הקוצר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקוצר
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

איציק אורון

איציק אורון, בן 63, תושב רמת גן, הוא איש עסקים לשעבר, שכבר שלושה עשורים משלב בחייו פילוסופיה רוחנית הניזונה מעולם היוגה, מתרגל יוגה מעל 25 שנה ובשנים האחרונות עשה הסבה ליוגה, רייקי וכתיבה. כמורה ליוגה איציק אורון מלמד קבוצות ילדים לעשות יוגה בצורה סיפורית המשלהבת אותם. "הילדים מאוד אוהבים לתרגל באופן  זה. זו שיטה שאני פיתחתי ואני עוסק בה כבר כמה שנים". לדבריו, גם אם הילדים יפסיקו לעשות יוגה זה יישאר כחוויה איכותית בתוכם וכשיתבגרו יחזרו לזה. "יוגה זה חיבור בין עולם הרוח לעולם החומר. בין הגוף הפיזי לנשמה. דרך היוגה אני מעביר לילדים מסרים רוחניים שיתנו להם כלים חשובים לחיים". 

תקציר

עלילת הקוצר מגוללת את סיפור חייה של דבורה ילידת כפר קומראן שלחוף ים הרפואה. 
סיפורה של דבורה נשזר מילדותה ועד פגישתה הלא צפויה עם עובר אורח מסתורי. 
עובר האורח מתגלה כנער שהצית בנעוריה ניצוץ בליבה, ופגישתם המחודשת מציפה בה שוב רגשות שלא ידעה שטמונים בה.
דבורה מגוללת את סיפור אהבתה ליהושוע, אביר חלומותיה ששב ממסע רוחני בן שבע שנים. במשך לילות ארוכים הוא חולק עמה את רשמי מסעו על רקע נופיהן וזריחותיהן שובות הלב של ארץ ישראל ושל מצרים.  
דבורה נסחפת בסיפורו של אהובה ונחשפת לעומקיו של עולם רוחני חדש ומסעיר, המשנה את חייה ואת תפיסת עולמה ומעניק לה תחושת משמעות פורצת דרך, כל זאת על רקע האירועים ההיסטוריים החשובים טרם חורבן בית שני.
הקוצר הוא ספר ביכורים סוחף ומרתק מאת הסופר איציק אורון, מורה ליוגה ורייקי־מאסטר שמביא אל בין הדפים ראייה רוחנית המבוססת על ניסיון אישי רב־שנים.
 
איציק אורון, איש עסקים לשעבר שצועד כבר שנים רבות בדרך הרוחנית. כיום מורה ליוגה בוגר וינגייט, רייקי־מאסטר וסופר.

פרק ראשון

יום ראשון
 
היה זה אחד הלילות החמים של תחילת חודש תמוז ונראה שלמרות השעה המאוחרת, הקרירות הכמעט תמידית ששררה בלילות בהרי ירושלים ויתרה על בואה.
 
ישבתי על מרבד השינה בחדר האפלולי, כתונת השינה הלחה מזיעה דבוקה אל גופי כתזכורת לחום הגדול שעדיין אפף את בקתת החומר שבה התגוררתי.
 
מימיני שמעתי את אחי הצעיר נושם בכבדות וממלמל מתוך שינה טרופה מילים חסרות פשר, כנראה בהשפעת החום הכבד. ממרחק נשמעו נביחות כלב חלשות, שנענו בנביחות עזות וטורדניות של כלב השכנים.
 
הגיע הזמן לחזור לישון, חשבתי. מחר עלי לצאת אל השדות לפני הזריחה כדי להביא לאבי את האוכל שאני ואמי טרחנו להכין מבעוד מועד. כך נהגנו בכל יום מתחילת הקציר.
 
בשבועיים האחרונים נותר אבי לישון בשדות כדי לשמור בלילות על אלומות החיטה שקצר במהלך היום, אותן אלומות שעמלתי על סידורן וקשירתן, עבודה קשה ומפרכת שגרמה לכפות ידי הסדוקות להיחתך ולהיפצע, וזאת מבלי שתהיה לי אפשרות לתת להן מנוחה מרפאת אפילו ביום השבת.
 
"ילדתי, אני רואה את סבלך אבל אין לנו ברֵרה," אמר לי אבי. "אם לא נסיים את הקציר בתוך ירח אחד, נאבד הרבה שיבולי חיטה, ובחורף הקשה נהיה נתונים שוב לחסדי בני ירושלים הקמצנים." למרות הסבל והכאב ידעתי שהוא צודק ורעדתי בחרדה בחום הכבד, כשנזכרתי בחורף הקשה שעבר עלינו וברעב ששרר בשנת השמיטה לפני שלוש שנים.
 
הכרחתי את עצמי להשתרע על המרבד שעדיין היה לח מזיעתי, ומשכתי על גופי את סדין הפשתן שבו נהגתי להתכסות בארבע השנים האחרונות מאז עבר אלי בירושה מאחי הבכור.
 
משנרגעתי מעט הפליגו מחשבותי אל ביתי הקודם שבקומראן, ששם נולדתי לפני תשע־עשרה שנה ועוד שישה ירחים, ונזכרתי בילדותי שהיתה מאושרת ועצובה. בקומראן לא היה אפשר להיות רק עצוב או רק שמח, הירהרתי, החיים שם היו תמיד סוערים ומגוונים ונעו בין שעות של ריגוש ואושר לשעות ארוכות של חששות ופחד חונק ומשתק.
 
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי מוקפת במשפחתי הקרובה והאוהבת ובחברות ילדותי, שקצתן גם היו בנות משפחתי המורחבת. הקהילה בקומראן היתה סגורה, ושנים לאחר מכן למדתי שיש שמחשיבים אותה קיצונית ומסוכנת. אולם רק מי שחי בחוץ, ולא הבין את החיים בתוך הקהילה, חשב כך. הם לא הבינו אותנו. חיינו בהרמוניה, באהבה ובשלום על פי חוקי התורה הקדושה. לא היתה סיבה לרוע שרחשו לנו, לבורות ולצרות העין שיצאו אלינו מירושלים, שנאה שהקימה עלינו את כובשינו הרומאים והסיתה אותם לחשוב כי אנו התארגנות חתרנית המכינה את עצמה למרד, וכי מטרתנו להכות בהם ולגרשם מהארץ.
 
אולם אנו היינו אנשי שלום. אבי היה איש אדמה ולימד את יואב, אחי הבכור, להוציא לחם מן הארץ. מגיל שש יצא יואב עם אבי בכל בוקר עם הזריחה לעבוד יחד בשדות, עבודה קשה ומפרכת שהסתיימה תמיד כשהשמש עמדה ברום השמים. בשעה זו שבו לכפר, ואמי תמיד המתינה להם בפתח בית החומר שלנו, ומשזיהתה את דמויותיהם, קיבלה אותם בברכת ברוכים הבאים בקולה הנעים כשירת מלאכים.
 
לאחר ששניהם רחצו ידיהם ופניהם במים שנמזגו לידיהם מכד החרס שהיה תלוי בפתח הבית, ישבו יחד אל השולחן לסעוד את לבם ואכלו בתיאבון מתבשיליה הטעימים של אמי שצפתה בהם בהנאה.
 
משסיימו, היה אבי לוקח את יואב אחי לבית המדרש, שבו למד תורה עם שאר ילדי הכפר. אבי נשאר בחלק הדרומי של בית המדרש, שבו עסק בלימודי רזי תורת ישראל ובכתיבת מגילות עם קבוצת המבוגרים.
 
זמן רב המתינו הורי לבואי. אמי כבר השלימה עם העובדה שיואב יישאר ילדהּ היחיד, ולא יכלה להסתיר מאבי את כאבה, ביודעה שאבי השתוקק לילדים נוספים כפי שהיה נהוג ללדת במשפחתו ובכפר.
 
אבי, שראה את כאבה של אמי, תמיד הביט בה בעיניים רכות ואמר, "אל תדאגי, אישה שלי, ברגע הנכון מלכות השמים תתרצה לרחמך, ופרי בטנך ינבוט." אמי לא השיבה, רק חייכה אליו במבוכה קלה ומחתה דמעה ביד זריזה לפני שזו תנשור על לֶחְייה. אולם בעזרת חוכמת הצמחים ששלטה בה על בורייה הצליחה לבסוף להרות אותי, ובכך הגשימה את חלומה ואת משאלת לבו של אבא.
 
אימא היתה בקיאה בחוכמת הצמחים שעברה במשפחתה מדורי דורות. כבר בהיותי בת חמש, היתה אימא לוקחת אותי לאסוף צמחים במדבר הצחיח, בקרבת הכפר, בדיוק כפי שסבתה לקחה אותה בזמנו. ובעודה מלקטת את הצמחים, היתה מסבירה לי מהו תפקידו של כל צמח.
 
היא לימדה אותי אילו צמחים התאימו למאכל, לריפוי של פצעים פתוחים, לריפוי פריחות מגרדות ומחלות עור, לטיפול במיחושים ככאבי בטן וראש, ואפילו צמחים שהתאימו לטיפול במחלות הנפש, לא עלינו. דגש מיוחד שמה אמי בהדרכתי בסוד צמחי הרעל והזהירה אותי לבל אטעה בצמחים אלה. העיסוק ברעלנים אלה ארך ימים רבים, ורק כאשר אמי הבינה שאני שולטת בצמחים מסוכנים אלה, המשיכה ללמדני את התורה.
 
אימא אמרה תמיד כי הידע של תורת הצמחים הנו טבעי ביותר עבור נשים, מפני שהוא משלים את זרימתה של תחושת הבטן שמאפיינת את התבונה הנשית הטבעית. אהבתי את לימודי תורת הצמחים ואף הצטיינתי בה, ומילות ההערכה של אימא מילאו את לבי בגאווה רבה. אימא טענה שזרימתה של התבונה הנשית הטבעית חזקה בי במיוחד, ולא ניתן להכחיש שהיו לי תחושות בטן חזקות לגבי אנשים שהכרתי, ולעתים אפילו תחושות מקדימות שבישרו על התרחשותם של מאורעות שונים.
 
אולם כילדה, לא הקדשתי מחשבה רבה לעצמי. אהבתי את ילדותי בכפר שלנו, שחיי היום־יום בו הוארו מדי פעם באירועים חגיגיים. החשוב מבין זיכרונותי היה טקס בר־המצווה של יואב אחי. ביום הטקס אחזה תכונה בכפר, כל הנשים עמלו בהכנת הארוחה שתוגש לאחר מבחן האש, הטקס החשוב בחייו של נער מתבגר, אירוע שיעבירוֹ משלב הילדות לבגרות. הטקס היה אמור להתקיים בשערי הכפר בשעת שקיעת השמש.
 
אחי ואבי שהו במדבר שלושה ימים ולילות ברציפות והגיעו ישירות אל מבחן האש, כשהם מלוּוים בחמישה מזקני הכפר ששימשו צופים ושופטים.
 
יואב היה לבוש כותונת לבנה ללא שרוולים, שכיסתה את רגליו עד כפותיהן הנעולות בסנדלי עור. זקן הקהילה הגיש לו לפיד בוער, יואב אחז בו ללא היסוס וצעד בהליכה נחושה ויציבה לעבר לפידי האש שעדיין לא בערו, כאילו ידע מראש מה עליו לעשות.
 
הלפידים כבר סודרו במעגל במרחק של שלוש אמות זה מזה, מוטותיהם שקועים באדמה, מתנשאים לגובהו של אחי. הוא ניגש אליהם, ובעזרת הלפיד הבוער שאחז הדליק ביד בוטחת את שבעת לפידי העץ. לאחר מכן ניגש יואב אל מרכז המעגל, תקע את הלפיד הבוער שאחז בידו בגומה שהוכנה מראש במרכזו, ועמד כשפניו מול האש. הוא הרים את מבטו ואת ידיו אל השמים, קפא במקומו למשך רגע ארוך, ואז בקול שאגה רמה נשבע את שבועת הברית.
 
דממה שררה מסביב. שבועת הברית היתה השבועה החשובה ביותר בין האדם לבורא. שום קול או רחש לא נשמעו מהקהל, דומה היה שאף הטבע בכבודו ובעצמו לא זע ולא נע מתוך כבוד לרגע המכונן. משסיים את דבריו בעיניים עצומות, הרכין יואב את ראשו. ללא מורא קירב את פניו אל אש הלפיד ויצא חרישית מתוך המעגל.
 
תושבי הכפר הריעו כולם, ואמי נפלה על צוואר אחי בבכי של שמחה. בקרב הקהל נשמעו אנחות רווחה וקריאות שמחה, ובמיוחד בקבוצת הגברים האחראים להכשרתו של יואב ולחניכתו, ניכר ששמחתם מהולה בתחושת רווחה על שהטקס הסתיים בשלום.
 
לאחר שהחיבוקים הסתיימו וגילויי השמחה שככו, נקרא הקהל לסעוד את לבו בארוחה חגיגית ומיוחדת, שכללה כדים רבים של יין תירוש שהוכן בגת הקהילה. בסיום הארוחה כמו ניתן האות וכל הקהל יצא בריקודים, ומשעייפו התיישבו לצפות במופע משעשע שהכינו מראש חבריו של יואב אחי, שעיקרו היה הומור על חשבונו שגרם לקהל לצחוק עד דמעות. לזכותו של אחי אציין כי הוא לקח את העניין בקלילות ואף צחק גם הוא עם הקהל.
 
רק לאחר שנים הבנתי את כובד המשמעות של המאורע שחזיתי בו. במהלך הטקס זומנו אל תוך המעגל כוחות עוצמתיים, שהיו אמורים להעניק לגורלו של יואב עוצמות של צמיחה ושגשוג. אך באותה המידה, אם הטקס לא היה מתנהל כשורה, יכלו כוחות אלה להפוך לקטלניים, כפי שקרה באירוע טרגי כשני עשורים קודם לכן, כאשר הטקס הסתיים במות הנער. מחריד לדעת כי נער סיים את חייו בחגיגת בר־המצווה שלו. בכל אופן, אני הייתי רגועה ושמחה במהלך כל הטקס, מכיוון שתחושות הבטן שלי לא חזו שמשהו חריג עומד לקרות, אלא הראו לי את יואב יוצא בריא ושלם מתוך המעגל.
 
מחשבותי נדדו לטקס החניכה שלי. נזכרתי כיצד מגיל אחת־עשרה החלו אמי, סבתי ונשים נוספות מהכפר להיפגש עמי בקביעות בכל יום לצורך הדרכתי.
 
לכל אחת מהנשים היו מיומנות ותפקיד מוגדרים בהכנתי לבגרות.
 
חיוך רחב עלה על פני כשנזכרתי במוריה, אחותה הבוגרת של אימא, שעליה הוטל ללמד אותי את אומנות הבישול. במשך שנה שלמה, בימי שני בוקר, הגעתי אל ביתה של מוריה כדי לעזור לה במלאכה. מוריה היתה אמונה על הכנת ארוחת הצהריים לילדים ולנערים שלמדו מבוקר עד ערב בחדר המדרש.
 
המורים שהגיעו בכל יום בצהריים אל ביתה של מוריה, כדי לקבל את סירי התבשילים מידיה, היללו את תבשיליה הטעימים, דבר שהסב לה קורת רוח רבה. מסירות ואהבה היו סודות הטעמים הנשגבים שנטמנו בתבשיליה של מוריה, ובצירוף הנתינה האין־סופית שלה הפך אצלה כל תבשיל פשוט למעדן מלכים.
 
מוריה שקעה בתפקידה כמבשלת לאחר שאיבדה את דוד, בעלה אהובה, בעת ששימש רועה עדר העזים של הכפר. המקרה אירע בעת שדוד ונער הרועים צעדו בשעת בין־הערביים עם העדר חזרה משטחי המרעה בדרך המובילה לכפר. בעת שצעדו יחד, שמעו קול פעיית מצוקה של גדי מכיוון הצוק שלמרגלותיו צעדו. דוד ביקש מהנער המלווה להישאר להשגיח על העדר והחל לטפס על הצוק. הנער המתין לדוד זמן רב, ודאגה החלה לאחוז בו. הוא קרא בצעקות רמות את שמו של דוד, אך לא נענה.
 
הערב ירד, קולו של הגדי כבר מזמן לא נשמע, וחשש כבד הציף את לבו של הנער. דאגתו לדוד התחלפה בפחד מסמר שיער מפני חיות הטרף ששוטטו בשעות הלילה במדבר.
 
בזיכרונו של הנער היו טמונים מקרים שבהם באישון לילה תקפו אריות רעבים את העדרים בתוך המכלאות שבשטח הכפר. שאגותיהם של האריות, פעיות הכבשים הפצועים וקול שאגותיהם של הגברים שלחמו באריות היו הקולות המחרידים ביותר ששמע מימיו.
 
הנער נתקף תחושה עזה שאסון כבד אירע לדוד, לכן החליט להמשיך עם העדר לכפר ולהזעיק עזרה. הוא התקרב לכפר, ועוד מרחוק ראה דמויות אנשים שאחזו לפידים בוערים בידיהם, עשרה גברים חמושים שעסקו בהכנות אחרונות ליציאה למדבר כדי לבדוק מה עלה בגורל דוד, הנער והעדר שבוששו לחזור. הוא מיהר לספר להם את שאירע, והם יצאו למשימתם.
 
לפנות בוקר חזרה קבוצת הגברים אל הכפר כשהם נושאים את גופתו של דוד עטופה בשמיכה. הם מצאו את דוד בנקיק אחורי למרגלות הצוק, הגדי הקטן היה חבוק בזרועותיו החסונות, ושניהם היו ללא רוח חיים.
 
כמה סמלי, חשבה דבורה, אהבתו של דוד לכל יצורי הבריאה, ובמיוחד לעדר שטיפח במסירות אין קץ, גבתה את חייו.
 
הגברים צעדו חרישית לביתה של מוריה, שכבר ציפתה להם מחוץ לדלת ביתה. עוד ממרחק ראתה מוריה את הלפידים הבוערים שהאירו את דרכם של הגברים, והיה ברור לה שהם נושאים את אהובה אליה.
 
דומייה כבדה שררה בכפר, דומה היה כי העולם עצר מלכת, אפילו העדר בתוך המכלאה לא השמיע קול. באיפוק ובאצילות ביקשה מוריה מהגברים להניח את גופת בעלה על מיטתם. הגברים עשו זאת ויצאו ללא הגה, המעמד היה קשה לכל אחד מהם, הרי דוד היה חברם הטוב ואהוב היה על כולם.
 
מוריה דודתי נותרה לבדה להתייחד עם דוד, אפילו אמי, אחותה הצעירה, נותרה עם נשות הכפר הדואבות שהחזיקו כל אחת מהן במנורת שמן בוערת מחוץ לביתה של מוריה. זה היה הנוהג בקהילה, לאפשר לרעיה להיפרד מיקירהּ בפרטיות מוחלטת.
 
במשך שעה ארוכה עלו מהבית יבבותיה של מוריה. אלו לא היו זעקות שבר אלא יבבות קינה, חרישיות ואציליות שכמו קרעו את דומיית האשמורת הראשונה ואת לבן של הנשים הבוכיות.
 
משעלתה השמש, נפתחה דלת הבקתה ומוריה עמדה בפתח. בעיניים אדומות ונפוחות, שהיו כעת יבשות מדמעות, הביטה בחברי הקהילה ובאחותה האהובה, אמי, במבט שהודה לכולם על שהתייצבו לצדה. האנשים ניגבו את דמעותיהם, הרימו את מבטם שהיה נעוץ עד כה באדמה אל מוריה כאומרים, יודעים אנו את כאבך ואנו איתך לתמיד.
 
מוריה היתה עקרה, לדוד ולה לא נולדו ילדים, דוד היה כל עולמה והיא כל עולמו, ובשל אהבתו הגדולה אליה מעולם לא שקל לשאת אישה נוספת. לאחר לכתו עוררה בה הריקנות שנותרה בלבה צורך לקשר עם ילדים. אומנות הבישול, שהיתה כישרונה הטבעי, הפכה עבורה לשפה חדשה שהיוותה גשר מקשר בינה לאנשי הקהילה.
 
ביני למוריה היה קשר עמוק, ואני הייתי לה כבת.
 
ברגישותה הרבה הבינה דודתי שמלאכת הבישול קשה עבורי. אך באצילותה מעולם לא העירה לי על כך. היא לימדה אותי את מלאכת הבישול בסבלנות, כשהיא עוטפת את התבשילים בשירתה המלאכית, שנספגה בקסם בלתי נשכח, ובריחותיהם המשכרים של תבליני המדבר.
 
לי היה אופי חסר מנוח, והעדפתי מלאכות מעשיות יותר מהבישול. רק בזכות מסירותה של דודתי צלחתי את שנת ההכשרה בין הסירים, ועל כך הייתי אסירת תודה לה. הצלחה רבה יותר נחלתי בהכשרתי בנול האריגה, במלאכה זו הצטיינתי מתחילת לימודי, אולי משום שנמשכתי יותר אל הצבעים הססגוניים מאשר אל ניחוחות התבלינים, והמרבדים אשר הוצאתי מתחת לידי זכו למחמאות מנשות הקהילה.
 
גם בהכשרתי באומנות יצירת כלי החרס גיליתי כישרון. שליטתי באובניים היתה מוחלטת. סובבתי את גלגל האובניים ברגלי במיומנות ונהניתי לראות כיצד ידי יוצרות מגוש חומר עולם ומלואו של כלי חרס וכדים יפים ומועילים.
 
שמחתי מאוד על שרכשתי את מיומנות הבישול, הטווייה וייצור כלי החרס. חשתי שתקופת ההכשרה היתה השלב החשוב בחיי. בשלוש המיומנויות שרכשתי ראינו בקהילה עדות להרמוניה הנשית שהיוותה כלי לביטוי הפן האלוהי שבתוכנו, כוח של מיזוג מושלם עם הטבע, עוצמה שליוותה את נשות הקהילה מיום הפיכתן לנערות ועד ליומן האחרון. משסיימתי את הכשרתי, ידעתי שאני בשלה לחיי משפחה משל עצמי.
 
הרעיון על משפחה משלי גרם לי לפלוט אנחה כבדה. זה בהחלט התאים לחברותי בנות העדה, אך לא לי. לי היו עוד הרבה תוכניות לפני חתונה והקמת משפחה משלי. בתוכי ידעתי שעלי לשלב את החוכמה המרפאת שספגתי מאמי עם אהבתה של מוריה לילדים, ושעלי להיות נר לרגליהם של בנות ובנים ולהדריכם בדרכי הטבע ובחוקיו.
 
מחשבותי שטו ליום שבו נערך טקס החניכה שלי, שהיה שונה לחלוטין מהטקס של יואב אחי. נשים הן ביטוי של חיבור אל הטבע, אל הרמוניה ועוצמה רכה שמאזנות את העוצמות הפעלתניות הקשוחות של הגברים, ומבטאות יופי, איזון וזרימה. הטקס שלי התבסס על המים שהם ביטוי לכל אלה, ונערך לעת ערב בחוף ים הרפואה מרהיב העין.
 
נשות הכפר ליוו אותי אל מקום הטקס בתהלוכה שלוּותה בשירתן ובריקודיהן. היה עלי לטבול עד מעל ראשי שבע טבילות במי ים הרפואה. לכל טבילה היתה ברכה שהיה עלי לשאתה. השתדלתי לשאת אותן באומץ בזו אחר זו בקול רם, צלול וברור.
 
גם כשמימי ים הרפואה המלוחים חדרו אל תוך עיני העצומות, לא פציתי פה ולא התלוננתי, דמעות בלתי נשלטות הציפו את עיני, המים לא פסחו גם על אפי ופי וצרבו בהם צריבה יוקדת, ואני חשתי צורך עז להשתעל שיעול מטהר, אך שלטתי בדחף מתוך רצון להראות חוסן, וחלילה לא להיראות חלשה בעיני חברותי שהעריצו אותי ואת יכולותי.
 
בסיום הטקס יצאתי מהמים ועיני עדיין עצומות. כמה נשים אחזו בי ושטפו את פני, עיני וגופי במי שתייה מתוקים שהביאו עמן בכדים. לאחר מכן ייבשו והלבישו אותי בגלימה לבנה, שסימלה את היטהרותי משנות ילדותי הקלילות ואת המעבר שעשיתי לשלב הבגרות.
 
שבנו אל הכפר בתהלוכה שלוותה בשירה רמה ובריקודים.
 
נכנסנו אל הכפר שבו המתינו לנו הילדים, הנערים והגברים. על אף הסבל שחוויתי בטבילה צעדתי ברגל יציבה ובוטחת. לאחר מכן סיפרה לי אמי שקומתי הגבוהה נשארה זקופה, ויופיי הקורן העביר רחש בין נערי הכפר, שכל אחד מהם קיווה בבוא היום לזיווג עמי.
 
עם הגעתנו ניגשו אלי אבי ויואב אחי ובירכו אותי על הצלחתי בטקס. אחריהם באו עוד אנשים לברך, ובעודי שוכבת צפו אל מול עיני פניהם של בני הקהילה, קרובים, חברים ושכנים טובים, שעמם חיינו יחד כמשפחה אחת.
 
משכתי את השמיכה מעל ראשי בתקווה שהמחשבות המתרוצצות בו ללא הפסק ישככו, ואוכל לזכות במעט שינה לפני שאיאלץ לקום ולהתחיל את יום עבודתי. לבסוף נרגעתי. מקץ שניות התחלתי לרחף אל תוך נמנום נעים בדרך לשינה המתוקה שלפני אשמורת ראשונה. לפתע החרידו את שלוות הלילה נביחותיו של כלב השכנים, מלֻוות בקול גרגור מאיים, וקטעו את הנמנום שלי. קול גברי ניסה להרגיע את החיה התוקפנית. אולי מישהו זקוק לעזרה? התרוממתי ממקום משכבי, ניתרתי לכיוון הכניסה לבית והסטתי את המחצלת שהיתה תלויה בפתח ושימשה דלת. פסעתי החוצה יחפה אל הרחוב הצר, כשאני מנסה לזהות מהיכן מגיעים הקולות. במרכז הרחוב ניצבה דמות גבוהה לבושה בכותונת לבנה. כלב השכנים תקף את הגבר ואחז בכותונתו בשיניו המפחידות. מבלי להסס זינקתי אל הכלב המוכר לי וציוויתי עליו להרפות מהאיש. הכלב עזב את האיש, נשכב על הארץ והצמיד את ראשו לאדמה כמבויש.
 
עכשיו התפניתי להביט בזר, ולמראהו החל לבי להלום בפראות. היה זה גבר צעיר וגבוה בשנות העשרים לחייו, שערו הבהיר היה ארוך והגיע עד כתפיו, באורו של הירח האירו שתי עיניים בהירות ויוקדות מתוך פניו, על לחייו צמחו בדלילות זיפי זקן בן כמה ימים, והמבט שניבט מעיניו נראה משועשע אך מלא בהערכה למאמצי. בהבזק אחד ידעתי שהוא לא התרגש במיוחד מהכלב המאיים שאחז קודם בכותונתו, וכנראה היה יכול להסתדר בעצמו, גם ללא עזרתי.
 
מבוכה אחזה בי, לפתע חשתי מטופשת על שרצתי החוצה בכתונת השינה שלי, ומצאתי את עצמי בשיער פזור באמצע הרחוב, בשעת לילה ועוד בפני גבר זר, אמנם גבר מרשים מאוד, אבל בכל זאת גבר זר.
 
"תודה לך, עלמתי," אמר הגבר בקול עמוק ובמבטא שמיד הבנתי שלא הגיע מאזור ירושלים. האם הוא מהגליל? כן, אין ספק שזהו מבטאם של בני הגליל.
 
"אינך צריך להודות לי, אדוני," עניתי כשאני משפילה את מבטי לאדמה, "כל אחד היה נוהג כמוני." הגבר בחן אותי במבטו. "בכך יש לי ספק גדול," השיב, "עובדה שרק את נמצאת פה ואף אחד אחר לא יצא מפתח ביתו."
 
"בשעת לילה זו כולם שקועים בשינה עמוקה," יצאתי להגנת שכנינו, אם כי בעצמי לא ידעתי אם להאמין לדברי.
 
"נראה שאת צודקת," אמר הגבר הגבוה בקולו העמוק, "ואם ייסלח לי על שאלתי, מה גרם לך להיות ערה בשעת לילה זו?" ניכר בו שהוא נבוך משאלתו ושאלהּ רק מטעמי נימוס.
 
"חום הלילה העיר אותי משנתי," השבתי. "מאז ומעולם שנתי קלה בעונה זו, כך שבלי קשר אליך הייתי מתעוררת לקול הנביחות. הדבר שגרם לי לא להשאירך לחסדיו, היה קולך המנסה להרגיעו," חייכתי בהומור שקיוויתי שמחפה על המבוכה שלי.
 
הגבר הבין מיד את הבדיחה וחייך כשהוא ממקד בי את מבטו שהאיר את עיניו הבהירות והחודרות. "אמשיך כעת בדרכי," אמר, "אני מודה לך על עזרתך, מי ייתן ושכרך ישולם ממעל."
 
"תודה רבה, אדוני," עניתי בקידה קלה. "ולאן פניך מועדות?" הוספתי במבוכה. "אני צועד לגליל," השיב הגבר. "בדרך אעצור בירושלים לכמה ימים."
 
אור נדלק בחלון ביתנו, בוודאי אימא שהתעוררה, קמה כדי להכין את האוכל שאקח לאבא שישן בשדה בעונת הקציר.
 
"אינני ממליצה לך להמשיך במסע בטרם עלה הבוקר," אמרתי. "אני רואה שאמי כבר התעוררה. אנא, בוא אל ביתנו, תנוח, תשתה ותאכל, ואז תמשיך בדרכך. אמי תמיד שמחה להכניס אורחים."
 
"אינני רוצה להכביד עליכן, אורח לא קרוא ועוד בשעת טרם בוקר זו," אמר הגבר בהיסוס, שנראה יותר כניסיון להבין את רצינות כוונותי ולא כסירוב. "זו לא טרחה עבורנו," אמרתי. "אני מבטיחה לך שאמי ואני נשמח עד מאוד לארח אותך בביתנו הצנוע." התחלתי לצעוד לכיוון ביתנו, כשאני מביטה לאחור כדי לוודא שהוא הולך בעקבותי. משראיתי שהוא עושה זאת, הגברתי את קצב צעדי.
 
משהגענו אל הבית, קראתי לאמי. ללא היסוס נעמדה היא בפתח הדלת, בירכה לשלום את הזר והזמינה אותו בנימוס להיכנס אל הבית.
 
הזר הודה לאמי במבוכה, חלץ את סנדליו מחוץ לפתח הבית ונכנס כשהוא מרכין את ראשו שהיה גבוה ממשקוף הדלת, כאילו כדי לא להפריע. הוא עמד בפינת החדר הגדול, עד שלבקשת אמי התיישב על המחצלת בתנועה קלילה.
 
פניתי לעזור לאמי בהכנת סל האוכל לאבי, ובתוך כך הגנבתי מבטים לעברו של הגבר המרשים. מיד ראיתי, היתה בו שלווה, הוא ישב בישיבה זקופה כשרגליו משוכלות, עיניו מביטות מטה, ופניו רגועות מעל המצופה ביחס לָאי־נוחות שהיה אמור לחוש בבית זר לו.
 
משהסתיימה הכנת סל האוכל של אבי, הגשנו אמי ואני ארוחת בוקר אל הדרגש הנמוך, בסמוך למקום יושבו של האורח, ששימש גם שולחן אוכל, והתיישבנו לאכול יחד את ארוחתנו הצנועה. מתוך כבוד למזוננו אכלנו בשתיקה. "מי אתה ולאן פניך מועדות?" שאלה אמי את האורח לאחר שהסתיימה הארוחה. "שמי יהושוע," ענה האורח בנימוס ובקול עמוק ונעים, "פני אל בית המקדש שבירושלים, אשהה בירושלים כמה ימים, ולאחר מכן אמשיך לבית הורי שבגליל." אמי רק הקשיבה והינהנה.
 
כשסיימנו לאכול, לבקשת אמי הלכתי לחדר האחר כדי ללבוש את בגדי ולהכין את עצמי ליציאה לשדה. בשובי לחדר, יהושוע עדיין ישב במקומו. משראה אותי, התרומם על רגליו ובאצילות רבה שאל אותי אם יוכל ללוות אותי אל שדה אבי ובדרך לשאת את סלסילת האוכל הכבדה, שאותה נשאתי בכל בוקר בדרך הארוכה. "אם תסכימי לבקשתי, זו תהיה עבורי דרך לגמול לכן על הכנסת האורחים שבה כיבדתן אותי," אמר. הבטתי באמי שאישרה זאת במנוד ראש.
 
יהושוע הודה לאמי בקידה עמוקה, אחז בידית הסל הכבד והרים אותו בקלילות, ניכר בו שהיה גבר חזק ומלא עוצמה. הוא יצא מהבית, נעל את סנדליו והמתין. בחיבוק נפרדתי לשלום מאמי, יצאתי את פתח הבית והחלתי לצעוד במורד השביל אל השדות. יהושוע ואני צעדנו בשתיקה, השמש עמדה לזרוח. זו השעה היפה ביותר ביום, הירהרתי. מה השמש תביא עמה היום? שאלה זו שאלתי את עצמי בכל בוקר טרם הזריחה, אבל היום, בשונה מבכל שאר הימים, התרגשות מילאה את לבי, ריגוש מלא ושקט שכמו נצר בתוכו את רגעי הצעידה במחיצתו של הגבר הלא מוכר ועם זאת מוכר, גבר שהיום פגשתי לראשונה, אך משום־מה חשתי שהכרתי כל חיי. קול פנימי כמו אמר לי, שיש כאן דבר־מה שונה ומשמעותי, עלי לנצור את הרגעים הללו בלבי, ולא לאפשר להם לחלוף סתם כך.
 
בקרוב נגיע אל השדה וכל אחד מאיתנו יפנה לדרכו, הירהרתי. אבל בינתיים כאילו צפתי בתוך בועה, הריגוש גבר בי וחשתי כאילו משהו עומד להתרחש. ואז נזכרתי בדבריה של סבתי, "בתי, כשאת רוצה דבר־מה, עצמי את עינייך ובקשי מכל הלב, אם הדבר טהור הדבר יתגשם." עצמתי את עיני וחשבתי לעצמי, מה עלי לבקש? ואז עלתה בי התשובה: רק לצעוד ולחוות את הרגע. וכמו במטה קסמים כל צעד לצדו של יהושוע הפך לריחוף קליל ומתוק, כאילו הייתי דבורת דבש המרחפת בקלילות מפרח לפרח.
 
השמש הציצה סוף־סוף מעל הרי ירושלים, והיה זה המראה המרהיב ביותר שיכלו עיני לראות. בכל יום עולה אותה הזריחה, חשבתי, אבל היום זו זריחה אלוהית. הבטתי ביהושוע שצפה בזריחה הפלאית, שריחפה על פניו באור מלא פז וצבעה את שערו הארוך בזהב ואת עיניו החודרות בכחול בהיר שהרטיט את לבי. כשהחזיר לי מבט חטוף, היה מראהו כשל מלך. מי הוא? שאלתי את עצמי. צעדנו בשתיקה, מוקסמים מכדור האש האדום שצף בשלמותו מעל הרי ירושלים, נוגע לא נוגע בראש ההר.
 
כה ממוקדת הייתי, שלא חשתי בידו של יהושוע האוחזת בזרועי כבולמת אותי, ובאחת קלטתי שעברנו את פרשת הדרכים שבה הייתי אמורה לפנות לעבר השדות. נבוכותי והתנצלתי בפני יהושוע. "הזריחה כאילו ניתקה אותי מהדרך, אכן היה עלינו לפנות ימינה בפרשת הדרכים," אמרתי. "דבר לא קרה," ענה, "בואי נשוב, לא התרחקנו הרבה." הבטתי בו במבוכה. "מכאן אמשיך לבד ואתה תלך לעבר ירושלים, זו הדרך. אין טעם שאעכב אותך בדרכך, אנא העבר לידי את סל האוכל," המשכתי וחשתי צער גדול על שעלי להיפרד מיהושוע, תחושה של אובדן אפפה אותי, אך ידעתי שעלי לנהוג באומץ ולומר את הדברים.
 
"למען האמת," אמר, "אף אחד לא מחכה לי בירושלים, אשמח אם תאפשרי לי להמשיך איתך לשדה אביך." הבטתי בו בתחושת רווחה. "באמת?" הוא הינהן וחייך, קיוויתי שהרגשות שחשתי לא ניכרו בפני.
 
המשכנו ביחד בדרך אל שדהו של אבי וחלפנו על פני שדות של עובדי אדמה אחרים, קצתם הכירו אותי ובירכו אותנו לשלום, השבנו בברכות והמשכנו. מחשבה חלפה בי, יהושוע לא ציין מאין בא. לאחר צעדים מספר אזרתי אומץ ושאלתי, "אדוני, האם תוכל לומר מאין הגעת?" מבטו של יהושוע הפך רציני, והרגשתי שהוא חוכך בדעתו. "אנא קראי לי יהושוע," אמר לבסוף. "זה סיפור ארוך, אני לא מגיע ממקום אחד, אם יזדמן לנו אוכל בעתיד לענות על שאלתך." תשובתו רק סיקרנה אותי יותר, אבל החלטתי להשאיר את הדברים כפי שביקש.
 
מרחוק כבר ראיתי את שדהו של אבי ואת דמותו העמלה בשדה. בראשי עברה מחשבה שלא אכל דבר מאתמול בשעת שקיעת החמה, וצעדי הואצו, לבי נחמץ, אבי הולך ומזדקן וחייו נעשים קשים יותר, הוא עובד קשה בשדה בכל יום מאור ראשון עד לשקיעה, וזאת רק כדי לפרנס את משפחתנו ולהביא פת לחם אל שולחננו. לא יכולתי שלא להיזכר כמה חסון היה בצעירותו, ואיך בילדותי היה מניף אותי מעלה כאילו הייתי שק תבואה.
 
מה יאמר אבי כשיראה שהגעתי אליו עם גבר זר? הירהרתי, אך בתוכי ידעתי שאבי כבר אינו אותו אדם שהיה, החיים הלמו בו פעמים כה רבות, עד שצערו הגדול הפך אותו לאדם פחות קשוח ויותר רגיש.
 
אבי עבד בגבו אלינו, ולא הבחין בנו כשנכנסנו לשדה. כשהגעתי לטווח שמיעתו, קראתי לו ונופפתי בידי, הוא הסתובב ונופף חזרה ומשהבחין ביהושוע ידו כמו קפאה בשאלה. הקדמתי את יהושוע שהשתרך מאחורי כמו בכוונה, ובצעדים מהירים הגעתי אל אבי וסיפרתי לו שהזר מתלווה אלי בהסכמת אמי.
 
יהושוע קד בפני אבי קידה עמוקה תוך כדי אמירת שלום כמקובל, ואבי השיב ליהושוע באמירת שלום ובקידה קצרה, ובתוך כך ביקש מיהושוע להניח את סל האוכל על ערמת שיבולים.
 
ביקשתי מאבי לעצור את עבודתו ולאכול את ארוחת הבוקר וציינתי שאני כבר סעדתי עם אמי והאורח. אבי הוציא מהסל את כד המים וביקש ממני לצקת מהם על ידיו, ומשסיים התיישב על ערמת השיבולים כשהוא מסמן ליהושוע להתיישב גם הוא. הוא בירך על המזון והחל לאכול בשקט מבלי להישיר מבט אל איש מאיתנו או לבוא עמנו בדברים.
 
יהושוע התיישב על הארץ בתנוחה שבה ראיתיו הבוקר בביתנו, ואני פניתי לעבר ערמת השיבולים החדשה שאבי קצר. בתנועות מיומנות התחלתי לאגד את השיבולים, קשרתי אותן בשיבולים הארוכות והחזקות ביותר, ומדי פעם הרמתי את מבטי לעברם של אבי ויהושוע שנותרו במקומם. בקרוב יקום יהושוע, ייפרד משנינו וימשיך בדרכו, חשבתי. להפתעתי, הוא אכן קם בביטחון מלא, אך במקום להסתלק ניגש אל המגל שנח לצד אבי, בחן בקפידה את להבו, לאחר מכן התכופף, נטל אבן והחל להשחיז את להב המגל בתנועות מיומנות, שגרמו לאבי להאט את אכילתו ולהביט בתשומת לב מלאה במעשיו של הזר.
 
לאחר שסיים להשחיז את המגל, הזדקף יהושוע ובדק את חוד הלהב על אגודל ידו. הוא ניגש לעבר המקום שבו עמד אבי קודם לכן, והחל לקצור את השיבולים כאילו עסק במלאכה זו מאז ומעולם. תנועותיו היו חינניות ומיומנות, והקציר נעשה ללא כל מאמץ. ניכר בו שלא התעייף, הוא הביט בי ועיניו ברקו בהנאה כאילו התענג על זיכרון ישן.
 
אבי ליווה את הקוצר במבטו, ומשסיים לאכול מזג לעצמו מים מהכד, התרומם, הודה ליהושוע וביקש ממנו בסבר פנים חמור להשיב לו את המגל. יהושוע לא התרגש, הוא הביט באבי ואמר, "אדוני, אינני ממהר לדרכי, אם רק תסכים, אשמח לעזור לכם מעט בעבודת השדה." אבי הביט ביהושוע כאילו שואל את עצמו, מה הסיבה שהזר הזה עוזר לנו? אך מכיוון שהיה מותש מעבודת השדה הקשה שנמשכה כבר שבועיים, ובוודאי תימשך עוד שבועות נוספים, לא התווכח עם יהושוע ובמבט חמור סבר הינהן בהסכמה ופנה לעזור לי לאגד את אלומות השיבולים.
 
כך המשכנו כולנו ועבדנו בשתיקה, כשאבי ואני מגניבים מדי פעם מבטים בוחנים לעברו של יהושוע שהמשיך לקצור באותו הקצב וללא כל הפסקה. אט עלה על פני אבי מבט מסוקרן ורווי בהערכה הולכת וגוברת כלפי הגבר הצעיר. "מי הוא?" פתח אבי ושאל סוף־סוף. "אינני יודעת עליו הרבה," עניתי ומסרתי את מעט הפרטים שידעתי.
 
אבי החריש. הוא כבר איננו אותו אדם, הירהרתי, הוא מחריש כמעט תמיד, פעם היה שונה, דומה היה שהוא נחלש ושהזקנה קפצה עליו בטרם עת. לבי נחמץ מכאב. כולם בכפרנו ידעו שאבי לא התאושש מהאסון הגדול שפקד את משפחתנו, מותו של אחי יואב. המכה הקשה החריבה את עולמו, והוא מעולם לא התאושש ממנה, וזאת בניגוד לאמי שידעה בחושיה הפנימיים שעליה להיות חזקה ולתמוך בו ובשאר בני המשפחה.
 
מבטי שוב הופנה לעברו של יהושוע, ערמות שיבולי החיטה שקצר נערמו אחריו במהירות, בעודו מתרחק אל קצה התלם שבו עבד. דמותו הזכירה לי את יואב, אחי הבכור, האהוב. עצמתי את עיני לרגע, ובדמיוני ראיתיו שוב, יפה וחסון בחיוכו הבוטח. ידי הוסיפו לעבוד כאילו מעצמן והמשיכו לאגד את האלומות, בעוד מחשבותי נסחפות.
 
מחשבותי נדדו אל אחי. בהיותו בעל אופי של מנהיג מלידה, טבעי היה שלא יסתפק בלימודי התורה ובעבודות השדה, וכבר לאחר טקס בר־המצווה הצטרף לגרעין המגינים של הכפר, ואף יצא עמם לא פעם למשימות מסוכנות. רק כשהתבגרתי, הבנתי שבין משימות הגנת הכפר ושמירה על ביטחונו, היו גם משימות של תצפיות על תנועותיהם של הכובשים הרומאים שנעו באזור ים הרפואה. לעתים נערכו גם קרבות גרילה באישון לילה, שהסתיימו לא אחת בפציעות קשות. בעקבות ההתקפות הגיעו לכפרנו לא פעם גדודי חיילים שחיפשו אחר לוחמים ונשק, שאותם לא מצאו מעולם מכיוון שגם הלוחמים וגם הנשק הוסתרו במערות נחבאות במרומי הצוקים שהקיפו את קומראן.
 
מחשבותי נדדו אל אותו יום נורא. בשעת בוקר מאוחרת הגיע אל הכפר גדוד חיילים כובשים שנכנסו לכפר, צועדים בשורות מסודרות כשבראשם שלושה פרשים שנראו כמפקדיהם. הפרש הימני אחז בדגל שהתנופף בעליזות ברוח הבוקר, הפרש השמאלי אחז במוט שבראשו סמל הנשר של הלגיון הרומי, והרוכב האמצעי, שכנראה היה המפקד, אחז בידיו מגן צבעוני ובוהק, וחרב ישרה השתלשלה ממותניו.
 
המפקד פנה אל הקהל ברומית, ומשלא הובן תיקן את עצמו ועבר ליוונית, שפה שכמה מזקני העדה ידעו עוד מתקופת שלטון היוונים. הוא ציווה לאסוף בכיכר המרכזית את כל תושבי הכפר, ולאחר שנאספו כולם, ילדים, זקנים וצעירים, עברו החיילים מבית לבית כדי לוודא שלא מסתתר בהם מישהו. משסיימו, חזרו החיילים לשורותיהם וניצבו מולנו. קסדותיהם ומגיניהם ברקו באור הבוקר, גלימותיהם התנופפו ברוח החרישית, וכולנו כבר הבנו שהפעם לא מדובר בחיפוש שגרתי.
 
על פי פקודה, ניגש אחד החיילים אל אחורי סוסו של הפרש שהחזיק בסמל, משך את השמיכה המונחת על חלקו האחורי של הסוס, ולפתע התגלתה גופת גבר צעיר קשורה אל אוכף הסוס. זו היתה גופתו של אחי האהוב יואב.
 
שום רחש לא נשמע, והדממה נשמרה במלואה. דומה היה שאף הרוח עצמה החרישה. הצצתי באמי ובאבי שעמדו בסמוך אלי, וראיתי בעיניהם את הסבל הרב ביותר שיכול לחוות בן אנוש, אך ככל האחרים פניהם וגופם לא הפגינו מאומה מסבל זה. "האם אדם זה הוא בן כפרכם?" שאג קולו של המפקד שרכב על הסוס שעליו הונחה הגופה, בעודו עובר קרוב לבני הכפר כדי שיביטו במת היטב. כולם זיהו את יואב בוודאות, אך איש מהעומדים לא הניד עפעף, וכולם הפגינו אדישות מעושה כלפי המראה המחריד. לכולנו היה ברור שאם החיילים יחשדו שהמת הוא בן כפרנו, יהרגו את כולנו.
 
משהבינו החיילים שההרוג אינו מבני הכפר, נתן המפקד הוראה והחייל שהסיר את השמיכה מגופתו של יואב חזר וכיסה אותה, וכולם עזבו את שטח הכפר עם הגופה, רוכבים באותן שורות מסודרות כפי שנכנסו אליו, ודגלם מתנופף בעליזות בראש השיירה. היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את אחי האהוב.

איציק אורון

איציק אורון, בן 63, תושב רמת גן, הוא איש עסקים לשעבר, שכבר שלושה עשורים משלב בחייו פילוסופיה רוחנית הניזונה מעולם היוגה, מתרגל יוגה מעל 25 שנה ובשנים האחרונות עשה הסבה ליוגה, רייקי וכתיבה. כמורה ליוגה איציק אורון מלמד קבוצות ילדים לעשות יוגה בצורה סיפורית המשלהבת אותם. "הילדים מאוד אוהבים לתרגל באופן  זה. זו שיטה שאני פיתחתי ואני עוסק בה כבר כמה שנים". לדבריו, גם אם הילדים יפסיקו לעשות יוגה זה יישאר כחוויה איכותית בתוכם וכשיתבגרו יחזרו לזה. "יוגה זה חיבור בין עולם הרוח לעולם החומר. בין הגוף הפיזי לנשמה. דרך היוגה אני מעביר לילדים מסרים רוחניים שיתנו להם כלים חשובים לחיים". 

עוד על הספר

הקוצר איציק אורון
יום ראשון
 
היה זה אחד הלילות החמים של תחילת חודש תמוז ונראה שלמרות השעה המאוחרת, הקרירות הכמעט תמידית ששררה בלילות בהרי ירושלים ויתרה על בואה.
 
ישבתי על מרבד השינה בחדר האפלולי, כתונת השינה הלחה מזיעה דבוקה אל גופי כתזכורת לחום הגדול שעדיין אפף את בקתת החומר שבה התגוררתי.
 
מימיני שמעתי את אחי הצעיר נושם בכבדות וממלמל מתוך שינה טרופה מילים חסרות פשר, כנראה בהשפעת החום הכבד. ממרחק נשמעו נביחות כלב חלשות, שנענו בנביחות עזות וטורדניות של כלב השכנים.
 
הגיע הזמן לחזור לישון, חשבתי. מחר עלי לצאת אל השדות לפני הזריחה כדי להביא לאבי את האוכל שאני ואמי טרחנו להכין מבעוד מועד. כך נהגנו בכל יום מתחילת הקציר.
 
בשבועיים האחרונים נותר אבי לישון בשדות כדי לשמור בלילות על אלומות החיטה שקצר במהלך היום, אותן אלומות שעמלתי על סידורן וקשירתן, עבודה קשה ומפרכת שגרמה לכפות ידי הסדוקות להיחתך ולהיפצע, וזאת מבלי שתהיה לי אפשרות לתת להן מנוחה מרפאת אפילו ביום השבת.
 
"ילדתי, אני רואה את סבלך אבל אין לנו ברֵרה," אמר לי אבי. "אם לא נסיים את הקציר בתוך ירח אחד, נאבד הרבה שיבולי חיטה, ובחורף הקשה נהיה נתונים שוב לחסדי בני ירושלים הקמצנים." למרות הסבל והכאב ידעתי שהוא צודק ורעדתי בחרדה בחום הכבד, כשנזכרתי בחורף הקשה שעבר עלינו וברעב ששרר בשנת השמיטה לפני שלוש שנים.
 
הכרחתי את עצמי להשתרע על המרבד שעדיין היה לח מזיעתי, ומשכתי על גופי את סדין הפשתן שבו נהגתי להתכסות בארבע השנים האחרונות מאז עבר אלי בירושה מאחי הבכור.
 
משנרגעתי מעט הפליגו מחשבותי אל ביתי הקודם שבקומראן, ששם נולדתי לפני תשע־עשרה שנה ועוד שישה ירחים, ונזכרתי בילדותי שהיתה מאושרת ועצובה. בקומראן לא היה אפשר להיות רק עצוב או רק שמח, הירהרתי, החיים שם היו תמיד סוערים ומגוונים ונעו בין שעות של ריגוש ואושר לשעות ארוכות של חששות ופחד חונק ומשתק.
 
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי מוקפת במשפחתי הקרובה והאוהבת ובחברות ילדותי, שקצתן גם היו בנות משפחתי המורחבת. הקהילה בקומראן היתה סגורה, ושנים לאחר מכן למדתי שיש שמחשיבים אותה קיצונית ומסוכנת. אולם רק מי שחי בחוץ, ולא הבין את החיים בתוך הקהילה, חשב כך. הם לא הבינו אותנו. חיינו בהרמוניה, באהבה ובשלום על פי חוקי התורה הקדושה. לא היתה סיבה לרוע שרחשו לנו, לבורות ולצרות העין שיצאו אלינו מירושלים, שנאה שהקימה עלינו את כובשינו הרומאים והסיתה אותם לחשוב כי אנו התארגנות חתרנית המכינה את עצמה למרד, וכי מטרתנו להכות בהם ולגרשם מהארץ.
 
אולם אנו היינו אנשי שלום. אבי היה איש אדמה ולימד את יואב, אחי הבכור, להוציא לחם מן הארץ. מגיל שש יצא יואב עם אבי בכל בוקר עם הזריחה לעבוד יחד בשדות, עבודה קשה ומפרכת שהסתיימה תמיד כשהשמש עמדה ברום השמים. בשעה זו שבו לכפר, ואמי תמיד המתינה להם בפתח בית החומר שלנו, ומשזיהתה את דמויותיהם, קיבלה אותם בברכת ברוכים הבאים בקולה הנעים כשירת מלאכים.
 
לאחר ששניהם רחצו ידיהם ופניהם במים שנמזגו לידיהם מכד החרס שהיה תלוי בפתח הבית, ישבו יחד אל השולחן לסעוד את לבם ואכלו בתיאבון מתבשיליה הטעימים של אמי שצפתה בהם בהנאה.
 
משסיימו, היה אבי לוקח את יואב אחי לבית המדרש, שבו למד תורה עם שאר ילדי הכפר. אבי נשאר בחלק הדרומי של בית המדרש, שבו עסק בלימודי רזי תורת ישראל ובכתיבת מגילות עם קבוצת המבוגרים.
 
זמן רב המתינו הורי לבואי. אמי כבר השלימה עם העובדה שיואב יישאר ילדהּ היחיד, ולא יכלה להסתיר מאבי את כאבה, ביודעה שאבי השתוקק לילדים נוספים כפי שהיה נהוג ללדת במשפחתו ובכפר.
 
אבי, שראה את כאבה של אמי, תמיד הביט בה בעיניים רכות ואמר, "אל תדאגי, אישה שלי, ברגע הנכון מלכות השמים תתרצה לרחמך, ופרי בטנך ינבוט." אמי לא השיבה, רק חייכה אליו במבוכה קלה ומחתה דמעה ביד זריזה לפני שזו תנשור על לֶחְייה. אולם בעזרת חוכמת הצמחים ששלטה בה על בורייה הצליחה לבסוף להרות אותי, ובכך הגשימה את חלומה ואת משאלת לבו של אבא.
 
אימא היתה בקיאה בחוכמת הצמחים שעברה במשפחתה מדורי דורות. כבר בהיותי בת חמש, היתה אימא לוקחת אותי לאסוף צמחים במדבר הצחיח, בקרבת הכפר, בדיוק כפי שסבתה לקחה אותה בזמנו. ובעודה מלקטת את הצמחים, היתה מסבירה לי מהו תפקידו של כל צמח.
 
היא לימדה אותי אילו צמחים התאימו למאכל, לריפוי של פצעים פתוחים, לריפוי פריחות מגרדות ומחלות עור, לטיפול במיחושים ככאבי בטן וראש, ואפילו צמחים שהתאימו לטיפול במחלות הנפש, לא עלינו. דגש מיוחד שמה אמי בהדרכתי בסוד צמחי הרעל והזהירה אותי לבל אטעה בצמחים אלה. העיסוק ברעלנים אלה ארך ימים רבים, ורק כאשר אמי הבינה שאני שולטת בצמחים מסוכנים אלה, המשיכה ללמדני את התורה.
 
אימא אמרה תמיד כי הידע של תורת הצמחים הנו טבעי ביותר עבור נשים, מפני שהוא משלים את זרימתה של תחושת הבטן שמאפיינת את התבונה הנשית הטבעית. אהבתי את לימודי תורת הצמחים ואף הצטיינתי בה, ומילות ההערכה של אימא מילאו את לבי בגאווה רבה. אימא טענה שזרימתה של התבונה הנשית הטבעית חזקה בי במיוחד, ולא ניתן להכחיש שהיו לי תחושות בטן חזקות לגבי אנשים שהכרתי, ולעתים אפילו תחושות מקדימות שבישרו על התרחשותם של מאורעות שונים.
 
אולם כילדה, לא הקדשתי מחשבה רבה לעצמי. אהבתי את ילדותי בכפר שלנו, שחיי היום־יום בו הוארו מדי פעם באירועים חגיגיים. החשוב מבין זיכרונותי היה טקס בר־המצווה של יואב אחי. ביום הטקס אחזה תכונה בכפר, כל הנשים עמלו בהכנת הארוחה שתוגש לאחר מבחן האש, הטקס החשוב בחייו של נער מתבגר, אירוע שיעבירוֹ משלב הילדות לבגרות. הטקס היה אמור להתקיים בשערי הכפר בשעת שקיעת השמש.
 
אחי ואבי שהו במדבר שלושה ימים ולילות ברציפות והגיעו ישירות אל מבחן האש, כשהם מלוּוים בחמישה מזקני הכפר ששימשו צופים ושופטים.
 
יואב היה לבוש כותונת לבנה ללא שרוולים, שכיסתה את רגליו עד כפותיהן הנעולות בסנדלי עור. זקן הקהילה הגיש לו לפיד בוער, יואב אחז בו ללא היסוס וצעד בהליכה נחושה ויציבה לעבר לפידי האש שעדיין לא בערו, כאילו ידע מראש מה עליו לעשות.
 
הלפידים כבר סודרו במעגל במרחק של שלוש אמות זה מזה, מוטותיהם שקועים באדמה, מתנשאים לגובהו של אחי. הוא ניגש אליהם, ובעזרת הלפיד הבוער שאחז הדליק ביד בוטחת את שבעת לפידי העץ. לאחר מכן ניגש יואב אל מרכז המעגל, תקע את הלפיד הבוער שאחז בידו בגומה שהוכנה מראש במרכזו, ועמד כשפניו מול האש. הוא הרים את מבטו ואת ידיו אל השמים, קפא במקומו למשך רגע ארוך, ואז בקול שאגה רמה נשבע את שבועת הברית.
 
דממה שררה מסביב. שבועת הברית היתה השבועה החשובה ביותר בין האדם לבורא. שום קול או רחש לא נשמעו מהקהל, דומה היה שאף הטבע בכבודו ובעצמו לא זע ולא נע מתוך כבוד לרגע המכונן. משסיים את דבריו בעיניים עצומות, הרכין יואב את ראשו. ללא מורא קירב את פניו אל אש הלפיד ויצא חרישית מתוך המעגל.
 
תושבי הכפר הריעו כולם, ואמי נפלה על צוואר אחי בבכי של שמחה. בקרב הקהל נשמעו אנחות רווחה וקריאות שמחה, ובמיוחד בקבוצת הגברים האחראים להכשרתו של יואב ולחניכתו, ניכר ששמחתם מהולה בתחושת רווחה על שהטקס הסתיים בשלום.
 
לאחר שהחיבוקים הסתיימו וגילויי השמחה שככו, נקרא הקהל לסעוד את לבו בארוחה חגיגית ומיוחדת, שכללה כדים רבים של יין תירוש שהוכן בגת הקהילה. בסיום הארוחה כמו ניתן האות וכל הקהל יצא בריקודים, ומשעייפו התיישבו לצפות במופע משעשע שהכינו מראש חבריו של יואב אחי, שעיקרו היה הומור על חשבונו שגרם לקהל לצחוק עד דמעות. לזכותו של אחי אציין כי הוא לקח את העניין בקלילות ואף צחק גם הוא עם הקהל.
 
רק לאחר שנים הבנתי את כובד המשמעות של המאורע שחזיתי בו. במהלך הטקס זומנו אל תוך המעגל כוחות עוצמתיים, שהיו אמורים להעניק לגורלו של יואב עוצמות של צמיחה ושגשוג. אך באותה המידה, אם הטקס לא היה מתנהל כשורה, יכלו כוחות אלה להפוך לקטלניים, כפי שקרה באירוע טרגי כשני עשורים קודם לכן, כאשר הטקס הסתיים במות הנער. מחריד לדעת כי נער סיים את חייו בחגיגת בר־המצווה שלו. בכל אופן, אני הייתי רגועה ושמחה במהלך כל הטקס, מכיוון שתחושות הבטן שלי לא חזו שמשהו חריג עומד לקרות, אלא הראו לי את יואב יוצא בריא ושלם מתוך המעגל.
 
מחשבותי נדדו לטקס החניכה שלי. נזכרתי כיצד מגיל אחת־עשרה החלו אמי, סבתי ונשים נוספות מהכפר להיפגש עמי בקביעות בכל יום לצורך הדרכתי.
 
לכל אחת מהנשים היו מיומנות ותפקיד מוגדרים בהכנתי לבגרות.
 
חיוך רחב עלה על פני כשנזכרתי במוריה, אחותה הבוגרת של אימא, שעליה הוטל ללמד אותי את אומנות הבישול. במשך שנה שלמה, בימי שני בוקר, הגעתי אל ביתה של מוריה כדי לעזור לה במלאכה. מוריה היתה אמונה על הכנת ארוחת הצהריים לילדים ולנערים שלמדו מבוקר עד ערב בחדר המדרש.
 
המורים שהגיעו בכל יום בצהריים אל ביתה של מוריה, כדי לקבל את סירי התבשילים מידיה, היללו את תבשיליה הטעימים, דבר שהסב לה קורת רוח רבה. מסירות ואהבה היו סודות הטעמים הנשגבים שנטמנו בתבשיליה של מוריה, ובצירוף הנתינה האין־סופית שלה הפך אצלה כל תבשיל פשוט למעדן מלכים.
 
מוריה שקעה בתפקידה כמבשלת לאחר שאיבדה את דוד, בעלה אהובה, בעת ששימש רועה עדר העזים של הכפר. המקרה אירע בעת שדוד ונער הרועים צעדו בשעת בין־הערביים עם העדר חזרה משטחי המרעה בדרך המובילה לכפר. בעת שצעדו יחד, שמעו קול פעיית מצוקה של גדי מכיוון הצוק שלמרגלותיו צעדו. דוד ביקש מהנער המלווה להישאר להשגיח על העדר והחל לטפס על הצוק. הנער המתין לדוד זמן רב, ודאגה החלה לאחוז בו. הוא קרא בצעקות רמות את שמו של דוד, אך לא נענה.
 
הערב ירד, קולו של הגדי כבר מזמן לא נשמע, וחשש כבד הציף את לבו של הנער. דאגתו לדוד התחלפה בפחד מסמר שיער מפני חיות הטרף ששוטטו בשעות הלילה במדבר.
 
בזיכרונו של הנער היו טמונים מקרים שבהם באישון לילה תקפו אריות רעבים את העדרים בתוך המכלאות שבשטח הכפר. שאגותיהם של האריות, פעיות הכבשים הפצועים וקול שאגותיהם של הגברים שלחמו באריות היו הקולות המחרידים ביותר ששמע מימיו.
 
הנער נתקף תחושה עזה שאסון כבד אירע לדוד, לכן החליט להמשיך עם העדר לכפר ולהזעיק עזרה. הוא התקרב לכפר, ועוד מרחוק ראה דמויות אנשים שאחזו לפידים בוערים בידיהם, עשרה גברים חמושים שעסקו בהכנות אחרונות ליציאה למדבר כדי לבדוק מה עלה בגורל דוד, הנער והעדר שבוששו לחזור. הוא מיהר לספר להם את שאירע, והם יצאו למשימתם.
 
לפנות בוקר חזרה קבוצת הגברים אל הכפר כשהם נושאים את גופתו של דוד עטופה בשמיכה. הם מצאו את דוד בנקיק אחורי למרגלות הצוק, הגדי הקטן היה חבוק בזרועותיו החסונות, ושניהם היו ללא רוח חיים.
 
כמה סמלי, חשבה דבורה, אהבתו של דוד לכל יצורי הבריאה, ובמיוחד לעדר שטיפח במסירות אין קץ, גבתה את חייו.
 
הגברים צעדו חרישית לביתה של מוריה, שכבר ציפתה להם מחוץ לדלת ביתה. עוד ממרחק ראתה מוריה את הלפידים הבוערים שהאירו את דרכם של הגברים, והיה ברור לה שהם נושאים את אהובה אליה.
 
דומייה כבדה שררה בכפר, דומה היה כי העולם עצר מלכת, אפילו העדר בתוך המכלאה לא השמיע קול. באיפוק ובאצילות ביקשה מוריה מהגברים להניח את גופת בעלה על מיטתם. הגברים עשו זאת ויצאו ללא הגה, המעמד היה קשה לכל אחד מהם, הרי דוד היה חברם הטוב ואהוב היה על כולם.
 
מוריה דודתי נותרה לבדה להתייחד עם דוד, אפילו אמי, אחותה הצעירה, נותרה עם נשות הכפר הדואבות שהחזיקו כל אחת מהן במנורת שמן בוערת מחוץ לביתה של מוריה. זה היה הנוהג בקהילה, לאפשר לרעיה להיפרד מיקירהּ בפרטיות מוחלטת.
 
במשך שעה ארוכה עלו מהבית יבבותיה של מוריה. אלו לא היו זעקות שבר אלא יבבות קינה, חרישיות ואציליות שכמו קרעו את דומיית האשמורת הראשונה ואת לבן של הנשים הבוכיות.
 
משעלתה השמש, נפתחה דלת הבקתה ומוריה עמדה בפתח. בעיניים אדומות ונפוחות, שהיו כעת יבשות מדמעות, הביטה בחברי הקהילה ובאחותה האהובה, אמי, במבט שהודה לכולם על שהתייצבו לצדה. האנשים ניגבו את דמעותיהם, הרימו את מבטם שהיה נעוץ עד כה באדמה אל מוריה כאומרים, יודעים אנו את כאבך ואנו איתך לתמיד.
 
מוריה היתה עקרה, לדוד ולה לא נולדו ילדים, דוד היה כל עולמה והיא כל עולמו, ובשל אהבתו הגדולה אליה מעולם לא שקל לשאת אישה נוספת. לאחר לכתו עוררה בה הריקנות שנותרה בלבה צורך לקשר עם ילדים. אומנות הבישול, שהיתה כישרונה הטבעי, הפכה עבורה לשפה חדשה שהיוותה גשר מקשר בינה לאנשי הקהילה.
 
ביני למוריה היה קשר עמוק, ואני הייתי לה כבת.
 
ברגישותה הרבה הבינה דודתי שמלאכת הבישול קשה עבורי. אך באצילותה מעולם לא העירה לי על כך. היא לימדה אותי את מלאכת הבישול בסבלנות, כשהיא עוטפת את התבשילים בשירתה המלאכית, שנספגה בקסם בלתי נשכח, ובריחותיהם המשכרים של תבליני המדבר.
 
לי היה אופי חסר מנוח, והעדפתי מלאכות מעשיות יותר מהבישול. רק בזכות מסירותה של דודתי צלחתי את שנת ההכשרה בין הסירים, ועל כך הייתי אסירת תודה לה. הצלחה רבה יותר נחלתי בהכשרתי בנול האריגה, במלאכה זו הצטיינתי מתחילת לימודי, אולי משום שנמשכתי יותר אל הצבעים הססגוניים מאשר אל ניחוחות התבלינים, והמרבדים אשר הוצאתי מתחת לידי זכו למחמאות מנשות הקהילה.
 
גם בהכשרתי באומנות יצירת כלי החרס גיליתי כישרון. שליטתי באובניים היתה מוחלטת. סובבתי את גלגל האובניים ברגלי במיומנות ונהניתי לראות כיצד ידי יוצרות מגוש חומר עולם ומלואו של כלי חרס וכדים יפים ומועילים.
 
שמחתי מאוד על שרכשתי את מיומנות הבישול, הטווייה וייצור כלי החרס. חשתי שתקופת ההכשרה היתה השלב החשוב בחיי. בשלוש המיומנויות שרכשתי ראינו בקהילה עדות להרמוניה הנשית שהיוותה כלי לביטוי הפן האלוהי שבתוכנו, כוח של מיזוג מושלם עם הטבע, עוצמה שליוותה את נשות הקהילה מיום הפיכתן לנערות ועד ליומן האחרון. משסיימתי את הכשרתי, ידעתי שאני בשלה לחיי משפחה משל עצמי.
 
הרעיון על משפחה משלי גרם לי לפלוט אנחה כבדה. זה בהחלט התאים לחברותי בנות העדה, אך לא לי. לי היו עוד הרבה תוכניות לפני חתונה והקמת משפחה משלי. בתוכי ידעתי שעלי לשלב את החוכמה המרפאת שספגתי מאמי עם אהבתה של מוריה לילדים, ושעלי להיות נר לרגליהם של בנות ובנים ולהדריכם בדרכי הטבע ובחוקיו.
 
מחשבותי שטו ליום שבו נערך טקס החניכה שלי, שהיה שונה לחלוטין מהטקס של יואב אחי. נשים הן ביטוי של חיבור אל הטבע, אל הרמוניה ועוצמה רכה שמאזנות את העוצמות הפעלתניות הקשוחות של הגברים, ומבטאות יופי, איזון וזרימה. הטקס שלי התבסס על המים שהם ביטוי לכל אלה, ונערך לעת ערב בחוף ים הרפואה מרהיב העין.
 
נשות הכפר ליוו אותי אל מקום הטקס בתהלוכה שלוּותה בשירתן ובריקודיהן. היה עלי לטבול עד מעל ראשי שבע טבילות במי ים הרפואה. לכל טבילה היתה ברכה שהיה עלי לשאתה. השתדלתי לשאת אותן באומץ בזו אחר זו בקול רם, צלול וברור.
 
גם כשמימי ים הרפואה המלוחים חדרו אל תוך עיני העצומות, לא פציתי פה ולא התלוננתי, דמעות בלתי נשלטות הציפו את עיני, המים לא פסחו גם על אפי ופי וצרבו בהם צריבה יוקדת, ואני חשתי צורך עז להשתעל שיעול מטהר, אך שלטתי בדחף מתוך רצון להראות חוסן, וחלילה לא להיראות חלשה בעיני חברותי שהעריצו אותי ואת יכולותי.
 
בסיום הטקס יצאתי מהמים ועיני עדיין עצומות. כמה נשים אחזו בי ושטפו את פני, עיני וגופי במי שתייה מתוקים שהביאו עמן בכדים. לאחר מכן ייבשו והלבישו אותי בגלימה לבנה, שסימלה את היטהרותי משנות ילדותי הקלילות ואת המעבר שעשיתי לשלב הבגרות.
 
שבנו אל הכפר בתהלוכה שלוותה בשירה רמה ובריקודים.
 
נכנסנו אל הכפר שבו המתינו לנו הילדים, הנערים והגברים. על אף הסבל שחוויתי בטבילה צעדתי ברגל יציבה ובוטחת. לאחר מכן סיפרה לי אמי שקומתי הגבוהה נשארה זקופה, ויופיי הקורן העביר רחש בין נערי הכפר, שכל אחד מהם קיווה בבוא היום לזיווג עמי.
 
עם הגעתנו ניגשו אלי אבי ויואב אחי ובירכו אותי על הצלחתי בטקס. אחריהם באו עוד אנשים לברך, ובעודי שוכבת צפו אל מול עיני פניהם של בני הקהילה, קרובים, חברים ושכנים טובים, שעמם חיינו יחד כמשפחה אחת.
 
משכתי את השמיכה מעל ראשי בתקווה שהמחשבות המתרוצצות בו ללא הפסק ישככו, ואוכל לזכות במעט שינה לפני שאיאלץ לקום ולהתחיל את יום עבודתי. לבסוף נרגעתי. מקץ שניות התחלתי לרחף אל תוך נמנום נעים בדרך לשינה המתוקה שלפני אשמורת ראשונה. לפתע החרידו את שלוות הלילה נביחותיו של כלב השכנים, מלֻוות בקול גרגור מאיים, וקטעו את הנמנום שלי. קול גברי ניסה להרגיע את החיה התוקפנית. אולי מישהו זקוק לעזרה? התרוממתי ממקום משכבי, ניתרתי לכיוון הכניסה לבית והסטתי את המחצלת שהיתה תלויה בפתח ושימשה דלת. פסעתי החוצה יחפה אל הרחוב הצר, כשאני מנסה לזהות מהיכן מגיעים הקולות. במרכז הרחוב ניצבה דמות גבוהה לבושה בכותונת לבנה. כלב השכנים תקף את הגבר ואחז בכותונתו בשיניו המפחידות. מבלי להסס זינקתי אל הכלב המוכר לי וציוויתי עליו להרפות מהאיש. הכלב עזב את האיש, נשכב על הארץ והצמיד את ראשו לאדמה כמבויש.
 
עכשיו התפניתי להביט בזר, ולמראהו החל לבי להלום בפראות. היה זה גבר צעיר וגבוה בשנות העשרים לחייו, שערו הבהיר היה ארוך והגיע עד כתפיו, באורו של הירח האירו שתי עיניים בהירות ויוקדות מתוך פניו, על לחייו צמחו בדלילות זיפי זקן בן כמה ימים, והמבט שניבט מעיניו נראה משועשע אך מלא בהערכה למאמצי. בהבזק אחד ידעתי שהוא לא התרגש במיוחד מהכלב המאיים שאחז קודם בכותונתו, וכנראה היה יכול להסתדר בעצמו, גם ללא עזרתי.
 
מבוכה אחזה בי, לפתע חשתי מטופשת על שרצתי החוצה בכתונת השינה שלי, ומצאתי את עצמי בשיער פזור באמצע הרחוב, בשעת לילה ועוד בפני גבר זר, אמנם גבר מרשים מאוד, אבל בכל זאת גבר זר.
 
"תודה לך, עלמתי," אמר הגבר בקול עמוק ובמבטא שמיד הבנתי שלא הגיע מאזור ירושלים. האם הוא מהגליל? כן, אין ספק שזהו מבטאם של בני הגליל.
 
"אינך צריך להודות לי, אדוני," עניתי כשאני משפילה את מבטי לאדמה, "כל אחד היה נוהג כמוני." הגבר בחן אותי במבטו. "בכך יש לי ספק גדול," השיב, "עובדה שרק את נמצאת פה ואף אחד אחר לא יצא מפתח ביתו."
 
"בשעת לילה זו כולם שקועים בשינה עמוקה," יצאתי להגנת שכנינו, אם כי בעצמי לא ידעתי אם להאמין לדברי.
 
"נראה שאת צודקת," אמר הגבר הגבוה בקולו העמוק, "ואם ייסלח לי על שאלתי, מה גרם לך להיות ערה בשעת לילה זו?" ניכר בו שהוא נבוך משאלתו ושאלהּ רק מטעמי נימוס.
 
"חום הלילה העיר אותי משנתי," השבתי. "מאז ומעולם שנתי קלה בעונה זו, כך שבלי קשר אליך הייתי מתעוררת לקול הנביחות. הדבר שגרם לי לא להשאירך לחסדיו, היה קולך המנסה להרגיעו," חייכתי בהומור שקיוויתי שמחפה על המבוכה שלי.
 
הגבר הבין מיד את הבדיחה וחייך כשהוא ממקד בי את מבטו שהאיר את עיניו הבהירות והחודרות. "אמשיך כעת בדרכי," אמר, "אני מודה לך על עזרתך, מי ייתן ושכרך ישולם ממעל."
 
"תודה רבה, אדוני," עניתי בקידה קלה. "ולאן פניך מועדות?" הוספתי במבוכה. "אני צועד לגליל," השיב הגבר. "בדרך אעצור בירושלים לכמה ימים."
 
אור נדלק בחלון ביתנו, בוודאי אימא שהתעוררה, קמה כדי להכין את האוכל שאקח לאבא שישן בשדה בעונת הקציר.
 
"אינני ממליצה לך להמשיך במסע בטרם עלה הבוקר," אמרתי. "אני רואה שאמי כבר התעוררה. אנא, בוא אל ביתנו, תנוח, תשתה ותאכל, ואז תמשיך בדרכך. אמי תמיד שמחה להכניס אורחים."
 
"אינני רוצה להכביד עליכן, אורח לא קרוא ועוד בשעת טרם בוקר זו," אמר הגבר בהיסוס, שנראה יותר כניסיון להבין את רצינות כוונותי ולא כסירוב. "זו לא טרחה עבורנו," אמרתי. "אני מבטיחה לך שאמי ואני נשמח עד מאוד לארח אותך בביתנו הצנוע." התחלתי לצעוד לכיוון ביתנו, כשאני מביטה לאחור כדי לוודא שהוא הולך בעקבותי. משראיתי שהוא עושה זאת, הגברתי את קצב צעדי.
 
משהגענו אל הבית, קראתי לאמי. ללא היסוס נעמדה היא בפתח הדלת, בירכה לשלום את הזר והזמינה אותו בנימוס להיכנס אל הבית.
 
הזר הודה לאמי במבוכה, חלץ את סנדליו מחוץ לפתח הבית ונכנס כשהוא מרכין את ראשו שהיה גבוה ממשקוף הדלת, כאילו כדי לא להפריע. הוא עמד בפינת החדר הגדול, עד שלבקשת אמי התיישב על המחצלת בתנועה קלילה.
 
פניתי לעזור לאמי בהכנת סל האוכל לאבי, ובתוך כך הגנבתי מבטים לעברו של הגבר המרשים. מיד ראיתי, היתה בו שלווה, הוא ישב בישיבה זקופה כשרגליו משוכלות, עיניו מביטות מטה, ופניו רגועות מעל המצופה ביחס לָאי־נוחות שהיה אמור לחוש בבית זר לו.
 
משהסתיימה הכנת סל האוכל של אבי, הגשנו אמי ואני ארוחת בוקר אל הדרגש הנמוך, בסמוך למקום יושבו של האורח, ששימש גם שולחן אוכל, והתיישבנו לאכול יחד את ארוחתנו הצנועה. מתוך כבוד למזוננו אכלנו בשתיקה. "מי אתה ולאן פניך מועדות?" שאלה אמי את האורח לאחר שהסתיימה הארוחה. "שמי יהושוע," ענה האורח בנימוס ובקול עמוק ונעים, "פני אל בית המקדש שבירושלים, אשהה בירושלים כמה ימים, ולאחר מכן אמשיך לבית הורי שבגליל." אמי רק הקשיבה והינהנה.
 
כשסיימנו לאכול, לבקשת אמי הלכתי לחדר האחר כדי ללבוש את בגדי ולהכין את עצמי ליציאה לשדה. בשובי לחדר, יהושוע עדיין ישב במקומו. משראה אותי, התרומם על רגליו ובאצילות רבה שאל אותי אם יוכל ללוות אותי אל שדה אבי ובדרך לשאת את סלסילת האוכל הכבדה, שאותה נשאתי בכל בוקר בדרך הארוכה. "אם תסכימי לבקשתי, זו תהיה עבורי דרך לגמול לכן על הכנסת האורחים שבה כיבדתן אותי," אמר. הבטתי באמי שאישרה זאת במנוד ראש.
 
יהושוע הודה לאמי בקידה עמוקה, אחז בידית הסל הכבד והרים אותו בקלילות, ניכר בו שהיה גבר חזק ומלא עוצמה. הוא יצא מהבית, נעל את סנדליו והמתין. בחיבוק נפרדתי לשלום מאמי, יצאתי את פתח הבית והחלתי לצעוד במורד השביל אל השדות. יהושוע ואני צעדנו בשתיקה, השמש עמדה לזרוח. זו השעה היפה ביותר ביום, הירהרתי. מה השמש תביא עמה היום? שאלה זו שאלתי את עצמי בכל בוקר טרם הזריחה, אבל היום, בשונה מבכל שאר הימים, התרגשות מילאה את לבי, ריגוש מלא ושקט שכמו נצר בתוכו את רגעי הצעידה במחיצתו של הגבר הלא מוכר ועם זאת מוכר, גבר שהיום פגשתי לראשונה, אך משום־מה חשתי שהכרתי כל חיי. קול פנימי כמו אמר לי, שיש כאן דבר־מה שונה ומשמעותי, עלי לנצור את הרגעים הללו בלבי, ולא לאפשר להם לחלוף סתם כך.
 
בקרוב נגיע אל השדה וכל אחד מאיתנו יפנה לדרכו, הירהרתי. אבל בינתיים כאילו צפתי בתוך בועה, הריגוש גבר בי וחשתי כאילו משהו עומד להתרחש. ואז נזכרתי בדבריה של סבתי, "בתי, כשאת רוצה דבר־מה, עצמי את עינייך ובקשי מכל הלב, אם הדבר טהור הדבר יתגשם." עצמתי את עיני וחשבתי לעצמי, מה עלי לבקש? ואז עלתה בי התשובה: רק לצעוד ולחוות את הרגע. וכמו במטה קסמים כל צעד לצדו של יהושוע הפך לריחוף קליל ומתוק, כאילו הייתי דבורת דבש המרחפת בקלילות מפרח לפרח.
 
השמש הציצה סוף־סוף מעל הרי ירושלים, והיה זה המראה המרהיב ביותר שיכלו עיני לראות. בכל יום עולה אותה הזריחה, חשבתי, אבל היום זו זריחה אלוהית. הבטתי ביהושוע שצפה בזריחה הפלאית, שריחפה על פניו באור מלא פז וצבעה את שערו הארוך בזהב ואת עיניו החודרות בכחול בהיר שהרטיט את לבי. כשהחזיר לי מבט חטוף, היה מראהו כשל מלך. מי הוא? שאלתי את עצמי. צעדנו בשתיקה, מוקסמים מכדור האש האדום שצף בשלמותו מעל הרי ירושלים, נוגע לא נוגע בראש ההר.
 
כה ממוקדת הייתי, שלא חשתי בידו של יהושוע האוחזת בזרועי כבולמת אותי, ובאחת קלטתי שעברנו את פרשת הדרכים שבה הייתי אמורה לפנות לעבר השדות. נבוכותי והתנצלתי בפני יהושוע. "הזריחה כאילו ניתקה אותי מהדרך, אכן היה עלינו לפנות ימינה בפרשת הדרכים," אמרתי. "דבר לא קרה," ענה, "בואי נשוב, לא התרחקנו הרבה." הבטתי בו במבוכה. "מכאן אמשיך לבד ואתה תלך לעבר ירושלים, זו הדרך. אין טעם שאעכב אותך בדרכך, אנא העבר לידי את סל האוכל," המשכתי וחשתי צער גדול על שעלי להיפרד מיהושוע, תחושה של אובדן אפפה אותי, אך ידעתי שעלי לנהוג באומץ ולומר את הדברים.
 
"למען האמת," אמר, "אף אחד לא מחכה לי בירושלים, אשמח אם תאפשרי לי להמשיך איתך לשדה אביך." הבטתי בו בתחושת רווחה. "באמת?" הוא הינהן וחייך, קיוויתי שהרגשות שחשתי לא ניכרו בפני.
 
המשכנו ביחד בדרך אל שדהו של אבי וחלפנו על פני שדות של עובדי אדמה אחרים, קצתם הכירו אותי ובירכו אותנו לשלום, השבנו בברכות והמשכנו. מחשבה חלפה בי, יהושוע לא ציין מאין בא. לאחר צעדים מספר אזרתי אומץ ושאלתי, "אדוני, האם תוכל לומר מאין הגעת?" מבטו של יהושוע הפך רציני, והרגשתי שהוא חוכך בדעתו. "אנא קראי לי יהושוע," אמר לבסוף. "זה סיפור ארוך, אני לא מגיע ממקום אחד, אם יזדמן לנו אוכל בעתיד לענות על שאלתך." תשובתו רק סיקרנה אותי יותר, אבל החלטתי להשאיר את הדברים כפי שביקש.
 
מרחוק כבר ראיתי את שדהו של אבי ואת דמותו העמלה בשדה. בראשי עברה מחשבה שלא אכל דבר מאתמול בשעת שקיעת החמה, וצעדי הואצו, לבי נחמץ, אבי הולך ומזדקן וחייו נעשים קשים יותר, הוא עובד קשה בשדה בכל יום מאור ראשון עד לשקיעה, וזאת רק כדי לפרנס את משפחתנו ולהביא פת לחם אל שולחננו. לא יכולתי שלא להיזכר כמה חסון היה בצעירותו, ואיך בילדותי היה מניף אותי מעלה כאילו הייתי שק תבואה.
 
מה יאמר אבי כשיראה שהגעתי אליו עם גבר זר? הירהרתי, אך בתוכי ידעתי שאבי כבר אינו אותו אדם שהיה, החיים הלמו בו פעמים כה רבות, עד שצערו הגדול הפך אותו לאדם פחות קשוח ויותר רגיש.
 
אבי עבד בגבו אלינו, ולא הבחין בנו כשנכנסנו לשדה. כשהגעתי לטווח שמיעתו, קראתי לו ונופפתי בידי, הוא הסתובב ונופף חזרה ומשהבחין ביהושוע ידו כמו קפאה בשאלה. הקדמתי את יהושוע שהשתרך מאחורי כמו בכוונה, ובצעדים מהירים הגעתי אל אבי וסיפרתי לו שהזר מתלווה אלי בהסכמת אמי.
 
יהושוע קד בפני אבי קידה עמוקה תוך כדי אמירת שלום כמקובל, ואבי השיב ליהושוע באמירת שלום ובקידה קצרה, ובתוך כך ביקש מיהושוע להניח את סל האוכל על ערמת שיבולים.
 
ביקשתי מאבי לעצור את עבודתו ולאכול את ארוחת הבוקר וציינתי שאני כבר סעדתי עם אמי והאורח. אבי הוציא מהסל את כד המים וביקש ממני לצקת מהם על ידיו, ומשסיים התיישב על ערמת השיבולים כשהוא מסמן ליהושוע להתיישב גם הוא. הוא בירך על המזון והחל לאכול בשקט מבלי להישיר מבט אל איש מאיתנו או לבוא עמנו בדברים.
 
יהושוע התיישב על הארץ בתנוחה שבה ראיתיו הבוקר בביתנו, ואני פניתי לעבר ערמת השיבולים החדשה שאבי קצר. בתנועות מיומנות התחלתי לאגד את השיבולים, קשרתי אותן בשיבולים הארוכות והחזקות ביותר, ומדי פעם הרמתי את מבטי לעברם של אבי ויהושוע שנותרו במקומם. בקרוב יקום יהושוע, ייפרד משנינו וימשיך בדרכו, חשבתי. להפתעתי, הוא אכן קם בביטחון מלא, אך במקום להסתלק ניגש אל המגל שנח לצד אבי, בחן בקפידה את להבו, לאחר מכן התכופף, נטל אבן והחל להשחיז את להב המגל בתנועות מיומנות, שגרמו לאבי להאט את אכילתו ולהביט בתשומת לב מלאה במעשיו של הזר.
 
לאחר שסיים להשחיז את המגל, הזדקף יהושוע ובדק את חוד הלהב על אגודל ידו. הוא ניגש לעבר המקום שבו עמד אבי קודם לכן, והחל לקצור את השיבולים כאילו עסק במלאכה זו מאז ומעולם. תנועותיו היו חינניות ומיומנות, והקציר נעשה ללא כל מאמץ. ניכר בו שלא התעייף, הוא הביט בי ועיניו ברקו בהנאה כאילו התענג על זיכרון ישן.
 
אבי ליווה את הקוצר במבטו, ומשסיים לאכול מזג לעצמו מים מהכד, התרומם, הודה ליהושוע וביקש ממנו בסבר פנים חמור להשיב לו את המגל. יהושוע לא התרגש, הוא הביט באבי ואמר, "אדוני, אינני ממהר לדרכי, אם רק תסכים, אשמח לעזור לכם מעט בעבודת השדה." אבי הביט ביהושוע כאילו שואל את עצמו, מה הסיבה שהזר הזה עוזר לנו? אך מכיוון שהיה מותש מעבודת השדה הקשה שנמשכה כבר שבועיים, ובוודאי תימשך עוד שבועות נוספים, לא התווכח עם יהושוע ובמבט חמור סבר הינהן בהסכמה ופנה לעזור לי לאגד את אלומות השיבולים.
 
כך המשכנו כולנו ועבדנו בשתיקה, כשאבי ואני מגניבים מדי פעם מבטים בוחנים לעברו של יהושוע שהמשיך לקצור באותו הקצב וללא כל הפסקה. אט עלה על פני אבי מבט מסוקרן ורווי בהערכה הולכת וגוברת כלפי הגבר הצעיר. "מי הוא?" פתח אבי ושאל סוף־סוף. "אינני יודעת עליו הרבה," עניתי ומסרתי את מעט הפרטים שידעתי.
 
אבי החריש. הוא כבר איננו אותו אדם, הירהרתי, הוא מחריש כמעט תמיד, פעם היה שונה, דומה היה שהוא נחלש ושהזקנה קפצה עליו בטרם עת. לבי נחמץ מכאב. כולם בכפרנו ידעו שאבי לא התאושש מהאסון הגדול שפקד את משפחתנו, מותו של אחי יואב. המכה הקשה החריבה את עולמו, והוא מעולם לא התאושש ממנה, וזאת בניגוד לאמי שידעה בחושיה הפנימיים שעליה להיות חזקה ולתמוך בו ובשאר בני המשפחה.
 
מבטי שוב הופנה לעברו של יהושוע, ערמות שיבולי החיטה שקצר נערמו אחריו במהירות, בעודו מתרחק אל קצה התלם שבו עבד. דמותו הזכירה לי את יואב, אחי הבכור, האהוב. עצמתי את עיני לרגע, ובדמיוני ראיתיו שוב, יפה וחסון בחיוכו הבוטח. ידי הוסיפו לעבוד כאילו מעצמן והמשיכו לאגד את האלומות, בעוד מחשבותי נסחפות.
 
מחשבותי נדדו אל אחי. בהיותו בעל אופי של מנהיג מלידה, טבעי היה שלא יסתפק בלימודי התורה ובעבודות השדה, וכבר לאחר טקס בר־המצווה הצטרף לגרעין המגינים של הכפר, ואף יצא עמם לא פעם למשימות מסוכנות. רק כשהתבגרתי, הבנתי שבין משימות הגנת הכפר ושמירה על ביטחונו, היו גם משימות של תצפיות על תנועותיהם של הכובשים הרומאים שנעו באזור ים הרפואה. לעתים נערכו גם קרבות גרילה באישון לילה, שהסתיימו לא אחת בפציעות קשות. בעקבות ההתקפות הגיעו לכפרנו לא פעם גדודי חיילים שחיפשו אחר לוחמים ונשק, שאותם לא מצאו מעולם מכיוון שגם הלוחמים וגם הנשק הוסתרו במערות נחבאות במרומי הצוקים שהקיפו את קומראן.
 
מחשבותי נדדו אל אותו יום נורא. בשעת בוקר מאוחרת הגיע אל הכפר גדוד חיילים כובשים שנכנסו לכפר, צועדים בשורות מסודרות כשבראשם שלושה פרשים שנראו כמפקדיהם. הפרש הימני אחז בדגל שהתנופף בעליזות ברוח הבוקר, הפרש השמאלי אחז במוט שבראשו סמל הנשר של הלגיון הרומי, והרוכב האמצעי, שכנראה היה המפקד, אחז בידיו מגן צבעוני ובוהק, וחרב ישרה השתלשלה ממותניו.
 
המפקד פנה אל הקהל ברומית, ומשלא הובן תיקן את עצמו ועבר ליוונית, שפה שכמה מזקני העדה ידעו עוד מתקופת שלטון היוונים. הוא ציווה לאסוף בכיכר המרכזית את כל תושבי הכפר, ולאחר שנאספו כולם, ילדים, זקנים וצעירים, עברו החיילים מבית לבית כדי לוודא שלא מסתתר בהם מישהו. משסיימו, חזרו החיילים לשורותיהם וניצבו מולנו. קסדותיהם ומגיניהם ברקו באור הבוקר, גלימותיהם התנופפו ברוח החרישית, וכולנו כבר הבנו שהפעם לא מדובר בחיפוש שגרתי.
 
על פי פקודה, ניגש אחד החיילים אל אחורי סוסו של הפרש שהחזיק בסמל, משך את השמיכה המונחת על חלקו האחורי של הסוס, ולפתע התגלתה גופת גבר צעיר קשורה אל אוכף הסוס. זו היתה גופתו של אחי האהוב יואב.
 
שום רחש לא נשמע, והדממה נשמרה במלואה. דומה היה שאף הרוח עצמה החרישה. הצצתי באמי ובאבי שעמדו בסמוך אלי, וראיתי בעיניהם את הסבל הרב ביותר שיכול לחוות בן אנוש, אך ככל האחרים פניהם וגופם לא הפגינו מאומה מסבל זה. "האם אדם זה הוא בן כפרכם?" שאג קולו של המפקד שרכב על הסוס שעליו הונחה הגופה, בעודו עובר קרוב לבני הכפר כדי שיביטו במת היטב. כולם זיהו את יואב בוודאות, אך איש מהעומדים לא הניד עפעף, וכולם הפגינו אדישות מעושה כלפי המראה המחריד. לכולנו היה ברור שאם החיילים יחשדו שהמת הוא בן כפרנו, יהרגו את כולנו.
 
משהבינו החיילים שההרוג אינו מבני הכפר, נתן המפקד הוראה והחייל שהסיר את השמיכה מגופתו של יואב חזר וכיסה אותה, וכולם עזבו את שטח הכפר עם הגופה, רוכבים באותן שורות מסודרות כפי שנכנסו אליו, ודגלם מתנופף בעליזות בראש השיירה. היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את אחי האהוב.