אני שלך ואת שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אני שלך ואת שלי
הוספה למועדפים

אני שלך ואת שלי

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אהבה גדולה מהחיים היא העומדת במרכז הרומן "אני שלך ואת שלי" מאת אורית רז, בהוצאת הספרים "קוראים". בכישרון וברגישות מתוארים עולמותיהם של ישראל בן ה- 18 ושל פולה בת ה- 17 הנמלטים יחד ערב הכיבוש הגרמני מעיירת הולדתם בפולין.
 
מלחמת העולם השנייה, המתחוללת ברקע, מפרידה בין השניים. לקראת סוף המלחמה, כשישראל חוזר לעיירתו כחייל בצבא הפולני, הוא מוצא מכתב שמבהיר לו כי אהובתו היא אלמנה ואם לילד רך בשנים המתגוררת במוסקבה. מאותו רגע, בזכות תושייה מופלאה, דבקות במטרה ותעוזה שאין לה קץ הוא הופך את הבלתי אפשרי לאפשרי - חוצה את מסך הברזל, נושא את פולה לאישה ומחלץ אותה ואת בנה מציפורני המשטר הקומוניסטי החשוך במטרה לעלות איתם לפלשתינה.
 
הסופרת אורית רז (63), נשואה לאלכס ואם לשני בנים, תושבת רמת השרון, התפרסמה בעיקר כסופרת ילדים ונוער. ספרה "מר זוטא ועץ התפוחים" שזכה לאין סוף עיבודים ברדיו, בטלוויזיה ובתיאטרון, הוא המפורסם שבספריה. על ספרי הנוער שלה זכתה בפרסים בארץ ובעולם. "אני שלך ואת שלי" הוא ספרה השלישי למבוגרים. קדמו לו "תערוכת יחיד", ספר נובלות (הוצאת מעריב) ו"מי בכלל דיבר על אהבה", רומן המתרחש על רקע רצח רבין (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

פרק ראשון

1.
 
 
ישראל התקדם לאִטו בתוך הלילה הקר והחשוך. עננים כיסו את השמים, והכוכבים נעלמו. רק הבלחי אור מהוססים רמזו על קיומם. הצינה הכתה בפניו בעקשנות, בלי שיוכל להתגונן מפניה. ישראל הידק את צעיף הצמר אל מצחו ואל לחייו. עיניו הציצו מבעד לחריץ, עוקבות אחרי השיח המצליף בגדר בעוצמה, בזעף.
ממרומים ניגר לרגע אורו של חצי הירח, שהציץ והתחבא לסירוגין מאחורי שמיכת העבים. הרוח הלמה בגזעים השדופים הבהירים של עצי הלבנה וניערה מן הצמרות טיפות גשם צלולות, כדוריות, זכר למבול שירד קודם. מגפיו פילסו להם דרך בין השלוליות האפלות, ששרידי עלים יבשים מפליגים לאורכן. בוץ כבד נאגר בסדקי הסוליות והקשה עליו את ההליכה.
אחכה לה כאן עד שתגיע, אמר בלבו.
כשהבחין בדמות הלבושה במעיל הצמר האפור, מטרייה שחורה תלויה על זרועה, רעד גופו במעיל החורף, שלא היה בו כדי להפיג את הצינה.
או שזו הייתה ההתרגשות.
נדמה היה לו שאפילו החתול, שהתנמנם מעבר לזגוגית חלון הבית שממול, יכול היה לשמוע את ההלמות הפראית של לבו. תופעה מוזרה שהחלה אצלו מהרגע שבו נגלתה פולה בין הבתים האפורים, עקביה נוקשים על הכביש.
״פולה!״ קרא, מושיט את ידיו לקראתה.
״ישראל, זה אתה?״ ענתה פולה, ״מה אתה עושה כאן בקור הזה בשעה כל כך מאוחרת?״
מה הוא עושה בקור על יד ביתה בשעת ערב מאוחרת? הרי גם עד הבוקר היה מוכן לעמוד ליד החצר עם ערוגות הכרוב, המלפפונים והתות כדי להביט בגופה הדק החולף במעיל הצמר האפור מתחת לעצי הלבנה.
״מחכה לך,״ ניסה להשתלט על הרעד בקולו, פוסע לצִדה ומוחו מחפש אחר המילים.
היא הצטחקה: ״הרי יכולת להיכנס הביתה!״ אמרה.
״אמך אמרה שתחזרי מאוחר... ואני לא רציתי להפריע.״
״כמה זמן אתה כאן?״
״אולי רבע שעה,״ שיקר. האמת הייתה שחיכה לה כשעה.
החיוך הקטן והנעים שלה גרם ללבו להחסיר פעימה.
כשהציע לה להיות נערתו, והיא קיבלה את הצעתו בחיוב — לא היה מאושר ממנו בכל ביאלה פודלסקה. כה גאה היה לטייל אתה יד ביד בשדרה שבמרכז הפרוור.
 
ביום אביב גשום אחד, כשהצטופפו יחד תחת המטרייה, בחן אותה במבטו. כה יפה הייתה בעיניו, בחיוך הקטן שרטט על שפתיה ובידה המשחקת בשערה הבהיר. מתחת לעצי הערמון שעמדו אז בשלכת נעצרו. הוא ליטף את לחייה הרכות. אחר כך הגביה בידו את סנטרה ונישק את שפתיה. היא ציחקקה במבוכה, מביטה באור החורפי הנעים, אשר ניצת לפתע בין זרועות העצים החשופות. נדמה היה שהעולם סביבם מתוק כמו הצילומים בסרט רומנטי, ענוג ומלא אהבה.
״יום יבוא ואת תהיי אשתי,״ אמר פתאום.
היא לא ענתה. לרגע התכופפה, מסירה בעזרת ענף יבש את הבוץ שדבק בעקבי מגפיה השחורים.
״אני רק בת שש־עשרה,״ לחשה פתאום, גופה הקטן מרטיט ומבטה משתמט ממבטו; ״צעירה מדי להחלטות מהסוג הזה. אני חייבת עוד לטעום מן החיים ולפגוש אנשים נוספים לפני שאחליט לקשור את גורלי עם... בעל.״
ישראל שתק. רק עיניו התלחלחו. בלבו הצטער על המילים שהשמיע באוזניה זה עתה. הוא חש שעולמו חרב עליו, שכן בבת אחת הפך מבטה של פולה אטום ומרוחק. בפנים חיוורות החזירה למקומו תלתל שנשמט מצעיף הצמר שלראשה.
כדי להסתיר ממנה את הרעד שתקף את לסתותיו השתדל לשמור על ארשת פנים אדישה, שלא תסגיר את העובדה שהוא שואל את נפשו למות.
בשתיקה ליווה אותה אל שער בית הוריה. בטרם הספיק לנשק את שפתיה או אפילו ללפות את זרועה, נופפה בידה לפרֵדה, חמקה ממנו והתרחקה לאורך השביל עד שנבלעה מאחורי דלת הכניסה.
ישראל קפא על מקומו, מאזין לצוויחת השער הנטרק ובוהה בערוגת התות שבחצרה. טעם של מרירות נצרב בגרונו.
 
למחרת הגיע שוב אל ביתה. הוא מצא אותה יושבת ליד שולחן הכתיבה בחדרה, ציפורניה הצבועות בלק ורוד לופתות את העט הנובע וספר הלימוד פתוח על ברכיה. היא נשאה אליו עיניים מהורהרות.
״יש לי בחינה בגימנסיה מחר,״ פלטה פולה ונשכה את זנבו של העט.
עננה אפפה את לבו לנוכח מחשבה כי לא טרחה לקום ממקומה כדי לקבל את פניו.
״הרי איני רוצה שמצבי יהיה כמצבך,״ הוסיפה, ונדמה היה לו שהוא שומע נימת זלזול בקולה.
״מצבי?״ תהה, מנסה להבליג על העלבון.
לרגע השתררה שתיקה. היא החזירה את מבטה אל ספר הלימוד. פיה נאבק במילים, ואצבעותיו נקמצו לאגרוף: אולי מוטב שלא ישמע את דבריה, חשב; אולי ייטיב לעשות אם ילך כלעומת שבא. ובכל זאת, נשאר מסומר למקומו.
״ציוני הבגרות שלך,״ שמע אותה אומרת בקול מדוד, ״לא יאפשרו לך להמשיך וללמוד.״
״הרשי לי להעמיד אותך על טעותך,״ התפרץ לדבריה. ״סיימתי את הבגרות בהצטיינות.״
״אם כך — מדוע לא נרשמת ללמוד באוניברסיטה?״ כל אחת ממילותיה המוכיחות, הצוננות, הצליפה בו כמכת שוט.
״לא אשמתי שהאוניברסיטאות בפולין מסרבות לקבל סטודנטים יהודים!״ קרא ישראל, מושיט לעברה את ידיו.
פולה קמה ממקומה, פוסעת לאחור. ״היה עליך להשתדל יותר,״ מלמלה.
נבוך נסוג ישראל חזרה אל פתח החדר. ״בסוף השנה, כשתסיימי את לימודייך בגימנסיה ותהיי במצב דומה לשלי, אולי תביני אותי...״
״לא ולא!״ פולה תחבה את אצבעה אל פיה, נושכת אותה בשיניה.
״כשאסיים את הבחינות, אהפוך עולמות כדי להמשיך את לימודיי.״
״נחיה ונראה!״ ישראל הפנה לה את גבו, ורק בהיותו בפרוזדור הצר שב וקפא על מקומו. סנטרו רעד. כמעצמה טיפסה ידו על לחייו, מנסה למחות את הדמעות. מבעד לדלת הפתוחה נוכח כי פולה חזרה אל השולחן והשפילה את עיניה אל ספר הלימוד, מתעלמת ממנו לחלוטין.

עוד על הספר

אני שלך ואת שלי אורית רז
1.
 
 
ישראל התקדם לאִטו בתוך הלילה הקר והחשוך. עננים כיסו את השמים, והכוכבים נעלמו. רק הבלחי אור מהוססים רמזו על קיומם. הצינה הכתה בפניו בעקשנות, בלי שיוכל להתגונן מפניה. ישראל הידק את צעיף הצמר אל מצחו ואל לחייו. עיניו הציצו מבעד לחריץ, עוקבות אחרי השיח המצליף בגדר בעוצמה, בזעף.
ממרומים ניגר לרגע אורו של חצי הירח, שהציץ והתחבא לסירוגין מאחורי שמיכת העבים. הרוח הלמה בגזעים השדופים הבהירים של עצי הלבנה וניערה מן הצמרות טיפות גשם צלולות, כדוריות, זכר למבול שירד קודם. מגפיו פילסו להם דרך בין השלוליות האפלות, ששרידי עלים יבשים מפליגים לאורכן. בוץ כבד נאגר בסדקי הסוליות והקשה עליו את ההליכה.
אחכה לה כאן עד שתגיע, אמר בלבו.
כשהבחין בדמות הלבושה במעיל הצמר האפור, מטרייה שחורה תלויה על זרועה, רעד גופו במעיל החורף, שלא היה בו כדי להפיג את הצינה.
או שזו הייתה ההתרגשות.
נדמה היה לו שאפילו החתול, שהתנמנם מעבר לזגוגית חלון הבית שממול, יכול היה לשמוע את ההלמות הפראית של לבו. תופעה מוזרה שהחלה אצלו מהרגע שבו נגלתה פולה בין הבתים האפורים, עקביה נוקשים על הכביש.
״פולה!״ קרא, מושיט את ידיו לקראתה.
״ישראל, זה אתה?״ ענתה פולה, ״מה אתה עושה כאן בקור הזה בשעה כל כך מאוחרת?״
מה הוא עושה בקור על יד ביתה בשעת ערב מאוחרת? הרי גם עד הבוקר היה מוכן לעמוד ליד החצר עם ערוגות הכרוב, המלפפונים והתות כדי להביט בגופה הדק החולף במעיל הצמר האפור מתחת לעצי הלבנה.
״מחכה לך,״ ניסה להשתלט על הרעד בקולו, פוסע לצִדה ומוחו מחפש אחר המילים.
היא הצטחקה: ״הרי יכולת להיכנס הביתה!״ אמרה.
״אמך אמרה שתחזרי מאוחר... ואני לא רציתי להפריע.״
״כמה זמן אתה כאן?״
״אולי רבע שעה,״ שיקר. האמת הייתה שחיכה לה כשעה.
החיוך הקטן והנעים שלה גרם ללבו להחסיר פעימה.
כשהציע לה להיות נערתו, והיא קיבלה את הצעתו בחיוב — לא היה מאושר ממנו בכל ביאלה פודלסקה. כה גאה היה לטייל אתה יד ביד בשדרה שבמרכז הפרוור.
 
ביום אביב גשום אחד, כשהצטופפו יחד תחת המטרייה, בחן אותה במבטו. כה יפה הייתה בעיניו, בחיוך הקטן שרטט על שפתיה ובידה המשחקת בשערה הבהיר. מתחת לעצי הערמון שעמדו אז בשלכת נעצרו. הוא ליטף את לחייה הרכות. אחר כך הגביה בידו את סנטרה ונישק את שפתיה. היא ציחקקה במבוכה, מביטה באור החורפי הנעים, אשר ניצת לפתע בין זרועות העצים החשופות. נדמה היה שהעולם סביבם מתוק כמו הצילומים בסרט רומנטי, ענוג ומלא אהבה.
״יום יבוא ואת תהיי אשתי,״ אמר פתאום.
היא לא ענתה. לרגע התכופפה, מסירה בעזרת ענף יבש את הבוץ שדבק בעקבי מגפיה השחורים.
״אני רק בת שש־עשרה,״ לחשה פתאום, גופה הקטן מרטיט ומבטה משתמט ממבטו; ״צעירה מדי להחלטות מהסוג הזה. אני חייבת עוד לטעום מן החיים ולפגוש אנשים נוספים לפני שאחליט לקשור את גורלי עם... בעל.״
ישראל שתק. רק עיניו התלחלחו. בלבו הצטער על המילים שהשמיע באוזניה זה עתה. הוא חש שעולמו חרב עליו, שכן בבת אחת הפך מבטה של פולה אטום ומרוחק. בפנים חיוורות החזירה למקומו תלתל שנשמט מצעיף הצמר שלראשה.
כדי להסתיר ממנה את הרעד שתקף את לסתותיו השתדל לשמור על ארשת פנים אדישה, שלא תסגיר את העובדה שהוא שואל את נפשו למות.
בשתיקה ליווה אותה אל שער בית הוריה. בטרם הספיק לנשק את שפתיה או אפילו ללפות את זרועה, נופפה בידה לפרֵדה, חמקה ממנו והתרחקה לאורך השביל עד שנבלעה מאחורי דלת הכניסה.
ישראל קפא על מקומו, מאזין לצוויחת השער הנטרק ובוהה בערוגת התות שבחצרה. טעם של מרירות נצרב בגרונו.
 
למחרת הגיע שוב אל ביתה. הוא מצא אותה יושבת ליד שולחן הכתיבה בחדרה, ציפורניה הצבועות בלק ורוד לופתות את העט הנובע וספר הלימוד פתוח על ברכיה. היא נשאה אליו עיניים מהורהרות.
״יש לי בחינה בגימנסיה מחר,״ פלטה פולה ונשכה את זנבו של העט.
עננה אפפה את לבו לנוכח מחשבה כי לא טרחה לקום ממקומה כדי לקבל את פניו.
״הרי איני רוצה שמצבי יהיה כמצבך,״ הוסיפה, ונדמה היה לו שהוא שומע נימת זלזול בקולה.
״מצבי?״ תהה, מנסה להבליג על העלבון.
לרגע השתררה שתיקה. היא החזירה את מבטה אל ספר הלימוד. פיה נאבק במילים, ואצבעותיו נקמצו לאגרוף: אולי מוטב שלא ישמע את דבריה, חשב; אולי ייטיב לעשות אם ילך כלעומת שבא. ובכל זאת, נשאר מסומר למקומו.
״ציוני הבגרות שלך,״ שמע אותה אומרת בקול מדוד, ״לא יאפשרו לך להמשיך וללמוד.״
״הרשי לי להעמיד אותך על טעותך,״ התפרץ לדבריה. ״סיימתי את הבגרות בהצטיינות.״
״אם כך — מדוע לא נרשמת ללמוד באוניברסיטה?״ כל אחת ממילותיה המוכיחות, הצוננות, הצליפה בו כמכת שוט.
״לא אשמתי שהאוניברסיטאות בפולין מסרבות לקבל סטודנטים יהודים!״ קרא ישראל, מושיט לעברה את ידיו.
פולה קמה ממקומה, פוסעת לאחור. ״היה עליך להשתדל יותר,״ מלמלה.
נבוך נסוג ישראל חזרה אל פתח החדר. ״בסוף השנה, כשתסיימי את לימודייך בגימנסיה ותהיי במצב דומה לשלי, אולי תביני אותי...״
״לא ולא!״ פולה תחבה את אצבעה אל פיה, נושכת אותה בשיניה.
״כשאסיים את הבחינות, אהפוך עולמות כדי להמשיך את לימודיי.״
״נחיה ונראה!״ ישראל הפנה לה את גבו, ורק בהיותו בפרוזדור הצר שב וקפא על מקומו. סנטרו רעד. כמעצמה טיפסה ידו על לחייו, מנסה למחות את הדמעות. מבעד לדלת הפתוחה נוכח כי פולה חזרה אל השולחן והשפילה את עיניה אל ספר הלימוד, מתעלמת ממנו לחלוטין.