמורה להרגיש את המתח שבשתיקה אבל אני דווקא מרגישה רגועה להפליא. אני מציצה בפניו מבעד לריסים ורואה שגם הוא נינוח.
"אני מעכב אותך, את צריכה ללכת?" הוא שואל בנימוס.
"לא, בכלל לא. אין לי שום דבר חשוב לעשות. מה איתך? אין לך איזה דיון בבית משפט או משהו?"
"סיימתי להיום, תודה לאל." הוא אומר.
"תודה לאל?" אני חוזרת אחרי שתי מילותיו האחרונות בתמיהה "מאוד דתי מצדך..."
הוא מגחך ואומר, "אני לא חושב שיש אפילו תא אחד בגופי שיכול לענות על ההגדרה הזאת, אבל גם אני נופל לפעמים." אני מישירה אליו מבט עקשני.
"אתה אומר את זה כאילו זאת קללה להיות אדם דתי ומאמין," אני מטיחה בו. מה הבעיה שלו?
"אמונה," הוא מגחך, "אני לא בטוח שאת רוצה לשמוע על האמונה שלי, עשיתי כבר מספיק נזקים איתך." ופתאום אני דווקא ממש כן רוצה לשמוע.
"תאתגר אותי," אני אומרת בלהט. עיניו נפתחות, מופתעות, אני מרגישה אמיצה.
"זה מורכב, איך אני אסביר לך את זה..." הוא מסרק את הבלורית שלו באצבעותיו, "אמונה זה לא חלק מהחיים שלי. קראתי פעם באיזה ספר משפט שאמר 'האם לא די בכך שנראה כי גן פרחים הוא יפה בלי שנצטרך להאמין שיש גם פיות בתוכו?"2 הוא מכחכח בגרונו, "אני לא זוכר את הנוסח המדויק, אבל בגדול אני חושב שהחיפוש אחר משמעות בעולם מביא את בני האדם לעשות מעשים שפלים. החיפוש הזה, הצורך הזה, נובע לדעתי מחולשה של בני אדם. מהצורך שידריכו אותם, שיגידו להם מה לעשות, שיהיה להם סדר בחיים. ואני מעדיף לנהל את חיי בתבונה ולא שאלוהים ינהל אותי."
אני מקשיבה, מרותקת. זאת הפעם הראשונה שאני מדברת עם מישהו לא מאמין.
"וזה לא קשה להיות חזק כל הזמן, להיות האחראי הבלעדי לסדר שלך בעולם?" אני שואלת.
"מאוד," הוא אומר אחרי רגע של מחשבה, "זה מאוד קשה."
אני ממשיכה להביט בו, מהופנטת, רוצה לשמוע ממנו עוד.
"אני יכול להבין לגמרי למה אנשים בוחרים באורח חיים דתי. אבל אני סולד מזה. זה יוצר ניוון מחשבתי, וכשאנשים פועלים בלי לחשוב זה מסוכן."
וזה כאילו הוא מדבר ישר למצפון שלי. גם אני יושבת איתו עכשיו מרותקת ושבויה ביופיו כי אני לא חושבת.
"אתה צודק." אני עונה מיד, "לעשות דברים בלי לחשוב זה באמת מסוכן."
הוא צוחק. "לפעמים גם לחשוב יותר מדי זה לא בריא." הצחוק שלו מדבק ותחושה קלילה של שחרור בוקעת בתוכי, תחושה לא מוכרת ללחוצה כמוני. זה נעים.
"אתה בהחלט אדם מלא סתירות," אני אומרת. "בטח ממש קשה לחיות איתך."
הוא מרצין ואני מיד מתחרטת על מה שאמרתי חצי בצחוק, "אין לך מושג כמה שאת צודקת."
"זה היה בצחוק, לא התכוונתי." אני מתקנת מיד.
עיניו מחייכות. "עכשיו את כבר חושבת יותר מדי."
"חושבת או לא, אני כבר עמוק בתוך הסכנה גם ככה." אני עונה בהקלה.
הוא לא מבין. "את בסכנה? בגללי?"
המילים מבטאות בדיוק את המציאות. כן. אני בסכנה. מרגע שנפגשנו. אבל לא לזה התכוונתי.
"מעצם העובדה שאני דתייה, אני בסכנה 'לעשות מעשים שפלים'," אני מתעלמת מדבריו, "אם הבנתי אותך נכון."
"אפשר לפרש זאת גם כך." ידיו משחקות בספל הקפה שלו והוא מביט בי בהשתאות, ואז במבט עמוק, מאשים-למחצה.
"מה?" אני קופצת.
"את לא מתכוונת להתווכח איתי? להגן על הקדוש ברוך הוא שלך?" הוא שואל.
"לא חשבתי שאנחנו מתווכחים." מה הוא מצפה שאני אגיד? "ואני גם לא חושבת שזה ישנה לך מה שאני אגיד, אתה נראה די... סגור על עצמך."
"דווקא מאוד מעניין אותי לשמוע מה יש לך להגיד," הוא מפציר בי.
אני מרגישה נבוכה. אני לא אוהבת שהפוקוס עליי.
"אני אוהבת את הדת, את המשמעות ואת התוכן שהיא יוצקת לחיי. בניגוד אלייך, תמיד היו לי סיבות למה כן להאמין. זה הפך להיות חלק ממני, חלק שאני אוהבת." אני לא מצליחה ממש להסביר את עצמי. "תראה אני די משעממת, האמת שאני מעדיפה לשמוע אותך, אתה הרבה יותר מעניין." אני מנסה את אסטרטגיית המחמאה שמסיטה את תשומת הלב ממני הלאה.
"הוצאת ממני כבר מספיק," הוא מתעקש, "ואת לא ממש רואה את עצמך כמו שצריך. את אחת הבנות היותר מרתקות שפגשתי. עכשיו תורי לשמוע אותך." אני? מרתקת? מה כבר יכול להיות מרתק בי? המילים שלו עוד יותר מביכות אותי ואני בטוחה שצבע הפנים שלי זהה לאודם הזנותי של המלצרית.
"תודה על המחמאה," אני לוחשת, "אבל אני חושבת שאתה טועה לגביי, אני לגמרי רגילה ואין יותר מדי מה לשמוע עליי."
"את רואה? אם מישהי אחרת הייתה אומרת את זה, הייתי חושב שהיא מנסה להוציא ממני מחמאה." הוא מגיב ברוך "אבל את, זה נראה שאת באמת מאמינה בזה." הוא נראה מוטרד, "אני רוצה לדעת מאיפה השלמות שלך עם עצמך, הרוגע שלך, הביטחון הפנימי שלך." הוא ממשיך להתבונן בי בעיניים חודרות, שמכריחות אותי להסתכל עמוק אל צבען הסוחף. "איך אין לך צורך להוכיח, להתחבב על אחרים."
אף פעם לא דיברו אליי ככה. כמעט כל הבנים שהסתובבתי איתם מאוד נהנו לדבר על עצמם, והנה יושב מולי דרור שדה ומתעניין בי. המילים שלו כמו מלטפות אותי.
אני מושכת בכתפיי. "אני לא יודעת. אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה..." אני מתכוונת להמשיך אבל פתאום נעמדת מעלינו המלצרית המתוקתקת עם האיפור המושלם ומניחה את כף ידה על כתפו של דרור.
איזו חוצפנית.
"אפשר להביא לכם עוד משהו? יש לנו גם סלטים וכריכים מאוד מומלצים." היא מסתכלת על דרור בחיוך נחמד מדי. זה מעצבן אותי. למה?
"לא, תודה." דרור זורק לעברה תוך שהוא מיישר את שפתיו לחיוך נימוסי אך קר כקרח. היא מושכת חזרה את ידה מכתפיו באכזבה שאי אפשר לפספס וחוזרת לדלפק.
"אז איפה היינו?" הוא חוזר לדבר אליי בקולו הרך ועיניו מפצירות בי להמשיך. קשה לי לא להתייחס לפלרטוט האגרסיבי של המלצרית.
"נראה לי שהיא מעוניינת בך." אני מטה את ראשי לכיוון הדלפק, שמאחוריו היא עומדת. "והיא הייתה שמחה אם לא הייתי פה עכשיו."
הוא מגלגל עיניים. "את שוב מעבירה נושא."
הוא צודק. אני מגלגלת עיניים בחזרה ואז הם ננעלות על שפתיו שלוגמות מהקפה. שפתיו עולות הצדה בהטיה מהירה, כאילו לגרד באפו בלי ידיים, עצמות לחייו שוקעות. התנועה מגרה אותי ואני מסמיקה.
"על מה את חושבת?" הוא אומר ואני מנערת את ראשי.
"אני חושבת... שאתה ממש מתסכל." אני עונה.
הוא מגחך, "בחזרה אלייך."
אני מסתכלת מחלון הזכוכית של טחנת הקפה. האבן הירושלמית המעטרת את כל חנויות הרחוב כבר הפכה כהה יותר. השמש התרחקה וחושך מתחיל לעטוף את הרחובות.
"כבר מאוחר..." אני לוחשת, "תודה ששמרת לי את המחברת." אני מצליחה להעביר נושא. אני יכולה לשבת פה עוד שעות ארוכות רק כדי לשמוע אותו ולהסתכל עליו, אבל אני יודעת שצריך לסיים את השיחה הזאת.
"אין בעד מה," שפתיו מתרחבות לחיוך רחב, הכי רחב שראיתי אצלו עד עכשיו, ואחרי כל החיוכים הרשמיים והמאופקים שלו – אני מבחינה פתאום במשהו חדש. גומות.
לדרור שדה יש גומות!
ואני חושבת לעצמי שזה המראה הכי יפה שראיתי בחיי.
ממש בוגר מצדך שירה...
אני מחייכת חיוך טיפשי ורחב עוד יותר בחזרה, ולוגמת עוד מהשוקו בזמן שהוא מסיים את העוגייה שלו. אני חושבת ששמעתי אותו אומר "חכי פה", ואז ראיתי אותו הולך לקופה לשלם. אבל פתאום ברגע של בהירות, אני יודעת שזאת טעות. טעות להיקשר לאדון היופי בהתגלמותו שרק הגיע לפה בגלל קצת ייסורי מצפון. אני יודעת שעוד מעט כאשר הוא ילך לדרכו ואני לא אראה אותו עוד, זה יהיה כואב ומשהו פנימי וחזק ממני רוצה למשוך את הרגע, לחרוט בזיכרון את החמימות הזאת שעוטפת אותי. אם בשני המפגשים האחרונים שלנו רק רציתי ללכת, לנתק את עצמי מהשהות איתו, לעזוב, עכשיו אני מאוד לא רוצה שהוא ילך.
"את צריכה טרמפ?" הוא קוטע את מחשבותיי.
"אממ, האמת היא שאני גרה כמה רחובות מפה." ועם הסיבובים שצריך לעשות ברכב בכל הסמטאות הצרות האלה יהיה יותר מהר ללכת ברגל.
"אני יכול ללוות אותך ברגל." הוא מציע. המחשבה על המבטים של אבא או של השכנים שאולי יראו אותנו מחזירה אותי למציאות. אני דוחפת את ידיי לכיסים של הז'קט, כאילו להגן על עצמי.
"תודה, אני באמת יכולה להסתדר מפה לבד." אני לא רוצה לבד, אבל משהו מונע ממני להסכים.
"אני יודע, אבל אני ארגיש טוב אם תתני לי ללוות אותך." הוא מבקש והבקשה שלו פורקת אותי מנשקי, משכיחה את ההיסוסים. הוא כל-כך טוב אליי.
"אוקיי," אני מחייכת.
"אפשר לעזור לך עם התיק?" הוא שואל.
"עד כאן!" אני קוראת בקול רם משהתכוונתי. "אני לא נכה." הוא נדרך במקום ומחייך לעצמו.
אנחנו צועדים בשבילי המושבה, אוויר הרים קריר ונקי מלטף את פניי. ריח של לילה מתגנב לאפי. הוא שואל אותי קצת על האולפנה ועל הבגרויות ואני מספרת לו גם על החנות שלנו לתשמישי קדושה שנמצאת לא רחוק מכאן. סוף סוף נושאים שאין לי בעיה לדבר עליהם. אני לוקחת אותו דרך הקיצור מהגינה האחורית של הבית ופותחת את שער הברזל הירוק המוביל אל תוך החורשה הסגורה והלא מטופחת שלנו, שהייתה למקום מושבם של חתולי הרחוב. הגינה מגודרת בגדר ברזל, עצים גבוהים נטועים בה, ועליהם מטפסים. הוא נכנס אחריי, בוחן ומסתכל סביב והשער נסגר.
אני מסתובבת אליו בפתח הדלת האחורית של ביתנו, והוא ממש מולי, מבטו מורם אל עץ האקליפטוס הגדול.
"הגענו," אני לוחשת.
הוא מסתכל ישר לתוך עיניי ואומר, "יפה פה." אני לא נושמת. "יש לך עלה בשיער." הוא מסתכל על ראשי ומרים את היד, בכוונה להסיר את העלה משערי. אני משתנקת ובאופן אינסטינקטיבי הולכת צעד קטן אחורה. ידו נשמטת מטה.
הוא עוצר ומישיר מבט לתוך העיניים שלי. ירוק מותך, אינטנסיבי ועוד רגש לא ברור שעובר בהן. המבט שלו לוכד אותי לפרק זמן שנדמה כנצח, ופתאום הוא מניד בראשו כמי שמנסה לנער מעצמו מחשבה לא נעימה.
"סליחה." הוא לוחש.
"זה בסדר." אני ממהרת ללחוש חזרה.
לרגע אחד קצר האווירה בינינו משתנה. מעטה החמימות הוסר וממחבואה יצאה לה הרציונאליות, הבהירות. ההבנה שהסיטואציה שאנחנו נמצאים בה היא מגוחכת. הקרבה שעטפה אותנו הייתה אשליה. אשליה נעימה שסופה להתפוגג. כמו כל אשליה. ההרגשה שלי משתקפת גם בעיניים שלו, אני כמעט בטוחה. אם כי מרגישה מטופשת להאמין בזה.
אבל אני לא רוצה להתעורר מהאשליה הזאת, אני רוצה למשוך אותה עוד קצת, ליהנות מהחמימות שעוטפת אותי. אני רוצה את נוכחותו לידי. עיניו חמות, חרדות, חסרות אונים והמבט שלו מעצים את הצורך שלי בו, מטביע את הרציונאליות עמוק עמוק בפנים, תחת שכבות עבות של רגש וצורך חזק בקרבה. פתאום הדבר שאני הכי רוצה לעשות זה להחזיר אותו למקום הבטוח שלו, להסיר את המבט הלא-יציב הזה, המפחד. שפתיו מתעקלות במהירות לגרד באפו, עצמות לחייו שוקעות פנימה, וזהו, אני לא עומדת בזה יותר.
אני מתקרבת אליו בחזרה והצעד שלי גדול ממה שהתכוונתי, כך שאפינו כמעט נוגעים זה בזה. אני מרגישה את חום הגוף שלו מתעבה לעברי, אני מריחה את הריח הטוב והמעורר של הקפה נודף מפיו, מהול בריח אחר, טוב יותר. אני נושמת עמוק והריח כמו משכר אותי, מרטיט כל חלק בגופי. אני עוצמת עיניים לספוג את התחושה ופתאום שפתיו על שפתיי, והמרחק הבלתי נסבל בינינו נמוג.
המגע של שפתיו על שפתיי שולח זרמי חשמל עדינים ונעימים המעסים בעדינות ובחמימות את כל אברי גופי מבפנים. אני מפסקת מעט את שפתיי כדי להרגיש את שלו, התחושה שמימית. ומכאן, מהקרבה שכל כך השתוקקתי אליה, אני קופאת במקומי. אני לא מסוגלת לזוז או לפתוח את עיניי מהפחד להתנתק ממנו, מהפחד שהרגע הזה ייגמר. שפתיו לחות. הן נצמדות אל שפתיי עוד יותר ואני יכולה לחוש את המרקם המחוספס והרך של בשרן. המגע שלהן אחר, מרטיט, מעורר בי רגשות נעימים שמעולם לא הרגשתי. ידיו מקיפות את מותניי בעדינות. בטני נמחצת אל בטנו. עיניי עדיין עצומות. אני שומעת את דרור פולט אנקה בלתי רצונית לתוך שפתיי הרוטטות ונושם עמוק את פניי, וזה מדרבן אותי להתקרב אליו עוד. אני מרגישה את אצבעות ידיו על מותניי, מגששות בעדינות.
המגע שלו...
אני עוצרת רגע ומנתקת את שפתיי משלו כדי לנשום. ראשי מוטה למטה כך שאנחנו עומדים מצח אל מצח. "הו, שירה..." אני שומעת אותו לוחש כמעט בלי קול. השם שלי מתנגן בפיו כמו תפילה שנאמרת מעמקי הנשמה. הוא עוצם את עיניו. אני רוצה, ממש רוצה להמשיך להיות צמודה אליו, אבל אני לא מסוגלת, משהו עוצר אותי.
זה אסור.
פתאום בבת אחת אני מרגישה דמעות זורמות לי מהעיניים, בזו אחר זו. כולי מערבולת של תחושות ואני לא מסוגלת לשאת את זה יותר. אני לא מצליחה לזוז. אני לא מצליחה להשמיע קול. אני לא מצליחה להפסיק את הדמעות. הפנים שלי רועדות ואני מרגישה את חיכוך פניי הרטובות בזיפיו הרכים להפליא.
בבת אחת הוא מרחיק את פניו מפניי, עדיין אוחז בי. עיניו נפערות, מלאות דאגה.
"את בוכה?" הוא שואל בלחש. חרדה ניכרת בקולו.
השאלה שלו גורמת לקצב הדמעות שלי להתגבר עד שזה כבר מחניק. עיניי מוצפות, הלב שלי לוחץ, כבד מרוב רגשות. ידיו עדיין מחבקות אותי, מאמצות אותי אליו, עוטפות, מגוננות. אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא עומדת בזה יותר. אני מתנתקת ממנו באחת והולכת אחורה במבט מושפל. אני לא מסוגלת להסתכל עליו.
"אני לא חושבת שכדאי שניפגש עוד, אנחנו לא יכולים להיות יחד. אין שום מכנה משותף בינינו." אני לוחשת בגרון חנוק, בקושי מצליחה לבטא את המילים בבירור. "ביי, דרור." אני מסתובבת, פותחת את הדלת ונכנסת במהירות הביתה בלי להביט לאחור.
 
2 מוטו הפותח את ספרו של ריצ’רד דוקינס "יש אלוהים?", הוצאת ידיעות אחרונות, 2008
 
 
 
ד
 
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:
(שיר השירים ב, ו)
 
בבית אני פוגשת את אבא, מכין לו טוסט במטבח. אני מנגבת את פניי, מסווה את הדמעות. אני רק רוצה להסתגר בחדר ולהירגע.
"שירהל’ה חמודה, מה שלומך? איך הייתה הבגרות?"
"היה בסדר. בדיוק התכוונתי להכין לזניה. אגב יש כביסה במייבש מאתמול, עוד לא הספקתי לקפל." איכשהו אני מצליחה להישמע כאילו הכול כרגיל.
"אני מעסיק אותך יותר מדי, את צריכה ללמוד. עזבי את הכביסה והיום אני אכין לנו אוכל. לכי ללמוד מה שאת צריכה." אבא דואג כהרגלו.
"לא, זה בסדר, יש לי עוד זמן. ואני גם מעדיפה להכין בעצמי." כישורי הבישול של אבא שלי...
"הבנתי את הרמז," הוא צוחק. "אבל תדחי את הכביסה למחר, זה לא דחוף."
"זה בסדר." אני צריכה להעסיק את עצמי כדי לנקות את הראש, לשכוח את מה שקרה, למחוק את זה.
אבל אני לא רוצה למחוק את זה.
אני מעבירה את המוח שלי למצב עבודה. להרתיח שמן במחבת. לקלף בצל. לטגן. להפעיל תנור. כל תנועה, כל פעולה – מקבלת את מלוא תשומת לבי. הידיים רועדות. הגוף כאן. אבל המחשבות הרחק בתוך הבועה החמימה שעטפה אותי לפני רגע. ההליכה הקלילה שלו. הכריזמטיות השובה שבה הוא מדבר. האופן שבו החליק את האלפחורס לתוך פיו. המבט היוקד שלו לתוך עיניי. השפתיים שלו על השפתיים שלי...
מה עשיתי?
אני לא שפויה!
אני מתקלחת ונכנסת למיטה. אין טעם אפילו לקוות לשינה רצופה, ואני מחליטה לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי ולא חשבתי שאעשה. אני הולכת לארון התרופות באמבטיה ומחליקה לפי שני כדורי דקסמול לילה, אף על פי שאין מה שיצדיק את בליעתם. בתוך חצי שעה אני מתחילה להרגיש את הסחרחורת ואת אלחוש התנועה הפנימית שלי, ושוקעת בשינה מזויפת וסוערת.
 
**
 
קרני השמש מלטפות את פניי מבעד לחלון הברזל ליד מיטתי. אני פותחת את עיניי וצופה מהחלון הגדול לעבר הגינה שלנו. אני נזכרת מה קרה בגינה ערב קודם ונתקפת סחרחורת. אני עוצמת את עיניי בחזרה ומכסה את ראשי בשמיכה, מנסה להסתתר.
ממי בדיוק אני מנסה להסתתר? מעצמי? מאלוקים?
מאוחר מדי. הנזק נעשה.
כל הלילה חלמתי עליו, עיניים ירוקות מכשפות, מבט חודר, קלסתר פנים מושלם מעוטר בזיפים שחורים רכים, שיער שנופל בבלגן על מצחו, גוף בנוי, חזק, ארוך, כתפיים רחבות, שפתיים לחות-חמות, וניחוח מטע פירות מתוקים. ועדיין, הוא לא יהיה שלי. הוא לא יכול להיות שלי. אנחנו לא מתאימים. אני לא יכולה להיות עם מישהו חילוני.
יום שישי היום, וזה נותן לי זמן להתכרבל לכדור במיטה ולטבוע במחשבות, באשליות, בחרטות... איך נתתי לו להגיע עמוק אליי?
איך נתתי לו ללכת?
הטלפון מצלצל. זאת רינה. אני עונה ישנונית-למחצה.
"שירה, השעה כבר עשר, לא מתאים לך. אבא ביקש לתת לך לישון. הוא אמר שאת לא מפסיקה ללמוד, אבל הוא נמצא כל השבוע בחנות." כבר כמעט שכחתי שהייתה לי בגרות.
"כן, אני גמורה." אני עונה, נזכרתי שאתמול התכוונתי להתקשר אליה. "מה קורה בבית, יש משהו חדש אתכם? מה עם ארז?"
"האמת שהכול ממש בסדר. אולי עכשיו, שחזרנו לשגרה, תבואו לאכול אצלנו בערב שבת?" היא אומרת כאילו לא היה ולא נברא ריב עם אמיר אי פעם.
"את בטוחה? את לא רוצה עוד קצת זמן איכות עם אמיר, את יודעת, רק לפני שנייה..."
"כן, כן, אני בטוחה" היא אומרת בקול משכנע. "אני מבטיחה שהכול יהיה בסדר, זה היה רק משבר קטן. אני מצטערת שעירבתי אותך יותר מדי, שירה. סתם עשיתי פיל מעכבר. חוץ מזה ארז ממש מתגעגע!"
"טוב, קנית אותי עם ארז," אני מחייכת. אף פעם לא אהבתי ילדים קטנים עד שהוא נולד. מדהים איך קרבת דם יכולה להשפיע.
"באמת? אז מה הסיכוי שאת קופצת לשחק איתו קצת עכשיו? הוא משתגע בבית וכנראה יש לו עוד זמן עם הגבס." האמת שכל מה שאני רוצה לעשות זה לשקוע במיטה ולהיות לבד, אבל רינה קודמת.
"סבבה, את רוצה שאני אקח אותו למתחם התחנה הראשונה בכיסא גלגלים?"
"זה יהיה נהדר! וכך אני אוכל לבשל."
"אחלה." אני מנתקת. אני חושבת לעצמי איזה אבסורד זה שכל הדיכאון הזה הוא בעצם בגלל שרינה שלחה אותי לדרור. אם היא רק הייתה יודעת...
אני מקימה את עצמי בכוח מהמיטה, זורקת על עצמי בחוסר חשק חולצה גזורה וברגע של מרד לובשת את מכנסי הג’ינס שהיו קטנים על מיכל. זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת במכנסיים מהבית. לא חשבתי שאני אלבש אותם עד סיום הבגרויות אבל הזמן הזה כל-כך נמתח. מה כבר הסיכוי שאפגוש איזה מורה במתחם התחנה? אודליה תהיה גאה בי, אני מחייכת לעצמי. היא מנסה לשכנע אותי לעבור למכנסיים כבר שנה. את עבודת התשתית עם אבא היא כבר עשתה, לא יהיה לו אכפת.
במתחם התחנה הראשונה בדיוק החל מופע ריקודים של חוגי העיר ואני תופסת לי פינה בתוך הקהל עם ארז. זה מעביר קצת את הזמן ונגמר מהר מדי. אני מרגישה רע בשביל ארז שכל-כך אין לי חשק, ומחליטה לפצות אותו ואותי בגלידה.
"וניל עוגיות ליפהפייה בתכלת." קורא המוכר המקועקע בגלידריה העמוסה. "ותוסיף לה שוקולד חם על חשבון הבית." הוא נועץ בי עיניים שובבות ובוחן אותי.
אני נבוכה מההערה הבוטה שלו ואיך שהוא אמר אותה. רגע, אולי זה הג’ינס? די שירה, תפסיקי לחשוב שכולם מסתכלים עלייך. הוא סתם משתעשע. כל התחנה פה מלאה בבנות שלבושות הרבה פחות ממני.
אני מתיישבת עם ארז ואנחנו מלקקים את הגלידה. הטעם מדהים, מרגיע את בטני המקרקרת ואת ראשי העייף מרוב מחשבות. ארז מספר לי על הרופא בבית חולים והליצן הרפואי שבא לבקר אותו כשהוא נפצע. אני קמה להביא מפיות.
"שירה, למה את חילונית עכשיו?" הוא שואל כשאני חוזרת. מה?
"אני לא חילונית. למה אתה חושב שאני חילונית?" אני שואלת.
"כי את לובשת בגדים של חילונים," הוא מצביע על המכנסיים שלי. מי לימד אותו את זה?
אני מחייכת אליו, "לא מתוקי, זה לא אומר שאני חילונית. יש דתיות שבוחרות ללכת בחצאיות, כמו אמא שלך, ויש דתיות שבוחרות ללכת במכנסיים, כמו דודה אודליה למשל או כמוני."
"אבל אבא אמר שאודליה חילונית כי היא לובשת מכנסיים," הוא אומר בתום.
אוי אמיר... בא לי להרביץ לו! מה אני עונה על זה? לאודליה, שאף פעם לא סימפטה את אמיר, בטוח יהיה מה להגיד על זה. שתחזור כבר מהודו, אני מתגעגעת אליה.
"אממ... אולי אבא התבלבל. גם אודליה וגם אני לא חילוניות, אפילו שאנחנו הולכות במכנסיים."
"אה," הוא עונה, ואני נותנת לו נשיקה.
 
***
 
אחרי שעה הטלפון שלי מודיע על קבלת מסרון.
צחי: היי שירה, מה קורה? אני בבית, רוצה לקפוץ ללמוד?
אוי... הבגרות במתמטיקה. אני צריכה לנצל את ההזדמנות ללמוד עם עוד מישהו. הרי לבד אין לי סיכוי להצליח להתרכז במשהו עכשיו, אבל הבטחתי לרינה שאהיה פה עד שתיים. אני שולחת לו מסרון בחזרה.
שירה: איזה מקסים מצדך, תודה! אבל אני בבייביסיטר בתחנה עם אחיין שלי עד שתיים ☺
הוא עונה מיד.
צחי: באסה. רוצה שאבוא לשם?
שירה: בטח! אבל בטוח שאתה יכול?
לא נעים לי לגרור אותו לפה.
צחי: כן, די משעמם פה בבית. אני בדרך עם הספר גיאומטריה.
 
**
 
צחי ואני יושבים על אחד מספסלי העץ ופותרים תרגילים בגיאומטריה בזמן שארז משחק בקוביות באחד משולחנות הפעילות החופשית המפוזרים במתחם. "אני לא מאמינה שאתה אשכרה זוכר את כל זה," אני מתפעלת מהגאונות של צחי, "עברו איזה שנתיים מאז שעשית את הבגרות." צחי מחייך וחושף סט שיניים מושלמות, לאחר טיפול אורתודנטי קשה שנמשך שלוש שנים. צבע הלבן הבוהק שלהן מודגש עוד יותר על רקע עורו השחום.
"שטויות," הוא אומר, ואני שמה לב שהקול שלו השתנה. הוא נהיה ממש גבר. "נראה לי שאת די מסודרת לבגרות." הוא סוגר את הספר.
"אני מקווה." קול אנחת ייאוש בוקע מפי. "אני מתה להיות אחרי."
"מה באמת התכניות שלך אחרי?" הוא שואל בסקרנות. זיק של חוסר ביטחון עובר בעיניו השחורות.
"אממ... קצת שביל ישראל ואז, האמת שאין יותר מדי זמן עד השירות, לא נראה לי שאספיק משהו, מתי הגיוס שלך?"
"מרץ," הוא אומר. "יש זמן. אולי אני אצטרף אליכם לשביל ישראל? נראה לך שתהיה להם בעיה?"
"לא, בכלל לא. אבל אתה בטוח? אתה לא מכיר שם אף אחד חוץ ממיכל." הבקשה שלו מפליאה אותי.
"מיכל סבבה," הוא אומר. "היא עדיין מחליפה חברים כמו גרביים?"
אני צוחקת. "מיכל תמיד תישאר מיכל. אבל הרבה זמן יחסית לא היה לה חבר."
"ואת? יש לך חבר?" הוא שואל, מפתיע אותי. חשבתי שהוא מכיר אותי, אף פעם לא היה לי חבר.
"לא... זה לא ממש מתאים עכשיו עם כל הבגרויות, אין לי זמן לזה וגם לא התחלתי לחשוב על זה בכלל, זה משהו של גדולים, לא?"
הוא מסיט את מבטו ממני, מחייך בביישנות. "את עוד שנייה בת תשע עשרה, את יודעת. אני חושב שזה מספיק גדול," הוא נשמע קצת רציני והוא חוזר להביט בי.
"אולי אחרי הבגרויות. בלי לחץ." אני קורצת לו. "הדודות עוד לא התחילו להציק לי, אז אני אנצל את זה."
"כיף לך. לי כבר מציקים מזמן."
"טוב כמעט בן עשרים, ובמכינה של דוסים."
"את צוחקת עליי?"
"קצת." אני מחייכת. הרבה זמן לא הייתה לי כזאת שיחה משוחררת ורגועה עם מישהו. אני מבינה עכשיו כמה התגעגעתי אליו. "אז מי מציק לך?" אני שואלת.
"אחותי מתחתנת עכשיו, ואני אחריה בגיל, אז כל מי שמגיע אלינו הביתה לאחל מזל טוב מתחיל עם ה’בקרוב אצלך’ שלו. מה נסגר איתם? כאילו, עוד לא התחלתי צבא אפילו!" הוא מתלונן.
"נשמע קטלני," אני אומרת. "צחי המסכן..."
הוא מחייך ופתאום מוציא מהתיק שלו חבילת ופלים "מן", הוופלים שאני הכי אוהבת ובמשך כל תקופת ההדרכה שלנו היינו אוכלים אותם יחד.
"את באה לקנות קולה?" הוא מציע וקורץ.
"ברור!! אין עלייך צחי." אני רואה את הניצוץ בעיניים שלו.
"את יודעת שירה, הרבה זמן לא היה לי סתם כיף עם מישהי. הבנים במכינה כאלה כבדים וכל החברים מהשכונה כבר כמעט לא חוזרים הביתה. אנחנו צריכים להיפגש יותר."
"אני מסכימה," אני עונה בשמחה. "אני בינתיים פה, אז כל פעם שאתה יוצא תתקשר אליי. ואני אדבר עם החבר’ה לגבי שביל ישראל, יהיה כיף אם תבוא." אני מסתכלת על פניו המאירות. הוא נראה ממש טוב.
הוא מחייך אליי שוב מאוזן לאוזן. "שנלך?"
אנחנו צועדים לעבר הבית שלנו, צחי דוחף את כיסא הגלגלים של ארז למרות ההפצרות שלי לעשות את זה בעצמי. אנחנו נכנסים הביתה כדי שאוכל להביא לצחי את הספר באלגברה ושהוא יעבור על החומר שאני צריכה בו עזרה.
אבא במטבח, מכין את הצ’ולנט הקבוע שלו למחר. באסה... חשבתי שהוא עדיין יהיה בחנות, עכשיו הוא יראה אותי במכנסיים ויתחיל לשאול שאלות.
"היי אבא, אני פה עם צחי אלמליח וארז." אני קוראת, שידע שאני לא לבד, וככה אולי הוא יחכה עם החקירה.
"שלום צחי," הוא יוצא לעברנו, "הרבה זמן לא ראיתי אותך פה, מה שלום ההורים?"
"עייפים, עסוקים בארגון החתונה של נירית. אבל שלומם טוב, ברוך ה’," הוא עונה בנימוס.
"תמסור להם דרישת שלום," אבא מהנהן. "שירה, זה הגיע בשבילך קודם. השליח אמר שגבר שלח אותם." הוא מצביע על זר צבעוניים גדול שמונח על שולחן פינת האוכל.
מה?
פרחים? בשבילי?
אני מסתכלת במבט ספקני. "בטח טעות." צחי לידי נראה נבוך ומאוכזב משום מה.
"יש שם פתק, כתוב עליו השם שלך." אבא אומר.
אני מתקרבת לעבר השולחן ונוטלת את הזר בידי. הוא מקסים. יש שם צבעונים טריים ורעננים בשמונה צבעים שונים; כחול, צהוב, כתום, ירוק, כחול, אדום, סגול, לבן. ריח של אביב נודף מהם.
אני פותחת בהיסוס את המעטפה הלבנה הקטנה והמרובעת שמהודקת לצלופן העוטף את צרור הפרחים.
 
שירה,
אני רק רוצה לדעת שאת בסדר.
תתקשרי אליי בבקשה,
דרור
051-388-9937
 
אני מרגישה את כל האוויר נשאב החוצה מהגוף שלי, ואני מגייסת את כל כוחותיי כדי להמשיך לעמוד יציב. הלב שלי דופק כל-כך חזק שאני יכולה לשמוע את הדפיקות של עצמי. אני רוצה לבכות, אבל אבא וצחי מולי, נועצים בי מבטים ומצפים להסבר.
"שירהל’ה, את בסדר? את חיוורת כמו סיד," אבא אומר בדאגה.
"כן, זה שום דבר," אני ממהרת להרגיע, "אי-הבנה כנראה."
צחי עומד שם כמו גולם, ונראה כאילו הוא בלע משהו גדול מדי. הוא דוחף את ידיו לכיסים, לא מוצא את עצמו. אני מניחה את הפרחים חזרה על השולחן, מקפלת את הפתק ודוחפת אותו לכיס המכנסיים שלי.
"אני אלך להביא את הספר, חכה פה רגע." ואני רצה לחדר ומביאה לצחי את הספר.
הוא מחייך בנימוס מבויש. "תודה, נדבר. שבת שלום."
"שבת שלום." אני עונה וצחי יוצא מהבית.
 
**
 
שבת נכנסה, אני שוכבת על הבטן במיטה שלי, מקולחת ולבושה. זר הצבעוניים היפים מקשט את חדרי בתוך ואזה מזכוכית שהנחתי על השולחן. אני מרגישה טרודה, חסרת מנוחה. לפחות ניצלתי משיחה עם אבא בעניין הפרחים ואפילו המכנסיים. בחכמה של הורה מנוסה הוא פשוט לא שאל שאלות.
אני עוברת באצבע המורה שלי על אותיות כתב היד שבפתק המצורף ותוהה לעצמי אם זה כתב ידו, או של המוכר בחנות הפרחים.
"רק רציתי לדעת שאת בסדר."
לא. אני לא בסדר.
בכלל לא בסדר.
התמונה מאתמול צפה ועולה בזיכרוני. דרור. אנחנו מכירים רק שלושה ימים, נפגשנו שלוש פעמים וכבר הצלחת לחדור אל מתחת לעור שלי. בן 26, יפה עד כאב. כריזמטי בטירוף. חכם אפילו יותר. אבל חילוני, לא סתם חילוני, שונא דת. לא ככה תכננתי את הנשיקה הראשונה שלי. את המגע הראשון שלי עם גבר. זה לא היה אמור לקרות.
זה לא קרה.
אני טומנת את פניי בכפות ידיי. זאת הייתה טעות, רגע של חולשה. אני צריכה להמשיך הלאה לשכוח שזה קרה. הזמן יעבור ואני אשכח הכול. רינה ואמיר חזרו לשגרה, אז אין יותר פגישות עם עורך דין שדה. לא תהיה בינינו שום אינטראקציה. אני אתרכז עכשיו בבגרויות ואחר כך טיול ושירות לאומי ואולי אני אמצא מישהו אחר, ואולי פשוט לא יהיה לי זמן לחשוב. זה יעבור. אני רק צריכה לתת לזה זמן.
אצבעותיי מוצאות את דרכן באופן לא מודע לשפתי התחתונה, ממששות את המקום המדויק שבו השפתיים שלו נגעו.
די.
זה יעבור. זה חייב לעבור.
אני קמה מהמיטה מיישרת את שמלת השבת התכלת הצנועה ביותר שלי, שרוולים מכסים את המרפק, אורך חצאית 7/8, עומדת בסטנדרטים של האולפנה. אני לוקחת את הסידור שלי מהמדף ואחרי שאני שולחת מבט חטוף אחרון לזר הצבעונים שמוסיף צבע וחיים לחדרי המשעמם אני יוצאת לבית-הכנסת. יש לי הרבה על מה להתפלל.
 
**
 
ביציאה מבית-הכנסת אני פוגשת את מיכל וצחי מדברים על שביל ישראל, אחרי ששלחתי לה הודעה קודם והיא הסכימה בלי בעיה שהוא יבוא. אני מצטרפת לשיחה לוודא שמיכל לא תהיה קשה מדי עם צחי הביישן.
"אוהל בנים, אוהל בנות, זה ברור," היא מסבירה לו, "אבל אנחנו נישן בחופים מעורבים, ואם יבוא לי להיכנס למים אני אכנס."
"ואם אני אמצא חוף מבודד? מה זה משנה לך?" הוא מנסה.
"לא! אנחנו לא בני 15." היא מטה את שערה הבלונדיני לצד בתנועה עקשנית. "חופים מבודדים הם לא מוסדרים ואין אפילו ברז אחד לשטוף פנים בבוקר."
"היי, מה קורה?" אני נכנסת באמצע.
"חוץ מזה שצחי עוד לא השתחרר מהדוסיות של בני-עקיבא בקטע מוגזם, הכול בסדר." מיכל רוטנת, צחי מגלגל עיניים.
"עוד לא התחלנו את הטיול ואני רואה שאתם כבר מסתדרים מצוין," אני צוחקת, "אגב מיכל לצחי יש גזייה אז לא צריך לקנות," אני מנסה להפיג את המתח ביניהם.
"וואלה?" מיכל זורחת "אדיר! טוב אני חייבת לעוף, בן דוד שלי השווה מאנגליה אצלנו עם חבר, צ’או."
צחי מסתכל עליי ומגלגל עיניים, "איך את סובלת אותה?"
אני מגחכת, "היא ממש בסדר, רק צריך להכיר אותה."
"טוב אם את אומרת..." הוא זורק לאוויר. הוא משפיל את מבטו ואני בוחנת אותו לרגע. הוא לבוש חולצת משבצות מכופתרת שמדגישה את כתפיו הרחבות ושריריו המנופחים, כנראה מהאימונים לצבא. פניו עדיין ילדותיות ביחס לגופו הגברי. הוא טומן את ידיו בכיסים וממשיך בהליכה כפופה מעט. פתאום הוא מסתכל לעברי ומציע, "רוצה לבוא אליי אחרי האוכל לקינוחים?" קולו מלא תקווה.
הקינוחים של גברת אלמליח קטלניים אמנם, אבל אני צריכה זמן לבד.
"תודה, אבל אני ממש חייבת לישון, הולך להיות לי שבוע עמוס עם הבגרות במתמטיקה..." אני מתנצלת.
"את בטוחה? היא הכינה את השמרים-שוקולד..." הוא מנסה לפתות אותי.
"צחי! זאת ממש מניפולציה רגשית לנסות לשחד אותי בזה, אתה יודע את זה. מצטערת אבל אני באמת לא יכולה. תמסור לאמא שלך ד"ש בשמי, אוקי?" אני אומרת, והאכזבה ניכרת על פניו.
"אוקי, אני אמסור," הוא אומר ואני הולכת לבית של רינה.
 
**
 
מהבית של רינה עולים ריחות של שבת. כבר חצי שנה שלא אכלנו פה בשישי בערב, אחרי תקופה ארוכה שאכלנו אצלם בערב שבת לפחות אחת לחודש. רינה תירצה את זה בתקופה עמוסה בבית-ספר שבו היא מלמדת, ואבא, כרגיל, לא שאל יותר מדי שאלות. אני רואה שרינה עוטה מטפחת לראשה, כמו פעם.
אני הולכת למטבח לעזור לרינה להכין את הסלטים בזמן שאבא ואמיר יושבים בסלון ומדברים על המצב הביטחוני בארץ שחזר להיות רגיש. רינה מחייכת, היא נראית קורנת, הצבע חזר לה לפנים, זה ממלא אותי תקווה. אני שואלת לגבי המטפחת והיא מספרת לי שהיא החליטה להחזיר את הכיסוי ראש אחרי שהיא ואמיר החליטו לחזור.
"אז איך הצלחת לשכנע את אמיר ללכת לייעוץ?" אני שואלת בלחש, בידיעה ברורה שאבא ואמיר לא יכולים לשמוע אותי.
"לא הצלחתי. אבל זה לא משנה, הוא באמת משתדל עכשיו, הוא רוצה ליישר את ההדורים בינינו." אני מרימה גבה, קצת סקפטית. איך אפשר להשתנות פתאום בבת אחת? אבל אני שותקת, אני הרי לא מבינה בזה כלום.
"טוב, אם את בטוחה שזה הדבר הנכון. העיקר שטוב לך, ואני מקווה שזה באמת יהיה לטווח ארוך." אני אומרת.
רינה נאנחת. "נישואים זה לא דבר פשוט שירה, את תראי בעזרת ה’ כשתגיעי לזה, שצריך לעבוד קשה מאוד כדי לשמר את היחד. הרבה עבודה עצמית, הרבה ויתורים." אני רואה שהיא מרגישה צורך לדבר, אבל שוקלת מילים כי זאת אני. "זה לא גן של שושנים, ויש גם ילד שצריך לדאוג לו."
יש גוון של עצבות בקולה. אני מנסה להבין את מה שהיא אומרת. "אבל בסך הכול טוב לכם יחד? כלומר, אם מחברים את כל הקשה עם היפה יחד, אז את מרגישה מאושרת?" אני שואלת.
"כן. תראי, אחרי שמביאים ילד ואחרי שעובדים קשה בשביל השני, האושר מגיע מהנתינה." היא מסבירה. אני מרגישה שהיא מנסה לשכנע את עצמה. אני חושבת כמה היא דומה לאבא בעניין הזה. אבא שלנו ויתר על האושר האישי שלו בשבילנו, מאז מותה של אמא. כשהייתי קטנה לא הבנתי את זה, אבל עכשיו הרבה פעמים כואב לי לראות אותו לבד, אני מתארת לעצמי שזה קשה לו.
"אני הייתי חושבת שהילדים מאושרים כשטוב להורים שלהם," אני אומרת. "תראי את אבא למשל, ויתר על אישה חדשה בשביל לגדל אותנו ועכשיו לא טוב לי לראות אותו לבד."
"זה משהו אחר לגמרי." היא אומרת, כבר לא נוח לה עם השיחה. אולי דיברתי יותר מדי. "טוב, שנגיש הכול לשולחן ונתחיל?"
 
אנחנו יושבים סביב השולחן ואמיר מתחיל בשירת "שלום עליכם". כרגיל לא נוח לי להצטרף לשירה כשהוא נוכח. פעם הייתה לו איזו הערה על שירת נשים ושהאולפנות היום מדרדרות את הבנות ומעודדות אותן לפרוק עול. במהלך הארוחה אני מוצאת את עצמי בוחנת שוב ושוב בסתר את האינטראקציה בין רינה לאמיר. קור כלבים. אני חושבת לעצמי שאף פעם באמת לא ראיתי אותם מי יודע מה צמודים זה לזה. הם מעולם לא נראו כמו זוג מאוהב בטירוף. אפילו בחתונה זה לא היה ממש מורגש. והנה עכשיו, רינה החליטה שהכול טוב איתם והארוחה עוברת בכיף כאילו לא קרה דבר. אולי בעצם הם בנידה? אני מרגישה שאני חודרת להם לפרטיות. אבל גם אם כן, היחס של אמיר לרינה עדיין כל-כך קר. אני בולעת חתיכה מהעוף הטעים של רינה ומשהו בי נעצב. לא מגיע לאישה כל-כך חמה כמוה לספוג יחס כזה. המילים המאשימות של דרור מהפגישה במשרד שלו, כששאלתי אם בכזאת קלות מפרקים משפחה, צפות בזיכרוני. "את שואלת בשביל אחותך או בשביל עצמך?" אולי הוא צדק, לא חשבתי מספיק על רינה. המחשבות שלי מפליגות לאירועי אמש עם דרור ואני מיד פונה אל ארז ומתחילה לפנק אותו כדי לברוח מהן. הזמן נמרח והארוחה מתקדמת בשגרתיות מטרידה. אבא שלי מעדכן על מצב העסקים בחנות, אמיר אומר דבר תורה ארוך ומשעמם בזמן שרינה ואני עסוקות במטבח.
נראה שהכול חזר למצב הרגיל. חוץ ממני.
אבא ואני נפרדים מרינה ואמיר והולכים בשקט של ליל שבת הביתה.
 
**
 
הימים הבאים חולפים לאט. יום מושך יום. שעה רודפת שעה. הצלחתי להתאפק ולא ליצור קשר עם דרור, וגם הוא לא ניסה ליצור קשר איתי. זה נהיה קצת יותר קל, למרות החלומות בלילה שלא פסקו. צחי עשה מעל ומעבר בשביל לעזור לי לקראת הבגרות במתמטיקה, הוא אפילו לקח חופש מהמכינה יומיים קודם, וזה ממש הציל אותי כי לא הצלחתי להתרכז כשלמדתי לבד.
מחר הבגרות. אני שוכבת על הבטן במיטה בחדר, מרפקיי שעונים על המיטה וכפות ידיי תומכות בראשי. ספר המתמטיקה לפניי ואני מנסה לשנן נוסחאות בעל פה. מדי פעם אני מציצה אל זר הצבעונים שעל השולחן. שינה נופלת עליי.
...אני על גג מגדלי עזריאלי, עטופה בטלית, רוח חזקה מעיפה אותי, אני מחזיקה חזק בטלית, אני נופלת, אני באוויר זמן רב. אלוקים, תציל אותי. אלוקים, אני לא רוצה למות. בבקשה. אני מסתכלת למטה. אני רואה את דרור. שירה תעזבי את הטלית. מהר. את חייבת לעזוב את הטלית. דרור תציל אותי. דרור, לא. אני לא עוזבת. בום!
אני מתעוררת בבהלה.
מה זה היה?
עוד חלום על דרור. אני מכסה את עצמי בייאוש ומנסה לחזור לישון.
 
ביום שסיימתי את הבגרות במתמטיקה חזרתי קצת לדיכאון. הבגרות הבאה רק בעוד שבוע וחצי. עדיין מוקדם מדי ללמוד אליה, ובכל זאת אני ניגשת לשולחן להוציא מהמדף את הספר באזרחות. אני רואה במבט חטוף שזר הצבעונים התחיל לנבול. אני חושבת פתאום שזה בעצם מסמל את סיום הקשר בינינו. לנצח. תכף הפרחים ימותו ואני אוכל לחזור לחיים היציבים והמשעממים שהיו לי קודם. אני מסתכלת שוב על הפרחים, הם עדיין יפהפיים. אף אחד לא שלח לי פרחים מעולם. למה הוא עשה את זה?
ברגע של חוסר-רציונליות אני לוקחת את הזר, קושרת אותו בגומייה, הופכת אותו ותולה אותו על אדן החלון לייבוש.
זר כל-כך יפה חבל לזרוק לפח.
 
 
ה
 
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת:
(שיר השירים ה, ו-ז)
 
חודשיים עברו מאז הפגישה שלי עם דרור בבית הקפה והתקרית בגינה. אלה היו גם החודשיים האחרונים של הבגרויות. היום בערב חוגגים למיכל יומולדת ברוזה. היא סוף סוף בת שמונה עשרה ויכולה לשתות. בגלל פיגוע הדקירה שהיה אתמול בעיר ומתקפת הגראדים על באר שבע, כולם לחוצים ומשתדלים שלא להסתובב בחושך, אז קבענו לצהריים. וכמובן, הבוקר סיימנו את הבגרות האחרונה שלנו, "אז אין תירוצים, חייבים לצאת לחגוג," כפי שקבעה מיכל בנחרצות.
הפציעה של ארז הייתה כנראה יותר חמורה ממה שחשבו וזה החזיר את רינה ואמיר לשגרה של חיי משפחה נורמטיביים, לפחות כלפי חוץ. הכול סבב סביב ארז. לא שמעתי ממנה שום דבר נוסף על אמיר, כאילו לא היה דבר.
בחנות תשמישי הקדושה אנחנו נערכים לעומס תיירות הקיץ, ולא תחסר לי עבודה בהזמנת מלאי ובטיפול בלקוחות. במיוחד עכשיו שאבא טס לניו-יורק במסגרת הנסיעה השנתית שלו לאזכרת סבא-רבא, והעובדת שלנו בדיוק יצאה לחופשה של כמה ימים. הכול כביכול הסתדר וחיי חזרו להיות כמו שהיו, עמוסים, משעממים ונטולי דרמות. בדרך הביתה מהבגרות האחרונה הרגשתי את תחושת החופש ממלאת אותי.
יום חמישי היום והמסעדות במושבה הגרמנית עמוסות אף על פי שהשעה רק שלוש אחר הצהריים. אני צועדת לכיוון הבית של מיכל, להתארגן יחד ליציאה. מיכל מנסה לשכנע אותי למרוח איפור. היא כל-כך בעניין שאין אפשרות להתנגד לה.
"רק קצת אייליינר ומסקרה, זה יבליט את העיניים המהממות שלך, יש לך צבע מה-זה מיוחד." היא נשמעת כמו מאפרת מקצועית שמתחנפת ללקוחות שלה.
"אומרת גברת עיניים כחולות. יש לי עיניים חומות, מה מיוחד בזה?" אני אומרת.
"זה לא חום. זה דבש-זהב, יותר כמו גוונים של חמאה, ויש לך מסגרת מסביב, את חייבת הדגשה." היא נוטלת בידה עיפרון שחור ומושיבה אותי, "זה עמיד במים, אל תדאגי."
"מיכל... אני באמת..." אני מנסה להתחמק.
"שקט, זה היום הולדת שלי היום." היא מצווה עליי בקולה העקשני ואני נקרעת מצחוק.
אחרי ששטפתי את האודם המוגזם שהיא שמה לי וקלעתי את שערי לצמה, אני מודדת מכנס ג’ינס שחור מתרחב של איזה מותג שהיא הביאה לי, מפתיע כמה שאני מרגישה בנוח במכנסיים. היא מביאה לי חולצה בצבע ירוק תפוח, דווקא יפה. אני קצת מרגישה כמו מיכל, נשית מדי, בוגרת, אבל שיהיה.
מיכל מחליקה את השיער בחדר. "אוף אני שונאת את זה, למה השיער שלי לא יכול להיות נורמלי, איזה כיף לך שהשיער שלך חלק טבעי," היא רוטנת.
"דווקא אני אוהבת את השיער הגלי שלך." אני מציצה בשעון, כבר ארבע.
"אנחנו לא אמורות להיות שם כבר?" אני שואלת אותה.
"כן, יש לנו עשר דקות לאיחור אופנתי, שיחכו קצת." היא עונה לי בטון ילדותי.
"אוקי," אני צוחקת, "רק אל תשכחי שהבטחתי להחליף את רינה בחנות בשש."
"כן, מבאסת." היא מסיימת להחליק את השיער ואנחנו יוצאות.
 
**
 
ה"רוזה בר" הומה אדם. זאת הפעם הראשונה שאני שם. יש שם אווירה של לילה למרות השמש שעדיין לא שקעה. ספות עור שחורות ואדומות מפוזרות לאורך כל המקום, כוסות יין תלויות מהתקרה בקו שמעל לבר המרכזי. אורות עמומים מגיעים מלמעלה, מחוזקים קלות בנרות שפזורים על השולחנות השחורים. לאורך הקירות יש מסכי פלזמה ענקיים שפתוחים על MTV ומשדרים קליפים נועזים של בחורות שרוקדות ריקודים זנותיים בביקיני. המוסיקה שברקע לא תואמת למה שמשודר. זה גורם לי להרגיש קצת לא בנוח.
אני מזהה את צחי וחבר שלו, נראה לי שקוראים לו אייל, עם עוד שני בנים מהשבט שלנו בשולחן בפינה. אני מזהה גם את אביגיל שקועה בשיחה עם הבנים. טל ואמיתי החליטו לוותר על היציאה כי לא מתאים לאמיתי לצאת לבר גם אם הוא כשר. אנחנו ניגשות לשולחן.
"אה, אז את שירה," אומר אייל בעוקצנות. צחי נראה נבוך, מסמן לו להירגע.
"נעים מאוד." אני מחייכת ולוחצת את ידו המושטת אליי. מה הוא רוצה? "ואתה אייל, נכון?"
"כן, כן זה אני." הוא אומר בביטחון מוגזם, "את יודעת שצחי פה לא מפסיק לדבר עלייך ואני רואה שאת גם לא שומרת נגיעה," הוא אומר ומפנה את מבטו אל צחי בחיוך מרוצה, "אמרתי לך!"
מה לעזאזל?
אייל הזה גורם לי לחשוב שאולי כדאי לחזור לשמור נגיעה באופן טוטאלי שוב. אפשר לחשוב מה עשיתי... צחי מגלגל עיניים. "אל תתייחסי אליו שירה, הוא מילא את עצמו בבירה בבית כי התקמצן להזמין פה בבר."
"ברור. שלושים שקל לחצי ליטר שאני קונה בשמונה שקל בסופר, לא חבל? חוץ מזה שהמשכורת הצבאית לא מספיקה לכלום."
"קמצן," צחי עוקץ, "מה את שותה, שירה?"
"האמת שאני לא ממש אוהבת לשתות..." אני אומרת.
"היא תשתה בריזר," מיכל ממהרת לקבוע ומסמנת למלצרית לבוא. "בפעם שעברה אמרת שזה נסבל."
"לא יצא ממנה הרבה אם היא תשתה רק בריזר," אייל קורא לעבר צחי. "תשכנע אותה גם כמה שוטים, באנו לחגוג, לא?" מה נסגר איתו?
מיכל ממש בעניין של לפרוק עול היום, והיא לא מפסיקה לשדל את כולם לשתות. צחי במפתיע זורם איתה ובזמן שאני מתמודדת בקושי עם הבריזר, הוא כבר שתה ליטר בירה, שוט של טקילה וצ’ייסר אחד. הוא מספר לי שהוא כנראה לא התקבל לקורס טיס וההורים שלו מנסים עכשיו להפעיל קשרים. אני מתבאסת בשבילו, אני יודעת שהוא ממש רצה את זה.
אייל מבקש מהמלצרית עוד בייגלה חינם ואני שמה לב שכבר חמש וחצי. מזל שאני צריכה להחליף את רינה בחנות כי האווירה פה כבר נעשית פחות ופחות נוחה לי. אני מוציאה מהארנק שלי שטר של חמישים ונותנת למיכל.
"כבר?" היא קוראת באכזבה.
"מצטערת. אני חייבת ללכת. יום הולדת שמח. אני קמה ומחבקת אותה." אני שמה לב שצחי עוקב אחריי במבטו.
"לאן זה?" הוא שואל.
"אני מתגברת בחנות. אבא שלי בחו"ל." אני מסבירה.
"בואי, אני אלווה אותך." הוא מיד קם, אני שמה לב שהתנועות שלו מהירות יותר, והטון שלו מלא ביטחון, שלא כרגיל. כנראה מהשתייה.
"באמת שלא צריך," אני אומרת. "חבל, תיהנו." אבל צחי בשלו.
אנחנו צועדים לכיוון הבית שלי לקחת את המפתח ששכחתי וצחי מתחיל לספר לי על אייל והירידה שלו בדת לאחרונה. מסתבר שהייתה לו חברה שממש דרדרה אותו, הם נפרדו וחזרו כמה פעמים ואז שלשום היא עזבה אותו "סופית" והוא ממש שבור מזה.
"נשמע רע," אני אומרת. האמת שמוזר לי לחשוב על אייל בתור אחד שמתאהב חזק, הוא נראה כזה שטותניק.
"לך היה מישהו כזה?" הוא שואל פתאום.
"מה זאת אומרת?" אני שואלת. אני יודעת למה הוא התכוון, אבל אני לא רוצה לחשוב על התשובה.
"מישהו ששינה את כל העולם שלך, שכל החיים שלך פתאום סבבו סביבו," הוא אומר, מפתיע אותי בישירות שלו.
"צחי אתה יודע שאף פעם לא היה לי חבר." אני אומרת. איך אני מעבירה נושא? אנחנו נכנסים לבית שלי.
"וזה ששלח לך פרחים?" הוא שואל. אני מסתכלת עליו ורואה שזאת שאלה שהוא רצה לשאול הרבה זמן, כנראה האלכוהול החדיר בו אומץ פתאום.
"לא, זאת הייתה אי-הבנה. אמרתי לך." אני אומרת קצת בכעס. אני לא רוצה להיזכר בזה.
"אז לא היה לך אף פעם משהו עם מישהו? ולא היית רוצה שיהיה לך?" הוא ממשיך לשאול בזמן שאני מפשפשת בארון המפתחות מנסה למצוא את המפתח לשער החיצוני של החנות. איזה דפוקה אני! השארתי את זה בבית של רינה.
"שירה?" צחי שואל.
"סליחה, מה שאלת?" אני עונה.
"שאלתי אם באמת אין לך שום דבר לאף אחד. אם לא היית רוצה מישהו שיהיה קרוב אלייך." הוא שואל שוב.
"צחי, אני לא מבינה למה אתה שואל אותי את כל זה." אני חייבת להספיק ללכת לרינה כדי שאוכל לנעול את השער של החנות בסגירה.
"אל תעשי את עצמך כאילו את לא יודעת." הוא אומר בחביבות יתר עם כוונות ברורות. זה מבהיל אותי קצת. "אני חיכיתי הרבה זמן להגיד לך את זה."
"להגיד לי מה?" אני שואלת, ומרגישה איך אני הולכת ונלחצת.
"את יודעת מה." הוא אומר בקול נחוש הפעם, משהו בטון שלו גורם לי להתרכז בו, אני מסתכלת עליו, רואה משהו אחר במבט שלו, לא צחי התמים שאני מכירה. זה קצת מרתיע אותי ואני חוששת ממה שהוא הולך להגיד.
"את יודעת שאני רוצה שננסה להיות יחד, ואני חושב שגם את רוצה את אותו הדבר," הוא אומר. "אל תגידי לי שכל הזמן הזה שבילינו יחד בחודשיים האחרונים לא גרם לך לחשוב על זה קצת." הוא מתקרב אליי קצת יותר מדי, ואני קופאת במקום. אני לא רוצה לפגוע בו.
"צחי... אני לא בטוחה..." אני מתחילה להגיד.
"אני יודע שאת לא בטוחה, גם לי זאת פעם ראשונה, אבל אני אף פעם לא הרגשתי ככה עם מישהי." ונראה כאילו הוא מבטא דברים ששמר לעצמו במשך זמן רב.
"צחי, אתה יודע שאנחנו חברים ממש טובים וממש כיף לי להיות איתך ובחודשיים האחרונים אתה ממש... הצלת אותי." עזרת לי לשכוח קצת את דרור. "אבל אני חושבת שזה יהיה טוב אם זה ימשיך ככה."
"זה יכול להיות יותר טוב," הוא מתקרב אליי פתאום, קרוב מדי. אני מריחה את האלכוהול נודף מפיו. "בואי ננסה שירה, בבקשה."
אני המומה, מה הוא עושה? תתרחק ממני!
פתאום הוא מקרב את שפתיו אל שפתיי ואני מעיפה את עצמי אחורה בבת אחת.
"צחי! לא!" אני אומרת בנחרצות.
"למה לא?" הוא כמעט מתחנן, "תנסי פעם אחת."
"אני. לא. רוצה." אני מדגישה מילה מילה, ובטוחה שאפשר לשמוע את הכעס בקולי.
הוא מסיט את מבטו ממני, חוסר הביטחון חוזר לעיניו והוא נראה מושפל. אני מרגישה אשמה.
"אני מצטערת צחי, אני חושבת שכדאי שתלך עכשיו." אני מנסה לרכך את הטון. הוא יוצא מהבית.
 
מה זה היה? אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו. אני יוצאת דרך הדלת האחורית לכיוון הבית של רינה כדי לא להיתקל בטעות בצחי המסכן.
מה הוא חשב לעצמו? לכפות את עצמו עליי? לנסות לנשק אותי? פתאום אני מרגישה שוב אשמה. אולי אני גרמתי לו לחשוב שאני רוצה? אולי זה שהחלטתי להפסיק לשמור נגיעה גרם לו לחשוב שאני מעוניינת? אולי זה כל הזמן הזה שאנחנו מבלים יחד. באמת לא יכול להיות קשר ידידותי אפלטוני ביני לבין אף אחד? אולי הרב של האולפנה באמת צדק?
אני מגבירה את קצב ההליכה לבית של רינה. אני מתקשרת לוודא שהיא לא לקחה במקרה את המפתח והיא לא עונה לי. אני מנסה שוב, אין מענה. אני מציצה בשעון ורואה שיש לי עשר דקות אז אני מחליטה בכל זאת לעבור דרך הבית שלה, רק ליתר ביטחון.
אני מנסה לצלצל בפעמון אבל הוא לא עובד, אז אני דופקת. איזה דפוקה אני, היא הרי בחנות וארז אצל חבר אז ברור שאין אף אחד בבית. למזלי יש לי מפתח גיבוי לבית שלהם בצרור שלי, אז אני פותחת את הדלת אבל היא עדיין נעולה. מישהו כנראה נעל את הדלת מבפנים בעזרת הבריח העליון. אני מקיפה את הבית, לראות מהחלון אם יש מישהו שיכול לפתוח לי.
מה שאני רואה מהחלון משתק אותי בבת אחת.
אני פותחת וסוגרת את עיניי כדי להיות בטוחה שאני לא הוזה.
אני לא הוזה.
על המיטה של רינה ואמיר שוכבים אמיר, ללא בגדים, ובצמוד אליו גבר ערום נוסף שאני לא מכירה והם מתגפפים.
בלב פועם בחוזקה ובחילה בלתי נסבלת אני בורחת כל עוד נפשי בי.
תחושת זוועה מציפה את כל גופי. כעס אימים מלווה בגועל מחליא והתמונה של אמיר עם מי-שזה-לא-יהיה נחבטים בראשי. בא לי לצעוק. בא לי לבכות. בא לי להרוג את אמיר. בא לי לחבק את רינה. לא יכול להיות שהסיוט הזה חזר אליי.
איך יכולת??
יימח שמך!
קללות קשות עולות לי בראש, כאלה שאף פעם לא העזתי לבטא או אפילו לחשוב. והתמונה המזעזעת מחדר השינה של רינה מייסרת אותי.
כמו חיות.
איך הוא יכול לעשות את זה? עם גבר?? זה כרת! עונש מוות! ועוד בחדר השינה שלהם. אין שום דבר שיכפר על מעשה כזה.
אני הולכת ברחוב כמו מטורפת, מתרחקת מהבית של רינה. מתרחקת מהזוועה. בלי לדעת לאן.
אני רוצה להחביא את עצמי, אבל ממה? אני צובטת את עצמי, מנסה להתעורר, לגלות שכל זה אינו אלא סיוט נוראי שמעולם לא קרה. הצביטה מכאיבה. שעת בין הערביים מוציאה אנשים לרחוב. ילדים חוזרים לבתיהם. אורות הבתים מתחילים אט אט להידלק. הכול נראה רגיל, אבל שום דבר כבר לא אותו דבר. כבר כמעט 18:30 ועברתי מספיק ליום אחד. קודם צחי, ועכשיו זה... אני צריכה לסדר את המחשבות, להעסיק את עצמי במשהו אבל הבגרויות כבר נגמרו ואין לי הסחת דעת מספקת. אני רוצה לדבר עם מישהו ואין לי עם מי. אני חושבת אולי לכתוב במחברת של אמא אבל אני יודעת שזה לא יספיק. אני מרגישה כל-כך בודדה פתאום. זוהי הפעם הראשונה שלהיות לבד זה כל-כך בלתי נסבל. אני לא יכולה לברוח מזה. אני לא יודעת איך, אבל אני חייבת למצוא דרך לעזור לרינה. אלוקים כאילו קורא את מחשבותיי ולפתע הטלפון שלי מצלצל וזאת כמובן רינה. אני שמה מיד את הטלפון על השתק. אני לא מסוגלת לדבר איתה עכשיו. לא אחרי מה שראיתי. הרטט השתתק ומיד לאחר מכן מגיע ממנה מסרון.
רינה: חיפשת אותי? שכחתי לעדכן אותך שהמפתח לשער אצלי ושבסוף ארז נשאר לישון אצל החברים אז אני כבר אשאר פה עד הסגירה.
אני מטמינה את הטלפון בחזרה בכיס. אני עוברת ליד התחנה של קו 24 לגבעת רם. האוטובוס בדיוק עוצר בתחנה.
זהו!
יום חמישי היום והספרייה הלאומית פתוחה עד תשע, אני בטח אמצא שם מידע על זה. בדרך כלל אני מוצאת מה שאני צריכה בגוגל, אבל אי אפשר באמת לסמוך על גוגל. כשאני מחפשת מידע אמין, בטח בנושאים רגישים – זה רק בספרים. אולי אמצא חומרים על ההלכה לגבי בעלים בוגדניים... הומואים. אני מתחלחלת כאשר המילה הזאת עולה בראשי. אני עולה לאוטובוס בהחלטה אימפולסיבית של רגע. באוטובוס אני כותבת לרינה תודה על העדכון ולפני שאני מספיקה לשלוח הטלפון שלי מודיע על ריקון הסוללה ונכבה.
יותר טוב. ככה אוכל לחשוב עם עצמי בשקט.
 
**
 
זהו זמן חופשת סמסטר באוניברסיטה והספרייה שקטה יחסית. אני עולה לאולם הקריאה "ישראל ויהדות" העמוס ספרים, מוצאת ספר מודרני על דיני גיטין, מתיישבת ומדפדפת בדפים המבריקים. לאחר כמה דקות אני מוצאת מאמר של רן רייכמן על יחס ההלכה היהודית לבגידה מצד גבר:
"אם האישה בגדה – הדבר מהווה עילה מידית לגירושין, באופן לפיו הבעל יוכל לכפות על האישה לקבל ממנו גט. זאת אף אם איננה חפצה בכך, ומעוניינת בשלום בית. במקרה כזה, בית הדין הרבני יחייב את האישה להתגרש, ללא כל אופציה לפיוס ולשלום בית ביניהם. לעומת זאת, אם הגבר הוא שבגד – אזי אם הוא בוחר בכך, הוא רשאי לבקש סליחה מאשתו ולנסות להגיע עמה לשלום בית. בית הדין בדרך כלל לא יחייבו ליתן לה גט ולהתגרש ממנה."
אני סוגרת את הספר בטריקה.
מה???
אני בטוח יכולה למצוא משהו יותר טוב. אני מחזירה את הספר ומטיילת לי בין שורות הספרים העמוסות עד לתקרה. אני מבחינה בספר הלכות שנראה מעניין, מתיישבת ליד שולחן בפינה מבודדת של הספרייה, מוודאת שאין אנשים מסביבי שיכולים לראות מה לקחתי ומתחילה לקרוא הלכות איסורי ביאה.
"אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק כל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה."3
אוקי.
מספיק.
למה זה נשמע כל כך מזעזע...
 
ישבתי שעה וקראתי וקראתי. נמשכתי לטקסטים הללו כמו ילדה חרדית שנקלעה לחדר שמודלקת בו טלוויזיה. חשבתי על זה שבכל הבגרות באישות שעשיתי לא היה 5% מהדברים שנתקלתי בהם פה. ואני חושבת לעצמי כמה מנותקים הדברים שקראתי מהמציאות של היום, ולבי יוצא אל הנשים שחיו פעם. מצד שני, האם באמת מצבנו היום הוא כל כך טוב? איזה סיכוי לעתיד טוב יש לרינה? איזה עתיד מחכה לי?
אני מניחה את מרפקיי על השולחן וטומנת את ראשי בידיי. אני מרגישה ריקה. אובדת עצות. לבד. אין לי את מי לשתף. אודליה בהודו. לספר למיכל זה לא שייך. אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת. גורלה של רינה נפרס לפניי בבהירות עכשיו, ואין דרך חזרה. אי אפשר לתקן את מה שנעשה.
בלי שאני רוצה ובלי שהייתי מוכנה לזה דמעות זולגות מתוך עיניי. הן הולכות ומתגברות ואני לא מצליחה לשלוט בהן. כמו מים שפרצו סכר ואף כוח בעולם לא יצליח לעצור אותם. אני מנסה לנשום עמוק, להעביר מסכים בראש. לייצב את עצמי איכשהו. אבל שום מחשבה משמחת לא מצליחה לעצור את הכאב. הנשימות שלי מאותתות לי שהתייפחויות קולניות בדרך.
דיי!
אני מצליחה לרסן את גל הדמעות הבא ויודעת שהרע מאחוריי, אם כי התחושה הכואבת עדיין לוחצת עליי מבפנים. אני מותחת את גבותיי למעלה לנסות לייבש את העיניים ולוקחת כמה נשימות עמוקות. אני ממקדת את מבטי בחלון הרחוק כדי להחזיר לעצמי את הבעת פניי הקודמת ומנגבת את עיניי באצבעותיי. הן נצבעות בשחור. לעזאזל עם האיפור של מיכל! אני לוקחת טישו מהתיק ומנסה לנקות כמה שאפשר בלי מראה.
פתאום אני שומעת מישהו מתקרב לעברי. אני לא רואה אותו ממש, אבל בשקט המופתי של הספרייה קל לשמוע שמישהו מחפש ספרים בסביבה. אני סוגרת את הספר בבת אחת והופכת אותו על פניו, כדי להסתיר את הכותרת המסגירה שלו. אני פותחת ספר אחר שנמצא על השולחן, ספר בנושא קליל יותר, משהו על סיפורי התנ"ך, ומשתדלת להיראות טבעית, כאילו אני שקועה בקריאה, וכך להסוות את עיניי האדומות.
מבעד לריסיי אני קולטת נעליים שחורות של גבר, שהגיע לשורת הספרים שבה אני יושבת. אני מרשה לעצמי הצצה קטנה. דמות מוכרת פוגשת את מבטי, והלב שלי עובר לפעום בקצב של 300 קמ"ש. עורך דין דרור שדה עומד מולי ונועץ בי מבט עמוק, שאני לא מצליחה לפענח. מבט שגורם לדם שלי כמעט לפרוץ החוצה מהוורידים ומעביר אותי לעולם אחר, שכולו רגשות סוערים המאיימים להפיל אותי אל התהום.
 
3 הלכות איסורי ביאה פרק כא, ט
 
 
ו
 
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:
(שיר השירים ב, י-יז)
 
"היי," הוא אומר בשקט אחרי כמה רגעים שנראים כמו נצח. הקול שלו נשמע כמו מנגינת שיר ערש מוכר ונעים לאוזניי.
"היי," אני קולטת שעצרתי את נשימתי ונושפת בבת אחת.
"מה את עושה פה?" הוא שואל.
אני בעצמי לא יודעת מה אני עושה כאן...
"מה אתה עושה פה?"
"זה המקצוע שלי" הוא מרים את ידיו האוחזות בספר ‘דיני גירושין ומעמד האישה במשפט העברי’. "הייתי בסביבה, אז קפצתי לבדוק משהו."
ברור. שאלה מטומטמת. אני משפילה מבט.
"שירה..." הוא לוחש. נראה שהוא רוצה להגיד לי עוד משהו אבל לא מוצא את המילים. אני מרימה את ראשי.
הבעתו משתנה. עיניו גדלות והוא מביט בי במבט שחציו אמפתיה וחציו חוסר אונים. "אני מפריע לך? את רוצה שאני אלך?"
"זאת ספרייה ציבורית. זכותך להיות פה." אני מסננת.
הוא נאנח, "בכית?" שיט. הוא קלט. בגלל זה הוא מרחם עליי פתאום. זו הפעם השנייה שאני מרגישה לידו ילדה חלשה ותלותית. אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת.
"לא." אני משקרת.
הוא מתקרב לשולחן שלי בתנועת גוף אלגנטית וזהירה. "אפשר?" הוא מצביע על הכיסא. אני מהנהנת, והוא מושך אליו את הכיסא שמולי ומתיישב. הקרבה הפיזית שלו אליי עושה את שלה, ואת המתח בינינו אפשר למשש. הוא נראה כמו בריאה מעולם אחר. אם עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, הרי שאת כל העשרה קיבל דרור שדה. השיער שלו מסורק לאחור וכמה קצוות סוררים גולשים על מצחו. חולצה תכלת מכופתרת עוטפת את פלג גופו העליון ומדגישה את חיטוביו ואת כתפיו הרחבות, הבנויות. הוא ללא עניבה וז’קט, ושני הכפתורים העליונים של החולצה שלו פתוחים. מכנס אפור כהה נתלה על מותניו בחגורה בצורה מגרה. הוא נראה כמו דוגמן. אני לא.
האמפתיה בעיניו מסממת אותי. אני לא מוצאת את הכוח להתרחק ממנו.
לא שוב...
"את שקרנית גרועה ביותר. אבל עוד לא ענית על השאלה הראשונה שלי." הוא אומר.
"לא ידעתי שתהיה פה, אם לזה אתה מתכוון." אני רוטנת. למה החקירה הזאת?
"לא חשבתי שאראה אותך שוב, אבל אני שמח שאת פה. זאת ההזדמנות שלי להתנצל על התקרית האחרונה..." הוא אומר את שתי המילים האחרונות בזהירות, בוחן היטב את תגובתי.
פרץ של צחוק בוקע מתוכי באופן בלתי רצוני.
"את צוחקת עליי?" הוא נראה מופתע ונעלב בו זמנית.
"כן. יש לך נטייה להתנצל על דברים שלא עשית. זה לא כל-כך מסתדר לי איתך. וזה... די משעשע."
"אני שמח שאני משעשע אותך," חיוך חושף גומות שיכול לכשף כל מי שנקרה בדרכו נמרח על שפתיו, "רק תרשי לי לשאול, אם זה בסדר, למה את מתכוונת ב’דברים שלא עשיתי’?" אני בטוחה שזה בדיוק הטון שבו הוא חוקר את הצד השני בבתי המשפט. המחשבה מעלה בי חיוך.
"אממ... איך אני אגיד את זה... בהתחלה אתה מתנצל שניסית להיות כנה איתי והרשית לעצמך להגיד דברים כי אני שיקרתי לך, ועכשיו אתה מתנצל כי אני... אני זאת שנתתי לזה לקרות... אני פיתיתי אותך." אני משפילה מבט. "אני זאת שצריכה להתנצל, אני לא יודעת מה עבר עליי."
הוא מכווץ את עיניו "פיתית אותי?"
"הרשיתי לך ללוות אותי הביתה, הכנסתי אותך לגינה. עברתי על איסור ייחוד." אני שופכת בפניו את כל המחשבות המודחקות שלי.
הוא מגחך. "ואף פעם לא קרה שהיית עם גבר לבד בגינה?"
"בטח שהייתי, אבל אתה שונה." מעצבן שכמוהו. זה לא מובן מאליו?
עיניו נפערות והוא נראה צמא למידע. "למה אני שונה?" הוא שואל בקול תמים. הוא עושה לי את זה בכוונה.
"אתה יודע בדיוק למה!" אני מטיחה בו. הוא נדרך במקומו בבהלה.
"אפשר להפסיק עם החקירה הזאת, בבקשה?" אני מנסה בטון עדין יותר. הוא פותח את פיו כדי לענות, אך קול אישה מבוגרת קוטע אותנו.
"סליחה," אני מזהה את הספרנית מהקבלה, "פה זה לא כנסת ישראל, רוצים לצעוק, זה ממש ממול." היא אומרת בכעס. אני נשענת מיד לאחור. שמה לב ששנינו הטינו את גופנו קדימה זה כלפי זה.
"כן, בוודאי," הוא מסתכל על התג שלה, "ד"ר קינן. אני מתנצל. אנחנו נדבר בלחש." הוא אומר בטון מלא גינונים והספרנית נמסה מיד. הכעס שלה מתחלף בחיוך מתנצל ופלרטטני למחצה כשהיא קולטת את היופי המושלם שעומד לנגד עיניה. בא לי לגלגל עיניים.
"תמשיכו ללמוד, חמודים, רבע שעה לסגירת הספרייה, אני לא אבוא להזכיר לכם שוב, אז תזכרו לצאת בזמן." היא אומרת והולכת.
"אז איפה היינו?" הוא לוחש לי, "אה, החקירה שלי. אני פשוט מנסה להבין אותך. את חידה בעיניי. את כל-כך סגורה ותמימה ועם זה כל כך אמיתית ו...שובת לב."
אני מסמיקה. דרור שדה חושב שאני שובת לב...
הוא נראה מופתע מעצמו על גילוי הלב "תראי, שירה, אני לא רוצה להרוס יותר ממה שכבר הרסתי ואני גם לא רוצה שתתייסרי בגללי. אני נישקתי אותך בלי לוודא שזה מה שאת רוצה, ואת לא עשית כלום חוץ מלהיות את. אני נסחפתי ברגע ו..." הוא מנדנד בראשו כמנסה להסיר מחשבה מעיקה, "בקיצור, זו לא את, זה אני." הוא מיישר את שפתיו הבשרניות המוקפות בזיפים קצרים ועבים ומדגישות עוד יותר את סנטרו המפוסל. העיניים שלי מטיילות על עצמות הלחיים הבולטות שלו ולרגע אני לא יכולה להתרכז במה שהוא אומר. "אני מתנצל שנישקתי אותך. שגרמתי לך לבכות," הוא אומר פתאום ברוך, עיניו רציניות וכנות.
הדברים שלו פורקים אותי מנשקי. כל מה שאני רוצה זה להרגיש את השפתיים שלו על שפתיי שוב. אני מרגישה את גופי הופך לג’לי ופי נפער כלפי מטה. "תנשמי, שירה," הוא אומר במבט מיוסר, "לפני שאני אעשה משהו שאני אתחרט עליו."
התשוקה שלי משתקפת בעיניים שלו ואני רואה שהוא נלחם בעצמו. "אל תתנצל, בבקשה. זה היה אחד הרגעים היפים ביותר בחיי." אני רוצה להרגיע אותו. ותוך כדי שאני אומרת את זה אני מבינה כמה זה נכון, ולא משנה כמה ניסיתי להדחיק את זה. הנשיקה עם דרור הרגישה כל-כך נכונה. עיניו בורקות והירוק בעיניו מעמיק, מסחרר, כמו יונים המנקרות על אפיקי מים.
"גם שלי," הוא אומר בעצב, "אבל אני לא ראוי לך, אני חייב לך לפחות את זה." הלחישה שלו נראית כאילו הוא אומר את הדברים לעצמו. אני המומה מגילוי הלב שלו. למה הוא חושב שהוא לא ראוי לי?
"על מה אתה מדבר? אם כבר זאת אני שלא ראויה לך," אני לוחשת.
הוא מכווץ עיניים, "את לא יודעת על מה את מדברת," הוא כמעט נוזף בי. "אני לא בנוי למערכות יחסים נורמטיביות."
מה?
פתאום בבת אחת האורות בספרייה כבים.
הספרייה נסגרה.
לא, זה לא יכול לקרות...
"פאק," הוא קורא וקם מיד, מנסה לגשש את דרכו ליציאה. העיניים שלנו עוד לא התרגלו לחושך והוא נתקל במשהו.
"יש לך פנס בטלפון?" אני צועקת לו. מבוהלת לחלוטין.
"הסוללה שלי מתה לפני שעתיים," הוא צועק בחזרה.
"אוי לא, גם אני בלי סוללה" שיט! זה פשוט לא קורה!
המצב לא יכול להיות גרוע יותר. אני מחליטה לקום לנסות למשש את מדפי הספרים כדי להתקדם לעבר היציאה. אני מוצאת את הדלת ודופקת בה בכל הכוח.
"מי-ש-הו שםםם?" אני צועקת בקול הכי חזק שלי.
אחרי כמה דקות של דפיקות ובעיטות בדלת ללא מענה כבר כואבת לי היד. אני שומעת את דרור מנסה להדליק את המחשב ולהרים את הטלפונים בדלפק הקבלה.
"Fucking Shit," אני שומעת אותו טורק את אחד הטלפונים בחזקה. זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מדבר באנגלית. יש לו מבטא אמריקני מושלם. איך לא ראיתי עליו את זה? אני לוקחת לעצמי רגע לעכל את הגילוי החדש ואז אני רואה את הצללית שלו מתקרבת לעברי.
"כל החשמל מנותק." הוא מתנצל. "מחכים לך בבית? אם לא תחזרי בקרוב מישהו ישים לב ויבוא לפה?" הוא שואל אותי בדאגה. הקול שלו רך, מרגיע, מעיד על שליטה.
"אבא שלי בחו"ל." אני אומרת.
"ואמא שלך? יש עוד מישהו שגר בבית שיודע שאת צריכה לחזור?"
"אמא שלי נפטרה. אני גרה לבד עם אבא שלי, מה איתך?"
"גם. לבד." הוא אומר את המילה לבד בקול מלנכולי ולבי מתכווץ. אחרי הפסקה קטנה הוא אומר, "אני מצטער."
"שוב אתה מצטער?" אני שומעת את עצמי צועקת עליו. "אל תגיד לי שאתה מאשים את עצמך גם בזה שסגרו אותנו פה."
"על אמא שלך." הוא צועק חזרה, "אסור כבר לבן אדם להביע חמלה?" קולו נשמע מיוסר, ועדיין רך להפליא.
"אה," אני מתרככת. איך אפשר שלא. "זה בסדר זה קרה לפני הרבה שנים. אני לא זוכרת הרבה."
"אפשר לשאול איך זה קרה?" הוא שואל בקול רך עוד יותר. אני לא אוהבת את הרחמים כשמגיעים לדבר על אמא שלי. וחוץ מזה מה הקשר עכשיו?
"השתגעת? זה באמת נראה לך מתאים עכשיו? אנחנו תקועים בספרייה חשוכה ומה שחשוב לך עכשיו זה לשמוע על אמא שלי?" אני אומרת בלחץ.
העיניים שלי מתרגלות אט אט לחושך ואני רואה את שפתיו מתעקלות לחיוך הקסם שלו. איזה יצור מתסכל. הידיים שלי כמהות לסטור לו, להוציא אותו מהשלווה המרגיזה שהוא שרוי בה.
"אני מאמין שיש לנו עד שמונה בבוקר להעביר פה את הזמן, אז כדאי שתתחילי לשפוך." אני שומעת את הזדוניות בקולו.
אני נאנחת ולוקחת לעצמי רגע לחשוב על הסיטואציה, הוא צודק. משהו בתוכי אומר לי לברוח לפינת הספרייה. אם לא, הלילה הזה לא ייגמר בטוב, אבל אני חסרת כוחות. חסרת יכולת להתנגד לו. עבר עליי יום כל כך... כל כך קשה. קודם בגרות, ואז צחי, אחר-כך אמיר ועכשיו הוא שהופיע משום מקום. והאמת היא שאני אסירת תודה על זה שהוא כאן איתי.
"את מפחדת ממני?" הוא שואל ברצינות.
אני שוקלת לרגע את שאלתו.
"לא. אני סומכת עלייך. מעצמי אני מפחדת." אני עונה לו בכל הכנות, ותוך כדי שאני מדברת אני מבינה כמה אמון יש לי בו, במישהו שפגשתי לפני בקושי חמש דקות.
"יופי. אני מבטיח לא לעשות לך שום דבר רע. אני לא רוצה לפגוע בך שוב." המילים שלו חודרות לתוכי ומעסות בסיבובים את רקותיי הלחוצות.
"אני יודעת. גם אני לא רוצה לגרום לך שוב להתנצל." אני אומרת בסרקסטיות, מנסה להאיר את האווירה בינינו.
הוא צוחק. "היית מתה שזה יקרה. אני סיימתי לקחת סיכונים איתך. יש לי הרגשה שבפעם הבאה ההתנצלות תהיה שלך," הוא אומר לי בטון של בובה-את-זאת-שרוצה-אותי. וזיק של אכזבה ניצת בתוכי. אני באמת לא רוצה שהוא ייקח איתי יותר סיכונים? אני נאנחת.
"מה שתגיד. אממ... אני הולכת לחפש לי מקום לשבת." פתאום אני מרגישה נבוכה וביישנית.
"אם זיכרוני אינו מטעני יש פה פינת פופים, בואי." הוא פוקד בקול החלטי ורך, ואני אחריו, סוללת את דרכי באפלה.
 
אנחנו מתיישבים על הפופים. אין שם אפילו לא חלון אחד שיעניק לנו מעט אור מבחוץ. ריח הספרים מורגש עכשיו יותר. כאילו חוש הריח התחדד בגלל התכהות הראייה. האוויר נעים הודות לפתחי האוורור שמגיעים מהתקרה הצפה. אני נשענת לאחור, משקיעה בפוף את כל כובד גופי ומנסה להרגיע את האדרנלין שזורם לי בדם. החושך עוזר.
"את בסדר?" הוא שואל בדאגה.
"ביחס למצב, נראה לי שכן." מה כבר אפשר לעשות. "מה איתך? אתה בטח מתבאס על ההפרעה המיותרת הזאת בדרך לפרק עוד משפחה." אני אומרת בציניות מוחלטת.
"חה." הוא מגחך "לא הייתי מנסח את זה כך אבל אפשר לומר שאת צודקת." הוא מפסיק לרגע ואז לוחש, כמעט לעצמו" אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט."
מה זה היה? עוד גילוי מטלטל על דרור שדה. קודם מבטא אמריקני, אחר כך יידיש מושלמת.
"האדם מתכנן והאלוקים צוחק," אני מתרגמת. סבתא עליה השלום השתמשה הרבה במשפט הזה. "מאיפה היידיש שלך? וגם האנגלית, אם כבר מדברים על שפות."
אני לא רואה כמעט כלום אבל נדמה לי שהוא מושך בכתפיו. הוא לא עונה.
פתאום אני מרגישה סופר-ערנית. אני חייבת לדעת את התשובה. השתיקה שלו עוד יותר מעודדת אותי לגרום לו לדבר. "לפני רגע דיברת ללא הפסקה, קרה משהו?" אני שואלת, "משהו לא בסדר?"
"לא. פשוט שום דבר מעניין. ההורים שלי היו מדברים איתי יידיש. ונולדתי בארצות הברית." הוא אומר בחוסר חשק
"היו מדברים?" ועכשיו כבר לא?
"הם לא ההורים שלי יותר מבחינתי, אנחנו לא בקשר כבר שנים."
אוי...
"מה קרה?"
"לא הסתדרנו." הוא אומר והטון שלו מבהיר שהוא לא רוצה לדבר יותר על הנושא.
"מתי עלית לארץ? העברית שלך מושלמת." אני שואלת.
"בערך כשהייתי בן 14," הוא עונה ביובש.
"לבד?" הסקרנות שלי רק מתגברת.
"שירה, שירה, שירה... נראה לי שקורה פה משהו לא הוגן. אנחנו פה כבר קרוב לשעה ואת לא ענית על אף אחת מהשאלות ששאלתי, וככה את מרשה לעצמך לארגן לי חקירה סובייטית?" הוא מתריס, ואני מסמיקה ומנסה להרגיע את עצמי בכך שבחושך הזה הוא לא יכול לראות. הוא צודק.
"מה אתה רוצה לדעת?" אני שואלת בשקט.
הוא מטה את גופו לעברי ואני נדרכת. "כל כך הרבה, אני לא יודע מאיפה להתחיל." הוא אומר בעליזות, מצב רוחו השתנה פתאום. הוא חזר להיות דרור הכריזמטי, המלא ביטחון. "נתחיל בשאלה האחרונה שלי, מה קרה לאמא שלך?"
"נרצחה בפיגוע טרור. לפני הרבה שנים." אני מטה את ראשי אחורה ובוהה בחלל. אני יודעת שעכשיו יתחילו הרחמים.
"פיגוע? איזה פיגוע?" הוא שואל.
"הפיגוע בשוק. במחנה יהודה." אני עונה.
"זה באמת היה מזמן, 1997 אם אני זוכר נכון. היית בת 5 או 6 אז. את זוכרת את זה?" הוא שואל בביטחון. ברור לו שזה לגיטימי לשאול, וזה דווקא מרשים אותי. בדרך כלל אנשים לא מעזים לשאול יותר מדי שאלות כשאני מספרת, אלא משתתקים מיד. משהו בקולו גורם לי לדבר.
"זה קרה קצת לפני יומולדת שש שלי. וזה לא משהו שאני אי פעם אשכח, זה כמעט כל מה שאני זוכרת מאמא שלי," דמותה השותתת דם של אמי צפה בזיכרוני. "זה ואת הממתקים שאכלנו שם בפיצוחי מזרחי ממש לפני שזה קרה," אני לוחשת.
"את היית שם כשזה קרה?" הוא אומר מזועזע.
"כן, אבל רק נפצעתי בקטנה," אני מרגישה צורך להרגיע. "או שלא בקטנה, אולי נדפק לי משהו בראש. זה יכול להסביר למה אני לא יכולה לזכור פרט בסיסי כל כך כמו שעת סגירת הספרייה," אני רוטנת. "בכל אופן, זה הסיפור. עכשיו איפה היינו? עלית לארץ?"
הוא נאנח.
"עליתי עם אחותי," הוא זורק ומיד מעביר נושא. "ואני רק התחלתי, גברת קליין. דומני ששאלתי עוד כמה שאלות קודם שנותרו ללא מענה."
אני צוחקת. "דומני? אתה אמרת עכשיו דומני?"
הוא מכווץ את עיניו, תווי פניו המושלמים הולכים ומתבהרים. "דומני שאת צוחקת עליי," שיניו הלבנות נחשפות.
"דומני שאתה צודק." אני עונה בחיוך מתרחב של ילדה מפגרת.
"דומני שרציתי לדעת מה את עושה בספרייה ולא אמרת לי." הוא ממשיך בטון העליז.
"דומני שרוב האנשים באים לספרייה בשביל לקרוא, ודומני שאין זה מתאים לאדם כה משכיל במעמדך לא לדעת את זה."
"משכיל במעמדי? מחמאה ממך, איך קרה שזכיתי?" הוא אומר בטון רך, חושני. אני רועדת.
"זה לא מתלבש עלייך יפה, לשחק אותה צנוע פתאום. כאילו שאתה צריך שאני אגיד לך את זה." אני אומרת, ובאותו הרגע ממש כבר לא בטוחה שאני צודקת. אולי הוא דווקא כן צריך לשמוע את זה?
הוא שותק, אחר כך פותח את הפה כדי להגיד משהו ומיד סוגר, ואז פותח שוב. "אז אפשר לשאול מה באת לקרוא בספרייה? הרי הבגרויות שלך כבר נגמרו אם זיכרוני אינו מטעני." לעזאזל. איך הוא יודע?
אני שותקת. לרגע אני שוקלת להמציא משהו אבל אין לי ספק שהוא יעלה עליי. איך אני אגיד לו שבאתי לחפש מקורות על בעלים שבוגדים עם גברים? אני נזכרת במראה הבגידה של אמיר ומרגישה את הדמעות המלוחות עולות ומאיימות לפרוץ החוצה, אני חונקת אותן בפנים.
"את יודעת, רוב הבנות שאני מכיר לא מפסיקות לדבר, ואיתך צריך להילחם כדי להוציא פיסת מידע פשוטה. איך את מסבירה את זה?" הקול שלו כל-כך רך, כל כך נעים.
מה בדיוק אני עונה על זה? פתאום אני קולטת שגם הוא, בדיוק כמוני, לא חושף מעצמו הרבה. אני מסתכלת עליו. העיניים שלנו נפגשות בחושך, עיניים עגולות, תמהות, חוקרות. כל זוג עיניים מנסה להבין ולפענח את זוג העיניים השני.
"אולי בקטע הזה אנחנו דומים." אני לוחשת.
הוא נאנח ומבטו מעמיק. "חשבתי שאמרת שאין בינינו שום מכנה משותף." הוא לוחש לאט, שפתיו זזות כמו בהילוך אטי, נוגעות-לא-נוגעות זו בזו. הוא מטה את גופו קדימה לעברי. עיניו לא זזות מעיניי. צמרמורת עוברת לי בכל הגוף. קצב הלב שלי עולה מעוצמה 1 לעוצמה 1000.
ופתאום אני לא יכולה לשאת יותר את הריחוק בינינו. אני קולטת שאני נשענת קדימה, מצמצמת את המרחק בינינו כמעט לאפס. אנחנו כל כך קרובים, אני יכולה להריח את הנשימה שלו, להרגיש את הנשיפות שלו מלטפות את פניי, והפנים שלנו עדיין לא נוגעים זה בזה. הריח מעורר את תחושת השיכרון המוכרת מהפעם שעברה, תחושה שהייתה רדומה יותר מדי זמן. אני מסתכלת לו בעיניים. לפתע הן מתמלאות פחד, אבל הוא לא זז. עיניו רק גדלות יותר ויותר ואפילו בחושך הצבע שלהן כל כך יפה. הפחד בעיניו הופך לחרדה של ממש. הוא נלחם בעצמו. זה שובר את כל המחסומים שלי.
אני משליכה את עצמי עליו.
השפתיים שלי נצמדות לשלו, מפחדות להידחות. מתחננות, מבקשות. פרץ של תשוקה עולה מכל נקודה ונקודה בגופי, מכל פעימת לב, שורף כל מחשבה, כל זיכרון, כל היגיון. פתאום אני מרגישה צורך חזק לטעום אותו. הוא מצטרף אליי. שפתיו מושכות בעדינות את שפתי התחתונה. הנשימות שלנו מתמזגות, בקצב הולך וגובר. אני שמה לב שאני יושבת עליו, לא זוכרת איך הגעתי מהפוף לחיקו. הוא מערסל אותי בזרועותיו ובה בעת ממשיך למזג את שפתיו המחוספסות, הבשרניות, בשלי. אני מחככת את שפתיי בשלו. הוא מפסק את שפתיו, מכריח את שלי להיפתח ומושך אליו את שפתי העליונה. התחושה עילאית.
פתאום הוא שולח את שתי ידיו אל ראשי ומחזיק את פניי, אגודליו מלטפות את הלחיים שלי והוא מנתק אותי ממנו בעדינות.
"שירה," הוא לוחש, מתנשף, "את בטוחה שאת רוצה?" הקול שלו לחוץ, מתחנן. חוסר אונים מהול בעצב. והשאלה שלו גורמת לי לרצות אותו עוד יותר.
"כן," אני אומרת בביטחון. כנראה בזכות החושך. אין דבר שאני רוצה יותר ברגע זה. "תמשיך, בבקשה." אני. פשוט. רוצה. עוד.
הוא לא מוסיף דבר. שפתיו מתאחדות מחדש עם שלי. עדינות, נזהרות אבל גם מתחננות למשהו, אני לא יודעת למה. אני עוצמת את עיניי לספוג את התחושה. הוא מעביר את ידו הימנית אל אחורי ראשי, תומך בעורפי ומשכיב אותי אחורה. השפתיים שלנו לא מתנתקות זו מזו לאורך כל הירידה אל הפוף הרך. ידיו חופרות מבעד לצמתי, הוא מגלגל את הצמה בכף ידו ומושך מעט בעדינות. אני פותחת את עיניי ורואה את עיניו עצומות בחוזקה. לפתע הן נפתחות ומגוון רגשות שונים ואינטנסיביים עוברים בהן. פליאה, השתאות, הערצה, תשוקה, חרדה, פחד. אני מרגישה שוב צורך להרגיע, לנחם, לאחות את השברים שמשתקפים בעיניו, ואני נותנת את כל כולי לנשיקה הזאת. לדרור שדה. האדם היחיד שהייתי רוצה להיות איתו עכשיו. האדם שאני כמעט לא מכירה ובכל זאת מרגישה כל-כך קרובה אליו. המגע איתו מרגיש כל-כך נכון.
אני לא מפסיקה לנשק אותו, להרגיש את שפתיו. נסחפת אליו כמו בים סוער בלילה שחור. הוא מחזיר לי נשיקות עדינות, אטיות, נעימות. אני עוצרת מדי פעם רק כדי לנשום אותו, למלא את הריאות שלי בניחוחותיו המשכרים. אני רוצה למחוק את היום הזוועתי הזה ממני. אני רוצה שהוא ימשיך לנשק אותי וינקה את כל הפחדים שלי, את כל הכאב, עד תום.
אנחנו מתגלגלים למטה, לשטיח מקיר-לקיר הפרוס לאורך החדר. הידיים שלי מגיעות אל עורפו, נאחזות בו, מצמידות אותו אליי. דרור שוכב על השטיח, ואני מעליו. לפתע ידיו נשלחות אל מותניי מעל החולצה, תופסות, מלטפות, מעסות. החולצה שלי עולה מעט, והבטן שלי מתחככת בבטנו הקשה, החמה. אני רוצה להיצמד אליו עוד יותר, להרגיש אותו. כל הגוף שלי בוער, נשרף באש, משווע אליו. אבל אני לא יכולה. משהו עוצר אותי. זה יותר מדי.
מה-לעזאזל-אני-עושה?
פתאום, הדמעות החנוקות מקודם צפות ועולות בלי אזהרה מוקדמת.
לא שוב!
השפתיים שלי נעצרות. אני שואפת ונושפת נשימות קצרות וחנוקות. אני מרגישה את משקל גופי שוקע עליו, ידיי אוחזות בכתפיו המוצקות.
"אני לא יכולה יותר," אני משתנקת.
הוא מפסיק מיד, מתיישב תוך כדי שהוא מחזיק בי, מייצב אותי יחד איתו לישיבה. הוא מרחיק את ראשו ממני. ידיו עדיין תומכות בי. הסחרור שלי משתקף גם אצלו. עיניו אינטנסיביות, אישוניו גדלים.
"את בסדר? פגעתי בך?" הוא לוחש לי בדאגה. ידו הימנית מלטפת את פניי.
"לא. ההיפך. אני כל כך רוצה להמשיך. אבל אני לא יכולה. זה לא בסדר." אני נלחמת בעצמי לא להמשיך לנשק אותו. אני מרגישה כל כך נפשעת, כל כך טמאה, ועם זה כל-כך טהורה.
עיניו מתמלאות הבנה ומשהו שנראה לי כמו רגשות אשמה. אנחנו עדיין על השטיח. הוא משעין את ראשי על קצה הפוף ומביט בי מלמעלה ותוך כדי כך ממשיך לתמוך בראשי בידו השמאלית וללטף את פניי בידו הימנית. הוא מנגב באגודלו דמעה קטנה שזלגה לעבר אוזני, ואז לוחץ אותה לפיו וטועם אותה. הפה שלי נפער.
"אפילו הדמעות שלך טעימות." הוא אומר בטון חולמני. אני מסמיקה. "את בוכה בגללי?"
"ממש לא," אני ממהרת להרגיע. "עבר עליי יום קשה. אני מצטערת. תודה שאתה דואג לי." סוף סוף אני מצליחה להודות לו, הוא כל כך טוב אליי. כל כך עדין איתי. מתי מישהו התייחס אליי ככה? אני לא מצליחה להבין למה הוא עושה את זה.
"בגלל זה בכית קודם? ספרי לי למה." הוא פוקד תוך כדי שהוא מסיט קווצת שיער סוררת מפניי אל מאחורי האוזן. המגע שלו כל כך נעים, כל כך מרגיע, אני מתמסרת אליו, נותנת לו להרפות את כל מערכת העצבים שלי, המתוחה מאירועי היום האחרון. לפתע הוא מושך בגומייה של הצמה שלי ופורם אותה באצבעותיו, משחרר את שערי להילה סתורה שגולשת סביב ראשי.
"הייתה לי איזו אי-הבנה עם חבר שלי." אני מחליטה לספר את זה, לפחות זה לא שקר וככה אולי זה יכסה את הנושא השני. עיניו מתקשות.
"יש לך חבר?" הוא כמעט צועק.
"לא. לא." למה הוא תמיד מסיק דברים הזויים? "התכוונתי חבר טוב, ידיד. אתה יודע, לא בן זוג. אף פעם לא היה לי חבר."
"אוקי, תמשיכי." הוא מושיב אותי על השטיח ומזיז את אחד הפופים אל מאחורי הגב שלי כדי שאוכל להישען, ואז הוא מתיישב ונשען בעצמו.
"זהו. אין מה להמשיך. יצאנו כמה חברים לחגוג את סיום הבגרויות. בסוף הוא ליווה אותי הביתה וכנראה חשב שמתפתח בינינו משהו ואני לא. היה לא נעים ונגמר." למה אני בכלל מספרת לו את זה?
עיניו מתכווצות. "חשבתי שעברנו את שלב השתיקה. את מסתירה ממני משהו, זה לא נגמר בזה." הוא מאשים.
אני מסמיקה.
"הוא ניסה לנשק אותי. הנה, מרוצה?" אני מתעצבנת.
"בן זונה!" הוא מטיח בכעס.
"ששש!" אני קופצת. ידעתי שאסור לי לספר לו. "אל תדבר עליו ככה, הוא ממש אדם טוב." אני מתרחקת ממנו פתאום, מסיטה את גופי הצדה. "זה ממש לא מעודד אותי לספר לך דברים."
"את צודקת." הוא מתנצל. "אז הוא לא נגע בך מעבר לזה?" קולו אינטנסיבי, דורש לדעת.
"לא!" אני נאנחת בקול, "אפשר בבקשה לעבור נושא?"
"עוד לא. יש עוד משהו שאת לא מספרת לי. איזה ספרים בדיוק באת לקרוא כאן?"
אני משפילה מבט.
"שירה, אם את לא רוצה לספר תגידי, אבל אל תסבני אותי." הוא נשמע מרוחק עכשיו. אשמה נובטת בתוכי והריחוק שלו מפחיד אותי. אני לא רוצה שיהיה כל-כך קר ונוקשה אליי.
"אתה ממש יודע לקרוא מחשבות, הא?" אני מנסה בטון מתנצל, "אני לא רוצה לסבן אותך. פשוט אני חושבת שזה לא יהיה מקצועי מצדי לשתף אותך, כי איכשהו אתה קשור..." הוא מתמקד בי, כל תשומת לבו מופנית אליי. "וגם אני בעצמי עוד לא הספקתי לעבד את מה שקרה." הכאב עולה שוב בתוך גופי, מאיים להציף את הדמעות החנוקות.
הוא מתקרב אליי, לוקח את כף ידי ועוטף אותה בשתי כפות ידיו. "אז זה בכל זאת בגללי. אני יכול לבקש שתגידי לי מה עשיתי כדי שלפחות תהיה לי הזדמנות לתקן?"
הבקשה שלו ממיסה אותי, איך הוא יכול להיות כל כך דרור שדה העורך-דין-הכריזמטי-היפהפה-והכל-יכול מצד אחד, ומצד שני כל כך עדין ורגיש ופגיע ו...ממיס? אולי ככה הוא מצליח לכבוש עוד הרבה בנות. אולי בכלל יש לו מישהי? המחשבה מעציבה אותי אז אני מסלקת אותה מיד. העיניים שלו מפצירות בי לדבר. הן כל כך יפות וטובות.
"זה לא אתה. זה קשור לרינה, אחותי. אתה יודע... אמיר בעלה..."
"חשבתי שהכול הסתדר." הוא קוטע אותי. היד שלו לא עוזבת את היד שלי.
"כן. כך זה נראה, ורינה באמת החליטה לחזור לשגרה, אבל היום הגעתי אליה במקרה הביתה בלי להתקשר קודם, ותפסתי את אמיר בוגד בה במיטה שלהם." אני מספרת, ומשום מה מרגישה טוב לשחרר את המידע הזה, לשתף אותו עם עוד מישהו. "רינה עוד לא יודעת."
"אני מבין." הוא מהדק את שפתיו לקו ישר ולוחץ את כף ידי, מעביר את אגודלו על מפרקי אצבעותיי שולח זרמי חשמל מרגיעים לכל גופי. "בטח היה לך קשה לראות."
אני משפילה מבט. "כן. מאוד."
"את הכרת אותה, את המאהבת?" הוא שואל.
"לא. וזה היה מאהב. גבר." התמונה המגעילה צפה ועולה בזיכרוני, אני בטוחה שהוא מרגיש את הגועל שמשתקף ממני בתגובה לסיטואציה.
ציפיתי להלם מצדו. אבל ארשת פניו נשארה אדישה ורגועה. עיניו בוהות לחלל. ברור, הוא בטח מתעסק בדברים יותר גרועים. למה שזה יזעזע אותו.
עיניי סורקות את פניו. הוא שקוע בעצמו כמה רגעים ארוכים, ממשיך לעסות את כפות ידיי בסיבובים עדינים. עפעפיי צונחות באטיות ואני מתמכרת למגע המתוק. אט אט אני מרגישה את כל גופי רפוי, משוחרר, כאילו משהו הכאיב לי קודם ועכשיו הכאב נעלם. ברגע נוסף של חולשה אני טומנת את ראשי בחזהו והוא לא מתנגד, ההיפך, הוא מאמץ אותי אליו. פעימות לבו הסדירות מגיעות לאוזניי בקצב מרפא, מזכך. כמו תרפיה. אני חושבת על נער עזוב שבא לארץ כמעט לבדו. מנסה לפענח למה ומה קרה לו שהוא כל-כך סגור לגבי העבר שלו, ולמה הוא בחר לעשות את מה שהוא עושה היום.
הצללים בחדר מתבהרים. עיניי התרגלו לחושך. אני מביטה סביב אל מדפי הספרים העמוסים והמגירות הגדולות המכילים את אוצרות התרבות וההיסטוריה של העם היהודי.
"את עייפה?" דרור שואל וממשיך לסרק את שערי באצבעותיו המיומנות.
"לא ממש." אני רוצה להיות איתך...
"אכפת לך שאני אסתובב קצת? אף פעם לא הייתה לי נגישות כל-כך קלה לכל מה שיש פה." הוא אומר בקול חולמני. אני רק רוצה שהוא ימשיך את המגע הנעים-נעים הזה בשיער שלי, אבל סקרנותי גוברת, מעניין מה הוא רוצה לחפש.
אנחנו קמים ומהלכים במקום שבו טמונה היסטוריה בת אלפי שנים של העם היהודי, דרור מוצא מנורה ניידת של תאורת חירום ומדליק אותה ואז פונה לכניסה ופותח את המגירות שמאחורי הדלפק הסגור. הוא מוציא קלף ישן בתוך ניילונית ומראה לי.
"תראי, זאת כתובה מ-1617, מאמסטרדם."4 אני מביטה בקלף שנראה בדיוק כמו כתובה של היום מעוטר בגפנים ופרחים ולמעלה שני מלאכים עמומים מחזיקים בספר תורה.
"נראה קצת נוצרי, לא?" אני מכווצת את עיניי.
הוא מהנהן. "כל הדתות העל-אנושיות, של אלוהי-שמים, הן אותו דבר. זה רק מוכיח את זה."
הוא מחזיר את הקלף למקום ולוקח קופסה לבנה ובתוכה ספר קטן ועב-כרס שנראה כמו סידור ישן מאוד. העיניים שלו בורקות בהתלהבות הוא פותח את הסידור. הוא מעיין בו עד שהוא מוצא משהו ומראה לי.
"ברכות השחר?" אני שואלת. איך הוא כל-כך בקיא?
"תקראי פה." הוא מצביע על אחת הברכות.
אני קוראת.. ‘ברוך שעשיתני אישה ולא איש’ אה זה... אני מחייכת.
"אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו כאלה מתקדמים היום, שאנחנו מעזים לבקר ולעשות שינויים בחברה הפטריארכלית, אבל הסידור הזה נכתב באיטליה כבר ב-1480,5 הרבה לפני התנועה הפמיניסטית." הוא נראה כל-כך מלא עניין ולהט. החכמה והידע שלו סוחפים אותי.
"לא חשבתי עלייך כפמיניסט," אני מודה.
"כדי לעשות מה שאני עושה, אני חייב להיות," הוא אומר. "אבל אני לא בעד כל הנשים, תלוי איזה." הוא קורץ אליי ואני מסמיקה.
אנחנו ממשיכים להלך עוד ועוד במסדרונות הספרייה ודרור מראה לי עוד ועוד גילויים היסטוריים מפתיעים. אני נדהמת מכמות הידע שיש לו והתשוקה שלו להבנה התרבותית נדבקת בי.
אנחנו מוצאים כרזה מלפני מאה שנה שמפרטת את שמות פרטי הלבוש של האישה בעברית.6
"אשתו של אליעזר בן יהודה הוציאה את זה." הוא מעיין בכרזה. "היא עשתה את זה כדי לעצבן את הרבנים על שימוש זול בשפת הקודש, ריקה תאהב את זה." הוא מגחך.
"ריקה?" אני לא מבינה, הייתי חושבת שדווקא הוא זה שיאהב כל דבר שנעשה כדי לעצבן את הרבנות.
"אחותי, היא בענייני אופנה." הוא מסביר וחיוך חם עולה על פניו כשהוא מדבר עליה.
"אה..." אני נדבקת בחיוכו ואז פי נפער לפיהוק רחב.
"עייפתי אותך, בואי, נחזור לפופים." הוא מחזיר את הכרזה למקום ולוקח את ידי בידו.
אני מרגישה כל-כך מותשת פתאום, ועם זאת, אני לא רוצה להירדם, אני רוצה להמשיך להיות איתו, לראות אותו, לשמוע אותו. אני מרגישה בתוך חלום נעים ומפחדת שאם אירדם, אני אתעורר והכול ייגמר. בידו הפנויה הוא מצמיד שלושה פופים יחד ואז מתיישב, מושך אותי אליו וגופי נטמן בטבעיות בחיקו החם, שעכשיו כבר קצת יותר מוכר. הוא מחבק אותי אליו בעדינות, גבי נשען על ידו והוא מלטף את הכתף שלי באצבעותיו המשוחררות. אני מרשה לעצמי לשאוף את ריחו המשכר עמוק עמוק לריאותיי, ובתוך כמה רגעים העייפות מכריעה אותי ושולחת אותי לשינה מתוקה, רגועה, נטולת כל כאב ודאגות.
 
**
 
אני מתעוררת פתאום, בלי לדעת איפה אני או מה השעה.
אני בספרייה הלאומית. חושך מוחלט. זרועותיו של דרור שדה מקיפות אותי. שמאלו תחת ראשי וימינו מחבקת אותי. הוא לא ישן. אוויר קריר של קיץ ירושלמי מגיע מפתחי האוורור ואני רועדת מעט. אני מרגישה את גופי מתערסל בזרועותיו כמו שמערסלים תינוק. פיו נושק לשערי, גופו חם.
"קר לך?" הוא לוחש בקולו המוזיקלי, הרך.
אני מנידה בראשי לשלילה אבל הוא מאמץ אותי אליו עוד יותר. עוטף אותי בידיו החזקות. אני מרגישה כל-כך מוגנת, כל-כך בטוחה. הוא מנשק אותי שוב ושוב בקדקוד ראשי. אני מחייכת מאושר. התחושה כל-כך נעימה.
בפעם הבאה שאני פותחת את עיניי הספרייה מוארת, ואני מוצאת את עצמי שוכבת על שני פופים מחוברים, מכוסה בפשמינה. כנראה של אחת הספרניות. לבד. שעון היד שלי מראה 6:23. אני קמה מיד ומסתכלת במהירות סביבי.
אולי מישהו ראה אותנו?
אין לי זמן להתעסק בזה, אני חייבת לצאת מפה. אני הולכת מהר לשולחן שישבתי בו אתמול לקחת את התיק שלי עם הטלפון המת. הדלת פתוחה. יופי, אני חייבת להגיע לשירותים.
מהמראה מביטה בי אותה ילדת אולפנה חיוורת, בשיער סתור, עיניים חומות גדולות ואיפור מרוח. שכחתי בכלל מהאיפור. מיכל והשטויות שלה. אני מעבירה את אצבעותיי בשיערי בתנועת סירוק ומשם מעבירה אותן אל שפתיי המוכתמות באודם עז טבעי ולא רגיל. אני חושבת שרק לפני כמה שעות השפתיים שלי היו על אלו של דרור והלחיים שלי מתלהטות. אני ממלאה את נטלת הפלסטיק הפשוטה שמחוברת בשרשרת אל השיש ונוטלת נטילת ידיים של בוקר. ימין ושמאל שלוש פעמים, אני מברכת את הברכה ושופכת את שארית המים אל הכיור, מרגישה צרימה ליטול ידיים ולברך אחרי מה שעשיתי בלילה... אני ממהרת לשטוף את פניי במעט מים קרים למחוק את השינה ואת שאריות האיפור. אוף. זה לא יורד עד הסוף. אני מתייאשת ומיישרת את החולצה הירוקה של מיכל.
רגשות האשמה שהציפו אותי אחרי הנשיקה הראשונה שלנו חבויים עמוק עמוק בפנים. נשארה רק התחושה המתוקה, כזאת שצובעת את כל קיומי בצבעים חיים של קשת בענן.
ביציאה מהשירותים אני מחליטה להציץ לשירותי הגברים לראות אם הוא שם במקרה. מבעד לקיר אני רואה אותו עומד ליד הכיור, גבו אליי. הוא אוחז בנטלה הזהה שנמצאת על השיש ובטבעיות ממלא אותה ונוטל את ידיו, מתחיל ביד ימין ונוטל שלוש נטילות בכל יד לסירוגין. בדיוק לפי ההלכה. הוא מנגב את ידיו ושפתיו ממלמלות ברכה.
וברגע אחד הכול ברור.
דרור שדה היה פעם דתי.
 
4  כתובה. אמסטרדם, הולנד, שע"ז. מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא, בנדיבות קרן יסלזון 
5  סידור. פריצול, אברהם בן מרדכי ; פרויברגר, ה ; קירשטין, סלי ; גוגנהים, פליכס ; פורמיגיני, ישראל חיים; ר"מ (1480) הספרייה הלאומית
6 מקור: הספרייה הלאומית
 
 
ז
 
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם:
(שיר השירים א, ז)
 
הוא מסתובב לצאת מהשירותים ואני מתחבאת מיד במסדרון מלאת רגשות אשם על המציצנות שלי. הוא מגיע מולי, ואני יכולה לבחון אותו. ארשת פניו רעננה, עיניו בורקות, שערו מקפץ בבלגן-מאורגן על מצחו. הוא נראה טוב מתמיד, איך הוא עושה את זה על הבוקר? ועוד מחוץ לבית... אני מרגישה פתאום כל כך ביישנית וחסרת ביטחון.
"הנה את," הוא אומר בהקלה, "חזרתי להעיר אותך וחשבתי שברחת."
"רק הלכתי לשירותים." אני מבולבלת ממבטו המבוהל. ראשי נשען אחורה על הקיר, ואני ממשיכה להביט בו מלמטה.
"העיקר שאת פה, האבטחה הגיעה בשש ופתחה את הבניין אז ירדתי למטה להסביר להם מה קרה. איך ישנת באמת?"
אני מסמיקה. הוא מתקרב אליי ומעביר את אחורי אצבעות ידו על לחיי, בקו של הסומק. עיניו חודרות אליי, מותירות אותי ללא יכולת לנשום באופן סדיר.
"אני לא זוכרת מתי ישנתי כל כך טוב." אני מחייכת, מתרפקת על מגע ידיו.
"גם אני לא." הוא אומר בקול חולמני. "בואי, אני אקח אותך הביתה." הוא מושיט לי את ידו אבל אני מהססת לאחוז בה. הוא קולט מיד את הפחד שלי.
"אל תדאגי, אין פה אף אחד." אני מרגישה שקופה.
אני מניחה את ידי בידו, ואנו צועדים בטבעיות לכיוון החניה. ברכב המנהלים המפואר שלו הוא מקרב את כף ידי אל פיו ומנשק את מפרקי האצבעות שלי. "היד שלך מתאימה בדיוק ליד שלי," הוא מחייך, "קשה לי לעזוב אותה, אבל אני צריך לנהוג." הוא משחרר לי את היד.
צמרמורות חולפות בכל אברי גופי. איך הוא יכול להגיד את הדברים הכי רומנטיים ברגעים הכי... הזויים. "חשבתי שאתה לא יודע לתפקד במערכות יחסים." אני עוקצת.
הוא מגחך, "אני באמת לא." הוא מתניע את הרכב ומתחיל לצאת מהחניה. "את כל-כך תמימה, תמימה מדי. את לא צריכה להיות איתי. אבל אין לי כבר את הכוח לשמור ממך מרחק." הוא אומר בעצב.
הלב שלי נמס. "אני לא רוצה שתתרחק ממני. אני רוצה להכיר אותך טוב יותר." אני מפצירה בו. מבטו נעוץ הרחק בכביש, וראשו מלא מחשבות קודרות.
ושוב, אני מקבלת הצצה אל מתחת למסכה שלו. דרור שדה חושב שהוא לא ראוי לי. או לכל אחת אחרת. המילים של הרב אבנר בשיעור אישות נשמעות בראשי, "כשאתן מדברות בערב שבת עם הבנים בבני-עקיבא, הם לא חושבים על מה שאתן חושבות." אולי הוא מהסוג שמחפש רק מין מזדמן? לזה דרור מתכוון?
אני מעבירה בראשי את אירועי הלילה האחרון, את הפגישה האקראית שלנו בטחנה הקפה ונזכרת בנימוסים שלו, באדיבות שלו, בדאגה הכנה שלו. אני חושבת על גברים אחרים שהכרתי, איתן למשל, אף אחד מהם לא נהג בי בכל כך הרבה כבוד, זה פשוט לא מסתדר.
"אפשר לשאול אותך משהו?" אני מנסה לשאול בעדינות, מפחדת להעכיר את מצב רוחו עוד יותר.
"בטח," הוא אומר ברוך.
"אתמול, ש...היה לי קשה להמשיך." אני מגמגמת, "למה לא המשכת בכל זאת?" פניו מתעוותות בגועל לשמע שאלתי.
"זה מה שאת חושבת?" הוא כועס. שיט. "את חושבת שאני מפלצת שתעשה משהו בניגוד לרצונך?" הוא תוחב את ידו השמאלית בשערו, "חשבתי שאת סומכת עליי."
"כן. אני סומכת עלייך. מאוד. לא הייתי צריכה לשאול את זה, אני מצטערת."
הוא נאנח.
"תודה שדאגת לי אתמול בלילה." אני מנסה להאיר את האווירה הכבדה שנהייתה באוטו.
"העונג כולו שלי." הוא מחייך את חיוך הגומות שלו, כמה קל לשנות את מצב הרוח שלו.
גלגל"צ מנגן ברקע שלום חנוך והאווירה בינינו רגועה. פקקי הבוקר מתונים בגלל חופשת הקיץ. העובדה שיום שישי היום והשעה עוד לא שמונה בבוקר תורמת גם היא לתנועה הזורמת. בשניות ספורות אנחנו כבר במושבה, מובן שאני לא צריכה להדריך אותו איך לנסוע, מר-יודע-הכול.
בעמק רפאים הוא עוצר קרוב לטחנת הקפה ויוצא מהרכב. "אני כבר בא." הוא קם באלגנטיות מהמושב, נראה כל-כך... חתיך... השהות לבד באוטו לכמה דקות נותנת לי זמן לבחון את הרכב. רכב יוקרה, וכל החידושים שאפילו לא ידעתי שקיימים. מסך מגע עם GPS מובנה, מערכת שמע מתקדמת, תא כפפות ומגש כוסות שנפתחים בלחיצת כפתור ומושבי עור מתכווננים גם באמצעות כפתורים. אני חושבת שזה הרכב הכי מרווח שנסעתי בו אי פעם.
דרור חוזר ושתי כוסות נייר עם מכסים של שתייה חמה בידיו. אני רואה אותו מתקרב לרכב ממרחק כמה עשרות מטרים ממני. הוא נראה מהמם, איך יכול להיות שהגבר העל-אנושי הזה ישן איתי מחובק כל הלילה? אני מסמיקה מהמחשבה. אני חושבת בעצב שאני לא באמת מכירה אותו. משהו בו כל-כך מסתורי, אפילו קצת אפל. מה קרה לו שהוא כל-כך... סגור? גן נעול. אני נזכרת בנטילת ידיים שלו הבוקר. למה הוא עשה את זה אם הוא כל-כך שונא את הדת? משהו בטח עבר עליו שגרם לו להיות כל-כך אנטי. אבל איך אני שואלת אותו? אני לא יכולה להגיד לו שהצצתי. זה הולך להיות קשה לגרום לו להיפתח אליי, אבל אין משהו שחשוב לי יותר מלפצח אותו ולדעת עליו כמה שרק אפשר.
הוא פותח את הדלת שלי ומושיט לי אחת מכוסות הנייר החמות. "שוקו בשבילך," הוא מחייך. הוא זכר שזה מה שאני שותה. זה מעלה בי חיוך. "ומסטיקים במקום מברשת שיניים." ומושיט לי חבילת מסטיקים מנטה. איזו הצלה... "תודה." אני מחייכת בביישנות וממהרת לפשפש בתיק שלי למצוא את הארנק. בזמן שהוא מתיישב חזרה ברכב אני מניחה שטר של 20 על מגש הכוסות. "זה בשביל השוקו והמסטיקים." אני לוחשת כמעט בלי קול.
הוא מציץ וקולט מה עשיתי. "מה לעזאזל נראה לך שאת עושה??" הוא נוזף בי בקול, ובולם את הרכב בפתאומיות כמה מטרים לפני הצומת, מקפיץ אותי, השוקו כמעט נשפך. מה נסגר איתו? מי הוא חושב שהוא שיש לו את הזכות לצעוק עליי?
"משלמת על השוקו שלי!" אני צועקת בעצבים חזרה, "מה אתה חושב שעשיתי?"
"אני קניתי לך את השוקו, אני משלם!" הוא מכווץ את עיניו ותוקע בי מבט של לא-כדאי-לך-להתעסק-איתי.
"אל תצעק עליי! אני שותה את השוקו, אני משלמת!"
הרמזור בצומת התחלף לירוק כנראה לפני כמה שניות כי המכוניות מאחור מתחילות לצפור לנו. אני לוגמת מהשוקו ומתענגת על הטעם למרות התגובה המרגיזה של דרור. הוא ממשיך בנסיעה. הפנים שלו קפואות, מרוחקות, קרות. שיכעס. לא אכפת לי.
דקה אחר כך אנחנו כבר בפתח הבית שלי. אני יוצאת בשנייה מהרכב ומתקדמת במהירות לכיוון הבית שלי, אני שומעת אותו רץ אחריי ולא טורחת להסתכל. יצור מעצבן. פתאום אני מרגישה אותו מושך לי בתיק גב, מכריח אותי לעצור. הוא פותח את הרוכסן של התא הקטן ואני יודעת שהוא דוחף לשם את השטר של ה-20, אני מנסה להתחמק, ולא מצליחה.
"מה אתה עושה?" אני שואלת ונועצת בו מבט שיבהיר היטב כמה אני מתוסכלת ממנו.
"מכניס לך לתיק את מה ששייך לך." הוא אומר בחיוך כאילו-תמים. הוא מהמם. אני נאנחת.
"בפעם שעברה לא הייתה לך בעיה שאני אשלם עלייך," הוא מביט בי ברוך, עיניים ירוקות מדהימות, אמפטיות, מנסה להרגיע את העצבים שלי. הוא מצליח, וזה מתסכל אותי עוד יותר. אני יודעת שאין לי סיכוי נגדו.
"גם בפעם שעברה זה היה לא בסדר, אבל לא הייתי מרוכזת מספיק." אני מודה בעצבים.
פיו מתעקל לחיוך. "למה לא היית מרוכזת?" הוא שואל במבט תם ואני דוחפת את אצבעות שתי ידיי בשערי מרוב תסכול. הוא יודע בדיוק מה ההשפעה שלו עליי והוא משתמש בזה.
"היה שם איזה יצור מתסכל בטירוף ושתלטן בצורה מוגזמת, שבדיוק עבר בסביבה." אני רוטנת, מחניקה את החיוך שרוצה לפרוץ.
הוא קולט שהתרככתי ומתקרב אליי, כך שאנחנו הכי קרובים שאפשר בלי לגעת.
"מתסכל ושתלטן? אני?" הוא מביט ישר לתוך עיניי, "לא יותר ממך."
אני רוצה לנשק אותו שוב, ברגע זה, באמצע הרחוב, כבר לא אכפת לי. אבל החינוך הנוקשה לצניעות והסתרה מנצח, ואני עוצרת את עצמי. "אתה רוצה להיכנס?" אני שואלת ומפנה את ידי לכיוון הדלת הקדמית של הבית שלנו.
הוא מחייך עם גומות, "כבר חשבתי שלא תבקשי. אני אשמח, תודה." המבט שלו חם, עיניים ירוקות יוקדות, טומנות בתוכן ים של הבטחות נעימות.
אנחנו נכנסים בשקט לבית הריק. אני הולכת לספה להניח את התיק שלי. דרור סורק בעיניו את אזור הסלון, הוא מתעכב על ארון הזכוכית של תשמישי הקדושה והתמונה הגדולה של אמא.
"את דומה לה." הוא לוחש.
"ככה אומרים." אני נבוכה.
הוא עובר בעיניו על מדפי הספרים עמוסים ספרי קודש של אבא ומוציא את אחד מספרי הש"ס העתיקים של סבא. הוא פותח ומעיין בהערות. אחר כך מוציא את הספר "נועם אלימלך" המאובק שהיה לדעתי שייך לסבא רבא שלי, הוא נראה מרותק ורגש לא ברור עובר בפניו.
"את באה ממשפחה של חסידים?" הוא שואל.
"סבא רבא שלי היה חסיד, סבא שלי היה ה’מזרוחניק’ הכופר." הוא מסתכל על עוד ספר, ‘השפת אמת’ נדמה לי.
"בעלז?" הוא נראה מופתע.
"כן, איך ידעת? אתה מבין בזה?" אפילו אני בקושי ידעתי את זה. הדבר היחיד שאני יודעת זה שבכל קיץ אבא טס לניו יורק לאזכרה של זיידי יוסף גרינוולד, סבא רבא שלי, ומתארח אצל קרובי משפחה מבעלז. הוא לא מדבר הרבה על החלק הזה של המשפחה. אבל אולי זה הזמן להעלות את נושא הדת עם דרור...
"קצת," הוא אומר כבדרך אגב ומיד מוסיף, "תראי לי את הבית שלך?" ואני יודעת שהוא רוצה להעביר נושא.
אני מגלגלת עיניים כדי להבהיר לו שאני יודעת היטב שהוא שוב מנסה להתחמק מהשאלות שלי. "בטח, בוא אני אעשה לך סיור." אני מובילה אותו אל המטבח, חדר העבודה, ובקומה השנייה אני מראה לו את חדר האורחים, המרפסת, והחדר שלי.
"אכפת לך אם אני אלך להתקלח? אני מרגישה ג’יפה מהלילה, אפילו לא צחצחתי שיניים..." אני מופתעת מהפתיחות שאני מרגישה איתו כל-כך מהר.
"אין בעיה. אני אחכה פה בינתיים." הוא אומר, והולך לעבר מדפי הספרים שמעל שולחן הכתיבה שלי.
אני לוקחת מהארון את מכנסי הג’ינס של מיכל וחולצה נקייה וממהרת לאמבטיה. אחרי מקלחת זריזה אני חוזרת לחדר ומוצאת אותו יושב על המיטה, מכוון את הגיטרה הקלאסית הישנה של אודליה, נראה מרוכז מאוד במה שהוא עושה. הוא נראה פתאום כל-כך צעיר, כמו ילד קטן שמרוכז במשחק האהוב עליו. המראה שלו שובה אותי.
"אתה מנגן?" עוד גילוי מפתיע.
"כן," הוא אומר בנונשלנטיות. "מאוד צנוע כאן," הוא אומר בקול חולמני. הוא מניח את הגיטרה בצד וקם, חולף על פני המיטה, מציץ מהחלון ואז עובר לשולחן הכתיבה. עיניו קולטות את זר הצבעונים המיובש בתוך האגרטל על המדף. הוא מסתכל אליי כלא מבין. הפנים שלי כמעט עולות באש מרוב סומק.
"אז אני רואה שקיבלת אותם. לא הייתי בטוח. לא אמרת כלום ולא התקשרת..." הוא נראה נלהב וניצוץ של שמחה עולה בעיניו. "ושמרת אותם?"
"הם יפהפיים, תודה," אני לוחשת, נבוכה. "אני מצטערת שלא חזרתי אלייך... לא הייתי בטוחה שזה יהיה... נכון מצדי... אני..." הגמגום שלי מתחזק, אני לא מוצאת את המילים, "אף פעם לא התנשקתי, ולא חשבתי שזה יקרה כל-כך מהר... ואיך שזה קרה... לא ידעתי..."
הוא מתקרב אליי פתאום. עיניו רכות, מבינות, דואגות. הוא מניח את אצבעו על שפתיי. "ששש... זה בסדר." הוא מחבק אותי ומושך אותי אליו, אני טומנת את ראשי בחזהו ברצון רב. הוא נותן לי נשיקה חפוזה על שיערי הרטוב. "אני שמח שאף פעם לא התנשקת לפניי." ואני מרגישה את חיוכו. אנחנו עומדים מחובקים זמן רב, והגוף שלי הופך יותר ויותר לג’לי. אני לא רוצה להתנתק ממנו. אני שומעת את דפיקות לבו קרובות אליי, הן משככות את המבוכה. פתאום נדמה לי שהרגשתי את בטנו מקרקרת. איזה מין מארחת אני? אני מטה את גופי אחורה, בלי לנתק את ידי ממנו ומרימה את ראשי לפגוש את מבטו. "אתה רעב? או שאתה צריך ללכת בקרוב?"
"יום שישי היום, אין לי תכניות מיוחדות." הוא אומר ומלטף את שערי.
"מה דעתך שאני אכין לנו משהו טעים לאכול?" אני אומרת ברעבתנות, ושואלת את עצמי אם גם לו זה נשמע כאילו אני רוצה לאכול אותו.
פיו נפער בתדהמה וקמטי חיוך מופיעים בצדי עיניו. "רעיון מצוין, אני מת מרעב." הוא משחרר אותי ואנחנו יורדים למטבח.
במקרר אני מוצאת את כל מה שאני צריכה בשביל להכין שקשוקה טובה ואחרי שדרור מאשר את הבחירה שלי אני מתחילה לעבוד על הארוחה. אני עומדת וקוצצת את הירקות ובינתיים דרור מתעסק בפטיפון הקלאסי של אבא. הוא בוחר את התקליט של ניל סדקה משנות ה-50 או ה-60. אבא סיפר לי פעם שזה היה התקליט האהוב על אמא.
"בחירה מעניינת, ניל סדקה." אני אומרת.
"ניסים צדקה, את מתכוונת." הוא צוחק.
"הא?" אני מכווצת גבות בחוסר הבנה.
"זה השם המקורי שלו, יהודי-אמריקני." הוא מסביר. גם את זה הוא יודע...
"לא הייתי חושבת שהוא הטעם שלך, איפה שמעת עליו?" אני אומרת ומקפיצה את הבצל המטוגן במחבת. הוא מגיע מאחוריי ומקיף את מותניי בידיו, השיר "Stupid Cupid" מתנגן ברקע.
"זה מריח נפלא." לרגע אני חושבת שהוא מתכוון לבצל המטוגן אבל הוא טומן את אפו בשערי שעדיין לא התייבש לגמרי ושואף עמוק, שולח צמרמורות נעימות לאורך כל כולי. הוא מוציא אותי מריכוז כך שאף על פי שעוד חידה לגבי דרור שדה תלויה באוויר, דעתי מוסחת מגופו הנצמד אליי מאחור. אני רואה שהבצל כבר השחיר וזה הזמן להוסיף את העגבניות והפלפלים אבל גופו חוסם אותי, אני מנסה להתחמק, מבוישת, והוא משחרר אותי.
"אפשר לעזור במשהו?" הוא שואל, כולו רשמי ונימוסי פתאום.
"לא, מה פתאום, אני על זה, שב בינתיים, כבר מסיימת. חוץ מזה אני חושבת שלא ענית לי על כמה שאלות." עכשיו שהוא יושב כמה מטרים ממני אני יכולה להתרכז במטרה ולהכיר אותו קצת.
"איזה שאלות?" הוא שואל בחוסר חשק.
"קודם, כשראית את הספרים, איך ידעת שזה שייך לחסידות בעלז?" הפעם הוא לא יתחמק.
הוא מושך בכתפיו, "הספרייה שלכם מלאה בספרים שלהם."
זה לא יעבוד ככה. על החיים ועל המוות. "היית חרדי פעם?"
הוא בוהה בתקרה הגבוהה של ביתנו, רגשות עמוקים עוברים בעיניו הצלולות אבל ארשת פניו נשארת קפואה "את לא סתם פרצוף יפה, שירה." הוא שותק לרגע ואז מוסיף, "כן, לפני הרבה זמן הייתי חרדי."
אני לוקחת רגע לעכל את המידע החדש, מרגישה גאה בעצמי על שהניחוש שלי היה נכון ומדמיינת לי ילד יפהפה בעל עיניים ירוקות זוהרות ופאות שחורות גולשות לצדי אוזניו.
"עד איזה גיל? 14? בגלל זה עלית לארץ?" אני מסיימת למזוג את כל המרכיבים למחבת בזמן שיא ומנמיכה את האש כדי להתפנות לדרור ושאוכל להתמקד רק בו, עד שסוף סוף הוא התחיל לדבר.
"משהו כזה," הוא עונה ביובש.
"דרור זה לא שם של חרדי" אני מציינת.
"זה לא השם המקורי שלי." הוא זורק, ומתכוון לקום מהכיסא.
"למה עזבת את הדת?" אני מושכת את הכיסא שלידו ומתיישבת ממש קרוב לפני שהוא מספיק לקום, בוחנת את עיניו.
"זה לא היה בשבילי, לא משהו שאני אוהב לדבר עליו." העיניים שלי לא זזות מעיניו מחכות שהוא ימשיך. אני רואה רגש לא ברור במבטו. כעס? אולי פחד? הוא לא ממשיך.
"תספר לי. אני לא יודעת הרבה אבל אני כן יודעת שלא פשוט לעזוב את העולם החרדי, לזרוק את כל החיים שלך ביום בהיר אחד," אני מפצירה בו. המבט הקפוא שלו מבהיל אותי ואני מנסה גישה מרוככת, "בבקשה תדבר. זה חשוב לי לדעת למה אתה לא דתי." קולי הכי רך ועדין שאפשר.
"אמרתי לך. אני לא מאמין באלוהים. זה הכול." הוא אומר בטון שמבהיר לי שלא כדאי לי להמשיך לנדנד לו על הנושא. אבל אני צריכה לדעת.
"עכשיו אתה מתחמק ממני. זה בטוח הרבה יותר מורכב מזה." מה שמפריד בינינו זה הדת הוא לא רואה את זה? הוא גונח בתסכול.
"אני לא מתחמק. אין מה לספר" הוא אומר בשקט אבל הטון שלו כל-כך קר, מרוחק, מאיים. הייתי מעדיפה שהוא יצעק. לחצתי עליו יותר מדי, ולא הייתי צריכה. אני מרגישה אשמה. אני מרככת את מבטי.
"יש משהו שאתה מסתיר ממני. עכשיו זה אתה שמשקר לי." אני משרבבת את שפתיי, שידע שאני עצובה ומתוסכלת.
"אני לא משקר. ואם הייתי משקר – את לא היית יודעת את זה." הפרצוף שלי מחזיר את המבט השובב לעיניו. הוא מהפנט אותי.
אני נאנחת וממשיכה לשרבב את שפתיי, מביטה בו בעיניים ילדותיות, אולי בכל זאת אצליח להוציא ממנו משהו.
לפתע הוא מתקרב אליי, לופת את פניי בשתי ידיו, מכריח אותי להסתכל לו בעיניים. יש במבט שלו שובבות, הזדקקות ועוד משהו... פליאה, אני חושבת. אני מושכת את שפתי התחתונה חזרה אחורה וסוגרת את שפתיי.
"את כל-כך יפה." הוא לוחש. המילים שלו סוללות את דרכן ישר למעמקי הבטן שלי. הייצור החכם הזה, ההורס הזה, שנראה כאילו יצא מקטלוג אופנה חושב שאני יפה. השפתיים שלנו נפגשות שוב במהירות האור וכעבור חצי שנייה אני כבר יושבת עליו, כפות ידיי נחות על כתפיו, מגששות, ידיו מסתרבלות בשערי הלח. ההרגשה החמימה המוכרת מזדחלת לה שוב לעורקיי. טעם השפתיים שלו ... הריח... אוי הריח...
השקשוקה עדיין מתבשלת, עוד רגע כבר יותר מדי, ולא אכפת לי. אני רוצה להישאר בדיוק במקום שאני נמצאת בו עכשיו, מכורבלת בזרועותיו, מרגישה אותו, טועמת אותו. הוא מחייך כנגד שפתיי ואני משקפת את חיוכו, שפתינו נוגעות-לא נוגעות. אנחנו נושמים עמוק זה את זה. הזמן עוצר. הוא עוצם עיניים ושואף עמוק ואז פותח אותן ומביט אליי בחום, בהשתאות.
"פשוט יפה." הוא מלטף לי את הלחי בגב כף ידו ואני מסירה את מבטי ממנו, מבוישת, מסתכלת על מחשוף החולצה שלו. שני הכפתורים העליונים פתוחים וחושפים מעט משערות חזהו המפוזרות פה ושם. אני רוצה לגעת בו שם, אבל ידיי לא זזות, אני מפחדת לגעת יותר מדי. הוא ממשיך ללטף את פניי.
"אין לך מושג, אה?" הוא לוחש ועובר באגודלו על השפה התחתונה שלי, מעביר בי צמרמורת.
הריח של השקשוקה מתגבר. אני קמה ממנו בבת אחת וסוגרת את האש. הוא קם בעקבותיי וכאשר אני מסתובבת אליו שפתיו שוב על שפתיי, ממשיכות את העונג הצרוף של המגע בינינו. הוא לוחץ את שפתיו לשלי, מבקש משהו, אני לא יודעת מה. אני מחזירה לו באותה רמת תשוקה והזדקקות, אני כמהה לקרבתו. כל השאר נשכח. ידיו תומכות בגבי בעדינות, מלטפות. ידיי שמוטות מטה משני צדי גופי, עיניי עצומות וכל כולי מרוכזת בשפתיו, מתרפקת על מגען הרך ומתענגת על טעמן המתוק, על החום שלהן. אנחנו מתנשקים כך דקות ארוכות, לאט לאט. העולם כאילו ממשיך בהילוך אטי סביבנו. אני נותנת לו נשיקה חפוזה בפינה של שפתיו והוא עוצר לנשום ומצמיד את מצחו למצחי. אני פותחת את עיניי ורואה מטושטש. ראשי מסוחרר מעונג, רמז של חיוך בלתי נשלט עולה משפתיי.
"לא בכית הפעם." הוא לוחש בחיוך מלא הקלה. ניל סדקה שר לנו ברקע "You mean everything to me".
"לא. אני מתחילה להתרגל..." אני מרגיעה אותו, שלא ידאג, שלא יפחד. הוא מחבק אותי חזק יותר, מאמץ אותי אליו. ראשי טמון בחזהו. אני מרגישה מוגנת. אין שמץ של דבר רע בעולם עכשיו. כל הטוב והטוהר שבעולם מתנקזים למגע ביני לבינו. הוא מגרד את סנטרו בראשי. "שנאכל?" הוא אומר פתאום. אני מרחיקה את עצמי ממנו כדי לפגוש את מבטו. "אני צריכה לקפוץ רגע למכולת לקנות לחם טרי." אני מתנצלת.
"אוקי, אני אבוא איתך." הוא מציע. אני מהססת לרגע ואז מחליטה שזה בסדר.
הוא בוחן אותי. "הכול בסדר?"
"כן... בוא נלך." אני מגמגמת. מה נתן יחשוב? הוא בטח לא ישים לב. הוא מכווץ את עיניו לרגע ואז אנחנו צועדים יחד לכיוון המכולת.
יום יפה בחוץ, עדיין מוקדם והשמש שולחת קרניים חמימות-נעימות, משבים קצרים של רוח ירושלמית קרירה מלטפים את פנינו. המכולת עמוסה בתושבי השכונה שעושים השלמות לקראת שבת. מזל שאני אוכלת אצל מיכל אז אין לי יותר מדי הכנות.
אני בוחרת שני באגטים טריים מארון הלחמים והולכת לדלפק הקופה. נתן עומד שם, כמו תמיד, מאיר אליי פנים.
"בוקר טוב שירה, אבא כבר חזר?" הוא מתעניין.
"בוקר טוב נתן. הוא חוזר בשבוע הבא." אני עונה בנימוס.
"יש לך איפה לאכול בשבת? את יכולה לבוא אלינו, צחי גם יהיה." הוא מציע. לו רק הוא היה יודע מה קרה עם הבן שלו אתמול... אני קולטת בזווית העין את דרור עושה פרצוף מאוד לא מרוצה. יכול להיות שהוא קישר? איך הוא עושה את זה?
"תודה אני כבר מסודרת, אני אוכלת אצל ברקוביץ’." אני אומרת במהירות.
"יופי." הוא רושם בכרטיס שלנו את הבאגטים. "רשמתי." עיניו מתמקדות לרגע על דרור ואני מיד נלחצת. למזלי הוא ממשיך ללקוח הבא ואנחנו יוצאים. לא התרחקנו שני מטרים מהמכולת וכבר החשד שלי אושר.
"אז צחי, הבן של ההוא מהמכולת, הוא האידיוט שניסה לגעת בך אתמול בלי שרצית." הוא מסנן בכעס.
אני מסמיקה.
"כן. והוא לא אידיוט, הוא בסך הכול שתה קצת יותר מדי ונסחף." אני מחזירה לו בטון עצבני. "איך לעזאזל עלית על זה?" הוא צוחק. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך כשהוא הזכיר אותו."
לפני שאני מספיקה לנזוף בו על חוסר הנימוסים שלו אני רואה בצד השני של הכביש את לא אחרת מאשר מיכל ברקוביץ’. רק זה חסר לי עכשיו... אני רוצה להסתובב ולברוח לפני שיתחילו השאלות אבל מאוחר מדי, היא כבר קלטה אותי.
"היי," היא מנופפת לי ואני מחזירה לה נפנוף. הרמזור עדיין אדום. דרור מסתכל עליי במבט שואל.
"החברה הכי טובה שלי." אני עונה לשאלה שלא נשאלה. "היא לא יודעת עלייך," אני מזהירה. בתקווה שהוא יבין שעדיף לא להגיד לה יותר מדי... האור ברמזור מתחלף והיא חוצה את הכביש לעברנו.
"מה קורה? אני בדיוק בדרך אלייך. חיפשתי אותך אתמול, לא ידעתי לאן נעלמת והטלפון שלך כבוי." אוי... שכחתי בכלל להטעין את הטלפון. הראש שלי לא במקום.
"מצטערת, נגמרה לי הסוללה, אני בסדר, פשוט הייתי חייבת לעוף." עוד לפני שאני מסיימת לדבר היא קולטת את דרור, עומד לידי במכנס שחור וחולצה תכלת מכופתרת מאתמול, נראה שלו ורגוע. מיכל לא מצליחה להסוות את ההלם שלה. הפה שלה נפער כלפי מטה. אני רוצה לנער אותה.
"היי, אתם...?" היא מעבירה מבט ממנו אליי כשואלת.
אדמה, תבלעי אותי, בבקשה. עכשיו.
"מיכל תכירי זה דרור. דרור – מיכל."
"נעים מאוד, דרור! היא מושיטה אליו את ידה בביטחון והוא לוחץ אותה." העיניים שלה נוצצות מהתלהבות. היא בוחנת אותו מלמעלה למטה, כמעט אוכלת אותו במבטה.
מיכל! שוב היא והחוסר טאקט שלה.
"נעים להכיר אותך, מיכל." דרור עונה בנימוס-עורך-דיני-רשמי-כריזמטי-מושלם ומחייך אליה את חיוך הקסם שלו. היא בוהה בו. זה כבר נהיה מביך. הוא מתעלם ממנה וחוזר להסתכל עליי.
"נראה לי שכדאי שנחזור, שירה, לפני שהאוכל יתקרר." הוא אומר כבדרך אגב, לא מסיר את עיניו ממני. מיכל עדיין בוהה בו ועכשיו מכווצת את עיניה. אני מסמיקה. רק שלא תשאל מה הקשר בינינו.
"טוב, אז אני לא אפריע לכם." היא אומרת כביכול בנימוס אבל אפשר לשמוע בקולה שהיא מאוד לא מרוצה מחוסר המידע, "שירה, אנחנו נדבר אחר כך. בתיאבון לכם." היא קורצת.
"תודה רבה," דרור עונה בנימוס, ואני לידו לא יודעת מה לעשות עם עצמי. דרור מתחיל לחצות את הכביש ומורה לי במבטו לבוא איתו. מיכל מאחורינו ממשיכה להסתכל וברגע קטן שדרור לא רואה היא נועצת בי מבט של חכי-חכי-את-הולכת-לספר-לי-הכול. אני מנידה בראשי כמו אומרת זה-לא-מה-שאת-חושבת ומיד ממשיכה לחצות את הכביש עם דרור.
איזה סיבוך מיותר.
מה לעזאזל אני הולכת להגיד לה?
"מה קרה?" דרור שואל תוך כדי שאנחנו מתקרבים לבית. איך אני אגיד לו שזה לא טוב לי שראו אותנו יחד?
"אממ... אני לא יודעת מה אני אגיד למיכל עליך." אני משתפת אותו.
הוא עוצר, נאנח. "תגידי לה שאני חבר של המשפחה," הוא אומר. "טכנית, זה נכון. במיוחד עכשיו שאני בטח אכנס שוב לתמונה." הוא אומר בנימה פרקטית. אוי נכון... רינה ואמיר... כבר כמעט שכחתי מזה.
"זה רעיון. אבל זה לא יספיק." זה עדיין חשוד, אני לא יכולה להסביר לו את זה בלי להעליב אותו. בטח לא כשאני בעצמי לא יודעת מה קורה בינינו. "לא משנה, אתה לא תבין, אולי לא כדאי שנסתובב פה יחד." אני רוטנת.
"מה אני לא אבין? תגידי לי." הוא מפציר בי. עצבני. אני שותקת ומגבירה את קצב ההליכה שלי. שינויי מצב הרוח שלנו מתחילים לעשות לי כאב ראש. לפני רבע שעה התנשקנו והתחבקנו במטבח ועכשיו זה...
"שירה, מה העניין?" אנחנו בפתח הבית, רחוק משדה הראייה של העוברים והשבים ברחוב. דרור לוקח לי את היד הפנויה בעדינות ומקרב אותי אליו בעיניים דואגות. איך הוא לא מבין?
"תגידי לי!" הוא דורש.
"מה יש לא להבין? למה זה נראה מוזר שנערה דתייה מאולפנה שעד לפני רגע שמרה נגיעה מסתובבת עם אפיקורס פורק עול מבוגר ממנה בשבע שנים?" אני פולטת אנחה קולנית בלתי רצונית, מופתעת מהאינטנסיביות שבקולי והמילים שמכריחות אותי להתעמת עם האמת. שוב. הוא נדרך במקום, כאילו תפסו אותו מבצע פשע. הדאגה שבעיניו הופכת לכאב, הוא נראה מתייסר על ההאשמה שלי, כאילו כיניתי אותו במילת גנאי. "את צודקת," הוא לוחש, "את לא צריכה להסתובב איתי, אני לא טוב."
לא. לא. לא.
"לא לזה התכוונתי. אתה כן טוב. אתה מקסים אליי." אני אומרת בלהט.
הוא מתכווץ. "אל תגידי את זה, את לא מכירה אותי." למה הוא כל-כך קשה עם עצמו?
"נכון. אבל אני עדיין יודעת שאתה אדם טוב," אני אומרת בנחרצות. "זה פשוט אני, אני מתוסבכת, הכול קרה כל-כך מהר, אני לא יודעת מה קורה בינינו... אין לי ניסיון בדברים האלה ואנחנו באים מעולמות כל-כך שונים." אני כמעט מתחננת אליו.
"גם אני לא יודע..." הוא אומר ומפתיע אותי, הוא בן עשרים ושש, לא דתי מגיל ארבע עשרה, בטח יש לו ניסיון עם בנות. המחשבה מדכאת והוא נראה כל-כך מלא רגשות אשם, אז אני אשתוק ולא אשאל אותו על זה עכשיו, גם אם אני ממש סקרנית.
"שנלך כבר לאכול?" אני מציעה בחיוך פייסני ואנחנו נכנסים הביתה.
 
***
 
דרור טורף את השקשוקה בתיאבון גברי אופייני והמראה ממלא אותי סיפוק. הוא מספר לי קצת על הקמת משרד עורכי הדין שלו. מסתבר שהוא למד משפטים כחלק מעתודה צבאית כבר בגיל שבע עשרה ועשה התמחות כחלק מהשירות בתחום מכשירי מעקב והאזנות סתר במודיעין של צה"ל, טכנולוגיה שהוא לקח איתו להקמת המשרד הפרטי שלו באזרחות. עכשיו זה מובן איך הוא רק בן עשרים ושש וכבר עורך דין כל כך מצליח. אני מאשימה אותו שהוא עקב אחריי וכך הוא ידע איפה אני.
"ככל שזה מפתה," הוא לוקח עוד ביס מהבאגט, "אני לא יכול להשתמש בטכנולוגיות שלי מתי שבא לי."
"אז באמת לא ידעת שאהיה אז בטחנת הקפה? או אתמול בספרייה?" אני שואלת.
"אולי," הוא מתגרה בי. אני נועצת בו מבט כועס. אבל לא ממש. מה הוא לא אומר לי?
"השתמשת בזה כדי לעקוב אחרי ה...חברות הקודמות שלך?" אני שואלת בזהירות, מופתעת מעצמי על השאלה. פניו מרצינות.
"לא. אף פעם לא הייתה לי חברה. אמרתי לך, אני לא בנוי למערכות יחסים." הטון שלו עצוב וזהיר אבל המילים שלו חודרות כמו סכין ישר לתוך הלב שלי. פתאום אני מרגישה זולה.
"בגלל זה אמרת שכדאי לי להתרחק ממך?" אני שואלת, "כי אתה רק רוצה אותי בשביל... לגעת בי." אני אומרת את שתי המילים האחרונות בשקט, קולי כמעט לא נשמע.
"לא, לא לזה התכוונתי." הוא אומר במהירות, בהתגוננות, "אני לא רציתי לגעת בך כי לא רציתי לפגוע בך, אבל אז את רצית, ואני לא מצאתי את הכוח להתנגד."
"אז זאת כן אשמתי!" אני מטה את גופי אחורה, ליצור מרחק בינינו, אני מרגישה כל-כך מושפלת.
"לא, זאת לא אשמתך." הוא לוקח את כף היד שלי בשתי כפות ידיו, מעסה במקצועיות את המפרקים שלי באצבעותיו החזקות "תראי שירה, אני מעולם לא הרגשתי עם אף אחת כמו שאני מרגיש איתך, את אחרת מכל מישהי שאי פעם הכרתי. אני לא יודע איך להתמודד עם זה."
"בכמה קשרים היית?" אני שואלת בטון שמחייב אותו לענות לי.
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" הוא שואל בלחץ.
לא.
"כן!"
"אבל זה לא משנה. אף אחד מהם לא היה כמו הקשר איתך, את שונה." הוא מתייסר. שונה? ואז פתאום זה ברור. אני מושכת את ידי מידו.
"איך שונה? אני היחידה שלא קופצת ישר למיטה שלך, אני רק אתגר בשבילך כי עוד לא הצלחת להשכיב אותי ואז להיפטר ממני?" אני כמעט בוכה. הוא קם בבת אחת מהכיסא. ברעש. הוא כועס. ממש כועס. יש לו מבט של שור זועם.
"איך את מעזה לדבר ככה על עצמך?" הוא מעביר את שתי ידיו בשערו, מנסה להרגיע את העצבים שלו, "אני בחיים לא הייתי עושה לך כזה דבר. אני רק רוצה לשמור עלייך!"
מה?
"לשמור עליי? ממה בדיוק?" אני שואלת, מתעלמת מהכעס שלו.
"לא יודע, מאחרים, מהעולם..." התסכול שלו ניכר.
"אני יודעת לשמור על עצמי לבד, תודה רבה." אני מסננת. הוא נשען על השיש של המטבח, משלב את ידיו ואנחנו נועצים מבטים עקשניים זה בזה במשך דקות ארוכות.
אני מסתכלת עליו, סופגת את מראה פניו המושלמים, הטובים, ואני שבויה ביופיו, החיצוני והפנימי, בעוצמה שהנוכחות שלו משפיעה עליי. ואני מאמינה לו, אני יודעת שאכפת לו ממני. אני רק לא יודעת למה אכפת לו ממני.
"את רוצה שאני אלך?" הוא שואל פתאום.
אני חושבת לרגע. אם אני אגיד שכן, זה יהיה שקר. "לא. אני רוצה שתישאר." אני עונה בכנות, כל המסכות שלי נעלמות.
הוא מתקרב אליי ומתיישב חזרה על הכיסא מולי. "אני צריך שתדריכי אותי מה לעשות."
אני נאנחת. הוא באמת לא יודע? אני יודעת?
"אתה יודע מה דרור, האמת היא שגם אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות ועבר עליי יום מאוד קשה אתמול ואין לי כוח לחשוב יותר. בעוד שעה יש לי שיעור נהיגה ואז אני צריכה להתארגן לשבת. אז אולי פשוט, לא יודעת..."
"את לומדת נהיגה?" הוא קוטע אותי.
"כן."
"באיזה שיעור את?"
"היום זה יהיה השיעור העשרים וחמש, אני בשאיפה לעבור את הטסט לפני שאני עוברת לרמת-גן."
"רוצה לתרגל קצת ברכב שלי?" עיניו שובבות.
"נראה לך?" אני בהלם. "מי נתן לך רישיון להיות עורך דין?"
"לשכת עורכי הדין בישראל," הוא עונה. "אז את באה?" חיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניו.
"לא!" הוא לא נורמלי. "לא עכשיו."
"לא עכשיו? זה אומר שפעם אחרת כן?" החיוך שלו מתרחב עוד יותר.
"לא יודעת. אולי. בפעם הבאה." אני נדבקת בחיוך שלו.
"בפעם הבאה." הוא מתקרב אליי ומושך אותי אליו בבת אחת. "זאת אומרת שתהיה פעם הבאה. זה מרגיע אותי." הוא מצמיד את שפתיו לקדקוד ראשי. "ועכשיו אני אעזור לך לארגן פה ואחרי זה, אם אני אצליח, אני אשחרר אותך לשיעור שלך."
דרור, דרור, דרור... מה אני אעשה איתך...
אני מנתקת את גופי מחיקו בחוסר חשק ומסתכלת בעיניו היפות. "אם אני אצליח לשחרר אותך, אתה מתכוון." הוא מתכווץ ומסיט את מבטו הצדה ואני יודעת שקשה לו לשמוע את זה. המחשבה על נער בן ארבע עשרה עולה לארץ כמעט בלי אף אחד מעציבה אותי... אני מרימה גבה והוא עושה את עצמו כאילו הוא לא רואה והולך לפנות את הצלחות מהשולחן.
 
**
 
סיימנו לסדר את המטבח ודרור התעקש לשטוף את הכלים למרות מחאותיי הנמרצות. כבר נהיה מאוחר ואני יודעת שאני צריכה להתארגן לשיעור נהיגה.
אני לא רוצה שהוא ילך.
היום הזה עבר כל-כך טוב, כל-כך... נעים להיות איתו. כמה טוב שהוא חזר לחיי. כמה דברים חדשים הצלחתי לגלות עליו, כמה הנוכחות שלו מחזקת אותי, מרגיעה אותי.
ביציאה מהבית, לפני שאני פותחת את הדלת הוא מקרב אותי אליו, טומן את ידו השמאלית בשיערי, כרית כף ידו על העורף, מזיז את ראשי הצדה ושותל נשיקות רכות ועדינות על הלחי שלי מקו האוזן עד לקצה שפתיי. רטט של עונג בוקע ממעמקי בטני המפרפרת ומתפשט בכל הגוף.
מהר יותר ממהירות האור, השפתיים שלי מתחברות לשפתיו. הפה שלו הוא כמו מגנט רב עוצמה, כזה שלא מאפשר לי להתנגד. אני רוצה להישאר במקום הזה, צמודה אליו, טועמת אותו, מריחה אותו. התחושה עכשיו מוכרת יותר, טבעית יותר. המוח שלי שולח מסרים לגוף על אוטומט. להצמיד אותו אליי, לפשק את שפתיי, להשחיל את הלשון לעבר שיניו. הוא מנשק אותי באותה עוצמה, באותה הזדקקות, באותה משיכה.
וזה כאילו לא חייתי באמת עד עכשיו. כאילו הייתי בתרדמת ממושכת ורק עכשיו אני בהכרה מלאה, חשה את החיים.
אני מעבירה את ידיי ממותניו אל פניו היפות, מניחה את אצבעותיי בעדינות על לחייו המחוספסות מהזיפים הקצרים, מקבעת את שפתיו אליי. גניחת עונג בלתי רצונית חומקת ממעמקי גרונו, ומדרבנת אותי להעמיק את הנשיקה, לכבוש את כל פיו. הלשונות שלנו מתערבלות יחד. אני לא רוצה להפסיק. אני לא יכולה להפסיק. כפות ידיי נודדות אחורה אל שערו הרך, ממששות, מעסות בחוזקה. אני מרגישה נשיכה בשפה התחתונה שלי ועוצמת את עיניי, מטה את ראשי אחורה ורק מרגישה. אני מרחפת באוויר. מעלה מעלה. ובדיוק כשהורמתי אל מעל העננים הוא משחרר את השפה התחתונה שלי.
"עד הפעם הבאה," הוא לוחש כנגד שפתיי, מתנשף.
ידיי נשמטות לצדי גופי, עיניי נפתחות בכמיהה, מצלמות את פניו היפהפיים. הוא מחייך והולך, משאיר אותי המומה, רועדת ועם חור ענק של ריקנות שנפער בתוכי, משוועת לעוד.
 
 
 
ח
 
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:
(שיר השירים ה, ב)
 
"שירה מה את עושה?!" צביקה בולם אותי בפתאומיות.
אני פולטת צעקת בהלה, כמעט דרסתי חתול רחוב עכשיו. אני חייבת להתרכז.
"סליחה, לא שמתי לב." אני מתנצלת.
"מה יש לך היום? תתחילי לשים לב מה את עושה או שאני ואת נצטרך לבלות עוד הרבה זמן יחד!" הוא נוזף בי. אני מרגישה כמו ילדה בת שבע שמענישים אותה. אבל ‘לבלות יחד’? מה קורה לו? כל שיעורי הנהיגה האחרונים יש לו כאלה יציאות מוזרות כלפיי.
אנחנו ממשיכים מהכיכר הכפולה בתלפיות חזרה לכיוון המושבה הגרמנית, פקק ענק לפנינו וצ’קלקות מהבהבות של מכוניות משטרה. אוי לא... זה מה שחסר לי עכשיו, להיתקע פה בפקק עם צביקה שעצבני עליי כל השיעור כי אני לא יכולה להתרכז.
שוטר מתקרב לעברנו. "להסתובב אחורה, המשטרה במצוד אחרי מחבל שהשאיר מטען חבלה באזור." הוא צועק לנו. זה כבר ניסיון הפיגוע השני השבוע, בנוסף לכל המתיחות שיש בדרום. מפחיד. צביקה מורה לי להסתובב ובזמן שאני מנסה לבצע פניית פרסה הוא מניח את ידו על ידי שמחזיקה את ההגה ומסובב אותו יחד איתי.
כמה לא מתאים!
בשיעור הראשון שלנו כבר רמזתי לו כמה וכמה פעמים לא לנגוע בי. אמנם הוא דתי וכבר בטח בן 40 אבל עדיין, ועכשיו באמת שאין צורך.
"זה בסדר, אני מסתדרת," אני מנסה בעדינות לגרום לו לשחרר את היד, זה לא עוזר.
"אני אעזור לך, שנצא מפה מהר מותק, אל תדאגי." הוא אומר בטון מוזר.
מותק?
ההערות האלו רק הולכות ומתרבות משיעור לשיעור. אני רוצה להעיר לו אבל שותקת. נשארו לי רק שיעורים ספורים עד הטסט, וחוץ מזה שאין עוד מורה נהיגה אחד פנוי בירושלים עכשיו ואני חייבת את הרישיון הזה עד השירות.
בכניסה לבית שלי, אחרי שיעור ארוך מדי, אני מאחלת לצביקה שבת שלום והוא מחייך אליי בחזרה חיוך קצת גדול מדי לטעמי וסורק את גופי.
"שבת שלום מותק. הבגד שלך חדש? את נראית יפה היום." הוא אומר בנחמדות יתר.
איזו הערה לא במקום! שוב.
"לא..." איך אני מתחמקת? "אני צריכה ללכת להתארגן לשבת, תודה על השיעור, צביקה."
 
**
 
אני נכנסת הביתה והולכת לבדוק את הטלפון שהשארתי בעמדת ההטענה על המזנון. יש לי 6 שיחות שלא נענו מאתמול בצהריים. אחת מאבא, אחת מרינה, 3 ממיכל, ואחת מ... צחי.
חוץ מזה מחכים לי עוד שני מסרונים.
מיכל: שירה, איפה את? קרה משהו עם צחי? הוא לא חזר אחרי שהוא ליווה אותך.
ועוד אחת.
מיכל: מי זה היה הדרור הזה??? תתקשרי אליי מיד כשאת רואה את ההודעה הזאת או שאני אבוא לחפש אותך שוב!
אני מתקשרת לאבא, מעדכנת בכל הפרטים לגבי שבת. כמה טוב שאבא אף פעם לא שואל יותר מדי שאלות. אם הוא רק היה יודע איפה הייתי אתמול בלילה ואת מי אירחתי אצלנו היום בבית... אני מרגישה דקירה של אשמה.
"יופי שירהל’ה, תמסרי דרישת שלום חמה בבית משפחת ברקוביץ’. אה דרך אגב, אני כנראה אאחר קצת את הטיסה. תוכלי לעזור קצת בחנות? יש לי פה כל מיני עניינים לסדר."
"כן, אין בעיה." אני עונה ותוך כדי אני שומעת את הטלפון רוטט ומתריע על הודעה חדשה שהתקבלה.
"תודה שירהל’ה, שבת שלום." ואני מנתקת.
אני פותחת את תיבת ההודעות. זאת הודעה מדרור. מתי הוא הספיק לקחת את המספר שלי? קצב הלב שלי עולה.
דרור: הגעתי הביתה בשלום. אני מקווה שהשיעור שלך עבר טוב. תודה רבה על ארוחת הבוקר הטעימה, אני כבר מחכה להזדמנות הבאה ליהנות מכישורי הבישול שלך ☺
אני מחייכת וכותבת בחזרה.
שירה: תודה שעדכנת אותי שחזרת לשגרת פירוק המשפחות שלך. עכשיו אני רגועה. הייתי מכינה לך עוד ארוחה בשמחה, אבל אני מפחדת שיותר מדי אוכל כשר עלול לגרום לך קלקול קיבה.
אני נכנסת לאנשי הקשר כדי להתקשר למיכל לפני שהיא תמצא אותי אבל לפני שאני מספיקה להתקשר יש כבר הודעה חדשה מדרור.
דרור: שגרת פירוק המשפחות תצטרך לחכות לכניסת שבת, זה הזמן הכי טוב ויעיל להתעסק בזה. אני מקבל את הערתך לגבי הסכנה באכילת יתר של אוכל כשר, בפעם הבאה אני אקנה נקניק ואפזר על השקשוקה החלבית שתכיני.
נ.ב. מה התכניות שלך ליום ראשון אחרי הצהריים?
חוצפן! הוא מתעלל בי בכוונה. אבל ההודעה שלו עדיין מורחת לי חיוך מטופש על הפנים. אני כותבת לו בחזרה.
שירה: התכניות שלי ליום ראשון בצהריים תלויות מאוד ברמת הכשרות של ארוחת הערב שאני צפויה לאכול. למרות שעכשיו נזכרתי שיש לי שטר של 20 ₪ שנשאר אצלי בטעות, כך שאוכל לתרום אותו לרבנות הראשית ובכך לעשות כפרת עוונות על אכילת טרף.
אני מחכה כמה דקות הפעם והתשובה לא מגיעה, אני מקווה שלא נסחפתי.. אני והשטויות שלי... אני מתקשרת למיכל.
"שירה!!!" היא עונה אחרי צלצול אחד, "סוף סוף!"
"היי מיכל, את ממש מגזימה, הכול באמת בסדר."
"אני רוצה לשמוע הכול, אל תסנני אף פרט." היא אומרת בפול גז.
"על מה?" אני מיתממת.
"אוי שירה אל תשחקי אותה. מה קרה אתמול עם צחי? הוא שלח לי הודעה שהוא מבטל את שביל ישראל והוא גם לא חזר לבר בכלל. ודרור הזה? מי זה? בחיים שלי לא ראיתי מישהו כל-כך חתיך!!"
אז צחי החליט בחכמה לבטל את ההצטרפות לטיול. זה קצת מרגיע.
"לא קרה כלום. הייתה בינינו אי-הבנה. הוא חשב שאנחנו יכולים להיות יחד."
"ידעתי שהוא דלוק עלייך!! מה הוא אמר?"
איך אני אספר לה בלי לפגוע בצחי... "אמרתי לך, הוא חשב שאנחנו מתאימים. אני לא. הוא קצת נפגע מזה. סוף סיפור."
"צחי המסכן..." היא אומרת, אבל אני מכירה את הקול הזה, הוא לא משכנע אותי. "והדרור הזה שאכלת איתו ארוחת בוקר אצלכם בבית? הוא חילוני נכון? אני מופתעת ממך."
גם אני מופתעת מעצמי.
"הכרתי אותו לא מזמן. הוא חבר של חברה של רינה, ונעזרנו בו למשהו."
"נעזרתם בו? מה זאת אומרת?"
"הוא עורך דין והיינו צריכים משהו. זה באמת לא מעניין."
"שירה, אל תמרחי אותי. שורה תחתונה, מה את עושה איתו?"
"הכרנו בקטע לגמרי מקצועי ואז הוא הציע לעזור לי במעבר לרמת גן, הוא גר לא רחוק. זה הכול." זה חצי נכון, הוא הרי הציע לי אופניים...
"טוב. יפה לך. לי אין אף אחד שאני מכירה בצפת," היא נאנחת. "אני לא מאמינה שעוד שנייה אנחנו הולכות להיות כל-כך רחוקות אחת מהשנייה."
"כן, גם אני," אני אומרת בעצב, אבל שמחה שהצלחתי להתחמק מהנושא הבעייתי.
"אז לאסוף אותך בדרך לבית כנסת?" היא שואלת.
"כן, זה יהיה מעולה, נתראה." אני אומרת והשיחה מסתיימת.
הצג של הטלפון מראה על הודעה חדשה מדרור.
דרור: תרומה לרבנות הראשית היא עוון בפני עצמו, אפשר לכפר על זה באמצעות ארוחה (בסדר, כשרה) בעיר החטאים שאת עוברת אליה עוד כמה שבועות, מה שמזכיר לי שזאת תהיה הזדמנות טובה להדריך אותך על הנסיעה באופניים החשמליים החדשים שלך.
שוב זה...
שירה: אין לי אופניים חשמליים חדשים. אבל אני כן אקבל בשמחה את ההצעה שלך לארוחת ערב כשרה בעיר הפשע והרשע, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
אויש... יש לי משמרת בחנות ביום ראשון, אני ממהרת לכתוב לו.
שירה: אבל אני עובדת ביום ראשון אז לא בטוח שאוכל.
דרור: יש לך את האופניים שלי. לא חשבתי שאת בקטע של הבעל שם טוב, אבל אם כבר, אני מעדיף את הציטוט הזה שלו: אין אדם שלא יכול, יש אדם שלא רוצה. ברגע שהאדם ירצה – הוא גם יוכל.
האם את מנסה להתחמק ממני?
הוא זיהה את הציטוט, כמובן.
שירה: אל תתחיל איתי בציטוטים! יכול להיות שאתה מתחזק בחזרה? להביא גמרא לפגישה הבאה שלנו?
וגם אם הייתי מנסה להתחמק, זה לא היה עוזר לי עם טכנולוגיות המעקב שלך. אני מסיימת לעבוד בחמש.
דרור: ההנחה שאני מתחזק בחזרה מביאה אותי להסיק שאת סבורה משום מה שאני מצוי בחולשה כרגע וזה מטריד אותי. מי אמר שזה לא אני החזק ואת החלשה?
אני לא רוצה ללכת לשם... בוא נאתגר אותו קצת.
שירה: הייתי שוקלת את דברייך אבל אין צורך כי אחרי מטעמים נדירים שטעמתי הבוקר, שעד לפני זמן לא רב לא ידעתי בכלל שקיימים, אני מרגישה מאוד מחוזקת ☺
עכשיו תעזוב אותי בשקט, אני חייבת להתארגן לשבת.
אני מחכה כמה דקות, ואין תשובה. יכול להיות שהייתי פעורה מדי? או שהוא לקח את הבקשה שלי ברצינות?
אחרי 10 דקות אני מקבלת ממנו הודעה
דרור: שירה קליין, אני בהלם! (וגם מחייך מסיבה כלשהי)
שיהיו לך ארגונים נעימים, אני אבוא לאסוף אותך בראשון בשעה חמש מהחנות. תוכלי לשלוח לי את הכתובת?
אני שולחת לו את הכתובת של החנות והטלפון מצלצל. זאת רינה. בבת אחת המצב רוח העליז שלי מההתכתבות עם דרור נעלם. איך אני מספרת לה על אמיר?
"היי רינה!" אני עונה אחרי שישה צלצולים.
"מה קורה שירוש? ניסיתי להתקשר אלייך אתמול מהחנות." עוד אחת דואגת...
"אני יודעת, אני מצטערת, הטלפון שלי כבה מיד אחרי שהודעת לי שאת סוגרת את החנות." אני עונה.
"טוב לא חשוב, רק רציתי להיות בטוחה שאת מסודרת השבת. את בטוחה שאת לא רוצה לבוא אלינו?" המחשבה לראות את אמיר שוב מעוררת בי בחילה.
"כן, אני בטוחה." אבל אני חייבת למצוא זמן לדבר איתה, מגיע לה לדעת כמה שיותר מהר. "תגידי, מה הסיכוי שמחר יהיה לך קצת זמן פנוי לדבר איתי על משהו לבד, בלי אמיר וארז?" אני מגמגמת, אני בטוחה שהיא חושבת שאני מוזרה.
"קרה משהו?" היא שואלת.
"לא...כן... בערך. זה לא לטלפון אבל זה חשוב." אסור לי אפילו לרמוז.
"אוקי, האמת שאמיר מתנדב מחר מהצהריים במד"א ואני יכולה לשלוח את ארז לכהן לסעודה שלישית." זה היה מהיר... אפילו מהיר מדי. אני רועדת מהמחשבה לספר לה, אבל אין ברירה.
"אוקי, מעולה, אז קבענו מחר. אני אגיע מבית הכנסת אחרי מנחה."
"אוקי... גברת מסתורית. שבת שלום!" היא אומרת בחיוך.
"שבת שלום רינה, אני אוהבת אותך!"
"גם אני." היא אומרת בקולה החם והאימהי ומנתקת.
 
**
 
נשארו עוד 10 דקות לכניסת שבת. אני לבושה ומאורגנת, מכינה את הנרות במדף הפמוטים של אמא עליה השלום. אני מסתכלת על הפטיפון ונזכרת איך הוא שיחק בו היום. מי היה מאמין שדרור שדה יהיה בבית שלי. אני חושבת על הנשיקות שלו, העדינות, האצילות. איך הוא פחד לפגוע בי, כאילו אני עשויה מזכוכית דקה ושבירה. האם הוא היה ככה עם כל הבנות? לא נראה לי... או אולי אני משלה את עצמי? מה שבטוח דרור שדה הוא חידה לא פתורה. וכמו רדאר ישיר למחשבות שלי, הטלפון מצלצל ומתריע על הודעה מדרור שדה.
דרור: רק רציתי להגיד לך שבת שלום ☺
חיוך ענק נמרח לי על הפרצוף.
שירה: תודה רבה לך. הייתי מאחלת לך את אותו הדבר בחזרה אבל אחרי שחשפת לאיזה עיסוקים אתה מנצל את השבת, "שלום" זו לא המילה המתאימה.
אני מסיימת לסדר את הנרות ומחליטה לחכות עוד דקה למקרה שהוא יענה.
דרור: תתפלאי לשמוע שיש לי עוד תחביבים לשעות הפנאי חוץ מלהיות הקטגור של הרבנות הראשית, אחד מהם אני אשמח להדגים לך ביום ראשון.
שירה: מממ... נשמע מסוכן. שתהיה לך שבת שלום ☺ אל תחזיר לי הודעה, כי אם תחלל שבת באשמתי אני כבר אצטרך לצום כדי לכפר על זה.
אני מציצה בשעון, עוד שתי דקות לכניסת שבת.
דרור: לא הייתי רוצה להיות הגורם לצום שלך, כבר ראינו מה מחסור בסוכר עושה לך.
ובתור דיירת מדינת תל-אביב לעתיד, כדאי לך לדעת שכאן השבת נכנסת הרבה יותר מאוחר מב"עיר הקודש", כך שיש לי לפחות עוד רבע שעה להציק לך בלי להרגיש ייסורי מצפון.
שירה: מצפון לחילול שבת? באמת יש לך? לא יכול להיות.
עכשיו תפסיק להטריד אותי, אני מדליקה נרות, להתראות ביום ראשון.
הטלפון מודיע שההודעה נשלחה ואני מכבה אותו, ומדליקה נרות.
אני מכסה את עיניי לברך, אני עוצמת אותן חזק-חזק ומתחילה בתפילה. אף פעם לא התחברתי לתחינות אקראיות נואשות לאלוקים, כאלו שלא רשומות בסידור. ובכל זאת, עכשיו אני לבד ואין לי את מי לשתף בכל מה שעובר עליי. אני אפילו לא יכולה לכתוב את זה בשיר לאמא כי שבת כבר נכנסה.
היומיים האחרונים הראו לי שהמצב כבר חזק ממני, אני לא יכולה להתעלם ממנו או להתנהג כאילו הוא לא קיים ובכל זאת רגשות האשמה נוכחים, ואני לא יכולה להתעלם מהם גם. האשמה מהולה בפחד מהלא נודע. לאן ההרפתקה הזאת לוקחת אותי? איך היא תסתיים? המחשבה מתסכלת, אני כל-כך רגילה לשליטה בחיי, לרציונאליות, לפעול מתוך השכל ואילו עם דרור... המוטיבציה שלי להחלטות כל-כך אחרת... אני מרגישה שזה משחרר וטוב ונכון.
אבל השכל אומר לי לא.
דפיקה בדלת קוטעת את המחשבות הקשות שלי, הדלת נפתחת ומיכל נכנסת לבית באיפור מושלם ובשמלת מעצבים פרחונית. "הכול בסדר? את נראית... בעולם אחר. הערתי אותך או משהו?" היא בוחנת אותי.
"לא. אני מוכנה, סתם עייפה קצת." רק חסר לי עכשיו שמיכל תמצא סיבה לחקירה נוספת.
"את בטוחה? משהו עובר עלייך? את שקועה במשהו לאחרונה, אני לא זוכרת אותך ככה אי פעם." היא מפצירה בכל זאת. שכחתי כמה טוב היא מכירה אותי.
"כן, הכול בסדר. סתם תקופה קשה עם כל השינויים האלה. אני עוד לא מעכלת שסיימנו את הבגרויות." אני מנסה להיתלות בזה.
"כן, הא?" היא מחייכת, "אולי עכשיו יהיו לך חיים סוף-סוף. שנלך?"
מיכל ואני צועדות לבית הכנסת השכונתי. כשהיינו ילדות רוב המתפללים היו משפחות שגרו בשכונה ובשנים האחרונות האזור התמלא בסטודנטים רווקים ששוכרים פה דירות. מובן שזה הפך כל ערב שישי למצוד אחר בנים חדשים בשביל מיכל. אבל כולם היו גדולים מדי בשבילה. דרור בן עשרים ושש, בערך בגיל של חלק מהסטודנטים פה, אבל יש פה גם כאלה שכבר עברו את השלושים.
אנחנו נכנסות לעזרת נשים בבית הכנסת מעט באיחור, ישר לפיוט "לכה דודי". בית הכנסת מתמלא נעימה מרגיעה של שבת.
"שכחתי לעדכן אותך, גם המשפחה שלי מגבעת שמואל אוכלת אתנו, נראה לי שהכרת פעם את אורי הבן דוד שלי." היא לוחשת לי.
"אורי, זה שהתארס?"
"כן, וביטל." היא אומרת.
"באמת? אוי..."
"כן, והוא כבר בן עשרים ושמונה, אז ההורים שלו לחוצים טילים," היא ממשיכה, "הם חושבים שאולי הם ימצאו לו פה שידוך בתוך כל הרווקיאדה בבית כנסת."
"שששששששששש," משתיקה אותנו בקול שכנה שלי שיושבת בספסל מאחורינו.
אנחנו מתאפסות וחוזרות להתפלל. מיכל לא מחזיקה מעמד אפילו עד סוף תפילת שמונה-עשרה החותמת את תפילת ערבית של שבת, וכבר מוצאת את דרכה החוצה. ביציאה מהתפילה אני מאתרת אותה בין חבורה של רווקים, ואיתה עומד אורי, שלא השתנה כמעט מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני מצטרפת אליה בחוסר רצון.
"היי לך," היא זורקת לעברי, "את זוכרת את אורי נכון?" היא מובילה בביטחון הרגיל שלה, גם בחברה של כאלה שמבוגרים ממנה כמעט בעשר שנים היא מתנהגת כאילו ברור שהיא חלק מהם. איך היא עושה את זה?
"כן בטח, היי אורי, נחמד שבאת לבקר." אני מחייכת בנימוס. הוא נראה רשמי וענייני. הוא מצמיד את המשקפיים שלו לאפו בשתי אצבעותיו.
"תודה, נחמד לנשום קצת אוויר ירושלמי," הוא מחייך אליי בחזרה ובוחן אותי קצת יותר מדי זמן. "תזכירי לי מה הקשר ביניכן?"
"שירה היא החברה הכי טובה שלי," מיכל עונה לפני שהוא מספיק לסיים את השאלה. "למדנו יחד בבית ספר, אבל השבוע סיימנו את הבגרויות אז אי אפשר יותר להגיד שאנחנו חברות מהכיתה, יוואו אני עדיין לא קולטת שזה נגמר. שירה אוכלת איתנו היום, אבא שלה בחו"ל."
"אז את רק בת שבע-עשרה?" הוא שואל, פתאום הוא מרגיש לא כל-כך בנוח.
"שמונה-עשרה," אני עונה.
"היא כמעט בת תשע-עשרה." מיכל מוסיפה, "היא הגדולה בשכבה." רק שלא תגיד לו גם שהשאירו אותי שנתיים בגן חובה בגלל מה שהיה עם אמא. מיכל והפליטות פה שלה...
"אני מבין," הוא עונה ביובש.
אני שותקת, כי אין לי מה להגיד, גם ככה השיחה הזאת מוזרה מדי ולידינו יש שתי בנות שמדברות עם בחור אחד ולא מפסיקות לצחקק מכל מילה שהוא אומר. הסיטואציה לא מתאימה לי בכלל.
"מיכל נראה לי שאני אתקדם," אני אומרת. "אולי אמא שלך צריכה עזרה להכין את השולחן." מיכל שקועה מדי בשיחה עם הגבר שמנסה להרשים את שתי הבנות אבל אורי דווקא שמע.
"גם אני אלך לראות אם צריך עזרה," הוא אומר למיכל ומסתכל עליי, מסמן לי שנתחיל ללכת. כמה מוזר ללכת איתו לבד... מזל שמיכל גרה לא רחוק. אנחנו יוצאים מרחבת הכניסה של בית הכנסת.
הוא מכחכח בגרונו ושואל בקול רשמי, "אז מה התכניות שלך לעתיד?" איזה בחור ישיר...
עתיד? אני מדמיינת זוג עיניים ירוקות בוהקות.
"כרגע אני משתדלת ליהנות מהחופש," אני אומרת. "אני מתחילה שירות לאומי בבית אבות. מה אתה עושה?"
"אני כלכלן בחברה ביטוח בפתח תקווה," הוא מספר. "סיימתי לא מזמן תואר שני בכלכלה, ועכשיו קיבלתי קידום," הוא אומר בגאווה.
מיכל רצה מאחורינו לצמצם את הפער. "מה ברחתם לי?" היא נוזפת בנו.
"לא רציתי להפריע לך, חשבתי שאולי אמא שלך תרצה עזרה." אני אומרת.
"בקטנה. אתם יודעים שאחת מהבנות שם שמה עין על אורי, נראה לי שהיא גם ביטלה אירוסין לפי מה שחברה שלה אמרה לי." עיניה נוצצות. אורי מגלגל עיניים, נראה שהוא מרגיש לא בנוח.
"את יותר גרועה מאמא שלי," הוא רוטן, "לא הייתה שם אף אחת מעניינת גם ככה."
"באמת? דווקא הן היו נראות ממש שוות," מיכל מפצירה בו.
"נואשות, את מתכוונת," הוא אומר. "לא בשבילי, עזבי את זה, מיכל, תמצאי מישהו בשבילך."
"אמא שלך אמרה שאתה בררן, עכשיו אני מבינה למה היא מתכוונת. אתה חושב שאני ילדה קטנה אבל אתה בחיים לא תתחתן אם לא תיתן לאף אחת סיכוי מלכתחילה, ואם אתה לא מבין את זה, אז בטח לא אתה הבוגר בינינו." את המילים האחרונות היא אומרת כשאנחנו נעצרים מחוץ לדלת הבית שלה. לא נעים לי מאורי, מיכל לא שמה שום מעצור על הפה שלה. הוא נראה מעוצבן עליה, אבל אנחנו נכנסים ומברכים את כולם בשבת שלום כאילו לא קרה כלום. ההורים של אורי מאוד נחמדים, אמא שלו אפילו זכרה אותי מלפני ארבע שנים שהם באו לפסח.
"איך גדלת, אני זוכרת אותך ממש קטנטונת עם אבא שלך הנחמד," היא מסתכלת על אורי שעומד כמה מטרים ממנה, "נהיית ממש יפהפייה נכון, מה אתה אומר, אורי?" היא מחייכת אליי חיוך אימהי. בא לי לקבור את עצמי. הארוחה הזאת נהיית מביכה יותר ויותר והיא עוד לא התחילה.
למזלי, שאר הערב עבר רגוע יחסית, ובחזור מיכל מלווה אותי הביתה. היא בדרך לצחי שהזמין כמה חבר’ה אליו. אני לא מרגישה בנוח לבוא. אפילו לא חזרתי אליו בטלפון. אחרי שהשבעתי את מיכל שלא תזכיר אותי אצל צחי, היא מספרת לי עוד על אורי. מסתבר שלטענתו הוא ביטל את האירוסין כי הוא לא הרגיש מספיק מאוהב בארוסה שלו. מיכל מפחדת שהיא גם לא תתחתן עד גיל מאוחר.
"ראיתי היום בבית כנסת, בנות מה-זה שוות, מצליחות בטירוף. הייתה אחת שהיא רופאה מנתחת, נראית ממש טוב, חייכנית והכול, והיא בת שלושים ושתיים ולא התחתנה, זה ממש מפחיד. כאילו, מי אמר שזה לא יכול לקרות גם לנו. ותראי את אורי, הוא התארס עם מישהי גם ממש שווה, ובסוף ביטל כי הוא לא מרגיש מאוהב בה. אני לא יודעת אם אני אהיה אי פעם מאוהבת עד כדי כך שארצה להתחתן עם מישהו או שמישהו יתאהב בי בחזרה, אף אחד לא מבטיח לי את זה. את רוצה להגיד לי שכל זה בכלל לא מטריד אותך?" היא שואלת אותי בתסכול עמוק.
"אני לא יודעת, מיכל, האמת היא שלא חשבתי על זה ממש כי אני מרגישה שאנחנו עדיין צעירות. אני לא חושבת שאת צריכה לדאוג, באמת שיש עוד הרבה זמן ויהיה בסדר. את מדהימה והדאגה שלך צריכה להיות שיותר מדי גברים יתאהבו בך מאשר שאף אחד לא." אני רוצה להרגיע אותה, היא תמיד הייתה חברה כל-כך טובה בשבילי, אבל אני לא רגועה בעצמי. אני מתלבטת אם לשתף את מיכל במה שקורה ביני לבין דרור. אבל אם אני אדבר על זה, זה יהפוך להיות אמיתי מדי, ואני לא בטוחה שאני מוכנה להתמודד עם זה עדיין. כל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות לבד ולחשוב... על דרור... מיכל נאנחת.
"את יודעת, לפעמים אני מקנאה בך שזה פשוט לא מעניין אותך. הלוואי ואני הייתי יכולה להיות כל-כך רגועה עם עצמי כמוך. את פשוט לא צריכה אף אחד, אולי בגלל זה כולם דלוקים עלייך, דווקא מי שלא רוצה אף אחד, היא זאת שכולם רוצים."
אני לא צריכה אף אחד? כבר לא. אני צריכה את דרור.
"עכשיו את כבר ממציאה לעצמך דברים. אף אחד לא דלוק עליי." אני אומרת.
"בסדר, שמענו. שאני אתחיל לספור? הרשימה ארוכה מדי. את לא שמה לב?" היא מתעקשת.
"מיכל, את מדמיינת, את פשוט צריכה חבר." אני מחייכת אליה. "את לא אמורה ללכת לצחי לבדוק את חברים שלו במקרה? כבר ממש מאוחר."
"טוב הבנתי את הרמז. שבת שלום." היא נותנת לי חיבוק והולכת לדרכה.
הבית שקט, וזה דבר מבורך אחרי הסעודה הקולנית בבית משפחת ברקוביץ’. אני יודעת שלא אצליח להירדם בקרוב אז אני מחפשת לי משהו לעשות. עוד לא התרגלתי לעובדה שאין לי איזה בגרות באופק שאני צריכה ללמוד אליה ודווקא עכשיו זה חסר לי. כמה חיכיתי שהכול ייגמר, ועכשיו אני מתגעגעת לתקופה שתמיד היה לי משהו ללמוד או להתכונן אליו והייתי יכולה לברוח לתוך בועה יציבה שבה הכול ברור וידוע מראש.
אני ניגשת אל הספרייה שבסלון, מחפשת משהו לקרוא. העיניים שלי צדות כמה מהספרים שדרור הוציא היום ממדף הספרים של אבא. אני נדהמת מחדש מכמות הידע שלו. אני מוציאה גמרא אחת מהש"ס הישן של אבא ומדפדפת. חבל שבאולפנה אף פעם לא לימדו אותנו גמרא, אני אפילו לא יודעת איך להסתכל על זה. כל-כך הרבה מילים צפופות בארמית. בלי ניקוד, בלי פיסוק. כמו צופן סודי לאוצר נדיר שטומן בחובו את סוד הקיום. צופן שרק אנשים בודדים יכולים לפענחו. אני חושבת על זה שאם דרור היה פעם חרדי הוא בטח יודע איך לקרוא דף גמרא והמחשבה משעשעת. זה כל-כך נוגד את החזות החילונית הצועקת שלו. לו רק הוא היה פה איתי עכשיו...
ועם ספר הגמרא בידי אני נרדמת על הספה בסלון, מותשת ממחשבות.
 
**
 
שבת אחר הצהריים, השמש לאט נמחקת בשמים. חום הקיץ הירושלמי נשבר קצת ורוח קרירה מגיעה ממזרח. אני צועדת לבית של רינה, זה הזמן להתמודד איתה. עדיף עכשיו מלעולם לא. אני אף פעם לא אהיה מוכנה לזה גם ככה. אמיר נמצא במשמרת במד"א ולא יחזור עד הבוקר, מה שייתן לרינה זמן לעכל את הדברים לבד. את ארז יחזירו כבר במוצאי שבת אז זה חייב להיות עכשיו.
רינה מכינה לי שוקו ומוציאה עוגה שהיא אפתה לשבת ואנחנו יושבות במרפסת. מאז שאמא נפטרה רינה הפכה להיות מעין אמא קטנה. תמיד דאגה לי ולאודליה ועשתה הכול כדי להביא נחת לאבא. רק אחרי שהיא התחתנה היא יכלה להקים לעצמה חיים משלה. היא אפילו הפכה להיות מורה בדיוק כמו שאמא הייתה. אני שואלת לשלומה.
"הכול בסדר. שירה, מה קרה? אני סקרנית, תספרי לי, מה העניין?" היא שואלת בחום האימהי שלה.
"זה לא משהו שקל לי לעשות רינה, ואני רוצה שתדעי שלא משנה מה יהיה אני אוהבת אותך מאוד מאוד וכולנו פה בשבילך, אבל אני חייבת לספר לך." רינה מתיישבת ומכווצת את עיניה, מחכה שאתחיל.
"את זוכרת שלשום, שתגברת אותי בחנות ואני הייתי אמורה להחליף אותך?"
"כן..." היא אומרת.
"אז התקשרתי אלייך כי לא היה עליי מפתח לשער ולא הייתי בטוחה שלקחת אותו איתך. בכל מקרה, באתי אלייך הביתה לקחת את הסְפֵּר וראיתי את אמיר."
"אוקי, הוא לא אמר לי, אז מה העניין?"
"הוא לא ראה שראיתי אותו..." על החיים ועל המוות, אני פשוט אגיד את זה, "הדלת הייתה נעולה מבפנים אז ניסיתי לראות מהחלון מי בבית יכול לפתוח לי וכשהסתכלתי מהחלון של החדר שלכם הוא היה שם עם עוד מישהו. אני ממש מצטערת, רינה." אני מתחילה להישמע קצת נסערת, "אני מצטערת שאני זאת שמספרת לך את זה." העיניים של רינה נפערות ונשארות קפואות, "אני חושבת שאת צריכה לדעת."
"מישהו?"
"כן גבר, לא זיהיתי אותו."
"אוקי... אני לא מבינה מה הביג דיל, אולי הוא הביא חבר להראות לו משהו," היא מסתכלת לכל עבר, מנסה למצוא מנוס מהאמת.
"לא. רינה. תקשיבי לי. הוא היה איתו, ממש. גופנית. יחד." אני מסתכלת בעיניה החומות, המתגוננות, מדגישה כל מילה.
"אמרת משהו לאבא?" היא שואלת בלחץ.
"לא, לא סיפרתי לאף אחד." היא לא צריכה לדעת על דרור...
"יופי. תקשיבי שירה," המבט שלה סוער. נחרץ. "את לא ראית כלום. בטח דמיינת. תשכחי ממה שאמרת לי. גם אני שוכחת."
מה??
"רינה אני מבינה שזה חדשות קשות אבל אני לא דמיינתי. את לא יכולה להתנהג כאילו זה לא קרה."
"זה לא קרה!" עכשיו היא צועקת ואני מטה את הגוף שלי אוטומטית אחורה בבהלה. "את לא ראית כלום. זו טעות. את התבלבלת. ואיך את מעזה להציץ לבית שלי בלי רשות? את לא הולכת להגיד שום דבר לאף אחד."
"בגלל שאת חשובה לי אני כן אמרתי לך, את חייבת לעשות עם זה משהו, איך את יכולה פשוט להתעלם מזה?"
"את לא מבינה שום דבר, את ילדה, ואני עכשיו אומרת לך לעזוב את זה."
"אני לא אעשה את זה, לא כשזה משהו שהורס לך את החיים." עכשיו הגיע תורי לצעוק. "אם את לא תעשי משהו אני אהיה חייבת לשתף עוד מישהו, אולי את אודליה, אני לא יודעת, אבל אני לא אעזוב את זה. בעלך בגד בך רינה, עם גבר. זה קשה אבל זאת האמת ו..."
"צאי מפה!!!" היא צורחת. "אני לא רוצה לראות אותך, ואם אני שומעת שאמרת למישהו משהו..."
"רינה..." אני בהלם.
"החוצה!" היא נובחת עליי. זעם ממלא את עיניה. יש לה מבט של חיית טרף פראית, מבט שמאיים להרוג אותי.
אני קמה בפחד, עצבנית, כועסת, מיואשת. הדמעות פורצות מעיניי ואני רצה החוצה מהבית שלה, משאירה אותה נסערת עם כוס השוקו המלאה שהיא הכינה לי.
בבית אני שוכבת במיטה בחדר שלי. כבר חושך בחוץ. מחלון המיטה אני סופרת שלושה כוכבים. שבת יצאה ואני לא מוצאת כוח לקום מהמיטה. איזו טעות זאת הייתה לספר לרינה. כל-כך פגעתי בה... אף פעם לא ראיתי אותה ככה. אף פעם! הטלפון שלי מצלצל, שיחה נכנסת מדרור. אני מברכת בזריזות, "המבדיל בין קודש לחול", ומשתיקה את הטלפון מיד, אני לא רוצה שהוא ישמע אותי ככה עכשיו, אני במצב רוח ממש רע. אני שוקלת לרגע לקום לעשות הבדלה כדי להוציא את השבת אבל מוותרת כשאני נזכרת שרק לאכול בעצם עדיין אסור לי עד שאעשה הבדלה, וגם ככה אין לי תיאבון. הטלפון מפסיק לצלצל ודקה לאחר מכן מופיעה הודעה כתובה.
דרור: המצפון שלי ואני התקשרנו לאחל לך שבוע טוב ולעדכן אותך שהיה לנו מאוד קשה לא להתקשר אלייך כל השבת ☺
רטט קל עובר בעורקיי.
שירה: תודה רבה.
אני מתהפכת על הבטן ומחביאה את עצמי בשמיכה. אחרי שלושים שניות אני מקבלת הודעה נוספת.
דרור: קרה משהו?
כן...
שירה: לא. אני פשוט עייפה משבת.
דרור: סיפרת לרינה?
הוא ניחש.
שירה: כן. אני לא כל-כך במצב רוח טוב עכשיו. בכל אופן תודה רבה על האיחולים, אני מאוד מעריכה את זה. שבוע טוב גם לך. נתראה מחר.
הוא מתקשר חצי שנייה אחרי, הפעם לא נעים לי לא לענות.
"היי..." אני אומרת בלחש, מקווה שהוא לא ישמע את היגון שבקולי.
"היי..." הוא אומר בקולו המוזיקלי, מעביר בי צמרמורת. כל-כך טוב לשמוע אותו.
"את רוצה לספר לי מה קרה? אני לא אהיה רגוע עד שתספרי לי." הקול שלו רך, מרגיע, מלטף אותי מבעד לאפרכסת הטלפון. "ואולי אני אוכל לעזור?"
"אני לא רוצה להטריד אותך בבעיות שלי. היא פשוט לא ממש רצתה לשמוע את מה שהיה לי לספר. היא כועסת עליי. אני ממש פגעתי בה." אני אומרת לו. אנחנו מכירים כל-כך מעט זמן ובכל זאת אני מוצאת את עצמי משתפת אותו במשהו שאני לא יכולה לשתף בו אף אחד. "מה איתך? איך עברה עלייך השבת?" אני שואלת אותו. בדרך כלל זאת הדרך שלי להוריד את הפוקוס ממני, אבל הפעם אני באמת רוצה מאוד לדעת. התגעגעתי אליו.
"בסדר. חשבתי עלייך הרבה." הוא מודה. גם אני, דרור. גם אני. "ואת לא מטרידה אותי. אני זה ששאלתי," הוא נוזף בי עכשיו. "את יודעת, זה הוא שפגע בה, לא את. את עשית את הדבר הנכון."
"זה לא משנה עכשיו. תראה, זה באמת לא צריך להטריד אותך. אני אסתדר, זה יעבור, אל תדאג. נדבר מחר, אוקי?" אני מרגישה כל-כך לא בנוח עם הדאגה שלו אליי. למה הוא עושה את זה?
"את בטוחה שאת בסדר שם לבד?" הוא מתעלם ממני.
"כן. לגמרי. יש לי מלא עבודות בית להשלים. מחר אני אהיה יותר מפוקסת." ועכשיו גם נתת לי כוח לקום מהמיטה ולטפל בהררי הכביסה שהשארתי משבוע שעבר.
"אוקי, מה שאת רוצה. אני פה אם תרצי לדבר." הוא אומר ברכות שממיסה אותי, גורמת לי להתרגש יותר מדי.
"תודה. באמת תודה. שבוע טוב, דרור." אני אומרת בהערכה ושומעת את הרגשנות בקולי.
"שבוע טוב, שירה." ואני מנתקת.
ערימות הכביסה שמחכות לי בחדר השירות מצליחות להסיח קצת את דעתי. מבט האימה בעיניים של רינה מהיום עולה בזיכרוני ואני נעצבת. אני חושבת לעצמי שהיא לא נראתה מופתעת, רק כועסת. כועסת עליי. על שראיתי את זה. יכול להיות שהיא כבר יודעת מזה ולא אכפת לה? אולי לא הייתי צריכה להמשיך להתעקש? אני לא רוצה להאמין בזה. בתוך תוכי אני יודעת שדרור צודק, עשיתי את הדבר הנכון. לא הייתה לי ברירה. זאת רינה שבוחרת להתכחש למציאות.
אולי אני באמת לא מבינה בזה שום דבר? יש לי אפס ניסיון במערכות יחסים, מה אני יודעת. אבל עם כל זה, לא יכול להיות שרינה תוכל באמת להיות מאושרת ככה. יכול להיות שהוא בעצם מעולם לא נמשך אליה? אני מבועתת מהמקום שאליו הולכות המחשבות שלי. אני צריכה להתייעץ עם איש מקצוע. בטוח יש אנשים שיוכלו לעזור. אני מכניסה למכונת כביסה את הנגלה השנייה, והולכת למחשב לעשות חיפוש. אני כותבת בגוגל, "ייעוץ זוגי בעקבות בגידה", ונפתחת לי רשימה ארוכה של אתרי ייעוץ. אני פותחת חלק מהמאמרים וכולם מדברים על בגידה חד פעמית בסטוץ. אז אני משנה את החיפוש ל"ייעוץ זוגי בעקבות בגידה הומואים במגזר הדתי", וזה מוביל אותי למאמרים המציעים פתרונות להומואים דתיים, ביניהם טיפולי המרה, שידוך רגיל מבחירה ועוד כל מיני פתרונות אחרים שמזעזעים אותי. אני מוצאת אתרים של שאלות ותשובות מפי רבנים ובוחרת לי רב שהתשובות שלו מוצאות חן בעיניי. אולי אני אנסה לפנות אליו, בתקווה שזה יעניין אותו. את השקט העבה בבית הריק קוטע פתאום צליל דפיקות על הדלת, שמקפיץ אותי בכיסא.
מי זה יכול להיות?
אני הולכת לדלת העץ הגדולה בכניסה לביתנו ומציצה מהחור. חושך בחוץ, ובקושי רואים משהו אבל אני לא צריכה את חוש הראייה בשביל לדעת מי זה. אני מרגישה את זה, חד וברור.
דרור.
אני לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את הדלת. הוא עומד שם במכנסי ג’ינס כהים וחולצת טריקו שחורה. עיני נץ עגולות בוחנות כל מילימטר בפניי, צבען הירוק זוהר באור מנורת הכניסה שלנו, עור פניו היפות מבריק. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו בג’ינס והוא נראה אפילו עוד יותר מהמם, אם זה בכלל אפשרי. הוא מסתכל עליי, מבטו חם, מתנצל, חודר לתוך עיניי הכמהות.
כל הכובד נשאב מגופי ומתחלף בצמרמורות קלילות ומענגות שחודרות לכל תא ותא בגופי, ממלאות אותי במתיקות. פתאום כל הקיום שלי מקבל משמעות מחדש. זה כאילו כל השבת ריחפתי על מאדים, נושמת אוויר מלאכותי ממסכת חמצן ועכשיו חזרתי לאטמוספירה, למקומי הטבעי, יכולה לנשום בכוחות עצמי.
"שבוע טוב שירה, אפשר?" הוא שואל בזהירות ומטה את ראשו לחלל הבית.
אני פותחת את הדלת לרווחה, לוקחת צעד אחורה ומאפשרת לו להיכנס.
 
 
ט
 
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל:
(שיר השירים ה, ד)
 
"את עדיין בבגדי שבת." הוא מצביע על השמלה שלי. "את יפה ככה."
"תודה." אני מסמיקה ומתיישבת על הספה בסלון, והוא בעקבותיי.
"למה באת?" אני שואלת. אני יודעת את התשובה, כי גם אני חשבתי על אותו דבר, אני רק רוצה לוודא.
"דאגתי לך," הוא מושיט את ידו הימנית ומלטף את לחיי. "נשמעת עצובה קצת בטלפון."
אני מרכינה את לחיי לתוך כף ידו, מתענגת על המגע. "התגעגעתי אליך." המילים יוצאות מפי בלי שאני חושבת עליהן אפילו.
"גם אני." הוא אומר. עיניו עגולות, רציניות, כאילו הוא מופתע ממה שאמר. "התגעגעתי מאוד." הוא עובר באגודלו על קו הסומק שלי. "למה לא ביקשת ממני לבוא כשדיברנו בטלפון?"
אני לא יודעת. אני מפחדת.
"לא חשבתי על זה," אני אומרת.
"זה בסדר שבאתי?" הוא שואל.
"כן, אני שמחה שאתה כאן." שפתיי מתעקלות לחיוך ביישני. "תודה שעשית את כל הדרך מתל-אביב." אני לא מצליחה להוריד ממנו את העיניים, הוא כל-כך יפה...
"העונג כולו שלי," הוא מחייך בחזרה. "איך את מרגישה?" הוא שואל, עיניו מלאות אכפתיות ודאגה.
"לא משהו," אני מודה. "לא כל יום אני הורסת לאחותי את החיים." אני משתפת אותו במחשבותיי. זה לא חדש, האמון שיש לי בו, אבל אני עדיין מופתעת מזה. אנחנו יושבים קרובים זה לזה על הספה, וגם זה נראה לי רחוק מדי. אני מוצאת את עצמי מניחה עליו את הראש. הוא מאמץ אותי אליו ברצון, מחבק אותי חזק.
"ששש... די." הוא לוחש לי באוזן, "לא הרסת לה את החיים. את כל-כך טובה... טובה מדי. זה מה שמדהים אותי אצלך," הוא לוחש את המשפט האחרון בטון מלא השתאות, ומעביר בי רעד.
"היא סילקה אותי מהבית שלה." אני אומרת, מתעצבת על הזיכרון הקשה.
"היא תירגע," הוא אומר. "תפסיקי לחשוב על זה." הוא מסרק את שערי הסתור באצבעותיו, מעסה בציפורניו את הקרקפת, ומעביר זרמי שלווה לכל אורך גופי. אני בטוחה שלתרופת הרגעה כימית, חזקה ככל שתהיה, אין את אותו אפקט.
"מממ... זה נעים." אני עוצמת את עיניי. הוא נותן לי נשיקה עדינה וממושכת על קדקוד הראש. אנחנו יושבים ככה, שניות, דקות... איבדתי את תחושת הזמן. אני פותחת את עיניי ומסתכלת עליו מלמטה, הוא בוהה בי, מבטו מלא השתאות. הוא כל-כך משקיע בי, אני רוצה להחזיר לו.
"בכלל לא שאלתי אותך איך הייתה לך שבת. הייתי מרוכזת רק בעצמי ובבעיות שלי, זה לא בסדר." אני מתנצלת.
הוא מחייך. "הכול היה רגיל, לא משהו מיוחד. הלכתי לגלוש, היו גלים מעולים."
"אתה גולש?" אני מופתעת.
"כן, אני אוהב את הים." הוא אומר בקול חולמני.
"בגלל זה אתה גר בתל-אביב?" אני שואלת.
"גם. בעיקר. זה נותן לי את החופש שאני צריך."
"החופש מהדת?" אני שואלת בלחש, "בגלל זה עזבת?"
"את הדת?" הוא שואל ברוגע וממשיך להפוך את הגוף שלי לעיסה דביקה, אצבעותיו מטיילות עכשיו על הכתף ועל היד שלי, מעל לשרוול השמלה, מעסות בעדינות. "גם. זה מורכב. לא משהו שאני אוהב לדבר עליו." מבטו מתקשה. אני נאנחת.
"יום אחד תצטרך לספר לי..." אני לוחשת.
"יום אחד..." הוא לוחש.
ואנחנו יושבים ככה זמן מה. יושבים ושותקים יחד, סופגים זה את נוכחותו של זה.
 
**
 
השעה כמעט חצות, והבטן שלי מקרקרת, אבל אני ממש לא רוצה לנתק את החיבור הממכר הזה בינינו. אני נזכרת שאפילו לא הצעתי לו משהו לשתות מהרגע שהוא הגיע. אני קמה בבת אחת.
"מה אפשר להביא לך לשתות?" אני שואלת.
"כבר קניתי קפה בדרך, תודה," הוא אומר. "מה שמזכיר לי, הבאתי לך את זה," הוא מושיט לי שקית שבכלל לא שמתי לב שהוא נכנס איתה, ובתוכה עוגיות מקרון בכל צבעי הקשת. "זה ממאפייה כשרה, כמובן, אז בלי ייסורי מצפון," הוא אומר בסרקסטיות.
"עוד פעם המילה הזאת," אני מגלגלת את עיניי. "אני חושבת שהחלפת את הדת במצפון, או שהמצפון זה בעצם הדת שלך. אתה יותר אובססיבי אליו מכל דבר אחר." אני אומרת.
"הלוואי, אני עדיין לא באמת בטוח שיש לי אחד כזה, אבל אולי זאת את שעוררת אותו, מי יודע." הוא אומר משועשע. אני מתעלמת. הוא באמת חושב שאין לו מצפון? הוא דואג לי יותר משאני דואגת לעצמי, הוא אפילו עוד לא נישק אותי היום. אני מסתכלת בעוגיות, הם מזכירות לי את זר הצבעונים שהוא שלח לי.
"יש לך קטע עם צבעוני." אני אומרת.
הוא צוחק, "ריקה משפיעה עליי, היא משוגעת על עיצוב צבעוני צועק."
"אתם גרים יחד, אתה ואחותך?" אני שואלת.
"באותה קומה בשתי דירות נפרדות. אבל היא עיצבה לי את הדירה." הוא אומר בנונשלנטיות. "אף על פי שהייתי חייב להגביל אותה."
"טוב, בכל אופן אני לא יכולה לאכול אותם..." אני לוחשת.
"את לא אוהבת מקרוּנים?" הוא שואל.
"אני כן, אבל אני לא יכולה." אני אומרת.
"את צריכה לאכול משהו. את רוצה שאני אקנה לך משהו אחר?"
לא לא לא... הוא מטפל בי יותר מדי, זה כבר כמעט מטריד.
"ממש לא..." אני מרגישה ממש מטופשת אבל... "פשוט עוד לא עשיתי הבדלה אחרי שיצאה שבת אז אסור לי לאכול." אני לוחשת.
הוא מרים גבה. "אוקי, את רוצה שאני אעשה לך?"
אני צוחקת. "זה לא יהיה לך מוזר? מתי בפעם האחרונה עשית הבדלה?"
הוא שוקל לרגע את שאלתי, "האמת היא שאף פעם לא יצא לי לעשות לאחרים, אז אולי אני בכלל לא יודע."
לי, לעומת זאת, יצא כבר הרבה פעמים לעשות לעצמי, כשאבא לא בבית. אני פותחת את עיניי בהתלהבות. "משהו שאני יודעת לעשות ואתה לא? אני חושבת שאני אעשה לנו הבדלה אחרי הכול." ואני ניגשת למטבח להכין את הנר והבשמים. הוא עוקב אחריי במבט מאותגר, זה גורם לי להרגיש חזקה. אני פותחת בקבוק ליקר דובדבנים שאני מוצאת במזווה. אני מתחילה לדקלם את נוסח ההבדלה ופתאום קצת מתביישת. והוא מחכה ומקשיב בסבלנות, לא מסיר את עיניו ממני. מבטו עגול, מהופנט. אני מברכת "בורא מיני בשמים." ומושיטה לו את כלי הבשמים שלנו עם תבלין הציפורן להריח. הוא מתעלם ממני ופתאום מקרב את אפו אל הנקודה שמאחורי האוזן שלי ושואף עמוק.
"מממממ..." הוא עוצם את עיניו מתענג על הריח. אני מרגישה את פניי מתלהטות ומניחה שצבען תואם כרגע לזה של ליקר הדובדבנים. אני ממשיכה את הברכות, בקושי מצליחה להתרכז. אני לוגמת מהכוס והוא לוקח אותה ממני, שותה חצי, וממה שנשאר שופך מעט על תחתית הגביע ומדליק את הנוזל האלכוהולי באש שבנר ההבדלה, יוצר מעין מדורה קטנה. אני בוהה באש ואז מסתכלת אליו כלא מבינה.
"ככה אני זוכר שסבא שלי היה עושה. תראי כמה שהאש יפה. אני יכול להסתכל על זה שעות." הוא אומר מלא במחשבות, מרוכז באש המרקדת עד שכל האלכוהול מהליקר מתאדה והיא נעלמת.
הוא מתאפס. "ועכשיו..." הוא מושיט לי את שקית העוגיות. "שבוע טוב!" הוא נותן לי נשיקה עדינה על המצח. אני רוצה עוד, שינשק אותי על השפתיים. הוא כל-כך מרוסן, מכבד אותי באופן מוזגם, זה מעצבן.
"קדימה, תאכלי." הוא מחייך אליי ואני עדיין בוהה בו. "אני אתחיל להיעלב אם לא תתחילי לאכול, את רוצה שאני אאכיל אותך?" הוא לוקח עוגייה ומקרב לי לפה.
עד כאן!
"זה בסדר, אני ילדה גדולה." אני רוטנת ולוקחת ביס מהעוגייה הוורודה. טעים. הוא מסתכל עליי לועסת את העוגייה מרותק, וארשת פניו נרגעת. אם זה כל-כך משמח אותו... הוא מסתכל על בקבוק הליקר האדום. "אני יכול להישאר פה? יש לי מחר פגישות בעיר," הוא שואל בקול תמים. אני מסמיקה ומשפילה את מבטי.
"זה בסדר, אני אחזור הביתה. היה חוצפה מצדי לשאול." הוא מתנצל.
"אני רוצה שתישאר." אני מודה. הוא מביט בי, מחכה להסבר. אני שותקת, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת מה להגיד. הוא מתקרב אליי, מחבק אותי. "את יכולה לסמוך עליי," הוא לוחש, "אני לא אעשה שום דבר שאת לא רוצה."
"אני יודעת." אני לוחשת לתוך חזהו, מריחה את ריחו השמימי. אני יכולה לשמוע את דפיקות הלב שלו. "אני סומכת עלייך יותר משאני סומכת על עצמי." הוא מחבק אותי חזק יותר, כמעט מועך אותי. "תישאר איתי." אני מפצירה בו, כמעט מצווה עליו. אני מרגישה את החיוך שלו, הגוף שלו רפוי יותר פתאום.
פתאום עולה לי רעיון. "רוצה לראות סרט?" אני מציעה בהתלהבות, מנסה להאיר את האווירה בינינו. הוא מרחיק את ראשו כך שיוכל לראות את פניי ומחייך את חיוך הגומות שלו. "כן, בטח." הוא נותן לי נשיקה במצח. אני לוקחת את ידו ומובילה אותו אל פינת הטלוויזיה. אני פותחת את מגירת ה-DVD ומראה לו.
"אין לנו הרבה סרטים, אבל אולי תמצא פה משהו שתאהב." אני אומרת. הוא בוחן את הסרטים, יש כמה קאלט ישראלים שחשבתי שהוא בטח יבחר אחד מהם. המחשבה גורמת לי אי-נוחות כי ברוב הסרטים הישראלים הקטעים הגסים ממש מביכים. אבל הוא מוציא דווקא את הסרט "הנסיכה הקסומה".
"שמעתי על זה אבל אף פעם לא ראיתי," הוא אומר.
"באמת לא ראית? זה סרט מעולה! ראיתי אותו מלא פעמים וזה אף פעם לא נמאס. קדימה בוא נשים את זה." אני מחייכת והמבט שלו משקף בדיוק את שלי.
אני מכבה את האור ואנחנו מתיישבים על ספת הפוטון הנוחה שהייתה פעם בחדר של אודליה. השעה מאוחרת, מאוד מאוחרת, אני חושבת שמחר אני אמורה לפתוח את החנות, הגוף שלי עייף אבל הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה להתכרבל בזרועותיו של דרור, וזה מה שאני עושה. אני עדיין לבושה בשמלת השבת הקיצית שלי. רוח ירושלמית של ערב נושבת מהחלון והעור שלי הופך לעור של ברווז, למרות חום הגוף הנעים של דרור, שעוטף אותי. כאשר אנחנו מגיעים לסצנה הארוכה והמשעשעת של קרב האבירים אני כבר כמעט ישנה. דרור מוריד אותי מעליו בעדינות קיצונית, כאילו אני אגרטל זכוכית דק, קם באלגנטיות מרשימה, לוחץ על כפתור ההשהיה בשלט וחוזר אחרי כמה דקות עם שמיכה מהחדר שלי. הוא חוזר לכרבל אותי בזרועותיו, מעסה אותי בגב באצבעותיו בתנועות מעגליות מחשמלות.
בתחושה המתוקה הזאת, הסוריאליסטית הזאת, אני שוקעת בשינה עמוקה ומתוקה.
 
**
 
...אנחנו מתנשקים, מתנשקים חזק, כמעט באלימות. השפתיים שלי בולעות את שלו, שלו בולעות את שלי. הלשונות שלנו מסולסלות זו בזו, טועמות, מרטיבות, נדחפות עמוק עד לגרון. השיניים שלנו נוקשות אלה באלה, מכאיבות, דורשות עוד... ועוד...
אני מתעוררת בבת אחת, לבי הולם בקצב מהיר ואני מתנשפת מעוצמת התשוקה שפרצה בי. אני בזרועותיו של דרור, חם לי, יותר מדי חם לי, המצח שלי לח מזיעה.
"הכול בסדר?" הקול שלו נשמע כמו מנגינה רכה בתוך סופת ברקים.
אני לוקחת רגע כדי להתאפס. אנחנו עדיין בפינת טלוויזיה, הסרט נגמר, אני עם דרור. הוא לא ישן.
"כן," אני עונה בביישנות, "חלמתי חלום. למה אתה לא ישן?" אני שואלת.
"אני אוהב להסתכל עלייך ישנה," הוא מודה. "על מה חלמת?"
אני מסמיקה מהגילוי שלו ואז עוד יותר כשאני נזכרת בחלום. לא רציתי להתעורר.
"לא תגלי לי?" הוא מסובב את פניי כדי להביט בי.
"זה קצת מביך..." אני לוחשת בישנוניות ומסיטה את מבטי בחזרה למטה אל ברכיו, "חלמתי עליך."
הוא מחבק אותי אליו חזק יותר, אני לא רואה את פניו אבל אני מרגישה את חיוכו.
"טוב מאוד." הוא אומר בנימה של בוס שמאשר את התוצרים של העובדים שלו, "מה עשיתי בחלום?"
"מה השעה? אתה לא עייף?" אני מנסה להתחמק.
"כמעט שלוש בלילה, מה חלמת?" הוא שואל שוב.
"לא משנה..." זה כבר יותר מדי...
הוא משחרר את ידו מאחורי צווארי ולוכד את פניי בשתי כפות ידיו, מכריח אותי להסתכל לו בעיניים.
"תגידי לי," הוא מצווה.
"לא," אני מתעקשת, "זה מביך מדי..."
"אל תתביישי ממני," הוא פוקד. "אם לא תגלי לי אני אצטרך להוציא את זה ממך בעינויים."
"אתה כבר מענה אותי מספיק." אתה לא מנשק אותי!
"אני מענה אותך?" הוא מגחך, "איך בדיוק?"
וזהו. הריסון שלו, האיפוק שלו, המילים שלו, המבט ההורס שלו והשליטה שלו מוציאים אותי מדעתי. אני לא יכולה לחכות יותר. כמו נווד מורעב, אני מצמידה את שפתיי לשפתיו באופן מאוד לא נשי, ומגשימה לעצמי את החלום.
 
**
 
אשמורת לילה אחרונה מאחורינו, רסיסי לילה ממלאים את החדר וריח של טל באוויר. אנחנו מתנשקים ומתנשקים על ספת הפוטון פרק זמן שנראה לי כשעות ארוכות, אני מרגישה שזה יכול להימשך לעד. שפתיו של דרור כובשות את שלי, מחזירות לי תשוקה ורצון והזדקקות בדיוק באותה המידה. זה מרפא.
השחר מפציע, ציוצי הציפורים כמו מלווים את מהות הקיום שלנו במנגינת רקע עליזה. גופי רועד תחת מגע ידיו האוחזות בגבי, מקרבות אותי אליו. אני מרגישה איך כל שדי לבי מתרחקים ומסתלקים. אין שום דבר אחר בעולם עכשיו. אני מפסיקה לחשוש, אני מפסיקה לחשוב, אני מתחילה לחיות.
ידיי מוצאות את דרכן אל גבו העליון מעל לחולצתו, אל כתפיו החזקות העשויות לתלפיות, קימורי אבנים בשרשרת, משמשות לי כחומת מגן. נשימותינו ושאיפותינו מתמזגות. בתנועה מהירה אחת דרור מכופף אותי אל הספה, כך שראשי נח על הקצה, והוא מעליי. הוא מנתק את שפתיו ממני, מטה למטה את סנטרו ומדביק את מצחו אל מצחי. המבט שלו ערפילי, מלא תשוקה. הסחרור שאני מרגישה משתקף בעיניים שלו.
"שירה, מה את עושה לי..." הוא לוחש לי, קולו מלא הערצה.
המילים שלו פורקות אותי, ממלאות אותי בכוחות-על שלא ידעתי שקיימים. אף פעם לא הרגשתי כל-כך חזקה ועוצמתית כמו עכשיו. אני מצמידה את שפתיי לשפתיו ומנשקת אותו עד שאין לי אוויר ואני נעצרת. אחרי כמה רגעים הוא חוזר לנשק אותי, עכשיו בעדינות, באטיות. הוא סוגר את שפתיו על קצה שפתי התחתונה ומטייל איתן לאורך כל שפתיי כמו בשבילי גן סודי. שפתיי פסוקות קמעה, סופגות את התחושה. שפתיו מגששות, מלטפות כל מילימטר משפתיי שלב אחר שלב... הן מפיקות סם מרפא וממכר שחודר לכל תא בגופי.
מתוך ייקום אחר אני מרגישה אותו מיישר את רגליי לשכיבה מלאה על הספה. הוא נשכב צמוד אליי, מושך את השמיכה שלי מעלינו. אני מעבירה את ראשי מיד מהספה אל חזהו, קרוב ללבו, המקום היחיד שאני רוצה להיות בו עכשיו.
"תשני, ילדה יפה," הוא לוחש לי באוזן ומערסל אותי אליו.
 
**
 
אני מתעוררת לבית של בוקר, מואר באור מסנוור שמכאיב לי בעיניים ועטופה בדרור שדה. הוא ישן. ארשת פניו צעירה, שלווה, נטולת מחשבות. לא אופיינית לו. אני חושבת בעצב שהוא תמיד כל-כך מלא דאגות, והוא רק בן עשרים ושש. מה השעה? אני מציצה בשעון. 10:09.
שיט!!!
הייתי אמורה לפתוח את החנות בעשר. אני קמה בבת אחת מהספה, משתדלת לא להעיר את דרור ועפה לאמבטיה, אני לא אצליח להתקלח היום. בזמן שיא של שמונה דקות אני כבר אחרי שטיפת פנים, מי-פה ולבושה בחצאית שמנת וחולצה לבנה עם שרוול קצר שלקחתי מהארון של אודליה באקראי. זה יצטרך להספיק.
אני יורדת בחזרה למטה תוך כדי שאני מסרקת את השיער באצבעות ואני שומעת את דרור מדבר בטלפון.
"שתים עשרה וחצי בממילא... בדיוק... פגישה על ארוחת צהריים." הוא אומר בטון כריזמטי, שום דבר בקולו לא דומה לדרור שישנתי איתו בלילה. "ותדאגי למסעדה הכי יוקרתית באזור, אני לא רוצה להפסיד אותו." הוא קולט אותי מגיעה מולו פתאום "ביי." הוא זורק לתוך האפרכסת בלי להסיר ממני את העיניים.
"בוקר טוב למלאכית בלבן." הוא מחייך חיוך של מיליון דולר, הוא נראה מהמם.
"בוקר טוב." אני מחייכת בחזרה. "אני מאחרת בטירוף, הנה המפתחות." אני זורקת לו את הצרור, "אני אדבר איתך אחר כך." ולפני שאני אעשה משהו שאני אתחרט עליו אני כבר בדלת בהליכה סופר-מהירה לכיוון החנות במושבה, ועוד רואה אותו מסתכל עליי במבט משועשע.
למזלי הספקים של הכיפות עוד לא הגיעו, אז לא תהיה פדיחה עם אבא, ויש סיכוי שהוא לא ידע שאיחרתי. זו הפעם הראשונה שזה קורה לי. דרור הזה משבש לי את המחשבה, אני חייבת להתרכז. הבטחתי לאבא שהחנות עליי בזמן שהוא בניו-יורק, והדבר האחרון שאני צריכה זה לאכזב אותו. מספיק כל העניין עם רינה ומספיק הכנסתי גבר הביתה בלי ידיעתו. תוך כדי פתיחת קופה אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת בנשיקה הפראית שלנו בסוף הלילה.
"את שומעת אותי? הלו?" אני שומעת פתאום.
"כן, איך אפשר לעזור?" אני שואלת לקוח שאפילו לא שמתי לב שנכנס לחנות.
"שאלתי כמה זה עולה." הוא אומר מצביע על סט פמוטים. אני ניגשת לעזור לו.
פוקוס, שירה. פוקוס.
 
**
 
כעבור שעה מגיע ספק הכיפות שלנו ואני מכינה עבורו את התשלום. תוך כדי שאני מדברת איתו אני מבחינה בתזוזה מרוחקת מהכניסה ועוצרת. אורח מוכר נכנס לחנות ונשימתי נעתקת. הוא לבוש חליפה כחולה כהה, חולצה תכלת בהירה מכופתרת ועניבה כחולה מבריקה עם טקסטורת נקודות עדינות קשורה באופן מושלם לצווארו. הוא מגולח, שערו הכהה מסורק לאחור. עיניו הבהירות, שנראות עכשיו קצת יותר כחולות מירוקות, תואמות לבגדיו. הוא נראה כמו מנכ"ל מסרט הוליוודי. מתי הוא הספיק? לא ראיתי אותו מכניס בגדים הביתה...
"בוקר טוב." הוא אומר לי ברכות, בלי להסיר את עיניו ממני, "הבאתי לך שוקו וקרואסון שוקולד, תיארתי לעצמי שבטח לא הספקת." הוא מניח את הכוס ואת שקית הנייר על דלפק הזכוכית. הוא מפנק אותי יותר מדי ואני לא עושה כלום, אני מרגישה לא בנוח אבל החיוך שלו כל-כך שובה שהמחשבות האלה נדחקות הצדה. אני מסמיקה. אנחנו ליד אנשים, כמה מביך.
"תודה." אני אומרת בנימוס, מנסה לא לחשוף את החיוך המטופש שעומד לפרוץ החוצה.
הוא מסתכל סביב. "אז זאת החנות המדוברת..." הוא אומר "יפה. מתאים לך." אני עוקבת אחרי תנועותיו, מרגישה חשופה בטריטוריה של עצמי. מה יחשבו עליי?
"אני ממהר." הספק של הכיפות מפציר בי ואני חוזרת מיד לסגור את התשלום ומשחררת אותו. דרור מחכה בסבלנות עד שהוא יוצא ומושיט לי את המפתח, "התקלחתי אצלך, אני מקווה שזה בסדר."
"הבאת בגדים?" אני מצביעה על החליפה.
"כן, לא ידעתי אם אני אחזור אתמול, ובאמת לא חזרתי." הוא חושף את שיניו המושלמות בחיוך ערמומי של ילד-רע-מהעשירון-העליון. אני משפילה מבט.
"אז היה לך ברור שאני אתן לך להישאר איתי..." אני לוחשת. אני מרגישה פתאום זולה. קצת מנוצלת. ארשת פניו משתנה בבת אחת לחרדה. "לא היה לי ברור שום דבר, מה העניין?" אני ממשיכה להביט למטה בדלפק הזכוכית השקופה.
"מה קרה?" הוא שואל שוב, הפעם בטון אסרטיבי, מצווה עליי לדבר. הוא מסתכל סביב לוודא שאין אף אחד. "חשבתי שרצית שאשאר." הוא לוחש בקול. בחכמתו הרבה הוא לא נוגע בי.
"כן... רציתי." הקול שלי קצת נסער. "אני לא יודעת מה קרה לי, לא הייתי צריכה לעשות לנו את זה." אני עדיין לא מסוגלת להסתכל עליו, אבל אני מרגישה אותו נועץ בי עיניים, בוחן אותי, מנסה לצפות את הצעד הבא שאעשה.
"חשבתי שהיה לך טוב איתי." הוא אומר, מאוכזב ועצוב.
אני מסתכלת עליו "היה לי... מדהים." אני לא מוצאת מילה מספיק טובה כדי לתאר את ההרגשה שלי, "זה לא העניין."
"אז מה הבעיה?" הוא שואל בטון רך יותר. אני שותקת.
הוא מגלגל עיניים. "שירה, אני חייב ללכת לפגישה, אבל את תצטרכי להסביר. אני לא מבין אותך." הוא אומר קצת בכעס, ואני מרגישה כמו ילדה נזופה. איך הוא לא מבין?
"אוקי. ביי, דרור." אני אומרת בקרירות, מנסה לשים מרחק ביטחון נפשי ביני לבינו, כדי שאוכל לחשוב. והוא הולך, כועס ומרוחק.
 
**
 
היום עובר לאט, אני חסרת חשק ורק חושבת מתי אראה אותו שוב. אני חייבת להבהיר לו שאנחנו לא יכולים לישון שוב יחד. אני צריכה להסביר לו שזה גורם לי להרגיש רע. ואם הוא לא יבין? אני נזכרת במבט הקר שלו כשהוא עזב את החנות הבוקר, ומרגישה כאב של ריקנות, אני לא רוצה לשאת את ההרגשה הזאת. רינה לא יצרה איתי קשר כל היום ואני לא הייתי מסוגלת להתקשר אליה. אני יודעת שהיא צריכה לבוא להחליף אותי בחמש, אחרי שאמיר חוזר מהעבודה, אז היא תצטרך להתמודד איתי, אם היא רוצה ואם לא. בשעה ארבע אני מקבלת ממנה מסרון.
רינה: אמיר מתעכב בעבודה, אני אאחר קצת.
שירה: קיבלתי, תודה.
אני תוהה אם התכניות של דרור לקחת אותי לתל-אביב עדיין רלוונטיות, יכול להיות שהוא כבר לא רוצה שום קשר איתי אחרי הבוקר. מה חשבתי לעצמי שכעסתי? אני זאת שהכניסה אותו הביתה, אני זאת שהסכימה שיישאר. הוא בא במיוחד בשבילי, כי הוא דאג לי. לא הגיע לו שאתנהג אליו ככה.
"שלום," גבר מבוגר בזקן לבן ארוך וחליפה קורא לעברי וקוטע את מחשבותיי. כיפה סרוגה שחורה גדולה לראשו החצי קירח, הוא מוכר לי ואני לא מצליחה לזכור מאיפה.
"שלום, איך אפשר לעזור לך, אדוני?" אני שואלת בנימוס. הוא מביט בי ארוכות בעיניים אפורות גדולות, כאילו מנסה לפענח מי אני. מאיפה אני מכירה אותו?
"אני מחפש את גברת רינה וייס, אמרו לי שהיא צריכה להיות פה."
"היא תגיע יותר מאוחר, מי אדוני?"
"צבי ברמן, חבר טוב." הוא עונה "את אחותה, אני מבין."
"כן." אני מאמצת את המוח ומנסה להיזכר מאיפה לעזאזל הוא מוכר לי.
"תוכלי למסור לה שחיפשתי אותה? הנה," הוא מוציא מכיסו כרטיס ביקור, "אני משאיר כאן כרטיס למקרה שאבד לה מספר הטלפון שלי." עיניו חמות וכריזמטיות אך יש גוון חשוד בקולו. הוא מניח את הכרטיס על שולחן הזכוכית וממשיך להביט בי.
"כן, בטח, אין בעיה." אני חותמת את השיחה, משהו בנוכחות שלו כאן לבד איתי בחנות גורם לי להרגיש לא בנוח. אני מסתובבת אל המגירה כדי להכניס את הכרטיס ביקור שלו. הוא עדיין לא הולך. אני מסתובבת בחזרה והוא ממשיך להביט בי.
"את יודעת איך היא מסתדרת?" הוא שואל אותי בטון שמסגיר שיש סיבה לשאלתו. יכול להיות שהוא יודע משהו? למה אני לא מצליחה להיזכר מי זה? ולמה הוא שואל אותי את זה?
"ברוך ה’, מצוין." אני מגמגמת קצת. "אני אמסור לה את ההודעה שלך, ברשותך אני צריכה לסדר פה כמה דברים..."
"בהחלט," הוא מניד את ראשו בנימוס. "דרישת שלום חמה לרינה ולאמיר," הוא אומר ויוצא.
אני מציצה בכרטיס הביקור.
הרב צבי ברמן
ראש הישיבה הגבוהה מעלה צדק
הישיבה שאמיר למד בה?
מוזר. מעניין מה הוא רצה? משום מה לא הייתי רוצה שהוא יבוא להפתיע את רינה בחנות עוד מעט כשהיא תבוא. משהו בדיבורו היה חשוד. אני קולטת שאין לי עוד הרבה זמן עד שרינה תבוא להחליף אותי אז אני ממהרת לספור את הקופה. רעש מכיוון הדלת מבהיל אותי.
הוא כאן.
אני לוקחת רגע לעכל את הנוכחות שלו. איך זה שכל פעם שהוא מגיע אני מרגישה כמה ריקה הייתי בלעדיו? הוא נראה בדיוק כמו בבוקר ועדיין מפתיע אותי כמה הוא יפה. חולצה תכלת מכופתרת, מכנסי חליפת מנהלים, העניבה והז’קט ירדו. עיניים ירוקות-כחולות מהפנטות. קווצות משערו השחור השתחררו מהסירוק של הבוקר וקופצות בעדינות על מצחו. מתחשק לי לשלוח את היד ולגעת בהן.
"שלום, שירה," הוא מתקרב אליי, פניו רציניות.
"שלום," אני מסתכלת עליו מלמטה. "איך הייתה הפגישה?" אני שואלת.
"בסדר גמור." הוא עונה בחוסר עניין. "את עדיין מדברת איתי?" הוא שואל. פגעתי בו, איך יכולתי?
"כן. אני מצטערת על הבוקר. אני לא יודעת למה התנהגתי ככה, אני קצת מבולבלת. אתה לא צריך לסבול את זה ממני," אני כמעט מתחננת. הוא מסתכל אליי בעיניים גדולות ומלאות רגש. ושוב זה שם, המשיכה העזה בינינו, חוטי חשמל חזקים נמתחים בינינו ומושכים אותנו זה לזה בכוח מגנטי רב עוצמה, משוועים לחיבור.
"הבהלת אותי," הוא אומר בלי להסיר את עיניו ממני. "אז את עדיין באה איתי לתל אביב?" ארשת פניו רצינית.
אני מחייכת, אני רוצה שגם הוא יחייך, אני רוצה לראות את הגומות. "תיתן לי לנהוג?"
והגומות מופיעות, ממיסות אותי. "תלוי אם תהיי ילדה טובה." הוא אומר בקול ערמומי.
"ממתי אני לא ילדה טובה?" אני אומרת בילדותיות.
"אני יכול לחשוב על כמה פעמים שייבשת אותי." הוא אומר. "לא עונה לשאלות שלי. לא עושה מה שאני אומר לך..." אני מכווצת את עיניי ומסתכלת על היצור השתלטן שעומד מולי. הוא חושב שאני עובדת שלו או משהו?
"קדימה, אפשר ללכת?" הוא מתעלם ממני ומחייך.
אני נדבקת בחיוך שלו. "כמה דקות. רינה אחותי אמרה שהיא תאחר קצת, ואני צריכה לסדר לה את המחסן." אני אומרת וניגשת לעבודה.
"אפשר לעזור?" הוא שואל כשהוא רואה אותי סוחבת ארגז של חנוכיות.
"לא, זה בסדר, אני מסתדרת." אני אומרת, אבל זה לא עוזר, הוא לוקח ממני את הארגז ונכנס בדלת האחורית למחסן. אני בעקבותיו, שוב עצבנית. "דרור, אתה לא צריך לעשות את זה, אתה מתייחס אליי כמו נכה, זה מעצבן אותי." אני נוזפת בו. למה הוא לא יכול לכבד בקשה אחת פשוטה שלי?
הוא מניח את הארגז על הרצפה במחסן הקטן והצפוף ומסתובב אליי. "את רואה? בדיוק על זה אני מדבר. את כל-כך עקשנית! תלמדי לקבל עזרה, אני נהנה לדאוג לך." הוא אומר בנחרצות ומתקרב אליי תוך כדי שהוא מדבר. שפתיו מתעקלות לגרד באפו, אני קופאת במקומי, עיניי על שפתיו, מהופנטת. ואולי זה החדר הסגור והצפוף, ואולי זה המתח שהייתי שרויה בו כל היום בעקבות הבוקר, ואולי זה פשוט הוא, שכל-כך טוב אליי, מגונן עליי, ואני פשוט כבר לא כועסת עליו יותר. הוא מרים את ידו ומעביר את אגודלו על שפתי התחתונה. מבטו עז, נמרץ, מרוכז. אני רוצה להשליך את עצמי עליו אבל מתאפקת ובמקום זה אני מצמידה את ראשי לחזהו, ידיי מקיפות את גבו. אני נכנעת למאבק הקשה בחוטי המשיכה שמושכים בינינו בלי הפסקה, שואפת את ריחו הממסטל. הוא טומן את ראשו בשיערי ולוקח שאיפה עמוקה.
"מה אני אעשה איתך..." הוא לוחש.
"תחבק אותי, התגעגעתי אלייך היום." אני שוברת את כל המחסומים. הוא עוטף אותי בידיו ומחבק אותי אליו חזק, שניות עוברות, דקות. אני עוצמת עיניים, מתמכרת לתחושת הביטחון המתוקה.
"שירה???"
רינה עומדת בפתח המחסן. מבט מזועזע בעיניה.
 
 
י
 
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל-כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:
(שיר השירים א, ד)
 
אנחנו משתחררים זה מזה בתוך אלפית השנייה.
למה אני כל-כך טיפשה? למה? אני רוצה לברוח.
"היי רינה," אני אומרת בבהלה, "תכירי, זה דרור, הוא עוזר לי עם הארגזים של הסחורה. אנחנו כבר הולכים."
דרור עוטה על עצמו ארשת פנים מקצועית. "נעים מאוד רינה," הוא מניד בראשו בטבעיות כאילו לא קרה שום דבר חריג. איך לעזאזל הוא עושה את זה?
"נעים מאוד דרור, לא ידעתי שיש לשירה... חבר." היא אומרת בעוקצנות תוך כדי שהיא בוחנת אותו בחשדנות ואז עיניה עוברות על תיק המנהלים של דרור שמונח על הרצפה. השם שלו רקום עליו. "עורך דין דרור שדה?" היא אומרת בלחישת הלם. "מאיפה אתם מכירים?"
אני רוצה שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותי.
דרור מחייך אליה את חיוך הנימוסים המאופק שלו, כאילו הוא בפגישת עסקים שגרתית, "תסלחי לי רינה, אני מתאר לעצמי שהמצב לא נוח בשבילך כמו שהוא לא נוח בשבילנו. שירה ואני מכירים מהפגישה שנקבעה בינינו לפני כמה חודשים על ידך." לוקח לה זמן לפרש את מילותיו, שנאמרות בביטחון מוחלט, במנה מתאימה של רגישות. היא מסיטה את המבט אליי ואז שוב אליו. "אני עורך דין שדה, חבר של נעה מלימודי המשפטים." הוא מסביר באותו טון רשמי.
עיניה של רינה נפערות באימה וננעצות בי. אם מבט היה יכול להרוג... "את סיפרת לו?" היא מסננת בהיסטריה. אני קופאת במקומי, איבדתי את היכולת לדבר. דרור, לעומת זאת, לא מאבד את השליטה במצב לרגע.
"רינה, היחסים בין שירה לביני לא קשורים אלייך עכשיו, אני הבנתי מנעה שהחלטת לבטל את התהליך והוא אכן הופסק," הוא מרגיע אותה.
רינה מנידה בראשה "הבנתי." היא אומרת. אני מכירה את הטון הזה, ברור שהיא כועסת. דרור מניד בראשו ומעביר את המבט שלו אליי. "שירה, יש עוד משהו שאוכל לעזור פה לפני הנסיעה?" הוא אומר בחביבות.
"לא. סיימנו." אני מצליחה סוף סוף לדבר. "השארתי לך פתק על הקופה עם ההזמנות שצריך להכין." אני מגמגמת חצי בקול, לא בטוח שהיא הבינה אותי. רינה לא יודעת מה לעשות עם עצמה. היא עוקבת אחרי דרור שיוצא באלגנטיות מהמחסן אל חלל החנות. אני ממהרת בעקבותיו, לפני שהיא תספיק להגיד לי משהו.
"להתראות רינה, היה נעים להכיר אותך." הוא אומר בנימוס ומסמן לי לצאת. רינה מנידה בראשה, עדיין בהלם, ואנחנו מחוץ לחנות.
 
ברכב המנהלים שלו שחונה מחוץ לחנות אני חוגרת את עצמי במהירות שיא ואנחנו מתמזגים בעומסי התנועה הכבדים של שעת אחר הצהריים. אני מביטה מהחלון אל צדי הכביש, שמחה שלפחות הזכוכיות שחורות מבחוץ ורוב הסיכויים שלא יזהו אותי. דרור מרוכז בנסיעה, ארשת פניו לא מסגירה דבר. הוא מושיט את ידו הימנית ולוחץ את כף ידי שמונחת על הרגל. הוא מלטף את מפרקיי באצבעותיו.
"את בסדר?" הוא שואל אחרי כמה דקות.
"לא." אני לוחשת. "אני לא מאמינה שהייתי כל-כך חסרת אחריות. שוב."
"גם אני," הוא נאנח. "זה לא מקצועי מצדי."
"אתה לא אשם בכלום." אני מסתכלת עליו, בוחנת את הפרופיל שלו. אף סולד, סנטר מדויק, בולט, קו לסת מושלם, קדקוד ראש גבוה, צופה על בלורית שחורה שגולשת על מצחו. הוא שותק. "טכנית," אני מוסיפה "היחסים המקצועיים בינך לביני הסתיימו ברגע שהיא החליטה לבטל, אז לא עשית שום דבר לא מקצועי," מקווה שזה ירגיע אותו. הוא ממשיך ללחוץ לי את כף היד.
"יכול להיות שאת צודקת," הוא אומר ואז פתאום הפה שלו נפתח לחיוך רחב, "זה היה בהחלט משעשע, מה שקרה שם."
אני מרשה לעצמי לצחוק, גם ככה אין כבר מה לעשות. "רינה נראתה כאילו היא הולכת להתפוצץ."
הוא פולט קול צחוק קצר. "כן, זה בהחלט לא משהו שהיא ציפתה לו, אני משער."
"תודה שהיית נחמד לרינה." אני מרגישה צורך להודות לו על זה שהוא הציל אותי כשנכנסתי לשוק.
"ברור." הוא אומר.
"אפשר לשאול אותך משהו?" אני שואלת בהיסוס.
"בטח." הוא אומר ברוך.
"כשאמרת לרינה... ‘היחסים שלנו’. למה התכוונת?" אני קצת רועדת, אבל השאלה הזאת הטרידה אותי כל השבת.
"מה זאת אומרת?" הוא לא מבין.
"מה אנחנו?" אני שואלת בקול קטן.
הוא שוקל לרגע את שאלתי. "לא חשבתי על זה, את מחפשת הגדרה בעצם?"
"זה לא כל-כך דחוף עכשיו," אני מנסה לשחרר. "פשוט אני מבולבלת..." אני מגמגמת עכשיו קצת יותר מדי, לא מוצאת את המילים. "אני מצטערת, אין לי ניסיון בזה. אני פשוט לא יודעת מה אני אמורה לעשות. מה אני אמורה להגיד עכשיו לאבא שלי אחרי שרינה בטח תספר לו?"
הוא מקשיב בתשומת לב מרובה למה שאני אומרת, תוך כדי שהוא מאיץ בכביש 1 ירושלים-תל-אביב. "את לא אמורה לעשות שום דבר, אין בזה חוקים." הוא אומר. "את צריכה להקשיב למה שנכון בשבילך... ללכת בעקבות הלב שלך." הוא מגחך פתאום למשמע דבריו.
"מה?" אני שואלת בחיוך.
"ריקה תמיד אומרת את הקלישאה הזאת, לא חשבתי שאני אצטט אותה." הוא מסביר ואני שמחה לשמוע אותו מדבר על אחותו. עוד פרט על חייו.
"אוקי, אם ריקה אומרת אז היא בטח צודקת." אני אומרת בחיוך. "נשמע שאתם מאוד קרובים."
"כן. ריקה היא משהו מיוחד." ניצוץ עולה בעיניו כשהוא מדבר עליה.
"אני אראה אותה היום?"
הוא נראה מופתע. "את רוצה לפגוש אותה?"
"אתה הכרת את אחותי, אני חושבת שזה יהיה צודק שגם אני אכיר את אחותך." וחוץ מזה אולי ככה אני אכיר אותך יותר. "אני סקרנית לראות מי הדמות מאחורי הסיפורים."
"אוקי, אולי." הוא מחייך.
"סיפרת לה עליי?" אני שואלת, סקרנית פתאום.
"כן." הוא אומר בהיסוס. "אני מספר לריקה הכול."
"מה סיפרת?" אני שואלת והוא מתכווץ במקומו, מנסה להסוות את האי-נוחות שלו.
"סיפרתי לה על הפגישה, ואחרי. ושאני לא מצליח להוציא אותך מהראש." הוא אומר. צמרמורת חולפת בגופי. אני יודעת את כל זה, הוא הרי אמר לי, אבל זה עדיין מפתיע אותי. אני בטוחה שיש תור ארוך של בנות שהיו שמחות להחליף אותי. ולתת לו לגעת בהן הרבה יותר ממני, ובכל זאת הוא טוען שהוא לא מצליח להתרחק ממני. הוא לא אומר לי הכול, אבל אני לא רוצה ללחוץ אז אני לא שואלת.
"זה טוב שיש לך אותה, אני לא העזתי לספר עלייך לאף אחד," אני מודה. "אפילו לא למיכל. אני מפחדת שאם אני אדבר עלייך זה יהרוס את זה."
"טוב, עכשיו רינה כבר יודעת שאנחנו יחד, אז אין לך מה להסתיר יותר." הוא אומר.
אנחנו יחד? כמו חבר וחברה? כמו בני זוג למטרות מיניות בלבד? ‘יזיזים’, כמו שמיכל אומרת? אני מסתכלת מהחלון, צופה אל השדות הירוקים הפתוחים שסובבים את הכביש שקועה במחשבות. אני מעדיפה לא להתמודד עם זה עכשיו.
"על מה את חושבת?" הוא מניח את ידו על ברכי. איך הוא יודע?
"אני לא יודעת איך הקשר שלנו יראה." אני אומרת. "בכל זאת, אני דתייה וזה לא נראה טוב שאני מסתובבת עם חילוני ועוד מבוגר ממני משמעותית. אני מפחדת שאנשים יפרשו את זה לא נכון ויחשבו שאנחנו... אתה יודע..."
"תגידי לאנשים שאנחנו חברים," הוא אומר.
"זה מה שאנחנו?" אני שואלת.
"זה מה שאת רוצה שנהיה?" הוא עונה בשאלה.
"אני רוצה להיות איתך, להכיר אותך יותר, זה כל מה שאני יודעת בשלב הזה." אני אומרת בכל הכנות.
"אוקי, גם אני. אז זה מה שזה." קולו רך, מרגיע.
"למה?" אני כבר לא יכולה להסתיר את החששות שלי.
"למה מה?" הוא אומר במבט לא מבין.
"למה אתה רוצה להיות איתי? אני לא מבינה את זה. יש בטח לפחות מאה בנות חילוניות הרבה יותר מצליחות ממני והרבה יותר... זורמות ממני שהיו שמחות להיות איתך." הקול שלי עצוב, ותוך כדי שאני מדברת אני מבינה מה באמת כל-כך מבלבל אותי אצלו.
"אני רוצה רק אותך." הוא אומר במהירות, בלי לחשוב אפילו לרגע.
"למה?"
"אמרתי לך, יש בך משהו. אני לא יודע מה. אבל הוא קורא לי ממקומות עמוקים שלא ידעתי שקיימים אצלי, אף פעם לא פגשתי מישהי כמוך." הוא אומר.
"כמה חברות היו לך לפניי?" אני שואלת.
"לא היו לי." הוא אומר. עכשיו זה כבר נשמע ממש רע.
"עם כמה בנות שכבת?" אני ממשיכה, אני צריכה לדעת.
"די, שירה," הוא מתחנן.
"למה אתה לא אומר לי? אני חושבת שיש לי זכות לדעת," עכשיו אני ממש מתעצבנת, "ואל תגיד לי שאתה בתול כי אני לא אאמין לך."
"די שירה, לא נוח לי עם השיחה הזאת."
"לא נוח לי שאתה מסתיר ממני דברים."
"אני לא יכול לקחת את הסיכון."
"איזה סיכון?"
"שתעזבי אותי."
אני נאנחת ומתרככת קצת. "אני לא טיפשה, חסרת ניסיון אולי, אבל אני יודעת שאנשים לא דתיים עושים דברים לפני החתונה, זה לא פשע." זה רק יכאב לדעת.
"לא לזה התכוונתי," הוא אומר ברוגז.
"אז למה כן התכוונת? מה אתה כל-כך פוחד לספר לי?" אני מבקשת בעדינות, כמו שמדברים לילד קטן.
"אני לא יכול. אני לא רוצה לשקר לך. אבל אני פשוט לא יכול." הוא נראה כל-כך חסר אונים וזה צובט לי את הלב.
"אני רק שואלת כי אני רוצה לוודא שטוב לך איתי, שזה לא קשה לך, שאני לא מנוסה..."
"טוב לי איתך מאוד. אף פעם לא היה לי כל-כך טוב כמו שטוב לי איתך." הוא אומר בלהט.
"אני מפחדת שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן." אני לוקחת נשימה עמוקה, אני חייבת להיות ברורה איתו. "הדת היא חלק חשוב בחיי, אני רוצה לשמור על ההלכה... אנחנו לא יכולים..." אני מחליפה צבעים והוא מציל אותי.
"אני יודע, אני יודע. אני מכבד את זה, אני מבטיח." קולו כל-כך להוט וכנה. הוא לוקח את היד שלי, מקרב אל פיו ומנשק. "אנחנו לא נעשה שום דבר שאת לא רוצה."
אני נושפת בקול, בוחנת את פניו היפות. "אוקי... תודה." באמת אכפת לו ממני. אני בוחרת להאמין לו. מכונת השמע המטורפת שיש לו ברכב מנגנת קאברים אקוסטיים לקלאסיקות אמריקניות וצלילי הגיטרה הנעימים מרגיעים אותי.
אני מסתכלת אל האופק. גורדי השחקים של תל אביב כבר נראים בקצה ואני רוצה לשנות את האווירה הכבדה בינינו. "אז מה התכניות שלנו להיום?"
הוא מחייך חיוך שובב. "חשבתי קודם להראות לך את הדירה שלי." לראות איפה דרור גר? עוד פיסות מידע שיעזרו לי להכיר אותו יותר טוב. אני מתחילה להתלהב.
"ואז," אני ממשיכה.
"הפתעה." הוא מלא בהתלהבות, זה מדבק.
"אני לא אוהבת הפתעות." אני מתלוננת בכוונה.
"זאת הפתעה טובה, את תראי." הוא מחייך.
אנחנו ממשיכים לדבר ולדבר, על נושאים פחות טעונים הפעם. אני מספרת לו על שביל ישראל ומציעה לו להצטרף או לפחות לבוא לבקר, אבל יש לו מילואים אז לא בטוח שזה יצליח. אנחנו מדברים על המצב הביטחוני. הוא שואל הרבה על אמא שלי ואני מספרת לו שאני לא זוכרת הרבה אבל מאז מה שהיה, קשה לי לשמוע אמבולנסים וכל דבר שקשור לדם. רופא פעם אמר לאבא שזה תוצאה של פוסט-טראומה או משהו כזה.
"אז זה מסביר את הפרצוף שלך כשחבשתי לך את הרגל אחרי שנפלת." הוא צוחק. אני רוטנת בקול מזויף. אני ארשה לו קצת לצחוק עליי.
השמש מתרחקת מעל הים בשמים, והאור בחוץ מתעמעם מעט. בלי ששמתי לב דרור פונה בין גורדי השחקים בכבישים הסואנים של תל אביב לכביש המוביל לחניון תת קרקעי ענק, בכניסה עומד שומר, נראה שהוא מכיר אותו כי הוא מניד בראשו ומאפשר לו להיכנס מיד. בפינת החניון יש שתי חניות ועל כל אחת מהן מוצב שלט בולט ועליו כתוב "שדה". חניה אחת פנויה ובשנייה חונה מכונית מבריקה בצבע אדום זועק בלי גג. בטח של ריקה, אני חושבת לעצמי. כנראה שהיא גם עשירה. תחושה עזה של אי-נוחות אופפת אותי.
אנחנו עולים במעלית מהחניה לקומה הארבע-עשרה של הבניין העצום. קירות המעלית עשויים מכסף ועיטורי זהב מבריקים ומנצנצים. אני חושבת שאף פעם לא הייתי במקום כזה. אפילו המשרד של דרור היה נראה קצת פחות צועק. דרור לוקח לי את היד ומושך אותי צמוד אליו, ואז מצמיד את גב כף ידי לפיו, שותל נשיקה חפוזה.
"מוכנה?" הוא שואל. אני מסתכלת עליו, מהנהנת בראשי.
המעלית נפתחת ואנחנו פוסעים החוצה. יש שתי דלתות במסדרון. על אחת מופיע שלט כסוף ועליו חרוט באותיות שחורות "שדה", ובשלט שעל הדלת השנייה כתוב, "כאן גרים בסטייל ריקה שדה וג’יימי ג’וניור". ציור קומיקס צבעוני של אישה וילד מחייכים מופיע תחת הכיתוב.
"אחותך נשואה?" אני שואלת.
"לא. ג’יימי זה הבן שלה." הוא אומר בפשטות ומוביל אותי אל דירתו, פותח את הדלת לרווחה ומורה לי להיכנס.
אני צועדת פנימה אל תוך חלל מרשים ואל אפי מזדחל ריח של עור חדש ושל עץ טרי ושל ים. כל-כך הרבה חלקים בחלל מושכים את תשומת לבי שאני לא יודעת על מה להסתכל קודם. כל הדירה נראית כמו חלום יוקרתי בגוונים של שחור-אפור-עץ אגוז, והיא מעוצבת בשלמות עד לפרטים הקטנים. משמאלי אני רואה פינת ישיבה בצורת חצי גורן מעור אפור ושחור על משטח מרובע שנראה כמו פרקט אמיתי, לידה קיר ענקי שעשוי כולו מחלונות זכוכית ממוסגרים בלבן, שנפתחים למרפסת. אפשר לראות מהחלונות את הים. במרכז פינת הישיבה יש שולחן עץ אגוז כהה שנראה כמו רהיט בעל ערך אמנותי ועליו מגש שחור מפוסל עם משקאות חריפים בכלי קריסטל.
צמוד לקיר עומד מזנון עץ נמוך בצבע תואם לשולחן הסלון ועליו עשרות, אם לא מאות, דיסקים של מוזיקה. ליד המזנון יש פינה שמושכת את תשומת לבי באופן מיוחד ובה ארבע גיטרות, אחת חשמלית, שתיים אקוסטיות ועוד אחת קלאסית. בקיר הסלון שסמוך לקיר הזכוכית יש תמונת קנבס ענקית, כמעט בגודל של כל הקיר, עם ציור מהמם של חוף ים. הציור משתלב עם הים האמיתי הנשקף מחזית הדירה.
מצד ימין אני רואה את המטבח. ארונות שחורים מבריקים, בקווים גיאומטריים ממסגרים את כל המטבח. בין החללים מפריד בר מעץ איכותי עם שני כיסאות עור לבנים. בצדו הימני של המטבח יש פינת יין מעוצבת מעץ ולפחות חמישים בקבוקים, כוסות תלויות על הקיר ומקרר יינות צמוד. כל החלל מרוצף במרצפות ענקיות מבריקות בצבע אפור. החלל לא גדול אבל מעוצב בקפידה ומנוצל בשלמות.
"וואו," אני אומרת בלחש, כמעט רק לעצמי, "אף פעם לא הייתי במקום כזה."
"את אוהבת?" הוא שואל.
"כן." נראה לי. ‘נדהמת’ זאת מילה יותר מתאימה מ’אוהבת’. הכול פה מהמם. "אני רק צריכה להתרגל." הוא מחייך.
"את רוצה לשתות משהו?" הוא שואל אותי, מוציא אותי מההלם.
"אני אשמח, תודה." אני אומרת לו.
הוא ניגש אל המטבח ומוציא ממקרר היינות בקבוק שמפניה. "לא חגגנו את סיום הבגרויות שלך." הוא מחייך ופותח את הבקבוק בתנועה אחת מהירה ומשמיע את ה"קלאק" כמו בסרטים. הצליל נעים, משתלב באווירה של הבית, משתלב עם דרור ועם כל היופי הזה. אבל אני עדיין לא עיכלתי את מה שרואות עיניי... הוא מתחיל למלא את הכוס.
"מספיק!" אני אומרת אחרי רבע כוס ומסמיקה, "הקיבולת שלי לאלכוהול היא לא משהו..." אני לוחשת.
"אל תדאגי זה ממש חלש, פחות מ-10%." הוא מרגיע. אין לי מושג מה זה אומר.
הוא מרים את הכוס. "מזל טוב על סיום הלימודים." הוא אומר בטקסיות שמביכה אותי.
"תודה." אני אומרת ומקישה את הכוס שלי בשלו. אני מברכת ולוגמת מהמשקה המבעבע הלבן. הטעם קריר, מתקתק וערב לחיך, בדיוק כמו שהוא הבטיח, ואפילו יותר. אני לוגמת את כל הכוס בבת אחת.
"נראה לי שזאת הייתה השמפניה הראשונה שלי בחיים," אני מודה.
"באמת?" הוא נשמע מופתע, "אף פעם לא שתית יין?"
"שמפניה זה יין?" אני אומרת בבהלה.
"כן, מה הבעיה?" אני משפילה מבט ושותקת. שוב זה חוצץ בינינו.
"יין נסך..." הוא קורא את המחשבות שלי. "אני מצטער, לא חשבתי על זה. את כזאת צדיקה. צדיקה מדי."
כבר לא... לא מאז שאני איתך...
"זאת לא אשמתך, אני הייתי צריכה לזכור. כמו שאמרתי אני כמעט לא שותה יין."
הוא נאנח. "יום אחד אולי תתפכחי ותביני שכל ההגבלות האלה הם אשליה מזיקה." הוא אומר בטון מלא תקווה. הוא רוצה להחזיר גם אותי בשאלה? "בכל אופן, אם כבר שתית, איך זה היה?"
"האמת שנראה לי שזה היין היחיד ששתיתי והיה לי טעים," אני מודה. "עד עכשיו ליקר שוקולד זה האלכוהול היחיד שהיה לי נסבל. אה, וגם בריזר." הוא מגחך.
"לא מפתיע. אבל יין זה טעם נרכש," הוא אומר. "ואגב, את אמורה לשתות את זה לאט," הוא אומר ואני שמה לב שהכוס שלו עדיין כמעט מלאה, "אבל לא משנה, העיקר שהיה לך טעים." הוא מחייך בשובבות. אופס. לא ידעתי.
"מאוד." אני מחייכת ומסתכלת עליו ופתאום הוא נראה לי כל-כך צעיר. הרבה יותר מבדרך כלל, כשהוא עוטה על עצמו את חזות העורך דין.
"אכפת לך שאני אתקלח אצלך?" אני שואלת בהיסוס, "לא הספקתי להתקלח הבוקר." המבוכה נשמעת בקולי. למה זה כל-כך לא נעים? הוא הרי התקלח אצלי...
"בטח. תרגישי בבית. המקלחת בהמשך המסדרון, דלת שנייה מימין, הוא מצביע לעבר המסדרון הקטן שיוצא ממרכז החלל. אני אעשה כמה טלפונים בינתיים." הוא אומר בנימוס.
אני הולכת לעבר המסדרון ונכנסת בדלת שהוא תיאר. חדר האמבטיה גדול יחסית לכל הדירה. אסלה תלויה בכניסה, מופרדת בחצי קיר משאר החדר. בפינה הימנית אמבטיית-ג’קוזי ענקית, שיש בה מקום לפחות לארבעה אנשים. על הקיר מדפים מלאים בכל טוב של גברים; דיאודורנטים, שלושה סוגים של קרם גילוח וסבוני גברים. בפינה הימנית יש מקלחון זכוכית עם ראש גשם עגול כסוף ועצום שתלוי מהתקרה. ראש הגשם גדול כמעט כמו המקלחת עצמה. זה נראה כמו אמבטיה של סוויטה בבית מלון מפואר. אני מרגישה מוזר להתקלח בכזה מקום.
על הקיר הסמוך לכיור הכפול מצד ימין תלויים צינורות ברזל לבנים ועליהם מגולגלות מגבות, אני ניגשת ונוגעת, העמודים חמים, כנראה זה מחמם מגבות. אני נוטלת את אחת המגבות ושואפת את הריח. הבושם הכי נעים בעולם. הריח של דרור... מממ... אני חושבת לרגע לגנוב לו את המגבת ולקחת איתי הביתה.
שירה תירגעי!
מהארון הסמוך אני לוקחת מגבת נקייה מגולגלת בשלמות בתוך ערימה של מגבות. המגבת רכה וענקית. איך הוא שומר על הכול כל-כך נקי ומסודר? אולי יש מישהו שעושה את זה בשבילו? אני שוב נזכרת כמה אני לא מכירה אותו, כמה מעט אני יודעת עליו, על האנשים שבחייו, חוץ מאחותו ואחיין שלו כמובן. עם ההורים שלו הוא לא בקשר שנים ועל האקסיות שלו הוא לא מדבר. ובכל זאת יש לו ג’קוזי שיכול להכיל ארבעה אנשים וכיור כפול... למה?
המחשבה מתסכלת אותי ואני מתחילה להתארגן למקלחת. המים נעימים, מרגיעים אותי. אני נוטלת בקבוק שמפו גברים שחור ומתחילה לחפוף, הריח מעולה, ההרגשה שמימית. זאת בהחלט חוויה אחרת להתקלח במקום כזה, כאילו אני יוצאת יותר נקייה מאשר במקלחת רגילה. אני מכריחה את עצמי לקצר, אף על פי שממש בא לי להאריך את השהות מתחת לזרם המים הנעימים, אבל דרור בחוץ. לא נעים. אני יוצאת ואז נזכרת שאני על מי פה מהבוקר אז אני ניגשת לכיור, נוטלת את מברשת השיניים של דרור ומתחילה לצחצח. אני שומעת דפיקה בדלת שמקפיצה אותי.
"שירה, הכול בסדר?" דרור קורא מעבר לדלת.
"כן, אני כבר יוצאת." אני אומרת בקול מלא בקצף משחת שיניים.
"הבאתי לך בגדים נקיים מריקה, אני שם אותם מחוץ לדלת והולך." הוא קורא בקול.
אה?
אני פותחת את הדלת בזהירות, ואחרי שאני מוודאת שהוא לא שם אני לוקחת את הבגדים המונחים על הרצפה ומיד נכנסת בחזרה למקלחת. אני בוחנת את הבגדים. חולצת תכלת מכופתרת אלגנטית עם מלמלות בצווארון ועיטורים שחורים. השרוולים באורך בינוני מעוצבים ונפוחים. הבד נעים ומגוהץ. אני פותחת את החצאית המקופלת. חצאית עיפרון שחורה באורך הברך מבד שנראה יקר, זה נראה יותר כמו בגדי עסקים אלגנטיים. ממש לא אני. אבל צנוע, אפילו יותר ממה שצריך. מאוד מתחשב מצדו.
אני מסתכלת על הרצפה ורואה תחתוני תחרה שחורה נקיות. כמה מביך... אחותו בחרה לי אותם? אני מרימה את התחתונים ומרגישה את בד הסאטן הנעים, זה מרגיש... נועז. אני לובשת אותם, הם מתאימים בדיוק, ונעימים הרבה יותר מתחתוני הכותנה הלבנים הפשוטים שאני בדרך כלל לובשת. אני שמה על עצמי את הבגדים של ריקה ומסתכלת במראה הארוכה שדבוקה לקיר. וואו, אני נראית... מתוחכמת, אלגנטית. דווקא נחמד, עכשיו אני מרגישה קצת יותר שייכת למקום הזה. אני מוצאת מברשת שיער על אחד המדפים ומסתרקת. אני בוחנת את עצמי ומחליטה לא לקלוע צמה, להשאיר את השיער פזור וחופשי. מבט אחרון במראה ואני יוצאת. דרור מחכה לי בסלון, אני רואה שהוא החליף לג’ינס כהה וחולצת פולו שחורה. צלילים נעימים של ג’ז נשמעים ברקע והם משתלבים להפליא עם הלילה שהולך ויורד עלינו.
"את יפהפייה." הוא מסתכל עליי בעיני נץ שלא מפספסות דבר ומחייך. "איך היה?"
"אני מרגישה אדם חדש." אני מחייכת אליו בחזרה. "תודה על הבגדים."
"תודה לריקה." הוא מתקן. "את עדיין רוצה להכיר אותה?" הוא שואל.
עכשיו? ככה? זה יהיה מוזר. אני קצת חוששת...
"כן. מאוד! היא כאן? היא פנויה?" אני שואלת.
"כן. אני אלך לקרוא לה. היא מתה להכיר אותך." הוא אומר בחיוך ויוצא החוצה.
אני עומדת במרכז דירתו המפוארת של דרור. מסתכלת סביב. השמש כבר הפכה לעיגול רחוק ומטושטש, אורות העיר של תל אביב מנצנצים מקיר הזכוכית העצום הפונה אל כיוון הים. מה לי ולמקום הזה? אני מקווה שריקה לא תשנא אותי... היא בטח גם לא תבין מה הוא עושה איתי...
הדלת נפתחת וממנה נכנסים דרור, ריקה וילד כבן 10, כנראה ג’יימי. ריקה עצמה נראית כמו נערה צעירה בתיכון, אף על פי שאני יודעת שהיא אמורה להיות יותר מבוגרת מדרור. היא לובשת גופיית ספגטי צמודה שחורה ומכנס קצרצר רחב צבוע בדוגמה צבעונית מקושקשת שנראית כמו גרפיטי רחוב. היא גבוהה מאוד ודקת גזרה. תווי הפנים שלה מושלמים וממוסגרים בתסרוקת קליאופטרה. השיער שלה שחור פחם ארוך גולש, בדיוק בצבע של דרור אבל מקושט בשני פסים כחולים בצדדים. היא נראית כמו בובת חרסינה מצוירת. לעיניים שלה אותה הצורה שיש לדרור, רק שאת הגוון הירוק מחליף כחול עמוק שמודגש עוד יותר בזכות איילנר עדין ומושלם שממסגר אותן. ריקה מהממת. כמו דרור. היא מחייכת אליי חיוך מקסים ואומרת בחביבות אמיתית, "שלום שירה, סוף סוף פוגשים אותך." קולה תוסס ומלא חיים.
"נעים מאוד ריקה," אני עונה בביישנות, "תודה על הבגדים, הם ממש יפים."
"באמת? אהבת? זה מהקולקציה הישנה שלי. דרור אמר משהו אלגנטי וצנוע." הקול שלה אמפטי ומשקף את הביטחון העצמי והאופי הצבעוני שלה. היא מזכירה לי קצת את אודליה, רק בוגרת יותר. "והבגד יושב עלייך בול, רק חבל שאת לא רוצה לחשוף קצת יותר בשר בחום הזה של תל-אביב, בטח תהיי מהממת בגופיה." היא בוחנת את הלבוש. "תעשי לי סיבוב, בואי נראה." אני מסמיקה.
דרור מגלגל עיניים "ריקה, הבטחת שלא תתנפלי עליה בבת אחת."
"רק רוצה לראות אם הבגד יושב כמו שצריך!" היא מתגוננת, "אבל אצלה זה לא קשה, כל דבר יהיה יפה." היא מחייכת חיוך רחב ומושלם ופונה לבנה שעומד לידה. "ג’יימי ראית איזה יפיופה דרור הביא לנו פה." היא בוחנת אותי "אין כמעט עבודה איתה, פצצה טבעית. כמה לקוחות שלי היו מתות להיראות כמוה, אה ג’יימי?". מבטו של ג’יימי נשאר מתוק ואדיש. זה נראה כאילו הוא רגיל כבר לנוכחות הבולטת של אמו והשטויות שלה. אני מחייכת אליו חיוך מבין והוא מחייך אליי בחזרה.
"תודה," אני אומרת לריקה בביישנות. "את עיצבת את זה?" אני שואלת מופתעת, היא באמת מוכשרת.
"כן, אבל מזמן, יש לי ליין אלגנטי שלם חדש, מלא דברים שיראו מהמם עלייך, את חייבת לבוא לחנות שלי! אני אעשה אותך כוכבת קולנוע. אולי אפילו עכשיו, את חייבת דחוף עקבים להשלים את המראה, מה את אומרת?" היא קוראת בהתלהבות.
דרור מתקרב אליי, הוא מסתכל עליי במבט מיואש של אני-יודע-אני-חי-איתה ושם את ידו על כתפי, מושך אותי אליו ואז זוקף את ראשו לעברה. "ריקה, יש לנו תכניות." הוא אומר לה באסרטיביות, אבל לא בטון הכריזמטי של העורך-דין, אלא רך יותר, אוהב. "אולי בפעם אחרת."
ריקה משרבבת את שפתיה. "כל-כך חבל..."
דרור מצמיד אותי אליו עוד ואני רואה שריקה בוחנת אותנו ומחייכת לעצמה חיוך אימהי של נחת. הסיטואציה מוזרה לי, אף פעם לא הכרתי מישהי כל-כך צבעונית כמוה. אבל היא כל-כך חמודה, ורואים שדרור חשוב לה. אני כבר מתה עליה.
"תודה רבה ריקה על ההצעה, את ממש מוכשרת, אני אשמח לבוא לחנות בפעם אחרת." אני עונה בנימוס כנה.
"איזו מתוקה!" היא מניחה עליי את ידה "טוב אנחנו לא נפריע לכם יותר. דרורק’ה," היא מנשקת אותו על הלחי "תשמור על היפהפייה הזאת, היא משהו מיוחד במינו, הרבה יותר יפה ממה שתיארת." הוא מחייך אליה חיוך נמס. "לא כזאת דומה לאלישבע." היא לוחשת לו.
אלישבע? מי זאת אלישבע? אני מקווה שלא איזה אקסית...
דרור שוב מגלגל עיניים ופונה אל עבר הילד. "שירה, את ג’יימי הכרת."
"היי ג’יימי," אני מחייכת אליו "בן כמה אתה?"
"אחת עשרה," הוא אומר. אני קולטת כובע של מכבי תל-אביב וחליפת כדורסל ומנצלת את זה לפתוח שיחה.
"אני רואה שאתה נאמן להם גם אחרי ההפסד השנה. כל הכבוד." אני מצביעה על הכובע.
"שנה הבאה הם בטוח ינצחו," הוא מתעורר פתאום. "הם פשוט נדפקו עם מאמן גרוע השנה."
"אני בטוחה שאתה צודק." אני עונה לו. מברכת על הצפייה האדוקה של אבא שלי במשחקים שעזרה לי להיות קצת בעניינים.
"איזו נפלאה את, יקירה." ריקה קוראת לעברי, "לא חשבתי שדרור יביא לפה אי-פעם מישהי ואני כבר אוהבת אותך!" לא הביא לפה מישהי אף-פעם? זה אומר שהוא לא הכיר לה אף אחת מהקודמות שלו? היא באה ומחבקת אותי ואני מחבקת אותה בחזרה, אסירת תודה על הפתיחות והחום שלה שהפכו את הפגישה להרבה יותר קלה בשבילי.
"Jamie come, Let’s leave these two alone" היא אומרת במבטא אמריקני מושלם, לוקחת לו את היד ובדרך החוצה קורצת לדרור במבט שאומר "אישרתי". אני מרגישה הקלה. המפגש עבר בשלום. רק שעכשיו יש לי לפחות אלף חידות לא-פתורות נוספות בקשר לדרור. מי זאת אלישבע? ובת כמה ריקה שיש לה ילד בן אחת עשרה? גם היא הייתה חרדית? ואיך זה שאני הראשונה שדרור הביא לבית שלו?
"נראה לי שהיא אהבה אותך." דרור לוחש לי מיד אחרי שהדלת נסגרת וקוטע את המחשבות שלי. הוא מסובב אותי אליו ומביט בי בעיניים יוקדות, בוערות. ירוק עז ומותך חודר לתוך עיניי, שהמומות מיופיו בכל פעם מחדש.
"אתה חושב?" אני שואלת. אני לא בטוחה שדיברתי מספיק...
"אני בטוח. ואיך אפשר שלא." הוא נותן לי נשיקה ארוכה על המצח. ידו עוברת בשערי שעדיין מעט לח מהמקלחת.
"את רוצה לייבש את השיער לפני שנצא?" הוא שואל, ממשיך לחבק אותי.
"אנחנו יוצאים?" אני לא מצליחה להסתיר את האכזבה בקולי... חשבתי שנישאר אצלו...
"כן. אני רוצה להראות לך משהו," פיו מתרחב לחיוך כתגובה לטון המאוכזב שלי, "למה, על מה חשבת?"
"כלום," אני מתחמקת. "מה אתה רוצה להראות לי?" קשה לי הלא-נודע הזה.
"הפתעה." הוא מחייך את חיוך הקסם שלו ופתאום הוא נראה כל-כך צעיר, אחוז התרגשות, כמו ילד לפני נסיעה לדיסנילנד. ואני רוצה להיות שם, איתו, בשבילו. לחוות איתו את מה שהוא הכין בשבילנו.
"אוקי," אני לוחשת. "לאן שתרצה, אני איתך." מבטי משקף את ההתרגשות בעיניו. עוברים בהם רגשות עזים שאני לא מצליחה לפענח. לפתע הוא כורך את זרועותיו סביבי, מצמיד אותי אליו בכוח, שפתיו על שפתיי ובשניות אנחנו כבר בתוך נשיקה סוערת, חזקה, מחברת, מלאת תשוקה. אני מרגישה ברגע זה שכל היום רציתי את זה, חיכיתי לזה. זה בדיוק מה שהיה חסר לי. והנשיקה שלו אומרת שהוא מרגיש את אותו הדבר. את כל המתח בינינו, המריבה מהבוקר, הפדיחה עם רינה וההתרגשות מהחשיפה לחייו של דרור, אני יוצקת אל תוך הנשיקה שלנו. אני מצמידה עוד יותר את בטני אליו, מטה את סנטרי למעלה, נותנת לו לטעום אותי, ללקק לי את השפתיים, השיניים, הלשון. אני סופגת את התחושה. אני מרגישה נחשקת וזה מעצים אותי, נותן הגדרה לקיום שלי בעולם, זה כל מה שחשוב עכשיו, שום דבר אחר לא קיים.
ידיי נשלחות אל גבו, מטפסות לעבר כתפיו המוצקות. אני לוחצת, מרגישה את שריריו המוצקים, ממששת, מגששת, מעסה בסיבובים בין אצבעותיי. מוזיקת הג’ז שממשיכה להתנגן ברקע מגבירה את עוצמת הרגשות שתוקפת אותי. הוא מתנתק ממני ומרים אותי פתאום, מערסל אותי בידיו וסוחב אותי אל הספה הרחבה שבקרבת המרפסת. אני לא רוצה את הניתוק הזה, אני רוצה את שפתיו עליי בחזרה. שוב. עוד. ועוד. הוא יושב על הספה ומושיב אותי עליו. מצחו נוגע במצחי. עיניו הערפיליות חודרות לתוך עיניי המסוחררות. "אולי בכל זאת נישאר עוד קצת..." הוא לוחש, קולו מלא תשוקה, כמיהה.
"כן..." אני אומרת, כמעט מתחננת והוא מחבר את שפתיו אל שפתיי, ממשיך את החיבור המתוק מתוק הזה. אני עוצמת עיניים, נותנת למשקל שלי לצנוח עליו, כל תא בגופי רוטט ומרחף באוויר. ידיו נשלחות אל מאחורי גבי, מעל קיפולי החולצה, מלטפות, ממששות, מגוננות. הוא מעביר את ידיו בקו המותן שלי, נוגע, לוחץ, מחבק. זה מרגיש טוב ונותן לי אומץ. הידיים שלי עוברות במורד חזהו אל בטנו ואז לגב שלו, מצמידות אותו אליי. הוא עובר בשפתי הקסם שלו מהשפתיים שלי לכיוון האוזן, שותל נשיקות, מוצץ, טועם את עור פניי ואז מגיע לנקודה מאחורי האוזן. הנקודה רגישה מאוד, ומגע השפתיים שלו שם שולח מכת חשמל לכל גופי. אני עוצמת את עיניי חזק יותר ומתענגת על התחושה. אני פולטת אנקת עונג בלתי רצונית. הגוף שלי פועל במקומי, כמו עבד למגע של דרור, למה שהוא מסוגל לגרום לי לעשות, למה שהוא מסוגל לגרום לי להרגיש.
"שירה..." דרור לוחש כנגד אוזני בתשוקה. "את מריחה כל-כך טוב."
המילים שלו פורמות את כל החוטים המחברים בין אברי גופי. הוא מעביר את אפו באותה נקודה רגישה מאחורי האוזן ושואף עמוק. כפות ידיו מחליקות על זרועותיי מהכתף אל כפות הידיים. הוא עובר את השרוול ומגיע לחלק החשוף, ממשש אותי באגודליו, עור כנגד עור. לפתע הוא משכיב אותי לאורך הספה הרחבה ועולה מעליי, כולא אותי תחתיו, משקל גופו נתמך במרפקיו משני צדי גופי, כפות ידיו אוחזות בראשי מאחור. הוא מנשק אותי, בלהט, כמעט באלימות, ואני נותנת לו ברצון. ידיי מסתרבלות בשערו, מושכות אותו אליי, אני רוצה לבלוע אותו, להתאחד איתו.
הוא עובר בפיו אל קו הלסת שלי ואני מטה את ראשי אחורה ומקשיתה את גבי כדי לאפשר לו גישה נוחה יותר לצווארי. הוא מוצץ, מלקק, שואב אותי בשפתיו. זיפיו הרכים מדגדגים אותי בעדינות, מעצימים את תחושת העונג ממגע שפתיו. אני מרגישה שאני רוצה לעשות בשבילו הכול. הוא ממשיך במסע הנשיקות בצד השני של צווארי תוך שהוא משעין את כובד גופו עליי. אבל לא אכפת לי. הגוף שלי הפך להיות עיסה דביקה, והוא אפילו לא כבד לי, אני רוצה להרגיש אותו, את כל כולו. החצאית שלי עולה ואני מקיפה את רגליו ברגליי. אני מטה את האגן מעלה ומרגישה לחץ נקודתי על הבטן שלי באזור הטבור, כמו אבן קשה שמועכת אותי מבעד למכנסי הג’ינס שלו. ההרגשה זרה, מאיימת קצת.
משהו אסור.