ג'ינקס 3 - האש של ג'ינקס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'ינקס 3 - האש של ג'ינקס
מכר
מאות
עותקים
ג'ינקס 3 - האש של ג'ינקס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ג'ינקס 3 - האש של ג'ינקס

4.6 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הקרב האחרון
 
האורוואלד העתיק והסבוך נמצא בסכנת הכחדה. גדודי לוחמים מתאספים מכל עבר בניסיון לשלוט במרחב הפראי. אבל ג'ינקס, המכשף הצעיר ורב התושייה, אינו מוכן להשלים עם זה. הוא מתחיל בהקמת האומה החופשית והעצמאית של האורוואלד, ונאלץ לסכן הכול כדי למנוע את השמדת היער שהוא כל עולמו.
 
הצלת האורוואלד תלויה גם בחייו של המכשף סיימון, שנכלא על ידי אדון העצמות האיום. ג'ינקס יוצא למשימה המסוכנת ביותר עד כה – הליכה בשבילי האש והקרח שמגיעים עמוק יותר משורשי העצים.
 
בחלק השלישי והמותח של הטרילוגיה, הדמויות האהובות והמוכרות מתכוננות לקרב האחרון, הקרב הגורלי שיכריע את עתידם של כל שוכני האורוואלד.
 
ג'ינקס והקסם של ג'ינקס היו לרבי-מכר בעולם ובישראל, וג'ינקס נבחר למצעד הספרים של משרד החינוך.

פרק ראשון

1
מקצה מכתש העצמות
 
 
היצמדות לשביל לא תמיד תוביל אותך למחוז חפצך. ג'ינקס סטה ממנו ופילס את דרכו חרש בסבך עצי סמבּוּק אל קצה מכתש העצמות. הוא הסתתר בצִלו של עץ רוֹש והשקיף אל הצוקים התלולים באי מכתש העצמות, אל החומות הגבוהות של הטירה ואל גשר העצמות הדק שנמתח אל נחלתו של אדון העצמות.
 
כמה ימים קודם לכן הוא ראה את חברתו אֶלפווין, דמות רחוקה בגלימה אדומה עם כיפה, צועדת בקצה האי. היא לא הבחינה בו.
 
זלזל התפצח מאחורי ג'ינקס. הוא הסתובב מהר. לאדון העצמות היה מנהג מגונה להתגנב מאחורי אנשים. אבל לא היה שם איש.
 
ג'ינקס חיפש מחשבות או יֶדע בסבך השיחים — הוא יכול לראות דברים כאלה כשנמצאו בקרבתו. הוא לא מצא דבר. אם מישהו עוקב אחריו, הוא שומר על מרחק.
 
הוא ניתק מהעץ והתקרב לקצה. זה היה קשה. גבהים גרמו לו אי־נוחות. ועדיין לא ראה זֵכר לאלפווין.
 
לפני שנה היא החלה לרַגל אחר אדון העצמות — ולשמש לו שוליה. המחשבה על כך הפכה את בטנו של ג'ינקס. נורא לחשוב על כל אדם שנתון לחוסר חסדיו של אדון העצמות. אבל קללת אמירת האמת של אלפווין הפכה את מצבה למסוכן פי מאה.
 
עוד זלזל התפצח, קרוב יותר הפעם. וג'ינקס חש מחשבות ורגשות. הוא הכין את האש בתוכו לקראת הטלת כישוף. מאוחר מדי. יד שעירה עם טפרים אחזה בכתפו.
 
ג'ינקס הסתובב אחורנית באגרופים קפוצים. זה היה רק מַלתוּס.
 
"הפ... הבהלת אותי," אמר ג'ינקס.
 
"אני מתנצל." מלתוס הניד את ראשו לעבר האי. "אנשי־זאב מתמודדים עם העניינים האלה אחרת, אתה יודע."
 
ג'ינקס התרחק מקצה המכתש. "אני דואג לה. היא חושבת שהיא יכולה לשטות באדון העצמות. אבל עם הקללה שלה, הוא יכול לאלץ אותה לומר לו הכול. איך היא אמורה לשטות בו אם היא לא מסוגלת לשמור סוד?"
 
"אני מקווה שאתה לא מתכנן ללכת לשם," אמר איש־הזאב.
 
"הייתי הולך אם יכולתי להוציא אותה משם. אבל היא בכלל לא רוצה לעזוב."
 
"ואדון העצמות יהרוג אותך," אמר מלתוס.
 
ג'ינקס לא ענה, כי זאת לא היתה מחשבה אמיצה, אבל זאת היתה האמת. בעבר חשב אדון העצמות שג'ינקס הוא בסך הכול השוליה של סיימון מָגוּס ושהוא לא חכם במיוחד. הוא כבר לא חשב ככה.
 
"אתה חושב שהוא יודע שאתה הפתיל השני? הלהבה שמאזנת את הקרח?" שאל איש־הזאב.
 
"אני לא יודע," ג'ינקס משך בכתפיו. "אני לא לגמרי בטוח מה המשמעות של כל זה. אבל הוא לא חושב שאני סתם משהו שהוא יכול להשתמש בו כדי להגיע לסיימון. הוא כבר מחזיק בסיימון."
 
"אם אדון העצמות יודע שהוא פתיל, ואם הוא יודע שאתה הפתיל השני..." איש־הזאב נגע באחד הניבים שלו, מהורהר. "הוא עלול... לעשות משהו."
 
"לאלפווין?" שאל ג'ינקס בחרדה.
 
"לךָ. לאלפווין אין חשיבות בתוכנית הגדולה."
 
"אז התוכנית הגדולה לא מעניינת אותי," אמר ג'ינקס.
 
"אתה ואדון העצמות מחוברים לשבילים. הוא עלול לנסות להגיע אליך דרכם."
 
"דרך שבילי האש והקרח?" שאל ג'ינקס. "אמרת שהם נפרדים. אני אש והוא קרח, והשבילים לא נפגשים."
 
"אני מקווה שאני צודק," אמר מלתוס. "דיברת שוב עם השדונים?"
 
"לא," אמר ג'ינקס והתרחק קצת ממנו. הוא ראה את הרעב הירוק־זהוב במחשבות של מלתוס, ואפילו שידע שאיש־הזאב נחוש שלא לטרוף אותו, הוא גם ידע שזה תמיד אתגר מבחינתו. "הייתי אמור לדבר איתם?"
 
"לא. צריך להתרחק משדונים." איש־הזאב הוציא את המחברת שלו, כתב משהו ולעס את קצה העיפרון. "התחזקת."
 
"נראה לי."
 
"הזמן הולך ואוזל."
 
"זמן לְמה?"
 
"ברגע שאדון העצמות יזהה את מקורות הכוח שלו ושלך, הוא יפעל נגדך. גילית מה הוא עשה לסיימון המכשף?"
 
בפעם האחרונה שג'ינקס ראה את סיימון הוא היה קפוא בתוך קוביית קרח ענקית בחדר שנמצא בקומה עליונה במכתש העצמות. אבל לפי אלפווין הוא לא באמת שם. איפה הוא באמת, היא לא ידעה. גם ג'ינקס לא ידע.
 
"אמרת שסיימון לא חשוב," אמר ג'ינקס בקול מאשים.
 
"אולי טעיתי." איש־הזאב יישר בעזרת קצה העיפרון שלו את המשקפיים עם מסגרת הזהב. "ייתכן שסיימון חשוב ביותר. יש צורך במחקר נוסף. לרוע המזל, אין לי משאבים."
 
"איזה מין משאבים?" ג'ינקס עדיין השקיף אל האי למקרה שאלפווין תופיע, וניסה גם לשים עין על מלתוס, למקרה שאיש־הזאב יחליט פתאום לטרוף אותו.
 
"ספרים," אמר מלתוס. "יש לי מעט מדי ספרים. בעיקר חסרים לי ספרים בשפת קוּנתק."
 
ג'ינקס הופתע. "אתה קורא שפת קונתק?"
 
"במידה סבירה," אמר איש־הזאב, מופתע גם הוא. "ואתה?"
 
"כן," אמר ג'ינקס. "זאת שפה מפלצתית. אל תיעלב."
 
"לא נעלבתי," אמר מלתוס. "קראת אולי משהו על שבילים של אש וקרח?"
 
"אתה מתכוון לספר הכישוף הנורא?" שאל ג'ינקס. "נדמה לי שהוא עוסק בהם. אנחנו —"
 
"ראית את ספר הכישוף הנורא?" תשוקה עזה אדומה־מוזהבת עלתה ממלתוס.
 
"אתה מכיר את הספר?"
 
"רק בתור אגדה. לא ידעתי שהוא עדיין קיים."
 
"טוב, אנחנו, אממ —" הוא עמד לומר מחזיקים בו, אבל רעבונו של איש־הזאב עורר בו אי־שקט. ג'ינקס התרחק ממנו והתקרב למַעבר מכושף אל ביתו. "אני ממש מוכרח ללכת עכשיו."
 
מלתוס נראה מאוכזב. "גם אני חייב להסתלק."
 
ג'ינקס ראה איך מלתוס גולש לצורת זאב, ומסתלק.
 
פעם נדרשו לג'ינקס יום וחצי להגיע מכאן הביתה. אבל לא עוד. הוא יצר מַעבר מכושף. מעברים מכושפים היו הרעיון של חברו וֶנדֶל. ג'ינקס יצר אותם באמצעות יה"כּ — ידע הוא כוח, הקסם שלמד בסָמָרָה. עכשיו הוא ראה את המעבר, חור בנוף שדלף ממנו נוף אחר. הוא נכנס לתוכו ועמד בין אלונים במרחק מאה וחמישים מטרים מקרחת היער של סיימון.
 
הוא נאנח והלך הביתה. הבית כבר לא היה כמו פעם.
 
 
 
***
 
 
 
אשתו של סיימון, סוֹפי, טענה שלומדים הרבה מאוד מאירוח שישים ושבעה אנשים בבית. כשג'ינקס שאל אותה מה בדיוק לומדים, היא אמרה, "סבלנות ודיפלומטיה. ואולי קצת דרך ארץ."
 
ומזה הסיק ג'ינקס שלדעתה חסרים לו הדברים האלה.
 
לפחות נשאר האגף הדרומי.
 
לפני שנים, כשג'ינקס עבר לגור עם סיימון, הוא לא הורשה להיכנס לאגף הדרומי. עכשיו ג'ינקס לא הרשה לאחרים להיכנס לאגף. והוא השתמש בתירוץ של סיימון — יש שם דברים מסוכנים. מה שהיה נכון.
 
אבל האגף הדרומי גם הסתיר דברים, כמו את חדר עבודתו של סיימון ואת דלת יה"כּ שהובילה לסמרה המדברית.
 
סופי ישבה אל שולחן העבודה של סיימון, שלושה ספרים פתוחים לפניה. הראשון היה ספר הכישוף הנורא. על גבי דפי הספר השני היא תרגמה טקסט קונתקי לסמרית וגם לאוּרוואלדית. בספר השלישי היא כתבה את הפרשנות שלה.
 
כשעבדה, ניצב מולה הבקבוק הירוק שהכיל את כוח החיים של בעלה.
 
ג'ינקס השעין את מרפקיו על השולחן וניסה לראות מה היא כותבת. "מלתוס רוצה לראות את ספר הכישוף הנורא."
 
"החבר שלך, איש־הזאב?"
 
"אני לא בטוח שהוא בדיוק חבר. חברים לא אמורים להתאמץ לא לאכול אותך. הוא אמר —" ג'ינקס לקח את הבקבוק והסתכל לתוכו. אדון העצמות לכד כבר מזמן את כוח החיים של סיימון בבקבוק. אבל לאחרונה הפסיק סיימון הזעיר לזוז.
 
"מלתוס אמר שאולי סיימון חשוב מאוד," סיים ג'ינקס.
 
"ברור שהוא חשוב," אמרה סופי.
 
"לא לאנשי־זאב. מבחינתם הלהקה חשובה. הוא חושב שסיימון קשור לשבילי האש והקרח."
 
"אה." מחשבותיה של סופי נעשו זהירות לפתע, כלוב כחול־חום של דאגה.
 
"אז תהיתי אם מלתוס יכול לשאול ממך את הספר."
 
"אולי כשאגמור ללמוד אותו," אמרה סופי.
 
"הוא יודע דברים," אמר ג'ינקס. "אולי הוא יוכל לעזור לנו."
 
"אני לא נפרדת מהספר לפני שאני גומרת אותו," אמרה סופי בתקיפות. "סיימון נראה לך שונה?"
 
"לא," אמר ג'ינקס. חוץ מהעובדה שפעם הוא היה מעל מטר שמונים, חשב ולא אמר.
 
"אתה לא חושב שהוא... מתפוגג?"
 
ג'ינקס הניע אצבע מאחורי הבקבוק. "אני לא רואה דרכו."
 
"אבל הוא דוהה."
 
"אני לא חושב," אמר ג'ינקס.
 
שניהם הסתכלו לתוך הבקבוק. כמו שעשו מדי פעם. הם ישבו ביחד והתגעגעו לסיימון. אפילו שסיימון לא היה אדם נחמד במיוחד.
 
"היו לך עוד חזיונות?" שאלה סופי.
 
"לא," אמר ג'ינקס. "רק שוב אותו חלום — שאני הולך על שביל בין קירות קרח. ותמיד יש לי הרגשה שאני מחפש את סיימון. אבל הוא לא אמר כלום מאז הפעם הראשונה."
 
"אם מלתוס צודק ואתה להבה, כן? — מוזר שאתה חולם שאתה הולך על שביל קרח ולא על שביל אש."
 
"טוב, מי רוצה ללכת על שביל אש?" אמר ג'ינקס. "חוץ מזה, אם אדון העצמות כישף את סיימון והכניס אותו לתוך מקום כלשהו, אולי אני צריך ללכת בשביל הקרח כדי להחזיר אותו, כי בשביל הזה השתמש אדון העצמות כדי לשים אותו שם. לפי מלתוס, אדון העצמות הוא פתיל הקרח, ואני פתיל האש."
 
סופי העבירה את מבטה מסיימון לספר הכישוף הנורא. עננת הדאגה סביב ראשה הִקדירה. ג'ינקס החליט לא לומר לה את הדבר הנוסף שמלתוס אמר... שאדון העצמות כנראה יתקוף את ג'ינקס.
 
הוא ניסה לקרוא מעֵבר לכתף שלה. "מצאת משהו חדש על השבילים?"
 
"כן. זה קצת שונה ממה שהחבר שלך איש־הזאב אומר." סופי הפכה דף. ג'ינקס צמצם עיניים כדי לקרוא את המילים הזעירות.
 
 
 
היכן שנפגשים השבילים, נפרדים
 
השבילים. שהקרח ייגע באש,
 
שהאש תבקע את הקרח.
 
 
 
"אז הם לא מקבילים," אמר ג'ינקס. "הם נפגשים איפשהו?"
 
"אולי." סופי סגרה את הספר בטריקה פתאומית כאילו לא רצתה שג'ינקס יקרא את ההמשך. "הגיע הזמן לבדוק את רֶבֶן, לא?"
 
ג'ינקס ציין לעצמו להציץ בספר מאוחר יותר.

עוד על הספר

ג'ינקס 3 - האש של ג'ינקס סייג' בלקווד
1
מקצה מכתש העצמות
 
 
היצמדות לשביל לא תמיד תוביל אותך למחוז חפצך. ג'ינקס סטה ממנו ופילס את דרכו חרש בסבך עצי סמבּוּק אל קצה מכתש העצמות. הוא הסתתר בצִלו של עץ רוֹש והשקיף אל הצוקים התלולים באי מכתש העצמות, אל החומות הגבוהות של הטירה ואל גשר העצמות הדק שנמתח אל נחלתו של אדון העצמות.
 
כמה ימים קודם לכן הוא ראה את חברתו אֶלפווין, דמות רחוקה בגלימה אדומה עם כיפה, צועדת בקצה האי. היא לא הבחינה בו.
 
זלזל התפצח מאחורי ג'ינקס. הוא הסתובב מהר. לאדון העצמות היה מנהג מגונה להתגנב מאחורי אנשים. אבל לא היה שם איש.
 
ג'ינקס חיפש מחשבות או יֶדע בסבך השיחים — הוא יכול לראות דברים כאלה כשנמצאו בקרבתו. הוא לא מצא דבר. אם מישהו עוקב אחריו, הוא שומר על מרחק.
 
הוא ניתק מהעץ והתקרב לקצה. זה היה קשה. גבהים גרמו לו אי־נוחות. ועדיין לא ראה זֵכר לאלפווין.
 
לפני שנה היא החלה לרַגל אחר אדון העצמות — ולשמש לו שוליה. המחשבה על כך הפכה את בטנו של ג'ינקס. נורא לחשוב על כל אדם שנתון לחוסר חסדיו של אדון העצמות. אבל קללת אמירת האמת של אלפווין הפכה את מצבה למסוכן פי מאה.
 
עוד זלזל התפצח, קרוב יותר הפעם. וג'ינקס חש מחשבות ורגשות. הוא הכין את האש בתוכו לקראת הטלת כישוף. מאוחר מדי. יד שעירה עם טפרים אחזה בכתפו.
 
ג'ינקס הסתובב אחורנית באגרופים קפוצים. זה היה רק מַלתוּס.
 
"הפ... הבהלת אותי," אמר ג'ינקס.
 
"אני מתנצל." מלתוס הניד את ראשו לעבר האי. "אנשי־זאב מתמודדים עם העניינים האלה אחרת, אתה יודע."
 
ג'ינקס התרחק מקצה המכתש. "אני דואג לה. היא חושבת שהיא יכולה לשטות באדון העצמות. אבל עם הקללה שלה, הוא יכול לאלץ אותה לומר לו הכול. איך היא אמורה לשטות בו אם היא לא מסוגלת לשמור סוד?"
 
"אני מקווה שאתה לא מתכנן ללכת לשם," אמר איש־הזאב.
 
"הייתי הולך אם יכולתי להוציא אותה משם. אבל היא בכלל לא רוצה לעזוב."
 
"ואדון העצמות יהרוג אותך," אמר מלתוס.
 
ג'ינקס לא ענה, כי זאת לא היתה מחשבה אמיצה, אבל זאת היתה האמת. בעבר חשב אדון העצמות שג'ינקס הוא בסך הכול השוליה של סיימון מָגוּס ושהוא לא חכם במיוחד. הוא כבר לא חשב ככה.
 
"אתה חושב שהוא יודע שאתה הפתיל השני? הלהבה שמאזנת את הקרח?" שאל איש־הזאב.
 
"אני לא יודע," ג'ינקס משך בכתפיו. "אני לא לגמרי בטוח מה המשמעות של כל זה. אבל הוא לא חושב שאני סתם משהו שהוא יכול להשתמש בו כדי להגיע לסיימון. הוא כבר מחזיק בסיימון."
 
"אם אדון העצמות יודע שהוא פתיל, ואם הוא יודע שאתה הפתיל השני..." איש־הזאב נגע באחד הניבים שלו, מהורהר. "הוא עלול... לעשות משהו."
 
"לאלפווין?" שאל ג'ינקס בחרדה.
 
"לךָ. לאלפווין אין חשיבות בתוכנית הגדולה."
 
"אז התוכנית הגדולה לא מעניינת אותי," אמר ג'ינקס.
 
"אתה ואדון העצמות מחוברים לשבילים. הוא עלול לנסות להגיע אליך דרכם."
 
"דרך שבילי האש והקרח?" שאל ג'ינקס. "אמרת שהם נפרדים. אני אש והוא קרח, והשבילים לא נפגשים."
 
"אני מקווה שאני צודק," אמר מלתוס. "דיברת שוב עם השדונים?"
 
"לא," אמר ג'ינקס והתרחק קצת ממנו. הוא ראה את הרעב הירוק־זהוב במחשבות של מלתוס, ואפילו שידע שאיש־הזאב נחוש שלא לטרוף אותו, הוא גם ידע שזה תמיד אתגר מבחינתו. "הייתי אמור לדבר איתם?"
 
"לא. צריך להתרחק משדונים." איש־הזאב הוציא את המחברת שלו, כתב משהו ולעס את קצה העיפרון. "התחזקת."
 
"נראה לי."
 
"הזמן הולך ואוזל."
 
"זמן לְמה?"
 
"ברגע שאדון העצמות יזהה את מקורות הכוח שלו ושלך, הוא יפעל נגדך. גילית מה הוא עשה לסיימון המכשף?"
 
בפעם האחרונה שג'ינקס ראה את סיימון הוא היה קפוא בתוך קוביית קרח ענקית בחדר שנמצא בקומה עליונה במכתש העצמות. אבל לפי אלפווין הוא לא באמת שם. איפה הוא באמת, היא לא ידעה. גם ג'ינקס לא ידע.
 
"אמרת שסיימון לא חשוב," אמר ג'ינקס בקול מאשים.
 
"אולי טעיתי." איש־הזאב יישר בעזרת קצה העיפרון שלו את המשקפיים עם מסגרת הזהב. "ייתכן שסיימון חשוב ביותר. יש צורך במחקר נוסף. לרוע המזל, אין לי משאבים."
 
"איזה מין משאבים?" ג'ינקס עדיין השקיף אל האי למקרה שאלפווין תופיע, וניסה גם לשים עין על מלתוס, למקרה שאיש־הזאב יחליט פתאום לטרוף אותו.
 
"ספרים," אמר מלתוס. "יש לי מעט מדי ספרים. בעיקר חסרים לי ספרים בשפת קוּנתק."
 
ג'ינקס הופתע. "אתה קורא שפת קונתק?"
 
"במידה סבירה," אמר איש־הזאב, מופתע גם הוא. "ואתה?"
 
"כן," אמר ג'ינקס. "זאת שפה מפלצתית. אל תיעלב."
 
"לא נעלבתי," אמר מלתוס. "קראת אולי משהו על שבילים של אש וקרח?"
 
"אתה מתכוון לספר הכישוף הנורא?" שאל ג'ינקס. "נדמה לי שהוא עוסק בהם. אנחנו —"
 
"ראית את ספר הכישוף הנורא?" תשוקה עזה אדומה־מוזהבת עלתה ממלתוס.
 
"אתה מכיר את הספר?"
 
"רק בתור אגדה. לא ידעתי שהוא עדיין קיים."
 
"טוב, אנחנו, אממ —" הוא עמד לומר מחזיקים בו, אבל רעבונו של איש־הזאב עורר בו אי־שקט. ג'ינקס התרחק ממנו והתקרב למַעבר מכושף אל ביתו. "אני ממש מוכרח ללכת עכשיו."
 
מלתוס נראה מאוכזב. "גם אני חייב להסתלק."
 
ג'ינקס ראה איך מלתוס גולש לצורת זאב, ומסתלק.
 
פעם נדרשו לג'ינקס יום וחצי להגיע מכאן הביתה. אבל לא עוד. הוא יצר מַעבר מכושף. מעברים מכושפים היו הרעיון של חברו וֶנדֶל. ג'ינקס יצר אותם באמצעות יה"כּ — ידע הוא כוח, הקסם שלמד בסָמָרָה. עכשיו הוא ראה את המעבר, חור בנוף שדלף ממנו נוף אחר. הוא נכנס לתוכו ועמד בין אלונים במרחק מאה וחמישים מטרים מקרחת היער של סיימון.
 
הוא נאנח והלך הביתה. הבית כבר לא היה כמו פעם.
 
 
 
***
 
 
 
אשתו של סיימון, סוֹפי, טענה שלומדים הרבה מאוד מאירוח שישים ושבעה אנשים בבית. כשג'ינקס שאל אותה מה בדיוק לומדים, היא אמרה, "סבלנות ודיפלומטיה. ואולי קצת דרך ארץ."
 
ומזה הסיק ג'ינקס שלדעתה חסרים לו הדברים האלה.
 
לפחות נשאר האגף הדרומי.
 
לפני שנים, כשג'ינקס עבר לגור עם סיימון, הוא לא הורשה להיכנס לאגף הדרומי. עכשיו ג'ינקס לא הרשה לאחרים להיכנס לאגף. והוא השתמש בתירוץ של סיימון — יש שם דברים מסוכנים. מה שהיה נכון.
 
אבל האגף הדרומי גם הסתיר דברים, כמו את חדר עבודתו של סיימון ואת דלת יה"כּ שהובילה לסמרה המדברית.
 
סופי ישבה אל שולחן העבודה של סיימון, שלושה ספרים פתוחים לפניה. הראשון היה ספר הכישוף הנורא. על גבי דפי הספר השני היא תרגמה טקסט קונתקי לסמרית וגם לאוּרוואלדית. בספר השלישי היא כתבה את הפרשנות שלה.
 
כשעבדה, ניצב מולה הבקבוק הירוק שהכיל את כוח החיים של בעלה.
 
ג'ינקס השעין את מרפקיו על השולחן וניסה לראות מה היא כותבת. "מלתוס רוצה לראות את ספר הכישוף הנורא."
 
"החבר שלך, איש־הזאב?"
 
"אני לא בטוח שהוא בדיוק חבר. חברים לא אמורים להתאמץ לא לאכול אותך. הוא אמר —" ג'ינקס לקח את הבקבוק והסתכל לתוכו. אדון העצמות לכד כבר מזמן את כוח החיים של סיימון בבקבוק. אבל לאחרונה הפסיק סיימון הזעיר לזוז.
 
"מלתוס אמר שאולי סיימון חשוב מאוד," סיים ג'ינקס.
 
"ברור שהוא חשוב," אמרה סופי.
 
"לא לאנשי־זאב. מבחינתם הלהקה חשובה. הוא חושב שסיימון קשור לשבילי האש והקרח."
 
"אה." מחשבותיה של סופי נעשו זהירות לפתע, כלוב כחול־חום של דאגה.
 
"אז תהיתי אם מלתוס יכול לשאול ממך את הספר."
 
"אולי כשאגמור ללמוד אותו," אמרה סופי.
 
"הוא יודע דברים," אמר ג'ינקס. "אולי הוא יוכל לעזור לנו."
 
"אני לא נפרדת מהספר לפני שאני גומרת אותו," אמרה סופי בתקיפות. "סיימון נראה לך שונה?"
 
"לא," אמר ג'ינקס. חוץ מהעובדה שפעם הוא היה מעל מטר שמונים, חשב ולא אמר.
 
"אתה לא חושב שהוא... מתפוגג?"
 
ג'ינקס הניע אצבע מאחורי הבקבוק. "אני לא רואה דרכו."
 
"אבל הוא דוהה."
 
"אני לא חושב," אמר ג'ינקס.
 
שניהם הסתכלו לתוך הבקבוק. כמו שעשו מדי פעם. הם ישבו ביחד והתגעגעו לסיימון. אפילו שסיימון לא היה אדם נחמד במיוחד.
 
"היו לך עוד חזיונות?" שאלה סופי.
 
"לא," אמר ג'ינקס. "רק שוב אותו חלום — שאני הולך על שביל בין קירות קרח. ותמיד יש לי הרגשה שאני מחפש את סיימון. אבל הוא לא אמר כלום מאז הפעם הראשונה."
 
"אם מלתוס צודק ואתה להבה, כן? — מוזר שאתה חולם שאתה הולך על שביל קרח ולא על שביל אש."
 
"טוב, מי רוצה ללכת על שביל אש?" אמר ג'ינקס. "חוץ מזה, אם אדון העצמות כישף את סיימון והכניס אותו לתוך מקום כלשהו, אולי אני צריך ללכת בשביל הקרח כדי להחזיר אותו, כי בשביל הזה השתמש אדון העצמות כדי לשים אותו שם. לפי מלתוס, אדון העצמות הוא פתיל הקרח, ואני פתיל האש."
 
סופי העבירה את מבטה מסיימון לספר הכישוף הנורא. עננת הדאגה סביב ראשה הִקדירה. ג'ינקס החליט לא לומר לה את הדבר הנוסף שמלתוס אמר... שאדון העצמות כנראה יתקוף את ג'ינקס.
 
הוא ניסה לקרוא מעֵבר לכתף שלה. "מצאת משהו חדש על השבילים?"
 
"כן. זה קצת שונה ממה שהחבר שלך איש־הזאב אומר." סופי הפכה דף. ג'ינקס צמצם עיניים כדי לקרוא את המילים הזעירות.
 
 
 
היכן שנפגשים השבילים, נפרדים
 
השבילים. שהקרח ייגע באש,
 
שהאש תבקע את הקרח.
 
 
 
"אז הם לא מקבילים," אמר ג'ינקס. "הם נפגשים איפשהו?"
 
"אולי." סופי סגרה את הספר בטריקה פתאומית כאילו לא רצתה שג'ינקס יקרא את ההמשך. "הגיע הזמן לבדוק את רֶבֶן, לא?"
 
ג'ינקס ציין לעצמו להציץ בספר מאוחר יותר.