געגוע

מאיה

מרפסת הפתוחה לרווחה גבלה בערוגה מפותלת שהקיפה את הבית מכל עבריו. שיחי ורדים ועצי פרי פרצו לתוך הרחבה הבוהקת בפריחה עזה, מבושמת. קבוצת אנשים צעירים התגודדה סביבה. מאיה עמדה ביניהם בחליפה לבנה, שערה האסוף גילה את פניה החיוורות, היפות. תכשיט פנינה היה תלוי על צווארה בשרשרת דקה. היא התבוננה סביבה בהיסוס. אווה עמדה מולה. היא הייתה לבושה בגד שחור, שהיה צמוד לגופה המוצק בקווים נקיים ופשוטים. לצווארה ענדה שרשרת פנינים ארוכה. שערה השחור גלש על כתפיה חלק והדוק וגילה את יופייה החם. מאיה התקרבה אליה. "מה שלומך?" שאלה בחיבה. "עסוקים," ענתה אווה בטון חפוז שבלם. מאיה נעצה בה מבט חודר, עיניה של אווה התרככו. "תעצרי," אמרה אווה בטון חרישי שעצבות עמוקה חלחלה בו.

מאיה התרחקה לכיוון השולחן שהוכן עבורם. היא הניחה את תיקה על אחד הכיסאות. אנשים נוספים הצטרפו לרחבה שהוארה באור רך, היו מדשדשים באור החיוור ומשוחחים ביניהם שיחה קלה, כאילו כבר הרחיקו מחייהם מרחק רב. מרים התקרבה אליה בצעדה הקל. "מה שלומך?" שאלה אותה מאיה בחום. חיוכה של מרים דעך ועיניה הרצינו. "מגששים במצב החדש," אמרה במאמץ ומבטה הרעיד. מאיה התבוננה לתוך צערה ושתקה.
הם התיישבו ליד השולחן העגול שהוכן לכבודם. אלק ישב במרכז השולחן, אווה ישבה מימינו ומאיה ישבה משמאלו. בין אווה לאלק נשאר רווח ששרטט תחושה אילמת גואה. שיח ורדים פרח ביניהם, בישם את האוויר בריח עז. מפעם לפעם היו מגיחים צחוק רך, מבע עין, דיבור של קרבה. מאיה התבוננה בהם בשתיקה. "זה לא נראה אמיתי, פרידה," היא אומרת בקול נסער. אווה מהנהנת בראשה בדממה שלופתת אותו. "אנשים נפרדים, זה חלק מהחיים," הוא אומר במבט דרוך. היא מגוללת זיכרון של פרידה בקול רך שמשרטט את חייה, מבטה משוטט ממנו והלאה בתחושה של רפיון.
מרים מניחה ביניהם את הטלפון, שמתמלא קרבה עמוקה. גברים ונשים מעלים זיכרון, נפרדים בחיבה. קומץ קטן של חברים שיושב איתם סביב השולחן נפרד מאלק.
לחייה של אווה סמוקות, מבטה רך. גוו של אלק דרוך, דיבורו שנון וחם. מתי ראיתי אותו כך, מתנועע בחן? מאיה חושבת בליבה בהתפעלות, אבל פניה לא מסגירות את תחושתה. היא משתלבת בקצב החינני שנוצר סביבם, היא חלק מהחוויה הקרובה.
כמו ממרחק היא רואה את אווה מתרוממת, בגד שחור צמוד, רחב שרטוטים, שרשרת פנינים ארוכה. שערה המתוח מתרופף קמעה, מחליק על חיוורונה. פניה צפות במרחב בהירות ורכות. היא מגוללת את הסיפור שלהם - המפגש, החוויה, הפרידה. כף ידה מתנועעת בתנועה מוכרת, שמעלה חיוך על שפתיו. היא משרטטת את דמותו, מקורית ונועזת. דמות מנצחת, מאיה חושבת בליבה בלגלוג רך. "אינני נפרדת," היא חותמת בקול חנוק ומתיישבת בתנועה נוקשה. הוא יושב מכונס לתוכו ודרוך. מאיה מתבוננת בהם בעיניים נוצצות. היא אומרת ברוך, "אני מחבקת אותָך, הוא נרגש מדי."

הם מקלפים ביחד את העטיפה של המתנה, אווה מקדימה אותו. היא שולפת את הזיכרון: רקע שחור קלאסי, דפים לבנים מאוירים דק, תחושות עמוקות, חציצה שקופה. אווה מציצה בו כשהוא קורא בהתרגשות, היא רואה את תמונתם משלבת חיים. היא לבדה. היא נדחקת לתוך הצללית החסרה של בעלה.
המרחק לופת אותם, מתפעם בקצב של טנגו. גווה האצילי של מאיה מתרפק אל חזהו. "מתי רקדנו לאחרונה טנגו?" הוא שואל אותה ברוך. התנועה מדרבנת אותה הלאה מחייה, הוא מסיים את הריקוד כשהיא עדיין נסחפת.
הם חוזרים לשולחן. אווה חמקה בחשאי, היא מתלוצצת עם חגי שמחזר אחריה בחום. היא נענית לחיזוריו בפיזור נפש. מאיה מציצה בה ונתקלת בעצבותה. היא מחייכת אליה ברוך, רגש ענוג חומק ביניהן, מצטרף לעצבות.
המוזיקה פסקה. אווה מספרת לו על הצלחתה במכירות של התרופה החדשה, הוא מקשיב בדריכות. הוא מגלה לה את תוכניותיו בנושא החממות, היא שואלת אותו בחום, הציפייה מתהדקת. היא לא נפרדת, מאיה יודעת בליבה.
כשיצאו מהרחבה המוארת, ראתה את אווה עומדת לבדה. מאיה התקרבה אליה, חיבקה אותה ונשקה ללחייה. "אל תהיי כל כך עצובה," אמרה חרש. "מותר להיות עצובה," אמרה אווה בתום לב. "הוא מרגיש כלפייך רגש עמוק, בגילי מותר לפרגן," פלטה ברטט. "תודה," אמרה אווה בחיבה.

הצלילים התרפקו מאוהבים. אלק ראה את פניה של אווה חיוורות ורכות. הוא שמע את קולה משרטט את דמותו יחיד ומובדל.
"היה מרגש מאוד," אמרה מאיה ברוך.
"נכון," אמר בתום לב.
"הצעירים נשארו מנוכרים, הם לא נפרדו ממך."
"הם הגיעו לחטיבה יותר מאוחר, חלקם עבדו איתי תקופה קצרה."
"האנשים שטלפנו חיממו את האווירה, המרחק מקרב."
הוא חייך.
"הקבוצה הקרובה הייתה מצומצמת, הם התרגשו מאוד."
"הם הלכו איתי כל הדרך," אמר בחום.
"בעלה של אווה לא הגיע, הרגישו במבוכה שלה."
שתיקה.
"היא התרגשה מאוד."
פניו הרעידו.
"כשנפרדנו אמרתי לה, 'יש ביניכם רגש חזק, בגילי מותר לפרגן,'" אמרה ברוך.
חיוך של פליאה התפעם בפניו.

בלילה ההוא התקשתה מאיה להירדם. דמותו של אלק חזרה אליה כמו שזכרה אותו בנקודות זמן. היא התרפקה על תמונתו בתחושה מאוהבת. הקרבה ממיתה, המרחק מנציח, היא חושבת בגילוי מפוכח.
בבוקר כשמאיה מתעוררת משנתה היא מרגישה דכדוך עמוק. היא גוררת את השגרה בעצלתיים, מתמלאת שעמום ובחילה. האלבום מופיע מולה שחור, כמוס. זה הסיפור האמיתי, היא חושבת. הסיפור מחליק בתודעתה, עמוק וחריף, משרטט את דמותה, חותם פרק חיים.

***

הבית עמד על ראש גבעה שחלשה על הנוף מכל עבריו. הנוף המרהיב גלש במדרונות. מאיה הייתה מביטה בנוף במבט חולמני, קשת רחבה חתכה בנפשה. כשהייתה מקיפה את המראֶה, היה פולש לתחושתה. כשהייתה חומקת לתוך המראֶה - היה דועך ומציף. בין הזמנים היו חייה של מאיה מתממשים ומתים.
הבית צמח בקווים ישרים ורכים, היה מזדקר בנוף כמו מגדלור. כשהיו נכנסים לבית, היה החלל הצר מוליך אל החדרים בגרם מדרגות מפותל וגבוה. החלונות הרבים שהציצו למרחב פלשו לחייה, החסירו מחיצה. הקירות הלבנים הסתנוורו במבטה המתעוור. חודשים ארוכים השתהתה בסידור הבית, עד שתלתה תמונות שחשפו זיכרון ישן.
בבוקר כשהייתה מתעוררת משנתה ומציצה בנוף, היה מציף אותה רגש עמוק שהלם בחושיה. המראה הפרוץ של ההר היה מתהדק בערפל שהריץ חלום. מִשחק של צבעים וצורות היה מתפרץ לתוך חלומה בפראות, עד שלא יכלה לבלום את שפעת התמונות. המראה הצלול של ההר שנולד שקוף נחרת בתודעתה. הדממה העמוקה הייתה מתחדדת עד לקצות הרחשים. שעות ארוכות נולדה בהר.
בצהריים דעך בתוכה האור הגנוז. היא ביקשה להתניע את ההר שדמם, לנער את מותה. היא הייתה מדליקה את הרדיו בקול מחריש אוזניים שהזעיק את הדממה, חולמת על האנשים שתססו סביבה. היא הייתה הולכת לישון.
כשהתעוררה משנתה בשעות הדמדומים השתלט על רוחה רגש מעיק. נביחות הכלבים מילאו את ההר יללה משוגעת. קולות החיים להטו בדמה והכאיבו. 'אני מוכרחה לראות אנשים, לשמוע קולות, לחיות,' חשבה בלהט קודח. בערב, כשהדמדומים התפשטו בחשכה, וההר רמז באלפי אורותיו, הייתה מאיה יוצאת לטייל. היא הייתה מטפסת בהר ונתקפת סחרחורת. אין תנועה באוויר, אני מאבדת תחושה, חשבה באֵימה.
היא הייתה חוזרת לעיר הולדתה, לתוך פסיעותיה הישנות, רואה אנשים, שומעת קולות, מתנועעת וחיה. בשבתות הייתה מאיה חוצה את ההר ומגיעה לעיר הזרה. בכל בית שראתה בעיר הייתה מציירת נוף. בכל נוף שהתגלה בהר הייתה בונה את ביתה. וכך הייתה מתייסרת בין קרבה לקרבה ומתהווה.

ההר פולש לתחושתה, מריץ את חייה. דמותה מצטיירת בבהירות עמוקה, חושפת את כתיבתה, דועכת בין הזמנים.
לימודי התואר השני "כותבים" את השירים הראשונים של מאיה. שעבוד החושים שהיא יודעת במסגרת הלימודים שבחרה, האונס הרוחני שהיא חווה שנים ארוכות, מחלצים את יצירתה. היא כותבת מול עולמה מאז ילדותה, מציירת פנים, הבעה, תחושה, כובשת את עצמיותה.

תלמה הייתה בת כיתתה של מאיה. אביה היה קבלן, איש אמיד. היא הייתה שחומת עור וחיננית. חמוקיה שהתעגלו בגיל צעיר לא פגמו בקו התמיר של גופה שהתנועע בטבעיות. הופעתה הגאה עוררה תסיסה והשתאות בין התלמידות בבית הספר, שהשתייכו למעמד הבינוני. המנהלת טיפחה אותה והבליטה את נוכחותה בכל הזדמנות. ביתם עמד ליד כיכר העיר. הוא התייחד בחזית מסוגננת בעיר של בתים ישרים וצפופים. דירתם הייתה מרופדת שטיחים, תמונות במסגרת עץ כבדה וריהוט יקר. מאיה זוכרת את ההתרגשות שמילאה אותה ביום הולדתה של תלמה, כשביקרו לראשונה בביתה. הם עלו במדרגות עץ מפותלות לעליית הגג, שם היה חדר השינה שלה ושל אחיותיה. אוסף בובות מכל העולם במראה ססגוני דמיוני. הווילונות השקופים והמיטות הלבנות השלימו את הפנטזיה. היא נסיכה, חשבה מאיה בעונג חריף. עליית הגג המפותלת הצטיירה בדמיונה כמו מבוך של אגדה.
כעבור שנים, כשבנתה את ביתה בהר, העתיקה לתוכו את עליית הגג.

כל מה שהיה אצל תלמה טבעי וחינני, בלט בחסרונו אצל מאיה. מאיה הייתה נאה כמוה בשערה הסמיך שהתהדק בצמה. צוואר ארוך, סנטר רך ועיקש, קו שפתיים רחב ומלא, פרופיל קלאסי. גופה התמיר שהבשיל לאט היה ביישני וחסר ביטחון. היא הייתה מודדת אותו במבטה ומציירת אותו מחדש. כשנשארה לבדה, הייתה מחוללת שעות ארוכות בתנועה עזה, מכושפת.
בכיתה הייתה מאיה מופנמת ושתקנית עד כדי זרות. המורה הייתה נזכרת בה לעיתים רחוקות ומציצה בה באקראי. רק עבודותיה, שהיו כתובות בכתב יד בלתי קריא, חשפו אותה. היא הייתה מציירת את עולמה בכתב יד צפוף, תולה בו משמעויות עמוקות, מפענחת את עצמיותה ומבדילה עצמה. זו הייתה ראשית כתיבתה.
בשנה הרביעית ללימודיה בבית הספר חל מהפך בחייה של מאיה. המורה לתנ"ך קראה את עבודתה לראשונה, למרות כתב היד הבלתי קריא, ששחרר את המורים האחרים מקריאה. היא ציינה אותה לשבח. "מים שקטים חודרים עמוק," אמרה לה והציצה בה בחיבה. תחושה עזה סחפה את מאיה ומילאה את ליבה ביטחון וזהות. המורה העבירה אותה לספסל הקדמי בכיתה ושיתפה אותה. היא נעשתה פעילה ורוגשת, כמו שהייתה קודם שתקנית ומופנמת. היא נעשתה אחת התלמידות הטובות בכיתה.
כשמאיה הייתה באה בחברה, היא הייתה מרגישה את כובד רוחה, את בדידותה הכואבת מול מגעם הקל, המרפרף. חסרו לה הנינוחות של בעלי הביטחון הטבעי, קלות התנועה החיננית, השטחית. כוחה היה מתפרץ במרי, כמו נשיותה שחוללה במחבוא גופה.
תמונה אחת משנות ילדותה נחקקה בזיכרונה של מאיה כמו גילוי מכאיב של מרד שפרץ את מחסום בדידותה.
חצר בית הספר הומה תלמידות. חלקן הגדול מתגודד סביב תלמה, מלכת הכיתה. הן מחזרות אחרי תלמה בחום, מפזרות דברי עוקץ ושנינה, מבדילות עצמן מהאחרות. ביטחונן הגס מקומם את מאיה, והיא מחזירה מלחמה. הן חוסמות אותה בטבעת אנושית מאיימת, פרצופיהן נדחקים לתוכה ברשעות, הן מצליפות בה בלשונן, פוצעות את נפשה. היא מחזירה מלחמה בכל הכוח שמשחרר את דיבורה.
אחרי שהן מתפזרות, מאיה נשארת לבדה. היא מתייפחת מרה, אף על פי כן היא מגלה את כוחה: כוחי יעמוד לי במלחמתי בהן, היא חושבת בגאווה עזה.
אופי שמרד והתעצב, היא חושבת ברוך מפויס.

***

כשמאיה הגיעה לבית הספר התיכון, שוב כבש אותה הנעלם. הדימוי שנולד בקרבה של בית הספר הישן נמחק, ההישגיות שרווחה בבית הספר היוקרתי שיתקה את רצונה. הסתגלותה הייתה איטית, מיוסרת ומלווה בחוסר ביטחון עמוק. היא הרבתה לקרוא ספרים ולהפליג בדמיונה. היא הייתה מגיחה מתוך עולמה ונעלמת אל תוכו. היא הייתה מתמכרת לדמיונה ושוכחת לחיות. כשהייתה מגלה את החיים הממשיים, הייתה מתמלאת קנאה מרה. כל מה שרצתה וחלמה התממש בספר בהרף עין של זמן ודמיון. לעיתים הייתה נתקלת בתמונה לירית שהייתה מרתקת את דמיונה כאילו נולדה בתוכה. זו אני, חשבה בתחושת ניצחון נפעמת.
המורה לספרות הייתה אישה צעירה ונאה. גופה הדק היה נשי, פניה החיוורות הצטיינו בעור רענן, והיא הייתה מתלבשת בטוב טעם שייחד מגזר של נשים חרדיות. היא הייתה מכסה את שערה בפאה נוכרית מתולתלת בגוון ערמוני רך שהתאים לעורה החיוור. למרות הופעתה הנשית המטופחת, היה נוהגה מעשי ועצור. היא לימדה את מקצוע הספרות בטון ענייני, שהיה מלווה התרגשות עמומה ופרץ דמיון מופנם. מאיה הרגישה בשיעורי הספרות קרבה שהחזירה לה את ביטחונה העצמי. המורה הייתה מקשיבה לה בחיבה ומציינת את עבודותיה לשבח.
למרות יופייה הייתה מאיה מתמלאת חוסר ביטחון מכאיב בחברה. שעות ארוכות, כשישבו בקבוצה, היה גופה מתאבן ופניה מסמיקות. רק בחלומה הייתה מדמיינת את עולמה. שעות ארוכות כשרקדו במעגלים היה הקצב מתפרק בנפשה בלהט קודח. כשרקדה - כשהעזה לפעמים - היה צעדה מתנגש ומעיק. רק במחבוא הייתה מאיה משתחררת, ומחוללת בעיניים עצומות. גופה הצומח היה מתמכר ומעז. אבל כשניסו לחזר אחריה, והיו שהתעקשו, הייתה ביישנותה בולמת אותם, ורגש מחנק היה עולה בגרונה.

מנגינה של ה"פְּלָתֶרס" משנות השישים מתנגנת בתוך נעוריה של מאיה. היא רואה גג מואר למחצה, זוגות רוקדים בדבקות. היא חבוקה בזרועותיו של עמי, שמציץ בה בחיבה. הוא רזה, שחרחר וחינני. הם מנהלים דיאלוג שנון שמוליד מתח סמוי. "מה שלום איה?" היא שואלת בתום לב. "נפרדנו," הוא מגלה בכאב. מאיה מציצה בו בשתיקה. "אנחנו רבים כל הזמן, איה חושבת שאנחנו לא מתאימים," הוא אומר במרירות. חברות רבת תהפוכות מתרקמת בינו לבין איה, שפניה יפות ומרוחקות וקומתה גבוהה מקומתו. כשהם נפרדים הוא רוקד עם מאיה וצולל לתוך בבואתה של איה. היא חשה את הגעגוע שמפצל את תחושתו, אף על פי כן היא ממשיכה לרקוד איתו.

החבורה הקטנה הייתה מתכנסת כל מוצאי שבת בבית אחר. הם היו רוקדים טנגו וסלואו לצלילי ה"פלתרס". הם היו צוחקים, מדברים ומתאהבים. ביישנותה של מאיה בלמה אותם, אבל נוכחותה חלחלה ביפי פניה, במבטה הבוער, בדיבור שחשפה מפעם לפעם. הם היו מציצים בה במבט מרותק. הם היו מדברים בה בשיח אינטימי, הם היו חולמים עליה בהקיץ.
מיכה היה נמוך קומה, פניו היו גלויות ופשוטות. הוא אהב להתבדח ולהבליט את נוכחותו. פעם אחת ראתה אותו מתמתח על המשקוף כאילו ביקש להגביה את קומתו ולמצוא חן בעיניה. הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים. יהודה היה כהה עור וכבד תנועה. שעות ארוכות היה מתבונן במאיה במבט עקשני שהעיק עליה. למרות יפי תוארו וחיזורו העיקש היא סלדה ממנו. מבטו הרגיש של אבי כיסה על שכל שנון וגוף תזזיתי. הוא נשק לה לראשונה, כשנפרדה ממנו הייתה התזזית מתעוותת בגופו בסערת נפש.
והיו שהצחיקו אותה והרהיבו את ליבה. שאול ואייל היו זוג. בכל מקום ששאול היה בו, היה אייל מתמלא נוכחות או מיטשטש לידו. גוו הצר של שאול, שנחלש מאז פציעתו הקשה, נעשה קו דק ורופס. פניו הצרות הבליטו עצמות לחיים, עיניים בגוון כחול־אפור הציצו במבט חודר ולאה, בלוריתו צנחה על מצחו הצר בשפעה חלקה וזוהרת. פני אריה היו לו, שהתעדנו בקו הדק, הפגיע, של גוו הצנום. החלמתו של שאול מפציעתו הייתה ממושכת ומלווה התקפי חולי ודכדוך נפש. אבל בחברה היה מתמלא הומור חריף ספונטני, שהיה סוחף את הקבוצה ומרעיד את לב הבנות. כשהיה מאחר לבוא למסיבה, הייתה מאיה מתמלאת געגוע טָרוף. היא חלמה עליו בהקיץ, היא ראתה כל תג בפניו, חיברה פיסות זיכרון שעשו את חייה שוליים דקים.

ערב אחד פגשה אותו מאיה במסיבה. שאול לבש בגד שחור שהתעדן בגווֹ הצנום בקו דק ופגיע. בלוריתו בערה. כאילו חש בגעגועיה, הזמין אותה לרקוד טנגו. היא נצמדה לגופו הצנום בתחושה עזה שהכאיבה. היה מחבק אותה בדממה. שעה ארוכה המשיך להחזיק בה כשהסתיים הריקוד, עד שנעקר מגופה. מאיה המשיכה לרקוד איתו בדמיונה חודשים רבים, כמו תעתוע חושים שרדף אותה.

כשלמדה ספרות באוניברסיטה, הייתה מאיה מעתיקה קטעים נבחרים מספרים שאהבה, כובשת בהם את רוחה ואת יצירתה. היא בחרה מסלול שגרתי שכיסה על הספק. המרצה לספרות היה איש קטן קומה, שמבטו החודר התמלא מרירות וסלידה בקרבת הסטודנטים. הוא היה מתרפק על עברו וסולד מהמציאות שחי בה, אינטלקטואל וחולם. הוא היה מלא את המתח שבין הביקורת ליצירה - הוא כתב קובץ סיפורים. בד בבד עם הידע הרחב שלו והבוז העמוק שהפגין כלפי הסטודנטים, סערה בו רוח של דמיון, שהייתה מתבשמת מהטקסט ומעצבת את תחושותיו בהמחשה מופלאה. הוא היה משחזר על הבמה דמויות וטקסטים ומפגין את תחושותיו במשחק וירטואוזי סוחף, עד שנעשה בעיני מאיה הגיבור של יצירתו.
מאיה גילתה את יצירתה בטקסטים ליריים ובאפיון הדמויות שקראה בספרים. זה אני, חשבה בליבה והתמלאה כיסופים עזים. המרצים שלימדו את הטקסטים שאהבה נעשו גיבוריה בהשראת הטקסט. היא התאהבה בהם ככל שהתקרבה לעצמה.
כשלמדה מקצועות אחרים, הלכה ורחקה מעצמה. שעות רבות הייתה מקשיבה למלל שהטיל על נפשה שעמום. היא הייתה שוקדת על לימודיה במשנה מרץ ככל שתחושתה הפנימית התרופפה, מדרבנת את ההיסוס שלא יערער את הסדר הפנימי בחייה. היא הייתה כולאת את רוחה במסלול שגרתי שיכסה על התסיסה הפנימית. אבל כשחשבה על עתידה, הייתה מאיה מתמלאת פיצול עמוק. היא חיפשה מסלול שיקרב אותה לעצמה. המילים גיששו בתוכה, התייסרו וביקשו להיחלץ.

מאיה חולמת את בן זוגה שנים רבות. הביישנות עושה את אהבתה דמיונית ונועזת. שרטוט הפנים מתחלף, מתאפיין בכל דמות שהיא מתאהבת, הפנטזיה משאירה את חייה שוליים דקים.
בשנים הבאות מאיה מנהלת מערכות יחסים קדחתניות, מאולצות, שכופות עליה ידידות ללא אהבה, חיבה ללא רעות. היא גוררת מערכות יחסים כפויות שפוצעות את נפשה, עד שהיא מתמלאת מרירות וסלידה מחייה. מוטב לחלום את חיי לבדי, מאיה חושבת בתחושה מפוכחת. הבדידות מולידה געגוע אלים והתקפי דכדוך עמוקים.

אלק הגיח לתוך חייה בפתאומיות של נס.

בפעם הראשונה שראתה את אלק בפתח ביתה, היו עורו השחום וקומתו התמירה ממלאים את הפתח גבריות מסעירה. פניו הנאות הזכירו למאיה דיוקן שאהבה. "הסתובבתי מסביב לרחוב הרבה זמן, לכן איחרתי," אמר בחיוך לגלגני ונבוך. "זה רחוב קטן, קשה למצוא אותו," אמרה בחיבה. הם החליפו ביניהם משפטים סתמיים שגישרו על תחושה ומרחק. תוך כדי כך היו מתבוננים זה בזו בעונג חריף. אחר כך יצאו להצגת תיאטרון בקאמרי. הבחירה של אלק ייחדה אותו בעיניה. יש לו דמיון, בניגוד לאחרים, חשבה ברטט שהוליד ציפייה.
הרחובות הצפופים נבלעו בחשכה שהעמיקה את צלליתם. הוא פסע לידה בקומתו התמירה ששרטטה פרופיל מרוחק.
"את גרה באזור הרבה זמן?" הוא שואל באקראי.
"אנחנו גרים ברחוב מאז שהתחלתי ללמוד בתיכון, לפני כן גרנו בדירה קטנה בבית ממול. אהבתי מאוד את הדירה הישנה, היא הייתה קטנה ואינטימית," היא מגלה ברוך.
"אני מכיר את תל אביב די טוב, הסתובבתי בה הרבה כשהייתי בצבא," הוא אומר בקלילות.
"אתה ירושלמי?" היא שואלת בהיסוס.
"הורי עברו לירושלים בדיוק כשעברתי לחיפה. אני מאוד אוהב את ירושלים," הוא מגלה בחום.
"ירושלים מעיקה עלי, היא כבדה, מופנמת, היסטורית," מאיה אומרת במבט מהורהר.
"זה בדיוק מה שאני אוהב בירושלים. אנחנו נדדנו די הרבה עד שהגענו לירושלים, היא מתאימה לנו."
"אני גרתי בתל אביב כל חיי, עברנו הרבה דירות, אבל נשארנו באותו האזור. לא הייתי מוכנה לעבור בתי ספר, קשה לי לשנות."
"אני החלפתי בתי ספר, זה לא יצר אצלי בעיה," הוא מגלה בפשטות.
שיחתם קולחת בקלילות, בהומור שמרתק את דמיונה של מאיה.

במהלך ההצגה ישב אלק ישיבה זקופה ששרטטה את דמותו בקו דק. כפות ידיו הנאות נחו על מסעד הכיסא חזקות ושחומות. 'הוא מוצא חן בעיני,' היא חושבת ברטט.
"נהנית מההצגה?" שאלה אותו בדריכות.
"התפאורה הייתה מעניינת, המשחק בינוני," אמר במתינות.
"תפאורה מלאת דמיון," נענתה בחום.
"פשוטה ועשירה," גילה בדיבור קרוב לליבה.
"אני לא הולכת להצגות תיאטרון, המשחק בינוני," אמרה בחריפות.
"מפעם לפעם יש הצגה שכדאי לראות," אמר בדעתנות שמצאה חן בעיניה.
"מה אתה אוהב לראות?" שאלה בהתעוררות.
"בעיקר סרטים, אני מסוגל לראות שתי הצגות ביום, אחרי יום לימודים זה מעביר את הזמן. כמה אפשר להיות לבד בחדר?" אמר בגילוי לב שהפתיע אותה.
"אתה גר לבד?" שאלה מאיה.
"אני גר עם בעלת הבית שלי. היא אישה מקסימה, היא אלמנה כבר הרבה שנים. למרות גילה המבוגר היא פעילה מאוד. היא מתרגמת ספרים לכתב ברייל," סיפר בהתלהבות.
מאיה הציצה בו בסקרנות.
"היא אימצה אותי," גילה בחיבה.
"מה אתה קורא?" שאלה בהיסוס.
"כל מה שיש בסביבה. לפעמים אני קורא כמה ספרים בבת אחת, השולחן שלי תמיד מבולגן," סיפר בחיוך.
"אני אוהבת מאוד לקרוא," אמרה ברטט של קרבה.
"יש ספרים שאני קורא אין־סוף פעמים, בעיקר כשאני משועמם. את מכירה את 'דזירה'?"
"בוודאי."
"אני יכול לצטט לך קטעים שלמים," גילה.
"אני אוהבת לחזור ולקרוא ספרים, אני מתחילה אותם מחדש."
כשנפרדו לשלום, נשאה אליו מבטה. הוא ראה את תחושתה וליבו נרעד. "יש לך עיניים יפות מאוד," אמר לה. שעה ארוכה אחרי שהלך, המשיכה מאיה לחלום בהקיץ. אלק הגיח לתוך חייה בפתאומיות מרעישה, שפלשה לתוך תחושתה והתגעשה.

***

מרחוק ראתה את דמותו התמירה שהשתפלה ברפיון בבגד מרושל ופגמה בהרמוניה שזכרה. ליבה של מאיה התמלא אכזבה משונה. במהלך הסרט, כשישבה לידו, ראתה את הקו התמיר של גופו שהרעיד את ליבה והוליד ריגוש. כשיצאו מהסרט, המשיכו לטייל לאורך השדרה. שתיקתו של אלק העיקה עליה. "נהנית מהסרט?" שאלה אותו ברפיון. "סרט טוב," אמר לה במבט סתמי. סרט גרוע, חשבה מאיה בליבה.
מפעם לפעם פיהק פיהוק קולני שדרבן את השתיקה. היא הציצה בו בהיסוס והתמלאה מבוכה.
"קרה משהו?" שאלה בדאגה. "למה?" שאל והציץ בה בחיבה. פניו היו עמומות, עיניו אדומות. "אתה נראה עייף," אמרה מאיה. "אני מצטער, אחרי יום לימודים הנסיעה מעייפת," הפטיר ברוך. מאיה הציצה בו בפיזור נפש והמשיכה ללכת לידו בשתיקה. מפעם לפעם חמק ביניהם משפט מאולץ שמילא את ליבה אכזבה מרה. "יש לך נסיעה ארוכה, תלווה אותי לאוטובוס," הציעה לאלק. הוא נענה לה בשתיקה. אבל היא התאכזבה מן המראה המרושל ומן השתיקה המפוהקת שהטיח בה. נעלמה הפנטזיה, חשבה בליבה.

אלק הופיע בפתח הדלת בחליפה כחולה. קו דק ומתוח שרטט את גופו התמיר, עיניו הציצו בה במבט דרוך. בבת אחת חזרה אליה תחושה עמוקה ונסערת. "לאן הולכים?" שאלה אותו. "הפתעה," אמר לה ברוך שכבש את ליבה.
בדרך התאחדה צלליתם בקו אצילי והרמוני, שמילא אותה גאווה עזה. הם הגיעו לבית קפה. אורות נוצצים סנוורו אותה, נשים במחשוף צחקו בעליצות. אלק ישב ישיבה נינוחה והתבונן בה במבט מרותק. חיוך ענוג ריצד על שפתיו. "על מה אתה מסתכל?" שאלה אותו במבוכה. "עלייך," אמר לה ברוך שטרף את ליבה. היא ביקשה לגלגל שיחה שתחלץ אותם מהמבוכה, אבל מבטו המתמכר הסיח את דעתה. "איך עברה השבת?" שאלה אותו. "טוב להיות בבית, המשפחה מפנקת, רוב הזמן אני קורא או ישן," אמר בחום שנגע לליבה. מאיה ראתה אותו בדמיונה מופנם, שתקן, שקוע בעולמו. "גם אני אוהבת לקרוא," גילתה ברטט. "באמת?" אמר והציץ בה בחטף.
תחושתה נבלמה.
הוא צייר את פניה במבט חולמני. "על מה אתה מסתכל?" שאלה אותו במבוכה נסערת. "האישה הכי יפה," אמר בחיוך דק. יותר ממה שסיפרו על עצמם, הייתה קרבתם מתאהבת ומדחיקה את המילים. כשעלו על האוטובוס שהחזיר אותם לביתה של מאיה, ראתה את הקו האצילי ששרטט פרופיל מרוחק. מאיה הייתה מקרבת את המרחק שהתאהב בגופה.

כשאלק היה בא לבקרה באמצע השבוע, הייתה צורתו משתנה. קו משתפל ורופס היה משרטט את דמותו המופנמת. מבטו העייף נעשה עמום, שתקני. מאיה הייתה יושבת מולו ומתמלאת דריכות. "על מה אתה חושב?" שאלה אותו. "שום דבר מיוחד," ענה בתום שהקניט אותה. מבטו המצועף היה נעוץ בה בדבקות. "איך עבר השבוע?" שאלה אותו. "מעייף," אמר לה במבט לאה. תחושת אכזבה עלתה מדבריו כשסיפר לה על לימודיו ועל עבודת המחקר שלו, כאילו ביקש לצמצם פער שהלך והתרחב בחייו. בד בבד עם המסלול שבחר, התגבש בליבו רעיון לשינוי שביקש למצות את בחירתו. כשסיפרה לו על עצמה נעשה מבטו עמום, שתקני. הוא היה מתבונן בה בעונג תמים ושוכח את נוכחותה. מאיה הייתה משתתקת ומתמלאת מועקה. אחר כך הייתה מנסה לדובב אותו, להחזיר את נוכחותה. אחר כך הייתה נעלבת. אני לא מעניינת אותו, חשבה בכאב. היא הייתה מכפילה את נוכחותה שלא הזיזה אותו משתיקתו ולא קטעה את מבטו. דומה היה שתסיסתה מפנימה אותו יותר. אני לא יכולה לחיות ליד שתיקתו, חשבה מאוימת. בצד התאהבותה הסוחפת הייתה מאיה מתמלאת היסוס עמוק.
אלק הביא לה את הספר "אנבל-לי". בעמוד הראשון הדביק פרח מיובש. היא קראה בספר את מילותיו, היא ידעה בפרח את תחושותיו. הכול בו מרומז, חינני, חשבה בעונג חריף.

הם יצאו לראות הופעה של הבלט הפיליפיני. מאיה לבשה שמלת קטיפה אדומה. יופייה החיוור בער בשמלה. צלליתם הייתה תואמת בשרטוט מושלם.
הרקדנים פרצו אל הבמה בתנועה מסחררת, חושיה של מאיה התמלאו בשלל הצבעים והצורות ששיחקו בדמיונה משחק נועז. גופות פקעו בסחרור, התאחדו. היא ראתה תמונה מתנועעת.
כשהסתיים הריקוד דממה והפנימה. מחיאות הכפיים פרצו והפריעו, מדדו תחושה. כשיצאה מהמופע, עדיין הייתה צבועה בצבעי ארגמן וכסף שהבעירו את הרחוב. גופה התנועע בקצב אינטימי. מפעם לפעם פלטה דיבור נסער. אלק הביט בה במבט מרוחק והתמלא מבוכה.

רצף האירועים יצר חוויה בתוך אהבתם, כיסה על שתיקתו של אלק.
הם התיישבו בבית קפה קטן בבניין האופרה הישן. רצועת החוף החשופה הריצה גלים, הדיפה ריח מלוח. מלצר בבגד שחור־לבן ניגש אליהם בזריזות. היא ראתה שהוא עונב עניבת פרפר. הוא ליווה את דיבורו בתנועות רכות שהביכו אותה. זה לא אמיתי, חשבה בליבה ובלמה צחקוק. אלק ישב מולה בנינוחות, נענה למלצר בטבעיות של בן בית. הכול בו אצילי, לא מחוספס כמו אצל האחרים, חשבה בליבה בעונג חריף. שעה ארוכה היה מתבונן בה.
"על מה אתה מסתכל?" שאלה אותו במבוכה.
"האישה הכי יפה," דובב חרש.
מאיה הציצה בו והסמיקה.
"זה מביך," אמרה ברטט.
מבטו הצטעף.
"אף פעם לא הייתי באופרה," אמרה פתאום.
אלק הביט בה בפליאה.
"התחלתי לשמוע מוזיקה בגיל מבוגר יחסית. כשהייתי סטודנט הלכתי לקונצרטים באוניברסיטה, אחר כך התחלתי ללכת לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית. זה התחיל מתוך משמעת עצמית וסקרנות, למדתי להכיר ולאהוב לאט."
"אני ניגנתי שנים רבות. לאחרונה ניגנתי כשהייתי סטודנטית. פעם אחת נכנסתי לקונצרט של התזמורת הקאמרית שהופיעה באוניברסיטה. ניגנו קטע של באך. אני זוכרת את המנצח, גארי ברטיני. הוא היה רזה ודרוך, התנועע על הבמה כמו קפיץ. המוזיקה שלו נחתכה באוויר," היא קוטעת דיבור נסער. המילים לא משתרבבות בקלות.
"את ניגנת הרבה שנים, לא רצית ללכת לקונצרטים לשמוע מוזיקה?" הוא שואל בפליאה.
"אני לא הולכת לקונצרטים מתוך עצלות," היא אומרת בגילוי לב.
"קול אנושי הוא כלי נפלא," הוא אומר בפשטות.
"אני מעדיפה לשמוע כלי נגינה," היא אומרת בספקנות.
"את צריכה להתרגל, לשמוע יותר. את תתאהבי," הוא אומר בחום.
כשישבו באופרה, ראתה אותו מתכופף קדימה במבט דרוך, ידיו שלובות בחוזקה. חיוך תמים ריחף על שפתיו. היא הרגישה בליבה קנאה עזה.

לימים גילתה מאיה שהמוזיקה החליפה את דיבורו.

***

אצבעות מציירות את החושך בדיבוב אהבה.
מגע ידיהם היה הראשון. היא אהבה את ידיו של אלק. היא ראתה בהן את תמצית התכונה שפיצחה בנפשה סוד. כשישבו בהצגה או בקולנוע, היה החושך פוגש את ידיהם במשחק אהבה מכושף, משחק בגופם צורות של יופי. כשהאור היה נדלק, היו ידיהם נפרדות, מתערטלות, מתכסות במרחק. מאיה הרגישה את המרחק חותך בגופה. היא אהבה את צלליתם המתארכת, את התבנית הדקה של גופו, את צוואר-העלם הארוך, את פניו האפלוליות. היא אהבה את המרחק שהכאיב לגופה. נשיותה שגמלה במחבוא נעשתה חושנית ונועזת. היא רצתה לאהוב אותו, אבל אופיו המופנם העמיד מחיצה. היא ניחשה באפלולית פניו יצר עז.
היא ביקשה לאהבתה בדידות שתייחד אותם.
רחובות צפופים מוארים בחלקם התניעו את שיחתם. הרחובות הדמומים התארכו בצלליתם שהתפצלה. מאיה ראתה את הפרופיל שלו וביקשה להתקרב, אבל קרבתו נבלמה והצפינה. היא הייתה גוררת אותו לרחובות קטנים, מסוכסכים, מלוחים. אלק שמר על שתיקה של טינה. כשהגיעו אל החורשה שליחכה את הים, חתרו בתוך השבילים הסבוכים. עצים ושיחים סימנו את דרכם, עד שהגיעו לספסל אחד שהשקיף אל הים והתיישבו. מאיה ראתה את קו הפרופיל של צווארו הארוך וביקשה להתקרב לגופו. אלק שמר על שתיקה דרוכה. "אני לא אוהב גינות ציבוריות," אמר בהתרסה. מאיה הציצה בו בפליאה והתמלאה מבוכה. "גם אני לא אוהבת," אמרה חרש, ופניה הסמיקו.
בדרכם חזרה שתקה מאיה. אכזבה עמוקה מילאה את ליבה, הייתה מהולה ברגש כבוד וצל רך של לגלוג שצבט בליבה.
בכניסה לביתה התחבקו. היא חשה בקו התמיר שנחתך בגופה והרעיד. הייתה מתארכת במרחק שהכאיב, הייתה נענית לגעגוע חושים טָרוף. דומה היה לה שהיא כותבת את אהבתה שגאתה בידיה.

***

מאיה זוכרת את הריב הראשון שהתגלע ביניהם. כשהייתה יושבת מולו על הספה בחדרה, הייתה צלליתו הרופסת של אלק מעיקה על רוחה בשתיקה ארוכה ומופנמת. היא הייתה מתמלאת שעמום וטינה. היא הייתה מנסה להתניע את השיחה כדרכה, והוא היה עונה לה תשובות קצרות, סתמיות, שהקניטו אותה. אני לא מעניינת אותו, חשבה בתחושה צורבת. מפעם לפעם הטיח בה פיהוק שהתחלף במבט לאה ותמים.
"למה אתה שותק?"
הוא הביט בה בפליאה.
"אני לא מבינה את השתיקה שלך, אתה נראה משועמם. אתה מרגיש כלפי משהו?" שאלה בהתרסה.
אלק הביט בה בתדהמה.
"מה השאלה?" שאל בתום לב.
"אני לא יודעת מה אתה מרגיש כלפי, אתה לא מדבר," חזרה והטיחה בו בהיסוס נסער.
"זה בולט לעין," אמר בחום.
מאיה שתקה בעקשנות, הייתה מתבצרת בתוך תחושתה שלא פיצחה את שתיקתו. הוא התרומם בהיסוס, הציץ בפניה החתומות ונסוג. "שלום," אמר במורך לב שצבט את ליבה.

אלק יצא מביתה של מאיה בתחושת מבוכה. דומה היה לו שהתפעמות הרגש שחש כלפיה משתקפת בכל הווייתו. הוא היה מתבונן בה בעונג תמים שלא ביקש להתבטא, היה בוחר את האירועים שינציחו את קרבתו. הוא ציפה לפגישות איתה בדריכות. לעיתים הרגיש מבוכה בחשיפה הרגשית שלה. יש משהו מוגזם, בלתי נאות בגילוי שלה, חשב ברתיעה, אבל לרוב הייתה תחושתה מפצחת את שתיקתו. הוא נעלב מהספק שגילתה, וביטחונו העצמי התערער.

מאיה נכנסה לחייו בתקופה של פרשת דרכים. כבר זמן רב הוא מרגיש שהמחקר כרוך בשגרה ששוחקת את התלהבותו, בד בבד מתגבשת בליבו ההחלטה לעבור לניהול. הוא מתמלא תחושה של כוח כשהוא חושב על ניהול, הוא מתקשה להתפכח מחלומו. הוא רואה את פני אביו גלויות ותמימות, רגש חם סואן בהן, משחזר געגוע עמוק. אלק נסחף לתוך התלהבותו של אביו, שרוקם את עתידו כמדען. הוא מפנים את חלומו. תכונתה המפוכחת של אמו מתערבבת לתוך החלום ויוצרת בנפשו מתח סמוי. פני אמו דקות וחיוורות, מבטה מרוחק, היא משקיפה על חייה רוב הזמן. רק כשהיא מביטה באלק מבטה מתרכך. היא רואה בו כישרונות גדולים שסוללים את דרכו. היא לא נותנת לחלומה שם.
ימים אחדים התהלך במבוכה ובאי שקט נסער, היה מבקש לנסח את תחושתו. תוך כדי כך היה חוזר ומתוודע אל דמותה ומתאהב בה.
כשיצא מביתה של מאיה, עדיין חלחל בליבה רגש מר על שתיקתו. היא הרגישה את העלבון שספג, היא ראתה בפניו את הפליאה והכאב. ציפייה דרוכה מילאה את ליבה של מאיה בימים הבאים. היא הייתה מדמיינת אותו מטלפן אליה כדרכו ומיישר את ההדורים ביניהם. כשחלפו הימים ואלק לא טלפן, הלכה והתגבשה בליבה ודאות מרה שהקשר איתו נותק. זה היה טוב מכדי להיות אמיתי, חשבה בעצבות עמוקה. אבל הכאב היה קשה מנשוא.
יום אחד קיבלה מאלק מכתב. כשראתה את כתב ידו המוכר, התחיל ליבה לפעום בחוזקה. היא לקחה את מכתבו לשדרה הקרובה, הרחק מאנשים, והתחילה לקרוא. המילים הראשונות הסתערו עליה.

אהובה,
חשבתי הרבה על השיחה האחרונה שלנו. אני מודה שהתחושה שלך הפתיעה אותי. לקח לי זמן לעכל את דברייך ולנסח את תחושתי. אני מעדיף לכתוב לך.
בתקופה האחרונה אני מרגיש שהגעתי לפרשת דרכים בחיי. שגרת המחקר שוחקת את התלהבותי, בד בבד מתגבשת בתוכי ההחלטה לעבור לניהול. ההתפכחות מולידה קונפליקט עמוק ותחושה של אי נחת. אני מרגיש עייפות ושחיקה. הבדידות מעיקה עלי, אני בשל לשינוי בחיי, אני מתגעגע לבת זוג.
מאיה, מאז הכרתי אותך אני מרגיש שמחה עמוקה. אני מצפה לפגישות שלנו בקוצר רוח, השגרה מתמלאת שוב משמעות ותוכן. כשאני מתבונן בך, הלב מתמלא גאווה עזה, המפגש בינינו מוליד חוויה שמשפיעה על חיי, אני מתמלא ציפייה לעתיד. היה נדמה לי שהרגש שלי כלפייך גלוי, למרות שלא דיברתי על כך. את פירשת את שתיקתי כאדישות, ואולי צדקת בציפייה שלך.

המילים הסתערו עליה בעוצמה שסחפה את שתיקתו. שעה ארוכה המשיכה לשבת בשדרה בתחושת ניצחון. כשחזרה לביתה ראתה אמה את מבטה, חיוכה, הליכתה, וניחשה את אהבתה.
היא נענתה לצליל המוכר של קולו, שהרעיד את ליבה בתחושה של קרבה, אבל המילים שיצאו מפיה נשארו סתמיות. כשישבה לידו בהצגה, הייתה דריכותה מתפשטת לתוך ידיה. הוא היה אוסף את ידיה לתוך ידיו ומשחק בהן משחק אהבה עדין. במעבה החושך התחבקו, הקו התמיר נחתך לתוכה. הכאיב. והכיל.

***

פני אמו דקות וחיוורות. לאות משתקפת בהן. היא לבושה בגד נאה בגזרה פשוטה וסולידית. היא מתבוננת במאיה במבט מרוחק, מגלה את יופייה. מאיה לבושה שמלה ירוקה שצמודה למותניה הדקות. הגוון הירוק מבליט את עיניה. תכשיט מעוצב ענוד על צווארה של מאיה בשרשרת דקה, תואם לעגיליה. עיניה בוערות. העיניים שלה יפות מאוד, אמו חושבת ברטט. היא מחייכת אליה חיוך דק וחביב. "התכשיט הזה מתאים לעיניים שלך," היא אומרת בחום. מאיה מתבוננת בה בהיסוס. אלק קולט את הרטט הסמוי של אמו, וליבו מתמלא גאווה חרישית.
פני אביו שזופות וכהות, חרושות צללים, גופו החסון מגודל. עיניו מציצות במאיה בחשד, כמעט באיבה. יופייה המסנוור מרתיע אותו. היא חסרה את הפשטות שמעוררת אמון, הוא חושב בחשש. מאיה קולטת את החשד שמציץ אליה מעיני אחותו, וליבה מתכווץ. אני פולשת לתוך קרבתם, לתוך אהבתם, היא חושבת ברפיון. אמו מביטה בה בחיבה, היא מקרבת את מאיה בתחושת גאווה מסותרת. "מה שהיא תלבש יתאים לה," היא אומרת בחום.

הם יוצאים מהחתונה. אלק אוסף אותה לגופו. "הם מתלהבים," הוא אומר בפשטות.
"באמת?" מאיה שואלת בספקנות.
"אני מכיר אותם," הוא אומר ברטט.
חיבוקו עוטף אותה בתחושת בעלות, אבל ליבה של מאיה חצוי. היא זוכרת את המבט שהתנכר לה, היא קולטת את הריחוק בחיבה שהפגינו, היא לא מאמינה. הוא קולט ביחסם משמעות אחרת, היא חושבת בעצב שמנבא קונפליקט.
"מתי נתחתן?" אלק שואל במבט נועז.
תחושת מחנק עולה בגרונה.
"כל כך מהר?" היא שואלת ברפיון.
"כן," הוא אומר בפשטות.
"אתה לא מכיר אותי," היא אומרת בתחושת מועקה.
"צריך לחיות יחד בשביל להכיר," הוא אומר במבט מפוכח.
מאיה שותקת.
"כמה זמן את צריכה?" אלק שואל בחיוך.
"שנה," היא אומרת ברוך.
"שנה?" הוא מזדעק.
"יש דברים שאתה לא יודע עלי," היא אומרת בהיסוס.
"בשביל להכיר צריך לחיות ביחד," הוא אומר במתינות. היא נסחפת לתוך תחושתו, היא מבקשת את הביטחון שלו שעוקר אותה לרגע, אבל ליבה מהסס. היא חסרה את תחושת האמון שעומדת במבחן.

לימים גילתה מאיה שאלק מחליט מהר ומפנים לאט: זמן רב לקח עד שרכשה את אמונו. היא מחליטה לאט ומבשילה תוך כדי החלטתה.

***

הכביש הצר התפתל בהר, גלי תנועתו הניעו אותם ברוך, בעזות. מפעם לפעם השמיעו דיבור רגשני שגישר על תחושה. אלק סימן מקומות במרחב המוכר. "יש לי הפתעה בשבילך," אמר לה בחיוך. מאיה הציצה בו בסקרנות. "בית קפה קטן בכפר ערבי דרוזי בסגנון מזרחי יפהפה. הקפה שהם מגישים חריף במיוחד. אני עובר שם מפעם לפעם," גילה בחום. שעה ארוכה המשיכו לנסוע בהר התלול. הכביש הצר התפתל ונסחף. אור דמדומים רך מילא אותה היסוס. פתאום הבחינה בדרך עפר סלולה ששביל מרוצף הסתמן בה ברחבות. "זה המקום," אמר אלק. הם יצאו מהרכב ועלו במסלול מדרגות צר למרפסת פתוחה. מחיצה מסוגננת הפרידה בינה לבין הנוף. בעל הבית קיבל אותם בחיוך. מבטו החם החליק על פניה של מאיה בעונג. הם התיישבו במרפסת וצפו אל הנוף המרהיב שהחליק במורדות העמוקים, דעך בקימורים הרכים, הלם בחושיה של מאיה בפראות. הם שתו את הקפה בספלים קטנים, גומעים את טעמו המריר, שואפים את ניחוחו החריף. שעה ארוכה דממו. אחר כך נפרדו לשלום מבעל הבית שחייך אליהם חיוך רך.
החושך נבלע במהירות, קו ההרים חמק. תוך כדי שיחה הרימה מאיה את כף ידה והרגישה שעגיל אחד חסר לה. "אבד לי עגיל," אמרה פתאום. צורתו הייתה חישוק כסף. "אני אקנה לך עגיל אחר," אמר חרש. ליבה של מאיה פעם בחוזקה. "את יודעת למה אני מתכוון?" שאל בעזות. "כן," אמרה ברוך וחייכה.
הם המשיכו לנסוע בשתיקה עד שהגיעו לפיתול חד. אלק סטה מהדרך בפתאומיות ובלם בחוזקה. פניה של מאיה החווירו. רגע ארוך דמם. "היה לנו מזל עצום, זו פעם ראשונה שאני נוהג אחרי שקיבלתי רישיון. לא הייתי צריך לקחת אותך במסלול הזה," פלט חרש.
הם ירדו אל העיר והגיעו לדירתו של אלק. בית ישן ברחוב מפותל. עצים גבוהים עתירי צמרת מילאו אותו סבך אפלולי. הדירה הייתה מרוהטת בריהוט כבד שטעמו השתמר. בעלת הבית נעדרה לרגל ביקור משפחתי. שולחן כתיבה עמד במרכז החדר, מגובב ספרים וחוברות באי סדר מופלג. "זה הסדר הטבעי שלי, ככה אני מוצא כל דבר," אמר לה אלק במבוכה. היא התבוננה סביבה בדריכות, מבקשת לפענח את קרבתו. הם התיישבו על הספה והתחבקו. החדר החם, המבולגן, האינטימי, התייחד בעולמם וחצץ. היה מחולל בגופה אהבה, מתעוור באפלוליותו וקורע את נשימתו.
למחרת המשיכו לטייל באזור. כביש צר ותלול חתך את ההר, הגיח בפיתולים, ערם פסגות. המראה הגועש הלם בחושיה בפראות. "זה הנוף שהבטחתי לך," אמר אלק חרש. הוא עלה על סלע תלול והביט בנוף בדממה, עצר את נשימתו ונדרך. אחר כך קפץ, הקיף אותה בזרועותיו ונשק לה. גופה של מאיה פִרפר ורעד, היא ינקה את נשיקתו עד לשד תחושתה.
בדרכם חזרה שתקו. מפעם לפעם פלטה מאיה קריאת התפעלות. היא מגזימה, חשב בקשיחות. שתיקתו הייתה עוקרת את הקִרבה בעיצומה.
הרעד שסער בנפשה הלך ונרגע, אבל הנעלם היה מסתכסך ומתגרה באהבתה. היא נזכרה בשתיקתו של אלק שהעיקה עליה. השתיקה שלו מביישת אותי, חשבה בגילוי מכאיב.

יום אחד טלפן אליה אלק ואמר בקול נלהב, "מצאתי בית. את תתאהבי בו." "איך הוא נראה?" שאלה בחום. "בית קטן עם חצר גדולה, הרבה עצים וצל," אמר ברוך שנגע לליבה. היא התמלאה ציפייה וספק. בזמן הנסיעה נזכרה בדבריו - עצים וצל - וליבה נקף. היא אהבה את האור הבהיר שזרם בעדה, היא חששה מהצל שהעיק. אלק חיכה לה בתחנה. הוא לבש בגד של יום חול ששרטט את דמותו בקו מרושל. פניו היו דרוכות. הוא לקח את ידה של מאיה במחווה של רוך. הם חצו רחובות מוצלים והגיעו לבית ישן, מוקף חצר אפלולית. בעלת הבית קידמה את פניהם בחיוך קפוא. הם ירדו במדרגות שהוליכו אותם לדירת מרתף. הם נכנסו בדלת צרה ומצאו עצמם בחדר גדול, אפלולי וריק. מאיה עמדה במרכז החדר והביטה סביבה בדכדוך. צמרות העצים הטילו צל כבד. היא הרגישה את אהבתה נקברת תחתיו. "ראיתי הכול," פלטה דיבור שביקש להיחלץ. "את לא רוצה להסתכל בבית?" שאל אלק בפליאה. "לא," אמרה בקשיחות ומיהרה לצאת.
בדרכם חזרה שתקו. היא שונה ממני, חשב במרירות. הוא מעיק עלי, חשבה בגילוי מפוכח. הרחובות הבהירים שזרמו פילסו תחושה מפויסת. שתיקתו הרועמת הקניטה אותה. שרירות לב, חשבה בליבה. התעקשות ילדותית, טעם רדוד, חשב בניכור.
"זה הבית הראשון שראינו, לא מוכרחים להסכים מיד," אמרה בהיסוס.
"מה רע בבית הזה?" שאל בקשיחות.
"אני אוהבת אור," אמרה בחום.
"אני אוהב את הצל," אמר בריחוק.
"אפשר לראות עוד בתים," הציעה בהתעוררות.
"את יכולה לראות ולבחור," אמר לה בצינה.
כל הדרך חזרה הרגישה מאיה אכזבה צורבת. היא גילתה את הפיצול בעיצומה של הקרבה. הבית שלנו יהיה גם ביתי, חשבה בליבה. אבל ריחוקו הפחיד אותה. בפעם השנייה הרגישה בעיצומה של פרידה.

לימים גילתה מאיה שאלק ביקש לבוא אל הצל כמו שהיא ביקשה לצאת אל האור. ברבות השנים נעשה הצל ביתם המשותף.

כעבור כמה ימים טלפן אליה אלק ואמר בקול מתון, "ראיתי דירה יפה, הנוף נהדר, בואי לראות." קולו המפויס הרגיע אותה. בדרך אל הבית שתקו. קרבה מהוססת גיששה ביניהם. הם טיפסו במעלה גבעה שכביש צר חצה אותה. שורה של בתים מדורגים הקיפו את הגבעה שצפתה אל אופק תלול ופראי. דממה עמוקה געשה בעמק. רק חנות מכולת קטנה שעמדה בצד הכביש עוטה סככה ארעית, העלתה אצל מאיה זיכרון ישן שחימם את ליבה.
הבית עמד במדרון תלול שנסחף אל הים. נצנוץ הים הדליק את העמק, המרפסת חצתה את האור שזרם פנימה אל החדרים. ליבה של מאיה התמלא שמחה עזה. זה הבית שחלמתי עליו, חשבה. "דירה נפלאה," אמרה לאלק בפשטות. "נכון," נענה לה בהתלהבות והתחיל לתכנן את ביתם.

***

הכביש נעלם במהירות מסחררת, החליק את הנוף באיטיות מכאיבה. דקלים הזדקפו בקטע צר, מצלים על הדרך, משיבים צינה. הנוף הרדום הבליח בתודעתה, דִרבן וכבה. הם נכנסו לעיר הצפופה. קו החוף החיוור הציף את גדותיה חום מהביל. קרבת אנשים צפופה וגועשת נדחסה לתוכה, התייזעה וצווחה. גופה של מאיה ביקש חציצה.
החדר הקטן מלא במיטה זוגית גדולה. שידה לאיפור ושוליים צרים. כִּברת גוף חמה ויוקדת מתחפרת לתוכה, היא מפסלת את גופו של אלק באצבעות רכות. אחר כך היא מתבוננת בחלון. תנועת אנשים בלתי פוסקת בעיר הצפופה, המהבילה. הרעד הסמוי בגופה הולך ונרגע. היא מסבה אליו את מבטה, הוא קורא בספר. כאב עמוק מציף את ליבה של מאיה. "אתה קורא?" היא שואלת אותו בפליאה. עדיין הוא חרות בגופה.
"כן," הוא עונה לה בתום לב.
מבטה הנפגע מקניט אותו, מבצר את קרבתו.
היא מציצה בספרים שהביא ברגש מר. הם ממלאים את קרבתו אינטימיות עמוקה. היא קולטת את בדידותו כשהיא עדיין מכילה.

***

"כל המפתחות ישנם בפגישה הראשונה, צריך לדעת לפענח אותם," אמרה להם הדה בהרצאה אחת. היכרותה עם אלק הכילה את כל יחסיהם. ברבות השנים למדה לפענח אותו.

מדרון תלול וסואן בודד את הבית מכל עבריו. מאיה הייתה שומעת את הדממה גועשת בדמה. היא הייתה מתבוננת בהר ומתמלאת בדידות. בבוקר כשהייתה מתעוררת משנתה היה המדרון נסחף. עצים התלקחו בַּימה. היא הייתה מסדרת את הבית בזריזות שהביאה סדרים לנפשה ומתיישבת ללמוד לבחינת הסיום בספרות. האור הבהיר של שעת הצהריים הסתנוור ודעך. דממה עמוקה שקעה בהר. מאיה הייתה יוצאת לחנות המכולת הקטנה שהזכירה לה מקומות שוקקי חיים. בדרכה חזרה הייתה הדממה מעיקה עליה, והיא הרגישה בדידות עמוקה. היא הייתה הולכת לישון עד לשעת הדמדומים. רוחות הים סערו והציפו, העמק געש. ליבה של מאיה התמלא ציפייה דרוכה לבואו של אלק. הוא היה נכנס לבית בצעד קל ומביא לתוכה משב חיים. הוא היה מספר לה על אנשים שפגש בעבודתו, חיים שחלחלו לחייה. היא הייתה מקשיבה בדריכות. לעיתים רחוקות סיפר לה על עבודת המחקר שלו בטון ענייני ויגע, כאילו ביצע משימה. פניו הפנימו תסכול עמוק.

אהבתה של מאיה צמחה בתנועה חושנית ולירית שייחדה אותה. היא התמכרה לגילוי בגוף מאוהב. הנסיקה הספונטנית של גופה נבלמה בהיריון. היא הייתה מתבוננת בגופה ומתמלאת זהירות. גופה נעשה עייף וקהה, והיא התמלאה רגש בחילה. בשעות הבוקר עדיין הייתה מחשבתה צלולה וגופה פעיל, אבל בשעות אחר הצהריים הייתה הבחילה מתגברת, וטעם רע היה עולה בפיה וממלא את כל ישותה. אלק הרגיש את השינוי שנבלם בגופו. הוא נשאר מחוץ לחיים החדשים, למרות שציפה להם בדריכות. קרבתה המופנמת כלאה אותו, קטעה את החיות שחגגה בגופו. בעיצומו של האיחוד הרגישה מאיה את הפיצול.

אלק קנה כרטיסים לרקוויאם של ורדי. כשסיפר למאיה על הקונצרט, ראתה בפניו שמחה עזה. "אני לא אוכל לנסוע איתך לתל אביב, הרופאה אסרה עלי," הזכירה לו. "אין בזה שום סיכון," אמר לה בתום לב. "אני לא אקח סיכון על ההיריון," אמרה בקול חרישי ופגוע. התפתח ביניהם ויכוח מר שחשף את השוני העמוק. היא הרגישה שהוא מתנכר לתחושתה ברגע של משבר, הוא הרגיש כלוא עד כדי פגיעה בעצמיותו. "אני אסע לבד," אמר בטון צונן שפצע את ליבה. ככל שהתקרב יום הקונצרט, הלך הוויכוח והתחדד. הוא נסע לקונצרט לבדו. שעות ארוכות שכבה במיטתה, בדידות עמוקה נפערה בנפשה של מאיה כאילו התייתמה מאהבתה.
אלק נסע לקונצרט בתחושה מעורבת. מאז נישאו לפני חודשים ספורים הייתה קרבתם צומחת בפראות רבת השראה, טעונת מכאובים וגילוי, דחוסה ונאבקת. השגרה הייתה גוררת את תחושתו בדעיכה איטית. הוא ביקש לעצמו פורקן, שאף לבדידות ולריגוש שבמוזיקה. כשישב בקונצרט, הייתה המוזיקה מחלחלת לנפשו בעצב מתוק או מתפרצת בחיוניות עזה. מפעם לפעם ביקש לשתף את מאיה בתחושתו, וליבו נקף. בדרך חזרה ביקש לשמר את התחושה הנפעמת שמילאה אותו, אבל קרבתה של מאיה העיקה עליו. עד שהגיע לביתו, התמלא מורך לב שהקניט אותו. כשנכנס לחדרם, מאיה כבר ישנה. זמן מה שכב נוקשה, חש את עומק הצינה שחצצה ביניהם לראשונה. אחר כך נרדם. כשקם בבוקר ביקש לשתף את מאיה בחוויה, להתפייס איתה, אבל פניה נחתמו בפניו.

אף על פי כן היו מאוהבים מאוד בשנה הראשונה. ההיריון מילא את ליבם גאווה. הוא היה מאחה את קרבתם ומתמלא ציפייה. הם היו יוצאים לראות סרט בעיר התחתית, בבית קולנוע ישן ואינטימי ששחזר מסלול והרגיל אותה לעיר החדשה, או שהיו מטיילים בסביבתם הקרובה, מסיירים בגנים היפים שהתייחדו באזור. מפעם לפעם הלכו לשמוע קונצרט של התזמורת העירונית. מאיה לבשה שמלת היריון שהתאימה לגופה, אספה את שערה השופע לקוקו, ועיניה גדלו לאין שיעור בפניה החיוורות. אלק אהב להרגיש אותה מהלכת לצידו בקומתה התמירה שהתעגלה. היא אהבה להלך ליד צלליתו שהעמיקה. הייתה חופנת את ידיה בידיו החמות ומתמכרת לאהבתה. מפעם לפעם, כשקלט בפניה זווית נאה, היה עוצר את הבעתן וחורת בדמיונו.
בערבים היה אלק לומד. פניו הכהות שרטטו פרופיל מופנם שקרא במבט מהיר ושוטף. היא הייתה נעה בשקט העמוק שמילא את ליבה ביטחון ושלווה. היא ישבה לידו ולמדה. קריאתה של מאיה הייתה שונה. היא הייתה משננת מתוך משמעת קרה. תוך כדי כך היה מבליח במוחה רעיון או גילוי רגשי שסחף אותה. ככל שהריונה התקדם, היה מאמץ הלמידה מתיש את רוחה של מאיה וממלא את ליבה קוצר רוח. כשחשבה על עתידה, ראתה לפניה מבוי סתום. היא התקשתה לתרגם את נטייתה למסלול מעשי. הביטוי האישי היה מתהווה בספרים שקראה, במוזיקה שניגנה, היה מחולל באהבתה. היא הייתה מגששת בין האפשרויות ומרגישה פער עמוק. ההיריון מילא אותה ציפייה וקהות חושים. הוא הציב בפניה מטרה קרובה שהסיחה את דעתה.

הלידה של בנה הבכור הייתה קשה. מאיה זוכרת שעות ארוכות שלא הופיעו הצירים, למרות שקיבלה זירוז. בדיקות פנימיות תכופות שהכאיבו. קשיי נשימה של התינוק שהפסיקו את הזירוז. היא זוכרת דיאלוג גס בין המיילדות בעיצומו של הפחד והכאב שמילאו אותה. לאחר לילה קשה הגיע הרופא המיילד, בדק בדיקה פנימית, והצירים התחילו. הלידה הייתה רגילה. דקה ארוכה עברה עד שבכה. היא זוכרת את החרדה לשלומו בעיצומה של התשישות. היא קולטת את צבעו הכחול ואת צורתו הנאה. החרדה והתשישות לא מרפים ממנה, וכבר היא מתייסרת בכישלונה הראשון מול אמהות אחרות שמיניקות. היא ממשיכה לנסות להיניק את בנה עד שעולה לה החום, והיא מפסיקה.
מאיה זוכרת את אלק נכנס לחדרם ביום הראשון כשחזרו מבית החולים. הוא ניגש למיטת התינוק בביטחון וחיתל אותו בטבעיות. בכורתך הסתיימה, עכשיו הגיע תורי, קראה בתנועתו הנרגשת שדחקה אותה לרגע. היא הוקסמה מביטחונו העצמי שהרגיע אותה. בלילות, כשהתינוק בכה, היה אלק משכיב אותו על בטנו החמה שנשמה בקצב אחיד. מאיה ראתה בדמיונה היריון שטווה סביב התינוק את חיבוקו. בשעות הבוקר היה התינוק רגוע. מאיה הייתה מטפלת בו בזריזות שרכשה לאט. אחר כך הייתה משכיבה את תינוקה במרפסת הגדולה שצפתה אל הנוף. דממה עמוקה הרחישה סביבו. אלפי קולות חלחלו בנפשו.
הוא היה נרדם כשידיו מורמות ואגרופיו רפויים כאילו נכנע לרחש סמוי בנפשו. היא התבוננה בו כשריסיו הארוכים זעו, וליבה נכמר. בשעות אחר הצהריים היה תינוקה בוכה שעות רצופות מכאבי בטן. בכיו היה מעיק על מאיה בתחושת חרדה שחלחלה לתוך חיבוקה. אלק היה מחבק אותו חיבוק אינסטינקטיבי, שהיה מרגיע את התינוק ואותה.

לימים הבינה מאיה את השוני בתכונתם. קרבתו האינסטינקטיבית של אלק שלטה בנעלם, היא אימצה את ינקותם. קרבתה המילולית פיצחה את בגרותם.


כל מה שחוותה בשנתם הראשונה, צמח לתוך חייהם המשותפים והסתעף.

שלוש שנים אחר כך מאיה מתגוררת בעיר קטנה בשפלה ששוכנת בקרבת פרדסים. במרכזה של העיר יש גן שעצים מתנשאים בו ברחבות עמוקת שורש. ליד הגן עומד מבנה לבנים ישן מצופה אבן אדומה, מכוסה גג רעפים גבוה. זהו היקב הראשון בעיר. כל מה שצומח מהם והלאה בנוי רחובות צפופים ומסוכסכים שמגבבים את צורתה ומקלקלים את מידתה. ביתה של מאיה פונה בחזיתו האחורית לחצר סמוכה, שכר דשא גדול משתרע בה, ובמרכזה צומח עץ צפצפה גבוה. תמונת נוף יחידה על רקע חייה.
ביתה החדש של מאיה מסנוור בלובנו. היא זוכרת את כתמי הסיד הטריים שהורידה מן המרצפות החדשות. היא זוכרת את האור הבהיר שזרם בחדרים הריקים השכם בבוקר הראשון. היא זוכרת את שנתה הרעננה. את לכתה בין החדרים בתחושה של גילוי ובעלות חוגגת. את המטבח המרווח ואת חדר ההלבשה המוצנע. היא אוהבת את ביתה החדש ממבט ראשון. בלובנו הבוהק המעורטל, באור הבהיר שזורם בין החדרים, בתחושה המרווחת והאינטימית שמתייחדת בו. נוח לה ברחוב המאוכלס בתים חדשים ובעיר הצפופה השוקקת חיים.
ביתה החדש של מאיה ריק מרהיטים. עציץ פילדנדרום גדול עומד בסלון מול הפסנתר השחור הישן שנודד איתה מימי נעוריה. תמונה יחידה תלויה על הקיר בסלון. התמונה הניעה את ליבם כשראו אותה לראשונה. מיטה גדולה מאכלסת את חדר השינה, שיוצא לחדר ארונות קטן. מיטת תינוק עומדת בחדר הילדים. הציוד במטבח משומש ונקי. החדרים הריקים מלאים אווירה בתולית סטודנטיאלית. מאיה חולפת ביניהם בתחושה של אינטימיות עמוקה. בנה התינוק מסתובב בבית בסערת תנועה. הוא חוקר את עולמו ללא לאות, הוא מתמכר לגירוי ללא מעצור.
מאיה חיה בסחרור שמריץ את חייה סביבו. היא מביטה בפסנתר הישן שנעשה רקע דומם, היא מביטה בספרים שנעשו מחוז חפץ. היא מבקשת את קרבתה, היא מגדירה בתוכה את עצמיותה. ההתלבטות מרחיקה את אלק מעולמה, ההבשלה האיטית נתפסת בעיניו כחולשה. הפתרון המעשי שלו הוא מיידי, היא יודעת שהיא נשארת מחוץ לזרם הפנימי של חייו.
חייו של אלק לא השתנו. הוא ממשיך לתואר שלישי ועוסק במחקר. חסרה לו האינטואיציה של החוקר, תחושת החומר שמפצחת גילוי. הוא מחפש חשיפה שתפרוץ את עולמו, הוא מחפש מערכות גדולות שיפעילו אותו.
פני אביו נשקפות אליו, נמרצות ורכות, מבטו חם, קולו עמוק. בילדותו היה כבד דיבור והתקשה ללמוד. דיבורו הבדיל אותו מאחרים. רצון עז התגבש בליבו ללמוד ולהשוות את מעמדו אל האחרים. בגיל שש עשרה התחיל ללמוד בעזרת מורים פרטיים והשלים את לימודיו לקראת כניסתו לסמינר למורים. הוא נעשה מורה. השאיפה ללמוד נשארה משאת נפשו, כל חייו המשיך להיות תלמיד. המדע היה פסגת חלומו. הוא ראה בבנו כישורים מובהקים וחלם על עתידו כמדען.
אלק ירש מאביו את חלומו. הוא אוהב את הידע והדרמה שבגילוי. לעיתים נדמה לו שיש ממשות במחקר שלו, והוא מתמלא קורת רוח עמוקה. לרוב הוא שקוע בתהליך שוחק וחסר השראה. הצמצום פורץ תחומים חדשים שמפעילים אותו ומסיחים את דעתו.

כשאלק חוזר הביתה הוא רואה את פניה של מאיה שנעשו קשוחות. מפעם לפעם היא יושבת מולו, ודיבורה מתפרץ על המירוץ בחייה שלא פוסק, על עצמיותה המשתכחת. היא מגזימה, הוא חושב בצינה. הוא מציע לה פתרון מעשי שדוחק בה, והיא מתקוממת. הוא נסוג לתוך שתיקתו. ההתלבטות שלה מייצרת מבוי סתום, רק אהבתם מפשירה את הפער. מאיה מתמכרת לגופה בלהט של פורקן, אלא שכבר ניכרים בהם הבדלי אופי שצוברים משקעים.

עיר קטנה, מישורית, משתרעת על גבול פרדסים. גבעות נמוכות מקיפות את העיר ברוך פסטורלי. בתי מגורים צפופים מאוכלסים בעולים חדשים, משפחות ממעמד בינוני וממעמד סוציאלי נמוך. במורד הגבעות נבנו קוטג'ים יפים של בני המקום הוותיקים. הגבעות גולשות לכיוון העיר בקטע שומם. רחוב אחד רחב מוליך לבניין המועצה הנמוך.
הגבעות מתרוממות ברוך פסטורלי בנוף הפתוח. כביש צר מטפס לכיוון היישוב הקטן ששוכן בפסגת ההר. האזור מאוכלס במשפחות ממוצא תימני שמתגוררות במקום שנים רבות. מאיה זוכרת את המקווה הישן ואת בתי האבן, שצינה ארוכת חיים מתנשמת בהם. כשהיא מבקרת אצל המשפחות שמתגוררות במקום, היא מטיילת ברגל. הדממה העמוקה מתעטפת לתוכה.

בניין המועצה ממוקם ברחבת אבן גדולה. מאיה יורדת לקומת הקרקע האפלולית שמסדרון ארוך חוצה אותה. מנהלת השירות הסוציאלי מקבלת אותה בחדר גדול וצנוע. היא אישה כבת שישים. שערה הלבן אסוף בפקעת, פניה גלויות ותמימות כפני נערה שהזקינו. היא מביטה במאיה במבט חשדני. מאיה פורצת את עולמה. היא מספרת למאיה על עבודתה ארוכת השנים בתום לב שמשרטט את חייה הבודדים. היא מבקשת לשאת חן בעיני מאיה בניסיונה הרב. היא מגלה קשיחות מרה. לא לקרבה הזאת ציפיתי, לא לתכנים האלה שאפתי, מאיה חושבת במועקה סתומה.
שתי העובדות הוותיקות בלשכה מגלות כלפיה חיבה מרוחקת. הפער בינן ובין המנהלת בולט - בהופעתן המטופחת, בדיבורן האדיב, במנטליות השונה. הן מסיימות פרק חיים בתחושת הקלה.
מאיה לומדת מהר את הצד הטכני של עבודתה. חסרון הידע וצורת העבודה המיושנת לא מממשים את התכנים שהיא מבקשת. היא מתמלאת אכזבה עמוקה.

יום אחד קראה מאיה באחד התיקים דוח פסיכולוגי. האבחנה הצטיינה בראייה עמוקה שהשאירה ספק שיש בו ענווה ורמז. היא הייתה מנוסחת בלשון בהירה שהזכירה למאיה פסקה בספר. זה הטקסט שאני מבקשת, חשבה בהתפעלות.
דליה הייתה העובדת השנייה שהגיעה לשירות בעקבות מאיה. היא הייתה אינטליגנטית, דעתנית, היא עוררה במאיה סקרנות עמוקה. הן חלקו חדר אחד ששימש את שתיהן. כשהיו מקבלות אנשים לשיחה, היו יוצאות לסירוגין מהחדר. מפעם לפעם הייתה מאיה קולטת דיאלוג שריתק אותה. דליה הייתה מנווטת את השיחה באינטואיציה חודרת שגילתה שיטה. היא חשפה משמעויות עמוקות שהסעירו את ליבה של מאיה. זאת הקרבה שאני מבקשת, חשבה בליבה.

כשאלק מספר למאיה על המחקר שלו, מבטו נעשה מופנם. לעיתים רחוקות מתפעמת בו תחושה של גילוי. "לאֵלי יש תחושה אמיתית לחומר," הוא מגלה למאיה בהתפעלות. אלק מסתייג מהתלהבותו של אלי, שמבקש למצות את המחקר. הוא מסמן לעצמו תאריך יעד, הוא רוצה להשלים את התואר ולנסות לעסוק בניהול. העיסוק הרחב בפרויקטים נוספים מאזן את עולמו, מסמן מגמה שתלך ותתמסד בחייו.
מאיה מתבוננת באלק בקנאה. הוא מתקדם במסלול קבוע, בעוד היא נעה במסלול מפוצל. כשהם יושבים זה ליד זו מתנהל ביניהם דיאלוג סמוי. אלק מריץ את עיניו על פני מסמכים ומשרבט הערות במהירות, היא מתמכרת לקצב. היא נזכרת באירוע אחד בעבודתה שעדיין מסעיר את רוחה. היא מספרת לאלק על האירוע, שתיקתו נאטמת. "למה אתה שותק?" היא מטיחה בו. "אני שומע כל מילה," הוא עונה בקול חדגוני. התחושות שהיא חושפת מכבידות עליו, כאילו הוציאה את דיבורה מהקשר ראוי והעמיסה עליו הבנה שבשתיקה. הוא מעמיד מולה את שתיקתו, עד שהיא נגמלת מדיבורה ומתחילה לכתוב. את העודפים אני כותבת, היא חושבת. לימים נעשתה בדידותה טבעית, עד שלמדה ליצור בתוכה בלי קול.

ההיריון השני צמח בגופה במתינות. היא התהלכה איתו בטבעיות שהמשיכה את חייה הפעילים. גופה של מאיה פרח, יופייה התרכך והזהיר. עדיין ניכר גופה הדק בתוך הריונה הגדל. היא הרגישה בחילות וקהות חושים שהעיקו עליה. בחודשים האחרונים נעשה הריונה כבד. כשהלכה לביקורי בית אצל המטופלים הקשים, ראתה בפניהם יראת כבוד שנגעה לליבה.
הלידה התפתחה במתינות, מאיה לא צעקה. השליטה העצמית הקלה עליה. "בואי תראי את הלידה שלך," אמר לה הרופא. הוא הרים את פלג גופה העליון בעיצומם של הצירים, והיא ראתה את לידת בתה.
בפעם הראשונה שהביאו לה את בתה, הציגה אותה האחות בגאווה. "מי רוצה ילדה?" שאלה ברוך. פניה של התינוקת היו בהירות וורודות, הן היו מעוצבות להפליא בפני תינוקת רכה. מאיה אספה אותה בזרועותיה.
היא לא האריכה בניסיון להיניק אותה, כדי שלא תתאכזב.
התינוקת הייתה שוכבת שעות ארוכות, נועצת את מבטה בסביבתה שהלכה וצמחה לתוך עולמה. מאיה הייתה צוללת לתוך מבטה השקט, החקרני, שהזכיר לה את מבטו של אלק.
היא גדלה במתינות בתוך עולמה המופנם. היא הייתה חוקרת אותו בספרים שקראה מגיל צעיר, במשחקים שהמציאה. עולמה המופנם העיק על ילדותה ועל נעוריה. למרות יופייה היה אופייה חסר את הקלילות ואת החן הנשי. כגודל הציפייה כך הייתה מתבצרת בה הבדידות. רק כשראתה ילדים, הייתה מתמלאת ביטחון ספונטני שהתיר את נשיותה העזה.

תשעה חודשים אחרי הולדת בתה מאיה חוזרת לעבוד בלשכה. פני המקום השתנו לחלוטין בזמן היעדרה של מאיה. עובדים חדשים נכנסו ללשכה במקומן של העובדות הוותיקות שפרשו. קצב השינוי איטי וזהיר. המנהלת בוחנת כל עובדת חדשה על פי השכלתה ואישיותה הבלתי מאיימת. היא מבקשת לפתוח פרק חדש, שלא יסיים את תפקידה. ככל שהיא מרגישה מאוימת, היא פורקת את מרירותה על מאיה, שהיא החוליה החלשה בשינוי. מעמדה של מאיה מוטבע עמוק במערכות היחסים שבנתה. היא חסרה מיומנות שתמצה את כישוריה, היא חסרה חותמת שתמסד את מעמדה. מאיה מרגישה בפיצול ההולך ומעמיק ומכשיר את הקרקע להמשך לימודיה.

בנה השלישי של מאיה נולד מהר. כבר בהיריון היה מתנועע ברחמה בתנועות ארוכות וזריזות שהאיצו בה. הלידה התחילה בבית, בדרך לבית החולים, מאיה התפתלה בצירים אחרונים. היא נלקחה היישר ללידה. כעבור עשרים דקות נולד בנה הצעיר. "באת, ראית וניצחת," אמר לה הרופא בחיוך כובש שמילא את ליבה גאווה עזה. הוא היה ארוך ודק איברים. בערבים היו יושבים באור הרך ומחבקים אותו ביניהם. הוא היה מתבונן בהם בעיניו הגדולות שמילאו את ליבם קרבה עמוקה.
מאיה זוכרת תמונה אחת. הם ישבו בחדר הקבלה המרווח של רופא הילדים. אלק חיבק אותו בזרועותיו, רק עיניו הגדולות הציצו מבעד לחיבוק. פניו של אלק דובבו תחושה שנחקקה בליבה.
היא זוכרת את תלתליו הסבוכים. כשביקשה לסרק אותם, בכה מכאב. היא הייתה חופפת את שערו ומברישה אותו בקלות. בגיל ארבע היה גבוה וחסון. תלתליו הבהירים שהתארכו שיוו לו חן כובש.
כשגזזו את תלתליו, ששמרה במקום יחיד ומיוחד, כאילו השתנתה צורתו. הקו הדק הענוג הלך והתארך בגופו ונחשף בתנועתו הרוגשת. כשהיה מתעמת עם ילדים אחרים, היה נרתע מהם ומתייסר בגינם. במחבוא תחושתו היה פורק את כעסו ומתרגל איתה משחק תפקידים שהיה מחזק את רוחו. הוא היה מתקרב אל הילדים החריגים בקבוצה, מבקש לפענח את סיפורם. כשגדל התחשלה בגופו מוצקות שבלעה את הקו הענוג. בצמתים היה אופיו הנלהב חוזר ומתפרץ ונחשף.

הלידה השלישית יצאה מנצחת. היא שחררה מהלך בחיי, מאיה חושבת בגילוי עמוק.

לידתו של בנה הצעיר חתמה תקופת ביניים ארוכה. מנהלת הלשכה החדשה הייתה אישה צעירה ותוססת שהצטיינה בנשיות בוטה ובתבונה מעשית. עובדים חדשים נכנסו ללשכה שהתרחבה והתמקצעה. מאיה הייתה העובדת הוותיקה מכולם והבלתי מקצועית שבהם. פוטנציאל הקשר שיצרה עם אנשים היה טעון ורב כוח. היא הייתה "כותבת" סיפורים אנושיים מרגשים. בד בבד עם הגילוי שריתק אותה במקצוע, התגבשה בליבה ההחלטה ללמוד. המנהלת החדשה הכשירה לכך את התנאים. חודש אחרי לידתו של בנה הצעיר התחילה מאיה ללמוד לימודי הסבה לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. היא קיבלה מלגת לימודים שחייבה אותה לחזור ללשכה בתום לימודיה.

***

כשהיא מתבוננת בדמותה שהעלתה תווים רכים של זקנה, מציץ אליה מבטה ברגש עמוק ונוסטלגי. דמות דקה ותמירה מתנועעת מולה, תווים חקוקים בשתיקה.
שירות המבחן לנוער כותב את הטקסט לסיפור אהבה לנער עבריין שטיפלה בו. הלימודים משאירים זיכרון מטושטש ובנאלי, שלא מתייחד ברשמים עזים ולא מתייסר בתחושה של ניכור.
שלהי שנות השלושים לחייה. היא עדיין מגלה בתוכן פנים ישנות שמתאהבות בו, מחזרות אחריו. אבל הגילוי מתכסה בשגרה, מתמלא מאמץ, צובר מרירות. כשהם ישובים זה בצד זו, שתיקתו הגדלה ודיבורה הנסער חוצצים ביניהם חציצה מרה. היא מפנימה תחושה שמערערת את ביטחונו. הוא מציץ בה בחשאי. "על מה את חושבת?" הוא שואל אותה בהיסוס. "על שום דבר מיוחד," היא אומרת במבט חולמני שמכאיב לו.
כשהיא מסתכלת בדמותה בראי היא מגלה ציור של יופייה, קורע לה עיניים ריקות, צובע לה שפתיים רכות, קולע את נעוריה בצמה. נשיותה שהבשילה מכאיבה לגופה שמבקש פורקן, אימהותה שגמלה מתרפקת על נעוריה שלא התגשמו.
כשהיא מתבוננת אל נפשה היא מגלה חידה. כל פתרון שהיא מוצאת מכאיב לנפשה. רק בספרים היא מגלה שפת אם שכותבת אותה. המסלול החדש שבחרה בו, עבודה טיפולית עם אנשים, חושף לפניה תמונה נפשית שמקרבת אותה. הדיאלוגים מגלים שפה עמוקה שמפענחת אותה. היא מבקשת להעמיק בתמונה, להתמחות בשפה, כאילו חזרה להתבונן בנפשה.

שירות המבחן לנוער שכן ברחוב מרכזי וסואן. בית ישן וצר שרטוטים היה כלוא בין בתים אחרים בקו אפרורי מונוטוני. חדר מדרגות מפותל נחלץ מתוך שרטוטיו בדחיסות מסתורית וצוננת. מאיה זוכרת שעות דמדומים מאפילות. היא הייתה חולפת בו במהירות, מגיחה מתוך הצללים שרדפו. חדרים גבוהי תקרה התפשטו באור העמום בתחושה קודרת.
פניה של יעל היו חינניות, גון עורה בהיר וחלק. גזרתה הייתה עגלגלה ונשית, שערה דק וגזוז. למרות גילה הצעיר נראתה למאיה גדולה בשנים ורבת ניסיון. יכולת האבחנה שלה הפליאה את מאיה, הדיאלוג שחיברה השתכלל בתודעתה לדרגת אמנות. הקשר שיעל יצרה עם הנערים עורר בליבה קנאה עזה. בד בבד עם הציפייה והריגוש, ידעה חוסר ביטחון מכאיב שבלט עוד יותר ליד הנערים. נעוריהם הבוטים הביכו אותה -שרידי ביישנות שלא נגמלה ממנה - התרסתם המרה ביישה אותה. דריכות מתמשכת הייתה מענה אותה בחשיפה הזאת. יעל הייתה מסייגת את קרבתה למרות דיבורה הגלוי ומנהגה הספונטני. מאיה הרגישה במחיצתה דו־משמעות מכאיבה.
אירית הייתה קצינת המבחן הבכירה בשירות. נשיות רכה, שברירית, הייתה משרטטת את גופה בקווים ענוגים. פניה השחומות היפות תאמו לגופה בעדינותן, ביוהרתן. כשהתגלתה למאיה בפעם הראשונה בשערה הגועש ובצלליתה הדקה, נעצרה נשימתה. מזגה הצונן והליכותיה המיומנות יצרו תחושה של ריחוק וכוח שהיו ניגוד מרתק לדמותה. אירית קיבלה לטיפולה את הנערים הבוגרים.
פניו של שלמה, המדריך של השירות, היו רבועות, חרוצות קמטים עמוקים שיצרו שרשרת תלמים בעורו הכהה. שפתיו העבות החושניות ועיניו הכהות היו מתפעמות ברגש עז ונוגה. כשהיה מתבונן באירית, הייתה הקדרות הצפופה בגבותיו מתפוגגת בעדנה וחושפת צד רך באופיו. ציפייה עמוקה הייתה מחלחלת בשתיקתו כשהתבונן בה.

מאיה זוכרת פני נערים גסות ועדינות, עוינות ורכות חולפות על פניה במצעד אנושי מטושטש. היא הרגישה תסכול מול העוינות שהפגינו. היא חשפה בהם רוך תמים שהניע את הלב. הם היו נענים לקרבה שנולדה ויוצרים בתוכה תלות לשעה. הם היו נעלמים מחייה אחרי תקופת היכרות קצרה.
"עמיר הוא שונה, הוא עבריין ותיק. יש לו עבירות פריצה רבות. קשה ליצור איתו קשר," אמרה יעל למאיה כשהציגה לה את התיק. למה דווקא אני? חשבה מאיה במועקה, "זה מקרה מעניין, אולי השינוי יקדם אותו, נעבוד עליו ביחד," אמרה יעל בהתעוררות.
בדוחות הפגישה איתו נכתב: "רוב הזמן שותק. לא משתף פעולה, לא לוקח אחריות. מפעם לפעם מגיב בצורה אינטליגנטית. לא אלים." דיוקן אנונימי מופנם שעורר בליבה של מאיה סקרנות וחשש.

עמיר הופיע לפגישה הראשונה עם מאיה. הוא היה גבה קומה ונאה, ולבש בגד ספורטיבי קל שנח על גוו ברישול חינני. הוא התיישב מולה בתנוחה שקטה והתבונן בה במבט סקרני מנומנם. היא ראתה מולה פנים שחומות קטנות, עצמות לחיים גבוהות, עיניים מלוכסנות שהתבוננו בה בציפייה רפה.
שתיקתו הניעה את השיחה ברגש עמוק שבייש את מאמציה. לגלוגו היה חריף ורך. כשמאיה שאלה אותו שאלות ישירות, היה מתחמק מהן כאילו נכשלה ברגש גס. הוא היה נחשף לפניה בפתאומיות שגילתה באופיו צד רך. הוא הטביע בתודעתה רמז, הוא הטביע בנשיותה עלומים, היא המשיכה לצפות לו בדריכות מוזרה ונסערת שביקשה לפצח תעלומה.

בשיחה השנייה סיפר לה על משפחתו.
"יש לי אחות נשואה ואחות צעירה רווקה. הורי גאים בה מאוד," אמר במבט מהוסס.
"ואתה?" שאלה אותו.
"אנחנו חברים טובים, אבי קרוב אליה מאוד. אמי קרובה אלי."
"למה אתה מתכוון?"
"היא דואגת לי, היא מבינה אותי," אמר ברוך.
"ואביך?" שאלה אותו חרש.
"יש בינינו מריבות קשות, הוא מתפרץ, כואב לו," פלט בהיסוס מר.
כעסו המופנם של עמיר היה מתגלגל לעצבות רכה, לחלום. היא הייתה חותרת בתוך שתיקתו ומתמלאת משמעות. הוא הרגיש את ההיסוס שגישש לתוכו. הוא הרגיש את התחושה שנולדה ביניהם. היה נענה להיסוס ומאמין לו. הוא היה חוזר ומופיע למרות שתיקתו. היה מתבונן בה במבט חרישי ומופנם שצמח ליד שתיקתו.

"את רוצה לדעת למה פרצתי?" שאל את מאיה פעם אחת.
"כן."
"כסף קל," אמר ביהירות.
היא התבוננה בו בשתיקה.
"אני אהיה איש עשיר," אמר לה במבט נפעם.
"ואם יתפסו אותך?" שאלה אותו בחריפות.
"לא יתפסו אותי," אמר בביטחון עמוק.
"למה הפסקת ללמוד?"
"לימודים זה לא בשבילי. לאן הייתי מגיע עם זה?" פלט בזלזול.
"היו לך קשיים בלימודים?"
"לא במיוחד," אמר בטון סתמי.
"היו לך חברים?"
"לא ממש, לעיתים קרובות הסתלקתי."
לאן?"
"חברים בחוץ. עשינו דברים מעניינים," גילה בחיוך ערמומי.
"מה עשיתם?" שאלה בהיסוס.
מבטו הרתיע.
"איך הוריך הגיבו?"
"אמא סבלה בשקט. אבא היה מתפרץ," אמר במרירות.
"מה הוא עשה?"
"הוא היה משתולל ומרביץ," אמר בקול נכלם.
היה מתכסה בצילו שחמק.

כששתק מולה, היה סודו מכאיב כמו גילוי. כשנחשף, הייתה מפנימה אותו לתוכה כמו דיבור רך, שתקני.

"חשבת על שינוי?" שאלה אותו.
"מי יקבל אותי?" התריס במבט מריר שהוכיח אותה על תמימותה.
"יש מסגרות מתאימות, אנחנו נעזור לך," דקלמה טקסט שגור.
מבטו נעשה עמום וריק. הוא הקשיב לה בפיזור נפש.
"אני יכול ללכת?" שאל אותה בלאות.
"כן," אמרה לו בהתעוררות.
הוא התרומם וחמק בחשאי.
עמיר נעלם לתקופה ארוכה. יעל ראתה את צערה של מאיה והביטה בה במבט צונן. היא ניחשה רגש זר שהרתיע אותה.

יום אחד בעיצומה של פגישה אחרת קראו למאיה. "עמיר מבקש לראות אותך," אמרו.
"באתי אלייך רק לרגע," אמר לה בסערת רגשות עזה.
"מה קרה?" שאלה אותו בבהילות.
"סגרנו עסקה גדולה, אני אהיה איש עשיר," גילה לה בתום לב.
"איזה עסקה?" שאלה אותו ברפיון.
"שטיחים," אמר לה במבט חולמני.
היא הציצה בו בדכדוך.
"את לא מאמינה לי?" שאל בכאב.
"אני מאמינה לך," אמרה בהיסוס רך.
"אל תדאגי לי, הכול כשר," הבטיח לה בחיוך דק וכובש.
ליבה התמלא חשש כבד.
"אני אהיה איש עשיר," אמר במבט נפעם.
כשחשף לפניה את עולמו הבדוי ואת דיבורו ההזוי, הרגישה זרות מכאיבה ונכלמת. דמיון פרוע מילא את רוחו, היה מאחה את עולמו ומייצר עלילה מפוארת.
"תעקבי אחריו," אמרה יעל בדאגה עמוקה.
אבל עמיר נעלם שוב.

יום אחד טלפנו למאיה מהמשטרה וסיפרו לה שעמיר וחבריו מתכננים פריצה גדולה. "תמצאי את עמיר בהקדם האפשרי, הלילה יהיה מרדף חם, הוא עלול להיפצע," אמר לה קול דרוך. "הוא ניתק את הקשר איתי," אמרה בגילוי לב. היא טלפנה לאמו של עמיר וביקשה שיבוא אליה בדחיפות. "הוא לא נמצא בבית, אני דואגת לו מאוד, אני אשתדל להעביר לו את ההודעה שלך," אמרה אמו ברטט.
מאיה שתקה.
"אלוהים יברך אותך על מה שאת עושה בשבילו," אמרה בקול צרוד.
מאיה ראתה אותה בעיני רוחה כבדת שרטוטים, יפת פנים.
"אני מוכרחה למצוא את עמיר," אמרה לאלק.
הוא הציץ בפניה במבט בוחן. "נצא לחפש אותו ביחד," אמר ברוך.
"אין לי מושג איפה לחפש אותו," אמרה ברפיון.
"בכל מקום שיש סיכוי למצוא אותו," חתם בטון החלטי.
הם יצאו לחפש את עמיר.
אופק קרוע דרבן את גופם, התניע רצון גורלי. עננים נמחקו בשמים, שדות נלכדו בסבך, פניו של עמיר בצבצו ונמוגו. שעות ארוכות המשיכו לנסוע.
"נחזור," אמרה לאלק בעצב עמוק.

למחרת ישבה מאיה באחד החדרים וחיכתה לעמיר. אפלה עמוקה הרחישה סביבה, חרגה מהצל, דמות קלה הגיחה. "ביקשת שאבוא," אמר ברוך.
מבט שתקני חתר בה.
"טלפנו אלי מהמשטרה, הם יודעים על הפריצה שאתם מתכננים. יהיה מרדף חם, יהיו יריות," אמרה לו ברגש עצור.
הלך ושקע בצל.
"הם ביקשו ממני לשכנע אותך שתלך אליהם, הם לא יחמירו בעונש," הבטיחה לו.
"לא," חתך הצל.
"הם רוצים שלא תיפצע," אמרה בחום.
חיוך מריר עיוות את פניו. "לא מאמין להם," הטיח בה.
"הם ביקשו ממני שתבוא אליהם, הם לא יענישו אותך," הפצירה בו.
"את לא מכירה אותם, ברגע שאני אבוא אליהם, הם יכניסו אותי לכלא," אמר במרירות.
היא דבקה בצל.
"הם חוששים שתיפגע, הם לא רוצים לירות, אבל אולי יהיו מוכרחים," אמרה בכאב.
"לא מאמין להם."
"תלך אליהם."
"לא יכול."
"באתי אלייך לפני שראיתי את אמי," פלט ברוך.
חמק ונעלם.

***

עמיר נפצע קשה מירייה בבטן. אחרי שנותח יצא מכלל סכנה. מצבו הלך והשתפר בהדרגה, הרופאים דיברו על אשפוז ממושך. מאיה ביקרה אותו בבית החולים ואחר כך בביתו במהלך תקופת השיקום. היא הרגישה כישלון צורב ואשמה עמוקה. היא ידעה את קרבתו ולא שינתה כלום בחייו. היא ידעה את הסיכון ולא השפיעה על אובדנו. בד בבד הרגישה שהוא שמח בביקורים שלה.
ימים תמימים שכב במיטתו והחריש. אמו הייתה מתבוננת בו בחשאי ומתמלאת עצבות. כל מה שאמרה לו, עשה אותו מופנם יותר. מאז פציעתו היה עמיר שרוי בבהלה. הוא חשש להניע את גופו. הוא התמלא חרדה עמוקה. כשחזר להאמין בחייו, התחיל לחשוש מנכות. הוא היה נאחז בתנוחה אחת ששמרה על בריאותו. מאז פציעתו היה שרוי באדישות מול עולמו שהתמוטט. הוא חשש להתחיל מחדש.
מאיה האמינה בכוחו. היא ביקשה למצוא מסילות לחייו.
כשהייתה באה לבקר אותו היה משוחח איתה בתום לב, בלאות, בספקנות מרה. כשניסתה לעודד את רוחו, היה מתבונן בה בלגלוג נוגה. כשביקשה לדרבן אותו לצאת מהבית, היה נעשה דרוך וחרד. הוא היה עוקר ממנה את קרבתו. הליכתו נעשתה רפויה ואפאתית, שתיקתו נעשתה מאוימת. בד בבד היה נחשף בתמימות שעשתה אותו פגיע. כשכאביו פחתו, התמלא תקווה הססנית שלא הפיגה את החרדה. היא ראתה את האמון צומח ביניהם למרות השגיאות שעשתה, אולי דווקא בגללן. תחושתה יצרה שפה של קרבה. הייתה מחלחלת לתוך עולמו ברגש עמוק.

תקופת ההתמחות של מאיה עמדה להסתיים סמוך לתקופת המבחן של עמיר. בכל פעם שחשבה על כך, הרגישה צער עמוק וציפייה לתיקון. היא הציעה ליעל שהיא תמשיך את הקשר עם עמיר בהתנדבות. יעל היססה והתלבטה, אירית בחנה את האפשרות בצורה עניינית וקרה, שלמה המליץ בחום. מערכת היחסים שנוצרה בין מאיה לעמיר ריתקה את דמיונו.
יעל שוחחה עם הפסיכולוגית שעבדה איתם במקרים מיוחדים. "יש לה חשיבה מקורית ונועזת," אמרה למאיה בהערכה עמוקה. מאיה קראה את האבחנה שלה על עמיר, וזיהתה את שמה של הפסיכולוגית שהרשימה אותה בדוח שקראה בלשכה. היא שמחה להיפגש איתה. היא ראתה בכך צירוף מקרים מרגש.

הדה הייתה בשנות הארבעים לחייה. קומתה הייתה מוצקה, הופעתה נשית ופניה מטופחות. כשסיפרה להדה על הקשר שלה עם עמיר, היא הציצה במאיה במבט חריף שפלש לתוכה. "זה נראה לי מתאים. אישה בשלה בשנות השלושים לחייה, דמות של אם ואישה," אמרה למאיה במבט מהורהר. אבחנתה חתכה קרבה דקה מרומזת וערטלה את מאיה, שהתמלאה מבוכה עזה. מאיה הרגישה שהקרבה בינה לבין עמיר הולכת ומשתבשת וחומקת ממנה.
יום אחד, כשישבה לבדה בחדרה, הופיע עמיר. "רציתי לעשות לך הפתעה," אמר בחיוך תמים וכובש. "איך הכאבים?" שאלה אותו. "כמעט נעלמו, החלטתי לצאת מהבית," אמר בקול מתון. מבטו נעשה מפוכח ועצוב. מאיה ספרה לו על הפרידה ועל רעיון ההתנדבות. "למה?" שאל אותה בתום לב ומדד אותה במבט חריף. "כדי להמשיך את הרצף, זה מתואם עם השירות," אמרה במאמץ. הוא הציץ בה והחריש. ההתנדבות שלה כפתה עליו מחויבות, מחקה את הקרבה הספונטנית. בעודה מתלהבת, עמיר חמק ויצא ראשון.
הדה קיבלה את מאיה במאור פנים לבבי. היא אבחנה את עמיר אבחנה קלינית שמיקמה אותם בסביבה זרה. היא השתמשה באבחנה מתוך מודעות קרה שגנבה את דעתו. היא נכנסה לפנטזיה שלו, לשפתו, מתוך התנשאות וחוסר תום לב. מבוכה עזה מילאה את מאיה במחצית השעה שהקציבה לה. היא לא חשפה את חוסר הידע שלה, את השגתה השונה, את השפה שיצרה עם עמיר. כשיצאה למסדרון הלבן, התמלאה רתיעה עזה, כאילו הפסידה את עמיר.
עמיר ישב מולה ישיבה דרוכה והתבונן בה בציפייה רפה. היא הרגישה את נחישותה מתפוגגת מול מבטו הגלוי. קולה צלצל זר וקשה בטקסט החדש שאימצה. הייתה מחברת לו הורוּת מתוך מודעות קרה, מתנשאת, נכנסת לפנטזיה שלו מתוך קרבה שהעליבה אותו, משתמשת בשפה זרה ומתבוננת בו במבט קר. ככל שהמשיכה לצטט את הטקסט החדש, הרגישה זרות מכאיבה ונכלמת שביישה אותה.
הוא התבונן בה בתוכחה אילמת. מבטו התמלא תוגה, שפענחה את הקרבה החדשה וחמקה ממנה בחשאי.
"תבוא?" שאלה אותו בסיום השיחה בקולה שלה.
"אולי," אמר במבט סתום כשפרש ממנה.
היא לא ראתה אותו.

מאיה הייתה מחפשת אחריו בדמיונה בסמטה חבויה ונשכחת, בכתובת זרה, במקום הומה אדם, ונתקלת בו פתאום. הייתה מדמיינת את הופעתו הבלתי צפויה בשרטוט דק, חולמני. אבל בליבה ידעה שעמיר נפרד ממנה כראוי.

***

הלימודים עוררו בליבה של מאיה ציפייה לשינוי. היא מגלה תמונה שרירותית, דיאלוג מנוכר, קרבה מבוימת. הקרבה הספונטנית שלה כותבת טקסט אחר. היא מתבוננת בבחירתה ולא מתערבבת בה.
לימודי התואר הראשון מסמנים תאריך בחייה של מאיה, שמבקשת לעבור למסגרת טיפולית חדשה.
המלגה שקיבלה מחייבת אותה לחזור ללשכה. היא מתחילה לעבוד כעובדת סוציאלית צמודה לבית הספר המקומי. נוכחותה של מאיה מחלחלת לאט, אבל תחושת הניכור לא מרפה ממנה. אני לא שייכת, היא חושבת בגילוי מפוכח שמגביר את מאמציה. לרגעים נדמה לה שהתפקיד החדש מרתק אותה, קרבה אנושית מפצחת גילוי. לרוב המאמץ שוחק. ככל שהאילוץ גדל, מאיה מגדילה את מאמציה להשתלם ולהתקדם בתחום, כאילו הדבר בנפשה.
המבנה הישן שכן במקום מרכזי וסואן. בית מגורים מכוער למראה שהפך למכון להכשרת עובדים סוציאליים. פעם בשבוע הייתה מאיה נוסעת למכון להשתלמות. היא התמחתה בייעוץ נישואין ובטיפול משפחתי.
קומת הכניסה הוליכה למסדרון אפלולי. קבוצת אנשים צעירים התגודדה סביבה. מאיה זיהתה פנים יפות ופנים כעורות, פנים גסות ופנים עדינות. היא עמדה ביניהם לבדה. זיכרון ילדות צף ועלה. היא שומעת את דיבורם השנון, היא מקנאה בתנועתם הקלה, בקרבתם הגסה. היא מרגישה עצמה מובדלת מהם.
הקומה הכילה כמה חדרים קטנים שיועדו לעבודה פרטנית. חדר אחד גדול שימש להרצאות. צוות המרצים היה קטן ואינטימי. הגברים ניחנו בקסם נשי, הנשים היו בהירות מחשבה.
אלכס היה רזה וגמלוני. דריכות פיעמה בגוו הכחוש, שהוסיפה לתנועתו חיות וכוח. פניו היו ארכניות וגרומות. חוטם גדול הזדקר בפניו, שהבליעו מבע רך ופגיע. שערו האדמדם שהלבין צמח על גופו סבוך ומסולסל ורמז על מזג יצרי. הוא התייסר ממראהו בכל עוצמת רגישותו האסתטית. אשתו השנייה הייתה אישה נאה. היא התאהבה במזגו הסוער שצבע את חייה באור חם. היא אהבה את כיעורו שהבליט את יופייה הרך. מזגה העצור נחשף לעיתים רחוקות. תום לב ותבונה חודרת ייחדו אותה. פעם אחת, בשעה של קרבה, סיפרה לקבוצה על משפחתה שאבדה בשואה. היא קברה את חייה וסיגלה לעצמה את עולמה מחדש. הם חיו בתחושה עמוקה של קרבה, שטיפחה את חייהם בדבקות. למרות אופיים האינדיבידואלי, היה הקשר ביניהם אמיץ ונוגע ללב.

מייק היה המרצה השני בצוות. הוא היה פרופסור לפסיכולוגיה ממוצא אמריקאי. הוא היה נמוך קומה ובעל מבנה גוף חסון. בלוריתו הלבנה החליקה על מצחו בקסם נערי, וגון פניו השזוף השלים את הרושם המצודד שנהג לטפח. רק עיניו הכהות הגדולות הסגירו עצבות חריפה וצובטת. הוא המשיך להתעמת עם חייו בתוך הקבוצה במונולוגים אישיים.
אלכס ומייק הנחו את הקבוצה בצוותא והתחלקו ביניהם על פי נטייה אישית. בין מאיה לאלכס נולדה חיבה של בעלי אופי דומה. יופייה של מאיה ריגש אותו כמו שיופי פעל עליו תמיד. הוא חש במתח האצור במופנמותה והתמלא סקרנות. היא הייתה מבדילה עצמה בישיבתה הנוקשה ומתבוננת בהם במבט חודר. מאיה אהבה את התנועה הדינמית של גוו הרוגש. היא אהבה את הרגש הספונטני שהתניע בשתיקה שלפתה את חייה. בד בבד נרתעה מהגילוי הבוטה של רגש מוצנע.

עיניה הבהירות של נטלי נחתכו בפניה השזופות בקו חריף ונועז. תווי הפנים הצטיירו בחדות והפליאו בקו זר, חינני. היא הייתה בחירתו של מייק. היא הרשימה את מאיה בקלות התנועה שהפגינה בחברה ובהכרת הערך של יופייה. כל מה שמאיה חלמה, היה בהתנהגותה של נטלי. הן נבדלו ביופיין ובתכונתן.
מאיה ביקשה להיחלץ מהאווירה האינטימית שפיעמה בקבוצה. היא הייתה מציצה במערומיהם בהיסוס נבוך. תהליך רגשי מגויס ופרוע, חשבה ברטט של גילוי. בערבים הייתה מאיה יושבת ליד אלק וחולמת בהקיץ על חייה שהתפצלו ליד שתיקתו. מפעם לפעם היה מציץ בה בחשאי, והיה מחזר אחרי שתיקתה.

הדה לימדה אותם פסיכופתולוגיה. היכרותן הישנה ריגשה את מאיה ושימחה אותה. הדה ידעה לשרטט דיוקן נפשי עמוק בסגנון ציורי מרתק. היא הייתה מפענחת דפוסי התנהגות ומאפיינת אותם בדייקנות של מחשב. מאיה זוכרת תמונה אחת שריתקה אותה: הדה לבשה שמלה קיצית שהתנועעה בגופה רְחב השרטוטים באינטימיות רוגעת. היא תיארה מטופל אחד: "ירכיים רחבות, נשיות, והליכה מתנדנדת." מאיה הקשיבה לתיאור בפליאה. הדימוי הזר נחקק בדמיונה כמו טקסט ספרותי. למרות החשיבה הנועזת, שמר אופייה העצור על ריחוק. הרגש היה פותח בה אופקים של דמיון.
פניה החינניות של רות הקרינו רגש צונן שהצטיין בחשיבה לוגית. היא לימדה אותם שיטות טיפול. רות עבדה עם הקבוצה באמצעות משוב שהיה מצלם את התנהגותם על כל פרט. מאיה אהבה את השיטה שיצרה. כשהגיע תורה להשתתף במשחק, הייתה נעשית דרוכה ומחביאה עצמה יותר.
יעל הדריכה את מאיה בעבודה המעשית. היא הייתה רחבת גוף וכבדת שרטוטים. פניה הגלויות, הנקיות מאיפור, הצטיינו בארשת פשוטה ורבת כוח - כוח בוטה וגברי. שערה השחור המתולתל ועיניה הכהות שרטטו דיוקן חינני. במהלך השנים נעשו פניה חסרות גיל, כאילו ירדה עליה עצבות חשאית. מפעם לפעם היה חיוכה חושף בבואה נשית שהפתיעה. היא התלבשה בפשטות שמחקה את נשיותה. היא הצטיינה בשכל חודר שנטה למופשט, בעומק רגשי חסר פשרות, ברגש עז ונצור שאפף אותה מסתורין וזרות ובלט על רקע החשיפה של הקבוצה. מאיה נרתעה מהכוח הגס של יעל. היא נמשכה אל הגילוי במבטה החודר. מפעם לפעם ראתה בפניה הבעה שהזכירה לה את פני סבתה בתמונה ישנה. הדמיון עורר בליבה של מאיה תחושה של קרבה.
היכרותה עם יעל תצמח לתוך חייה ברגש טעון וצורב.

הסדנה שהתקיימה בסיום הקורס נחקקה בזיכרונה של מאיה כחוויה עמוקה.
לראשונה מאז נישואיה נסעה מאיה לבדה. הסדנה התקיימה בבית הארחה קטן שהיה מוקף צמחייה עשירה. שבילים צפופים לכדו את דמותה של מאיה, שטיילה לבדה והרחיקה מהחבורה. רצועת החוף השוממה זהרה באור מסנוור.
הקבוצה ישבה במעגל קרוב. היא הקשיבה למונולוגים שיצרו קרבה מדומה. הייתה יושבת בתוכם ישיבה מוצנעת, מציצה במערומיהם בהיסוס נבוך שהבדיל אותה מאחרים. החשיפה האינטימית עוררה במאיה מבוכה וריגוש. הם חסרים חוש מידה, חשבה בלגלוג. בד בבד הרגישה רצון עז להיבלע בתוכם.
מפעם לפעם עשו אתנחתא וירדו להתרחץ בים. אני לא אשתתף, חשבה מאיה בביישנות. נטלי לבשה בגד ים נועז בצבע ירוק שהבליט את עורה השזוף. הים השיל מחיצה ושלהב. קרבה מביכה הלמה בחושיה של מאיה.
כשישבו במעגל צפוף הרגישה מאיה פנטזיה חושנית שהבדילה אותם.
אני מוכרחה לעשות היכרות, היא חושבת בכמיהה. היא מספרת להם על חייה בהיסוס. הגילוי מערטל את דמותה, מרתק את דמיונם. הם מחטטים בחייה, הם מייצרים משמעות, הם עורמים סברות וקלישאות עד שמאיה מתמלאת שעמום וסלידה. אחר כך הקבוצה מתרגלת מגע. מאיה מלטפת פנים זרות שחושפות את מגעה. "איזה עור יש למאיה," אלכס אומר במבט חולמני.
היא נכנסת לחדרה. היא נחלצת מבגדיה ונכנסת לאמבטיה. שעה ארוכה היא שוכבת במים החמים ששוטפים מעליה את משא הגילוי והקרבה. גופה מלא רעד סמוי שמחלחל לתוך שנתה.
למחרת, כשהיא מתעוררת משנתה, גופה עייף וקודח. האינטימיות מחלצת אנונימיות עמוקה. מאיה מתמכרת לגילוי בתחושה מאוהבת. שעה ארוכה היא מאפרת את עיניה. היא מדקדקת בלבושה. כשהיא נכנסת לחדר האוכל, היא נתקלת בפנים חיוורות מעורטלות ובמבט כבוי.
הקרבה נעלמה.
בשעת הדמדומים טלפן אליה אלק. "אבא נפטר. אני אבוא לקחת אותך מהסדנה," אמר בקול חרישי.
מאיה דממה. דמותו הסואנת עלתה בעוצמה מכאיבה. כשחזרה לקבוצה וסיפרה להם, גילו השתתפות עמוקה. מאמץ ההשתתפות העיק על מאיה בתחושה מפוצלת. היא מבקשת להישאר לבדה. היא מבקשת לא להיעקר מהקרבה שנולדה.

במסיבת הסיום לבשה מאיה שמלה נועזת, שביקשה להישאר בזיכרונם. הקבוצה ישבה במעגל רחב.
הם העבירו משוב על ההתנסות בקורס. הם התייחסו לחוויה בנימה אישית עמוקה. מאיה בחרה בקפידה את מילותיה, שחשפו משמעות וצירפו חוויה. גופה האמיץ של הדה עטף את מאיה בחיבוק לבבי. "אני שמחה בשבילך," לחשה למאיה וכיוונה למינוי החדש שהייתה אמורה לקבל. מאיה חייכה בהיסוס. החיבה שגילו הייתה קשורה לחוויה משותפת שכתבה סיפור.
הטיפול המשפחתי והזוגי שהיא מיישמת בלשכה בהדרכתה של יעל בונה תשתית לשירות חדש. היא מקבלת תקציב לזמן מוגדר. היא בונה מאגר של משפחות וזוגות ומיישמת את השיטה.
כשמאיה יושבת מול משפחה או זוג - הפיצול מעיק עליה. כשהיא יושבת מול אדם אחד - נולד דיאלוג. כשהיא יושבת מול עצמה - היא כותבת את עולמה.
הפרויקט מסתיים כעבור שנה מחוסר תקציב ומציב אותה שוב בפרשת דרכים.