נונגה נונגה

שובו של ראש המטורללים

יום חמישי, 21 באוקטובר

13:00 אני מסתכלת מהחלון בחדר שלי. סופרת את הצרות. יורד גשם. הרבה גשם. זה בערך כמו לגור באמצע אגם בלבוש מלא.
חוץ מזה, אני גם האסירה ממה־שמו.
אני חייבת להישאר בחדר ולהעמיד פנים שיש לי וירוס בקיבה, כדי שאבא לא ידע שאני מצורעת מנודה שגורשה מסְטַלַג 14 (זאת אומרת מושעית מבית הספר). אבל אני לא לבד בחדר. גם החתול שלי אַנְגוּס נתון במעצר בית בגלל משחקי האהבה שלו עם נעמי, חתלתולת המין הבורמזית.

14:00 הם בשיעור התעמלות עכשיו.
אף פעם לא חשבתי שיבוא יום שבו אשתוקק לשמוע את מיס סטֶמפּ (המורה לספורט, גלגולו של היטלר ולֶסבּית במשרה חלקית) אומרת, ״טוב, בנות, ללבוש מכנסי התעמלות!״
אבל היום הזה בא.

15:30 כל הכנופיה בטח מתכוננת להליכה מבית ספר הביתה.
הן בטח מורחות טיפה אודם. קצת לק על הציפורניים. אולי אפילו מסַקְרֶה, כי עכשיו שיעור לימודי דת ומיס וילסון לא מצליחה להשתלט אפילו על התסרוקת הטרגית שלה משנות השבעים, שלא לדבר על כיתה שלמה. רוזי אמרה שהיא מתכננת לבחון את השפיות של מיס וילסון; היא מתכוננת למרוח מסיכת פנים בכיתה ולבדוק אם מיס וילסון תחטוף התמוטטות עצבים.
גֶ׳ז בטח מתאמנת בשרבוב השפתיים, למקרה שתיתקל בטום.

15:50 למה ג׳ז קיבלה תורנות מלתחה, ואותי השעו? אני מה־שמו... שעירונת לעזאזל.

16:10 רוֹבּי אליל המין (החבר החדש שלי!!! יששש ועוד שלוש פעמים יששש!!!!!) חוזר עכשיו הביתה מהקולג׳. הוא צועד לו בהליכה של אליל מין. מכונת נישוקים מהלכת.

16:30 מוּטי נכנסה לחדר.
״טוב, את יכולה לפצוח בהתאוששות המדהימה שלך, ג׳ורג׳יה.״
נפלא. ממש תודה רבה. לילה טוב.
אֶלווִיס אַטווּד, שרת בית הספר מפּלַנֵטַת המטורללים, נתקל במריצה שלו ונפל (כשאמרתי לו שג׳ז עולה באש), ואותי השעו מבית הספר.
מוטי המשיכה לקשקש, אבל למען האמת היא בכלל לא מדברת לעניין מאז שפַאטִי חזר הביתה.
״זאת אשמתך. הרגזת אותו ועכשיו את משלמת את המחיר.״
כן, כן, תמשיכי לברבר.

16:45 התקשרתי לג׳ז.
״ג׳ז.״
״אה, היי גִ׳י.״
״למה לא התקשרת אלי?״
״את התקשרת אלי. אם הייתי מתקשרת היה תפוס.״
״ג׳ז, בבקשה אל תעצבני אותי. אני מדברת אתך רק שתי שניות.״
״אני לא מעצבנת אותך.״
״טעות.״
״אמרתי לך בערך שתי מילים.״
״זה מספיק.״
שקט.
״ג׳ז?״
שקט.
״ג׳ז... מה את עושה?״
״אני לא מעצבנת אותך.״
היא מביאה אותי לסף הטירוּפיוּת. אבל הייתי ממש חייבת לדבר אתה, אז המשכתי. ״ממש חרא בבית. אני כמעט מצטערת שהשעו אותי מבית ספר. איך היה בסטלג 14? יש רכילות?״
״לא, הכול כרגיל. פ׳ גרין המבחילה ניפצה כיסא לרסיסים.״
״באמת?! היא הלכה אתו מכות?״
״לא, היא ישבה עליו ואכלה ארוחת צהריים. חטיף המַרְס אדיר הממדים שאכלה הוא הקש ששבר את גב הגמל. התאומות הקרציות התחילו לשיר לה ׳מי אכל ת׳עוגיות שבקופסה?׳ אבל שְחִיפָה, המנהלת האהובה שלנו, שמעה אותן ונשאה נאום על הלעג לאומלל.״
״והסנטרים שלה נהיו גֶ׳לוּאידיים?״
״כן. בעצם זאת היתה סַנטֵריאַדָה.״
״נפלא. אתן מתגעגעות אלי? מישהו דיבר עלי או משהו?״
״לא, ממש לא.״
מקסים. אבל בכל זאת לג׳ז יש הרבה מעלות, ונערה זקוקה למעלות כאלה אצל החברה הכי טובה שלה. למשל, אחת המעלות שלה היא שהיא יוצאת עם אח של אליל מין. אמרתי, ״תגידי, חתיכי - זאת אומרת, טום - סיפר לך אולי משהו שרובי אמר עלי?״
״אה... תני לי לחשוב.״
ואז שמעתי רעש, ״סלארפּ־סלארפּ.״
היא השמיעה קולות שאיבה.
״ג׳ז, מה את אוכלת?״
״אני מוצצת את הקצה של העט כדי לחשוב יותר טוב.״
סַקְרֶה בְּלוּ (לעזאזל), החברה שלי אידיוטית. כעבור ארבעים ותשעה יובלות של מציצת עטים היא אמרה, ״לא, הוא לא אמר כלום.״

19:00 למה רובי לא אמר עלי כלום? אין לו חסך בנישוקים?

20:00 אני שומעת את פאטי שר ״מלך העולם״. אלוהים אדירים. הרי זה עתה החלמתי מהתקף חמור של וירוס מדומה בקיבה. הוא בכלל לא מתחשב בזולת.

20:05 הזוועתיות הכי גדולה בכל העניין היא שראש המטורללים (פאטי שלי) חזר מארץ הקִיוִוי, ואני חשבתי שהוא יישאר שם המון זמן. אבל למרבה הצער, החיים לא האירו לי פנים והוא חזר. וכאילו לא די בזה, הוא התעקש שניסע כולנו לסקוטלנד, ארץ־לוֹך המפלצתית, ו״נתגבש״ בחופשה משפחתית.
אבל... לא־לא־לא־לא־לא ולמי־בכלל־זה־מזיז־את־התחת? הרי אני חיה בגן עדן של אהבה.
להלהלהלהלהלהלה.
אני החברה של אליל מין!!
כן!!! יש תוצאות!!!

20:15 אליל המין אמר לי להתקשר אליו מסקוטלנד. אבל יש לי הפתעה קטנה בשבילו... אני לא נוסעת לסקוטלנד!!!
זאת התוכנית שלי: כולם ייסעו לסקוטלנד ו... אני לא!
נראה לי שזה פשוט מאוד, כל אחד יכול להבין את זה.

מבצע הסבר־למוטי־ולפאטי־
בנוגע־לתכנון־המבריק־שלי־
לא־לנסוע־לסקוטלנד

20:30 הזקנים ישבו מול הטלוויזיה והתמזמזו ושתו יין. הם נורא ילדותיים. בסוף נאלצתי לצאת מהחדר כי אבא עשה משהו נורא מגעיל. עצם המחשבה על זה מעוררת בי בחילה. הוא תפס לאמא בפטמות (!) מבעד לסוודר והתחיל לסובב אותן. הוא אמר, ״קריאה לכל הניידות, קריאה לכל הניידות, האם שומעים?״
כאילו שהוא מכוון מכשיר קשר או משהו. עם הציצים שלה.
אמא אמרה, ״תפסיק, בוב, מה קרה לך!״
אבל שניהם פרצו בצחוק והתחרמנו על הספה. גם ליבּי היתה שם. וצחקה אתם. זה בטח לא בריא לפעוטה להיחשף לפורנוגרפיה. אני בטוחה שהורים של אנשים אחרים לא עושים דברים כאלה. למעשה, לכמה חברות שלי התמזל המזל וההורים שלהן נפרדו.
למשל אבא של ג׳ז, אף פעם לא ממש ראיתי אותו. בדרך כלל הוא נמצא בקומה העליונה או בצריף שלו, עסוק בבנייה בשיטת ״עשה זאת בעצמך״. הוא מופיע רק מדי פעם כדי לתת לג׳ז דמי כיס.
ככה אבא צריך להיות.

23:00 לפני שהלכתי לישון הסברתי למתנשקים המזדקנים (עמדתי מעבר לדלת, למקרה שהם נוגעים אחד בשני) שאין סיכוי, אפילו של אחד לטריליון, שאני אצא מחר לטיול משפחתי לסקוטלנד, ואמרתי לילה טוב.

יום שישי, 22 באוקטובר

סקוטלנד
יורד גשם
בבקתה מחורבנת בשומקום

22:30 יצאתי לחופשה בטעות.
זהו יומן המסע המטריף של החופשה המשפחתית המופלאה שלי בארץ־לוך המפלצתית.
חמש מאות שנה של נסיעה עם מטורף מאחורי ההגה (אבא) ועוד שני יצורים מטורפים בסל (אנגוס וליבי). אחרי שעתיים של ניסיונות למצוא את הבקתה והאזנה לקשקושים של פאטי בקשר ל״נוף הכפרי הנפלא״, הייתי מוכנה לתלוש לאבא את הראש, לגנוב את המכונית ולנסוע. לנסוע במהירות הרוח הביתה. מה שמנע זאת ממני היה העובדה שאני לא יודעת לנהוג, אבל למעשה אני בטוחה שברגע שאתמקם מאחורי ההגה אתפוס את העניין. זה בטח לא נורא מסובך. אבא בסך הכול מקלל מכוניות אחרות ולוחץ ברגל על איזו דוושה.
לבסוף הגענו לאיזו בקתה מחורבנת באמצע שומקום. החנות הכי קרובה נמצאת במרחק אלף תשע מאות קילומטר (נו, טוב, רבע שעה הליכה).
האדם היחיד שגילו פחות ממאה ושמונים הוא ילד חצי דביל (ג׳וֹק מֶק׳תיק) שמסתובב בכפר על אופניים (!).
בסוף, בייאושי כי רב, יצאתי אחרי ארוחת הערב ושאלתי את ג׳וק מק׳תיק מה הוא והחברים שלו עושים בערבים. (למרות שזה עניין את הסבתא הסקוטית שאין לי.)
הוא אמר, ״אה! אנחנו הולכים לאוּלדייז, ׳בינה?״ (אני לא יודעת למה הוא קרא לי בינה, אבל זה חלק ממסתרי העם הסקוטי.)
הרגשתי שאני בסרט ההוא, ״לב אמיץ״. למעשה כשרק ראינו את הבקתה אמרתי, כדי להחדיר מעט עליצות למצב די טרגי, ״אולי תצליחו לגזול מאתנו את חיינו, אבל לא תצליחו לגזול מאתנו את חירותנו!!״

01:15 המקום הזה הוא סיוט של רעשים: שריקות, יללות, משיכות באף... ואת כל אלו משמיע אבא! לא, זה הטבע הסקוטי הנהדר. עטלפים וגיריות וכולי... אין להם בית? למה היצורים מתעוררים בלילה? הם עושים את זה בכוונה כדי לעצבן אותי? לפחות אנגוס מאושר כאן, הוא כבר לא במעצר בית. הוא הגיע הביתה קצת לפני אחת בלילה והתערסל במפקדת החתולים המפוארת שלו (המיטה שלי).

שבת, 23 באוקטובר

10:30 אבא שוב בתפקיד ראש המטורללים הנוקם. הוא התפרץ לחדר ״שלי״ (חהחהחהחהחהחה) בשעת טרום־שחר, מכשכש בזקן החדש שלו. ישנתי עם פרוסות מלפפון על העיניים שנועדו לטיפוח החן, ולכן ברגע הראשון חשבתי שהתעוורתי במהלך הלילה. ובאמת כמעט התעוורתי כשהוא פתח לרווחה את הווילונות ואמר, ״בוּקיר טוב, בוקיר טוב, יקירוּנת קטנטונת שלי,״ באנפוף מגוחך בסגנון הקיווי.
אני תוהה אם הוא סוף־סוף ירד מהפסים. הוא כבר היה די מחורפן עוד לפני שנסע לארץ הקיווי, אבל שם זרם של אוויר חם נפלט מהאדמה והעיף לו את הנעליים מהרגליים, וזה בטח לא עזר.
אבל למרות הכול, בעל הזקן הוא פאטי שלי וזה אומר שהוא גם פאטי של החברה של אליל מין. אז אמרתי די בחביבות, ״גוּטֶן מוֹרגֶן, פאטי, אתה מוכן ללכת עכשיו? תודה.״
אבל אני חושבת שאולי הזקן צמח לו לתוך האוזניים, כי הוא התעלם מדברי ופתח את החלון. הוא נשען החוצה, שאף ונשף ונופף בידיים כמו מטורלל. התחת שלו לא קטנטן. אם קשיש נמוך מאוד היה הולך מאחוריו בטעות, הוא היה חושב שמתרחש ליקוי חמה.
״אה, תריחי את האוויר, ג׳ורג׳י. בזכותו אתה מרגיש שטוב לחיות, נכון?״
התכסיתי בשמיכת הפוך. ״אני לא אשאר בחיים עוד הרבה זמן אם האוויר הקפוא הזה ייכנס לי לריאות.״
הוא בא והתיישב על המיטה. אוי אלוהים, הוא לא מתכונן לחבק אותי, נכון?
למרבה המזל צעקה מוטי מלמטה, ״בּוֹבּ, ארוחת הבוקר מוכנה!״ והוא יצא בצעדים כבדים.
ארוחת הבוקר מוכנה? כולם השתגעו? מתי לאחרונה הכינה אמא ארוחת בוקר?
בכל אופן, דם־די־די־דם, יכולתי שוב להתכרבל במיטת החופשה הנוחה שלי, לשקוע בנומי־נומי ולחלום בשקט על התנשקות עם אליל המין.
טעות.
קלאנק, קלאנק. ״גֶ׳רג׳י! גִ׳ינג׳י!! זאת אני!!״
בשם המכנסיים של אוֹ׳רַיילי, זאת היתה ליבי, פעוטה משוגעת מכוכב המטורללים. כשנכנסה אחותי הקטנה והמקסימה, לא יכולתי שלא להבחין שאמנם היא הרכיבה משקפי שמש, אבל חוץ מזה היא לא לבשה שום דבר. וגם היתה לה מחבת ביד. אמרתי, ״ליבי, אל תכניסי את המחבת ל...״
אבל היא התעלמה ממני, טיפסה למיטה ודחפה אותי הצידה כדי לפנות לעצמה מקום. יש לה ידיים חזקות מאוד יחסית לילדה בת ארבע. היא אמרה, ״זוז, ילד רע. גברת מחבת עייפה.״
ואז היא וגברת מחבת התרפקו עלי. כמעט עפתי מהמיטה, הטוסיק שלה היה כל כך קר... ודביק... איכס.
מה קורה לחדר שלי? אפשר היה לצפות שלפחות בחופשה אני אוכל לסגור את הדלת וליהנות מקצת פרטיות כדי לעבוד על פרויקט החופשה שלי (לפנטז על התנשקויות), אבל לא ולא. עוד רגע בטח יגיע לפה אוטובוס מלא תיירים גרמנים במכנסי עור קצרים, והם יסתובבו בחדר שלי.
אני הולכת לחפש את מתקין המנעולים המקומי (הַיימִיש מֶק׳מנעול) ולקנות שני בריחים אדירים לחדר שלי, ואז יוכל להיכנס רק מי שקבע פגישה מראש.
ואני לא אקבע שום פגישות.

11:00 ליבי הסתלקה לה עם גברת מחבת, תודה לאל. אני לא אוהבת להיות בקרבת הטוסיק העירום שלה יותר מדי זמן, כי משהו תמיד מגיח ממנו.
אני חושבת שאמא ואבא משחקים תופסת למטה. אני שומעת שהם רצים למעלה ולמטה, מצחקקים ואומרים ״תפסתי אותך״ וכאלה.
סַקְרֶה בְּלוּ ולכל הרוחות. טְרֶה (מאוד) מעורר רחמים. פאטי חזר רק לפני שמונים ותשע שעות, ואני מרגישה שאני מתקרבת בצעדי ענק לתהומות הייאוש.

11:10 אבל בעצם, למי אכפת מההוריות ומהזקָניוּת שלו? למי אכפת להיגרר למקום הכי מחורבן והכי קר המוכר לאנושות? אני, ג׳ורג׳יה ניקולסון, צאצאית של מטורללים, אני למעשה החברה של אליל מין. ישששששש!!!! מדהים ומופלא כפול שלוש. סוף סוף לכדתי אליל מין. הוא שלי שלי שלי שלי. מתנגן לי שיר בלב, ואתם יודעים איזה? זה להיט המצעדים הידוע, ״רובי, הו רובי, אני... אה... אוהבהבת אותך!!! כן כן!!!״

13:00 אני מעבירה ת׳זמן, יושבת על השער ומביטה על העולם החולף על פני. למרבה הצער הוא לא חולף. כל מה שעבר על פני היו כמה מטורללים שדיברו ג׳יבריש (סקוטית), וסמור.
ואז ג׳וק מק׳תיק או איך־שלא־קוראים־לו הגיח לפתע רכוב על אופניים. הוא דומה באופן מצער לנורמן המחוצ׳קן, כלומר יש לו פצעי בגרות על הראש. לא עזרה לו העובדה שהוא ג׳ינג׳י.
ג׳וק אמר, ״אני ושאר הבחוּוּרים נפגשים בסביבוּת תשע מחוץ לאוּלדייז. אולי נתראה?״
כן, בטח, להתראות בגלגול הבא. אל תאחר. שום דבר לא יגרום לי ללכת בעצב לבלות עם ג׳וק והחבר׳ה שלו.

20:59 פאטי הציע שנערוך הערב שירה בציבור מסביב לפסנתר, ופתח בשיר ״ניו יורק, ניו יורק״.

21:00 הוצאתי את אנגוס לטיול כדי לבדוק את חיי הלילה שג׳וק מק׳תיק סיפר עליהם. אנגוס הוא הדבר הטוב היחיד בטיול הזה. הוא ממש התמלא חיים. אני יודעת שבתוך המוח השעיר שלו הוא מתגעגע לנעמי, חתלתולת המין, אבל הוא מפגין אומץ. למעשה הוא מתהלך בשחצנות כאילו סקוטלנד שלו. אחרי הכול, זה מקום הולדתו. הוא בטח יכול לשמוע מכאן די בבהירות את הרמה ההררית של סקוטלנד קוראת לו. קוראת ומצווה, ״הרוג כל מה שזז.״ הבוקר מצאנו על מפתן הדלת ארבע חולדות מסודרות בשורה. אמא אמרה שהיא מצאה עכבר מת בגרבונים שלה. לא שאלתי אותה איפה היא השאירה אותם. אם אני שואלת אותה משהו היא רק מצחקקת ומתנהגת בטיפשות. מאז שאבא חזר הביתה, המוח שלה הלך לאיבוד.
אנגוס מצא לעצמו חבר שעיר חדש. שום חתול מקומי לא מעז להתקרב לבקתה שלנו. אני חושבת שאתמול בלילה התקיימה תחרות היאבקות. לחתול השחור־לבן שראיתי אתמול בשביל חסרה עכשיו חתיכה משמעותית מהאוזן. החבר החדש של אנגוס הוא כלב רועים שפרש לגמלאות ושמו חץ. אמרתי שהוא פרש לגמלאות, אבל למרבה הצער הוא יותר מדי טיפש וזקן בשביל להבין שהוא פרש לגמלאות, ולכן הוא בכל זאת ממשיך להתרוצץ מסביב לכל מיני דברים. אבל בדרך כלל לא מסביב לכבשים... אלא דברים כמו תרנגולות, מכוניות חולפות... זקנים סקוטים שיצאו לקניות. אנגוס מסתובב עם חץ, ובאופן כללי הם משליטים טרור בשכונה ומחריבים את הטבע.

21:30 די נחמד וחביב לטייל עם אנגוס וחץ. שניהם פוסעים בעקבותי. לפחות יש לי חֶברה אינטליגנטית בחור השחור הבודד הזה החסר־אלילי־מין.

21:35 כשהגענו שלושתנו לאולדייז, המרכז הלוהט של חיי הלילה של סקוטלנד, לא האמנתי למראה עיני.
התברר שאולדייז הוא סופרמרקט קטנטן שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה.
לא מועדון ולא נעליים.
חנות מחורבנת.
וכל ״בני הנוער״ (ארבעה ג׳וק מק׳תיקים על אופניים) ממש השתוללו שם. הם עמדו במעברים שבחנות והקשיבו למוזיקה הצפצפנית! או שהתקבצו בחוץ, על האופניים, ונכנסו מדי פעם לחנות לקנות קוקה קולה או חטיף שוקולד!
סַקְרֶה בְּלוּ ולכל הרוחות וקֶל דוֹמַז'.

00:00 זהו זה. המרכז הלוהט של חיי הלילה של סקוטלנד.
אמרתי למוטי, ״שמת לב במקרה שהמקום הזה חרא באופן יוצא דופן?״ והיא אמרה, ״במקומות כאלו את צריכה לשעשע את עצמך. את צריכה לגרום לדברים לקרות. בכל אופן, את מגזימה.״
פאטי אמר, ״בן דוד שלך יגיע לפה מחר.״
מֶרְד בריבוע. לפעמים אבא מגיע לדרגות מדאיגות של אי־שפיות. למה הוא חושב שאשמח לפגוש את בן דודי גֵ׳יימז, הידוע בשם ג׳יימז הממזמז, סוטה מין מיוחד במינו?

00:30 הוּט הוּט. סקאפל סקאפל. רוּט רוּט. אלוהים אדירים, נשמע כאילו יש בחוץ מסיבת גיריות... אה לא, לא, חכו רגע, שכחתי - אני נהנית מהחופשה הנפלאה שלי. אמא צדקה. אני באמת מגזימה. משהו באמת קרה במרכז הלוהט של חיי הלילה של סקוטלנד. אחד הג׳וק מק׳תיקים הדליק סיגריה וחטף התקף שיעול כזה שהוא ירק קוקה קולה על המכנסיים ונאלץ ללכת הביתה.

01:00 בחיי.
אני לא צוחקת.

01:30 אני שואלת את עצמי אם זה ייחשב לא־קולי אם אלך שבעים ושבעה קילומטרים עד העיירה ואטלפן לאה׳׳מ.

01:35 או שאחזור לאנגליה ברגל?