הטירה של אמי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטירה של אמי

הטירה של אמי

ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 198 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 18 דק'

מרסל פניול

מרסל פניול (1974-1895) הוא מגדולי יוצרי הקולנוע הצרפתים בכל הזמנים, במאי, תסריטאי, כותב מחזות, סופר, משורר, כותב מאמרים וחבר האקדמיה הצרפתית. הוא נולד בפרובנס, והנופים, האווירה והדמויות של דרום צרפת עמדו תמיד במרכז יצירתו. בשנת 1957 ראה אור התהילה של אבי, החלק הראשון בסדרת ספריו האוטוביוגרפיים "זיכרונות ילדות". מאז ועד היום הוא מהספרים האהובים ביותר בצרפת, וברבות השנים הפך שם נרדף לילדות בעידן של תום שחלף מן העולם.

תקציר

עבור הילד מרסל, מסע של חצי יום ועולם שלם מפרידים בין שגרת היומיום האפורה לבין חופשת הקיץ בגן העדן של גבעות פרובנס הבתוליות. בגבעות הללו הטבע הוא הקיסר, והימים עוברים במסעות ציד רצופי הרפתקאות, בזמן שחברות אמיצה פורחת בין מרסל ללילי, בן המקום. לאחר שמרסל מנסה לברוח מהבית ולהפוך ל"מטבודד", הוריו נכנעים לרצונו ומתחילים לפקוד את בית הנופש שלהם מדי סוף שבוע, וכדי לקצר את הדרך אליו הם נוטלים על עצמם סיכון גדול, סיכון שצובע את ימי החופש בגוונים חדשים.
 
הטירה של אמי הוא הספר המשלים להתהילה של אבי, המתאר את קורות ילדותו של מרסל פניול, אחד מאנשי התרבות החשובים בצרפת במאה שעברה. זהו ספר מצחיק ונוגע ללב, רווי בקסם ישן ובפשטות שהיתה ואיננה עוד, ומאוכלס בדמויות אנושיות ואקסצנטריות שהסופר מתאר באהבה ובחמלה. אולם עם כל פשטותו והאור השפוך עליו, זהו אינו ספר נאיבי כלל וכלל.

פרק ראשון

 
1
 
 
אחרי האפּוֹפֵּיאה של ציד הבַּרטָוֵולים, התקבלתי מיד לשורות הציידים, אם כי בתפקיד "מניס חיות" ו"כלב מחזיר".
בכל בוקר, בשעה ארבע, פתח אבי את דלת חדרי ולחש: "רוצה לבוא?"
נחרותיו הרמות של דוד ז'ול, וצרחותיו של בן הדוד פּייר, שתבע את הבקבוק שלו בשעה שתיים לפנות בוקר, לא הצליחו להבקיע את שנתי, אך לשמע הלחישה של אבי זינקתי מיד ממיטתי.
התלבשתי בחושך, בשקט, כדי לא להעיר את פּוֹל הקטן, וירדתי למטבח, שם הרתיח דוד ז'ול קפה בעיניים טרוטות ובפרצוף קצת מבולבל, כזה שיש למבוגרים כשהם מתעוררים. בינתיים מילא אבי את תרמילי הציידים, ואני את חגורות התחמושת.
 
יצאנו בלי להקים רעש. דוד ז'ול נעל את הדלת בסיבוב כפול, הניח את המפתח על אדן חלון המטבח והגיף את התריסים.
השחר היה צונן. קומץ כוכבי לכת עוד נצנצו, חיוורים. על מצוקי "מרום הנשר" נרקמו ערפִלים לבנים בשולי הלילה המתמעט, ובחורשת האורנים של פְּטיט אֵיי, "העין הקטנה", זימרה תנשמת נוגה שיר פרֵדה לכוכבים.
בעוד השחר מתבהר טיפסנו עד לאבנים האדומות של גבעת רֵדוּנוּ. עברנו שם בלי להשמיע קול, כי בָּטיסטֶן, בנו של פרנסואה, "הוצב" שם לארוב לגִבּתוֹנים, בעזרתם הנדיבה של מקלונים ודבק מלכודות, שבו היה מרובב לפעמים עד שׂער ראשו.
אחר כך הגענו, תוך צעידה באפלולית בטור עורפי, אל זָ'ה דֶה בָּטיסט - בקתת רועים עתיקה שידידנו פרנסואה נהג לישון בה לפעמים עם העִזים שלו. שם, על הרמה הארוכה המשתפעת מעלה אל הטָאוּמֶה, לאור קרניה האדומות של השמש החדשה, בצבצו אט אט האורן, הערער והלוֹטם, וכמו ספינה המגיחה מן הערפל היתמר לפתע מולנו חרטומה של הפסגה הבודדה.
הציידים היו יורדים אל אחד הגאיות: לפעמים שמאלה, לאֶסקוֹפּרֶה, ולפעמים ימינה, לערוצי לָה גארֶט ופַּס טֶן.
 
אני המשכתי בינתיים ללכת על שפת הרמה, במרחק שלושים או ארבעים מטרים מן המצוק. הברחתי לעברם בעלי כנף מכל סוג ומין, וכשהחרדתי ארנב בר מרבצו רצתי לעבר ראש המצוק ונופפתי בידי נמרצות, כמו ספן מימי קדם: הם נחפזו לעלות אלי, ויחד רדפנו ללא רחם אחר ארך האוזניים.
מעולם, מעולם לא נתקלנו שוב בבַּרטָוֵולים. אמנם לא דיברנו על כך בגלוי, אך המשכנו לתור אחריהם בכל מקום, ובייחוד בערוץ המקודש של הציד המופלא ההוא... היינו מתגנבים בזחילה על הבטן בין אלוני התולע ושיחי הקידָה, ואכן הצלחנו לא פעם להפתיע חוגלות רגילות, ארנבי בר ואפילו גירית, שדוד ז'ול חיסל כמעט מטווח אפס; אך החוגלות המלכותיות התעופפו למחוזות האגדה. שם גם נותרו, מאימת ז'וזף ודאי, ולהילתו נוסף משנה זוהר.
ממרומי התהילה הפך לצייד מטיל אימה: לא פעם מולידה ההצלחה את הכישרון. מרוב ביטחון שאינו יכול להחטיא את "ירי המלך", אכן הצליח בו בכל פעם, ובקלות כזאת שדוד ז'ול נאלץ להודות:
"מעתה אל תאמרו עוד 'ירי המלך', אלא 'ירי ז'וזף'!"
אולם לו עצמו לא היו מתחרים ב"קליעה בישבן" (כלשונו) של כל הבורחים למיניהם - ארנבי בר, ארנבות, חוגלות ושַחרוּרים - אשר בצדק גמור ברחו, ונפלו שדוּדים בעצם הרגע שחשבתי שהם נמצאים מחוץ לטווח הסכנה.
הבאנו הביתה שלל ציד כה רב עד שדוד ז'ול החל לסחור בו. ברווחים מימן - לתשואות המשפחה כולה - את שכר הדירה בגובה שמונים פרנק.
היה לי חלק נכבד בניצחון. לעת ערב, ליד השולחן, היה דודי אומר לפעמים:
"הילד הזה יותר טוב מכלב. הוא רץ בלי הפסקה, מרגע שהשמש זורחת ועד שהיא שוקעת. לא שומעים אותו, והוא מנחש איפה כל החיות מתחבאות! רק היום הוא הניס אלינו להקה של חוגלות, חרטומן וחמישה או שישה שַחרוּרים. אם רק היה נובח, הוא היה יכול להיות כלב ציד מושלם..."
פול ירק את הבשר שבפיו לצלחת, ונבח נביחה רמה.
בעוד דודה רוז נוזפת בו, הביטה בי אמי במבט חולמני.
היא התפלאה איך רגליים כאלה קטנות יכולות לעשות בכל יום כל כך הרבה צעדים.

מרסל פניול

מרסל פניול (1974-1895) הוא מגדולי יוצרי הקולנוע הצרפתים בכל הזמנים, במאי, תסריטאי, כותב מחזות, סופר, משורר, כותב מאמרים וחבר האקדמיה הצרפתית. הוא נולד בפרובנס, והנופים, האווירה והדמויות של דרום צרפת עמדו תמיד במרכז יצירתו. בשנת 1957 ראה אור התהילה של אבי, החלק הראשון בסדרת ספריו האוטוביוגרפיים "זיכרונות ילדות". מאז ועד היום הוא מהספרים האהובים ביותר בצרפת, וברבות השנים הפך שם נרדף לילדות בעידן של תום שחלף מן העולם.

עוד על הספר

  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 198 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 18 דק'
הטירה של אמי מרסל פניול
 
1
 
 
אחרי האפּוֹפֵּיאה של ציד הבַּרטָוֵולים, התקבלתי מיד לשורות הציידים, אם כי בתפקיד "מניס חיות" ו"כלב מחזיר".
בכל בוקר, בשעה ארבע, פתח אבי את דלת חדרי ולחש: "רוצה לבוא?"
נחרותיו הרמות של דוד ז'ול, וצרחותיו של בן הדוד פּייר, שתבע את הבקבוק שלו בשעה שתיים לפנות בוקר, לא הצליחו להבקיע את שנתי, אך לשמע הלחישה של אבי זינקתי מיד ממיטתי.
התלבשתי בחושך, בשקט, כדי לא להעיר את פּוֹל הקטן, וירדתי למטבח, שם הרתיח דוד ז'ול קפה בעיניים טרוטות ובפרצוף קצת מבולבל, כזה שיש למבוגרים כשהם מתעוררים. בינתיים מילא אבי את תרמילי הציידים, ואני את חגורות התחמושת.
 
יצאנו בלי להקים רעש. דוד ז'ול נעל את הדלת בסיבוב כפול, הניח את המפתח על אדן חלון המטבח והגיף את התריסים.
השחר היה צונן. קומץ כוכבי לכת עוד נצנצו, חיוורים. על מצוקי "מרום הנשר" נרקמו ערפִלים לבנים בשולי הלילה המתמעט, ובחורשת האורנים של פְּטיט אֵיי, "העין הקטנה", זימרה תנשמת נוגה שיר פרֵדה לכוכבים.
בעוד השחר מתבהר טיפסנו עד לאבנים האדומות של גבעת רֵדוּנוּ. עברנו שם בלי להשמיע קול, כי בָּטיסטֶן, בנו של פרנסואה, "הוצב" שם לארוב לגִבּתוֹנים, בעזרתם הנדיבה של מקלונים ודבק מלכודות, שבו היה מרובב לפעמים עד שׂער ראשו.
אחר כך הגענו, תוך צעידה באפלולית בטור עורפי, אל זָ'ה דֶה בָּטיסט - בקתת רועים עתיקה שידידנו פרנסואה נהג לישון בה לפעמים עם העִזים שלו. שם, על הרמה הארוכה המשתפעת מעלה אל הטָאוּמֶה, לאור קרניה האדומות של השמש החדשה, בצבצו אט אט האורן, הערער והלוֹטם, וכמו ספינה המגיחה מן הערפל היתמר לפתע מולנו חרטומה של הפסגה הבודדה.
הציידים היו יורדים אל אחד הגאיות: לפעמים שמאלה, לאֶסקוֹפּרֶה, ולפעמים ימינה, לערוצי לָה גארֶט ופַּס טֶן.
 
אני המשכתי בינתיים ללכת על שפת הרמה, במרחק שלושים או ארבעים מטרים מן המצוק. הברחתי לעברם בעלי כנף מכל סוג ומין, וכשהחרדתי ארנב בר מרבצו רצתי לעבר ראש המצוק ונופפתי בידי נמרצות, כמו ספן מימי קדם: הם נחפזו לעלות אלי, ויחד רדפנו ללא רחם אחר ארך האוזניים.
מעולם, מעולם לא נתקלנו שוב בבַּרטָוֵולים. אמנם לא דיברנו על כך בגלוי, אך המשכנו לתור אחריהם בכל מקום, ובייחוד בערוץ המקודש של הציד המופלא ההוא... היינו מתגנבים בזחילה על הבטן בין אלוני התולע ושיחי הקידָה, ואכן הצלחנו לא פעם להפתיע חוגלות רגילות, ארנבי בר ואפילו גירית, שדוד ז'ול חיסל כמעט מטווח אפס; אך החוגלות המלכותיות התעופפו למחוזות האגדה. שם גם נותרו, מאימת ז'וזף ודאי, ולהילתו נוסף משנה זוהר.
ממרומי התהילה הפך לצייד מטיל אימה: לא פעם מולידה ההצלחה את הכישרון. מרוב ביטחון שאינו יכול להחטיא את "ירי המלך", אכן הצליח בו בכל פעם, ובקלות כזאת שדוד ז'ול נאלץ להודות:
"מעתה אל תאמרו עוד 'ירי המלך', אלא 'ירי ז'וזף'!"
אולם לו עצמו לא היו מתחרים ב"קליעה בישבן" (כלשונו) של כל הבורחים למיניהם - ארנבי בר, ארנבות, חוגלות ושַחרוּרים - אשר בצדק גמור ברחו, ונפלו שדוּדים בעצם הרגע שחשבתי שהם נמצאים מחוץ לטווח הסכנה.
הבאנו הביתה שלל ציד כה רב עד שדוד ז'ול החל לסחור בו. ברווחים מימן - לתשואות המשפחה כולה - את שכר הדירה בגובה שמונים פרנק.
היה לי חלק נכבד בניצחון. לעת ערב, ליד השולחן, היה דודי אומר לפעמים:
"הילד הזה יותר טוב מכלב. הוא רץ בלי הפסקה, מרגע שהשמש זורחת ועד שהיא שוקעת. לא שומעים אותו, והוא מנחש איפה כל החיות מתחבאות! רק היום הוא הניס אלינו להקה של חוגלות, חרטומן וחמישה או שישה שַחרוּרים. אם רק היה נובח, הוא היה יכול להיות כלב ציד מושלם..."
פול ירק את הבשר שבפיו לצלחת, ונבח נביחה רמה.
בעוד דודה רוז נוזפת בו, הביטה בי אמי במבט חולמני.
היא התפלאה איך רגליים כאלה קטנות יכולות לעשות בכל יום כל כך הרבה צעדים.