שיכרון הגאולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיכרון הגאולה
הוספה למועדפים

שיכרון הגאולה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכה רגב, אלוף משנה במיל‘, יליד פתח תקווה ותושב הגליל, היה בעברו מנהל בכיר במגוון תפקידים בשירות הממשלתי והציבורי. כיום הוא חקלאי ותעשיין.

תקציר

מיכה רגב, בן למשפחה ציונית-דתית, פגש לראשונה את חנן פורת בשנת 1972 , כשהיה נער בן חמש-עשרה. הוא נשבה בקסמיו, נחשף לתפישה הדתית-משיחית הרואה בכינון מדינת ישראל “אתחלתא דגאולה“, והיה לנער מגויס. במשך שנים ראה עצמו שייך לתנועת הגאולה מבית מדרשו של הרב קוק – בישיבה התיכונית, בישיבת מרכז הרב ובסיירת גולני. בשם התנועה השתתף בהקמת התנחלויות לא חוקיות, התכתש עם חיילי צה“ל ונשלח לתקוע את יתד התנועה המשיחית בסיירוֹת המובחרות שהיו מזוהות עד אז עם בני הקיבוצים. עם השנים התפכח מרעיון הגאולה המשיחית האקטיבית ואימץ עמדות מתונות וביקורתיות.

באומץ ובכנות פורש רגב את מסעו המרתק לעיני כולנו, ומביא עדות אישית על תהליך הגיוס של נערים ובוגרים לתנועה הגאולית, שבסיסה כיום הוא ההתנחלויות האידיאולוגיות ביהודה ושומרון.

הספר שיכרון הגאולה נכתב מתוך תחושת דחיפות וחשש מפני התחדשותם של מעשים קיצוניים העלולים לסכן את חיינו כאן. הספר קורא לרבנים ולמנהיגי ציבור להיות ערים לסכנה ולסייע בשמירה מפניה, ולציונות הדתית הוא קורא לחזור לדרך ממלכתית ואחראית המשלבת חזון עם נאורות ומעשיות, ולזנוח את התפישה המשיחית הנושאת בחובה סכנת פירוד וחורבן.

מיכה רגב, אלוף משנה במיל‘, יליד פתח תקווה ותושב הגליל, היה בעברו מנהל בכיר במגוון תפקידים בשירות הממשלתי והציבורי. כיום הוא חקלאי ותעשיין.

פרק ראשון

התממשותו של חלום בלהות



נובמבר 1993, היום האחרון והמסכם בקורס מפקדי חטיבות של צה"ל; אני חניך בקורס. את הרצאות הסיכום מעבירים אהוד ברק כרמטכ"ל ויצחק רבין כשׂר ביטחון וראש ממשלה. הנושא הכללי של ההרצאות הוא "תורת הביטחון של ישראל".
אין מדובר בהרצאות פרונטליות בלבד, אלא בהרצאות מבוא ודו־שיח שמתפתח בעקבותיהן. מגמת המרצים היא להשמיע ולשמוע כאחד. כל חניך מתבקש להכין שאלה או שתיים, שאלות המעלות תובנה או תהייה לסיעור מוחות ולהתייחסות המרצה. העיתוי - חודשים ספורים לאחר החתימה על הסכמי אוסלו.
פרק נכבד ממשנתו של רבין, הנפרשׂת בפנינו, עוסק בנושא "אוסלו". העולם - והמזרח התיכון במיוחד - עומדים, לדבריו, בפני סכנה של התפשטות מוסלמית קיצונית. יש חשש מהשתלטות "האחים המוסלמים" על המשטרים הערביים המתונים שמסביבנו. הסכמי אוסלו באו לעצור את המגמה מלהתפשט אלינו ולמדינות השכנות.
החניכים בקורס, חלקם יהיו לימים אלופי פיקוד טוענים לרמטכ"לות, מעלים שאלות ארציות: כמות הטנקים, המטוסים, מבנה הצבא, אימונים ועוד.

תורי מגיע. אני עומד ומעלה סוגיה שנדמית לנוכחים כתוצאה של חלום רע שחלמתי אותו לילה. אני מספר ליצחק רבין כי אני מקורב מאוד לציבור המתנחלים בשטחים וכי אני חושש שחייו וחיי נושאי תפקידים נוספים מצויים בסכנה!

מובן שאני מפרט ומרחיב, אך מנוד הראש של רבין מבהיר לי כי המסר לא נקלט. רבין מחייך אלי בטוב לב, אולי נכמר מעט על נפשי הדאוגה כל כך. הוא מסביר לי כי למדינת ישראל יש שירותי ביטחון מצוינים וכי אין מה לדאוג.
איני יכול להתאפק, אני קם שוב ואומר לו: "תגובתך מוטעית כל כך, עד שבא לי לבכות." לרמטכ"ל אהוד ברק זה כבר יותר מדי, הוא נועץ בי זוג עיניים זועמות ובתום ההרצאה פונה למפקד הקורס, לברר מיהו "הקצין הבכיין הזה". על התייחסות זו של ברק שמעתי ממפקד הקורס, תוך שהוא מתפקע מצחוק. תא"ל בֶּני, מפקד הקורס, היה בעברו מפקד האוגדה שלי כשהייתי סמח"ט; הוא יודע שאני מפקד רציני ומעביר מסר ברוח דומה לרמטכ"ל.

נובמבר 1995, עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל; יצחק רבין נואם.
במשך החודשים והשבועות האחרונים התרוצצתי בכל מסדרון ממשל אפשרי, עשיתי ככל שיכולתי לנסות ולהזהיר. כשהרגשתי שהממסד הפורמלי אינו מבין את הסכנה, פניתי לחברים בעלי רקע ביטחוני ויזמתי כינוס לא־פורמלי. התכנסנו, קציני מילואים ואנשי ביטחון, ללא תפקיד רשמי הקשור לאבטחת רבין, כדי לדון במצב.

איתן ברושי, המוכר לי כקצין מסיירת גולני ומהשירות הציבורי, לימים עוזר שר הביטחון, היה שותף מלא בכינוסים אלו. הבהרתי לחברַי כי הקולות שאני שומע עלולים להוביל לרצח רבין. מישהו עלול לקום ו"לבער" את מי שרבנים ופוסקי הלכה מגדירים כ"מוסר וכרודף", הבהרתי. "בצד השני, בקרב המייחלים למותו, נמצאים אנשים רציניים ומסוכנים, אסור לזלזל."
החלטנו להתריע בכל מערכת אפשרית על הסכנה הנשקפת לרבין. החלטנו גם לבצע תורנות ולהסתובב באירועים שרבין משתתף בהם, כדי לנסות ולאתר חשודים.

דווקא עכשיו, בעצרת השלום שבכיכר מלכי ישראל, אני רגוע. רבין מוקף מאות אלפי אוהדים המחבקים אותו, מאות שוטרים ואנשי ביטחון פרוסים בשטח, שומרים עליו. האם סוף־סוף יתהפך הגלגל? האם מעתה שוב לא נניח לרבין להיות למשיסה בכל אשר ילך, לא נאפשר לו להפוך מראש ממשלה ל"מטרת דמות" מהלכת?
כשנורות שלוש היריות בכיכר מלכי ישראל, אני מופתע ככולם, אולי מופתע מכולם.
ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נרצח.
איש צעיר, חובש כיפה, מוכה טירוף של גאולה ומשיחיות, רצח את ראש ממשלת ישראל.

הרצח הזה היה הרי "כתוב על הקיר". כיצד לא מנעו אותו?
כיצד מדינה שלמה, על צבאה וארגוני הביטחון שלה, לא הצליחה למנוע את הרצח? כיצד אני וחברַי לא הצלחנו לעשות כלום, כיצד לא הצלחנו להבקיע את החומות הבלתי נראות של שאננות ואדישות?

תוגה עמוקה ירדה עלינו, על אשתי, על שלושת ילדַי הצעירים ועלי. חשנו כי הקרקע רועדת. האסון הכבד שחששנו ממנו חודשים ארוכים, קרה. הנורא מכול התרחש. ילדי הקטנים, ששמעו את שיחותי בנושא משך חודשים ארוכים, פרצו בבכי מר. הדלקנו נרות במקום הירצחו של רבין בתל אביב ועמדנו שעות רבות בירושלים, כדי לעבור על פני ארונו.
ימים ספורים לאחר מכן נקראתי לתשאוּל בשב"כ: מה ידעתי, כיצד ידעתי, מי היו אלה שסיפרו לי. שאלות עקרות וסתמיות, שבאו מאוחר מדי. לא ידעתי על שום דבר נקודתי, שמעתי על פסיקות והלכות ועל הלכי רוח. כמי שמכיר את המשמעויות, זה הספיק לי.
הרצח השפיע קשות גם על חברי בתנועת הגאולה. הם לא רצו שכתם זה ידבק בהם.
היו מהם שאמרו - הרוצח למד בישיבה לא־ציונית, לכן היה לו קל לפתח איבה כה קשה ולרצוח. לצעיר שלמד במוסד ציוני, זה לא היה קורה.
היו שאמרו - בלחש - הוא ממוצא תימני, הם מביאים את האלימות מעדתם, לאחד "משלנו" זה לא היה קורה.
היו שאמרו - הוא פסיכופת שחשב שכך יעשה רושם על אהובת לבו. אדם נורמלי, גם אם היה כועס מאוד, לא היה רוצח ראש ממשלה.
ייתכן שבחלק מהטיעונים היה גרעין של אמת, האחרים היו נגועים בגזענות ובדעות קדומות. להבנתי, הרצח התבצע לאחר שרבנים מתנועת הגאולה פסקו פסקים חמורים ומנהיגי ציבור התירו את הדם, בשם האל.
לא משנה כלל מי לחץ על ההדק. חטא הרצח יושב על כתפיהם של אותם רבנים שהעזו להפוך ראש ממשלה נבחר לבוגד ולפושע, ועל מצפונם של מנהיגי ציבור ששלהבו את הקהל בהסתה פרועה וחסרת גבולות. במצב דברים שכזה, תמיד יימצא מי שיוציא לפועל את המשתמע מדברי ההסתה.
לעולם תשולב ההחלטה על מעשה נפשע שכזה גם במניעיו האישיים של המבצע. אנשים שכאלה משמשים כלי משחית בידי מנהיגים ומורי דרך בכל דור. לעולם ישתמשו תנועות אידיאולוגיות, בעיקר רדיקליות, בחולשות האדם ובמזגו, לתועלתן שלהן. זוהי עוד סיבה לזהירות הנדרשת מרבנים וממנהיגים בהובילם את קהילתם ואת עדת מאמיניהם, במיוחד את הצעירים שבהם.
רצח יצחק רבין לא היה האירוע המסוכן ביותר שתוכנן בבית מדרשם של אנשים בתנועת הגאולה.
שנים לפני כן נעצר יהודה עציון, ואיתו קבוצה איכותית מאין כמוה. מזימתם היתה הרס המסגדים בהר הבית. איני רוצה לחשוב מה היה קורה אילו הצליחו במשימתם.
בימינו אלה מטיפים רבנים, שבעבר חבשו איתי את ספסל הלימודים, לסירוב פקודה המוני בצה"ל. אחרים שוללים את סמכות המדינה לחוקק חוקים ותקנות. קבוצה של רבנים גאוליים כבר הכריזה שהיא נוטשת את הציונות.

שנות דור חלפו מאז שקיבלתי לידי את הספר אורות התשובה, כפרס על הצטיינותי בלימודי הקודש. הייתי אז תלמיד בישיבת כפר הרא"ה, ישיבה הקרויה על שם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אבי תורת ה"אתחלתא דגאולה". את הישיבה ניהלו הרב נריה והרב צוקרמן, שני רבנים אוהבי אדם ואוהבי ישראל. הם היו ממנהיגי תנועתו של הרב קוק. כשהעניקו לי את הספר, ראיתי אורות בעיניהם, ראיתי אורות בסביבתם, ראיתי אורות בחזונם.
משנורה יצחק רבין על ידי רוצח מתועב, ראיתי בתנועת הגאולה רק אפלה ומחשכים. דור עבר, ותנועת האור והאהבה הוציאה מתוכה, פעם אחר פעם, מְבצעי טרור ומתכנני רצח.
כשנקראתי להתראיין לאחר הרצח בעיתונות הכתובה ובתקשורת האלקטרונית, "זכיתי" לטלפונים מאיימים ולהבטחות כי גורלי נחרץ. לא התייחסתי לאיומים בקלות ראש.
רבין לא היה הנרצח הראשון, רבין היה הנרצח היהודי הראשון. ב"תנועת האורות" נבנתה חממה למעשי טרור ורצח והתפתחה תרבות של הפרת חוק, עד כי אי־ריסונה מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
שנים ארוכות הייתי חלק מתנועה זו, הייתי גאה על כך, הייתי חבר מסור ונאמן. עתה - כגודל האהבה כך הוא גודל האכזבה. חלק מחברי הטובים ביותר טועים ופוסעים בדרך עקלקלה, שאחריתה - התפכחות או חורבן.
איני כותב כדי לספר היסטוריה. גם סיפורי האישי אינו חשוב אלא לי.
אני כותב כי אני חושש מהפרק הבא, מהרגע שבו תנועת הגאולה תרגיש שוב, אולי בפעם האחרונה, כי פניה אל הקיר, כי התיאוריה שבה האמינה שנות דור עומדת לקרוס. או אז, חוששני, לא רק רוצח אחד ירים את נשקו. אנו עלולים למצוא עצמנו מול מאות כמוהו, וכשעומדים מאות - שוב אין מדובר ברוצחים אלא במורדים, בלוחמי גאולה, במקדשי שם שמים ועוד.
דינמיקה כזאת - גם הטוב שבסופרים לא ינבא אחריתה.

אני כותב את הספר לצעירים העומדים שם כיום, כמוני לפני דור, ומולעטים בכזב כאילו־אלוהי. אני כותב לאלה שאולי יצטרכו לעמוד מולם, כדי שיבינו את הרקע.
בעיקר, אני כותב לחברי מתנועת הגאולה, אלה שהם כיום מורי הלכה ומנהיגי קהילות. הם יכולים לצאת ולעמוד בפרץ.
על פי חוקת התורה, כאשר מוצאים גופה בשדה והרוצח לא נתפס - וממילא המניע לא מפוענח - מכריזים מנהיגי העיר הקרובה לשדה ההוא: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו."
כל הפירושים שוללים את החשד שהזקנים, מנהיגי העיר, הם הרוצחים הישירים.
ההצהרה "ידינו לא שפכו את הדם הזה" - קשורה לסביבה שעליה המנהיג משפיע: האם לא היתה שם הסתה? האם המנהיג עשה הכול כדי שלא יתרחש רצח?
החטא הגדול ביותר הוא לא לראות, לא לשמוע, להתעלם. מנהיג ומורה הלכה צריך אומץ כדי לעמוד מול העדה, בעיקר מול זעמה, יצריה ודחפיה.
אות קין המונח על אומות כתוצאה מההיסטוריה שלהן, לא נבע תמיד ממעורבות פעילה של עַם שלם בפשעים. אות קין מונח, בדרך כלל, כתוצאה מהתעלמות הרוב, התעלמות שמאפשרת למיעוט - לפעמים מיעוט מבוטל - לפשוע באין מפריע.
בעימותי העבר של תנועת הגאולה עם הממסד של מדינת ישראל, חלק מהרבנים הסית והדיח, אחרים שתקו, ומעט רבנים - בראשם הרב יואל בן נון - יצאו כנגד ההתלהמות וההסתה. קולם של המתונים נבלע בהמולת השנאה, ולעתים הם נרדפו אף בבתיהם. את הטון בשטח קבעו הקיצוניים והמתלהמים.

אחריותם של רבני הגאולה ושל מנהיגי הציבור הגאוליים אינה מסתיימת בגדר ההתנחלות, היא כוללת את האחריות לכלל ישראל ולמדינת ישראל כולה.
אם יבינו זאת, עדיין יש בכוחם לשנות את נתיב תנועתם. אם לא יבינו - ייזכרו כמי שפילגו שוב את עם ישראל וכמי שאחראים ישירות להרס המפעל הציוני.

מיכה רגב, אלוף משנה במיל‘, יליד פתח תקווה ותושב הגליל, היה בעברו מנהל בכיר במגוון תפקידים בשירות הממשלתי והציבורי. כיום הוא חקלאי ותעשיין.

עוד על הספר

שיכרון הגאולה מיכה רגב

התממשותו של חלום בלהות



נובמבר 1993, היום האחרון והמסכם בקורס מפקדי חטיבות של צה"ל; אני חניך בקורס. את הרצאות הסיכום מעבירים אהוד ברק כרמטכ"ל ויצחק רבין כשׂר ביטחון וראש ממשלה. הנושא הכללי של ההרצאות הוא "תורת הביטחון של ישראל".
אין מדובר בהרצאות פרונטליות בלבד, אלא בהרצאות מבוא ודו־שיח שמתפתח בעקבותיהן. מגמת המרצים היא להשמיע ולשמוע כאחד. כל חניך מתבקש להכין שאלה או שתיים, שאלות המעלות תובנה או תהייה לסיעור מוחות ולהתייחסות המרצה. העיתוי - חודשים ספורים לאחר החתימה על הסכמי אוסלו.
פרק נכבד ממשנתו של רבין, הנפרשׂת בפנינו, עוסק בנושא "אוסלו". העולם - והמזרח התיכון במיוחד - עומדים, לדבריו, בפני סכנה של התפשטות מוסלמית קיצונית. יש חשש מהשתלטות "האחים המוסלמים" על המשטרים הערביים המתונים שמסביבנו. הסכמי אוסלו באו לעצור את המגמה מלהתפשט אלינו ולמדינות השכנות.
החניכים בקורס, חלקם יהיו לימים אלופי פיקוד טוענים לרמטכ"לות, מעלים שאלות ארציות: כמות הטנקים, המטוסים, מבנה הצבא, אימונים ועוד.

תורי מגיע. אני עומד ומעלה סוגיה שנדמית לנוכחים כתוצאה של חלום רע שחלמתי אותו לילה. אני מספר ליצחק רבין כי אני מקורב מאוד לציבור המתנחלים בשטחים וכי אני חושש שחייו וחיי נושאי תפקידים נוספים מצויים בסכנה!

מובן שאני מפרט ומרחיב, אך מנוד הראש של רבין מבהיר לי כי המסר לא נקלט. רבין מחייך אלי בטוב לב, אולי נכמר מעט על נפשי הדאוגה כל כך. הוא מסביר לי כי למדינת ישראל יש שירותי ביטחון מצוינים וכי אין מה לדאוג.
איני יכול להתאפק, אני קם שוב ואומר לו: "תגובתך מוטעית כל כך, עד שבא לי לבכות." לרמטכ"ל אהוד ברק זה כבר יותר מדי, הוא נועץ בי זוג עיניים זועמות ובתום ההרצאה פונה למפקד הקורס, לברר מיהו "הקצין הבכיין הזה". על התייחסות זו של ברק שמעתי ממפקד הקורס, תוך שהוא מתפקע מצחוק. תא"ל בֶּני, מפקד הקורס, היה בעברו מפקד האוגדה שלי כשהייתי סמח"ט; הוא יודע שאני מפקד רציני ומעביר מסר ברוח דומה לרמטכ"ל.

נובמבר 1995, עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל; יצחק רבין נואם.
במשך החודשים והשבועות האחרונים התרוצצתי בכל מסדרון ממשל אפשרי, עשיתי ככל שיכולתי לנסות ולהזהיר. כשהרגשתי שהממסד הפורמלי אינו מבין את הסכנה, פניתי לחברים בעלי רקע ביטחוני ויזמתי כינוס לא־פורמלי. התכנסנו, קציני מילואים ואנשי ביטחון, ללא תפקיד רשמי הקשור לאבטחת רבין, כדי לדון במצב.

איתן ברושי, המוכר לי כקצין מסיירת גולני ומהשירות הציבורי, לימים עוזר שר הביטחון, היה שותף מלא בכינוסים אלו. הבהרתי לחברַי כי הקולות שאני שומע עלולים להוביל לרצח רבין. מישהו עלול לקום ו"לבער" את מי שרבנים ופוסקי הלכה מגדירים כ"מוסר וכרודף", הבהרתי. "בצד השני, בקרב המייחלים למותו, נמצאים אנשים רציניים ומסוכנים, אסור לזלזל."
החלטנו להתריע בכל מערכת אפשרית על הסכנה הנשקפת לרבין. החלטנו גם לבצע תורנות ולהסתובב באירועים שרבין משתתף בהם, כדי לנסות ולאתר חשודים.

דווקא עכשיו, בעצרת השלום שבכיכר מלכי ישראל, אני רגוע. רבין מוקף מאות אלפי אוהדים המחבקים אותו, מאות שוטרים ואנשי ביטחון פרוסים בשטח, שומרים עליו. האם סוף־סוף יתהפך הגלגל? האם מעתה שוב לא נניח לרבין להיות למשיסה בכל אשר ילך, לא נאפשר לו להפוך מראש ממשלה ל"מטרת דמות" מהלכת?
כשנורות שלוש היריות בכיכר מלכי ישראל, אני מופתע ככולם, אולי מופתע מכולם.
ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נרצח.
איש צעיר, חובש כיפה, מוכה טירוף של גאולה ומשיחיות, רצח את ראש ממשלת ישראל.

הרצח הזה היה הרי "כתוב על הקיר". כיצד לא מנעו אותו?
כיצד מדינה שלמה, על צבאה וארגוני הביטחון שלה, לא הצליחה למנוע את הרצח? כיצד אני וחברַי לא הצלחנו לעשות כלום, כיצד לא הצלחנו להבקיע את החומות הבלתי נראות של שאננות ואדישות?

תוגה עמוקה ירדה עלינו, על אשתי, על שלושת ילדַי הצעירים ועלי. חשנו כי הקרקע רועדת. האסון הכבד שחששנו ממנו חודשים ארוכים, קרה. הנורא מכול התרחש. ילדי הקטנים, ששמעו את שיחותי בנושא משך חודשים ארוכים, פרצו בבכי מר. הדלקנו נרות במקום הירצחו של רבין בתל אביב ועמדנו שעות רבות בירושלים, כדי לעבור על פני ארונו.
ימים ספורים לאחר מכן נקראתי לתשאוּל בשב"כ: מה ידעתי, כיצד ידעתי, מי היו אלה שסיפרו לי. שאלות עקרות וסתמיות, שבאו מאוחר מדי. לא ידעתי על שום דבר נקודתי, שמעתי על פסיקות והלכות ועל הלכי רוח. כמי שמכיר את המשמעויות, זה הספיק לי.
הרצח השפיע קשות גם על חברי בתנועת הגאולה. הם לא רצו שכתם זה ידבק בהם.
היו מהם שאמרו - הרוצח למד בישיבה לא־ציונית, לכן היה לו קל לפתח איבה כה קשה ולרצוח. לצעיר שלמד במוסד ציוני, זה לא היה קורה.
היו שאמרו - בלחש - הוא ממוצא תימני, הם מביאים את האלימות מעדתם, לאחד "משלנו" זה לא היה קורה.
היו שאמרו - הוא פסיכופת שחשב שכך יעשה רושם על אהובת לבו. אדם נורמלי, גם אם היה כועס מאוד, לא היה רוצח ראש ממשלה.
ייתכן שבחלק מהטיעונים היה גרעין של אמת, האחרים היו נגועים בגזענות ובדעות קדומות. להבנתי, הרצח התבצע לאחר שרבנים מתנועת הגאולה פסקו פסקים חמורים ומנהיגי ציבור התירו את הדם, בשם האל.
לא משנה כלל מי לחץ על ההדק. חטא הרצח יושב על כתפיהם של אותם רבנים שהעזו להפוך ראש ממשלה נבחר לבוגד ולפושע, ועל מצפונם של מנהיגי ציבור ששלהבו את הקהל בהסתה פרועה וחסרת גבולות. במצב דברים שכזה, תמיד יימצא מי שיוציא לפועל את המשתמע מדברי ההסתה.
לעולם תשולב ההחלטה על מעשה נפשע שכזה גם במניעיו האישיים של המבצע. אנשים שכאלה משמשים כלי משחית בידי מנהיגים ומורי דרך בכל דור. לעולם ישתמשו תנועות אידיאולוגיות, בעיקר רדיקליות, בחולשות האדם ובמזגו, לתועלתן שלהן. זוהי עוד סיבה לזהירות הנדרשת מרבנים וממנהיגים בהובילם את קהילתם ואת עדת מאמיניהם, במיוחד את הצעירים שבהם.
רצח יצחק רבין לא היה האירוע המסוכן ביותר שתוכנן בבית מדרשם של אנשים בתנועת הגאולה.
שנים לפני כן נעצר יהודה עציון, ואיתו קבוצה איכותית מאין כמוה. מזימתם היתה הרס המסגדים בהר הבית. איני רוצה לחשוב מה היה קורה אילו הצליחו במשימתם.
בימינו אלה מטיפים רבנים, שבעבר חבשו איתי את ספסל הלימודים, לסירוב פקודה המוני בצה"ל. אחרים שוללים את סמכות המדינה לחוקק חוקים ותקנות. קבוצה של רבנים גאוליים כבר הכריזה שהיא נוטשת את הציונות.

שנות דור חלפו מאז שקיבלתי לידי את הספר אורות התשובה, כפרס על הצטיינותי בלימודי הקודש. הייתי אז תלמיד בישיבת כפר הרא"ה, ישיבה הקרויה על שם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אבי תורת ה"אתחלתא דגאולה". את הישיבה ניהלו הרב נריה והרב צוקרמן, שני רבנים אוהבי אדם ואוהבי ישראל. הם היו ממנהיגי תנועתו של הרב קוק. כשהעניקו לי את הספר, ראיתי אורות בעיניהם, ראיתי אורות בסביבתם, ראיתי אורות בחזונם.
משנורה יצחק רבין על ידי רוצח מתועב, ראיתי בתנועת הגאולה רק אפלה ומחשכים. דור עבר, ותנועת האור והאהבה הוציאה מתוכה, פעם אחר פעם, מְבצעי טרור ומתכנני רצח.
כשנקראתי להתראיין לאחר הרצח בעיתונות הכתובה ובתקשורת האלקטרונית, "זכיתי" לטלפונים מאיימים ולהבטחות כי גורלי נחרץ. לא התייחסתי לאיומים בקלות ראש.
רבין לא היה הנרצח הראשון, רבין היה הנרצח היהודי הראשון. ב"תנועת האורות" נבנתה חממה למעשי טרור ורצח והתפתחה תרבות של הפרת חוק, עד כי אי־ריסונה מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
שנים ארוכות הייתי חלק מתנועה זו, הייתי גאה על כך, הייתי חבר מסור ונאמן. עתה - כגודל האהבה כך הוא גודל האכזבה. חלק מחברי הטובים ביותר טועים ופוסעים בדרך עקלקלה, שאחריתה - התפכחות או חורבן.
איני כותב כדי לספר היסטוריה. גם סיפורי האישי אינו חשוב אלא לי.
אני כותב כי אני חושש מהפרק הבא, מהרגע שבו תנועת הגאולה תרגיש שוב, אולי בפעם האחרונה, כי פניה אל הקיר, כי התיאוריה שבה האמינה שנות דור עומדת לקרוס. או אז, חוששני, לא רק רוצח אחד ירים את נשקו. אנו עלולים למצוא עצמנו מול מאות כמוהו, וכשעומדים מאות - שוב אין מדובר ברוצחים אלא במורדים, בלוחמי גאולה, במקדשי שם שמים ועוד.
דינמיקה כזאת - גם הטוב שבסופרים לא ינבא אחריתה.

אני כותב את הספר לצעירים העומדים שם כיום, כמוני לפני דור, ומולעטים בכזב כאילו־אלוהי. אני כותב לאלה שאולי יצטרכו לעמוד מולם, כדי שיבינו את הרקע.
בעיקר, אני כותב לחברי מתנועת הגאולה, אלה שהם כיום מורי הלכה ומנהיגי קהילות. הם יכולים לצאת ולעמוד בפרץ.
על פי חוקת התורה, כאשר מוצאים גופה בשדה והרוצח לא נתפס - וממילא המניע לא מפוענח - מכריזים מנהיגי העיר הקרובה לשדה ההוא: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו."
כל הפירושים שוללים את החשד שהזקנים, מנהיגי העיר, הם הרוצחים הישירים.
ההצהרה "ידינו לא שפכו את הדם הזה" - קשורה לסביבה שעליה המנהיג משפיע: האם לא היתה שם הסתה? האם המנהיג עשה הכול כדי שלא יתרחש רצח?
החטא הגדול ביותר הוא לא לראות, לא לשמוע, להתעלם. מנהיג ומורה הלכה צריך אומץ כדי לעמוד מול העדה, בעיקר מול זעמה, יצריה ודחפיה.
אות קין המונח על אומות כתוצאה מההיסטוריה שלהן, לא נבע תמיד ממעורבות פעילה של עַם שלם בפשעים. אות קין מונח, בדרך כלל, כתוצאה מהתעלמות הרוב, התעלמות שמאפשרת למיעוט - לפעמים מיעוט מבוטל - לפשוע באין מפריע.
בעימותי העבר של תנועת הגאולה עם הממסד של מדינת ישראל, חלק מהרבנים הסית והדיח, אחרים שתקו, ומעט רבנים - בראשם הרב יואל בן נון - יצאו כנגד ההתלהמות וההסתה. קולם של המתונים נבלע בהמולת השנאה, ולעתים הם נרדפו אף בבתיהם. את הטון בשטח קבעו הקיצוניים והמתלהמים.

אחריותם של רבני הגאולה ושל מנהיגי הציבור הגאוליים אינה מסתיימת בגדר ההתנחלות, היא כוללת את האחריות לכלל ישראל ולמדינת ישראל כולה.
אם יבינו זאת, עדיין יש בכוחם לשנות את נתיב תנועתם. אם לא יבינו - ייזכרו כמי שפילגו שוב את עם ישראל וכמי שאחראים ישירות להרס המפעל הציוני.