פרק 1
"מה זה צריך להיות?!" הדהדה צרחתו של אבא ברחבי הבית.
זינקתי ממקומי שליד המחשב ואחזתי בכתפיה של צוּפית אחותי.
"בואי הנה, נו," מלמלתי. "אל תזוזי!"
היא לא הבינה מה אני רוצֶה מחייה, אבל צייתה.
אבא הספיק בינתיים להגיח מחדר השינה שלו, אדום לגמרי.
"מי תקע את הגרביים שלי בצינור של המזגן?" זעק ונופף בידו בסמרטוט אפור ונוטף, שהיה פעם גרב.
הצבעתי מיד על צוּפית. "צוּפי," השבתי.
היא ירתה בי מבט המום. אך למזלה, אבא כרגיל לא קנה את השטויות שלי.
"עמרי," הרעים קולו.
"הטפטופים של מֵי המזגן הפריעו לי להתרכז," התגוננתי. "הייתי צריך לדחוף לשם איזה משהו שיסתום אותם. נייר טואלט מתפורר מיד, אבל הגרב שלך, עלי לציין, פשוט מצוין! כזה עבה וסופג..."
"לפחות היה פעם," גנח אבא, ובחן שוב את הסמרטוט המדובלל. "בפעם הבאה שיש לך בעיות עם המזגן, תגיד לי. אני אורז עכשיו בגדים לנסיעה לאמריקה, ואני לא יכול להפסיק כל שנייה כדי לנזוף בך!"
"אתה צודק. גם אני חושב שלא כדאי שתנזוף בי," לא התאפקתי.
"עמרי!"
לא המשכתי להתווכח. יש לי קטע כזה שכשאבא מתעצבן, במקום לשתוק אני ממשיך להגיד דברים שגורמים לו להתלהט עוד יותר. אני חושב שזה מפני שהוא בקושי נמצא בבית. אז פשוט, כשהוא כבר נמצא, אני נסחף להתנהגות שתגרום לו להתייחס אלי. זה לא שכל כך חשוב לי שהוא יתייחס, אני הרי לא תינוק שזקוק לתשומת הלב של ההורים שלו כל הזמן, אבל נחמד שהוא נזכר לפעמים שיש לו בן — במיוחד כשיש לו עוד שתי בנות, אחת גדולה ממני ואחת קטנה ממני, והוא תמיד מפלה אותי לרעה.
ומילא צוּפית (שאנחנו קוראים לה בקיצור צוּפי, לדברי אבא, כי היא מתוקה כמו צוף — אף על פי שאני קורא לה כך כי היא מעצבנת כמו "ציפציף" של ציפור), אפשר להבין למה אבא תמיד מגן עליה. הרי היא הקטנה. אבל אורה, אחותי הגדולה, ממש לא ראויה ליחס הזה. ותכף גם תבינו למה.
"מצטער שהרסתי לך את הגרביים, אבא." הלכתי אחריו אל חדר השינה. בעיקר כי הייתי סקרן לראות את הר הבגדים שנערם ליד מזוודתו. יש לאבא מזוודה אחת שחורה, שבאורח פלא הוא מצליח לדחוס לתוכה ארון שלם. לא יודע איך הוא עושה את זה. "אתה רוצה שאעזור לך לארוז?"
הוא העיף בי מבט קצר.
"אני לא קונה לך יותר ממתנה אחת," הזכיר.
"לא ניסיתי לשחד אותך!" מחיתי. אבל בלב רטנתי על כך שהוא מכיר אותי כל כך טוב.
חודש שלם בלי אבא — כלומר, בלי אף הורה בבית. איזה דבר אדיר! אנחנו כבר רגילים להישאר לבד, אבל אף פעם לא לכל כך הרבה זמן. ועוד בחופש הגדול, כשאין בית ספר.
התחלתי כבר לדמיין איך נישאר כל יום לישון עד מאוחר, בלי שאף מבוגר ידפוק בדלת ויצעק: "אתם אמנם בחופש, אבל זו לא סיבה לישון באמצע היום!" ואיך נראה תוכניות טלוויזיה שמשודרות באמצע הלילה, ואיך אוכל להביא הביתה חברים בלי שאורה תדרוש מאבא להשקיט אותנו כי אנחנו מפריעים לה לדבר בטלפון...
ובעודי חולם בהקיץ, אורה עצמה הופיעה פתאום וקטעה לי את חוט המחשבה.
"אבא," קראה אל תוך החדר, "מתי הם נוסעים לדוד אבישי? מחר?"
אבא היה עסוק בקיפול עניבות ולקח לו כמה שניות לענות. "ביום רביעי."
"דוד אבישי? על מה אתם מדברים?" קראתי.
"תשתוק רגע," הִסתה אותי אורה. לפעמים משגע אותי איך אף על פי שהיא בסך הכול בת חמש־עשרה, כולה שנתיים מעלי, היא מתנהגת כאילו היא כבר מינימום בוגרת תיכון. "אבא, המחנה מתחיל רק שבוע לאחר מכן. זה אומר שבהתחלה גם אני אצטרך לנסוע איתם למושב?"
"הלו! שאלתי על מה אתם מדברים?!" צעקתי.
פתאום היתה לי תחושה רעה שאבא מתכנן לנו, יומיים וחצי לפני שהוא טס לאמריקה, את אחד מהביקורים ההזויים אצל דוד אבישי, האיש הכי הזוי בעולם.
"כן, אורה," אמר אבא בעייפות, "את תהיי איתם בשבוע הראשון. ועמרי, אני אדבר איתך אחר כך."
אורה חייכה לעצמה. לה אין מה לדאוג בקשר לתכנונים של אבא, היא את רוב החודש הבא תבלה במחנה קיץ.
אולי יש כאלה שנראה להם מוזר שילדה מעדיפה לישון בחוץ עם חברים, במקום לישון בבית, אבל גם בעיני זה הרבה יותר כיף. לא שלא טוב לנו בבית, אנחנו כבר רגילים להיות רוב הזמן לבד, מאז שאמא נפטרה. אבא כל היום בעבודה והבית בדרך כלל ריק; וכשצוּפי או אני מגיעים, אז או שהיא מחכה לי — אם היא באה לפני — או שאני מגיע ראשון ומתחיל כבר לחמם לנו שניצלים במיקרוגל.
בטח עכשיו אתם חושבים, איזה מסכן, כשהוא חוזר כל יום מבית הספר לא מחכה לו ארוחה חמה של אמא, והוא בטח מרגיש נורא לבד. אז תנו לי להפתיע אתכם, זה לא כזה נורא. אני וצוּפי, מה שנקרא, ילדי־מפתח, אבל לא מרגישים מסכנים. אני מודה שפעם, כשהלכתי אחרי הלימודים לבית של חבר שלי, ואמא שלו היתה שם והכינה לנו קבבים וצ'יפס, הרגשתי קצת קנאה והתמרמרתי על זה שלי אין אמא שמטגנת לי צ'יפס כשאני חוזר מהלימודים. אבל כשאחרי האוכל רצינו לראות טלוויזיה והיא צעקה על חבר שלי ש"קודם כול שיעורי בית!" וגם כשסוף־סוף התפנינו לבלות היא דרשה שנשמור על שקט כי היא נחה בצהריים, לא יכולתי שלא לשמוח קצת בחלקי. אבא אולי לא נמצא כל היום בבית כדי לטגן לי קבבים, אך מצד שני הוא גם לא מנהל לי את החיים.
אורה הלכה, ואבא המשיך לארוז. פניתי גם אני לצאת, כאילו אם אתחמק מהשיחה עם אבא, אתחמק גם מהביקור שהוא מתכנן לנו אצל אבישי. אבל אז אבא קרא אלי: "עמרי, אנחנו צריכים לדבר."
"כן, אני לא מופתע," רטנתי. "אחר כך, טוב? אני יוצא לרכוב על האופניים."
"טוב," אמר אבא. "הי, הכול בסדר עכשיו עם הצינור המטפטף של המזגן? לא דחפת לשם עוד גרב שלי במקום זה שהרסת?"
"מה פתאום גרב," עניתי בחיוך.
צעקתה של אורה נשמעה פתאום מחדרה: "מישהו ראה את הביקיני שלי???"
"אמממ... אז ביי, אבא," מיהרתי להימלט משם.
יצאתי עם האופניים אל הרחבה שמחוץ לבית. אבל לפני שהספקתי לעלות עליהם, הבחנתי בדמות חשודה מעברו השני של הכביש. עמד שם גבר, לבוש מעיל, אף על פי שזה היה אמצע הקיץ, ותקע מבטים מוזרים בבית שלנו.
לרגע עוד עמדתי ובחנתי את האיש הזה בסקרנות, בעיקר את התספורת שלו עם התלתלים, שגרמה לו להיראות כמו כבשה צמרירית, אבל מהר מאוד התחלתי להשתעמם, אז עליתי בזינוק על האופניים ודהרתי משם ברכיבה. הנחתי שהוא סתם נתקע עם המבט שלו על הבית שלנו, בלי לשים לב. קורה לפעמים שאנשים חולמים בהקיץ ובוהים סתם באיזושהי נקודה. זה יכול להיות מביך אם הנקודה הזאת היא במקרה התסרוקת של אישה זקנה בתחנת האוטובוס (לי זה קרה פעם, והצטרכתי להתנצל ולהסביר לה שאין שום דבר רע בפאה שלה ושפשוט סתם חלמתי). לכן לא המשכתי להתעסק יותר מדי במחשבות על האיש עם התלתלים והמעיל.
