הגיבור בעל אלף הפנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגיבור בעל אלף הפנים
מכר
מאות
עותקים
הגיבור בעל אלף הפנים
מכר
מאות
עותקים

הגיבור בעל אלף הפנים

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

ג'וזף קמפבל

ג'וזף קמפבל היה סופר ומורה אמריקאי שנודע בראש ובראשונה בזכות עבודתו בתחום המיתולוגיה ההשוואתית. הוא נולד בניו–יורק ב–1904, ומשחר ילדותו התעניין במיתולוגיה. הוא אהב לקרוא ספרים שעסקו בתרבויות האינדיאניות, וביקר לעתים תכופות במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו–יורק, שאוסף הטוטמים השוכן בו ריתק אותו. קמפבל למד באוניברסיטת קולומביה, שם התמחה בספרות של ימי הביניים, ומשסיים את התואר השני המשיך את לימודיו באוניברסיטאות בפריז ובמינכן.

משך כל חייו ערך מסעות רבים, והיה סופר פורה עד מאוד. בין השאר חיבר את סדרת הספרים בת ארבעת הכרכים The Masks of God, Myths to Live By, The Inner Reaches of Outer Space וכן A Skeleton Key to Finnegans Wake. קמפבל נפטר ב–1987. ב–1988 הוקרנה סדרת ראיונות טלוויזיוניים שלו עם ביל מויירס, The Power of Myth, שהציגה את השקפותיו בפני מיליוני אנשים.

תקציר

"הגיבור בעל אלף הפנים", ספרו חוצה התרבויות והזמנים של המיתולוג ההשוואתי ג'וזף קמפבל, פורסם לראשונה ב-1949 ומאז ועד היום השפיע על חייהם של מיליוני קוראים.

קמפבל מחבר בין תפיסות פסיכולוגיות מודרניות ובין מיתוסים משלל תקופות, יבשות ותרבויות, ומשרטט בספרו את מסעו רב–התהפוכות של הגיבור - עלילה אוניברסלית, מכוננת, של הרפתקה ושל השתנות.

זהו סיפורם של גיבורים מוכרים לנו כבודהה, אברהם, ישו, קרישנה ואיזיס, וגם זה של אמאטרסו היפנית, אדשו ממערב אפריקה, קונוהור האירי, טאלייסין הוולשי, מאווי הפולינזי, מוואטסי המאורי, שי וואנג מו הסינית, סינילאו הטונגאי, "עורב" האסקימואי, פדמאנאתה הג'ייני, טלאזולטאוטל האצטקית ואינספור אחרים.

זהו תמיד אותו סיפור אחד נהדר על חיינו, שמהדהד בסמלים ובמיתוסים, בסיפורי עם ובאגדות, ומסופר באלפי לשונות וגרסאות, כי ההבדלים בין בני האדם קטנים משניתן לשער, והמשותף להם רב ועולה על כל דמיון.

מיהו גיבור?
הגיבור הוא מי שפורץ את האופקים של חייו ומצליח להתעלות מעל הווייתו הפרטית ומעל נסיבותיו האישיות, המקומיות וההיסטוריות. בוותרו על המציאות הבטוחה והנתונה–מראש שהתוו לו משפחתו והחברה, הוא יוצא לדרך מפרכת ועתירת סכנות של גילוי עצמי, הרצופה כולה תלאות והרפתקאות, ושעתידה להביא לידי ביטוי את מלוא אנושיותו. ביסודו של דבר מובילה דרכו של הגיבור אל תוך נפשו פנימה - אל מעמקים שבהם הוא מוצא כוחות אבודים ונשכחים, שאותם יוכל לרתום לשינוי עצמי ולשינוי פניו של העולם.

"הגיבור בעל אלף הפנים" רלוונטי היום כפי שהיה בעת פרסומו לראשונה, וממשיך לדבר אל לב קהלים חדשים. הספר השפיע עמוקות על דורות של אמנים ויוצרים מכל התחומים - סופרים, משוררים, מעצבי משחקים ויוצרי סרטים - וממשיך לעורר השראה בקרב כל אלה המתעניינים בצורך הנפשי העמוק הטבוע בנפשו של כל אדם לספר סיפורים.

 
הספר כולל 84 איורים

פרק ראשון

פרק 1
היציאה לדר

1. הקריאה להרפתקה
לפני שנים רבות, כאשר המשאלות עדיין התמלאו, היה מלך ולו שלוש בנות. כולן היו יפות, אבל הצעירה היתה יפה כל כך שאפילו השמש, שכבר ראתה דברים רבים מאוד, התפעלה מיופייה בכל פעם שהאירה את פניה. סמוך לארמון המלך היה יער גדול ואפל, וביער, מתחת לעץ תרזה עתיק, היתה באר. בימים חמים הלכה בת המלך ליער והתיישבה על שפת הבאר הקרירה. כשנתקפה שיעמום, היא נהגה לקחת כדור זהב, לזרוק אותו אל־על ולחזור לתפוס אותו. זה היה המשחק החביב עליה ביותר.

והנה, יום אחד, כדור הזהב של בת המלך לא חזר אל ידיה הקטנות המושטות אל על, אלא חלף לידן, קיפץ על האדמה והתגלגל היישר למים. בת המלך עקבה בעיניה אחר הכדור, אבל הוא נעלם במעמקי הבאר. והבאר היתה עמוקה כל כך, שלא ניתן לראות את קרקעיתה. הנסיכה פרצה בבכי מר, וקול בכייה הלך וגבר. בעודה מתייפחת, שמעה קול קורא לה: ״מה את מבקשת בת המלך? את בוכה חזק כל כך, שאת מעוררת אפילו את רחמיה של אבן.״ היא הביטה סביב לראות מאין בא הקול, וראתה צפרדע שהוציא ראשו המכוער והגדול מתוך המים. ״אה, זה אתה, צפרדע מגעיל, ״ אמרה, ״אני בוכה על כדור הזהב שלי, שנפל לבאר.״ - ״הפסיקי לבכות והירגעי,״ ענה הצפרדע, ״אוכל לעזור לך, אבל מה תיתני לי אם אשיב לך את הצעצוע שלך?״ ״כל מה שתרצה, צפרדע יקר,״ אמרה. ״אתן לך את בגדַי, את פנינַי, את אבני־החן היקרות שלי, ואפילו את כתר הזהב שעל ראשי.״ ענה הצפרדע: ״אין לי חפץ בבגדייך, בפנינייך ובאבנייך היקרות. אבל אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה לך לחבר, ותשתפי אותי במשחקייך, ותרשי לי לשבת לידך אצל השולחן הקטן שלך ולאכול מצלחת הזהב שלך, לשתות מהגביע שלך ולישון במיטתך, אם כל זאת תבטיחי לי, ארד למצולות ואמשה לך את כדור הזהב.״ - ״כן, כן,״ קראה, ״אני מבטיחה שאתן לך כל מה שתרצה אם רק תשיב אלי את כדור הזהב.״ אבל בלבה חשבה: ״מה הוא מקשקש לו הצפרדע הטיפש שיושב לו שם במים עם חבריו הצפרדעים ומקרקר, הרי לעולם לא יוכל להיות חבר לאף אדם.

משקיבל הצפרדע את הבטחתה של הנסיכה, טבל את ראשו במים, צלל למעמקים, ובתוך זמן קצר חתר ושב מעלה עם הכדור בפיו והשליך אותו על העשב. בת המלך שמחה מאוד כשראתה שוב את הצעצוע האהוב עליה, הרימה את הכדור וקיפצה לה איתו לדרכה. ״חכי, חכי,״ קרא הצפרדע, ״קחי אותי איתך, אני לא יכול לרוץ מהר כמוך.״ אך מה הועיל לו הקרקור קוואה־קוואה שקרא אחריה בכל כוחו! היא לא הקשיבה לו, אלא מיהרה הביתה ועד מהרה שכחה את הצפרדע המסכן, שבלית ברירה קפץ וצלל אל תוך הבאר שלו.58

זוהי דוגמה לאחת הצורות שבהן עשויה ההרפתקה להתחיל. פליטת־פה אחת - לכאורה מקרית לגמרי - חושפת עולם שקיומו לא שוער, והיחיד נשאב אל מערכת יחסים עם כוחות שאינם מובנים עד תום. כפי שהדגים פרויד,59 שגיאות אינן מקריות לגמרי. הן מתרחשות כתוצאה מתשוקות וקונפליקטים שדוכאו. שגיאות הן אֲדָוות על פני החיים, שיוצרות זרימה של מעיינות אשר לא חשדנו כלל בנוכחותם. מעיינות אלה עשויים להיות עמוקים מאוד - כעומק הנשמה עצמה. לעתים השגיאה היא למעשה תחילת חשיפתו של גורל או ייעוד. כך קורה במעשייה זו: הכדור שנעלם הוא האות הראשון לכך שדבר־מה עתיד לקרות לנסיכה בקרוב, הצפרדע הוא האות השני, וההבטחה שהיא נותנת בהיסח הדעת היא האות השלישי.

את הצפרדע, הצץ כבדרך נס ומהווה התגלמות ראשונית של הכוחות המתחילים לפעול כעת, אפשר לכנות ״המבשר״; המשבּר של הופעתו הוא ״הקריאה להרפתקה״. במקרים מסוימים מביא עמו המבשר קריאה לִחיות, כבדוגמה שלפנינו; במקרים אחרים, בשלב מאוחר יותר בסיפור, הוא מביא קריאה למוּת. לעתים הוא קורא לביצוע מטלה היסטורית הרת־עולם. לעתים הוא מסמן את הפצעתה של הארה דתית. בעיניו של מיסטיקן הוא מסמן את מה שמתואר כ״יקיצת העצמי״.60 במקרה של הנסיכה מן המעשייה, הוא מסמל בסך הכול את הגעתה לגיל ההתבגרות. אך בין שנושא הקריאה פעוט ובין שהוא עצום, ויהיו אשר יהיו גילו של הקרוּא ומעמדו בעולם, הקריאה מרימה תמיד את המסך על מחזה־מסתורין של פשיטת ולבישת צורה - טקס, או רגע, של מעבר רוחני, אשר יסתיים במיתה ובהיוולדות. האופק המוכּר של החיים הפך צר מדי; התפיסות, האידאלים והדפוסים הרגשיים הקודמים כבר אינם מתאימים; הגיעה השעה לחצייה של סף.

 


[איור 11] אפיס בדמות פר מביא את המתים, בדמות אוזיריס, לעולם המתים (עץ מגולף, מצרים, 650-700 לפנה״ס לערך)

סממנים טיפוסיים לנסיבות שבהן מתרחשת הקריאה הם היער האפל, העץ העצום, המבּוּע המפכפך, והופעתה של הדמות מעוררת הגועל והזלזול, אשר למעשה נושאת עמה את כוח הגורל. אנו מזהים בתמונה זו את סמלי טבור העולם. הצפרדע - הדרקון הקטן - הוא המקבילה הילדִית לנחש השאוֹל אשר ראשו תומך באדמה ואשר מייצג את כוחותיה המַפרים והבוראים של התהום. הוא יוצא כשבפיו כדור־השמש הזהוב, אשר נבלע קודם לכן במצולותיו האפלות: ברגע זה הוא דומה לדרקון המזרח הגדול מן המסורת הסינית המרים במלתעותיו את החמה בזריחתה, או לצפרדע שעל ראשו רוכב בן־האלמוות הצעיר והנאה האן שיאנג ובסַלו אפרסקי האלמוות. פרויד הניח שבשעת חרדה נשנות תמיד התחושות הכואבות של הניתוק הראשון מן האם - ההפרעה בזרימת הדם, תחושת החנק וכן הלאה - של משבּר ההיוולדות.61 ולהפך - עם ההינתקות והלידה־מחדש מתעוררת חרדה. אם מדובר בילדתו של המלך העומדת להילקח מן האיחוד הזוגי המוכּר והמאושר עם אבא־המלך, או בְּחוה, בתו של אלוהים, שבָּשלה והגיע זמנה לעזוב את אידיליית גן עדן, או לחלופין בבודהה־לעתיד המרוכז לעילא, הפורץ מבעד לאופקים האחרונים של העולם הבּרוּא - תמיד יתעוררו אותם דימויים ארכיטיפיים המסמלים סכנה, הרגעה, עמידה בניסיון, מעבָר, ואת הקדוּשה המוזרה של סוד ההיוולדות.

הצפרדע הדוחֶה והדחוי מן המעשייה מעלה בפיו את כדור השמש; כי הצפרדע, הנחש, הדמות הדחויה, מייצגת את המעמקים הללו של הלא־מודע (הבאר שהנה ״עמוקה כל כך, שלא ניתן לראות את קרקעיתה״), שבהם אגורים כל אותם גורמים, חוקים ומרכיבים של הקיום אשר אין מכירים בהם או אין מודים בהם, שאין מקבלים אותם, אין מודעים להם או אין מפתחים אותם. הם־הם הפנינים בארמונותיהם התת־ימיים האגדיים של פיות־המים, שומרי־המים ובני־הים; האבנים היקרות המאירות את ערי השדים של השאוֹל; זרעי האש באוקיינוס האלמוות התומך את כדור הארץ ומקיפו כנחש; הכוכבים בחיק הלילה האלמותי. הם גושי הזהב באוצרו של הדרקון, התפוחים שעליהם שומרות ההספֶּרידות, סיביה של גיזת הזהב. משום כך מבשר ההרפתקה הוא לא פעם אפל או כהה, נתעב או מבעית, ורשע בעיני העולם; ואף על פי כן, לו היה אפשר ללכת בעקבותיו, היתה נפתחת הדרך מבעד לחומות היוֹם אל תוך החשכה שבה נוגהות אבני החן. ולפעמים מבשר את ההרפתקה בעל חיים (כבמעשיית היפה והחיה) המייצג את הפוריות האינסטינקטיבית המדוכאת שבתוכנו; ולפעמים המבשר הוא דמות מסתורית ומצועפת - הרי היא הלא־נודע.

מסופר, למשל, על המלך ארתור אשר התכונן לצאת לציד בלוויית אבירים רבים.

בהגיעו ליער ראה המלך לפניו צבי אדיר. אחר הצבי הזה ארדוף, אמר המלך ארתור, ועל כן דרבן את סוסו ורדפו שעה ארוכה, ועל פי כוחו הרב ראוי היה שימית את הצבי; אך המלך רדף אחר הצבי שעה כה ארוכה עד שסוסו איבד את נשימתו, נפל ומת; אחד המשרתים הביא למלך סוס אחר. כיוון שראה את הצבי נעלם במעבה יער ואת סוסו מת, התיישב המלך על שפת מעיין, ושם שקע במחשבות עמוקות. עוד הוא יושב כך, דימה לשמוע שאון כלבים, כשלושים במספר. או אז ראה המלך חיה מוזרה מכל שראה או שמע קרבה ובאה לקראתו; והחיה ניגשה אל המעיין ושתתה, והשאון בבטן החיה היה כשלושים כלבים רודפים אחר טרפם; אך כל עוד שתתה החיה לא היה רעש בבטנה; אז הלכה לה החיה משם ברעש גדול, והמלך התפלא על כך פליאה גדולה.62

 


[איור 12] איזיס בדמות נץ מצטרפת אל אוזיריס בעולם המתים (אבן מגולפת, פתולמאי, מצרים, המאה הראשונה לספירה לערך)

מקרה נוסף - מאזור שונה בתכלית של העולם - הוא הסיפור על אודות הנערה משבט אַרַאפּאהוֹ השוכן במישורי אמריקה הצפונית. היא הבחינה בדורבן ליד עץ צפצפה. היא ניסתה לחבוט בחיה, אך זו ברחה אל מאחורי העץ והחלה לטפס. הנערה החלה לעלות בעקבות הדורבן כדי לתפוס אותו, אך הוא המשיך לטפס ונשאר כל העת קצת מעבר לטווח השגתה. ״ובכן,״ אמרה, ״אני אטפס ואתפוס את הדורבן, כי אני רוצה את המחטים, ואם יהיה צורך, אטפס עד למעלה.״ הדורבן הגיע לצמרת העץ, אבל כשהתקרבה הנערה ועמדה להניח עליו יד, התארכה פתאום הצפצפה והדורבן המשיך לטפס. היא הביטה מטה וראתה את חבריה מתאמצים להביט מעלה ורומזים לה לרדת; אבל מכיוון שכבר היתה נתונה להשפעת הדורבן, והמרחק הרב בינה לבין האדמה הפחיד אותה, המשיכה לטפס על העץ, עד שנראתה כנקודה קטנה שבקטנות לאלה שהביטו מלמטה, ויחד עם הדורבן הגיעה לבסוף לשמים.63

שני חלומות יספיקו כדי להדגים את ההופעה הספונטנית של דמות המבשר בנפש הבשלה ללבוש צורה חדשה. הראשון הוא חלומו של צעיר המחפש את הדרך למקם את עצמו מחדש בעולם:

״אני נמצא במקום ירוק שבו רועות כבשים רבות. זוהי 'ארץ הכבשים'. בארץ הכבשים עומדת אישה לא מוכּרת ומראה את הדרך.״64

את החלום השני חלמה נערה שחברתה מתה זמן קצר לפני כן משחפת; היא חוששת שנדבקה במחלה בעצמה.

״הייתי בגן פורח; השמש עמדה לשקוע והאירה באור אדום כדם. ואז הופיע לפני אביר אציל ושחור, שדיבר אלי בקול רציני מאוד, עמוק ומפחיד: 'התבואי איתי?' בלי לחכות לתשובה אחז בידי ולקח אותי משם.״65

אם בחלום ואם במיתוס, הרפתקאות אלה מתאפיינות תמיד בסקרנות מרותקת וסוחפת כלפי הדמות המופיעה פתאום בתפקיד מורה הדרך ומבשרת עידן חדש, שלב חדש, במסלול החיים. הדבר שמולו יש לעמוד כעת פנים אל פנים, ושהלא־מודע מכיר אותו היטב משום מה - הגם שלאישיות המודעת הוא בלתי־מוכר, מפתיע ואפילו מפחיד - מכריז על נוכחותו; ומה שהיה משמעותי עד אז עשוי להתרוקן במפתיע מכל ערך, כמו עולמה של בת המלך עם היעלמותו הפתאומית של כדור הזהב אל הבאר. מכאן ואילך, אף שהגיבור חוזר לזמן־מה לעיסוקיו המוכרים, הוא עשוי למצוא שהם עקרים. כעת יתחילו להופיע אותות, שכל אחד חזק וברור מקודמו, עד שכבר אי־אפשר להתכחש להם - כבמעשיית ״ארבעת האותות״ שלהלן, שבכל ספרות העולם היא הדוגמה הנודעת ביותר של הקריאה להרפתקה.

אביו של הנסיך הצעיר גוטמה שקיאמוני, העתיד להיעשות בודהה, הגן עליו מכל ידע על אודות זִקנה, חולי, מוות או חיי נזירוּת, פן יעלו בלבו מחשבות על פרישה מעולם החומר; כי בלידתו ניבאו לו שיגדל להיות קיסר על פני כל העולם - או בודהה. המלך, שצידד ברעיון הקיסרות, העניק לבנו שלושה ארמונות וארבעים אלף רקדניות כדי שמחשבותיו יהיו קשורות בקשר אמיץ לעולם החומרי. אך תנאים אלה הצליחו רק לזרז את הבלתי־נמנע; כי כבר בגיל מוקדם יחסית מיצה הצעיר את ההנאה מתענוגות הגוף והיה בשל להתנסוּת האחרת. ברגע שהיה מוכן לכך, הופיעו מאליהם המבשרים הנאותים:

והנה יום אחד חפץ הבודהה־לעתיד לנסוע אל הגן, והורה לרכָּבו להכין את המרכבה. לפיכך הוציא האיש מרכבה הדורה ומפוארת, עטה עליה שלל עיטורים ורתם אותה לארבעה סוסים מלכותיים מגזע סינדהאווה, צחורים כעלי הכותרת של הלוטוס הצחור, והודיע לבודהה־לעתיד כי הכול מוכן. והבודהה־לעתיד עלה למרכבה, אשר דמתה לארמון אלים, ויצא אל הגן.

״זמן ההארה של הנסיך סידהרתא קרב,״ חשבו האלים; ״עלינו להראות לו אות״: והם הפכו אחד מביניהם לישיש בלה ששיניו שבורות, שערו אפור, גופו עקום וכפוף והוא נשען ברעד על מַטה, והראו אותו לבודהה־לעתיד - אך באופן כזה שרק הוא והרכּב ראוהו.

אז אמר הבודהה־לעתיד אל הרכּב, ״ידידי, הגד נא, מי האיש הזה? אפילו שער ראשו אינו כשל אחרים.״ וכששמע את התשובה אמר, ״הבושה והכלימה ללֵידה, כי כל אשר נולד יזקין.״ ובלב נרעש חזר מיד ועלה אל ארמונו.

״מדוע חזר בני מהר כל כך?״ שאל המלך.

״הוד מלכותך, הוא ראה איש זקן,״ היתה התשובה; ״ומשום שראה איש זקן, הוא עומד לפרוש מן העולם.״

״האם להרגני אתה רוצה, שאתה משמיע באוזנַי דברים כאלה? מהר, הכן כמה מחזות להציג בפני בני. אם רק נוכל לגרום לו ליהנות מתענוגות, יחדל לחשוב על פרישה מן העולם.״ אז האריך המלך את שורות המשמר כך שניצבו עד למרחק של מחצית הליגה לכל עבר.

שוב, יום אחד, כשהיה הבודהה־לעתיד בדרכו אל הגן, ראה איש חולה שיצרו האלים, ולאחר שהציג שוב את שאלותיו, חזר בלב נרעש ועלה אל הארמון.

והמלך שאל שוב את אותה שאלה כמקודם, ונתן שוב את פקודתו כמקודם; ושוב האריך את שורות המשמר כך שניצבו עד למרחק שלושה רבעים הליגה לכל עבר.

ושוב, יום אחד, כשהיה הבודהה בדרכו אל הגן, ראה איש מת שיצרו האלים; ולאחר ששאל גם על כך, חזר בלב נרעש ועלה אל הארמון.

והמלך שאל שוב את שאלתו ונתן שוב את הפקודות שנתן לפני כן; ושוב האריך את שורות המשמר עד למרחק של ליגה לכל עבר.

ושוב יום אחד, כשהיה הבודהה בדרכו אל הגן, ראה נזיר, בלבוש קפדני ומהוגן, שיצרו האלים; והוא שאל את הרכּב, ״הגד נא, מי האיש הזה?״ ״הוד מעלתך, זהו אדם שפרש מן העולם״; והרכּב פצח בשבחי הפרישה מן העולם. המחשבה על הפרישה מן העולם מצאה חן בעיני הבודהה־לעתיד.66

שלב ראשון זה של המסע המיתולוגי - השלב שהענקנו לו את השם ״הקריאה להרפתקה״ - משמעו שהגורל זימן את הגיבור והעביר את נקודת הכובד הרוחנית שלו מתוך תחומי החברה שבה הוא חי החוצה, אל אזור לא ידוע. אותו מחוז גורלי, הצופן אוצרות וסכנות גם יחד, מיוצג באופנים רבים ושונים: כארץ רחוקה, כיער, כממלכה השוכנת תחת פני האדמה, כתחת גלי הים או מעל הרקיע, כאי סודי, כפסגת הר נישא, או כמצב חלום עמוק; אך תמיד זהו מקום של ישויות מוזרות הפושטות ולובשות צורה, של ייסורים העולים על כל דמיון, של מעשים על־אנושיים ושל תענוג בל־ישוער. יש שהגיבור יוצא לדרך ביוזמתו כדי להגשים את ההרפתקה, כפי שעשה תזאוס כשהגיע לעיר אביו אתונה ושמע את הסיפור הנורא על אודות המינוטאור, ויש שהישות הדורשת את טובתו או את רעתו היא השולחת או הלוקחת אותו, כאודיסאוס שהושט במרחבי הים התיכון בידי הרוחות שזימן האל פוסידון בזעמו. לעתים מתחילה ההרפתקה בשגיאה פשוטה, כהרפתקת הנסיכה במעשייה; ויש גם שהאדם מטייל לו לתומו כאשר מראה רגעי לוכד את עינו המשוטטת ומסיט אותו מנתיביה הרגילים של האנושות. ניתן להכביר אין־ספור דוגמאות לכך מכל כנפות תבל.

בפרק שלעיל, ובכל הפרקים הבאים, לא ניסיתי כלל למצות את הראיות עד תומן. לו עשיתי כן [כפי שעשה ג'יימס פרייזר, למשל, בספר The Golden Bough (זמורת הזהב)], הייתי מרחיב במידה עצומה את פרקי הספר בלי להוסיף בהירות לרעיון העיקרי של המונומיתוס. תחת זאת אני מביא בכל פרק מבחר דוגמאות קולעות שנלקחו ממסורות של כמה וכמה עמים הפזורים בכל רחבי העולם. במהלך הספר אני עובר בהדרגה ממקור למקור, כדי לאפשר לקורא לעמוד על תכונותיהם הייחודיות של הסגנונות השונים וליהנות מהן. עד סוף הספר יזכה לסקירה שתכלול שפע עצום של מיתולוגיות. אם ברצונו להיווכח בכך שכל הדוגמאות תואמות את כל שלבי המונומיתוס, עליו רק לעיין בכמה משלל הסיפורים המופיעים ברשימת המקורות.

ג'וזף קמפבל

ג'וזף קמפבל היה סופר ומורה אמריקאי שנודע בראש ובראשונה בזכות עבודתו בתחום המיתולוגיה ההשוואתית. הוא נולד בניו–יורק ב–1904, ומשחר ילדותו התעניין במיתולוגיה. הוא אהב לקרוא ספרים שעסקו בתרבויות האינדיאניות, וביקר לעתים תכופות במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו–יורק, שאוסף הטוטמים השוכן בו ריתק אותו. קמפבל למד באוניברסיטת קולומביה, שם התמחה בספרות של ימי הביניים, ומשסיים את התואר השני המשיך את לימודיו באוניברסיטאות בפריז ובמינכן.

משך כל חייו ערך מסעות רבים, והיה סופר פורה עד מאוד. בין השאר חיבר את סדרת הספרים בת ארבעת הכרכים The Masks of God, Myths to Live By, The Inner Reaches of Outer Space וכן A Skeleton Key to Finnegans Wake. קמפבל נפטר ב–1987. ב–1988 הוקרנה סדרת ראיונות טלוויזיוניים שלו עם ביל מויירס, The Power of Myth, שהציגה את השקפותיו בפני מיליוני אנשים.

עוד על הספר

הגיבור בעל אלף הפנים ג'וזף קמפבל

פרק 1
היציאה לדר

1. הקריאה להרפתקה
לפני שנים רבות, כאשר המשאלות עדיין התמלאו, היה מלך ולו שלוש בנות. כולן היו יפות, אבל הצעירה היתה יפה כל כך שאפילו השמש, שכבר ראתה דברים רבים מאוד, התפעלה מיופייה בכל פעם שהאירה את פניה. סמוך לארמון המלך היה יער גדול ואפל, וביער, מתחת לעץ תרזה עתיק, היתה באר. בימים חמים הלכה בת המלך ליער והתיישבה על שפת הבאר הקרירה. כשנתקפה שיעמום, היא נהגה לקחת כדור זהב, לזרוק אותו אל־על ולחזור לתפוס אותו. זה היה המשחק החביב עליה ביותר.

והנה, יום אחד, כדור הזהב של בת המלך לא חזר אל ידיה הקטנות המושטות אל על, אלא חלף לידן, קיפץ על האדמה והתגלגל היישר למים. בת המלך עקבה בעיניה אחר הכדור, אבל הוא נעלם במעמקי הבאר. והבאר היתה עמוקה כל כך, שלא ניתן לראות את קרקעיתה. הנסיכה פרצה בבכי מר, וקול בכייה הלך וגבר. בעודה מתייפחת, שמעה קול קורא לה: ״מה את מבקשת בת המלך? את בוכה חזק כל כך, שאת מעוררת אפילו את רחמיה של אבן.״ היא הביטה סביב לראות מאין בא הקול, וראתה צפרדע שהוציא ראשו המכוער והגדול מתוך המים. ״אה, זה אתה, צפרדע מגעיל, ״ אמרה, ״אני בוכה על כדור הזהב שלי, שנפל לבאר.״ - ״הפסיקי לבכות והירגעי,״ ענה הצפרדע, ״אוכל לעזור לך, אבל מה תיתני לי אם אשיב לך את הצעצוע שלך?״ ״כל מה שתרצה, צפרדע יקר,״ אמרה. ״אתן לך את בגדַי, את פנינַי, את אבני־החן היקרות שלי, ואפילו את כתר הזהב שעל ראשי.״ ענה הצפרדע: ״אין לי חפץ בבגדייך, בפנינייך ובאבנייך היקרות. אבל אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה לך לחבר, ותשתפי אותי במשחקייך, ותרשי לי לשבת לידך אצל השולחן הקטן שלך ולאכול מצלחת הזהב שלך, לשתות מהגביע שלך ולישון במיטתך, אם כל זאת תבטיחי לי, ארד למצולות ואמשה לך את כדור הזהב.״ - ״כן, כן,״ קראה, ״אני מבטיחה שאתן לך כל מה שתרצה אם רק תשיב אלי את כדור הזהב.״ אבל בלבה חשבה: ״מה הוא מקשקש לו הצפרדע הטיפש שיושב לו שם במים עם חבריו הצפרדעים ומקרקר, הרי לעולם לא יוכל להיות חבר לאף אדם.

משקיבל הצפרדע את הבטחתה של הנסיכה, טבל את ראשו במים, צלל למעמקים, ובתוך זמן קצר חתר ושב מעלה עם הכדור בפיו והשליך אותו על העשב. בת המלך שמחה מאוד כשראתה שוב את הצעצוע האהוב עליה, הרימה את הכדור וקיפצה לה איתו לדרכה. ״חכי, חכי,״ קרא הצפרדע, ״קחי אותי איתך, אני לא יכול לרוץ מהר כמוך.״ אך מה הועיל לו הקרקור קוואה־קוואה שקרא אחריה בכל כוחו! היא לא הקשיבה לו, אלא מיהרה הביתה ועד מהרה שכחה את הצפרדע המסכן, שבלית ברירה קפץ וצלל אל תוך הבאר שלו.58

זוהי דוגמה לאחת הצורות שבהן עשויה ההרפתקה להתחיל. פליטת־פה אחת - לכאורה מקרית לגמרי - חושפת עולם שקיומו לא שוער, והיחיד נשאב אל מערכת יחסים עם כוחות שאינם מובנים עד תום. כפי שהדגים פרויד,59 שגיאות אינן מקריות לגמרי. הן מתרחשות כתוצאה מתשוקות וקונפליקטים שדוכאו. שגיאות הן אֲדָוות על פני החיים, שיוצרות זרימה של מעיינות אשר לא חשדנו כלל בנוכחותם. מעיינות אלה עשויים להיות עמוקים מאוד - כעומק הנשמה עצמה. לעתים השגיאה היא למעשה תחילת חשיפתו של גורל או ייעוד. כך קורה במעשייה זו: הכדור שנעלם הוא האות הראשון לכך שדבר־מה עתיד לקרות לנסיכה בקרוב, הצפרדע הוא האות השני, וההבטחה שהיא נותנת בהיסח הדעת היא האות השלישי.

את הצפרדע, הצץ כבדרך נס ומהווה התגלמות ראשונית של הכוחות המתחילים לפעול כעת, אפשר לכנות ״המבשר״; המשבּר של הופעתו הוא ״הקריאה להרפתקה״. במקרים מסוימים מביא עמו המבשר קריאה לִחיות, כבדוגמה שלפנינו; במקרים אחרים, בשלב מאוחר יותר בסיפור, הוא מביא קריאה למוּת. לעתים הוא קורא לביצוע מטלה היסטורית הרת־עולם. לעתים הוא מסמן את הפצעתה של הארה דתית. בעיניו של מיסטיקן הוא מסמן את מה שמתואר כ״יקיצת העצמי״.60 במקרה של הנסיכה מן המעשייה, הוא מסמל בסך הכול את הגעתה לגיל ההתבגרות. אך בין שנושא הקריאה פעוט ובין שהוא עצום, ויהיו אשר יהיו גילו של הקרוּא ומעמדו בעולם, הקריאה מרימה תמיד את המסך על מחזה־מסתורין של פשיטת ולבישת צורה - טקס, או רגע, של מעבר רוחני, אשר יסתיים במיתה ובהיוולדות. האופק המוכּר של החיים הפך צר מדי; התפיסות, האידאלים והדפוסים הרגשיים הקודמים כבר אינם מתאימים; הגיעה השעה לחצייה של סף.

 


[איור 11] אפיס בדמות פר מביא את המתים, בדמות אוזיריס, לעולם המתים (עץ מגולף, מצרים, 650-700 לפנה״ס לערך)

סממנים טיפוסיים לנסיבות שבהן מתרחשת הקריאה הם היער האפל, העץ העצום, המבּוּע המפכפך, והופעתה של הדמות מעוררת הגועל והזלזול, אשר למעשה נושאת עמה את כוח הגורל. אנו מזהים בתמונה זו את סמלי טבור העולם. הצפרדע - הדרקון הקטן - הוא המקבילה הילדִית לנחש השאוֹל אשר ראשו תומך באדמה ואשר מייצג את כוחותיה המַפרים והבוראים של התהום. הוא יוצא כשבפיו כדור־השמש הזהוב, אשר נבלע קודם לכן במצולותיו האפלות: ברגע זה הוא דומה לדרקון המזרח הגדול מן המסורת הסינית המרים במלתעותיו את החמה בזריחתה, או לצפרדע שעל ראשו רוכב בן־האלמוות הצעיר והנאה האן שיאנג ובסַלו אפרסקי האלמוות. פרויד הניח שבשעת חרדה נשנות תמיד התחושות הכואבות של הניתוק הראשון מן האם - ההפרעה בזרימת הדם, תחושת החנק וכן הלאה - של משבּר ההיוולדות.61 ולהפך - עם ההינתקות והלידה־מחדש מתעוררת חרדה. אם מדובר בילדתו של המלך העומדת להילקח מן האיחוד הזוגי המוכּר והמאושר עם אבא־המלך, או בְּחוה, בתו של אלוהים, שבָּשלה והגיע זמנה לעזוב את אידיליית גן עדן, או לחלופין בבודהה־לעתיד המרוכז לעילא, הפורץ מבעד לאופקים האחרונים של העולם הבּרוּא - תמיד יתעוררו אותם דימויים ארכיטיפיים המסמלים סכנה, הרגעה, עמידה בניסיון, מעבָר, ואת הקדוּשה המוזרה של סוד ההיוולדות.

הצפרדע הדוחֶה והדחוי מן המעשייה מעלה בפיו את כדור השמש; כי הצפרדע, הנחש, הדמות הדחויה, מייצגת את המעמקים הללו של הלא־מודע (הבאר שהנה ״עמוקה כל כך, שלא ניתן לראות את קרקעיתה״), שבהם אגורים כל אותם גורמים, חוקים ומרכיבים של הקיום אשר אין מכירים בהם או אין מודים בהם, שאין מקבלים אותם, אין מודעים להם או אין מפתחים אותם. הם־הם הפנינים בארמונותיהם התת־ימיים האגדיים של פיות־המים, שומרי־המים ובני־הים; האבנים היקרות המאירות את ערי השדים של השאוֹל; זרעי האש באוקיינוס האלמוות התומך את כדור הארץ ומקיפו כנחש; הכוכבים בחיק הלילה האלמותי. הם גושי הזהב באוצרו של הדרקון, התפוחים שעליהם שומרות ההספֶּרידות, סיביה של גיזת הזהב. משום כך מבשר ההרפתקה הוא לא פעם אפל או כהה, נתעב או מבעית, ורשע בעיני העולם; ואף על פי כן, לו היה אפשר ללכת בעקבותיו, היתה נפתחת הדרך מבעד לחומות היוֹם אל תוך החשכה שבה נוגהות אבני החן. ולפעמים מבשר את ההרפתקה בעל חיים (כבמעשיית היפה והחיה) המייצג את הפוריות האינסטינקטיבית המדוכאת שבתוכנו; ולפעמים המבשר הוא דמות מסתורית ומצועפת - הרי היא הלא־נודע.

מסופר, למשל, על המלך ארתור אשר התכונן לצאת לציד בלוויית אבירים רבים.

בהגיעו ליער ראה המלך לפניו צבי אדיר. אחר הצבי הזה ארדוף, אמר המלך ארתור, ועל כן דרבן את סוסו ורדפו שעה ארוכה, ועל פי כוחו הרב ראוי היה שימית את הצבי; אך המלך רדף אחר הצבי שעה כה ארוכה עד שסוסו איבד את נשימתו, נפל ומת; אחד המשרתים הביא למלך סוס אחר. כיוון שראה את הצבי נעלם במעבה יער ואת סוסו מת, התיישב המלך על שפת מעיין, ושם שקע במחשבות עמוקות. עוד הוא יושב כך, דימה לשמוע שאון כלבים, כשלושים במספר. או אז ראה המלך חיה מוזרה מכל שראה או שמע קרבה ובאה לקראתו; והחיה ניגשה אל המעיין ושתתה, והשאון בבטן החיה היה כשלושים כלבים רודפים אחר טרפם; אך כל עוד שתתה החיה לא היה רעש בבטנה; אז הלכה לה החיה משם ברעש גדול, והמלך התפלא על כך פליאה גדולה.62

 


[איור 12] איזיס בדמות נץ מצטרפת אל אוזיריס בעולם המתים (אבן מגולפת, פתולמאי, מצרים, המאה הראשונה לספירה לערך)

מקרה נוסף - מאזור שונה בתכלית של העולם - הוא הסיפור על אודות הנערה משבט אַרַאפּאהוֹ השוכן במישורי אמריקה הצפונית. היא הבחינה בדורבן ליד עץ צפצפה. היא ניסתה לחבוט בחיה, אך זו ברחה אל מאחורי העץ והחלה לטפס. הנערה החלה לעלות בעקבות הדורבן כדי לתפוס אותו, אך הוא המשיך לטפס ונשאר כל העת קצת מעבר לטווח השגתה. ״ובכן,״ אמרה, ״אני אטפס ואתפוס את הדורבן, כי אני רוצה את המחטים, ואם יהיה צורך, אטפס עד למעלה.״ הדורבן הגיע לצמרת העץ, אבל כשהתקרבה הנערה ועמדה להניח עליו יד, התארכה פתאום הצפצפה והדורבן המשיך לטפס. היא הביטה מטה וראתה את חבריה מתאמצים להביט מעלה ורומזים לה לרדת; אבל מכיוון שכבר היתה נתונה להשפעת הדורבן, והמרחק הרב בינה לבין האדמה הפחיד אותה, המשיכה לטפס על העץ, עד שנראתה כנקודה קטנה שבקטנות לאלה שהביטו מלמטה, ויחד עם הדורבן הגיעה לבסוף לשמים.63

שני חלומות יספיקו כדי להדגים את ההופעה הספונטנית של דמות המבשר בנפש הבשלה ללבוש צורה חדשה. הראשון הוא חלומו של צעיר המחפש את הדרך למקם את עצמו מחדש בעולם:

״אני נמצא במקום ירוק שבו רועות כבשים רבות. זוהי 'ארץ הכבשים'. בארץ הכבשים עומדת אישה לא מוכּרת ומראה את הדרך.״64

את החלום השני חלמה נערה שחברתה מתה זמן קצר לפני כן משחפת; היא חוששת שנדבקה במחלה בעצמה.

״הייתי בגן פורח; השמש עמדה לשקוע והאירה באור אדום כדם. ואז הופיע לפני אביר אציל ושחור, שדיבר אלי בקול רציני מאוד, עמוק ומפחיד: 'התבואי איתי?' בלי לחכות לתשובה אחז בידי ולקח אותי משם.״65

אם בחלום ואם במיתוס, הרפתקאות אלה מתאפיינות תמיד בסקרנות מרותקת וסוחפת כלפי הדמות המופיעה פתאום בתפקיד מורה הדרך ומבשרת עידן חדש, שלב חדש, במסלול החיים. הדבר שמולו יש לעמוד כעת פנים אל פנים, ושהלא־מודע מכיר אותו היטב משום מה - הגם שלאישיות המודעת הוא בלתי־מוכר, מפתיע ואפילו מפחיד - מכריז על נוכחותו; ומה שהיה משמעותי עד אז עשוי להתרוקן במפתיע מכל ערך, כמו עולמה של בת המלך עם היעלמותו הפתאומית של כדור הזהב אל הבאר. מכאן ואילך, אף שהגיבור חוזר לזמן־מה לעיסוקיו המוכרים, הוא עשוי למצוא שהם עקרים. כעת יתחילו להופיע אותות, שכל אחד חזק וברור מקודמו, עד שכבר אי־אפשר להתכחש להם - כבמעשיית ״ארבעת האותות״ שלהלן, שבכל ספרות העולם היא הדוגמה הנודעת ביותר של הקריאה להרפתקה.

אביו של הנסיך הצעיר גוטמה שקיאמוני, העתיד להיעשות בודהה, הגן עליו מכל ידע על אודות זִקנה, חולי, מוות או חיי נזירוּת, פן יעלו בלבו מחשבות על פרישה מעולם החומר; כי בלידתו ניבאו לו שיגדל להיות קיסר על פני כל העולם - או בודהה. המלך, שצידד ברעיון הקיסרות, העניק לבנו שלושה ארמונות וארבעים אלף רקדניות כדי שמחשבותיו יהיו קשורות בקשר אמיץ לעולם החומרי. אך תנאים אלה הצליחו רק לזרז את הבלתי־נמנע; כי כבר בגיל מוקדם יחסית מיצה הצעיר את ההנאה מתענוגות הגוף והיה בשל להתנסוּת האחרת. ברגע שהיה מוכן לכך, הופיעו מאליהם המבשרים הנאותים:

והנה יום אחד חפץ הבודהה־לעתיד לנסוע אל הגן, והורה לרכָּבו להכין את המרכבה. לפיכך הוציא האיש מרכבה הדורה ומפוארת, עטה עליה שלל עיטורים ורתם אותה לארבעה סוסים מלכותיים מגזע סינדהאווה, צחורים כעלי הכותרת של הלוטוס הצחור, והודיע לבודהה־לעתיד כי הכול מוכן. והבודהה־לעתיד עלה למרכבה, אשר דמתה לארמון אלים, ויצא אל הגן.

״זמן ההארה של הנסיך סידהרתא קרב,״ חשבו האלים; ״עלינו להראות לו אות״: והם הפכו אחד מביניהם לישיש בלה ששיניו שבורות, שערו אפור, גופו עקום וכפוף והוא נשען ברעד על מַטה, והראו אותו לבודהה־לעתיד - אך באופן כזה שרק הוא והרכּב ראוהו.

אז אמר הבודהה־לעתיד אל הרכּב, ״ידידי, הגד נא, מי האיש הזה? אפילו שער ראשו אינו כשל אחרים.״ וכששמע את התשובה אמר, ״הבושה והכלימה ללֵידה, כי כל אשר נולד יזקין.״ ובלב נרעש חזר מיד ועלה אל ארמונו.

״מדוע חזר בני מהר כל כך?״ שאל המלך.

״הוד מלכותך, הוא ראה איש זקן,״ היתה התשובה; ״ומשום שראה איש זקן, הוא עומד לפרוש מן העולם.״

״האם להרגני אתה רוצה, שאתה משמיע באוזנַי דברים כאלה? מהר, הכן כמה מחזות להציג בפני בני. אם רק נוכל לגרום לו ליהנות מתענוגות, יחדל לחשוב על פרישה מן העולם.״ אז האריך המלך את שורות המשמר כך שניצבו עד למרחק של מחצית הליגה לכל עבר.

שוב, יום אחד, כשהיה הבודהה־לעתיד בדרכו אל הגן, ראה איש חולה שיצרו האלים, ולאחר שהציג שוב את שאלותיו, חזר בלב נרעש ועלה אל הארמון.

והמלך שאל שוב את אותה שאלה כמקודם, ונתן שוב את פקודתו כמקודם; ושוב האריך את שורות המשמר כך שניצבו עד למרחק שלושה רבעים הליגה לכל עבר.

ושוב, יום אחד, כשהיה הבודהה בדרכו אל הגן, ראה איש מת שיצרו האלים; ולאחר ששאל גם על כך, חזר בלב נרעש ועלה אל הארמון.

והמלך שאל שוב את שאלתו ונתן שוב את הפקודות שנתן לפני כן; ושוב האריך את שורות המשמר עד למרחק של ליגה לכל עבר.

ושוב יום אחד, כשהיה הבודהה בדרכו אל הגן, ראה נזיר, בלבוש קפדני ומהוגן, שיצרו האלים; והוא שאל את הרכּב, ״הגד נא, מי האיש הזה?״ ״הוד מעלתך, זהו אדם שפרש מן העולם״; והרכּב פצח בשבחי הפרישה מן העולם. המחשבה על הפרישה מן העולם מצאה חן בעיני הבודהה־לעתיד.66

שלב ראשון זה של המסע המיתולוגי - השלב שהענקנו לו את השם ״הקריאה להרפתקה״ - משמעו שהגורל זימן את הגיבור והעביר את נקודת הכובד הרוחנית שלו מתוך תחומי החברה שבה הוא חי החוצה, אל אזור לא ידוע. אותו מחוז גורלי, הצופן אוצרות וסכנות גם יחד, מיוצג באופנים רבים ושונים: כארץ רחוקה, כיער, כממלכה השוכנת תחת פני האדמה, כתחת גלי הים או מעל הרקיע, כאי סודי, כפסגת הר נישא, או כמצב חלום עמוק; אך תמיד זהו מקום של ישויות מוזרות הפושטות ולובשות צורה, של ייסורים העולים על כל דמיון, של מעשים על־אנושיים ושל תענוג בל־ישוער. יש שהגיבור יוצא לדרך ביוזמתו כדי להגשים את ההרפתקה, כפי שעשה תזאוס כשהגיע לעיר אביו אתונה ושמע את הסיפור הנורא על אודות המינוטאור, ויש שהישות הדורשת את טובתו או את רעתו היא השולחת או הלוקחת אותו, כאודיסאוס שהושט במרחבי הים התיכון בידי הרוחות שזימן האל פוסידון בזעמו. לעתים מתחילה ההרפתקה בשגיאה פשוטה, כהרפתקת הנסיכה במעשייה; ויש גם שהאדם מטייל לו לתומו כאשר מראה רגעי לוכד את עינו המשוטטת ומסיט אותו מנתיביה הרגילים של האנושות. ניתן להכביר אין־ספור דוגמאות לכך מכל כנפות תבל.

בפרק שלעיל, ובכל הפרקים הבאים, לא ניסיתי כלל למצות את הראיות עד תומן. לו עשיתי כן [כפי שעשה ג'יימס פרייזר, למשל, בספר The Golden Bough (זמורת הזהב)], הייתי מרחיב במידה עצומה את פרקי הספר בלי להוסיף בהירות לרעיון העיקרי של המונומיתוס. תחת זאת אני מביא בכל פרק מבחר דוגמאות קולעות שנלקחו ממסורות של כמה וכמה עמים הפזורים בכל רחבי העולם. במהלך הספר אני עובר בהדרגה ממקור למקור, כדי לאפשר לקורא לעמוד על תכונותיהם הייחודיות של הסגנונות השונים וליהנות מהן. עד סוף הספר יזכה לסקירה שתכלול שפע עצום של מיתולוגיות. אם ברצונו להיווכח בכך שכל הדוגמאות תואמות את כל שלבי המונומיתוס, עליו רק לעיין בכמה משלל הסיפורים המופיעים ברשימת המקורות.