החקירה

שם, לעומת זאת, בדצמבר, הלילה מגיע מהר. מוֹרבָן ידע זאת. ובגלל מזגו ואולי גם בגלל תפקידו, כמעט מיד עם שובו מארוחת הצהריים בחן בדאגה את אותותיו הראשונים של הלילה מן הקומה השלישית של המדור המיוחד בבּוּלוואר ווֹלטֵר, מבעד לזגוגיות החלון הקפואות ולענפיו של עץ הדולב, הנוצצים והקירחים בניגוד להבטחת האלים שעץ הדולב לעולם לא יאבד את עליו, שהרי, כידוע, תחת עץ דולב בכרתים אנס הפר הלבן מִנשוא שקרניו כחצאי סהר את הנימפה המפוחדת לאחר שחטף אותהּ מחוף כלשהו בצור או בצידון, לצורך העניין אין זה משנה.
מורבן ידע זאת. וידע גם שדווקא בעת השקיעה מזיז כדור הבוץ הקדמון הבלוי החג על צירו בלי הרף את הנקודה שבה הם מתנהלים, הוא והמקום הזה הקרוי פריז, מרחיק אותה מן השמש, מפקיע ממנה את בהירותה המתנשאת; ידע שדווקא בשעה זו הצל שהוא רודף אחריו זה תשעה חודשים, המיידי אך הבלתי־נתפס כצלו שלו, נוהג לצאת מעליית הגג המאובקת שבה התנמנם, מתכונן להכות. והוא כבר עשה זאת - שימו לב - עשרים ושבע פעמים.
האנשים שם מאריכים ימים יותר מבכל מקום אחר ברחבי תבל; אדם מאריך ימים אם הוא צרפתי או גרמני יותר מאשר אם הוא אפריקאי, ואם הוא צרפתי, הוא מאריך ימים, כך נדמה, אם הוא עירוני יותר מאשר אם הוא כפרי, למשל, ואם הוא עירוני - עדיין על פי הסטטיסטיקה - הוא מאריך ימים אם הוא פריזאי יותר מאשר אם הוא בן כל עיר אחרת, ואם הוא פריזאי הוא מאריך ימים אם הוא אישה יותר מאשר אם הוא גבר, וחייב להיות שמץ אמת בכל זה, משום שפריז משופעת בזקנות קטנות אריסטוקרטיות, בורגניות, זעיר־בורגניות או ממעמד הפועלים, רווקות שרופות או נשים חופשיות שהזדקנו מתוך התעקשות לשמור על עצמאותן הגאה, אלמנות של נוטריונים או רופאים, של סוחרים או נהגי מטרו, תגרניות לשעבר או מורות בדימוס לציור או לזמרה, מחברות רומנים בשיא תנופתן, מהגרות מרוסיה או מקליפורניה, יהודיות קשישות ששרדו את הגירוש, ואפילו פרפריות ותיקות שאולצו לפרוש בידי צנזור מחמיר יותר מן המוסר הציבורי, הלוא הוא הזמן: אור היום רואה אותן שבות ומופיעות מדי בוקר, מגונדרות בלבושן או כמעט בבלויי סחבות, בהתאם למצבן, בוחנות בספקנות את המדפים הססגוניים במרכולים, או, במזג אוויר יפה, על הספסלים הירוקים־כהים בכיכרות ובשדרות, יושבות בודדות ונוקשות, או שקועות בשיחה ערה עם פרט אחר מבנות מינן, או מחלקות פתותי לחם ליונים בתנוחה שכבר הונצחה באלף גלויות דואר; בשעת בוקר, באביב, אפשר להבחין בהן עם השכמתן, גוחנות אל החלל הריק מאדן חלון של קומה חמישית או שישית ומשקות בחריצות שיחי גרניום פורחים. בתוך בתי דירות רואים אותן עולות או יורדות במדרגות, לאט ובזהירות, עם סל קניות או עם כלבלב עצבני, ילדותי וקצת מגוחך, שהן נושאות בזרועותיהן ומדברות עליו לפעמים עם איזה שכן במונחים של ניתוח פסיכולוגי ששום פסיכולוג לא היה מעז עוד להחיל על בן אנוש. כשהן זקנות מדי, מושב הזקנים או המוות מעלימים אותן, ואף על פי כן מספרן אינו פוחת, שכן מקץ פרק הזמן המדומה והארוך מדי של מה שקרוי חיים פעילים, ולאחר שכבר קברו את כל קרוביהן ומכריהן, באים שנתונים חדשים של אלמנות, גרושות ובתולות זקנות, חסרות מודעות או משלימות עם גורלן, וממלאים את השורות.
ההתעקשות לשרוד, המסתורית אפילו יותר מצירוף הנסיבות שהניע את העולם מבראשית ואחר־כך הביא אותן - וגם אותנו - לעולם, מניחה אותן טפין־טפין בדירותיהן הזעירות, המלאות מיטלטלים ומפיות, מפות שולחן רקומות מלפני מלחמת העולם השנייה ושטיחים בלויים, תיבות ורהיטים משפחתיים, ארוניות גדושות תרופות, סרוויסים מהמאה שעברה ותצלומים מצהיבים על הקירות ועל לוחות השיש של השידות. חלקן חיות עדיין בקרב משפחתן, אך רובן אין להן עוד איש או שהן מעדיפות לחיות בגפן; פרט לכך, הסטטיסטיקה מלמדת שבכל גיל - אני רוצה שתדעו מהרגע הראשון שהסיפור הזה כולו אמת - נשים עצמאיות יותר ומיטיבות לשאת את הבדידות מגברים. עובדה היא שהן רבות מספור, ואף־על־פי שגם הסטטיסטיקה וגם פני הדברים בכלל מלמדים שהעשירים מאריכים לחיות מהעניים, הרי שהן משתייכות לכל המעמדות החברתיים, ואף כי לבושן ומקום מגוריהן מסגירים את מוצאן ואת מצבן הכלכלי, כולן ניחנות בתכונות האופייניות המשותפות לגילן ולמינן: ההילוך האיטי, הידיים הקמוטות המלאות ורידים כהים, המכובדות מוכת השיגרון של תנועותיהן, הדכדוך המובהק של אחרית ימיהן הבלתי נתפסת, האיברים המצומקים והרפלקסים המהוססים והסניליים, שלא לדבר על הניתוחים הרבים, ניתוחים קיסריים, עקירות שיניים, הוצאת אבן המרה, כריתות שד, גרידות והסרת ציסטות וגידולים, ולא על עיוותים מחמת דלקת פרקים, הפרעות במערכת העצבים, התעוורות הדרגתית או חירשות מוחלטת, שדיים מתרוקנים או מתכווצים ואחוריים מתדלדלים, ולבסוף, שלא לדבר אף לא על החריץ האגדי הפולט החוצה לא רק את הגבר אלא גם את העולם, פשוטו כמשמעו, על אותו סדק ורוד המתייבש, נאטם־למחצה ומתנמנם לו.
ואף־על־פי־כן, אם הלילה בולע אותן, הרי ביום, כפי שאמרתי, הן שבות ומופיעות, ואלו מהן שלא הניחו לייאוש, לדלות, לאשליות האבודות, לעצבות, לכתוש אותן, מלבלבות בעיצומו של הבוקר עם כובעיהן הקטנים מאיזו אופנה נושנה, עם מעיליהן חמורי הגזרה, עם נגיעות עדינות של אודם, טופפות לקצב כלבלביהן או יורדות ברגל חמש או שש קומות כדי לקנות אוכל לחתולים, זרעונים לציפור הקנרית, או את מדריך הטלוויזיה השבועי המלא, ואולי, למה לא, אל המסעדה שממנה יצאו בשעות אחר־הצהריים המוקדמות ללכת לבית החולים לבקר איזה מכר, או סביר יותר אפילו, לבית הקברות לנקות את קברו של איזה קרוב משפחה, וכבר כמעט הפכו מחומר לסמל, לאידיאה, לדימוי או לעיקרון.
הן אכן יסוד מהותי של העיר הזאת, פרט מפרטי הצבע המקומי, בדומה למוזיאון הלובר, לשער הניצחון או לשיחי הגרניום על אדן החלון, שלקיומם, יש להודות, הן תורמות יותר מזולתן בעזרת משפכי הפלסטיק הקטנים או כדי המים הבוקריים שלהן. ואולי כפרס על המאמץ לשמר ואף להרבות אדם ועולם בסבך קרביהן הנחשקים כל־כך, או מחמת מקריות טהורה, עקב סידור אקראי של רקמות, דם וסחוס, נתאפשר לרבות מהן להתמיד בקיום מעט יותר מן האחרים, בפאתי הזמן, כאותן בריכות בנהר שדומה כי המים בהן עומדים ופניהם חלקים, בשל כוח סמוי הבולם את הזרימה האופקית, אך מושך בלי רחם כאנך אל המצולות.
אף שלמראית עין אינן מזיקות, לעתים הן יכולות להרגיז, ואולי דווקא מודעותן לשבריריותן, שבאורח פרדוקסאלי משיאה אותן להאמין בחסינותן מפני כל פגע, משווה לדעותיהן ביטחון עצמי מסוים, דבר שעשוי להפוך אותן לדוברות תקופתן, כך שבמובן ידוע הערותיהן המחמירות בפתחה של איזו מאפייה, ניתוחיהן הסוציולוגיים בבתי תה, פרשנויותיהן המוכניות לתמונות שעל מרקע הטלוויזיה, הנאמרות בקול רם כשהן בגפן, מיטיבים לחשוף את נבכי ההווה מכל נאומיהם של אלה המתקראים פוליטיקאים, מומחים במדעי האדם או עיתונאים. שיחת החולין של ישישה זקנה עם הציפור הקנרית שלה, אגב ניקוי הכלוב, היא אולי הדיון הרציני היחיד המתקיים בעידן המודרני, ולא הדיונים בבתי המחוקקים, בבתי המשפט או בסוֹרבּוֹן: הואיל ולאחר שכבר איבדו הכול זכו לכך שאין להן עוד מה להפסיד, משתלטת על סגנון הנאום שלהן כנות חסרת פניות, שלעתים אף אינה מתבטאת במילים, אלא בשתיקות ובמחוות הרות משמעות, בנענועי ראש מעורפלים, ובמבטים שההתלהבות ושוויון הנפש משמשים בהם בערבוביה. הדעה הרווחת, לטוב או לרע, בוקעת מבין שפתיהן הקמוטות ומעוררת לפעמים, אצל בני שיח זחוחי דעת פחות מהן, צחוק, תדהמה ואפילו תרעומת. הלוא ידוע שהביטוי הנפוץ כמו שאומרת הסבתא מציין תמיד איזה דבר איוולת שמצחיק אותנו מראש, וידוע גם שבמעשיות ובשירים עממיים הישישות מתחרות לרוב על הבכורה עם השטן. שהרי בסופו של דבר, אף שלעתים קרובות משמשת רשעותם של זקנים להפחדת ילדים, בעבור שאר האנושות יש בה משהו משעשע, כמו פליטת פה או דבר שאבד עליו כלח.
אף שהן פטורות מעונשה של דעה משלהן, אורבות לישישות סכנות אחרות. בג׳ונגל העירוני, בדיוק כמו בג׳ונגל כפשוטו, התשוקה והבהלה, המקרה והכורח, קובעים את התפתחות המינים, והמהלומות העיוורות שחולק מהלכם של הדברים - הנפתל או הישיר, החופז או האיטי - אינן פוסחות על הקשישות: תגרות בין מסוממים, איבוד עשתונות של פורצים מתחילים שנתפסו בשעת מעשה, סכסוך חובק־עולם בין עבריינים, ואפילו מתבגרים בגלגיליות על מדרכותיה האפורות של העיר נטולת האופק, כל אלה מותירים אחריהם שובל של קשישות נגזלות, בוכיות ושותתות דם. את דהרתו של העולם, כידוע, לא הרוכב קובע כי אם הסוס. אבל לא זה מה שהדאיג את מורבן ביום זה של דצמבר, תכף לאחר חזרתו מארוחת הצהריים, כאשר בחן מבעד לענפיו החשופים של עץ הדולב את הערב היורד במהירות.
נותרו יומיים או שלושה עד חג המולד, כך שהרהורו של מורבן התרחש בעיצומו של החורף. הרקיע שהיה לבן, ואף על פי כן לא הבהיר את האוויר, הבטיח, כמו שאומרים, שלג. הרחוב המה אדם. נשים עמוסות חבילות, ארנקים, ענפי אשוח וילדים קטנים, הלכו בחיפזון על הפסים הלבנים של מעברי החצייה סביב כיכר לֵאוֹן בְּלוּם, שממקום הימצאו, וכל כמה שנדחק אל החלון, לא הצליח מורבן לראות אותה אלא באופן חלקי, אף שהרבה לשוטט בה בחודשים האחרונים, לאחר שהחליט מחלק הפשע להקים את המדור המיוחד, וכבר הכיר על־פה כל פינה מפינותיה, את ההצטלבות, שאינה דמוית כוכב אלא דמוית כוכבית, של רחוב דֶה לָה רוֹקֶט עם בּוּלוואר ווֹלטֵר יחד עם רחוב גוֹדפרוּאַה קָבֵניאַק, רחוב רישאר לֶנוּאַר, שדרת לֶדרוּ רוֹלֶן ושדרת פָּרמַנטְיֵה, שראשיתם בנקודות שונות של הכיכר. סביב כל היקפה של הכיכר, המרכולים, הברים וחנויות הפרחים, ה״בורגר קינג״ שבאחת הפינות, הרחבה הקטנה עם הקרוסלה במפגש של שדרת לדרו רולן עם הקטע המערבי של רחוב דה לה רוקט, הסנדלריות, הפיצריות ובתי המרקחת, חנויות הירקות ובתי המִצלֶה, קשרו מעין כתר בוהק וססגוני למבנה הקודר של בית העירייה, שהקישוטים המוארים התלויים על חזיתו, שהותקנו במיוחד לכבוד החגים, לא הצליחו לשוות לו עליצות. מבעד לזגוגית החלון, מן הקומה השלישית, ויותר מכול, באוויר המיוחד הזה המבשר תמיד שלג כבד, הגיעה לאוזניו תנועתם ההזויה־משהו של המוני העוברים־ושבים הטרודים בסידורי החג שלהם כהמולה דמומה. הזירה התוססת אך הנעימה והמרוחקת של החנויות המוארות, של בית העירייה הקודר, של המכוניות הממתינות ברמזורים או פונות בזחילה בצמתים, של האנשים העמוסים חבילות ומכורבלים בבגדי צמר, של חזיתות הבניינים האפורים וגגות הצִפחה, של ענפי הדולב הקירחים בניגוד להבטחת האלים, והרקיע הלבן המבשר שלג קרב, כל התמונה החיה השוקקת שם למטה, המנותקת למשך שניות אחדות מקישוריה הסיבתיים, אשר ניחנה בעוצמה החדה והמוזרה של חזיון העולם הגדול שמסביב, הברור והמרוחק בעת ובעונה אחת, יצרה בו פתאום את הרושם כאילו גירשה אותו לאיזו חיצוניות בלתי נתפסת של הדברים. אך רושם פתאומי זה חלף באחת, ובעודו מתבונן ברדת הלילה, המשיך מורבן להרהר בעניין העיקרי שהעסיק אותו.
הוא חש מריר וצלול, מבולבל ודרוך, עייף והחלטי. בעשרים שנות שרותו המופתי במשטרה, מעולם לא הזדמן לפַּקד מורבן לעמוד נוכח מצב דומה: במיוחד בחודשים האחרונים עורר בו האיש שאחריו חיפש תחושה של קרבה ואפילו של היכרות, דבר שדיכדך אותו באופן בלתי מוסבר ובו בזמן דירבן אותו להמשיך בחיפוש. לתחושה זו היו סיבות אובייקטיביות משלה, משום שהמרחב שבו התבצעו הפשעים הלך והצטמצם לרדיוס קטן יותר ויותר ביחס למיקומו של המדור המיוחד, והגבלה זו נשאה עמה בלי ספק משמעות כלשהי, שקשה היה להכריע אם יש לראות בה אקראיות עיקשת או קריאת תיגר, מעין כלל שהטיל הרוצח על עצמו, גחמה שהפכה לאילוץ מן הסוג שכופים השיגעון או האמנות. למען האמת, בחודשים שעברו מאז הרציחות הראשונות, לא פעל הרוצח אף פעם מחוץ לגבולות הרבעים העשירי והאחד־עשר, ובחודשים האחרונים הגביל את עצמו לרובע האחד־עשר בלבד, ולכן הוצב המדור המיוחד של מחלק הפשע מול בית העירייה בבולוואר וולטר, והוא, מורבן, מונה לקצין המבצעים, אולם קרבתם ההולכת וגדלה של מעשי הרצח אל המדור גרמה לו לפרקים אי־נחת חולפת וחרדתית, ויהיה אשר יהיה ההסבר - חוק או מקרה, גחמה כפייתית או קריאת תיגר מחוצפת - העניין נראה לו מדאיג במידה שווה.
אולי הוא היה שוטר טוב מדי. מכל מקום, כך חשב על עצמו לפעמים, ומדי פעם גם ראה במקצועו, ובהיותו חשוך ילדים - דבר שבשום אופן לא התחרט עליו - את הסיבות העיקריות לכישלון נישואיו. בעיקר בשנה האחרונה - לאחר הפרידה מקרולין, שהוחלט עליה בהסכמה אך נבעה מרצונו של מורבן - נלוו תמיד להרגשתו, שהגיע לגיל ארבעים ומשהו רק על־מנת למצוא את עצמו עומד נוכח הבדידות המוחלטת ביותר, החשד ובו בזמן הקביעה: עיסוקו כשוטר הוא הסיבה להפרעותיו הרגשיות, אך בשום פנים ואופן אינו יכול לוותר עליו. התפקיד היה בעבורו פחות בגדר עבודה או חובה מאשר בגדר תשוקה, על כל ההפרזות הסותרות הכרוכות בתשוקה. אין זאת כי נתפתה אי־פעם לניצול מעמדו לרעה או לאכזריות או לרדיפת הבצע הנפוצים בקרב עמיתיו, לא, לא שום דבר מסוג זה: הוא היה הישר מכולם, אולי מעט יותר מדי, כפי שנטה לחשוב על עצמו לפעמים באירוניה קלה, והקפדן מכולם ביחס לחוק - אולי מעט יותר מדי, כפי שחשבו לפעמים בשמץ מועקה ואפילו במורת רוח עמיתיו - במחלק הפשע כולו; ויכול היה לטפס לעמדה רמה הרבה יותר בסולם הפיקוד אילו נהג כאחדים מבני מחזורו וגזל אי־אלו שעות עבודה על מנת להקדישן, כמו שאומרים, לפוליטיקה. אך אפילו אלו שעקפו אותו בדרגה וכבר פקדו דרך קבע את מסדרונותיהם של שגרירויות ושל משרדי ממשלה, את ארמונותיהם של אמירים ושל רודנים אפריקאים, ידעו שחקירה קשה הדורשת דמיון והתמדה, זמן ומחשבה, גמישות ועקשנות, חקירה שנוסף לכול אינם מעוניינים כלל להתעסק בה - רק הפקד מורבן יוכל להביאה לידי גמר ולהסיק ממנה מסקנות סופיות, יהיו אשר יהיו. ככל חוקר אמיתי, בכל תחום שהוא, גבר אצלו הדחף לאמת על בליל דחפיו האחרים, שנחלשו לעומת הרצון חסר הפניות לדעת, שלא ידע אצלו גבול פרט לחוק, ואשר משום כך היה אדיש לחמלה - שלא חסרה אצלו מחוץ למסגרת תפקידו - ולפעמים אפילו לצדק.
חייו עד כה לא היו קשים, ובכל זאת היו קודרים - על פי גירסה ישנה הקודמת לחוויה ולזיכרון, אמו מתה בלדתה אותו, וכיוון שאביו עבד בחברת הרכבות כנהג קטר, ונעדר לעתים קרובות, הוא גדל בכפר, בחבל פיניסטֵר, אצל אמו של אביו. כשרק אפשרה לו עבודתו, פעם או פעמיים בחודש, עמוס תמיד ממתקים ומתנות, היה האב בא לראותו ולנוח כמה ימים בבית אמו, שמאז היעלמותה של אשתו היה ביתו היחידי. מפעם לפעם, בזמן החופשת מבית־הספר, היה אביו לוקח אותו עמו בקטר לנסיעותיו וכשהיה מחזירו, וכבר עמד שוב לעזוב, נהג לחבקו ארוכות נוכח מבטה של הסבתא, שנענעה את ראשה - מסיבות שיבין מורבן כעבור שנים רבות - בסלידה או בזעם יותר מאשר בעצב. כשהיה בן שמונה עשרה הלך ללמוד משפטים בפריז אך בשנה הבאה כבר היה רשום בבית הספר
לשוטרים. האב, פעיל קומוניסטי לשעבר שלחם בשורות הרֶזיסְטַנְס, אבל שהעריך אותו במידה כזו שלא רגז על כך, קיבל את הבשורה בתמיהה, עד שהבין לבסוף את ההיבט המיוחד הזה של מזגו, את צימאונו לבהירות, את נהייתו אחר האמת שהיתה חזקה יותר מאהבתו לעונג, לעצמו, ואפילו, כפי שאמרתי לכם לפני רגע, לחמלה ולצדק. ולאחר ההבנה הזו, בעקבות המודעות הפתאומית, החל האב להרגיש במעורפל כאילו הוא הבן של בנו, כאילו, מעבר לאהבה הבטוחה והכנה, הוא קשור אליו בקשר של יראת כבוד, של אשמה ושל פגיעות. מורבן חש זאת איכשהו, אך רק לפני שנה עמד על הסיבות לכך.
הגם שלא חיו ביחד, האב והבן מעולם לא נפרדו. מין אקלים משותף של רצינות, של ערבות הדדית ושל שתיקה שמר על האחדות ביניהם. בשל משלחי ידם, אירע שהעבירו שבועות ואפילו חודשים תמימים בלי להתראות, אך לעולם לא יותר מעשרה או חמישה עשר ימים בלי לשוחח בטלפון או בלי לשלוח גלויה ששורבטה בין שתי מטלות מחייבות, מסר לבבי ולקוני שמתחת למשפטיו הסתמיים סָערה האנדרלמוסיה המעורפלת של הדברים השתוקים ביניהם מאז ומתמיד. מותה של הסבתא, נישואיו של מורבן, פרישתו של האב לגמלאות, לא שינו במאום שותפות מפוקפקת ודוממת זו, שאצל האב נבעה מחרדה ילדותית ואצל הבן מוודאותו של כאב ללא שם. עד שאשתקד יצא הסוד לאור.
עקב החלטה שלו - מורבן וקרולין ניסו להניאו מכך - התגורר האב בבית אבות. בנו וכלתו ביקרו אותו תכופות, או הזמינוהו לשהות אצלם פרקי זמן ממושכים, והאב היה מקבל זאת בצייתנות של תינוק המניח שייקחוהו, כנוע ושווה נפש, לפארקים, למסעדות ולתיאטראות, עד ליום שבו, ללא הודעה מוקדמת, היה אורז את מזוודתו בלי כל הסבר וחוזר לבית האבות. בביקורו האחרון הבחין האב באותות של סכסוך בין מורבן לאשתו, ובהתרגשות לא אופיינית קטע בפתאומיות את שהותו, וכאשר התרחשה הפרידה הסופית כעבור חודש יידע אותו מורבן על כך במכתב כאוב וקצר. אביו ביקש שיבוא לראותו. שעה שנהג במכוניתו על הכביש המהיר לעבר פיניסטר, כבר ידע מורבן שהמפגש הקרב עתיד לחשוף את המועקה השתוקה, שכמו פצע משותף שמרה על האחדות ביניהם יותר מארבעים שנה.
שבוע לאחר פגישתם התאבד האב. כשקיבל את הידיעה הבין מורבן שבסתר לבו כבר חזה מראש את הסיום הזה, וכשחזה אותו אף חשב בסתר לבו שאם אכן יעשה זאת האב, יהיה המעשה מופרז ביחס לרגשות שעורר הגילוי אצל בנו: כיוון שהגילוי שאמו לא מתה בלידה אלא נטשה אותם למען גבר אחר כשאך התאוששה די הצורך לקום ולצאת ממחלקת היולדות, אותו סוד שההשפלה, הזהירות, החמלה, השיאו את האב לשומרו כגחל בוער בכף ידו הקמוצה, אותו סוד שהסביר את זעמה של הסבתא כאשר האב והבן התחבקו ארוכות לפני כל פרידה, לא עורר בו, במורבן, שום רושם, שום תגובה רגשית, כמו שאומרים, ואף לא שום הפתעה, כאילו קרא בעיתון מלפני ארבעים שנה כתבה העוסקת לא במשפחתו ובו, אלא בקבוצה מעורפלת של אנשים זרים. ואפילו לא את הכתבה השלמה, אלא בקושי מבט חטוף בכותרת, בהיסח דעת, אגב הפיכת הדף: ״אשת לוחם מחתרת קומוניסטי נטשה בעלה ותינוקם לטובת איש גסטפו.״ אם, כשנתגלה לו הדבר, לא ניענע בראשו, ציקצק בלשונו וציחקק בעוקצנות, היה זה משום שאביו סיפר לו זאת בין יפחה ליפחה, ומשום שהזקן הצנוע והחביב הזה שחי את שעותיו האחרונות היה אדם ממשי ונוכח שהוא אהב והצטער בצערו. ושעה שניחם אותו, ושמע אותו ממלמל - והיא עצמה אמרה לו זאת לפני שנעלמה לתמיד - שזמן רב קודם לכן היתה מאוהבת בגבר הזה ואף שלא ידעה של מי הילד, וגם לא היה אכפת לה, החליטה להסתלק מיד לאחר הלידה כדי שלא תיאלץ להיסחב עם התינוק, הרגיש מורבן שבנבכי ישותו הנסתרים, שבהם צריכים היו גילויים אלה לעורר תהיות, כאבים ותרעומת, קרה דווקא ההפך, נוצרו שוויון נפש, לאות, זלזול חסר פניות, בדומה למה שיכול היה להניע את התנהגותו של בעל חיים שאין לו כל שייכות למין האנושי - הוא, מורבן, שלעומת זאת, במהלך יותר מעשרים שנות עבודה במחלק הפשע היה לו שיג ושיח עם גדולי הפושעים של תקופתו ותמיד נהג בהם, מרגע שדחק אותם לפינה, ודאי לא בעדינות, אך גם לא בשנאה, הגם שבלבו זועזע מפשעיהם, ויתר על כן היה מן השוטרים המעטים במחלק שצידדו בביטול עונש המוות. במעשיהם, טען, הם מפחידים ומקוממים אותנו, אך אין זה מתיר לנו להחזיר להם עין תחת עין, זאת כדי לא לתת תוקף לדרכי פעולתם ולא להיות חיות פרא כמותם. וידויו של אביו לא העיר בו, כמו שאומרים, לא תדהמה, לא שנאה, לא שאיפה לפיצוי ואף לא את הדחף לראות בבירור, לדעת, למצות את העובדות עד הפרט האחרון, כפי שאירע לו לעתים כה קרובות, על מנת לאתר דפוס קוהרנטי ולהפיק ממנו משמעות. רק תמונה אחת רדפה אותו, תמונה שבבירור לא עלתה מזיכרונו, אלא כמו נדלתה מעומק החוויה המצטברת של אנשים אחרים, אולי של המין כולו פרט לו עצמו: ולד אדמוני, עיוור ומגואל בדם, מגיח מבין רגליה של האישה שבמשך תשעה חודשים יצרה, הזינה אותו והעניקה לו מחסה, ואך הצליח לחלץ את ראשו מן השפתיים הלוחצות אותו, כבר הוא פורץ החוצה ביללות, אגרופיו הקטנים נקמניים וקמוצים, ותוך כדי יציאתו לאוויר העולם הוא מרעיד את כל גופו הרך והקמוט, את הגוש הרוטט, הפגיע והבלתי־גמור הזה, העשוי עדיין כמעט רק עצבים וסחוס, אשר נוחת בעולם הזה ומכתים בדם את הסדין הלבן של מחלקת היולדות.
כמו שאני מכיר אתכם, אתם תוהים בוודאי מה מקומי בסיפור הזה, כיוון שלכאורה אני יודע על העובדות יותר מכפי שניכר במבט ראשון, ואני מדבר עליהן ומוסר אותן מנקודת הראות הניידת של תודעה רבת פנים נוכחת בכול, אבל שימו לב שמה שאנו תופסים בחושינו ברגע זה מקוטע בדיוק כמו מה שידוע לי על־אודות מה שאני מספר לכם, אבל כשנתאר זאת מחר למי שלא היה נוכח שם או רק נעלה זאת בזיכרוננו, בצורה מאורגנת וליניארית, וגם אם לא נחכה עד מחר, אם נתחיל פשוט לדון במה שאנחנו תופסים בחושינו ברגע זה, או בכל רגע אחר, עדיין תותיר הגרסה המילולית את הרושם שהיא מאורגנת, בתהליך המסירה, על ידי תודעה ניידת, רבת פנים ונוכחת בכול. כבר מההתחלה נהגתי בזהירות, שלא לומר באדיבות, ונדרשתי לסטטיסטיקה כדי להוכיח לכם את אמיתות סיפורי, אם כי אני מודה שלשיטתי המוסכמה הזו מיותרת, שכן מעצם קיומו כל סיפור הוא אמיתי, ואם מבקשים להפיק ממנו משמעות כלשהי, די לקחת בחשבון שעל־מנת להגיע אל צורתו הסגולית לעתים יש לנצל את הגמישות המאפיינת אותו ולבצע בו דחיסה כלשהי, התקות מסוימות ולא מעט שינויים איקונוגרפיים.
עובדה היא שמורבן, כפי שאמרתי, הגיע לגיל ארבעים ומשהו, כשנה לפני שפגשנו בו בפעם הראשונה - לאחר ארוחת הצהריים, עוקב אחר השקיעה החורפית המהירה והרקיע הלבן המטעה המבשר שלג קרֵב - בלי אם, בלי אב, בלי אישה, בלי ילדים, כלומר, כפי שמדי פעם חשב גם הוא לעצמו בחטף ומתוך השלמה, יחיד ובודד בעולם. תכונה טובה אחת הגנה עליו: אי־היכולת לרחם על עצמו. כוח הריכוז שלו היה מעין מעגל קסם מואר דרך קבע שהותיר בחוץ, באפלולית, את כל המאסות ההיוליות והמבולבלות של הרגש - פחד, חרדה, שנאה, חמלה עצמית - שהיו עלולות לשבש את תיאטרון הצללים שלו בתחום הבהיר. בכושר עבודתו לא היו שום יסוד סטואי או אשליה של גאולה, אלא יכולת מהותית וכמו טבעית לשכוח את עצמו על מנת להתרכז בשיטתיות במצוי מחוץ לו. היות שכבר הכירו אותו, יכלו אולי עמיתיו להחיל על אישיותו את הערתו הסרקסטית של ניטשה על עמנואל קאנט - הקיום העכבישי הזה! - אלא שכיבדו ואף העריכו אותו מכדי שיאמרו זאת, קל וחומר מכדי שיחשבו כך באמת: מורבן היה מאופק ונוח לבריות, ואף־על־פי שדרישותיו היו גבוהות בכל הנוגע ליעילות בעבודה, לא היה מסוגל לשום גינונים של סמכות, ואם צייתו לו והחשיבו אותו, לא היה זה משום מעמדו הבכיר בסולם הפיקוד ולא מחמת כפייה, אלא מפני שכל הכפופים לו היו משוכנעים לחלוטין בתבונתו, בהתמדתו וביושרו. אף־על־פי שכל אלה שהכירוהו ולו מעט חשו אצלו רובד מובהק של אומללות, לא הגיעו לכלל רחמים עליו, כל־כך נעדרה אומללותו מקשריו עם הזולת, וכל־כך מודעים היו מכריו לסבלותיהם שלהם, הגם שלמראית עין חיו חיים נורמליים יותר משלו, עד שלעתים חשו שהם פגומים יותר ממנו, כאותן מריונטות הנראות פתטיות אפילו יותר לאחר שמבחינים בחוטים המפעילים אותן. אף־על־פי שלרוב היה הראשון שהגיע למדור המיוחד והאחרון שיצא, לא נראה שמורבן דורש זאת מעמיתיו, ואם הניח זאת כמובן מאליו שעליהם לספק תוצאות חיוביות, לא התעקש שישיגו אותן בשיטות שלו. אורח חייו היה כפי שאומרים יחיד במינו, אך כלפי אורח החיים של זולתו היה אדיש לחלוטין, ואם, למשל, היה משרדו תמיד מסודר ונקי עד לקיצוניות, לא נראה שאי־הסדר במשרדיהם של האחרים מעורר בו מצוקה כלשהי. הוא נהג בצמצום מופלג, אך החיוניות הכללית שרחשה סביבו, תחליף עקר לפילוסופיה, לא הטרידה אותו כלל ועיקר. על דרך השלילה או כברירת מחדל היה אפילו איש בן זמנו, ולמרות ייחודו, תוצר ממוצע של ארצו: שיטתי בזכות חינוכו, רציונלי ושקול מחמת מזגו, סובלני מכוח נטייתו הטבעית, מודרני הודות לעוצמתה המסחרית של החברה שעיצבה אותו, ומשוכנע - למרות מגעו התכוף, במסגרת עיסוקו, עם סטיותיו האיומות ביותר של המין האנושי - שהתחום הבהיר של הקיום הוא הזירה המרכזית שבה חייב להתלכד, ולו בעל כורחו, פיזורו הכאוטי של העולם.
היה לו גוף בריא וחסון, ועקב נטייה אישית יותר מאשר מחויבות לעבודתו, נהג לעסוק בספורט - כדורסל, סיף, שחייה - מספר שעות בשבוע, דבר שזיכה אותו בשינה עמוקה ללא הפרעות, כמו של צוק סלע, אף על פי שלעתים מזומנות פקד אותו חלום תמוה, תמיד אותו חלום, והותיר אותו מבולבל מעט וחרד קלות ביום המחרת. מרוב שחזר ונשנה כמעט ללא שינוי זה חודשים רבים, כבר הכיר את החלום על בוריו, ואף שלא היה זה סיוט, התאווה, מסיבה שנעלמה ממנו, לא לחלום אותו שוב. החלום התרחש בעיר אפורה מאוד, דוממת ואפופה אפלולית דמדומים אחידה השורה על הכול, שלמען האמת לא נבדלה בהרבה מהערים הממשיות שהכיר, לרבות העיר הקרויה פריז שבה חי ועבד, ואשר דווקא בגלל עבודתו הכיר אותה כאת כף ידו, כמו שאומרים, ואכן נדמה היה לו שהוא נמצא בה אלמלא נוכחותם של הרבה פרטים מבודדים, שכדרכם של חלומות, רק אחדים מהם נראו לו בבירור ואילו השאר נותרו שקועים בתחומן האפל והדביק של נבואות הלב. הראשון בין פרטים אלו היתה הדממה: אף שנראתה ברחוב תנועה מועטה מאשר בערים המוכרות, לא היה אפשר לומר שהעיר שוממה, ואף על פי כן, המכוניות, האוטובוסים, הרכבת התחתית, האנשים, בעודם מתנהלים כמעט כרגיל, התנועעו ופעלו לאט יותר במידה כמעט בלתי מורגשת ובדממה יוצאת דופן. אני מבטיח לכם שלא קרה שום דבר מיוחד בחלום הזה, שכמו שאמרתי לכם קודם לא הגיע לכלל סיוט, ושמורבן שוטט ללא קושי מיוחד בעיר, שלמען הדיוק לא היתה ממש עיר, אלא סדרת תמונות מקוטעות של עיר, סדרת סצנות חיות שמורבן כמו התבונן בהן מנקודת ראות בעייתית ונוכחת־בכול שנמצאה בתוכן ומחוץ להן בעת ובעונה אחת. גם האנשים לא היו שונים מאוד, ועם זאת לא דמו בכול לאנשים שבמצב הערות. ובהבדל זה הדק־שבדקים - וזו היתה אחת הנקודות המדאיגות ביותר בחלום, אך גם הקשה מכולן לניסוח מדויק - נדמה היה למורבן שהוא מבחין באותותיו של גילוי נורא על־אודות המין המאכלס את הערים בעולם הערות. את חלומו זה התחיל לחלום עוד לפני הפרידה, וכשניסה לספר אותו לקרולין לא הצליח למצוא בו משמעות כלשהי, ומאחר שהחלום החל להישנות לעתים תכופות יותר ויותר, התעלומה שהתעצמה והלכה בעבורו לא היתה עוד עצם החלום, אלא עובדת חזרתו באופן זהה כמעט, והרושם שהיה לו כשהתעורר לא היה כאילו שהה בעיר שונה וזרה אלא באותה עיר של החלומות הקודמים. לא עלתה על דעתו המחשבה, ולו מכוח הופעתה החוזרת ונשנית בעלילת חלומותיו, כי עיר זו ניצבת באיזו פינה נידחת של הטופוגרפיה הפנימית שלו. אולי בגלל אור הדמדומים שטישטש את הכול, או מסיבה עלומה אחרת, היו המקומות, הארכיטקטורה, המונומנטים, שונים לבלי הכר ותמוהים משהו במידותיהם, גדולים או קטנים מעט ממידתם במצב הערות, וקשים במיוחד לפענוח היו הפסלים המוצבים בכיכרות ובצמתים המרכזיים: אשר לאחד מהם, שהיה גדול במידה ניכרת מזה המוכר למורבן, ולכן צריך היה להיות קל יותר לפירוש, כמעט מן הנמנע היה לדעת מה הוא מייצג. אדם, חיה, פרש, קנטאור, ביזון, סאטיר, מלאך או ממותה - חספוסה של האבן ואולי אותות הבלאי הסגירו את מקורו הארכאי של המונומנט וטשטשו את משמעותו. כך קרה עם כמה מבנים שמורבן היה בטוח, בלי לדעת בדיוק למה, שהם מקדשים, אף ששום סימן הכר חיצוני, ופחות מכול ממדיהם, לא אישש מסקנה זו. לא כנסיות, לא מסגדים, לא בתי כנסת, לא מקדשים יווניים או רומיים, לא פירמידות - המבנים הישרים, הגיאומטריים, הארוכים והשטוחים, המרובים והזהים זה לזה, יצרו מתחם מלבני ולפניו פרוזדור צר הרבה יותר, מלבני אף הוא וצמוד אל אחת הצלעות הקטנות של המלבן הראשון. מורבן הסיק שלועו השחור של הפרוזדור - אף הוא מלבני ובלא כל דלת - הוא הכניסה המוליכה אל המלבן הגדול יותר, כלומר אל המקדש, ועל־פי ממדי המבנה ופתח הגישה אליו, ובהתחשב בגובהם של תושבי העיר, ניתן היה לשער שהמאמינים נאלצים להיכנס ולהישאר בפנים כשהם כפופים. אולי מתוך גאווה ואולי כדי להחדיר ענווה במאמיניהם, תבעו האלים השוכנים שם את ההשפלה הארכיטקטונית הזו. אשר לאלים הללו, מורבן אהב לדמיין בהקיץ - לא בלי מידה של נטייה מודעת לפאתוס שהזכירה בשאננותה יהירות של אמן - שהם רבים, שהם זוחלים באפלולית שבפנים המקדשים המשוטחים, ושבלי שיהיו מרעים או מיטיבים, הם מכתיבים מרחוק ובסתר את כל המחשבות והמעשים של מאמיניהם. למען האמת, כל מה שראה מורבן בחלומות האלה, הגם שלא היה נורא במיוחד, עורר בו פחות חרדה מאשר סלידה מעורפלת ומתמדת. מידת החרדה שאכן חש נבעה דווקא מדברים שלא היו מעוררי חרדה כשלעצמם, כמו הדממה המופלגת, או אי־יכולתו לאתר במראה עיניו את פשר ההבדלים ביחס לעולם הערות, ועלי לציין שוב, שלמרות עיוות קל שבקלים ולמרות בעיות מסוימות בקריאותו של אותו עולם השקוע באפלולית הדמדומים, שום רכיב מרכיבי החלום הזה לא היה חריג באופן מיוחד. רק פרט אחד בעיר הקודרת הזו נראה לו אבסורדי, שלא לומר גרוטסקי, ובמהלך החלום עורר בו תרעומת סרקסטית, אך בלי שהזוועה המרומזת בפרט זה תחדל להיתפס על ידו כאיום סתום. הדמויות שעיטרו את שטרות הכסף, במקום להיות דיוקנאות של אישים נכבדים, ייצגו מפלצות מיתולוגיות: סְקִילה וכָריבְּדִיס על השטרות הקטנים, גוֹרגוֹנה על הבינוניים, וכימֵרה על הגדולים. הציורים שייצגו אותן בתוך מסגרות סגלגלות עשויות זֵרים שזורים זה בזה - כמין מחוות הערכה מעודנת כלפיהן - נדפסו תוך דיוק רב בפרטים, ושעה שהחליק את השטרות בכף ידו כדי להתבונן בהם, שאל מורבן את עצמו אם הרגישות היתרה הזאת כלפי יצורים אימתניים אלה אינה מרמזת על כך שאולי הם האלים שתושבי העיר באים לסגוד להם, כשהם משתופפים באפלה בחללם המצומצם במכוון של המקדשים. ניכר חוסר התאמה מובהק בין הפרטנות העזה של הציורים לבין מקלעות הפרחים המצועצעות־משהו שקישטו את המסגרות הסגלגלות. בתוך החלום אמר מורבן לעצמו שהאסתטיקה הקמאית הזאת, שנועדה לפאר את המפלצות הכופות עליהם אולי להשפיל את עצמם, חושפת אצל תושבי העיר מנטאליות בסיסית ומשום־מה מאיימת מאוד. יתכן שחששו נבע לא מן היסודות המוזרים שהבדילו בין החלום לערות אלא דווקא מנקודות הדמיון שביניהם, שהאירו באור בלתי צפוי את ההבדלים וכמו חשפו, בעקיפין, היבטים סמויים בָּעֵרות. מכל מקום, כל אימת שהקיץ מהחלום היחיד הזה, שחלם בתדירות וכמעט ללא שינויים, היה מורבן מעביר את שארית אותו היום במצב מיוחד, ואיזה עיוות קל, שנבע ספק מקרבה ספק מריחוק, עיצב את יחסיו עם הדברים. רק הלילה הבא, שבו, נוקשה כצֶלֶם אבן של עצמו, ישן בהנף אחד, מחה את המוזרות הקלה מליל אמש, והבוקר מצא אותו שוב רענן והחלטי, חסין הן מפני ההתלהבות הן מפני האומללות.
זה שנה בקירוב היה המצב הנפשי הנייטראלי הזה יותר מהכרחי בעבורו. זה עתה שמעתם מפי על האסונות בחייו הפרטיים; במישור המקצועי התחוללו סערות קשות לא פחות. בתשעת החודשים האחרונים בא הצל הנחוש להכות והגיח לעתים מזומנות מעליית הגג שבה התנמנם, מונע בדחף חזרתי חסר שחר, ובדייקנות שיגעונית - כה זהים היו בכל פעם פרטי המיזַנסְצֵנה שלו - ביצע, כמו שאומרים, את זממו, מותיר אחריו שובל של הרס, דם, וחריגה מכל גבול.
באור העכור של השקיעה קם מישהו, או שמא צריך לומר משהו, אדם או יצור כלשהו, נטמע בהתרוצצויות האנושיות האחרונות של היום התם לגווע על־מנת לשוב ולהתחדש כעבור שעות ספורות מטעם לא ידוע עם האור הראשון של הזריחה, ויצא לצוד - אם ניתן לקרוא לזה כך, אף שהדבר לכאורה לא ייאמן, בשל אכזריותו ובשל צביונם המשוכלל ותאב־השלמות של פשעיו - זקנות שבריריות חסרות מגן. עד לאותו אחר צהריים חורפי, שבו עמד מורבן ליד החלון במשרדו שבמדור המיוחד לאחר שובו מארוחת הצהריים והביט ברקיע הלבן המבשר שלג מבעד לענפי הדולב העומדים בשלכת, הוא כבר עשה זאת - אמרתי לכם שתשימו טוב־טוב לב - עשרים ושבע פעמים.
האדם הבודד שביצע את הפשעים הללו היה בלי צל של ספק שקוע עד צוואר בבוץ השיגעון, אבל לשם הוצאת טירופו מן הכוח אל הפועל היה מסוגל להפגין את הדקויות המגוונות ביותר של העורמה, של הפסיכולוגיה ושל ההיגיון, ולשמור על מיומנות קפדנית בתמרון המציאות החומרית, כפי שהוכיח היעדרן המוחלט של ראיות העשויות להעיד על פשעיו ועל תנועותיו. באופן הפעולה שלו התבטא הפיתוי הקלאסי לקרוא תיגר על המשטרה המשותף לעבריינים מגלומנים רבים, ולאחר שהוקם המדור המיוחד בבולוואר וולטר, הלך טווח פעולתו כמו שאומרים והתקצר, כך שהמעגל הדמיוני שבתוכו ביצע את פשעיו הצטמצם סביב המדור המיוחד במידה כזו, שאת פשעו האחרון, העשרים־ושבעה במספר, ביצע בשבוע שעבר, באותה מומחיות שכבר היתה לאגדה ובלי להיתפס, במרחק גושי בתים ספורים מן המשרד. את הקלישאות הבאות - השילוב בין שיגעון להיגיון, החיבה המגלומנית לסכנה, ההתעקשות התיאטרלית והטופוגרפית - אל נא תייחסו לבנאליות של סיפורי, אלא לזו של המנגנון המעורפל, הדחוס עד מחנק בכתונת הברזל שלו, הרואה עצמו חייב, מסיבות הנעלמות קרוב לוודאי אף ממנו, להחיל שוב ושוב על תוכנית ההשמדה המוטרפת שלו את אותן נוסחאות שחוקות של אופרות סבון.
כאמור, הפשעים הראשונים בוצעו ברובע העשירי וברובע האחד־עשר, אך שמונה־עשר הקורבנות האחרונים התגוררו כולם באחד־עשר. על־מנת לקדם את העניינים, החליטו בפיקוד הגבוה של מחלק הפשע - וכמובן גם במיניסטריון הפנים - להקים את המדור המיוחד בבולוואר וולטר, תחת פיקודו של מורבן, והעמידו לרשותו איש מחשבים, שתי מזכירות, שישה שוטרים במדים ושלושה בלבוש אזרחי, הבלשים קוֹמְבּ וזְ׳ואֶן, והפקד לוֹטרֵה. ככל תחנת משטרה, פעל המדור המיוחד עשרים וארבע שעות ביממה, ובדירה המרווחת שהקצתה להם העירייה היו גם כמה חדרים שיכלו לשמש לשינה, ומטבח שבו הוקם גם חדר עיתונות. תחנת המשטרה שממול, שפעלה כאגף צדדי של עיריית הרובע, סיפקה את שאר הצוות הזוטר - שוטרים, חוקרים, שליחים, שרתים, עוזרים - וכן כמה כלי רכב גדולים כמו אמבולנסים או ניידות וציוד לוגיסטי כללי, שנועד בעיקר למבצעים דחופים. מורבן פיקד אפוא על קבוצת חוקרים שניתן לכנותה צוות לטווח ארוך, וכן על חוליה להתערבות מיידית במקרי חירום, ובו בזמן עמד בקשר קבוע עם רשת של משפטנים, מודיעים, פוליטיקאים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, רופאים, אגודות משפחתיות, ועדי שכונות ועיתונאים. אהבת הבדידות של מורבן סבלה מעט מההמולה הזו, ולכן התרגל להפקיד את הפן הגלוי של העבודה בידי הפקד לוטרה, שעקב זאת זכה לפרסום מסוים בגין הצהרותיו לעיתונות והופעותיו התכופות בטלוויזיה. אי אפשר לדמיין שני אנשים שונים יותר זה מזה - על כך אדבר עוד בהמשך - ועם זאת נתן מורבן אמון מלא בלוטרה, שהיה, למען האמת, הטוב בידידיו זה שנים רבות. אבל אל לי להקדים את המאוחר. לפי שעה, די לדעת שהמערך שהעמיד מחלק הפשע, ושהיה קרוב לוודאי החדיש ביותר ביבשת והמתאים ביותר לנסיבות, לא הניב בחודש פעילותו שום תוצאה. חמשת או ששת החשודים שנעצרו, באופן עיוור למדי, למען האמת, שוחררו מיד לאחר שתושאלו. ההאשמות נגדם, האנונימיות על פי רוב, התגלו לאחר בדיקה כמוטעות או כהוצאת דיבה. שיחות הטלפון שנתקבלו למחרת כל פשע בניסיון לטעון לאחריות עליו באו מאנשים מעורערים בנפשם, פרובוקטורים או בדחנים. ושניים או שלושה הבחורים החיוורים שקראו כנראה יותר מדי דוסטוייבסקי והסגירו את עצמם מרצון, לא זכו לשום עונש על פשעיהם המדומים למעט כמה ימי הסתכלות בבית החולים הפסיכיאטרי. למותר לומר שהעיתונות, הרדיו, הטלוויזיה ואפילו הקולנוע - שני סרטים על הנושא הופקו בבהילות, אחד אחרי הרצח השנים־עשר ועוד אחד אחרי מספר עשרים - שלא לדבר על הספרות - לא רק העיונית אלא, אף שקשה להאמין בכך, גם הבדיונית - העצימו את הרושם הכביר מלכתחילה של האירועים. הפקד לוטרה, בעל המזג החברותי יותר מזה של מורבן, וגם הגמיש יותר כמעט לכל הדעות מן הבחינה המוסרית, כבר היה - כדוברו של המדור המיוחד - דמות מוכרת לצופי הטלוויזיה בארץ ואפילו ביבשת כולה. הרלטיביזם שלו, שמקורו בשיטות המפוקפקות מעט של מחלק הסמים שבו החל את הקריירה, יחד עם הופעה חיצונית של שוטר קולנועי יותר מאשר אמיתי - הוא היה מהמר, רודף נשים, ולא התנזר לא מאלכוהול ולא, על־פי השמועה, מפקידה לפקידה, כתרופה לעייפות, משורה קטנה של קוקאין - חיבבו אותו על הציבור, שבלע בהנאה גלויה את הודעותיו ומתוך יחס אוהד ביותר כלפי אישיותו התעלם מכך שמשפטיו המדויקים, המלאים מונחים טכניים משפטיים, פסיכיאטריים ומשטרתיים ומתובלים פה ושם בשיקולים אנושיים ובהוראות בטיחות אבהיות, אמרו למעשה שגם לאחר חודשים של בזבוז זמן, כוחות וכסף, טרם הושגה כל תוצאה שהיא. מוגנים היטב בלילות החורף בדירותיהם המחוממות, שעל שמשות חלונותיהן מכים לשווא פתותי השלג וטיפות הגשם הקפואות, בלעו מי שנולדו בימים אחרים כדי להיות בני אדם ועכשיו נהפכו לצרכנים ותו לא, ליחידות מדידה של חברות האשראי הטרנס־לאומיות, לשברים של אחוזי צפייה בטלוויזיה וליעדים מפולחים סוציולוגיות ודיגיטלית של משרדי הפרסום, בין שתי כפות מזון מופשר במיקרוגל, בהקלה בלתי מוצדקת ובתמימות בלתי נדלית, את ההודעות המוקלטות מראש שדמות הרפאים של הפקד לוטרה יצרה את האשליה שהוא לוחש באוזנו של כל צופה וצופה מן המרקעים המגנטיים העומדים להתפורר בכל רגע של מקלטי הטלוויזיה. ככל המפורסמים בני זמנו ידע לוטרה ממילא שרובם המכריע של תושבי היבשת הזו, ומן הסתם של שאר היבשות, מבלבל בין העולם לבין ארכיפלג של ייצוגים אלקטרוניים ומילוליים, ולכן, יקרה מה שיקרה, אם עדיין קורה משהו במה שהיה קרוי פעם החיים האמיתיים, די לדעת מה ניתן להיאמר ברמה השטחית של הייצוגים כדי שכולם יישארו פחות או יותר מרוצים ויחושו שנטלו חלק בדיונים העתידים לשנות את מהלך האירועים. למרות הרלטיביזם שלו ומזגו הנמרץ יתר על המידה - אולי ראה יותר מדי סרטי משטרה וביסס את התנהגותו על מודלים ארכטיפיים מדי, כך שמניירות השוטר שלו היו בולטות מדי, הילוכו כשנכנס למקום כלשהו החלטי מדי והסטירה בחדר החקירות מוקדמת מדי - ולמרות התנהלותו המפוקפקת מעט בתקופת שירותו במחלק הסמים, ששם קובע כלל הזהב הבלתי כתוב כי לשם היעילות המרבית על השוטרים והפושעים לנהוג פחות או יותר באותה צורה, על אף כל זאת, לא נעדרו מחשיבתו של הפקד לוטרה לא החריפות ולא הדייקנות, ואף שלעתים הסווה זאת בהתפלפלויות רטוריות, ידע להבדיל בבירור בין טוב לרע. אם התעלם לפעמים במפגיע מניואנסים, היה זה אולי משום שרצה, בדרך עקיפין, להשיא את האחרים לחשוב שאותה בורות לכאורה נועדה במכוון לקצור בשיטות מהירות יותר את הפירות שהקפדתו המדוקדקת של מורבן איחרה לעתים להשיגם. כשוטרים, היה להם בכל זאת משהו במשותף: שנות הוותק שלהם במחלק הפשע הרגילו אותם, באופן אינסטינקטיבי כמעט, למקם כל פשע בסולם ערכים מדורג, ולכן נטו לבוז או לא להתייחס כלל לפושעים קטנים ובינוניים, ולעומת זאת להתמסר באופן בלעדי לגדולים, מתוך עניין מוגזם משהו, שרבים ייחסו לקשיחותם המקצועית ומעטים, ביתר חריפות אולי, להיקסמות מצידם.
כל כמה שהיו מורגלים בפושעים גדולים, זה שחיפשו עכשיו נותר, לאחר חודשים כה רבים, אפילו למומחים שבמומחים כמוהם, בלא שם ובלא רמזים לזהותו. בכל המאה העשרים לא רצח איש כל־כך הרבה, לא בסגנון כה ייחודי, לא בהתמדה שכזו, לא באכזריות שכזו. הכלי שבידיו היה הסכין, והוא השתמש בו לא במיומנות העדינה של מנתח, אלא - horresco referens - בברוטליות הזריזה של קצב. העובדה שהתעסק רק בזקנות בודדות וחסרות מגן הפכה אותו לנתעב עוד יותר, היעדרו של מניע כלכלי כלשהו למעשי הטבח שלו - כמעט בלא יוצא מהכלל לא היתה כל פגיעה ברכוש הקורבנות - העיד כשלעצמו על טירוף, שהפרטים רק העמיקו אותו עד אין חקר, עד אימה. ואולם, כפי שנדמה לי שכבר אמרתי לכם, נראה שלא סבל בשום רגע ממחסור בפיקחות ובהיגיון, ומעברו בדירות הקטנות העקובות מדם ושיגעון לא הותיר ולו רמז אחד העשוי לשמש לזיהויו. האדם, או יהיה מה שיהיה, נעלם מאחורי מעשיו, כאילו רוממה אותו השלמות שהשיג בַּזוועה לשיעור קומתו של דֶמיוּרג המתקיים רק בעולמות שהוא בורא. בהתנהלותו עם הבריות היה מן הסתם משכנע ובלי ספק חביב, לבוש היטב ומחונך היטב, שכן אחרת לא היה אפשר להסביר כיצד השרה אמון על הזקנות, שהמשיכו להכניס אותו לדירותיהן למרות האזהרה הכללית שהופצה ברחבי העיר, ובפרט באותה שכונה, בעקבות הרציחות הראשונות. מבחינה זו, ההוראות מטעם הרשויות לא השיגו דבר, וזאת אף שכל אימת שהופיעו לוטרה או מישהו אחר בטלוויזיה - קצב התרחשותן של הרציחות היה כמעט אחת לשבוע - חזרו עליהן בלשון רהוטה, ברצינות שהגיעה עד חומרה ולעתים אף עד תחינה. בגלל הקלות שבה נכנס לדירות ויצא מהן, כביכול לעיני כול, ולגודל הפרדוקס - בלי שיבחין בו איש, החל ליפול החשד על החובשים שבאו לתת את הזריקה היומית, על שליחי המרכולים שהביאו את ההזמנות בסוף היום, על שניים או שלושה רופאים שערכו ביקורי בית ואפילו על ג׳יגולו אחד או שניים המוכרים למשטרה בשל הרגלם למכור את חסדיהם לגברות קשישות ולבזבז את רווחיהם אצל סרסורים בני מינם ופחות או יותר בני גילם. מוכר אנציקלופדיות מדלת לדלת, שנהג להחתים את לקוחותיו על חוזים נמהרים קמעה והיה מסבך בטיעונים נפתלים וחלקלקים את תפיסתן האיטית־כבר מעט של הגברות במטרה למכור להן את ״הסינתזה האינטליגנטית ביותר של הידע העכשווי בעשרים כרכים״ על פי לה מונד, עוכב למספר שעות במדור המיוחד ולא יצא לחופשי קודם שהוטבע בו זכרם של כמה סטירות ואיומים מצד הפקד לוטרה בעוון שיטותיו המסחריות הייחודיות. הקורבן האחרון לחשדנות כללית זו היה גובה מסים, שבמסגרת המאבק בהעלמה הוטל עליו להופיע במפתיע בבתי אנשים, בשעת ארוחת הערב, כדי לבדוק אם יש ברשותם מקלט טלוויזיה ולוודא ששילמו את האגרה המתאימה. אבל תשאולו לא הניב שום פרי: לא היה כל ספק שהאיש לוקה בקיבעון חולני, אלא שיעדו לא היה זקנות כי אם עבירות מס. במדור המיוחד הועלו השערות, נותרו זמן־מה מתנודדות על מכונן, ואחר־כך קרסו.
הקשישות קיבלו כמדומה את רוצחן בהכנסת האורחים הלבבית ביותר. במקרים לא מעטים העידו בקבוק ליקר ושתי כוסיות ריקות על השיחה השלווה שהתנהלה לפני הטבח. את אווירת האמון ששררה בין הצייד לבין מלקוחו הראתה העובדה שהסכין תמיד בא מן הבית, ורמזים רבים שנצפו בבתים שונים הצביעו לכאורה על כך שהקורבנות עצמן הן שהלכו למטבח, בכל הפשטות, כדי להביא את הכלי ולמסור אותו לידי הקצב. לפעמים לא נמנע הרוצח משימוש בעינויים, וכדי לעמעם את הצרחות די היה לו בסתימת פיותיהן של הקשישות בסרט מידבק או בפיסת בד. הוא הפשיט אותן וביתר אותן בסכין בעודן בחיים, כפי שהוכיחו הדם הרב שניגר מהפצעים והחבורות שהותירו המכות. בחלק מן המקרים, הקורבנות הזמינו אותו לסעוד; את בקבוק הבורדו שנותר ריק למחצה על השולחן הביא כנראה בעצמו, ולאות תודה לבעלות הבית על הבילוי הנעים, לאחר ששיסף את גרונן או ערף את ראשן, עקר את עיניהן או את אוזניהן או את שדיהן והשאירם מסודרים יפה על צלחת שהניח על השולחן. הבעילות ומעשי הסדום לא תמיד אירעו לאחר המוות, ועל פי כל הסימנים, במקרים מסוימים, שבהם נמצאו עקבות זרע בחלל הפה או הנרתיק, נכנעו הקורבנות מרצון, לפני הסוף המר, לקסמיו הגבריים של האורח. היה דבר־מה שערורייתי ומזעזע באופן שבו היה האיש הזה, שלבטח התגורר בשכונה, מסוגל לצאת מביתו בכל השאננות, לבצע את הרציחות הללו - לעתים עד שלוש בשבוע, ופעם אפילו שתיים בליל בלהות אחד - ואחר־כך להתאדות, כמו שאומרים, בלי להותיר זכר ולהיטמע שוב בעלטה, שממנה שב והגיח מפעם לפעם, מונע על־ידי טירוף הדמים החוזר־ונשנה שלו. ההשערה שהיה יותר מרוצח אחד, או שהקצב נעזר בשותף, לא התקבלה על הדעת משתי סיבות, האחת פסיכולוגית, ובמובן הרחב ביותר של המילה, אסתטית, כיוון שבכל עשרים ושבע הרציחות ניכר בנקל המגע האישי, והשנייה, שלדידו של מורבן היתה המכרעת, מוסרית, שכן לא ייתכן ששני שותפים לדבר עבירה יוכלו להמשיך להביט זה בפניו של זה לאחר שביצעו פשעים שכאלה ולנהל חיים רגילים ביתר שעות היום. אל השמש ואל המוות, כך אומרים, אין איש יכול להישיר מבט, אך מן העיוות חסר השם, הרוחש בהפך הגמור מאור היום ומתנהל עמומות כמו בנבכיו האינסופיים והמשחירים עוד ועוד של ראי כבוי ונייד, מעדיפים הכול להתעלם ותחת זאת להתרפק על מראית העין האטומה והנוצצת של מה שבהעדר מינוח דייקני יותר נמשיך ונכנה הדברים לאשורם.
הייתם צריכים להיות שם ולגור בשכונה הזאת כמוני כדי לקלוט את האווירה ששררה, כמו שאומרים, באותם חודשים: כל גבר בגיל העמידה יכול היה להיות מעוכב ברחוב בידי המשטרה, שהיתה בכוננות מתמדת, ולמרות זאת לא השיגה כל תוצאה. השילוב של התבונה עם הטירוף, בקרבתם ואף בסיועם - מן הסתם על כורחם - של הכול, ובייחוד של הקורבנות עצמם, נראה חסין מפני ההיגיון, שיטות החקירה המשטרתיות, הטעות והעונש. רשת השוטרים שפרש מורבן ברחבי העיר מדי ערב חזרה ונאספה למחרת בבוקר ריקה ומרפת ידיים. הואיל ופרט לזרע ולשערה או שתיים - שנותחו לעייפה במעבדות, אך ללא הועיל, משום שלא היה עם מה להשוותם - לא נותר כל זכר חומרי למעשי הטבח; האדם שחיפשו מורבן וכל משטרת העיר היה פחות בגדר בן אנוש ויותר דימוי סינתטי, אידיאלי, שכל כולו תכונות משוערות בלבד, בלא שייכלל בישותו ולו פרט אמפירי אחד. הכול קיבלו פחות או יותר את התיאוריה של מורבן, ולפיה מדובר בגבר במלוא אונו, בן שלושים וחמש עד ארבעים וחמש, שמן הסתם עוסק בספורט כלשהו שכן ניחן בכוח פיזי ניכר ולמעלה מכך, וככל הנראה חי בגפו, שאם לא כן היו גיחותיו הליליות מעוררות חשד אצל מקורביו, שהרי כולן תאמו את עשרים ושבע הרציחות וידידיו ובני משפחתו לא היו יכולים להתעלם מן הקשר ביניהן. כושרו הגופני המצוין הוכח בבדיקות שנערכו במעבדות והראו לא אחת באופן בלתי מעורער, על־פי כמות הזרע ומיקומי השפיכה, שבתוך שעות ספורות היו לו כמה אורגזמות רצופות; ובכל הנוגע לכוחו, ביצועיו בסכין הסגירו שרירים ואבחה בוטחת של שוחט, שלא רק דוקר, אלא גם משסף, עורף, עוקר, פוער, מפריד ומקצץ. אף שכל מעשה אלימות, ולו הקטן ביותר, הוא כבר גילוי של טירוף, טירופו של האיש הזה, או יהיה מה שיהיה, התבלט לא בחיבתו לרציחה, ואף לא בנטייתו לחזור על המעשה עד אין סוף, אלא בפרטים שבהם קישט, כביכול, את הרצח. השנאה די לה בפשע עצמו, ומכאן שהטקס הפרטי שערך נמצא מעבר לשנאה, בעולם משיק לעולם הנראה, שבו כל פעולה, כל חפץ, כל פרט, תופס את המקום המסוים בתוך המכלול שהקצה לו ההיגיון שבשיגעון, התקף רק בעבור הוגה המערכת ואינו ניתן לתרגום לשום שפה מוכרת. כבר ראינו כיצד, מן העובדה שקורבנותיו עצמן פתחו לפניו את הדלת, הגישו לו כוסית ליקר או סעודת ערב, ואחר כך ניגשו למטבח בעצמן והביאו לו את הסכין שבו עמד לשסף את גרונן, קל היה להקיש על הופעתו הנאה ועל קסמו האישי, בקיצור, על חזותו של אדם חביב והגון. חלקן, בלא צל של ספק, עוד היו בחיים, לפי בדיקות המעבדה, כאשר נכנעו למתקפותיו המיניות. על היותו תושב השכונה ניתן להסיק באמצעות מעקב אחר פעולותיו במפה, שכן, כאמור, מאז הרציחות הראשונות שבוצעו ברובע העשירי, כל השאר התרחשו באחד־עשר ובתחום מצומצם יותר ויותר, בסביבה הקרובה של בית העירייה וכיכר לאון בלום, ומכאן ההנחה שקרבתם של קורבנותיו אפשרה לו לספק את הבהילות הרצחנית שהוציאה אותו ממאורתו האפלה ולהתנפל בחמת הזעם האופיינית לו על הראשונה שנקרתה בדרכו ותאמה את הדגם החולני שפיתח, וכך הפך את עצמו, בעבור זקנות השכונה, באותה אקראיות השורה על המפגש בין הדחף ליעדו, למשהו הדומה לכוחו האדיש וחסר הפניות של הגורל.
מורבן ניהל ארכיון כפול של התיק, וצילם כל פרט חדש שנוסף כדי להשלים את העותק ששמר בביתו, וכשלא לן במדור המיוחד נהג לעיין בו לפעמים בבית עד עלות השחר, ולפעמים במשך יום שלם, כשהיה בחופש. זה חודשים רבים לא עסק ולו רגע אחד של ערות בדבר לבד מן הצל הקרוב באורח מוזר אך הבלתי־מושג, שהיה יוצא עם רדת הלילה, מסוחרר ושיטתי, לשוב ולהכות. שעה שעמד ליד החלון באחר הצהריים הזה של דצמבר, עם שובו מהמסעדה, השקיף בדאגה מסוימת על היום האפרורי הדועך במהירות מבעד לזגוגיות הקפואות של משרדו ולענפים הקירחים והנוצצים של עצי הדולב, באוויר המחשיך והולך למרות האורות החשמליים של בתי העסק הדולקים מאז הבוקר ולמרות הרקיע הלבן והנמוך המבשר כמו שאומרים שלג קרב ושבאופן פרדוקסלי כמו מעצים דווקא את האפלה. כפי שכבר עשה פעמים כה רבות, אמר מורבן בינו לבינו, עם בוא הלילה הוא יצא אולי, בלי חיפזון, מהאפלולית ההיולית הדחוסה שלו, וישוטט ברחובות השוממים כמעט, בסביבה הסמוכה לכיכר, ובארשת פנים סתמית ורגילה ישחר לטרף חדש, ייגש אליו באופן כה טבעי וישיר, שבימים אלו של איום לא תראה בו הזקנה סכנה כי אם מגן בלתי צפוי, גברי וחמים, עד כדי כך, שלבל תישלל ממנה חברתו בטרם עת, תזמין אותו להיכנס לדירתה, תושיב אותו על כיסא ותגיש לו כוסית ליקר ואפילו ארוחת ערב. ברגע מסוים, באמתלה כלשהי - למשל, בקשת רשות להשתמש בשירותים - יתערטל כליל בחדר האמבטיה או בחדר השינה כדי לא להכתים את עצמו בדם, יקפל את בגדיו בקפידה על־מנת שיוכל אחר־כך לצאת לרחוב ללא רבב, ואז, לאחר שעבר קודם במטבח, יחזור עירום לסלון או לחדר האוכל, עם הסכין ביד, מוכן להתחיל במלאכתו. במשך זמן־מה יתעסק בגוף חסר התנועה הנתון לחסדי הסכין או המסור. אפשר שינתק את הראש מהגוף, או שיכרות את הגפיים, את השדיים או את האוזניים, או יעקור את העיניים ויערוך אותן בקפידה על צלוחית שיניח על השולחן או על אחת האצטבות, או, החל בשיפולי הבטן, יבתר את קדמת הגוף מהמפשעה עד הצלעות, יוציא את האיברים החוצה, יפריד ויפרוש אותם, כשהוא תוחב בהם את קצה הסכין או את אצבעותיו העטויות כפפות, כמבקש בין הרקמות המסתוריות החמות עדיין את פשרו האבוד של סוד כלשהו, או את הסיבה הראשונית לאיזו פַנטַסמַגוֹריה כבירה. כשיימאס לו לנבור ולהגשים בחומר הממשי־בעליל את חלומות העוועים שלו, ישמוט את הסכין מידו, יתרחץ, יתלבש שוב, ויבחן בעין מנוסה כל פינה מפינות הדירה על־מנת לא להותיר כל זכר לשהותו שם. אחר־כך יתעכב עוד רגע ליד הפתח, יפנה לאחור או שמא רק יעיף בדירה מבט חטוף אחרון מעבר לכתפו, לא עוד מחמת הזהירות, אלא מבט משתומם, אולי אדיש, אולי אפילו בלי לראות את השמות שעשה, כאילו אירע הכול בעולם משיק לעולם הנראה, עולם שלרצון, לסיבתיות, לשכל, למרחב, לזמן ולחושים אין כניסה אליו. מיד אחר־כך, נקי ומסורק למשעי, לבוש כהלכה, משחצה את הסף בשלווה ובלי חיפזון, ינעל את הדלת מבחוץ בלי להקים רעש, וזהה שוב בהופעתו לכל אחד מאתנו, יטמון את המפתח בכיסו.