היורשים - אי האבודים

פתח דבר

יום יפה אחד, בימים שאחרי כל ה"באושר ובעושר עד עצם היום הזה", ואולי אפילו אחרי כל ה"עצם היום הזה" שהגיעו אחריהם, גורשו כל הנבלים הזדוניים של העולם מארצות הברית של אוֹרָדוֹן ונכלאו באי האבודים. שם, מתחת לכיפת הגנה שהרחיקה את כל סוגי הקסמים מעבר להישג ידם, קוללו כל המרושעים, המפלצתיים, המחרידים מאוד והמאיימים באמת ובתמים בחיים ללא כוחות קסם.

המלך חיה הכריז שכל הנבלים גורשו לנצח נצחים.

נצח נצחים, כפי שהתברר, הוא תקופה ארוכה מאוד. ארוכה יותר מכפי שנסיכה מכושפת יכולה לישון. אפילו ארוכה יותר משערה הזהוב של נערה הכלואה במגדל. ארוכה יותר משבוע שלם של אדם שנהפך לצפרדע, ובהחלט ארוכה הרבה יותר מֵהַמְתָנָה לנסיך שיגיע סוף־סוף וינעיל לך כבר את נעל הזכוכית הזאת על כף הרגל.

כן, נצח נצחים הוא תקופה ארוכה מאוד, מאוד־מאוד.

עשר שנים, למען הדיוק. עשר שנים היו הנבלים האגדתיים האלה לכודים בכלא צף של סלעים וחלוקי אבן.

טוב, אולי תגידו שעשר שנים הן לא תקופה ארוכה כל כך, בסך הכול; אבל לאותם קוסמים ומכשפות, וָזירים ומכשפים, מלכות רעות ופֵיות אפֵלות, החיים ללא כוחות קסם היו גזר דין גרוע ממוות.

(והיו ביניהם כאלה שהוחזרו מן המתים רק כדי להיכלא על האי הזה — כך ש... המממ, הם אמורים לדעת.)

ללא הכוחות הכבירים שאיפשרו להם לשלוט ולהפנט, להשליט אימה ולהלך אימים, ליצור ענני סערה וסופות ברקים, לשנות ולהסוות את תווי הפנים שלהם או לשקר ולתמרן כדי להשיג בדיוק את מה שהם רוצים, הם נאלצו להסתפק בחיים של עבודה קשה ללא שכר, להתפרנס בדוחק ממכירת ג'יפה ומאכילת ג'יפה, ויכלו להפחיד רק את המשרתים המתרפסים שלהם ולגנוב רק זה מזה. אפילו להם היה קשה לדמיין שפעם הם היו חשובים ורבי־עוצמה, מרעילי תפוחי היער וגנבי הקולות שמתחת לפני הים, גוזלי הכוחות המלכותיים ובעלי המראות הרגזניות.

עכשיו חייהם היו חסרי עוצמה לגמרי. עכשיו חייהם היו רגילים. חיים שגרתיים.

האם נעז לומר זאת? משעממים.

ולכן חשו תושבי האי התרגשות רבה והגיבו בקול תרועה רמה כשהתכנסו לאירוע מיוחד במינו: מסיבת יום ההולדת של נסיכה בת שש, שנחגגה בתפארת מצמררת. התיאור מצמררת היה יחסי, במידה מסוימת, מתחת לכיפה שהיתה ביתה של חבורת נבלים לשעבר, שנותרו נטולי כוחות.

בכל מקרה, זאת היתה חתיכת מסיבה.

זאת היתה החגיגה המרשימה ביותר שראו האי המבודד ודייריו המגורשים מאז ומעולם, והם היו עתידים לספר עוד שנים רבות על הנשף האפלולי להפליא ועל הפאר הפראי של המִשתה המפתה. המסיבה שלא תהיה עוד כמוה, ההילולה המבהילה, הפכה את הבזאר המט לנפול שבמרכז האי ואת החנויות המתפוררות שמסביבו ליריד מחריד, מלא פנסי רפאים ונרות מרצדים.

כמה שבועות קודם לכן חגה מעל האי להקת נשרים ופיזרה הזמנות על כל מפתן דלת עלוב ובכל צריף דל, כדי שכל פרחח קטן ומרושל מכל רחבי האי יוכל להשתתף במשתה האגדי והבלעדי.

כל פרחח קטן באי, חוץ מפֵיה אחת, קטנה ומרושעת.

האם ההזמנה שלה אבדה ברוח ונקרעה לגזרים, או שאולי העופות הרעבים זללו אותה בעצמם, או שמא — אבוי! — היא בכלל לא נכתבה באותו שרבוט מלכותי עגלגל, כפי שעלה החשד? לעולם לא נדע.

אבל התוצאה היתה זהה.

הרחק מעל השוק הסואן, במרפסת שבמרומי הטירה שלה, משכה מָאל בת השש את תלתליה הסגולים העבותים וחשקה שפתיים בשעה שהתבוננה בחגיגות העליזות והמרגיזות שהתרחשו למטה. במעט שהצליחה לראות מהן, לפחות.

שם היא ראתה את הנסיכה הקטנטונת, היפה בכל העיר — או למעשה, בכל האי — יושבת על כס המלכות הרעוע שלה, שׂערה כחול כים, עיניה כהות כלילה ושפתיה ורודות כוורדים. שערה היה אסוף בשתי צמות יפות שהתאחדו על עורפה בצורת האות וִי, והיא צחקה בהנאה למראה מגוון הפלאות שהוצגו לפניה. היה לנסיכה צחקוק מקסים, שובה לב עד כדי כך שהעלה חיוך על פניה של ליידי טרֵמֵיין היהירה, שזממה להשיא את בנותיה לנסיך החלומות ותוכניתה סוכלה; הטיגריס האכזרי, שׁירחַאן, ממש גירגר כמו חתלתול שבע רצון; וקפטן הוּק, לזכר ימים עברו, תחב את ידו באומץ אל בין מלתעותיו הפעורות של התנין המתקתֵק, רק כדי להצחיק אותה ולשמוע שוב את צלצול הצחוק הנפלא.

הנסיכה, כך נראה, היתה מסוגלת להעלות חיוך אפילו על פניהם של הנבלים הנוראים ביותר.

אבל מָאל לא חייכה. היא כמעט הריחה את העוגה בת שתי הקומות שנאפתה מתפוחים חמוצים, אדומים עד כדי שחיתות ומתוּלעים באופן מגרה; וככל שניסתה, היא לא הצליחה להימנע מלשמוע את צווחותיו של התוכי יָאגוֹ, שחזר שוב ושוב על סיפור המערות המדַבּרות שמכילות עושר בל ישוער, עד שתושבי העיירה המכונסים רצו למלוק את גרונו המנוּצֶה.

מָאל נאנחה בקנאה ירוקת עיניים למראה הילדים שקרעו בצהלה את שקיות הַהַפְרָעָה שלהם. המְכלים המקומטים הכילו מבחר של עוזרים מרושעים — צלופחוני מחמד דומים לסוּלִיאָם ולחָלַאם החמקמקים, ששחו בקערות זעירות; צבוֹעים מנומרים קטנטנים ומצחקקים שלא היו שקטים יותר משֶׁנְזִי, בַּנְזַאי ואֵד הידועים לשמצה; וחתלתולים שחורים חמודים ומקפצים מֵהַשֶׁגֶר האחרון של לוּצִיפֶר. הילדים חסרי הנימוס שהמתנות נפלו לידיהם צרחו מרוב התרגשות.

בשעה שהעליצות התזזיתית של המסיבה הלכה והחריפה, הלך לבה של מָאל והשחיר כמו מצב הרוח שלה, והיא נשבעה שביום מן הימים היא תראה לכולם מה זה להיות מרושעת באמת ובתמים. כשתגדל היא תהיה חמדנית יותר מאמא גוֹתֶל, אנוכית אפילו יותר מהאחיות החורגות של סינדרלה, ערמומית יותר מג'אפר, רמאית יותר מאוּרסוּלָה.

היא תראה לכולם שהיא בדיוק כמו —

"אמא!" היא ייללה, כשצִלן של שתי קרניים גדולות ומאיימות התקרב אל המרפסת, ואמהּ הופיעה, גלימתה הסגולה מרפרפת חרישית ברוח.

קולה של אמה היה עשיר וערֵב לאוזן ושידר נימה של סכנה. "מה קורה כאן?" היא דרשה לדעת בשעה שהילדים למטה ציחקקו למראה מופע תיאטרון צלליות בלתי־הולם בעליל שהציג בפניהם ד"ר פָאסִילִייֶה המפחיד.

"זאת מסיבת יום הולדת," ייבבה מָאל. "ולא הזמינו אותי."

"באמת?" שאלה אמה. היא הציצה במסיבה מעבר לכתפה של מָאל, ושתיהן בחנו את המראה שנגלה לעיניהן: הנסיכה כחולת השיער מצחקקת על כרית הקטיפה אכולת העש שלה, בשעה שבניו של גַסטוֹן, התאומים הצעירים, השעירים והנאים גַסטוֹן השני וגַסטוֹן השלישי, מציגים מעללי כוח — בעיקר איזון סוליות המגפיים הענקיים שלהם זה על פניו המעוכות של זה — כדי להרשים אותה. לפי הקולות שעלו מהמסיבה, הם אכן הצליחו.

"חגיגות הן לאספסוף," אמרה אמה בבוז. מָאל ידעה שאמא שלה מתעבת מסיבות מכל סוג שהוא. היא תיעבה אותן כמעט בה במידה שתיעבה מלכים ומלכות שאהבו מאוד את התינוקות היקרים שלהם, פֵיות קטנות ושמנמנות בעלות כישרון לעיצוב שמלות, ונסיכים שחצנים שרכבו על סוסים אמיצים ואפילו שחצניים יותר מהם.

"ובכל זאת, המלכה הרעה והצאצאית הדוחה שלה ילמדו בקרוב לקח מהטעות הקטנה והזדונית שלהן!" הכריזה אמא שלה.

כי אמה היתה מָלִיפִיסֶנְט הדגולה, אדונית האפֵלה, הפֵיה רבת־העוצמה והזדונית ביותר בכל העולם ובת הנבלים האימתנית ביותר בכל הארץ.

לפחות זה מה שהיתה פעם.

פעם, זעמהּ של אמהּ הטיל קללה על נסיכה.

פעם, זעמהּ של אמהּ הפיל נסיך על ברכיו.

פעם, זעמהּ של אמהּ הרדים ממלכה שלמה.

פעם עמדו לפקודתה של אמהּ כל כוחות הגיהינום.

ולא היה דבר שמָאל השתוקקה לו בלבה יותר מאשר להיות בדיוק כמוה כשתגדל.

מליפיסנט ניגשה לקצה המרפסת, משם יכלה להשקיף על האי כולו, הרחק־הרחק עד לאורותיה המנצנצים של אוֹרָדוֹן. היא הזדקפה למלוא גובהה בשעה שברקים הבריקו ורעמים הרעימו וגשם זלעפות ניתך מהשמים. מאחר שלא היו באי קסמים, זה סתם היה צירוף מקרים מוצלח להחריד.

המסיבה נעצרה בבת אחת, והתושבים המכונסים התאבנו למראה המנהיגה שלהם, המשפילה אליהם מבט נוקב במלוא עוצמת זעמהּ.

"החגיגה נגמרה!" הכריזה אמה של מָאל. "ועכשיו טוסו, עופו, תתחפפו, כמו פרעושים קטנים, כי זה מה שאתם! ואתן! המלכה הרעה והבת שלךְ! מעכשיו והלאה אתן מתות בעיני כל תושבי האי! אתן לא קיימות! אתן אפס! שלא תעזו להראות שוב את הפרצופים שלכן בשום מקום, לעולם! כי אחרת תתחרטו על זה!"

ממש באותה מהירות שבה התאספה, התפזרה הקבוצה תחת עיניהם הצופיות של משרתיה המפחידים של מליפיסנט, השומרים שנראו כמו חזירי בר וחבשו כובעי טייסים שנמשכו למטה עד שכיסו את עיניהם. מָאל הבחינה במבט חטוף אחרון בנסיכה כחולת השיער שהרימה מבט מבוהל אל המרפסת, לפני שאמהּ, שהיתה מבועתת לא פחות ממנה, נחפזה לקחת אותה משם.

עיניה של מָאל נצצו בתחושת ניצחון, ולבה האפל שמח שמצוקתה חוללה רוע נפלא כל כך.