בצל האב

פרק 1

בראשית

גרמניה, 24 בדצמבר 2004
אף על פי שעברו כמעט ארבעים שנה מאז ביקרתי בחלקה הזו, זכרתי את דרכי בבית הקברות בבַּמְבֶּרְג כאילו ביקרתי שם אתמול.
באותו ביקור אחרון לקחה אותי אמי לקברי סבַי. אני זוכר את עצמי מביט בה נושאת שם תפילה חרישית. אותם איני זוכר בחיים: סבתא שלי נפטרה כשהייתי בן שלוש, וסבי נפטר שנים אחדות לפניה. זכרתי את משאלת אמי להיקבר לצד הוריה, לכן ידעתי כעת שאמצא את קברה לצד קברם, והנחתי שאבי יהיה קבור שם גם הוא. כעת, בביקורי בקבריהם, לא היה לי מושג מה ציפו ממני או מה ציפיתי מעצמי.
החניתי את המכונית בכניסה לבית הקברות וישבתי בשתיקה לרגע.
"אתה רוצה שנצטרף אליך?" שאלה אשתי.
הבטתי בה ועיני חלפו גם על פניה של בתי בת החמש, שישבה במושב האחורי.
"זה בסדר. אני מרגיש שעלי לעשות את זה לבד. תודה, בכל אופן."
היא הנהנה וחייכה אלי. אני מודה שפחדתי. עד לאותו הרגע לא הרשיתי לעצמי להרהר יותר מדי במותם של הורי; חוסר התמודדותי עם רגשותי כלפיהם במשך כל השנים הללו נראה לי כהישג ראוי לציון.
אבי נפטר פחות משישה חודשים לאחר שעזבתי את גרמניה. אמי נפטרה שנים אחדות לאחר מכן. זמן רב העדפתי לחשוב שכל אחד מהם מת ממחלה של הגוף, משום שהיה לי קל יותר, איכשהו, לקבל את המחשבה הזו. אך לאחרונה התחלתי להאמין ששניהם מתו משיברון לב. תהיה הסיבה אשר תהיה, לא היתה לנו הזדמנות להיפרד, ובסופו של דבר היעדרה של פרדה מהורי הכאיבה לי רבות אף על פי שלא כיבדתי את זכרם, אף על פי שנתתי לכעס ולטינה לחסום את הדרך.
עתה ניסיתי להתמודד עם העובדה שהם אינם - לנצח. בראשי עלו כל הזמן שאלות חדשות שרציתי לשאול, מחשבות על זמנים שבהם הייתי צריך להשתדל יותר, לשוחח עמם למרות אי־הנעימות.
ואולם הם אינם כעת, וחיי השתנו. נותרתי לנצח עם השאלות ואת התשובות אאלץ למצוא בכוחות עצמי.
"לא אתעכב זמן רב," אמרתי.
"אנחנו מחכים בסבלנות," אמרה אשתי כשסגרתי את הדלת.
היה קר בחוץ והשמים היו אפורים, מזג אוויר חורפי טיפוסי בגרמניה.
פתיתי שלג התעופפו להם ברוח הקרירה והעדינה. בקושי הרגשתי את מגעם על פני, אך הם חרטו בהן שבילים של מים שהתערבבו עם דמעותי הזולגות.
עברתי דרך השער והבטתי בקברים ישנים וחדשים שחקוקים עליהם ביטויי אהבה וצער. לא תכננתי את דרכי, הלכתי בעקבות האינסטינקטים שלי, ופניתי שמאלה, ימינה ואז שוב שמאלה. זכרתי שקברות סבַי היו קרובים לחומה המפרידה בין קברי הנוצרים לבין בית הקברות היהודי.
כשזיהיתי את החומה סרקתי את הקברים וחיפשתי את שמם. לפתע נמצאתי עומד מול קבר שיש אפור ופשוט שארבעה שמות חקוקים עליו בצבע כהה.
לא הייתי בבית הקברות הזה מאז עזבתי את גרמניה לישראל, כעשרים שנה לפני כן.
היו זמנים שדחיתי בכעס את הרעיון לבקר בקברם של הורי משום שהרגשתי שאיני מסוגל לכבד את זכרם. אני מניח שפשוט לא הייתי מוכן באותה העת, אבל כל כך הרבה השתנה מאז.
הפכתי לאב בעצמי. אהבתי את ילדַי וידעתי שמגיעות להם תשובות על ההיסטוריה של משפחתם, על חיי ועל חייהם של הורי ושל הוריהם.
לבסוף, כשהסגרתי את סודות העבר לבני, הוא הושפע מהם כל כך שהחליט לכתוב עבודה בנושא. בעקבות העבודה התקשר אלי המורה שלו וביקש לדעת עוד על הסיפור הבלתי־רגיל הזה, והחלטתי לחלוק גם עמו את סודי. בהמשך הוזמנתי לדבר בפני כיתתו של בני ואז בפני בית הספר כולו. גילוי האמת גרם לי להתחבר אל הורי בשנית ושכנע אותי לשוב הביתה אחרי עשרים שנה. והנה אני כאן.
כעת, מול קבריהם של הורי, לא ידעתי כיצד להגיב לעוצמת הרגשות שהציפו אותי. פשוט עמדתי שם, קופא בזמן.
על המצבה ראיתי את שמו של אבי ולצדו סמל צלב האבירים, המלמד כי חייל רב עיטורים נקבר במקום. שמה של אמי נחקק תחתיו. דיברתי אל שניהם.
"הנני," מלמלתי, משתנק באומרי את המילים היחידות שהייתי מסוגל לומר. עצמתי את עיני כדי להעלות את פניהם בעיני רוחי. נזכרתי בפגישתי האחרונה עם אמי. חיבקתי אותה אז, והיא אחזה בי בחוזקה. ודאי ידעה שלעולם לא נתראה שוב.
חשבתי שאתקשה להיזכר באבי אחרי כל כך הרבה שנים, אולם מבטו הנוקשה ועיניו הכהות הבזיקו אל זיכרוני בעוצמה. מוחי הוצף בזיכרונות מן הזמן שבילינו יחד. טיולי דיג וציד ביערות יפהפיים, לצד נהרות ונחלים כחולים בבוואריה; צעדות משותפות ממושכות בימי ראשון; ויכוחים מלאי חיוּת על החיים ועל פוליטיקה. הזיכרונות שבו אלי בבהירות כזו עד שכמעט יכולתי לשמוע את שיחותינו. יכולתי אפילו להריח את הבושם של אמי, את התפרצויות הזעם האלימות של אבי, את תלותו באלכוהול ואת ניסיונותיו הכושלים לגבור על התמכרותו לשתייה.
יותר מכול זכרתי את רגשותי המעורבים בעניין הקריירה הצבאית שלו ושירותו הממושך בצבא גרמניה. אבי היה יותר מעוד חייל בצבא: הוא שירת בנאמנות, בגאווה ובעקשנות. נזכרתי כיצד הציג לראווה את הסרטים והמדליות שלו. נזכרתי גם בביקורים במחנות ריכוז ובמפגשים עם ניצולי שואה. אמת, לעתים דיבר אבי על צדה האפל של מלחמת העולם השנייה, ובתוך כך הביע חרטה, אולם מעולם לא הסכים לדבר על הזוועות והכאב שעוללו הגרמנים בשם גרמניה. כיצד יכולתי להשלים עם עצמי כשידעתי את כל זה? ומצד שני, כיצד יכולתי להשלים עם עצמי ולא להשתגע לאחר שהגעתי להחלטה לשנות את חיי באופן כה קיצוני?
בעומדי שם נזכרתי בתפקידה הנצחי של אמי כקורבן זעמו של אבי. זכרתי גם את אותם רגעים נדירים שבהם הייתי עֵד לחיבוקים מלאי תשוקה ביניהם, אך אלה פינו דרך עד מהרה לדלתות נטרקות, לשאגות אל תוך הלילה ולשתיקותיו, שנמשכו ימים.
הזמן חלף, ואני ספדתי להורי במקום מנוחתם האחרון. נקרעתי בין חרטה לבין צער, על כל מה שלא עשיתי למענם ולמעננו. ניסיתי להבין מדוע הכול קרה כפי שקרה ומדוע הגבתי כשם שהגבתי. מה עיצב את חייהם? וכיצד הושפעה המציאות שלי?
ברור שהכול החל לפני זמן רב, עוד בטרם נולדתי. אבל אפילו בחלוף שנים רבות לא הטמעתי את מה שקרה. מה באמת דחף אותי לשנות את חיי בצורה כה קיצונית? למרגלות קברי הורי ביקשתי להבין את חייהם ואת חיי. הייתי זקוק לסגירת מעגל, כאן ועכשיו.

רוסיה, 3 באוקטובר 1941
זה היה בוקר קר. הוא התעורר בקושי. טבליות האמפטמין עזרו לו להישאר ערני בשלושת הימים שלאחר התדרוך עם הגנרל, אך לבסוף הכריעה אותו העייפות. בתוך צריח טנק הפנתר חש במתכת הקרה מבעד לבד העבה של המדים שכמעט הפכו לחלק מגופו. כשפקח את עיניו, מרים בקושי את עפעפיו הכבדים, חשב תחילה "איפה אני?" טנק הפנתר רב העוצמה שלו, גאוות חיל השריון הגרמני, נח על ראש הגבעה והשקיף על העיירה אורֶל, לחופו של נהר האוֹקה שבמערב רוסיה.
הוא חש במתח הנפשי והגופני שהצטבר בחודשים האחרונים. מאז 22 ביוני 1941 נעו כוחות הצבא הגרמני מזרחה בניסיון לכבוש את רוסיה הגדולה. כוח השריון שלו הונהג בידי הגנרל האגדי גוּדֶריאן, מפקד כוחות השריון הגרמניים. כיבוש העיירה שמתחתם היה בעל חשיבות אסטרטגית. אורל נמתחה לאורכן של שתי גדות נהר האוקה, במרחק של כמה מאות קילומטרים בלבד ממוסקבה.
הם התמודדו עם אותו מזג אוויר קר שהביס בעבר את הגנרל הגדול נפוליאון. הימים כבר נעשו קצרים וקרים יותר, וסימני החורף הקרב ובא הזכירו לו שעליו לפעול. הוא היה בוגר המוסד ללימודים לאומיים פוליטיים (נאפּוֹלָה), שמטרתו היתה להצמיח את ההנהגה החדשה של המשטר הנאצי. שם למד כי פעילות למען "מדינת האב", המולדת, היא סימן ברור לאומץ. הוא למד גם שרווחת הקבוצה צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות. פחד הוא חולשה ודמעות נועדו לנשים. הוא יהיה ללוחם בעל לב ברזל.
בלבו פעם דמם של אבותיו. סבו לחם במלחמה הפרנקו־פרוסית ב־1871 נגד צרפת. אביו ספג פציעות קשות במלחמת העולם הראשונה, כשזחל בביצורים ספוגי הדם של צרפת. הוא היה צאצא של לוחמים, קצין בכוחות הצבא של הרייך השלישי, לוחם צעיר המוכן ומזומן לשחרר את כוחה של מכונת הברזל. הגיע הזמן לפעול!
בדמדומי הבוקר הבין לבסוף שבילה את כל הלילה בתוך צריח טנק הפנתר. ידיו היו נוקשות ורגליו קפואות. עם השחר המאיר סקר את מיקום הטנק מליל אמש, והסב את ראשו לעבר קבוצת עזים שרעו על מדרון חלק בראש גבעה, כ־365 מטר ממנו. מה שראה סמוך לצמרות העצים שלרגלי המדרון העביר צמרמורת בעורפו.
קנה 76 מ"מ רב עוצמה של טנק טי־34 רוסי כוון ישירות אליו.
"הו, אלוהים," מלמל לתוך זקנו הקפוא, "הם בוודאי ישנים עדיין."
הוא דחף את התותחן במגף העור שלו. נהמה חזקה וקללה העידו כי היינז היה בשלבי התעוררות.
"היינז," לחש, "אנחנו הולכים להרוג רוסי אחד היום."
הוא חש בריגוש ממריץ של ציד. כל סנטימטר בגופו הנוקשה הוצף כעת באדרנלין, דמו בעבע כיין נתזים בעורקיו. היום הוא היום, חשב לעצמו. היום נכבוש את אורל, וכך זה יתחיל. זו ההזדמנות שלי לשרת את גרמניה.
"אש!" שמע את עצמו צורח, קורע את העור הקפוא על שפתיו היבשות. טעם הדם החם בפיו שלהב אותו אף יותר. שניות לאחר מכן התעוור זמנית מפיצוץ הטנק הרוסי. הפגיעה הישירה הציתה את התחמושת ושרפה חיים את כל יושבי הטנק.
בסופו של יום אוקטובר קר נכנעה העיירה אורל לכוח השריון של הגנרל גודריאן. לוטננט ארתור ריינהרד וולשלגר פיקד על טנק הפנתר הראשון במתקפה על קו ההגנה האחרון של העיירה. על פעילותו בקרב זה הוא עתיד לקבל את צלב האבירים היוקרתי. הוא חצה את הגשר מעל נהר האוקה. היום אורל, חשב, מחר מוסקבה. הוא היה בטוח לחלוטין בניצחונה של גרמניה. האיש הזה היה אבי.

רמאללה, 1988
האוטובוס הישראלי האפור רעם לאורכה של דרך המהמורות שהובילה לבסיס הצבאי. השחר עלה על הגבעות המשתפלות לעבר מטעי הזיתים הסמוכים לפסגה. האוטובוס חלף ליד פלסטיני חובש כאפייה, אולי חוואי מקומי, שעמד לצד הדרך ועישן סיגריה. עורו היבש והמקומט עטף את עצמות לחייו הבולטות. עיניו הכהות ננעצו בנו בתערובת של עוינות והשלמה. הוא הביט היישר לתוך עיני. עינינו נפגשו לשבריר שנייה, אך זה הספיק כדי שדמותו תיחרת בזיכרוני. ישבתי לצד אחד החלונות, שכוסה בסורג ברזל. חשתי לא בנוח בכלוב הזה. מדי הצבא החדשים שלי כוסו באבק דק שהפך אותם מירוקים לחומים ומלוכלכים. אחזתי בסרבול ב־M-16 שקיבלתי רק לפני שבוע. ידעתי שהמחסנית מלאה בכדורים. אחזתי בנשק בשתי ידי וניסיתי להשאירו מכוון לתקרת האוטובוס. תרגילים רבים כל כך הקדיש הרס"ר לשימוש ברובים.
מיד כשחצינו את הקו הירוק, עם הכניסה לאזור הגדה המערבית, הורה לנו הרס"ר להכניס את המחסנית לנשק. האנתפאדה פרצה באותו החודש, והוזהרנו מפני נערים מיידי אבנים וחברי פת"ח שעלולים לתקוף כלי רכב צבאיים.
למרות הסכנות האורבות הרגשתי בנוח בחברת ארבעים האנשים שלצדי - עולים חדשים מכל רחבי העולם שהתגייסו בדיוק כמוני לצבא ההגנה של ישראל. חשתי תערובת של מתח והקלה, כמעט כמו ישראלי אמיתי.
עם הגיעי לישראל שובצתי למרכז עלייה בקיבוץ. נדרשתי ללמוד עברית באולפן כמה שעות מדי יום ביומו, ושם למדתי מספיק עברית מודרנית כדי להסתדר. את שארית היום ביליתי בעבודה במטעי הבננות של הקיבוץ, והעבודה חיזקה אותי ועזרה לי לפתח סבולת גבוהה יותר. אך למרות עבודת המטע ולימוד העברית עדיין הרגשתי כאילו אני חי בבועה, מוגן מפני החוויה של החיים בישראל. רק כאשר קיבלתי את צו הגיוס ידעתי שירח הדבש נגמר; נדרשתי להתמודד עם פרק חדש בחיי ובחיי המדינה המאמצת שלי. אני - גרמני, חייל בצבא ההגנה לישראל. איך הגעתי לכאן?
ההבנה היתה חדה ולא רצויה: אני חייל, בדיוק כמו אבי. הוא לחם במלחמה שבזתי לה ולמען אידאלים שהאמנתי שהם שגויים. וכעת אני כאן, משרת בצבאה של המדינה שנוסדה כבית לאותם אנשים שצבאו של אבי ניסה להשמיד. קשה לחשוב על שינוי קיצוני מזה. נולדתי וחייתי בגרמניה של אחרי המלחמה. לא הייתי מודע לעברו של אבי. אף אחד לא דיבר על עברהּ המגונה של גרמניה, ומשפחתי בכלל זה. כל אזכור של מלחמת העולם היה מרומז בלבד. אך מרגע שגיליתי את האמת קשה היה לעצור את כדור השלג. מאותה נקודה והלאה כל מעשה או מחדל שיחקו תפקיד חשוב בשינוי חיי. האם אשמה היא שהובילה אותי? או אולי הבושה שבהשתייכות למדינה שעודנה מגוננת על פושעים שביצעו פשעים נוראים נגד אנשים שעתה בחרתי להצטרף אליהם? היה ברור לי שטרם התמודדתי עם שאלות אלה, שעדיין לא הפנמתי את השינוי הדרמטי בחיי ועדיין לא התמודדתי עם האופן שבו השפיע על משפחתי.
מחשבותי הופרעו כאשר פנה האוטובוס לשביל קטן שהוביל לכניסה לבסיס הצבאי. הבטתי מבעד לחלון וראיתי את גדרות הבסיס מזדקרות על ראש הגבעה. הבסיס כולו הורכב מכמה קסרקטינים ואוהלים שהיו ערוכים מסביב למגדל המים ומוקפים גדר תיל דוקרנית. האוטובוס עצר בפתאומיות בשער והסמל הורה לנו לרדת.
"דב," קרא לי בשמי העברי, "שמור על אחורי האוטובוס והיה ערני. יכול להיות כאן צלף שממתין לנו."
"אין בעיה," עניתי בעברית במבטא גרמני כבד. שמרתי בערנות על האזור השומם מסביב לאוטובוס. רוב עצי הזית נעקרו אחרי שצלפים שהסתתרו במטעי הזיתים תקפו אוטובוס בדיוק כמו שלנו כמה שעות קודם כן. אולי היו אלה עצי הזית של אדם זקן המתגורר בקרבת מקום, אולם מה יכולנו לעשות? הצבא נאלץ לעקור את העצים כדי להגן על חייליו.
היה לי קר למרות החום של שעות הבוקר המוקדמות והייתי חסר מנוחה. זה יהיה ביתי בחודשים הקרובים. לפחות לא היה קר כמו ברוסיה, שם לחם אבי במלחמת העולם השנייה.
כמהתי להסביר לו מדוע אני עכשיו כאן, בישראל. הייתי משוכנע שבעזרת הנימוקים שלי נוכל להגיע להבנה, זו שחמקה מאיתנו כשעדיין היה בחיים.
אבל היה מאוחר מדי.
ובכל זאת, זהו סיפור שעלי לספר.

גרמניה, 1966
בגיל שמונה, עשרים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, גרתי עם אבי ואמי בבַּמְבֶּרְג, עיירה ציורית בבוואריה היפהפייה. באותה נקודת זמן בחיי, העבודה של אבי הרחיקה אותו מאיתנו ופגעה בחיי המשפחה שלנו. הקריירה המקצועית שלו שגשגה בזכות כישורים שרכש במלחמה - כישורים שכעת זכו בהכרה ובהערכה במסגרת עבודה מנהלתית במשרד ההגנה האזרחי של גרמניה. מִשרתו כקצין אזרחי בכיר היתה תובענית. הוא נדרש לעבוד בבּוֹן, עיר הבירה של האומה הגרמנית, ומפאת המרחק הרב שלה מביתנו נאלץ לגור בה. הוא הסכים למעבר כיוון שהיה נלהב לעזור בבניית מערכת הגנה אזרחית חזקה לגרמניה.
אבי התנסה רבות בסבלם של אזרחי גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה ובתקופה שאחריה, ותמך בגישתה של הממשלה שקמה לאחר המלחמה - גישה שביקשה לבנות מחדש את הצבא הגרמני כדי להגן על הדמוקרטיה העולה.
לדאבוני, משמעות העניין היתה שראיתי אותו בערך פעם בחודש, הרבה פחות מכפי שרציתי. ציפיתי בכיליון עיניים למפגשים עם אבי. הם תמיד החלו בהמתנה מחוץ לבית למכוניתו הפונה לתוך הרחוב הקטן שלנו. הייתי עומד בסבלנות עד שיצא מהמכונית. הוא היה מחבק את אמי תחילה, ואז אותי.
כשראיתי אותו רציתי לשתפו מיד בכל קורותי מאז שיחתנו האחרונה. בגיל שמונה היו כל כך הרבה חוויות לדבר עליהן; ידע מלהיב שרכשתי בבית הספר, תגליות שגיליתי עם חברַי וכמובן כל הספרים שקראתי בזמן היעדרו. תמיד הרגשתי שיש עוד כל כך הרבה דברים שהוא חייב לדעת עלי. נראה היה שהוא נהנה מהשיחות שלנו, ואני נוצר את הרגעים הללו כרגעים המשמעותיים ביותר שלנו ביחד.
ואולם מעולם לא הצלחנו לשבור לגמרי את מחסום הרשמיות. קראתי לו "אבי" ומעולם לא השתמשתי בכינויי חיבה. הוא היה קר ומרוחק רוב הזמן והפגין הזדהות רגשית או חמימות לעתים נדירות בלבד. הוא חסר לי עד מאוד כשנעדר מהבית. תמיד הרגשתי שלא היה לנו די זמן לשיחות.
במבט לאחור, אני מאמין שאבי ציפה מאוד למפגשים שלנו. הוא באמת ניסה להבין אותי ולכוון את דרכי בעולם המשתנה במהירות, אולם הזמנים דרשו יותר משהבנתו היתה יכולה להכיל. כשחזר הביתה לקח אותי בדרך כלל למסעות ציד ביער הבווארי. בטיולים הללו ניסה ללמד אותי לכבד את כלי הנשק ולהשתמש בו כיאות.
אבי התנסה במחיר הכבד ביותר שנשק יכול לגבות; מתוך טנק הפנתר רב העוצמה שלו הרג ביודעין אנשים רבים. הוא עשה את זה ברשות החוק, כך הסביר לי, כחייל הממלא פקודות. עבורו היה זה הסבר מספק. הוא הודה שחש עצב כאשר צפה בחברים רבים כל כך נקרעים לגזרים תחת אש רימוני היד ותתי־המקלע, ותחנוניהם לעזרה, כך סיפר, ממשיכים להדהד בראשו. הוא עצמו נפצע חמש פעמים בשדה הקרב, בפולין וברוסיה, ופציעתו האחרונה היתה החמורה מכול - חבלת ראש פתוחה שנגרמה על ידי רימון רסס. הפציעה הזו הסבה לו סבל, ונראה שגם עוררה בו התקפי כעס בלתי־נשלטים.
אבי אמנם גילה נאמנות מוחלטת לצבא הגרמני ומעולם לא פקפק במוסריותו של התפקיד שביצע במלחמה, אולם לא היה מרוצה מיחסה של מדינתו כלפי לוחמיה. שלושה מארבעת אחיו נהרגו במלחמת העולם השנייה, שהוא עדיין כינה אותה "המלחמה הגדולה". הם נהרגו למען מדינתם, אותה מדינה שהוא שירת בצבאה, ואף על פי כן מותם מעולם לא הוכר רשמית ושירותם הצבאי לא זכה להערכה פומבית. העלבון הזה היה, לתפיסתו, חלק מפגיעה מתמשכת של המולדת המובסת במעמדו החברתי של החייל שלחם במלחמת העולם השנייה. פיצויי הנכות העלובים שקיבל בגין פציעותיו במלחמה רק החמירו את המצב. כל אלה הותירו אותו איש מריר ומתוסכל.
עם זאת הוא המשיך להאמין בערכי הלוחמים, ובביקוריו החודשיים בחן את התפתחותי החינוכית באור זה. כשמלאו לי שמונה טען באוזני שאני מבוגר מספיק להתחיל את לימודַי "האמיתיים". לדידו, הכוונה היתה שאתפתח באותו נתיב שהתוו לו הוריו ושהוא המשיך והלך בו, ואאמץ הרגלים כמו תספורת צבאית קצרצרה, לבוש נאות, ידיעת השפה הגרמנית על בוריה ויחס של יראת כבוד כלפי המשפחה והמולדת. "גרמני אמיתי," נהג לומר, "צריך להיות חזק ואיתן דיו לעמוד בגאות ההיסטוריה, אשר שטפה כל כך הרבה ערכים ומסורות."
חרה לאבי שבגרמניה של אחרי המלחמה איש לא העז להשתמש במונח "מולדת". הגרמנים של אחרי המלחמה בזו לגאווה הלאומית, בעוד שאבי חווה את הרגש הזה עמוקות. מבחינתו המלחמה השחיתה את גרמניה, קרעה משפחות, פילגה את האומה והותירה אותה בשליטתן של בעלות הברית. כמו גרמנים רבים האמין גם הוא שיש לבנות את גרמניה מחדש, אך לא היה ברור לאיש כיצד אפשר להשיג מטרה זו. אבי האמין בכבוד, בכוח ובהתמדה, ואילו בני הדור החדש פקפקו בערכים אלו ממש. זעמם בא לידי ביטוי במרד הסטודנטים בשנות השישים. אנרכיה וטרור היוו אז איום מתפשט והוסיפו לתחושות הכעס וחוסר האונים של אבי.
אופיו של אבי עוצב בתבניתו של אביו. סבא ריינהרד נולד לתוך משפחה פרוסית צבאית ושירת בכבוד במלחמת העולם הראשונה, שבה איבד את רגלו השמאלית וספג חבלות רבות נוספות. כששב הביתה, חזרה לגרמניה המובסת, חש מושפל ומבולבל מתבוסתה של האומה החזקה והגאה שלו. כיצד יכלה גרמניה האהובה לעמוד במוות יומיומי של אלפי חיילים? כיצד ספגה תבוסה כה נוראה?
בדעתו עלה הסבר אחד בלבד למצבה של ארצו, ואת ההסבר הזה הטיף לאבי מדי יום: קומוניסטים וסוציו־דמוקרטים ממוצא יהודי חיבלו במאמציהם של חילות גרמניה הנאמנים וחתרו תחת המדינה באלפי מזימות, תככים סודיים ובגידות.
למיטב ידיעתי, סבי היה הדומיננטי במשפחה, ואמונותיו הנוקשות הפכו לאמיתות. הוא דרש מכולם ציות מוחלט ולא סבל שום ערעור של סמכותו או של תפיסת המציאות שלו. הוא הורה לכל בניו, אבי וארבעת אחיו, לשרת בצבא, וחסם בפניהם את הדרך לכל קריירה אחרת. אבי ואחיו לא העזו לפקפק באביהם או לסור ולו במעט מן המסלול אשר התווה להם.
ואולם מותו המוקדם של סבי ניתק את אבי ממודל החיקוי הראשי שלו והותיר אותו מבולבל. הפגיעה שספג במות אביו היתה כה עמוקה, עד כי סירב לשוחח עליו עמי. סבי נפטר ביום חורף אפור בשנת 1930. שבועות אחדים לאחר מכן נכנעה סבתי וילהלמינה למחלת השפעת. אבי היה אז בן 12, הצעיר מבין ארבעת אחיו וארבע אחיותיו, והוא הופרד מהם ונשלח לגור עם קרובי משפחה הרחק מביתם. אני זוכר ששאלתי אותו עליהם, על דודַי ודודותי; הוא סירב לענות ואף הגיב בכעס כשדחקתי בו.
כשהגיע לבגרות אימץ במלואו את ההסבר של אביו למצוקה האיומה של גרמניה בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה. גרסה זו של האמת האשימה לא רק את הפעולות החתרניות לכאורה של היהודים ושל הקומוניסטים, אשר רקמו עסקאות סודיות עם האויב כדי להבטיח את הישרדותם, אלא גם את חולשת הגרמנים בראשות הקיסר וילהלם, שנכנע לדרישת בעלות הברית לאחר המלחמה.
הגרוע בפשעיו של וילהלם, מנקודת מבטם של אבי ושל סבי, היה קבלתו של חוזה ורסאי, אשר הכריח את גרמניה להכיר באחריותה המלאה והבלעדית לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. החוזה גבה מחיר כלכלי כבד והוביל לשנים ארוכות של שפל. עבור גרמנים רבים, ובהם סבי, היו אלה זמנים של בגידה ואובדן ברבדים רבים, זמנים שנולדו מתוך הלחצים מצדן של בעלות הברית. שיחות השלום הממשיות החלו בוורסאי שבצרפת אחרי הפסקת האש ב־11 בנובמבר 1918. מדינות ההסכמה המנצחות ניהלו את השיחות, אך את התנאים הסופיים קבעו "שלוש הגדולות": ארצות הברית, צרפת ובריטניה. גרמניה לא שותפה במשא ומתן זה, וחרף המחאה שהתעוררה חתם שר החוץ שלה על החוזה הסופי ב־28 ביוני 1919.
תנאיו הנוקשים של החוזה כללו השבת חלקים מגרמניה לצרפת וכן ויתור על המושבות באפריקה. מדינות ההסכמה פירקו את המבנה הצבאי של גרמניה כדי למזער את יכולתה להוביל למלחמה בשנית. בעקבות זאת לא היו לאבי צבא לשרת בו ומלחמה ללחום בה. לעתים קרובות שאל את עצמו מדוע נולד לתוך מציאות כה שטחית ומשפילה, מציאות שבה גרמניה מנוהלת בידי פוליטיקאים חסרי רקע אריסטוקרטי ומושפלת בידי עיתונאים חסרי חינוך הולם.
דמיינתי את אבי כצעיר אינטליגנטי ושאפתן שהוקסם ממדים וממצעדים, שרצה להיות חייל ולבסוף קצין. לצערו הרב צבאות גרמניה היו רק בבואה, זכר לעוצמתם בעבר.
אבי גדל על ברכי הידיעה שהסכם ורסאי רמס לא רק את צמיחת המדינה שלו אלא גם את עצם קיומה. הוא הרגיש שחייבת להיות דרך לשבור את תפיסת העולם של ההנהגה הנוכחית. הוא למד כי על גרמניה להתרחב כדי להכיל את האוכלוסייה הגדלה. במדינה החלה להדהד התפיסה שהעם הגרמני זקוק ללֶבֶּנְסְרָאוּם - מרחב מחיה - ודובר על התרחבות וכיבוש שטחים לכיוון מזרח. זו, החלו האנשים לומר, תהא החזית החדשה של גרמניה הגדולה.
אחד האנשים שהעלו טענה זו בתוקף רב היה כמובן אדולף היטלר, שהקריירה שלו החלה לנסוק באותה תקופה, סביב מותו של סבי ב־1930. לפי אידאולוגיית הגזע של היטלר, כל הגרמנים שייכים לגזע הארי, וטוהר דמו של הגזע הוא המכיל את נשמת העם. על פי אידאולוגיה זו אלוהים ברא את הגזע הארי כגזע עליון, גזע שחזותו ותרבותו מושלמות. האנרגיה הרוחנית שטבועה בדמם של בני הגזע היא הכוח המניע שיוביל להתגלות הסופית של התרבות הגרמנית כביטוי האולטימטיבי לאנושות מושלמת.
האידאולוגיה גרסה שדילול דם הארים בכל אוכלוסייה שאיננה ארית יגרע ממושלמותה של תרבות זו. לכן האסטרטגיה הלאומית הנדרשת היא סילוקם של כל הגזעים שאינם ארים מגרמניה והוספת שטחים למדינה כדי לאפשר את צמיחתה של האוכלוסייה הארית. רעיון זה מופיע בספרו הידוע לשמצה של היטלר "מיין קאמפף" - "המאבק שלי" - ספר שעורר תגובה רגשית בקרב גרמנים שהאמינו שייעודם הוא לשלוט באירופה ובעולם כולו.
חזון זה קסם כמובן לאבי. היטלר היה עבורו מעין דמות אב חדשה, תחליף לסבי. היטלר גם סיפק לו אסטרטגיה מעשית להשבת גרמניה לגדולתה.
אבי היה מאושר להישלח לנאפּוֹלָה. הוא פרח בתנאים הקשים של האקדמיה, אשר סיפקה מסגרת של "חממה" ארית שבה נאכפה משמעת קפדנית ונאסר קיומם של דיונים כלשהם. במסגרת זו נאסרה גם הבעת רגשות, שנחשבה לתכונה נחותה שאינה יאה לגרמני אמיתי. לתוכנית הלימודים באקדמיה היתה מטרה אחת בלבד: השגת צייתנות מוחלטת. התלמידים הגרמנים נדרשו להפוך למשרתים של המדינה, והורגלו למשמעת נוקשה שיושמה הן בין כותלי האקדמיה והן בבתיהם. הם למדו כי אך ורק מה שקבעה האידאולוגיה הנאצית טוב לגרמניה ויכול לתמוך בהתקדמותה. אם נושא לימוד או מחקר כלשהו לא אושר בידי המפלגה הנאצית, הוא הוכרז כ"רע" לגרמניה ומן הסתם אף לא נלמד בשיעורים. המחנכים נדרשו לייצג את הגזע הארי ואת אידאולוגיית המפלגה הנאצית. כל הטלת ספק בשתי דרישות אלו הביאה להדחה מיידית של המחנך ממשרתו.
התלמידים הונחו לציית לחוקי הטבע, החל ברעיון הישרדותם של החזקים ביותר. לנכים ולחלשים, כך למדו, לא יהיה מקום בגרמניה החדשה. תוכניות התעמלות אכזריות חייבו את החניכים להתאמן בחוץ בחורף כשהם לבושים במכנסיים קצרים בלבד, ואף לשחות במים קפואים. כל סטייה מן החוקים הובילה לעונשים גופניים קשים ולבסוף לסילוק משפיל. האקדמיה נועדה ליצור זן חדש של מנהיגים גרמנים, ואבי רצה להיות חלק מגזע זה ולהוביל חילות משלו לכיבוש העולם. גרמניה, חשב, לא תובס שנית.
ב־31 בינואר 1933 הפך אדולף היטלר לראש הממשלה החדש של גרמניה והבטיח לשקם את האומה ולהביאה לעמדה של כוח, עוצמה ותהילה. הוא שאף לסלק את כל אותם גורמים שתרמו לתבוסת גרמניה. מעטים בלבד קלטו את השקריות המכוונת והשיטתית שבהבטחותיו, ומי מביניהם שהעזו לציין זאת בציבור בדרך כלל נעלמו כלא היו. אבי, כמו רוב אזרחי גרמניה, הגיב בחיוב לחזונו של היטלר. הוא הצטרף בשמחה לצבא הגרמני החדש, בשעה שהמלחמה היתה שאיפה שאיחדה את כלל הגרמנים. הוא היה שותף לדעה הרווחת שיש לשקם את כוחה של גרמניה, והאמין שמחובתו של כל אזרח גרמני נאמן ונורמלי לתת יד לשיקום זה.
הוא לא תיאר לעצמו שהתחלה חדשה זו תציין את תחילתו של כישלון גרמניה. שלטונו הטוטליטרי של היטלר, שנמשך 13 שנים, הכתים את תדמיתה של גרמניה לנצח, הרס חיים רבים ופגע בנשמת האומה לדורות.
בשנות התבגרותי ניהלתי עם אבי ויכוחים ארוכים ומתמשכים בנוגע להחלטותיו כאדם צעיר. בעוד שהוא התאבל על היעדרו של איחוד לאומי בדור של בנו, הוא לא יכול היה להבין איך אני, כגרמני צעיר, לא הזדהיתי עם האידאלים שהוא עדיין האמין בהם. אני, לעומת זאת, לא הצלחתי לגרום לו לראות כיצד הוכתמו אידאלים אלו בדמם של מיליוני הקורבנות של גרמניה הנאצית.

בזמנים שבהם שהה אבי בבּוֹן התמודדתי עם הצורך המתמיד של אמי להגן עלי. היא תמיד חששה שמשהו עלול לקרות לי, שלא אצליח בחיים. מערכת היחסים שלנו התבססה על כבוד הדדי, אבל לא שרר אמון בינינו. אין לי ספק שאהבה אותי, אך ההגנה הצמודה שלה חנקה אותי. בדיעבד הבנתי שהכוח המניע שלה היה הפחד שתאבד אותי כשם שכבר איבדה דברים רבים אחרים בחייה. היא לא הצליחה להניח לי לגדול ולהיפרד ממנה, ובסופו של דבר נאלצתי לחתוך את חבל הטבור הזה בעצמי.
אני זוכר יום אחד בבית הספר שבו לא מילאתי אחר הוראותיו של המורה. מורה זה היה שריד לשיטת החינוך של לפני המלחמה, ואכף בכיתתו באכזריות משמעת מוחלטת. באותו היום היינו אמורים להגיש משימת שיעורי בית אשר כללה גזירה זהירה של שטרות כסף. מטבעות הנייר ושטרות הנייר שנגזרו שימשו כדי ללמד את הילדים כיצד סופרים כסף. נתבקשנו לחתוך לפי הקווים המסומנים, אבל אני לא עקבתי אחר ההוראות. כשהגשתי את שיעורי הבית שלי היה הכסף קרוע ותלוש, ולא גזור בקפידה. המורה צעק עלי ודרש הסבר. אני זוכר שסירבתי לענות ורק חייכתי חיוך מתריס. הוא כעס כל כך עד שסטר על פני, על ידַי ועל אחורי עד זוב דם.
כשאמי אספה אותי מבית הספר וראתה את פני הנפוחות, היא פרצה בבכי.
"מה עשית? למה אינך מקשיב למורה אף פעם?"
היא לא נתנה לי הזדמנות להסביר אלא שלחה אותי לחדרי. לא יכולתי להבין מדוע אפילו לא שאלה מה אירע ומיהרה כל כך לצאת נגדי. אמא שלי, מקלטי ומפלטי היחיד בזמן שאבי נעדר, הוסתה נגדי ואפילו לא ניסתה להבין את הצד שלי בסיפור. היא תמכה במעשיו של המורה ללא ביקורת; כל כך חששה להמרות את פיו של מורה שהעדיפה להיות עדה לסבלו של בנה ולא לצאת להגנתו. המאורע הזה סדק עמוקות את הקשר בינינו ולא יכולתי עוד לסמוך עליה. נשארתי ער אותו לילה, בוכה ונטוש.
הבלבול שלי החריף אף יותר כאשר הייתי רואה את אבי ואמי מביעים רגשות עזים של חיבה זה כלפי זה. כאשר היה אבי מגיע לביקור נהג לחבק ולנשק את אמי מיד, גם כאשר עמדתי לידם. שמחתי בשבילם, אך ההרגשה היתה גם קצת משונה, משום שאף אחד מהם לא ביטא רגשות כאלו כלפי. פחדיה של אמי היו לחוצץ גם ביני לבין אבי; כאשר שאל איך אני מתקדם בבית הספר שמעתי אותה מונה את הטענות והביקורות הרבות שאספה, וידעתי שאני צפוי לזכות בהלקאות מחגורתו - זאת כתוספת למכותיו של המורה. אבי לא היה מסוגל להביע את כעסו ואת תסכולו במילים: עונש גופני היה בעיניו הדרך היחידה להפגין רגשות. סבלתי בשקט את הלקאותיו.
למזלי, תמיד יכולתי לברוח אל עולמות דמיוניים שנגלו לי בספרַי. אהבתי לקרוא ספרות מגוונת, אך במיוחד אהבתי ספרים על מגלי ארצות. רציתי לברוח ולטייל בעולם כמו מרקו פולו או קולומבוס. האמנתי שאפשר לגלות בעולם הרבה מעבר למה שאוכל להעלות בדמיוני, וחלמתי על הזדמנות לבקר במקומות רחוקים. ידעתי שיום אחד אגשים את החלום.

הגברת מן הקומה העליונה
בילדותי גרנו בבניין אבן ולבנים בן שתי קומות שהיה שייך למשפחת אצולה. היינו צריכים לטפס כמה מדרגות אל הכניסה הראשית, וזו הובילה למסדרון כניסה קטן שבאמצעו גרם מדרגות אל הדירה שבקומה העליונה. גרנו בקומה הראשונה ובעלת הבית גרה בקומה העליונה.
מעל גרם המדרגות נישא ציור גדול של אדם גאה לבוש מדים. כנער צעיר תהיתי מיהו אותו אדם, שנראה נאה כל כך במדי קצין בכיר. אך כששאלתי את אבי עליו כעס וסירב לענות.
"לעולם אל תשאל עוד על האיש הזה," אמר בטון נוקב. "הוא היה בוגד ועל משפחתו להתבייש בו."
תגובתו הפתיעה אותי והגבירה את סקרנותי לגבי התעלומה. מדוע בז אבי לאותו אדם גאה, שלבש פעם את אותם המדים שלבש אבי עצמו?
כאשר היה אבי בבית נאסר עלי לבקר בקומה העליונה, אך כשנקרתה לפני הזדמנות התקשיתי לעמוד בפיתוי. ביום גשום אחד עסקה אמי בגיהוץ ואני ישבתי משועמם בחדרי, והחלטתי לפתוח בחקירה. חמקתי מן הדירה, עליתי במדרגות ונקשתי בדלת. אחרי כמה רגעים מתוחים פתחה בעלת הבית את הדלת וקידמה אותי בפנים נוקשות.
"איך אוכל לעזור לך, ברנד?"
הופתעתי לגלות שידעה את שמי. התראינו בעבר, כמובן, וידעתי שהיא גרה כאן, אך הורי מעולם לא ערכו בינינו היכרות. היא מעולם לא פנתה אלי. כשחלפה על פני במדרגות היו עינינו נפגשות לשניות חטופות בלבד. מעולם לא חייכה אלי או קרצה לי.
"אביך הרשה לך לעלות לכאן?" שאלה. "ככל הידוע לי הוא אינו מחבב אותי. נראה לי שלא ישמח לדעת שבאת לכאן." קולה הנוקשה והבעת פניה הרצינית הפחידו אותי, אך עיניה היו חמימות, אולי אפילו עצובות מעט.
"אני משועמם ורוצה לשחק," אמרתי. "אני יכול להישאר כאן קצת? אמא שלי עסוקה ואני לא רוצה לשחק לבד."
היא היססה, אך לבסוף הכניסה אותי לדירתה. נמצאתי בחדר ענק שהיה מרוהט בריהוט עתיק, ואת קירותיו עיטרו דיוקנאות של אותו אדם שתמונתו נתלתה בראש גרם המדרגות.
היא ביקשה ממני לשבת, ולאחר שתיקה ארוכה הצלחתי לגייס אומץ ולדבר.
"מי האיש שבתמונה?" שאלתי.
היא עצמה עיניים, אבל התעשתה במהירות והביטה בי בחיוך רפה. "זהו בעלי," נאנחה. "הוא היה גבר כה נאה, כה גאה. שמו קלאוס פון שְטָאופֶנבֶּרג. אני אשתו, נינה."
דבריה עוררו בי שאלות נוספות. "איפה הוא עכשיו? מעולם לא ראיתי אותו בבית הזה. הוא עדיין גר כאן?"
"לא," ענתה. "הוא מזמן איננו. הוא לא חי כאן יותר." כעת התמלאו עיניה דמעות וקולה נשבר. כאשר התעשתה, שבה לדבר בקרירות. "מספיק. עליך לעזוב עכשיו."
לא הבנתי מה עשיתי לא כשורה. רק מאוחר יותר בחיי למדתי על אותו אדם, שאבי קרא לו "בוגד" ושאני למדתי לכבד כגיבור.
הרוזן קלאוס פיליפ מריה שֶנק פון שטאופנברג היה קצין בצבא הגרמני שלחם בזמן מלחמת העולם השנייה באפריקה, שם איבד אחת מעיניו ואחת מידיו בפעילות צבאית. הוא שב לגרמניה, ומשהחלים מונה לתפקיד ראש לשכתו של הגנרל פְרוֹם במטה יחידות המילואים. במסגרת תפקיד זה נמנה עם המעטים אשר השתתפו בוועידות הצבאיות של היטלר, והיתה לו גישה ישירה להיטלר עצמו. מעט מאוד ידוע על הכוח המניע האישי שלו, אך ברור שחינוכו וסביבת גידולו עיצבו את ראייתו האישית והדתית. הוא ראה בהיטלר איום להישרדות האומה הגרמנית, והחליט לצאת להצלת המדינה. ב־20 ביולי 1944 לקח חלק מכריע בניסיון ההתנקשות בהיטלר.
פון שטאופנברג לא היה היחיד שהיה מעוניין להתנקש בחייו של היטלר: היו ניסיונות חיסול קודמים שתכננו קצינים צעירים, אך אלה סוכלו בידי המשטרה החשאית או לא מומשו כלל. חוסר שביעות רצונם של קציניו של היטלר בנוגע למלחמה הוא שהצית את הניסיונות הללו, ואולי השמועות בעניין רצח המונים במחנות הריכוז הן שתרמו לרצון לסלק אותו מעמדת הכוח שלו. הדיווחים הללו לא אומתו בידי הקצינים עצמם, אך היו מהימנים דיים לשכנע אותם לסכן את חייהם כדי לעצור את היטלר.
כאשר החל פון שטאופנברג לפעול כבר היו החשדות בנוגע לפעילויותיו של היטלר מבוססים למדי. באותו שלב היטלר כמעט ונמנע מקשר עם קצינים בצבא, מלבד אלו שעברו את סינונו של השירות החשאי. למרות זאת ב־20 ביולי 1944, בזמן אחת מוועידות הצבא, הצליח פון שטאופנברג להניח מזוודה ממולכדת תחת השולחן שסביבו ישבו היטלר ויותר מעשרים מקציניו. כשעזב את החדר כעשר דקות לאחר מכן היה משוכנע שהפצצה תהרוג את הדיקטטור. הפצצה הופעלה, אך שולחן עץ האלון הכבד בלם את הפיצוץ. שלושה קצינים נהרגו, אך היטלר נפצע קל ושרד. פון שטאופנברג שב לברלין להצטרף לקצינים האחרים שהיו מעורבים בתכנון ניסיון ההתנקשות, ולא ידע שהיטלר שרד. הם נקטו צעדים ראשונים להשתלטות על הממשל, תוך קריאה מיידית לשיחות שלום עם כוחות בעלות הברית, אך עד מהרה הובאו למעצר.
הרוזן פון שטאופנברג וחלק מעמיתיו הוצאו להורג בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת. בהוראת היטלר נשלחה נינה, אשתו ההרה של הרוזן, למחנה מאסר, וארבעת ילדיו הועברו לבית יתומים, שם חיו בשמות בדויים עד תום המלחמה. אחרי תבוסתה של גרמניה שוחררה נינה מהכלא בידי כוחות הברית, התאחדה עם ילדיה והתיישבה בבמברג, בבניין שהיה בבעלות משפחתו של בעלה. זה היה הבית שגדלתי בו.
כילד לא יכולתי להבין מדוע התגורר אבי בבית שהיה בבעלות משפחתו של אדם שהוא ראה בו בוגד. מאוחר יותר גילתה לי אמי שלא היתה לו כל ברירה; אבי נאסר אחרי המלחמה בידי כוחות הצבא האמריקניים, ולאחר שחרורו לא הצליח למצוא עבודה. כקצין צבא לשעבר הוא נחשב לבלתי־אמין פוליטית, מה שחסם בפניו כל עבודה שהוצעה בידי בעלות הברית, דהיינו את רוב המשרות שהוצעו באותה תקופה. הוא מעולם לא הודה בפני שעבד כמוכר מדלת לדלת ופרנס את משפחתו אך בקושי.
בזמן שאבי נלחם על פרנסתנו חיפשה אמי נואשות דיור עבורנו, ולבסוף הופנתה לאלמנתו של הרוזן פון שטאופנברג. כאשר הבינה נינה את מצוקתה של אמי ניאותה להשכיר לה את הדירה הגדולה בקומת הקרקע. אבי הסכים לזה בחוסר רצון, פשוט משום שלא היתה לו כל חלופה. הוא ניסה להתעלם מהעובדה שמשפחתו קיבלה מחסה בבית אשר היה שייך לאדם שכינה בוגד.
מעולם לא שכחתי את דמות האדם שבדיוקן. אחרי שקראתי על כל אשר עשה ניסיתי להבין את גישתו של אבי כלפיו, אך לא חלקתי עמו גישה זו. הבנתי שהקרע ביני לבינו החל כבר אז, בשל הדרך השונה שבה ראינו את ההיסטוריה.
אבי סירב לקבל את הסיבות שהביאו את פון שטאופנברג לנסות לחסל את היטלר - כלומר רצונו להציל את גרמניה אהובתו מרודן חסר מוסר. הוא האמין שמשמעת, חובה וכבוד מאפילים על כללי האתיקה האישית, על התנהגות מוסרית ועל אחריות. אבי לא יכול או לא רצה להבין שקצין גרמני מסוגל לפעול בניגוד למצפונו; הוא עצמו מילא בצורה עיוורת אחר פקודות, תוך התעלמות מטובת הכלל. אמונות אלה לא חלקנו עם אבי, לא אני ולא פון שטאופנברג.
על פי תפיסתי, קצין גרמני יכול לסרב לפקודות שהיו לא מוסריות או לא אתיות. אבל אבי בחר שלא לפקפק בפקודות שניתנו לו.
עד היום איני בטוח שאכן רציתי שבחירתו תהא שונה. לו בחר אחרת יכול היה לשלם על כך בחייו, בדיוק כמו בסיפורו של הרוזן פון שטאופנברג. ומצד שני, האם לא חיוני לעמוד על שלך ולדבוק באמונותיך בכל מחיר? ועם זאת אולי הציפיות שלי מאבי היו גבוהות מדי, בלתי־סבירות? האם ייתכן שאבי תוכנת באופן עמוק כל כך לציית לפקודות - על ידי סבו, על ידי האקדמיה או על ידי תרבותו - עד כי כל מעשה אחר לא היה אפשרי מבחינתו?
ברור לי שהחינוך שזכה לו ותוכנית הלימודים שלו חסרו סוגיות של אתיקה וכללי מוסר, אבל בכל זאת הייתי רוצה להיות שותף לתחושות שעוררו בו מעשיו. האם לא העז לפקפק במעשיו, או שמא לא יכול לעשות זאת? הלוואי שיכול היה להסביר לי מדוע החשיב את מעשיו של פון שטאופנברג לבגידה. האם ידע שהיטלר הורה על רצח המוני של יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, נכים ופגועי נפש? ואם ידע, מדוע חש מחויבות עצומה לציית לפקודות שנתנו האנשים שביצעו רצח המוני זה? אבי הותיר אותי עם יותר שאלות מתשובות.

הכוכב
במברג, העיר היפה לשפת נהר המיין, המקום שגדלתי בו, היא עיר נוצרית קתולית במידה רבה; קתולית עד כדי כך שלפעמים היא מכונה "רומא של הצפון". למעשה, לתקופה קצרה בזמן המאה ה־11 העיר היתה מרכזה של האימפריה הרומית. כמו רומא, נבנתה במברג על שבע גבעות, ובראש כל גבעה עמדה כנסייה. הקתדרלה המרכזית ציינה את מרכז העיר. כאמור, הרוב המכריע של תושביה קתולים.
גם אני הוטבלתי כקתולי, ולאחר מכן עברתי את טקס אכילת לחם הקודש. כילד לא הכרתי מקרוב שום דת אחרת. מעולם לא פגשתי יהודי, מוסלמי או בודהיסטי. כשהתבגרתי הייתי צמא לידע על כל התרבויות והדתות האחרות.
אף על פי שאבי חונך כנוצרי פרוטסטנטי, הוא לא התקרב לדת ולא עודד אותנו להצטרף לשום פעילות דתית רשמית. אמי נהגה אחרת: היא הלכה לכנסייה בימי ראשון ואף לקחה אותי עמה, אך חוויות אלו לא העלו בי מעולם רגשות דתיים.
כשהייתי בן תשע זכיתי ללמוד לראשונה בחיי על חשיבותה של הדת. היה זה כאשר אמי לקחה אותי לביקור אצל רופא השיניים במרכז העיר. הגענו למקום - בניין דירות לבן בן שתי קומות - וכשצלצלנו בפעמון נפתחה הדלת הראשית וטיפסנו במעלה המדרגות לתוך מסדרון קטן. שמתי לב שדלת אחת בקומת הקרקע כוסתה בזכוכית צבעונית. מעל המשקוף היה כוכב זהב גדול. בעיני הוא היה פשוט ויפהפה: שני משולשים קלועים זה בזה ליצירת הֶקְסַגְרַם. מעולם לא ראיתי סמל כזה לפני כן, וביקשתי מאמי שתסביר לי את פשרו. ברור היה שאמי הכירה את הסמל; כאשר הפנתה אלי את מבטה נראתה מבוהלת, מבועתת אפילו. היא לחצה בחוזקה את ידי ומשכה אותי במעלה המדרגות למרפאת השיניים, מבלי לענות על שאלתי ומבלי לומר מילה.
אמי התמידה בשתיקתה רוב אותו היום. כששאלתי אותה מה מטריד אותה, פנתה אלי ודמעות בעיניה. היא אחזה בכתפי. "אל תתקרב מדי אל הכוכב הזה," ביקשה, "הוא יגרום לך רק סבל. כולנו סבלנו במשך המלחמה. עכשיו אנו חייבים להשאיר מאחור את מה שהיה."
מובן שלא הבנתי מילה מדבריה. ודאי שלא הבנתי מה מקור הפחד, והיא לא הסבירה. האם הזכיר לה הסמל את הכוכב הצהוב שחקוקה עליו המילה "Jude", סמל הרדיפה הנאצית? והרי אם היא עצמה היתה קתולית, מדוע פחדה כל כך?
יום אחד אמרה לי אחותי דברים משונים באותה המידה. "אם תנער את אילן היוחסין שלנו, ייפול יהודי על הרצפה." היא מעולם לא הסבירה למה התכוונה, אך נראה שהיה בסיס לתגובת הפחד של אמי. מעולם לא ביררתי אם אילן היוחסין שלנו כלל ענפים יהודיים, אך תהיתי מדוע התאפיינו בני משפחתי בעיניים ושיער כהים משל הגרמני הממוצע. בכל פעם שציינתי עובדה זו אמרה אמי שאנחנו ממוצא מערבי, ולא הוסיפה.
לא הצלחתי לשכוח את אותו כוכב. כבר אז הרגשתי שהוא יהיה בעל משמעות בחיי. בביקורים מאוחרים יותר אצל רופא השיניים ליוותה אותי אמי רק עד דלת הכניסה הראשית ולא נכנסה עמי לחדר המדרגות. לא היה אכפת לי שהותירה אותי לבד אצל רופא השיניים: זה אִפשר לי להתקרב לכוכב המסתורי ועורר בי צורך ללמוד עוד. מי חשב אז ששנים לאחר מכן אשוב לבניין הזה ממש, הפעם כדי לבקר את הקהילה היהודית הקטנה שהתכנסה מאחורי דלת הזכוכית, מאחורי מגן הדוד הנערץ של ילדותי.

המעבר לבון: החיפוש אחר העבר
כשהייתי כבן עשר הודיע אבי שהמשפחה סוף־סוף מתאחדת. הוא קיבל קידום למשרת מנהל בכיר במשרד ההגנה האזרחי בבון, בירת גרמניה. שמחתי שנוכל להצטרף אליו. הייתי מוכן לצאת את גבולות העיר הישנה במברג ולהתנסות במקומות נוספים, ולו רק כדי להיות בחברתו.
התמקמנו במקנהיים, עיירה קטנה בפרברי בון, ושם רשמו אותי הורי לחטיבת הביניים המקומית. ההסתגלות לא היה קלה. בתחילה לעגו חברי לספסל הלימודים למבטא הדרומי שלי. ברחתי מפניהם אל הספרייה המקומית, שם מצאתי נחמה בקירות עמוסי הספרים. אלה סיפקו תשובות לשאלותי האינסופיות ואפשרו לי להימלט מן העולם החדש שבו מצאתי את עצמי. לא ידעתי ממה רציתי לברוח יותר - מדעותיו המחמירות והנוקשות של אבי על העולם או מן הסביבה הלא חברותית במקנהיים. הקריאה חילצה אותי משניהם.
בלימודי בחטיבת הביניים הלך הידע שלי וגדל במהירות, ומורי סימנו אותי כמועמד מתאים ללימודים אקדמיים. בסופו של דבר הועברתי לגימנסיה, תיכון המכין תלמידים ללימודים אקדמיים, ובחרתי מערכת שתכין אותי ללימודים גבוהים בהמשך. המקצועות האהובים עלי היו שפות, מדעי הרוח וביולוגיה, אך הוספתי למערכת גם היסטוריה ולימודי פוליטיקה, כי אבי עודד אותי לקרוא עיתונים וכתבי עת העוסקים בתחומים אלה. עם זאת הוא לא יכול למנוע ממני להתעניין גם בעיתונים שונים מאלה שקרא הוא עצמו, עיתונים שמצאתי בספרייה, ומקריאה בהם נוכחתי לדעת עד כמה מוגבלת ומיושנת היתה תפיסת עולמו.
בבית היתה לנו ספרייה קטנה אך מרשימה. היתה בה אנציקלופדיה רחבת היקף, אם כי לא מעודכנת, וזו פתחה לי חלון להיסטוריה של האימפריה הרומית והאימפריה היוונית, לאסיה, אירופה וצפון אמריקה. עם זאת לא מצאתי בה ולו פרט רלוונטי על עברה הקרוב של גרמניה, העבר שאבי נטל בו חלק.
אבי התמיד בשתיקתו בנוגע לאותה תקופה, למעט תיאוריו על אימוניו הצבאיים לפני המלחמה וכמובן על השתתפותו בכיבוש אורל. על מבצע הכיבוש סיפר לנו כל כך הרבה פעמים עד כי האמנתי שהייתי שם בעצמי. שוב ושוב תיאר איך קרב אל העיר בראש שיירת טנקים, שיתף בהתרגשות שחש כשהרס את הטנק הרוסי וסיפר בגאווה על הכבוד שהרעיף עליו אדולף היטלר עצמו, אשר במו ידיו הצמיד את עיטור צלב האבירים למדיו.
הקשבתי בסבלנות לסיפוריו, אך הוא מעולם לא עודד אותי לשאול שאלות ולא נידב מידע נוסף על מה שכבר סיפר. שוב ושוב שאלתי על סבי וסבתי, על ארבעת דודי וארבע דודותי, אך הוא נמנע מלדבר עליהם. פעם שאלתי אותו ישירות על אותה תקופה בהיסטוריה של גרמניה. פניו קפאו והוא הביט בי בעיניים קרות. "בן," אמר, "סיפרתי לך כל שעליך לדעת." מנקודת מבטו זו היתה האמת, אבל משמעות הדבר היתה שהוא נמנע לחלוטין מלספר על כל בני משפחתו מלבד אביו, והסיפורים עליו כללו רק את הקריירה הצבאית שלו והשירות בזמן מלחמת העולם הראשונה. ממבעו הזועף באותה הפעם הבנתי שתשאול נוסף לא יוביל למענה אלא להלקאה, והחלטתי לוותר. יצאתי וחצי תאוותי בידי, וציפיתי כמובן להזדמנות אחרת לתור אחר התשובות.
שתיקתו המתמדת של אבי בנוגע לכל כך הרבה פרטים בעברו המשיכה להטריד אותי כילד וכנער. רק מאוחר יותר הבנתי את הפחד שחש מפני התמודדות עם עברו, הפחד מפני רגשות סוערים ובלתי־נשלטים שעלולים לעלות אל פני השטח. אבי הקדיש את חייו לשירות גרמניה, והדבר עמד בניגוד עז וכואב לתחושה שמולדתו בגדה בו מאוחר יותר. הוא ניסה לשרת בכבוד כקצין, אך לא יכול להשלים עם הפשעים המזוויעים שבוצעו בשם גרמניה אהובתו. אני מאמין שהוא רצה לשכוח ולהמשיך הלאה. עברו מעולם לא אפשר לו לעשות זאת.
אמי, לעומת זאת, היתה נכונה יותר לענות על שאלות הנוגעות לחייה לפני המלחמה. היא נולדה בקַרלסְבַּד, עיירה ציורית בחבל ההרים הסודטי, לגבולות בּוֹהֶמיה, מוֹרַביה וסילסיה (או כיום סלובקיה). הגרמנים הילידים באזור זה נקראו גרמנים סודטיים, והיו צאצאי הקולוניאליזם, שאבותיהם הוזמנו בימי הביניים על ידי מלכי בוהמיה לאזורים שהיו בעבר סלביים למטרות חקלאות ועיבוד אדמה. האזור נכבש על ידי גרמניה ב־1938, וכיום הוא חלק מן הרפובליקה הצ'כית.
קרלסבד ידועה במעיינות המרפא שלה, המהווים מוקד משיכה לאצולת אירופה ונכבדיה. אמי באה ממשפחת אנשי עסקים עשירה, ולמיטב זיכרוני אביה היה הבעלים של מפעל לייצור כפפות עור מעודנות. היא נהנתה מחיים מוגנים בחיק הורים אוהבים, שניסו לשמור עליה בעידן של נסיבות פוליטיות שהלכו והידרדרו. היא תיארה בפירוט את הכפר הגדול שגדלה בו לצד כלבה מסוג סן ברנרד (אלטו) ותוכּית (לורה), וחייה הזכירו לי סיפור על נסיכה שחיה בפאתי ארץ הפיות, בעולם של יצורים אכפתיים שאינו משתנה לעולם. הזמן, כמובן, הראה כי עולם הפיות של אמי לא החזיק מעמד. המערבולת הפוליטית השפיעה על חייה כשם שהשפיעה על רבים אחרים.
הגרמנים היו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באזור הגבול בין גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. נוכחותם עוררה תכופות סכסוכים עם הצ'כים. הקונפליקט הסלים שוב בעידודם של נאמני המפלגה הנאצית החדשה, שהנהיג העסקן המקומי קונרד הֶנליין. בהנהגתו דרש הרוב האתני דובר הגרמנית את הרחבת האוטונומיה שנהנה ממנה עוד קודם. אדולף היטלר חפץ להיות הדובר במשא ומתן להשגת דרישות אלה, ונאמני המפלגה לא ידעו שאין הם עבורו אלא כלי המשרת את תוכניותיו הגדולות. ב־1938 טען היטלר שהגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה סובלים מניצול ומדיכוי בידי הממשל הצ'כי ודרש את "החזרת" חבל הסודטים לגרמניה הנאצית. הממשל הצ'כי סירב, כמובן, והאומות המערביות שימשו כמתווכות בסכסוך. כדי לפייס את היטלר לחצו אנגליה, צרפת ואיטליה על הממשל הצ'כי למסור את אזורי המריבה לרשות גרמניה. ב־30 בספטמבר 1938 חתמו נציגים של אותן מדינות על הסכם מינכן, שהעביר את חבל הסודטים לגרמניה, והממשל הצ'כי הוכרח לציית לו. איחוד זה עם גרמניה הנאצית, שנקראה גם הרייך השלישי, הביא להגירה של האוכלוסייה הצ'כית לחלקים אחרים של צ'כוסלובקיה, אך בהמשך פלשה גרמניה גם לאזורים אלה וכבשה אותם.
יד המקרה היא שאבי היה אחד הקצינים הגרמנים הראשונים שנכנסו אל חבל הסודטים ה"משוחרר", ושאמי היתה המקומית הראשונה שפגש עם כניסתו לחבל הארץ הכבוש. אמי סיפרה תמיד את אותו סיפור על היום הגורלי באפריל 1939 שבו אבי, קצין גרמני, נקש על דלתו של בית משפחתה. אמי, צעירה ביישנית בשנות העשרים המוקדמות לחייה, פתחה את הדלת לגבר גבוה ונאה במדי צבא גרמניים.
"בוקר טוב," אמר בנימוס, "אני מתנצל על ההפרעה. שמי סגן ארתור וולשלגר, ואני רוצה לבקר רשות מהורייך לשהות בביתכם."
הגרמנים הסודטים התבקשו לארח קצינים גרמנים בבתיהם. מנקודת מבט היסטורית היה זה מפגש אחד מני רבים בין קציני צבא לאזרחים. עבור אמי ועבורי, פגישה זו היתה חשובה כמו החיים עצמם. אמי תיארה את אותו הרגע כאהבה ממבט ראשון. היא נשבתה בקסמיו של הקצין הצעיר. אמי חזרה וסיפרה את הסיפור הזה לאורך כל חיי, עד שלקתה בשיטיון ומחלתה שדדה ממנה את הזיכרון הרומנטי הזה.
מכל מקום, חודשים מעטים לאחר פגישתם הראשונה נישאו הורי בקרלסבד, אך חיי הנישואים שלהם הופרעו מיד עם החלטת היטלר לפלוש לפולין ב־1 בספטמבר 1939. אבי היה מפקד טנק צעיר, ממובילי הפלישה. בשנה שלאחר מכן, במאי, השתתף גם בפלישה להולנד ולצרפת. הוא מעולם לא דיבר על המלחמה כעל הרפתקה, רק חזר ואמר שהיה חייל נאמן אשר מילא אחר הוראות.
הוא גם ציין יותר מפעם אחת שלא הצטרף למפלגה הנאצית, אך לא הסביר מה מנע ממנו לעשות כן. אמי אמרה שלחצה עליו להתרחק מפוליטיקה ולהתמקד בקריירה צבאית, אשר לא הצריכה חברות במפלגה הנאצית. הוא עצמו התייחס לנושא רק מנקודת המבט של הניסיון הצבאי שלו; הוא ביטא בוז מוחלט כלפי יחידות האס־אס (שוּצְשְטאפל, יחידת ההגנה) שהגיעו אחרי יחידות הצבא הרגילות כדי "לנקות את הזבל", כפי שכינה זאת. נראה שהכיר את דרכי הפעולה של יחידות האס־אס, אך הוא סירב לדבר על מה שידע. התחמקויותיו מן הנושא ותשובותיו הכעוסות רק הגבירו את חשדותי. מה באמת עשה במלחמה? מה ידע? ומה קרה בשטחים שעזר לכבוש?
המידע היחיד ממקור ראשון שהיה לי, הסיפור היחיד שאבי הסכים לשתף אותי בו, היה סיפור המתקפה על העיירה הרוסית אורל שחזר עליו בגאווה שוב ושוב, ולצדו אותו סיפור על אות הגבורה שקיבל מידי היטלר ב־12 בינואר 1942. צלב האבירים סימל עבור אבי את ההכרה באומץ מלחמתי מן המעלה הראשונה ובשירות אדמת ארצו האהובה. הוא ראה באות הוקרה זה את הישג חייו. הסמל הצבאי עצמו מקורו בפרוסיה, והוא ניתן לקצינים ולחיילים שהוכרו כגיבורים בזמן המלחמה הפרנקו־פרוסית, מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. הממשל הנאצי הוסיף למרכזו של האות את הסְוַוסְטיקה, צלב הקרס, כך שלאחר המלחמה לא יכול אבי עוד לענוד אותו בפומבי אלא אם כן הסיר ממנו את צלב הקרס.
נאלצתי לסבול את מראהו של אות האבירים מדי חג מולד כאשר אבי, בחליפתו הטובה ביותר, ענד אותו על צווארו בזמן שהוביל את המקהלה בשירה חגיגית. למרות הגאווה שסימל גרם לי צלב הכסף הכהה לחוש מאוים. האות כאילו הפריד ביני ובין אבי, בין העבר, ההווה והעתיד. כנער צעיר הערצתי את אבי כגיבור מלחמה, אך בהדרגה האפילו על מעשי הגבורה שלו שתיקותיו והתעלמותו מכל נושא אחר. חשדתי כי הוא מסתיר מפנַי אירועים שאינו רוצה שאדע עליהם, ולא רציתי להיות מזוהה עם אותו עבר אפל או עם אות האבירים שסימל אותו. נראה כי האות רק העמיק את הקרע בינינו.
הקריירה הצבאית של אבי הסתיימה במפתיע לאחר שנפצע בראשו והועבר לבית חולים צבאי גרמני. ב־5 במאי 1945, בזמן ששהה בבית החולים, שוחררה קרלסבד בידי הארמיה השלישית של ארצות הברית. אמי והוריה נאלצו לנטוש את רכושם ולברוח.
אמי נשאה את הטראומה של אותם אירועים עד סוף ימי חייה. היא סיפרה שוב ושוב כיצד נאלצו הוריה והיא לנוע בשולי כבישים צדדיים בשעות הלילה ולהתחבא ביערות במשך היום, כדי להתחמק מכנופיות בוזזות של היחידות הרוסיות.
אני נולדתי ב־9 במאי 1958, כמעט 13 שנים אחרי תום המלחמה. הורי מעולם לא התגברו על הטראומות של שנות המלחמה, ואני מניח שניסו להגן עלי מפני כל דבר שהיה קשור, ולו במעט, באירועי חיים אלה. בשנות ילדותי והתבגרותי קיבלתי מידע מצומצם בלבד על ההיסטוריה המשפחתית שלהם, על השתתפותו של אבי במלחמה ועל בריחתה הנוראה של אמי מביתה.
ניסיתי לחבר פיסות מידע בעצמי כדי להאיר את חייהם האמיתיים. נראה לי שהורי העמידו פנים כאילו חיו חיים "נורמליים" כל העת, בניגוד לגרמנים רבים אחרים, שניסו נואשות לשכוח ולהמשיך הלאה. הפחד מהבעת רגשות הפך את פניהם של הורי למסכות שעווה בכל פעם שנושא המלחמה עלה על הפרק.
מעולם לא ראיתי את אבי או את אמי בוכים. מעולם לא חוויתי חיבוק אבהי. חיינו בשני עולמות מקבילים, בריחוק רשמי. בעבורי היו חלקים מאישיותם ריקים, ואילו הם המשיכו לחיות את חייהם כרגיל. הם תמיד נעו קדימה, מעולם לא הביטו לאחור. אני בטוח שהיעדרה של מערכת יחסים רגשית עם הורי השפיעה עמוקות על התפתחותי כבן אדם.
אמי אמנם דאגה להאכיל אותי יתר על המידה, מתוך דאגה לבריאותי הגופנית, אך אני נותרתי תמיד רעב להזנה נפשית ורוחנית. חסר לי במיוחד הקשר עם בני משפחה אחרים. לכל חברי היו דודים, דודות וסבים. תמיד חשתי בחסרונה של המשפחה המורחבת.
אני זוכר במיוחד ליל שישי חורפי אחד שבו ביליתי עם הורי בביתנו. היה זה יום נטול שמש, והעולם נראה אפור וקר. אבי קרא את העיתון בשקט. אמי סרגה.
"אמא, למה אין לי דודים או דודות?" שאלתי.
אבי העמיד פנים כאילו לא שמע, אך פניו הסגירו כעס. אמי חשה במתח שמילא את האוויר ובחרה להתעלם משאלתי.
"המשך לשחק במכוניות שלך," אמרה קצרות. "זה לא זמן מתאים לשוחח על כך."
הפניתי את מבטי לעבר החלון, שמבעדו נראה העולם כהה ומסוכן. איש לא עזר לי לשפוך אור על העבר.
כל שידעתי הוא שהוריו של אבי מתו זמן רב לפני המלחמה, ואילו הוריה של אמי מתו כפליטים בגרמניה של אחרי המלחמה. לא יכולתי להשיג בדל מידע על ההיסטוריה המשפחתית שלנו מהורי. משימתם היתה להסתיר ולשכוח.
לעתים הייתי עד לניסיונה של אמי לדחוק באבי ליצור קשר עם אחיו ואחותו ששרדו. הוא הגיב תמיד בכעס לניסיונות אלה. כששאלתי אני מיהם אותם קרובים והיכן הם נמצאים, דחו אותי על הסף.
באין קרובי משפחה אמיתיים ביקשו ממני הורי בקשה תמוהה, לכנות את חבריהם הקרובים "דודים" ו"דודות". הידיעה שאינם קרובי האמיתיים הגבירה את סקרנותי. עוד כילד תהיתי מה שינה את חיי הורי במידה כה ניכרת; מה היו האירועים ההיסטוריים האלה, שהשפיעו בסופו של דבר גם על חיי שלי.

חברים ותיקים
חבריו של אבי מהצבא, "חברים ותיקים לנשק", כלשונו, נפגשו לעתים קרובות בביתנו ללילה ארוך של אוכל, שתייה ושיחה, שנמשך לא פעם עד השעות המוקדמות של הבוקר. בגיל תשע פחדתי לבוא במגע עם הגברים השיכורים שהשתכנו בסלון שלנו באותם ערבים. הם היו חבריו הטובים של אבי מהצבא, כך נאמר לי. זה הכול.
באחד הלילות בשנת 1967 התעוררתי בשעה מאוחרת מאוד למשמע שירה רמה ושיחה קולנית. המסיבה היתה רועשת כל כך עד שבחרתי להתחבא באחת הפינות בחדרי וניסיתי לא לשמוע את השאון. בכל זאת הגיעו לאוזני שוב ושוב צלילי אותו השיר. אחד המשפטים חזר על עצמו כתקליט שרוט: "דויטשלנד, דויטשלנד אובֵּר אַלֶס" (גרמניה, גרמניה מעל כולם). מיד לאחר מכן עלה קול צרוד ושיכור שהאפיל על יתר הקולות ושר "דִי פַאנֶה הוך" (הדגל נישא מעל). שיר הדגל הפחיד אותי במיוחד, אף על פי שלא ידעתי מה משמעותו. שאגת הלחן של השיר נעשתה מאיימת אף יותר כאשר גיליתי מאוחר יותר בחיי שהיה זה המנון המפלגה הנאצית. המנון זה נבחר כדי להוקיר ולהנציח את הפעיל הנאצי הורסט וסל, אשר נרצח בידי קומוניסט ב־1930. במותו הפך לקדוש מעונה נאצי. לאחר המלחמה נאסר השיר להשמעה על פי חוק, ובאותה מסיבה יכולתי לשמוע את אמי, בקול מודאג ומתחנן, מבקשת מחבריו של אבי להפסיק לשיר. החברים, בשכרותם, התעלמו לחלוטין מקיומה.
בינתיים בחדרי שבקומה העליונה רעדתי אני מפחד. העמדתי פנים שאיני שומע את חבריו של אבי שואגים, וקיוויתי שלא יצטרף אליהם בשירת השיר הנורא. באותן שנים עדיין הערצתי אותו והשתוקקתי שיבוא לחדרי, ילטף את ראשי, יישק למצחי ויברך אותי בברכת לילה טוב. זה מעולם לא קרה. אמי עשתה זאת לעתים, אבל לא בעקביות. רציתי לרוץ במורד המדרגות ולעזור לה להפסיק את השירה, אך לא היה לי האומץ להתעמת עם חבורת הזאבים שלמטה.
ערבי החברים של אבי גררו אחריהם בדרך כלל ימים של שתיקה מתוחה בביתנו. משהו רע קרה, אך אני לא הצלחתי להבין מהו, וגם לא להוציא מראשי את אותם לחנים מאיימים וחסרי פשר עבורי. ידעתי שהם מסמלים משהו רע, אבל רציתי לדעת עוד, רציתי להבין.

מינכן, 1972
ב־26 באוגוסט 1972 נצמדתי אל מרקע הטלוויזיה בשחור־לבן החדשה שלנו וצפיתי בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים הראשונים שנערכו בגרמניה, מינכן, מאז תום מלחמת העולם השנייה. צפיתי בספורטאים צועדים לתוך האצטדיון האולימפי, ושוב נקרה בדרכי אותו כוכב שראיתי שנים קודם לכן ליד משרדו של רופא השיניים. כעת הוא הופיע על דגל שנישא אל על בידי אדם מחויך שהוביל את הקבוצה האולימפית הישראלית.
שוב התרשמתי מפשטותו, שגרמה לי לחוש מושלמות ועוצמה. הרגשתי מהופנט מן הסמל. הוא לא היה דומה לשום דבר שהכרתי. כל שחשתי היה שהכוכב הזה אמיתי, שהוא שייך למישהו או למשהו חשוב. בזאת תמו ידיעותי. חשיבותו של הכוכב אך גברה בעיני כאשר אבי ואמי השתתקו שניהם למראהו. חשתי במתח הגואה בחדר, ומניסיון העבר למדתי שאין כל טעם לנסות ולשאול. אך כמו תמיד, רציתי לדעת עוד.
חגיגות האולימפיאדה נעצרו ב־5 בספטמבר, כאשר שמונה מחבלים פלסטינים פרצו לכפר האולימפי, הרגו שניים מחברי המשלחת הישראלית ולקחו בשבי עוד תשעה. אפילו אבי היה מזועזע, אם כי לא מאותן הסיבות. "איך העז מישהו להפריע למשחקים האולימפיים? אלו המשחקים שלנו וזה הזמן שלנו להראות לעולם שגרמניה חזרה לזירה העולמית. שוב מעריכים אותנו בעולם, והנה הבזויים הללו הורסים לנו את התדמית," חזר ואמר.
בעוד אבי מתמרמר המשיך אירוע החטיפה להתפתח לעינינו ולעיני יתר צופי המשחקים, ואנו צפינו בו המומים. בשידור חי ראינו מחבל מוסווה משקיף החוצה ממרפסת אחת הדירות בכפר האולימפי. אדם בחליפה לבנה, כובע ומשקפי שמש כהים שוחח עם מנהלי המשא ומתן הגרמנים. היתה לי תחושה ברורה שמשהו רע עומד לקרות. ואכן, ניסיון המשטרה הגרמנית לשחרר את השבויים כשל, וכל התשעה נרצחו במהלך קרב היריות בשדה התעופה הצבאי הקטן בפירסטנפֶלדבְּרוּק. שדה התעופה לא היה רחוק מדכאו, מחנה הריכוז לשעבר, שם הרגו כוחות הנאצים קורבנות חפים מפשע רבים.
למחרת הטבח נערך טקס אזכרה באצטדיון האולימפי. כל הנציגויות הערביות החרימו אותו. בטקס נשא הנשיא הגרמני גוסטב היינמן נאום שעלה ממנו זלזול בחייהם של החפים מפשע שנרצחו, והפציר כי "על החיים להימשך." איך העזו להמשיך את המשחקים אחרי פשע בלתי־נתפס שכזה? גופות הספורטאים הישראלים שנרצחו הושבו לישראל לקבורה, והטקסים צולמו ושודרו בטלוויזיה. ראיתי את אותו כוכב מוכר מכסה כעת את ארונות הקבורה, ושמעתי תפילה מוזרה בשפה שלא הכרתי. מאוחר יותר למדתי את חשיבותה של תפילה זו, הקדיש, אך גם בלא להבין את משמעותה חשתי בעוצמתה. דמעות עלו בעיני בעת שהאזנתי לה כשנקראה על קברי הספורטאים. שוב חשתי בכוחו של הכוכב, שהפעם נישא עם הספורטאים אל קברם.
למחרת, בבית הספר, שמעתי לראשונה את המילים "יהודי" ו"ישראל" מפי המורה למדעי החברה. הוא היה בסוף שנות הארבעים לחייו, גדל בגרמניה הנאצית וחווה את נפילתה. ציון המושגים האלה הביך אותו. הוא חשש, מן הסתם, שאנו התלמידים נגיב בעוצמה למשמע המילים, אלא שרובנו נותרנו שווי נפש, כיוון שמעולם לא פגשנו יהודי ולא ידענו מהו יהודי.
לא יכולתי להתאפק. "מה כל כך מיוחד ביהודים," שאלתי, "שהופך אותם למטרה להתקפות מעין זו?"
המורה שאף אוויר בטרם השיב. "יש אנשים המאמינים שהם מיוחדים וחזקים מדי. גם אני שותף לדעה זו."
לא ויתרתי. "אבל הם רק ניסו להתחרות באולימפיאדה. אני לא רואה בזה משהו מיוחד."
"יש דברים שקרו בעבר," אמר המורה, "פשעים נוראים אשר הובילו למותם של מיליונים מהם. מדינת ישראל הוקמה כדי להוות פיצוי כלשהו, אך זה הוביל לגירוש של הפלסטינים ולמלחמות עם ארצות ערב ובעקבותיהן לייאוש ולשנאה. המתקפה ומעשי הרצח אתמול היו רק חלק מן המאבק המתמשך במזרח התיכון."
המשכתי בשלי. "המשחקים האולימפיים אמורים לייצג תחרות שלווה בין תרבויות שונות," אמרתי.
קולו של המורה רעד כעת. "אני יודע. גם אני חשבתי כך. מעולם לא דמיינתי שדבר כזה יקרה שוב על אדמת גרמניה, אחרי כל מה שנעשה נגד היהודים בשם המדינה הזאת."
באותה העת כבר ידעתי כמה עובדות על הרצח ההמוני של יהודים במשך המלחמה, אולם ספרי ההיסטוריה שלנו ציירו זאת כתופעת לוואי שלה. "אבל האם אין זו אחריותנו להשמיע קול מחאה וזעם על פשע זה שבוצע נגד הישראלים?" שאלתי.
הוא התעשת ודיבר בקול רגוע וסמכותי. "במובן מסוים הם הביאו את זה על עצמם. ההתקפה היתה רק עוד סיבוב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם במלחמה, ואפילו האולימפיאדה לא יכולה להגן עליהם מפניה. אל לנו להתערב בזה," סיכם.
הוכיתי תדהמה מגישתו של המורה, כמו גם משתיקתם של חברי לספסל הלימודים, אשר קיבלו את דעתו ללא עוררין. לצערי דעתו היתה אופיינית לבני דורו. הוא נולד וגדל בזמן המלחמה וחווה על בשרו את ההרס הכמעט מוחלט של גרמניה ואת מאבקה לזכות מחדש במעמד בינלאומי. הוא למד באוניברסיטה בתקופה הסוערת של מרד הסטודנטים, כאשר צעירי הימין הגרמני התמרדו נגד כל דבר שנחשב למסורתי: הממשל השמרני, התחמשותו המחודשת של צבא גרמניה, התפיסה הריכוזית של הפוליטיקה הגרמנית וכניסתו של נאצי לשעבר לממשלה. במיוחד כעסו רבים על בחירתו של הקנצלר קורט ג'ורג' קיסינגר בשנת 1966; קיסינגר הצטרף למפלגה הנאצית ב־1933 ועבד במחלקת קשרי ציבור של משרד החוץ, שם תרם בפועל להפצת התעמולה הנאצית.
המחאה נגד הממסד הפוליטי הפכה עד מהרה לאלימה, וב־1970 הובילה לייסודה של קבוצה קטנה שנקראה "ארגון באדר־מיינהוף". מאוחר יותר נקרא הארגון "סיעת הצבא האדום". אז עבר ללחימה עירונית, אשר הגיעה לשיאה ברציחתם של פוליטיקאים בולטים ותעשיינים בגרמניה. מנהיגיה של קבוצת טרור זו ראו את עצמם כחלק מהמאבק העולמי לשחרור עמים מדוכאים וחברו אל הארגון לשחרור פלסטין, אש"ף. חברי הקבוצה התאמנו במחנות פלסטינים בלבנון ותכננו להשתתף בפעולות טרור נגד ישראל. מספרם הרב של אוהדי הצבא האדום תרם להפצת תעמולה אנטי־ישראלית בגרמניה, אך הם הדגישו כי מאבקם אינו נגד היהודים כולם אלא רק נגד הציונים. אולריקה מיינהוף, ממייסדי הקבוצה ואחת המנהיגות שלה, פרסמה הודעה שבה היא מכחישה את אחריות הדור שלה לשואה ומהללת את פעולות השחרור של אש"ף נגד מטרות יהודיות וישראליות ברחבי העולם.
נראה היה שהמורה שלי הושפע מתעמולה זו. אף שגינה את הרציחות במינכן, הוא ראה בהן חלק מ"ההתנגדות המוצדקת" לכיבוש הישראלי.
הייתי מתוסכל מאוד מגישתו ומהעובדה שהמשחקים האולימפיים נמשכו אחרי הרצח, אך לא יכולתי לעשות דבר. סברתי שהספורטאים הללו, אשר הניפו בגאווה את דגל הכוכב, נרצחו בידי טרוריסטים, ולא בידי לוחמי חופש. מה היה בו, בכוכב היהודי, אשר הצית בי רגשות כה עזים, משך אותי אליו כבמטה קסם ובו־זמנית דחה אחרים, כולל את הורי? אז, כתלמיד בית ספר, לא העליתי בדעתי איזו חשיבות עתיד לקבל אותו כוכב, מגן הדוד, למשך שארית חיי.
זמן קצר לאחר מכן למדתי שמקורו של מגן הדוד בישראל, ארץ מאירת פנים שבה נשים וגברים חזקים הנושאים בגאון את דגלם הלאומי. אותו הדגל הנישא בגאון היה גם הדגל אשר עטף את הנופלים של אותה ארץ.
רציתי ללמוד עוד.
הייתי חייב להגיע לשם.
אבל הייתי רק בן ארבע־עשרה, ועדיין לא היו לי האמצעים להגיע לביקור בישראל. ניחמתי את עצמי בקריאת כל ספר על ישראל שיכולתי למצוא בספרייה הציבורית. תכופות חלמתי בהקיץ על חבל ארץ מרתק זה.

יום הכיפורים, 1973
ב־6 באוקטובר 1973 השכמתי קום כדי להספיק לעלות על האוטובוס המוביל למטעי התפוחים לעבודת קטיף. זו היתה חופשת הסתיו, ונזקקתי לכסף כדי לממן את הרגלי קניית העיתונים, השבועונים והספרים שלי. קראתי בעיקר על ישראל. למדתי על ההיסטוריה של העם היהודי, על מאבקו להשגת עצמאות ומדינה, על ארכיאולוגיה תנ"כית ועל הגיאוגרפיה של המזרח התיכון. מיציתי את כל משאבי הספרייה הציבורית ונותרתי רעב לעוד.
עברתי ליד דוכן עיתונים, שם התקהלו אנשים רבים סביב מקלט טלוויזיה.
"מה קרה?" שאלתי אדם בגיל העמידה.
"הערבים התקיפו את היהודים. אני חושב שהפעם הם יתפסו את המנוולים," אמר, עיניו כהות וקרות.
"הגיע הזמן שמישהו יטפל בהם," הסכים אחר.
שניהם הביטו בי בחשדנות. "מה אתה מסתכל עלינו כך?" שאל אחד מהם, "אתה אוהב יהודים?"
שתקתי. ניסיתי לשמור על פנים חתומות. האנשים הללו הזכירו לי את עמיתיו של אבי, ששרו "דויטשלנד דויטשלנד אובר אלס".
לא כל הגרמנים היו כאלה, אך רובם סירבו לדבר על המלחמה ועל רצח היהודים. הם נמנעו מכל שיחה שהיתה עלולה לפתוח פצעים ישנים, ורצו למחוק את השנים 1933 עד 1945 מדפי ההיסטוריה של גרמניה. השנים הללו היו כמו גידול שיש להסיר בניתוח מגופו של חולה, ואולם הוא כבר שלח גרורות לגוף כולו ונדרש טיפול קיצוני כדי למנוע מוות. הגרמנים ניסו להסיר את הגידול באמצעות שתיקה; הם סירבו להודות שהתנהגות כזו ודעות קדומות המשיכו להתקיים בתרבות הגרמנית ובחברה הגרמנית של אחרי המלחמה.
בטלוויזיה שבדוכן העיתונים ראיתי טנקים נעים בשבילי עפר, על חלקם מונף דגל ישראל ועליו מגן הדוד. החיילים הישובים בהם נראו חמורי סבר. הבנתי שהמצב רציני.
אז לא ידעתי שהיה זה יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בדת היהודית. רוב הישראלים העבירו אותו בבית הכנסת, בתפילה ובבקשת מחילה על חטאיהם. מנהיגי ארצות ערב בחרו לתקוף ביום קדוש זה את מדינת ישראל בכל החזיתות.
עזבתי את הטלוויזיה ומיהרתי לעבודה. לאורך כל היום הייתי טרוד באירועים בישראל. באותו הערב ובערבים שאחריו נצמדתי בבית למקלט הרדיו והקשבתי להתפתחויות. ברמת הגולן עמדו מאתיים טנקים ישראליים מול הסתערות של יותר מאלף טנקים סוריים. לאורך תעלת סואץ הותקפו פחות מחמש מאות חיילים על ידי שמונים אלף חיילים מצרים. לפחות תשע מדינות ערב, כולל אלג'יריה, מרוקו, סודן ותוניסיה, סייעו בפועל למאמץ הסורי-מצרי במלחמה. ברית המועצות סיפקה לכוחות הערביים מאגרי נשק בלתי־נדלים. ארצות הברית שלחה לישראל רכבת אווירית, אם כי באיחור מה.
ביומיים הראשונים של המתקפה הצליחה ישראל לבלום חדירה נוספת של הכוחות הערביים לתוך שטחה. לאחר שגייסה כוחות מילואים הדפה את הפולשים לאחור והעבירה את שדה הקרב עמוק לתוך שטחיהן של סוריה ומצרים. שבועיים לאחר הפלישה ניצלו מצרים וסוריה מתבוסה מוחצת כאשר מועצת הביטחון של האו"ם קראה להפסקת אש, תוך התעלמות מוחלטת מאחריותן של מדינות ערב לפתיחת המלחמה.
סוף המלחמה הביא עמו טקסי קבורה רבים מספור של חיילים אשר נפלו בקרב. לעתים נדמה היה לי שהדגלים עטורי מגן הדוד ישמשו כולם לעטיפת ארונות החיילים, ולא ייוותר עוד דגל המתנופף ברוח בגאון.
באופן לא מפתיע, אבי הבחין באובססיה שלי לגורלה של מדינת היהודים. השיחות שלנו נעשו קצרות יותר ותוקפניות יותר בחודשים שלאחר המלחמה, בעיקר מפני שלא יכולתי עוד לסבול את התפרצויות השכרות שלו, את לגלוגיו ואת חוסר הסובלנות שהפגין כלפי יהודים. אמי ניסתה לגשר בינינו וספגה אף היא את אותו היחס. לא היתה לה כל דרך מילוט.
בעוד מלחמת יום הכיפורים ניטשת שאל אותי אבי ערב אחד בשיחה סביב שולחן האוכל: "מה חדש עם היהודים שלך? שמעתי שהם בצרות..."
החלטתי לשמור על שתיקה. ידעתי שכל תשובה תזמן רק צרות.
"ענה לי!" דרש.
זקפתי את ראשי, ולראשונה בחיי העזתי לדבר אליו ישירות וללא פחד. "הם סבלו מספיק. אנחנו צריכים לעזור להם."
אמי הגיבה ראשונה לדברי. "למה אתה עסוק כל כך בסבלם של היהודים דווקא? היהודים לא היו היחידים שנהרגו במלחמה. האם שכחת כל מה שסיפרתי לך על סבלנו שלנו? איבדנו הכול ונאלצנו להתחיל מחדש. זאת אף על פי שלא היה לנו כל חלק בזה ולא פגענו באיש!"
בטרם הספקתי לענות לדבריה פרצה בבכי, נעמדה ועזבה את שולחן האוכל. אבי נעץ בי עיניים וציווה עלי לעזוב את החדר. חשתי מובס, אך עם זאת ידעתי שאני צודק. נדרתי שלעולם לא אסחף עוד לשיחות בנושא זה עם הורי. ניסיונם להשוות בין סבלם במלחמה ולאחריה לבין סבלו של העם היהודי עורר בי גועל; אנשים ממוצא גרמני אמנם סולקו מבתיהם במזרח אירופה, אך לא היתה שום תכנית להקים רשת של מחנות השמדה שכל מטרתה להכחיד אותם.
לא הייתי עיוור לעובדה שרבבות גרמנים איבדו את חייהם בהפצצות של בעלות הברית, אך אותם גרמנים תמכו במנהיגם הנערץ אדולף היטלר ובמלחמתו נגד העולם. הורי ייצגו דור אשר סירב להבין את חומרתו של הרצח השיטתי וההמוני של יהודים, צוענים ובני מיעוטים אחרים - רצח שסיבתו היחידה היתה הסטיגמה שהוצמדה להם כבני "גזע נחות" אשר יש לסלק כדי לייצר מרחב מחיה עבור הגזע הארי "העליון". הורי ייצגו דור שאפילו לא הכיר במעשים אלה.

חשכה
ההתפרצות הרגשית של אמי שיקפה משהו נורא שקרה ליהודים, משהו שניסתה להכחיש או לשכוח. ה"משהו" הזה מעולם לא הוזכר בבית הספר, אבל אני קראתי עליו בעצמי: מיליוני יהודים נרצחו בזמן המלחמה. אל ההרג השיטתי של כמעט שליש מכל יהודי העולם התייחסו בתוכנית הלימודים כאל עוד סטטיסטיקה של מלחמה ותו לא. שמות מחנות הריכוז - אושוויץ, בירקנאו, ברגן־בלזן - כבר הדהדו באוזני, אולם טרם תפסתי את עוצמתם או את הקשר בינם לבין הסבל הקשה מנשוא של העם היהודי.
איש בבית הספר, בביתי או בקרב חברי לא דיבר על ההשמדה השיטתית של העם היהודי בגרמניה ובשטחים שכבשה. איש לא היה מוכן לספר לי מה קרה. ספרים רבים שמצאתי בספרייה תיארו את התרבות המהוללת והעשירה שלנו, אך אף לא ספר אחד הזכיר את הכאב ואת הסבל שהעם המהולל שלי הסב לעם היהודי. זה נותר נושא עלום, וחשתי בודד בחיפושי אחר תשובות. בודד, אך נחוש בדעתי להגיע לאמת.
ב־1976, בד בבד עם חגיגות יום הולדתי ה־18, קיבלתי צו שהורה לי להתייצב בלשכת הגיוס לבדיקה רפואית. התלבטתי בעניין השירות הצבאי. התנהגותו של אבי היתה תזכורת יומיומית להשפעה ההרסנית שיכולה להיות לשירות כזה; מעשים של תהילה וכבוד התערבבו בתיאורים קודרים של הרס ושל סבל אנושי אשר את עוצמתו יכולתי לחוש בעומק שתיקותיו של אבי. כשהייתי ילד אסרה עלי אמי לשחק משחקי מלחמה, ולעולם לא אשכח את אזהרותיו של אבי מפני הסכנה שברובים. באחד ממסעות הציד שלנו התעסקתי ברשלנות ברובה ציד לא טעון וכיוונתי אותו אל עבר אחד הציידים. אבי נזף בי אז והדגיש שרובה הוא כלי מסוכן ושאסור בשום אופן לכוונו לעבר בני אדם. היה זה אחד הרגעים המעטים שבהם הערצתי אותו על עניין שלא היה קשור להישגיו הצבאיים; למראית עין הוא התאמץ אז להתבונן בעצמו מהצד וללמוד מן העבר, או לפחות להטמיע בי את הסכנה שבנשק.
לא ידעתי - האם אני מסוגל לציית לפקודה לכוון נשק אל אדם אחר? האם אני צריך לציית לפקודות בצבא שעברו מוכתם כל כך? ידעתי שכמה מן הקצינים הבכירים בצבא הגרמני החדש היו קציני ורמאכט לשעבר, וידעתי שקסרקטינים צבאיים רבים נקראו על שם גיבורי מלחמה גרמנים ממלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר, לנוכח המידע הזה החלטתי לסרב לשרת בחילות השדה. סירוב כזה מותר על פי החוק הגרמני, אך דורש הסבר בכתב, שימוע בפני ועדת גיוס והתחייבות לשירות לאומי שיימשך לפחות שלושה חודשים יותר משנמשך שירות צבאי.
מאחר שצפיתי שהחלטתי זו תעורר עימות לוהט עם אבי שמרתי אותה לעצמי, אולם בסופו של דבר הוא גילה מה כוונותי. אני מאמין שהוא פתח את הדואר שלי, ואולי פשוט קיבל שיחת טלפון מאחד החברים שלו במערך הצבאי.
הוא זימן אותי אז אל חדר המגורים וישב אל השולחן, מחזיק סיגר בידו השמאלית. כוס יין ריקה היתה מונחת על השולחן, אבל בקבוק היין על הרצפה מאחורי הכיסא עדיין לא היה ריק, ולכן הערכתי שלא ידבר אלי בטון קשה כל כך. בעיית השתייה של אבי הלכה והחמירה באותה תקופה. הוא בדרך כלל שתה במשך היום, ולקראת שעות בין הערביים היה הלום יין במידה שלא אפשרה לקיים כל שיחה רצינית. אני מאמין שאז עדיין ניסה להתגבר על בעיית השתייה שלו בכוחות עצמו, אולם בשנים שלאחר מכן נסחף למצולות של כעס ולתקופות ארוכות של ערפול חושים, ואלה מסמסו לבסוף את יחסינו.
אבי הביט בי בעיניו החומות הכהות ואמר: "שוחחתי עם ראש ועדת הגיוס והוא סיפר לי על כוונותיך. אתה ודאי מבין שאני מאוכזב." הוא עצר לרגע. "למרות זאת אני מבין אותך. היית עד לכאב ולסבל שהמלחמה הביאה על המשפחה שלנו, ו..."
קטעתי את דבריו, בוחן את גבולות השיחה. "כוונתך לומר, מה שהבאת אתה על עצמך ועל המשפחה שלנו."
"תן לי להמשיך," אמר. "אני מבין את המניעים שלך ויודע שאתה בחור אידאליסט, אחראי ורגיש. אני רואה משהו מעצמי בך. אולי לא תאמין לי, אבל פעם הייתי ממש כמוך. אנחנו לא עד כדי כך שונים. לצערי, האמנתי ברעיונות שמאוחר יותר התגלו כשגויים. האמנתי במולדת ובחובתי להגן עליה מפני כל אויביה. האמונה הזו הובילה אותי להתגייס לצבא הגרמני בגיל 20. לחמתי בכבוד וכקצין נשבעתי שבועת אמונים לאדולף היטלר ולארצי. אבל אחרי המלחמה נאסרתי בידי האמריקנים, והגעתי להבנה שהשירות הצבאי שלי היה לשווא; שכבודי כקצין נרמס בידי אותם פושעים בברלין. הפחדנים האלה פגעו בגרמניה, ניצלו את עמנו, ניצלו אותי, ואז התאבדו והשאירו אותנו לנקות את כל הבלגן. אף על פי שאני עדיין קצין במילואים, אני מבין את החלטתך לא לשרת. לכן החלטתי לכתוב לוועדת הגיוס מכתב תמיכה בבקשתך להמיר את הגיוס בשירות לאומי."
נעצתי בו מבט משתומם. לא האמנתי למשמע אוזני. באותו הרגע, אולי בפעם הראשונה בחיי הבוגרים, הרגשתי שיש לי אבא.
"אני ממש לא יודע מה לומר," אמרתי, אבל הוא הניף את ידו כדי לעצור את דברי.
"אין צורך להתרגש," אמר. "צריך לטפל בזה, ואתה מודע לאחריות שלך. תיאלץ לשרת את ארצך בדרך אחרת ואין לי כל ספק שתעשה את זה, אבל עכשיו מוטב שתניח לי." במילים אלו הסיט את מבטו ממני.
לרגע אחד קצר היינו קרובים לחיבור הטבעי שבין אב לבנו, אך הוא סגר את הדלת בפני הזדמנות זו כמעט מיד. איש מאיתנו לא ידע שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלנו להתפייס, שאיחרנו את הרכבת. נשארנו שם שותקים, הודפים זה את זה כמו שני קטבים מגנטיים מוצמדים.
אבי עמד בהבטחתו וכתב מכתב ארוך לוועדת הגיוס, ובו ביטא את עמדתו ואת חששותיו באיפוק אופייני. שמרתי העתק של אותו מכתב וקראתי אותו פעמים רבות מאז. קטע ממנו נחרת בזיכרוני:

לחמתי למען מולדתי האהובה, איבדתי את חברַי וכמעט שאיבדתי את חיי, וכל זאת כדי להיוותר מבויש לאחר המלחמה. אלו שטענו שהם מנהיגינו ברחו בפחדנות מפני עונש, מי בהתאבדות ומי בבריחה מגרמניה לארצות רחוקות. אני נשארתי, והיום אני מבין את זכותו של בני לשאול שאלות שלא יכולתי או לא רציתי לשאול.

ייחלתי שיהיה לו האומץ להתמודד עם אחריותה ההיסטורית של גרמניה לפשעים הנוראים שבוצעו בשמה. היה זה תורי לצעוד קדימה ולחפש תשובות.
במאי 1978 סיימתי את לימודי הגימנסיה, בית הספר שהכין אותי ללימודים אקדמיים גבוהים. הייתי אחד משלושת המצטיינים בכיתתי, וציוני אפשרו לי להצטרף לכל תוכנית אוניברסיטאית שחפצתי בה. בחרתי בתחום הרפואה, כדי שההסמכה שאקבל תהיה תקפה בכל מקום שאבחר לחיות בו. יתרון נוסף היה שהממשלה אישרה לכל סטודנט לרפואה או לרפואת שיניים לדחות את התחייבות השירות עד לסוף לימודיו. קיבלתי בשמחה את הדחייה המוצעת והתחלתי ללמוד. כבר אז רקמתי בלבי תוכניות לעזוב את גרמניה יום אחד ולחקור את העולם. תואר רפואי, חשבתי, יספק לי עצמאות מקצועית ויכולת להרוויח את לחמי בכל מקום.
הייתי צעיר ותמים. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיי ועדיין לא הייתי מודע למגבלותי וליכולותי. נמשכתי לפוליטיקה, פילוסופיה, סוציולוגיה ודת, אך אהבתי גם ביולוגיה ומדעי הטבע. נקרעתי בין הרצון ללכת אחר צו לבי לבין הצורך לבחור במסלול מעשי יותר. לבסוף בחרתי ברפואת שיניים - בחירה שהפתיעה את הורי ונעמה להם. לקראת סוף הקיץ של אותה שנה התקבלתי ללימודי רפואת שיניים. התחלתי את לימודי באוקטובר 1978 באוניברסיטת בון.

בינואר 1979 הוקרנה סדרת הטלוויזיה האמריקנית "שואה" בכל ערוצי הטלוויזיה הגרמנית. שידור התוכנית היה שבירה של טאבו בן 35 שנים; עד אז מעולם לא שודרו במערב גרמניה תוכניות שעסקו בעבר הנאצי של המדינה ובזוועות שבוצעו בשמה. מיליוני גרמנים רותקו למסך ורבים מהם נחשפו בפעם הראשונה למה שבאמת קרה במלחמה.
חומת השתיקה התפוררה. אנשים החלו לדבר בפתיחוּת ולהעלות שאלות על העבר.
תגובתו של אבי היתה צפויה.
"אף אחד בבית הזה לא יצפה בתוכנית הזו!" צעק. "זה עוד אחד ממסעות ההכפשה של אותם יהודים בהוליווד, ואנחנו לא חייבים להקשיב לשקרים שלהם." אבי התכחש לעובדות המדהימות על רצח ההמונים השיטתי. מבחינתו השואה היתה שקר. הוא מנע ממני לצפות בסדרה, ונאלצתי לקרוא עליה ועל ההיסטוריה של התקופה בעיתונים ובכתבי עת. הזדעזעתי לגלות במקורות מידע אלה שרצח שיטתי של עם שלם תוכנן ויושם על ידי גרמנים.
המידע הזה שפך אור על הפשעים שביצעו אנשים כמו אייכמן ומנגלה. היהודים לא היו קורבנות מלחמה רגילים, כמו בני עמים אחרים שנקלעו למצב לוחמה; הם סומנו כמטרה לרצח רק בשל היותם יהודים.
לא יכולתי לעמוד בפיתוי לשאול את אבי - למרות החשש מכעסו - מה ידוע לו על אירועים אלו ומה היה תפקידו במלחמה בהקשר זה. אני זוכר שנכנסתי לחדר העבודה שלו בביתנו המרווח במקנהיים ומצאתי אותו יושב מאחורי שולחן עץ האלון המבריק והאלגנטי. הוא הביט בי מבעד למשקפיו העגולים בעיניים עצובות.
"אני יודע למה אתה כאן," נאנח.
"אם אתה יודע, למה לא תספר לי את הגרסה שלך למה שקרה? אשמח לשמוע את הדברים מפיך שלך," השבתי.
הוא היסס, ואז דיבר בלי להביט בעיני.
"הייתי בחור צעיר," אמר, "קצין גאה הלוחם למען ארצו. הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון בשירותי הצבאי, כפי שעשו אבי וסבי לפני. מעולם לא דמיינתי שדברים כאלה יכולים לקרות."
הוא ישב בכיסאו, ראשו מופנה הצדה וידו אוחזת בכוס יין, שלבטח עזרה לו להירגע. הייתי משוכנע שזו לא היתה הכוס הראשונה שלו באותו היום.
"נכנסנו לפולין ואז לרוסיה. היינו חיל חלוץ ולחמנו נגד צבאות, לא נגד אזרחים. מעולם לא הרגנו אזרחים בצורה מכוונת ומעולם לא הפכנו אותם למטרה." הוא עצר לרגע. "יחידות האס־אס נכנסו אחרינו כדי 'לנקות' את מה שהשארנו. מעולם לא ידעתי שמעשיהם חורגים מהאופי המוצהר של פעילותם, וגם לא שאלתי. הם לא היו חיילים אמיתיים, כמוני. לא היתה להם הכשרה צבאית כמו שלי ומעולם לא חיבבתי אותם. הם עשו את עבודתם ואנחנו את שלנו.
"פעם, כשהייתי בדרך מהחזית הרוסית לגרמניה, עצרה הרכבת שלנו בתחנה בפולין. בצדה השני של התחנה ראיתי משאיות צאן עמוסות אזרחים, רובם נשים וילדים. הם היו שקטים, אף אחד לא צרח. אנחנו פנינו למערב והם למזרח. אחד מחברי אמר שאלו יהודים שמיועדים להתיישבות מחדש במזרח. ידענו שיחידות האס־אס 'מנקות' כפרים, אוספות אזרחים, הורגות אותם ושורפות את גופותיהם. ראיתי את ענני העשן והרחתי את הבשר הנשרף. בקרב החיילים הילכו שמועות על מחנות ריכוז במזרח, אך ראינו בהם דיווחים לא מאומתים ותו לא."
קולו רעד, הוא נשמע כמעט מתחנן. "אני יודע שאתה רוצה לדעת עוד. האמן לי שלא ידעתי על מה שקרה עד אחרי המלחמה."
אלא שהתקשיתי להאמין. חשדתי כי אבי מסווה את מה שידע.
הוא המשיך. "ניסיתי לשכוח כל כך הרבה דברים, להגן על משפחתי מפני כל זה. אנחנו מוכרחים לשכוח, להתקדם הלאה ולא לפתוח מחדש פצעים ישנים. ההתעסקות בכך לא תעזור לאיש."
עצרתי אותו. "אני חושב שטעית כשלא סיפרת לי כל השנים הללו, כשהנחת לי לגלות בעצמי. איני יכול לשכוח ולהמשיך הלאה כאילו כל זה לא קרה כלל. זה קרה, ולמי שסבלו שמוּרה הזכות לספר את הסיפור. לימדת אותי לקבל אחריות כאדם, ועכשיו הגיע זמנה של גרמניה לקבל אחריות ככלל, להתמודד ולשאת בתוצאות המעשים ההם."
גופו קפא. חשבתי שהוא עומד לענות בקשיחות, אך האלכוהול דילל את הארס.
"על מה אתה מדבר? זה לא יעזור לאף אחד! אתה בני, אך מתברר שנכשלתי בניסיון לגרום לך להבין את תפיסת עולמי. יש לך דעות משלך ואתה עקשן בדיוק כמוני. אני מאמין שלא עשיתי שום דבר רע. למעשה, עזרתי לדודך להיחלץ ממחנה ריכוז."
הייתי המום. לא ידעתי דבר על כך. אמי סיפרה לי על הדוד הזה, אך מעולם לא נפגשנו.
אבי המשיך בדבריו. "כן, אחי קרל. הוא היה הכבשה השחורה של המשפחה. כיוון שהיה אוהד של הקומוניזם נכלא במחנה ריכוז בבוואריה. הוא קיבל את המגיע לו כיוון שלא שמר על פיו. אמך ואחותי ארסל דחקו בי לעזור לו, אז נסעתי לדכאו. כקצין רב־עיטורים שענד את צלב האבירים הצלחתי לשכנע את מפקד המחנה לשחרר את אחי. סיכנתי את הקריירה שלי למען האידיוט הזה, אבל ידעתי שאם לא אשחרר אותו משם ייהרג בסופו של דבר. כשהגעתי לשם הוא כבר כמעט גווע ברעב. לעולם לא אשכח את הרגע שראיתי אותו; הוא היה שלד מהלך. לא זיהיתי אותו בתחילה. הבטחתי למפקד המחנה, אדם שהכרתי אישית מהאקדמיה, שאחי לעולם לא ייצור קשר עם אף קומוניסט. קיבלתי אחריות אישית על התנהגותו העתידית. כן, ידעתי על המחנות, אך לא, לא ידעתי איך הרגו אנשים שם ואיני מעוניין לדעת כעת. המלחמה תמה."
אבי הלך ושקע בכיסאו ונראה מותש בסיום דבריו. נדהמתי מסיפורו והייתי אסיר תודה על שחלק אותו עמי. בפעם הראשונה בחיי חשתי כלפיו רחמים אמיתיים.
"אבא," אמרתי ברוֹך, "בבקשה נסה להבין שאני מוכרח לדעת עוד. בכוונתי לנסוע לישראל כדי ללמוד יותר על ההיסטוריה, על ההיסטוריה שלנו."
הוא שתק זמן מה, ואז הרים את ראשו לאט ואמר: "איני יכול לעצור אותך, אך היזהר כשאתה בוחר באיזה צד אתה, בצד המשפחה שלך או בצדם של היהודים האלה. הבחירה היא שלך."
הופתעתי מעט מנימת הדברים המאיימת, אך חשתי חזק דיי ודיברתי בחופשיות. "כל שאני יודע הוא שהחלטתי למצוא את האמת," אמרתי.
אך האלכוהול כבר השתלט על אבי, והבנתי כי מוטב שאעזוב את החדר.