פרולוג
דצמבר 2012
שדה התעופה בן גוריון
רותם
"היי, חומד, תסתכלי עליי."
מחובקת בזרועותיו החסונות והגדולות של דביר, החבר שלי ואהבתי הגדולה בשלוש השנים האחרונות, אני עוצמת את עיניי, מסרבת לנתק את עצמי מגופו השרירי והחם.
בתום כמה דקות שבהן אנחנו נושמים זה את זה, אני מרגישה את גופו מתנתק ממני קלות ואצבעו מרימה את סנטרי. עיניי מביטות בעיניו החומות והחיוך שנמתח על פניו מצליח בקלות להעלות חיוך על פניי ולרומם את רוחי ולו לרגע אחד קטנטן.
"ניפגש בעוד שבועיים. מה הם שבועיים, רותם?"
עצובה וזועפת, אני משיבה לו באופן הכי ילדותי שיש. "שבועיים, דביר. זה שלוש מאות שלושים ושש שעות."
צחוק בריא בוקע מגרונו והוא מהדק את אחיזתו סביב גופי. "שלוש מאות שלושים ושש שעות," הוא לוחש באוזני, "זה נשמע הרבה זמן, אבל בסופן את תצטרפי אליי. זה אומר... בואי נחשב את זה מהר, אנחנו הולכים לבלות יחד אלף שלוש מאות שלושים וארבע שעות. זה הרבה מאוד זמן שיאפשר לי לבצע בך את זממי." הוא זוקר גבה בשובבות. אני נאנחת ומנשקת אותו כאילו לא נתראה שוב ומשחררת אותו אל אולם הטיסות היוצאות.
הטיסה שלו תצא בעוד שעה למדריד ומשם הוא ימשיך לבואנוס איירס. הוא שולח את ידו לנגב את דמעותיי הסוררות ובצעד קטן, מתקרב אליי. הוא מנשק אותי ברכות, ובתנועות שפתיים ללא קול הוא מוסיף: "שבועיים, בייבי." הוא פוסע לאחור לעבר דלת הכניסה לאולם, מפריח עוד נשיקה באוויר, מסתובב ונבלע בין המון האנשים. וזהו. אני כבר לא רואה את פניו.
לו ידעתי מה צופן לנו העתיד, לא הייתי משחררת את ידו.
שבוע לאחר מכן — ירושלים
קרני השמש השקרניות של חודש דצמבר חודרות מבעד התריסים אל חדרי, מלטפות ברוך את גופי וצורבות את עיניי. לא ממש אכפת לי, כי אני יודעת שהבגדים שאלבש הבוקר, לראשונה זה ארבע שנים, לא יהיו יותר מדי צבא. להתראות מדים אפורים, שלום לך חופשת שחרור מתוקה שלי. לאחר שבוע הסתגלות קצרצר אתעופף לדרום אמריקה, אל החבר החתיך שלי ואל החופשה המדהימה שתהיה לי.
אני שומעת את אימי קוראת בשמי ודופקת על דלת חדרי. "רותם, את ערה?" טון קולה מבוהל. אני מתרוממת לישיבה במהירות ושואלת בחדות: "כן, אימא. הכול בסדר? קרה משהו?"
הדלת נפתחת והיא נכנסת, גופה רועד ועיניה דומעות. ליבי קורס בשנייה, אני מופתעת לראות את אימי החזקה בוכה ככה לפניי. אני מתרוממת וניגשת לאחוז בכתפיה, פניקה מזדחלת לאורך עמוד השדרה שלי, עושה את דרכה למוחי כנחש פיתון המאיים לחנוק אותי. "אימא, דברי איתי! אבא, תמיר, הם בסדר?"
"כן... כן... הם בסדר. רותם, מאמי, זה... זה... דביר." קולה רועד, היא מתקשה להמשיך. אני מרגישה את נחש הפיתון מתקדם במעלה חזי, מאיים לכבוש את גרוני. אני מרגישה את חיבוקה מתהדק סביבי — דבר המקשה עליי לנשום.
"אימא, דברי!" אני מרימה את קולי, "מה קרה עם דביר?"
"היה... היה... היה פיגוע בבואנוס איירס. זה קרה בחצות. אבא של דביר התקשר עכשיו וסיפר שדביר היה שם ו..." עכשיו הפיתון הארור הזה ממש לוחץ על קנה הנשימה שלי.
"ומה, אימא?" אני זועקת בקול צרוד, "דברי! קרה לו משהו? הוא נפצע?"
אלו שאלות מיותרות, אני פשוט מרגישה שהנורא מכול קרה. אם הוא היה נפצע, היא לא הייתה רועדת לי ככה בין הידיים. המגע שלה מגביר את הרעד בכל גופי, אני מתקשה לעמוד על רגליי, מנענעת בחוזקה את ראשי. ידיה עולות אל לחיי ומחזיקות את פניי, כדי שלא אתמוטט. היא משעינה את מצחה על מצחי, לוחשת בעצב שמפלח את ליבי לחתיכות קטנות: "אני כל־כך מצטערת, רותמ'קה. דביר לא שרד את הפיגוע. הוא נפטר בדרך לבית ה..."
גופי לא מסוגל לשמוע את סוף המשפט, ואני מקיאה עליה ועליי, מבקשת להקיא מגופי את הבשורה שהרגע קיבלתי. דמעות מציפות את עיניי וזולגות כמפל גועש על לחיי, על אפי, על שפתיי ועל סנטרי. דמעות שמוודאות שכל נקודה בפניי תקועקע בכאב שאני חשה, ושאחוש עוד שנים רבות.
"לא. לא. זו טעות. אימא, יש כאן טעות. ראיתי אותו לפני שבוע... אני טסה לפגוש אותו בשבוע הבא. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות!!!" אני זועקת בקול שבור.
"אלוהים, רותם. ההורים שלו קיבלו טלפון ממשרד החוץ לפני שעה."
אף פעם לא ידעתי איך זה באמת מרגיש כשמפסיקים לנשום, אבל כנראה הצליח לו, לנחש הפיתון. עננה שחורה מכסה את שדה ראייתי. אני נותנת לכל המלאכים השומרים עליי לחבק אותי. אחרי זה, אני לא מרגישה דבר.
