"אתה מאמין בגן עדן עלי אדמות, רידיק?" שורקת אימי על ערש דווי. היא חולה כבר זמן רב, ועכשיו היא גוססת ואני לא יכול לעשות שום דבר כדי לעזור לה.
נתנו לה כדורים ותקעו לה מחט בזרוע כדי לנסות לשפר את מצבה, וזה לא עבד. זה גרם לשיער שלה לנשור ולעור שלה לעטות צבע משונה. היא נראתה כאילו מישהו הכניס לה אגרוף בפרצוף. שנאתי כל רגע ורגע. במיוחד כשהייתה מגיעה הביתה עם חבורות על זרועותיה, חבורות שהיו גדולות מאלו שקיבלתי כשנפלתי מהאופניים או כשהתגוששתי על האדמה עם אחד מחבריי. היא אמרה שזה לא כאב. אבל אני יודע שכן. היא פשוט לא רוצה שאתעצב או אבכה. מה שבאמת עצוב הוא שאני דואג לה, כל הזמן.
עכשיו היא שוכבת במיטה ונראית גרוע יותר מאי פעם. בכל פעם שאני מחבק אותה, היא נפצעת וטביעות אצבעותיי משאירות גוון מכוער של סגול־שחרחר על זרועותיה או על כתפיה. בסוף, אבא שלי אמר להפסיק לגעת בה. הוא לא אמר את זה מתוך אכזריות, כמובן. הוא אמר את זה כי הוא לא רוצה שיכאב לה. אני לא מבין בזה כלום. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני שונא את זה. את כל העניין הזה. אני ילד, וילדים אמורים לגדול עם אימא ואבא, אז למה, למה האימא היפה שלי צריכה להיות כל הזמן חולה?
בגיל עשר ידעתי שגן עדן הוא טוב וגיהינום הוא רע, אבל כשאתה מביט בעיניים הבורקות והאדומות של אחד האנשים היחידים שהם באמת טובים, אתה נוטה לא להאמין בשום דבר פרט לגיהינום. אם גן עדן הוא טוב, למה הוא לוקח ממני את אימא טובת הלב, הדואגת והאוהבת? למה היא גוססת מסרטן שהכה בה בכל הכוח? אני בכלל לא יודע מה זה סרטן. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני שונא את הרופאים שאומרים שהם כבר לא מסוגלים לעזור לה. מבחינתי, הם יכולים ללכת היישר למקום הזה שנקרא גיהינום, רק שיחזירו לי כבר את אימא.
"כן," אני משקר לה.
פניה הרזות והמשונות למראה של אימי נרגעות לאיטן כשצווארה העדין מתרפה ומאפשר לה להישיר אליי מבט. חרא. היא יודעת ששיקרתי כי עיניה המימיות מביטות בי בידיעה גמורה. היא לא אוהבת שמשקרים לה. היא אמרה שלא משנה מה, אני תמיד חייב לדבר בכנות, בין שזה יפגע במישהו ובין שלא. לא אכפת לי לשקר, לא היום. אני לא פוגע באימא שלי. מדכא לפגוע. כואב לי בחזה בכל פעם שאני מביט בעיניה העצובות או כשהדמעות לא מפסיקות לזלוג מהן.
"אולי אתה לא מאמין בזה עכשיו, ילדי החמוד, אך אני מבטיחה שיום אחד תאמין. מתישהו, בשעה שלא תצפה לזה, מלאך יוציא אותך מהגיהינום, ותוך זמן קצר תמצא את גן עדן שלך." היא נחנקת באומרה את המילים. קול מוזר בוקע מפיה. עיניה נראות כאילו היא מבקשת לבכות. שוב.
"אימא?" אני לוחש.
אין תנועה.
אין מצמוץ.
אין בכי.
"אימא," אני מזנק ודמעות זולגות במורד פניי, נוחתות על ידה. "אבא, משהו לא בסדר. אבא!" אני צורח מבעד לדמעותיי. "אני אוהב אותך, אימא, בבקשה אל תעזבי אותי. לא אמרת לי למה התכוונת כשאמרת 'מלאך', אימא. תגידי לי!" אני צורח מבעד לדמעות הכאב.
"היא מתה, בן," בוכה אבי, זרועותיו עוטפות אותי בחיבוק. "המלאך השמימי שלי מת!" הוא צועק בעודי נצמד אליו בכל כוחי.
חייתי כמה שנים נוספות על פני האדמה לפני שהבנתי למה אימא שלי התכוונה.
פעם היה לי מלאך. עכשיו אני חי בגיהינום עלי אדמות.
פרק ראשון
קורה - בת שבע־עשרה
זו הפעם הראשונה בחיי שבה אני מרגישה שאני חווה את הרגע המכונן שבו חיי חולפים לנגד עיניי, היכן שהוא בין הזיכרון המתוק הראשון לאחרון, בסדר כרונולוגי. היום הראשון ללימודים, האהבה הראשונה, ימי הולדת, חגים, לידת הילד. לראות את הילד הולך ומדבר לראשונה. כל הזיכרונות נאגרים בתוך ליבך ומתים איתך כשאתה נושם את נשימתך האחרונה.
אין דבר חשוב יותר מלהיות אימא. התקופות שבהן צוחקים על דברים מטופשים, ההנאה מהדברים הפשוטים. אלה חוויות משנות חיים שהופכות אישה לאדם שהיא אמורה להיות. אני צעירה. יש כאלה שיאמרו שאני צעירה מכדי להיות אימא של מישהו. אני רוצה לחלוק על כולם אם תינתן לי הזדמנות.
מסיבה לא ידועה, זה הגורל שלי. חיים בגיהינום כשגן עדן קרוב כל־כך ובכל זאת מחוץ להישג ידי, ולא משנה כמה אמתח, עדיין לא אצליח לאחוז בו בחוזקה עד שלא ירפה. כאילו החיים שלי מתקיימים עכשיו, בשנייה זו. רגע אחד אני מכינה לעצמי ארוחת ערב, ברגע השני קוראים לי למשרד של אחי, ארבעה קילומטרים מהמקום שבו גרתי כל חיי. במקום להתקשר אליי כמו תמיד או להסתער פנימה מלווה במשב רוח קר, הפעם זה שונה. מלווים אותי ליציאה ודוחפים אותי לתא מטען של ג'יפ בידיים וברגליים קשורות עד שאני מצונפת בתנוחת יוגה שאני לא מצליחה לצאת ממנה. כשאנחנו מגיעים למשרד שלו, אני צורחת ותובעת לדעת מה, לעזאזל, קורה כאן. הגרון שלי חרוך, מפרקי ידיי מדממים ואני שוברת את הראש מה עשיתי לא בסדר. לא עשיתי שום דבר שצריך לגרום לקאטר, החבר השמוק של אחי, לגרור אותי מהבית למקום שבו אני לא רוצה להיות.
"תסתמי את הפה שלך לפני שאסתום לך אותו עם הזין שתמצצי לי, קורה."
אני מחווירה מרוב בחילה. קאטר תמיד צמרר אותי בגלל איך שהסתכל עליי מלמטה עד למעלה, נועץ מבט בשדיים ובפה שלי, אבל הוא אף פעם לא ביטא את התשוקה שלו במעשים או במילים. הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה על האיבר הדוחה והמגעיל שבין הרגליים שלו. אני מעדיפה שיעקצו אותי אלף דבורים מאשר שייגע בי. בכל פעם שהוא מסתכל עליי, אני מרגישה מלוכלכת. אני משפשפת את עורי עד זוב דם בהזדמנות הראשונה אחרי כל פעם שהוא מתקרב אליי. האיש דוחה. כל דבר שקשור בו גורם לי לרצות להקיא. לא הוא ולא אח שלי יֵדעו איך להתייחס לאישה גם אם יחטפו סטירה שתגרום להם זעזוע מוח.
איומיו של קאטר אמורים לגרום לי לסתום את הפה. בפועל הם לא. אני משמיעה את כל הרעש שבעולם כדי לברר למה אני מרגישה שגוררים אותי אל מותי. אוי, אלוהים, בבקשה תגיד לי שהם לא יודעים!
ללא התראה, קאטר תופס אותי בשיער ושולף אותי מהמקום שלי בפינה. התחת שלי נוחת על העפר הקשה בחבטה גדולה. האבנים החדות חודרות לעור שעל גבי. אני צורחת בייסורים בזמן שציפורניו של האיש הזה חופרות בלחיי. הן חודרות לבשרי ומקיזות מעורי דם. הם הולכים לרצוח אותי.
"את סוף־סוף מקבלת הזדמנות לעוף מפה. אם תדפקי את זה, אני אהרוג אותו. הבנת?"
מה? אני מתעלמת ממה שאמר לגבי לעוף מפה. המערבולת בבטן שלי יוצאת משליטה עד שהיא מתנגשת בחזי ומקשה עליי לנשום. אני יודעת בדיוק למי הוא מתכוון והמחשבה גורמת לי לרצות לתקוע את הזין שלו בפה שלי כדי שאוכל לכרות את הדבר הקטן והדוחה הזה בנשיכה. הוא מדבר על רידיק. קאטר מהנהן בראשי במקומי בעזרת ידיו המוכתמות והמשומנות, הציפורניים שלו כל־כך מלוכלכות שהמראה גורם לי להקיא. הידיים האלה, שגורמות לי להתכווץ בכל פעם שהן נוגעות בי, עוזבות את פניי וחוזרות היישר לשערי, שבעזרתו הוא גורר אותי על פני מגרש החנייה בזמן שאני מחניקה זעקות כאב. לא מהעפר שננעץ בי ושורט את עורי, אלא מהמילים שהוא יורק כאילו מבחינתו זה עניין שגרתי לאיים עליי בדבר היחיד שעלול להפריח את נשמתי. זו הפעם הראשונה שהוא פוגע בי פיזית ואני מבינה שלא משנה למה הביאו אותי לכאן, גרוע יותר מזה אין.
החיים שלי כבר לא ברשותי. הם שייכים לאחי, ואני משתגעת מזה. אני גרה בתוך הראש שלי, מדברת אל עצמי, מעמידה פנים שאני ממשיכה בשיחה עם הבן אדם היחיד שאני רוצה שיהיה איתי כל הזמן. רידיק. אני בוהה בקירות במשך שעות על גבי שעות ביום ובלילה, חולמת בהקיץ על חיים טובים יותר בים, שם אוכל לשוטט בחופשיות, להרגיש את הרוח נסחפת עם הגאות, שם שערי יתבדר הרחק מפניי בזמן שאנשום את האוויר המלוח. הפנטזיות האלה הן סיפור האגדה של אישה צעירה, סיפור שכולנו היינו רוצות שיתגשם. רידיק יודע כמה המגורים בקרבת הים חשובים לי. הוא ירצח אותם על זה שחשבו שהם יכולים להניח עליי את הידיים המטונפות שלהם. זה ישים סוף לכנופיית הרחוב שאחי חושב שהוא המלך שלה. לאנשים יש סיבה טובה להתרחק מג'סי בריק. הוא פסיכי חמום מוח. הוא רשמית על סף אי־שפיות. לא משנה מה הסיבות שלו להתעלל בי ככה, הן הטריפו אותו ברמה שאני אהיה הראשונה שאותה הוא ישליך מהצוק.
אף אחד לא יודע עליי ועל רידיק, אז איך יכול להיות שג'סי גילה? זו הסיבה היחידה שאני מסוגלת להעלות על דעתי להתנהגות הפרועה והמתעללת הזאת.
ברור שאנחנו עדיין צעירים ואפשר להותיר עלינו רושם בקלות, ושהעתיד של רידיק סלול לפניו. מה שטוב הוא שאבא שלו הוא איש אוהב. הוא ייתן לרידיק לפתוח דף חדש ב'מלאכי גיהינום' בכל מקום שירצה ללכת אליו ברגע שאסיים את התיכון. למרות שהוא אף פעם לא אמר לי, אני באמת לא חושבת שזה בדם של רידיק לתפוס פיקוד על הכנופיה של אבא שלו ביום מן הימים. אבל זה רידיק בשבילכם. נאמן, אדיב ועם הלב הכי גדול בעולם.
רידיק מורדוק ואני יוצאים בחשאי כבר שנה. הוא מבוגר ממני בשנתיים והוא האדם היחיד שאח שלי אסר עליי להיות איתו בכל סוג של קשר. שנינו ידענו שיקרו צרות בעיר הזאת. שתפרוץ מלחמה אם אחי יגלה שאנחנו בקשר. זה לא הזיז לאף אחד מאיתנו. התאהבנו. נפגשנו ביום הראשון של התיכון, כשהוא כמעט דרס אותי עם האופנוע במגרש החנייה. זו הייתה אשמתי שהייתי לחוצה ולא שמתי לב כשחציתי את הכביש, מנסה בכל כוחי להגיע לשיעור בזמן. חשבתי שיש לי זמן לחצות בבטחה. לא ידעתי שגם הוא מאחר, והוא פילס את דרכו בין גדודי תלמידים במהירות שיא, לבוש בג'ינס כהה, עטור כמה קעקועים על הזרועות ושיער שגלש עד הכתפיים. ממש שם החלטתי שהוא הנער הכי סקסי בעולם. הוא לחץ על הבלמים וסטה הצידה, גורם לי לקפוא במקומי. עמדתי נטועה במקום עם לסת שמוטה, לא בגלל הצמיגים הצווחים או המבוכה, אלא מפני שהבחור הכי חתיך שראיתי מימיי הופיע מתחת לקסדה השחורה והשאיר אותי ללא ניע, מבולבלת ומחוסרת מילים. התאהבתי במקום. לא ממש, אבל באותו רגע ככה הרגשתי. תשוקה בצורת אני־חייבת־להכיר־אותך חבטה לי בתחת כשעיניו הכחולות שאבו לתוכן את עיניי.
הוא ידע איך קוראים לי ואיפה אני גרה וגרם לי להרגיש רצויה תוך שבועות ספורים לאחר המפגש הראשון שלנו. התאהבנו בחשאי כשהיה אסור לנו. עכשיו, כשגוררים אותי אלוהים יודע לאן, האשמה מכרסמת בחריצי פי היבש בעודי מתעצבנת על האנשים שאותם אני מאשימה בכך שזרקו אותי להירקב בגיהינום. ההורים שלי.
אני הבת של ברנרדו בריק המפורסם, מנהיג כנופיית 'החוטאים האדירים' בעבר ומת בהווה, ושל אימי היפהפייה והמתה, מרדית סטלר. שניהם נורו ממש מחוץ לבית שלנו לפני עשר שנים. ירי מרכב חולף על רקע סכסוך כנופיות. אני זוכרת אותם בבהירות כאילו היו שמיים כחולים. אני זוכרת צחוק, אושר, ושלא כמו אחי, הם אהבו אותי, אהבו אותו. הם היו מתהפכים בקברם לו היו עדים למה שקורה.
הם עשו דברים איומים. דברים ששנאתי לשמוע. דברים שהייתי צעירה מכדי להבין. ידעתי שהם לא היו אנשים נחמדים כשהם לא היו בבית. הילדים בבית הספר היו מספרים לי. הם גנבו, סחרו בסמים ושלטו בעיירה הקטנה שלנו. למרות כל זאת, הם אף פעם לא התאכזרו אל אחי או אליי.
נראה שלעולם לא אדע למה אחי התעצבן עליי לפני שההורים שלנו נקברו. ממש לא אכפת לי. הוא אמר לי שלא אפריע לו והוא לא יפריע לי. עד עכשיו, זה מה שבאמת קרה. גם אחרי שההורים שלי מתו, הסתדרתי בכוחות עצמי רוב הזמן. אכלתי ארוחות מוקפאות ודגני בוקר. קניתי אוכל בבית הספר. צפיתי בטלוויזיה. קניתי בגדים בחנויות יד שנייה. לא היה אכפת לי, רק הפריע לי להיות לבד, הפריע לי שאין לי עם מי לדבר, שאין אף אחד שאכפת לו ממני. עד שהגיע רידיק.
הרוצחים של ההורים שלי מעולם לא נתפסו, אבל השמועות שהתרוצצו היו ש'מלאכי גיהינום' עומדים מאחורי הרצח. היריבים שלנו. עדים אפילו הצביעו על המנהיג מתוך כמה תמונות שהוצגו לפניהם. כולם נשבעו שזה היה רוברט, אבא של רידיק, וחבורת הנגררים אחריו. זו הסיבה למה רידיק מחוץ לתחום ואחי עצבני, כי למרות שאנשים אמרו שראו את אבא של רידיק במכונית באותו יום, לא נמצאו עוד ראיות שיגבו את הגרסה הזאת. הביאו אותו לחקירה ואז שחררו אותו בגלל שורה של עדים שטענו שהוא לא היה בעיר. אני לא מאמינה שהוא היה קשור לזה. תמיד חשבתי שאחי תכנן את זה. התאים לו, לשמוק הפסיכי וחסר חוט השדרה. הוא חולה ויש לו ראש מעוות. הוא חמדן ומופרע עד כדי כך שאני מופתעת שלא רצח אותי עד היום.
"על מה הוא מדבר, ג'סי? ולמען השם, למה אני קשורה?" דרשתי תשובות בצרחות קולניות כל־כך שהלוואי שבאמת יכולתי להעיר מתים בזמן שגררו אותי אל המשרד שלו דרך הדלת. "אני שונאת אותך. אתה כלום מבחינתי. שמעת אותי? כלום, ג'סי." קולי מחריש אוזניים וצורם גם לי.
אם יכריחו אותי לעזוב, הם יהרסו אותי. החיוכים המרושעים על פניהם מעידים שגם הם יודעים את זה. מנוולים. זה גם בטוח לא ימנע ממני להפריע להם. אני דואגת לעצמי. הדבר היחיד שאחי עושה הוא לזרוק לי ערימה של כסף פעם בשבוע. הוא אף פעם לא מנהל איתי שיחה כמו אח נורמלי. הוא רק מקטר ומתלונן כמה אני מטרד וטורק את הדלת. זה לא מטריד אותי, אלא אם כן הוא שיכור או עצלן מדי ולא מביא לי את הכסף. כשזה קורה, קאטר מביא אותו. רק שהחלאה נשאר יותר זמן משהייתי רוצה. חזיר מזדיין.
שניהם מתכננים בשבילי משהו. אני יודעת את זה.
"אני הולך לתת לך קצת חופש, אחותי. בתמורה לחופש הזה, את תתרחקי מרידיק מורדוק," אומר אחי ברצינות. אני רוצה לצחוק כי הקול השתלטני שלו ממש מגוחך, אבל אני מתאפקת. לא כשהפנים שלו מראות לי כמה אני מכעיסה ודוחה אותו. לא אכפת לי מה הוא מרגיש כלפיי, אגן על רידיק עד נשימתי האחרונה. לא אכנע בלי קרב כדי להגן על האהבה שלנו.
זו הפעם השנייה בתוך דקות שבה החיים חולפים לי מול העיניים, רק שהפעם זה העתיד שלי, העתיד שרידיק ואני תכננו, העתיד שבו נהיה יחד. אסור לי להרשות לאחי לגזול את זה ממני.
"לכו תזדיינו, שניכם. אני לא אעשה את זה. אתם רוצים לנקום על משהו ששניכם יודעים שהוא שמועות ושקרים, ואתם רוצים שאני אשלם את המחיר? חוצפנים!" אני צורחת בקול ממקומי על הרצפה. עיניו של ג'סי ניצתות ותוך רגע אני חוטפת בעיטה בבטן. הקרביים שלי עולים ויורדים בכאב. אני נושמת דרך האף, שואפת אוויר בפעם האחרונה ואז הכאב של איבוד קצב הנשימה מוציא אותי משליטה. אני שונאת להיות חלשה, לא להיות מסוגלת לעמוד מול בשר מבשרי. אני לא צריכה. הוא אחי, לעזאזל. אני עוצמת עיניים ומנסה להסדיר נשימה שוב. זרועותיי מתכווצות כדי לעטוף את הבטן. כדי להגן. הדבר היחיד שאני רואה מולי הוא את הגבר שאני אוהבת. את שערו השחור כעורב, את עיניו הכחולות־בהירות שיכולות להתמזג בקלות במי האוקיינוס. אני רוצה חיים טובים יותר בשביל עצמי. אעשה כל דבר כדי לוודא שאזכה בחיים כאלה. אבל זה, זה משהו שאני לא באמת יודעת אם אוכל לעשות.
"את תעשי את זה, כלבה מזדיינת. תעזבי אותו או שקאטר יהרוג אותך. אני נשבע באלוהים, קורה, את תעזבי אותו!" האוזניים שלי מצלצלות, ואני מנסה להסדיר נשימה. אני מרימה את ראשי בכוח כדי לאמוד את תגובתו של קאטר לדבריו של ג'סי. פניו מתכווצות במבט מתרה ובעונג טהור, ובכל זאת המבט הזה אומר הכול. הוא אומר נראה אותך ממרה את פיו. הוא מטה את ראשו באיטיות, שולף סכין ומביט בי בצורה הכי מחרידה שיש. האנשים האלה פסיכים. איזה מין בן אדם מאיים לתת למישהו לרצוח את אחותו? אדם חולה.
אני בולעת את האמת באחת. זה מצב שבו אמות משברון לב אם אסכים, או שאמות מפני שיוציאו לי את הקרביים אם לא אסכים. לא משנה כמה אני מתה לעוף מכאן, המחשבה שאשאיר את החבר שלי מאחור בלי להגיד לו מה שיש לו זכות לדעת, די בה כדי להרוג אותי משברון לב.
בחודשים האחרונים רציתי שרידיק ואני נברח יותר פעמים משיכולתי לספור, ותמיד שכנעתי את עצמי לוותר כי פשוט לא היינו מוכנים עדיין. לפחות ככה אמרתי לעצמי כל הזמן. האמת היא שחששתי ממה שג'סי יעשה, ועכשיו הפחד הזה דוחק בי לעזוב. זה לא הגיוני. איך, לעזאזל, אפתח דף חדש כשאני מתה מפחד שהם איכשהו יעלו עליי? אני לא יכולה לפנות למשטרה או לאף־בי־איי מחשש שג'סי משלם להם. או גרוע יותר, אני חוששת שכולם ימצאו דרך לקחת ממני את האדם שבאמת חשוב לי. האדם היחיד שאוהב אותי. כמה מוזר שהם הצליחו להביס אותי במשחק משונה של חתול ועכבר. מה שלא מדאיג אותם הוא שאין מצב שבו המצפון שלי ירשה לי לעזוב בלי שאתחנן לפניהם לתת גם לרידיק לעזוב.
"אני לא אעשה את זה. רק אם רידיק יבוא איתי," אני אומרת בשיא האומץ שיש לי.
צחוק גס מהדהד סביבי. כואב ומעליב. העלבון מענה אותי עד שהוא מתיישב במרכז חזי.
"את הרבה יותר סתומה ממה שנראה, קורה. אין שום מצב שתברחי עם הטינופת הזאת. מספיק גרוע שאני יכול להריח אותו עלייך, חתיכת זונה. וואו, כמה את מסריחה ממנו. אני חייב שקאטר יפשיט אותך וינקה אותך כמו שצריך. אבל אני לא אעשה את זה ושנינו יודעים למה, נכון, כלבה מטומטמת? תעשי מה שאני אגיד או שאשרוף אותך חיה. את מבינה אותי, קורה?"
יש לי בחילה. אני שוכבת כאן חסרת תחושה ומקשיבה לו מאיים עליי שהוא יגיד לגבר לנקות אותי מריח של גבר אחר. השפתיים שלי רועדות.
אלוהים, למה זה קורה לי?
אני רוצה לומר להם שילכו על זה וישרפו אותי. שימסמרו את הגוף שלי לצלב ויהרגו אותי. אני כבר ממילא עם רגל אחת בקבר. הגיהינום הגיע אליי הביתה לפני כמה דקות וגרר אותי אל מאורתו של השטן. הגיהינום הביא אותי לכאן והוא עומד מאחוריי, משרת את מלך המקום הארור הזה, שאיכשהו גילה את סודי. אם אמות אולי אדע שלווה, או כמו שאומרים, טעם גן עדן. אני עדיין לא מצליחה לגרום למילים לצאת לי מהפה והוא יודע את זה.
אחי עומד מולי עם השנאה המוכרת בוערת בעיניו. אני מצליחה לראות רק את הנקמה במורדוק. זה מחזיר אותי לסיבה שבגללה הוא שונא אותם כל־כך. לא הייתה הוכחה. אבא של רידיק נשבע עד עצם היום הזה שהוא לא קשור לרצח. אני מתאפקת ולא שואלת אף אחד מהם לגבי מלחמת הכנופיות. אישה לא אמורה לדעת חרא כזה. המקום שלה במחראה הזאת הוא לשכב על הגב ולעשות דברים בניגוד לרצונה. להיות מחוללת. מעונה. מוכה. אולי טיפשי מצידי לחשוב ככה, אבל אני מודה לאלוהים שאני הבת של מייסד הכנופיה. 'אי אפשר לגעת בך', אבא היה אומר. אם מישהו מהם היה מניח עליי יד, הוא היה רודף אותו מהקבר.
"קאטר, נראה לי שאחותי חושבת שאנחנו צוחקים. לך תביא את הפרחח, היא תסתכל איך אני מוריד לו את הזין."
שאני אמות. הם תפסו את רידיק? הם מחזיקים אותו כאן? במשך שבריר שנייה אני חושבת בתמימותי שהוא צוחק, ואז אני פורצת בבכי כשאני מבינה שטעיתי. "לא, ג'סי. לא! לא!" אני צורחת בכל האהבה שיש לי כדי שרידיק לא ייפגע. "אל תעשה את זה, ג'סי. אני מצטערת. לא נגיד כלום, ניעלם, אני מבטיחה," אני זועקת. דמעותיי מטשטשות את ראייתי. אני נאבקת בכבלי החבלים. מפרקי ידיי מדממים, צורבים. "איפה הוא?" אני דורשת לדעת בקול רם. הם ירביצו לי מכות רצח על שאני מתנהגת ככה, אני יודעת, אבל כרגע לא אכפת לי. אני צריכה לדעת איפה הוא.
"לכי תזדייני, זונה עלובה. אני לא צריך להגיד לך שום דבר. הילד הולך לשלם על זה שהניח עלייך את הידיים שלו. על שדרש לעצמו משהו שאין לו זכות לגעת בו. הוא האויב הדפוק, קורה. עכשיו תראי אותך. את סוחבת בבטן שלך את הילד הממזר והמטונף שלו. שיניתי את דעתי לגביו. אני אהרוג אותו על זה שנגע בך. אני אגרום לו לשלם על שהכניס לתוכך את הזרע של הבן של מי שרצח את ההורים שלנו. זה לא משאיר לך שום ברירה, כלבה עלובה, אלא אם כן את רוצה שקאטר ירצח אותך ואת הממזר שלך. אני עושה לך טובה אדירה, אחות קטנה, בזה שאני נותן לך לחיות."
נותן לי לחיות? על מה, לעזאזל, הוא מקשקש? אני אהרוג אותו גם על זה שהוא קרא ככה לילד שלי. יום אחד. אני נשבעת. "אל תיגע בו, בבקשה. אני צריכה אותו. הוא צריך אותי. שנינו צריכים אחד את השני," אני מייללת. אלוהים, מה עשיתי? בעצם רצחתי את הגבר שאני אוהבת.
"בחיי, את מקשיבה לעצמך? צריכה, רוצה. תן לי! תן לי! אני מטפל בך יותר מדי זמן. חשבת שתוכלי לשחק את המשחק מאחורי הגב שלי, להיכנס להיריון ושאני אמשיך לפרנס אותך? זה לא עובד ככה, קורה. תישאי בתוצאות, אישה או לא אישה." הרוק של ג'סי עף לכל הכיוונים. אני פוחדת, בודדה ולא מסוגלת לנשום, אבל לא אשתפן מול אף אחד מהם. אני אומרת מילים אחרונות לפני שהחיים שלי מידרדרים לתהום. לפני שאין לי שום ברירה יותר.
"לך תזדיין. אני אלך. רק תעזוב אותו." זה כל מה שאני יכולה לומר לפני שהוא מניח את ידו על פי כדי להשתיק אותי.
"כן, את תעזבי ועוד איך, ותחיי את כל החיים שלך בידיעה שבגללך האבא של התינוק שלך מת. ועוד משהו, ילדה, אם אי פעם תחזרי לכאן או תנסי ללכת למשטרה, אני ארדוף אותך וארצח גם אותך וגם את הילד המזדיין שיש לך בבטן. הבנת אותי, אחותי?"
שאני אמות, אני לא מאמינה שאח שלי יעשה דבר כזה.
"לא! אני מבטיחה! רק בבקשה אל תפגע ברידיק!" אני צורחת ומייבבת כדי שישחרר את רידיק. הוא אומר לי שהוא לא יכול, שהוא נחשב למת ברגע שאצא מפה.
ברגע הבא אני עפה באוויר, נוחתת על גבי בחבטה קולנית ובלסת כואבת. אני שוכבת, עקומה כמו בייגל מעוות, והראש שלי מסתחרר בתוהו ובוהו. שביעות רצון מציפה אותי בשל הידיעה שהשניים האלה יירקבו בגיהינום על שפגעו בי ובילדי שטרם נולד.
את גן עדן עלי אדמות, מלאך שלי - המילים רוחשות באוזניי בקול רם כשאני נופלת אל תוך החשיכה. המילים שאני אוהבת לשמוע ממנו בכל פעם שאנחנו נפרדים הן האחרונות שאני זוכרת.
פרק שני
רידיק - כעבור שתים־עשרה שנים
"מי זה?" טייסון, חבר ועמית לעבודה, מנסה להשתלט על הרעד, קולו הרועם מהדהד מתחת לשער הכניסה שלי - שם אנחנו מחנים את האופנועים שלנו - כאילו הוא ראה רוח רפאים או משהו כזה. אני לא רואה כלום על החוף החולי חוץ מגלים קטלניים. עיניי מטושטשות כמובן, כי חבשתי את מגן העיניים במשך שעות והזעתי כמו חזיר. לא משנה מה השעה ביום, אנחנו חייבים לחבוש אותו. אסור לנו שאף מזדיין יזהה אותנו וינתק לנו את הראש מהגוף, ואז יגלגל אותו בכביש המהיר וכל החרא הזה. העבודה שלנו היא לחסל אנשים, לא סתם סתומות שיש להן אומץ לנקום כי הרגנו או הכנסנו לכלא את הסרסור שלהן או את אשתו של חבר הכנופיה שניסה לרפד לה את החזייה בזה שקנה לה ציצים מזויפים בכסף מסמים גנובים. יש דפוקים רציניים שם בחוץ, שיעשו כל דבר כשלוקחים מהם מה שלדעתם שייך להם. לא מזיז להם אם זה בסדר או לא בסדר. אם הם יכולים לגדל, למכור, לירות, להסניף, לעשן או להתמסטל מללקק את זה מכוס של איזו כלבה, הם יעשו את זה. פאקינג סמים. שונא אותם.
אנחנו המפלצות מתחת למיטות של הפושעים. מוכנים להוריד להם את הזין מהגוף ברגע שהם יורדים מההתמסטלות השמימית שלהם כדי לרחף אל ארץ המתים. ברוכים הבאים לגיהינום, בני זונות.
אני אוכף חוק. איש עם ניסיון עשיר בלדפוק להם את הצורה. אז בעצם החיים שלי, של החברים שלי ובל נשכח את החיים של הפושעים במדינת קליפורניה, שייכים למחלק הסמים. אני ידוע גם בתור בלש במשטרת סנטה ברברה. אני אולי בלתי נראה בכל הקשור להתגנבות, למעצר או לחיסול של מישהו, אבל אני בטוח לגמרי שאני עדיין לא מוכן להריח את הפרחים מלמטה. המוות לא בלו"ז שלי, לפחות לא בזמן הקרוב, אם זה תלוי בי. אז כן, אנחנו לובשים אפוד מכוער בתור קסדה מזדיינת.
המילה הבודדה הזאת מוות שורטת אותי בציפורניה מאז שאני זוכר את עצמי. היא שתתה מהעורקים שלי, נכנסה לי לעצמות ובכל זאת עדיין לא לקחה אותי. לא שמנהיגי הרשע לא ניסו. הם בהחלט ניסו. יותר מדי פעמים.
זה לא יוצא דופן שטייסון יורד לחוף כמו שהוא עושה עכשיו. אני נשבע שהוא מת עליו יותר ממני. אני מופתע שהמזדיין עדיין לא התפשט לגמרי. פסיכי. הוא אחד משלושת האנשים היחידים בעולם הזה שאני סומך עליהם בעיניים עצומות. השני הוא ג'וד, סוכן כמונו, וכפי שאני מכיר אותו, הוא בטח תוקע את הזין שלו באיזה כוס עכשיו.
כל זה אומר שבחור כמוני צריך לנקוט כל אמצעי זהירות אפשרי. בייחוד כשיש לו אויבים. לי בהחלט יש אויבים. הרבה, למען האמת. פשוט אין להם מושג מי אני באמת וככה זה יישאר עד שאנשום את נשימתי האחרונה. העבר שלי הוא שלי וזה הכול. סוף הסיפור.
אני מביט בטייסון עד שהוא נעלם מטווח הראייה שלי ואז אני מזיז את כתפיי הכואבות וצופה בים הכחול והעמוק. נזכר. אל תלך לשם, רידיק.
לא אחשוב עליה. היא איננה.
נסענו במשך שעות מסיאטל אל הבית שלי בסנטה ברברה, הגענו לכביש 1 של מדינת קליפורניה ואז טסנו על כביש החוף על האופנועים שלנו, חופשיים כמו ציפורים. אני מותש וזקוק לשינה במיטה שלי והטמבל הזה הולך להסתכל על הנוף.
זה היה שבוע ארוך מאוד עם 'מלאכי גיהינום' בסיאטל אחרי שהנשיא שלהם, ביג - דוב גריזלי בגובה שני מטר - מת. אחד האנשים הכי טובים שהייתה לי הזכות להכיר. הוא היה נאמן לאבא שלי ולכנופיה שלו מאז למדתי להשתין בעמידה. בעצם עוד לפני שנולדתי, האמת. בזבוז מחורבן של נשמה טובה. הוא מת מהתקף לב עוד לפני שפגע בקרקע. ממש באמצע פגישה חשובה בכנסייה. טוב, אני מניח שכל פגישה בכנסייה חשובה מבחינתם. לא משנה מתי או איך הוא מת, מה שחשוב הוא שהוא איננו ואני לא יכול לעשות כלום לגבי זה.
לעזאזל, היינו צריכים לעמוד מרחוק כדי שלא יראו אותנו בהלוויה. אם מישהו היה יודע שאני שם, הייתי כבר מת. ביג היה האדם השלישי שסמכתי עליו ואחד האנשים היחידים שיודעים שיצאתי מהצבא ואני עובד בשביל הממשלה. ככה זה צריך להישאר ולא רק בשביל הביטחון שלי, אלא גם בשביל הביטחון של טייסון וג'וד.
"פאק, הוא באמת הסתלק," אני ממלמל לעצמי. אני עדיין לא קולט את זה. חמישים כנופיות בעשרים ושמונה מדינות, ואחד הנשיאים הכי טובים מת דווקא כשהכי אפשר להיעזר בו. אני בטוח לגמרי שזו לא אשמתו, כל החרא שקורה בצפון המדינה עם כל הכנופיות האלה שרבות זו עם זו על טריטוריה וכל החרא הזה. החוכמה שלו ממש הייתה עוזרת להם עכשיו. הסתומים האלה מפוצצים אנשים בכזאת רשלנות בערים האלה. כמה מטומטמים אפשר להיות? מטומטמים בטירוף כנראה.
אבא שלי, רידיק מורדוק סניור, הקים את כנופיית 'מלאכי גיהינום' לפני ארבעים שנה בניו יורק. אבא היה בחור חכם יחסית למישהו שגדל במזרח הארלם בלי גרוש על התחת עם הורים שלא הזיז להם בכלל אם לילד שלהם יש אוכל, בגדים או מקום לגור בו. הייתה לו חוכמת רחוב. הוא רצה לעזור לאחרים כמוהו, לקחת את אנשי השוליים, כביכול. הכול התחיל כשהוא וכמה חברים שלו רכבו על אופנועים ברחובות, עשו מתיחות, גנבו מכוניות, רובים וכל דבר שהצליחו לשים עליו את היד כדי להרוויח מספיק כסף ולערוך עוד טורניר פוקר לא חוקי בבית חרושת בשכונה שלהם. הוא שילם את העשרת אלפים שאמרו לו שהוא צריך לשלם. הוא קרע לכולם את התחת בזכות הכישרון שלו, ולא רק שהוא יצא משם עם זכייה של חצי מיליון באותו ערב, אלא גם עם כבוד. בגיל שמונה־עשרה הוא היה פרחח צעיר שהסתובב ועשה עבודות כפיים לאנשים האלה. כולם ידעו שהוא פושע קטן ולא יוצלח. זה לא מנע ממנו לעשות מה שבא לו או לקבל את מה שהיה צריך. אחרי אותו ערב, הוא זכה בצדק במוניטין שלו כאחד מכרישי הקלפים הטובים ביותר באזור. האיש ידע לספור קלפים בזמן שהוא מביט היישר לתוך עיני האיש שישב מולו בשולחן. הוא נהג לספר לי שזו מתת אל, הדבר היחיד שאלוהים נתן לו בלי לקחת ממנו, חוץ ממני. הוא לקח את הכסף והשקיע אותו בהקמת הכנופיה שלו.
משם הדברים התגלגלו במהירות. התוכניות, הנשים, הנסיעות ברחבי ארצות הברית, הוא השקיע במה שהאמין בו, בזמן שהוא והחברים שלו יצרו חברויות ובריתות מהימנות שהחזיקו מעמד וכתבו את הפרקים בסיפור שהם היום. חתיכת משפחה שעוסקת בהימורים לא חוקיים.
כל החרא הזה כבר לא מזיז לי יותר. זה היה הקטע של אבא שלי, לא שלי. החיים האלה נגמרו מזמן מבחינתי. אני לא רוצה שום חלק בפעילות העבריינית הזאת. אולי זה לא בסדר מצידי להרשות להם להמשיך לעשות את מה שהם עושים, אבל אני לא שם זין על מה הם עושים כל עוד הם לא פוגעים בחפים מפשע ומתרחקים ממני. כל זה היה יכול להיות גם שלי אם החיים שלי לא היו יורדים לטמיון לפני שתים־עשרה שנה. אם החיים שלי ושלה לא היו נגזלים. שלה. מזדיין חולה נפש קרע אותה ממני בגלל נקמה על משהו שהזקן שלי נשבע שבכלל לא היה קשור אליו. אני יודע שהאח שלה רצח אותה.
אני נאנח כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, והדם שלי בוער. עם כל פעימת לב הבועות בדם שלי מתפוצצות ומתבקעות. הרצח שלה היה הסיבה שעברתי לצד הנכון, הוא שינה את דעתי בן־רגע לגבי החיים בצד הלא נכון של החוק. היא מתה רק בגלל נקמה. בגללי. בגלל אבא שלי. לעזאזל. אהבתי אותה. אני עדיין אוהב.
תודה לאל שהזקן שלי וידא שהאף שלי יישאר נקי כשגדלתי. הוא היה יכול לזרוק זין לגביי או שלא יהיה אכפת לו אם בכלל אסיים את הלימודים. אולי הוא ידע עמוק בלב שאני לא אמור להמשיך את דרכו. פאק, אין לי מושג. אני רק שמח שהוא אפשר לי לעשות מה שהייתי צריך כדי לשרוד אחרי היום הנורא ההוא שקרע לי את הנשמה והשליך אותה אל עולם חסר משמעות.
מה שמרגיז אותי הכי הרבה לגבי 'החוטאים האדירים' הוא שהם תמיד חשבו שהדשא ירוק יותר בצד השני, אבל אני יודע שמתחת לכל חלקת דשא מחכה ערימה של חרא. הייתי שמח לתקוע לכל אחד מהם כדור בראש ולקבור את כולם מתחת לעלים הכי ירוקים ביערות. לתת להם להירקב באדמה הקפואה והחשוכה, אם היה לי אומץ לעשות את זה. אם היא עדיין הייתה בחיים. אם לא הייתי בצד הנכון של החוק. אם הייתה לי ההוכחה שאחיה והחבר שלו, קאטר, רצחו אותה.
ג'סי גר ברדינג, שם גדלתי. רציתי לחסל אותו מהיום שבו קרע לי את הנשמה מתוך החזה. רצח את הבחורה שלי וירק לה על הקבר. הבן זונה המטונף. הוא יקבל את מה שמגיע לו. זה הדבר היחיד שחשבתי עליו במשך שנים. בכל חיסול שעשיתי בצבא דמיינתי אותו בתור המטרה. בכל. פעם. מחדש.
התנערתי כשהמחשבות עליה החלו לחלחל לתוך הקליפה החיצונית של ראשי. לא עובר יום שבו אני לא חושב עליה, וזו האמת. בייחוד לאחרונה. עוד מעט יום ההולדת שלה. אני חושש מהיום הזה יותר מכל דבר אחר. היא הייתה המלאך שלי. תמימה. מתוקה. היא הייתה שייכת לי כפי שאני הייתי שייך לה. לא חזרתי לעצמי מאז אותו יום, ואף פעם לא אחזור לעצמי. ריאותיי התמלאו עם כל נשימה שלה והתרוקנו עם כל צער שלה. בזכותה ראיתי דברים שאף פעם לא חשבתי עליהם קודם לכן. האופן שבו עיניה ברקו כשדיברנו על העתיד או האופן שבו הביטה בי בביישנות כשרצתה נשיקה. להתכרבל. לחיות.
היא הייתה אור בוהק בעולם שפשוט התקיים לו. שגרה יום-יומית של עשיית אותם דברים שוב ושוב. לימודים, עבודה, רכבת. שעמום. קורה שינתה אותי. היא גרמה לי לרצות להיות אדם טוב יותר. פשוט. חזק. היא רצתה שאחיה את החיים שרציתי, לא את החיים שמישהו אחר תכנן עבורי. ולעזאזל, כמה רציתי את זה. את כל זה. איתה. אבל היא נרצחה בגיל שבע־עשרה ואף פעם לא זכתה לממש את חלומותיה או את חייה עד הסוף, איתי.
רק השבוע גיליתי שג'סי בריק, אחיה החרא של קורה שלי, יושב ארבע שנים בסן קוונטין אחרי שירה בצמיגי מכוניתה של אימא של סלייר כמה שנים קודם לכן. סלייר הוא הנשיא של אחת הכנופיות של אבא שלי. אימא שלו, בת שישים וחמש, התעסקה בענייניה וכעבור רגע, ראתה את המוות מול העיניים בזמן שנהגה בכביש. מזל שהיא יצאה ממגרש חנייה כשזה קרה, אז היא רק סטתה הצידה ולא התפוצצו לה הצמיגים באמצע הכביש המהיר. הוא היה יכול להרוג אותה אם היה רוצה. כן, הבן זונה לא רצה שתמות. הוא רצה להעביר מסר כדי שידעו שהוא עלה עליהם. הוא רדף אחריהם בדרכים הכי מלוכלכות. המזדיין הטיפש היה מבוקש על כל־כך הרבה עבירות זניחות שלא מספיק ששלחו אותו לכלא לשלוש שנים על ניסיון לגרום נזק גופני, הוסיפו לו שנה על כל הפשעים הקטנים שלו. מבחינתי הוא אמור להיות מוצא להורג.
אני לא בטוח מה הוא חשב שישיג בזה שינסה לגבור על כמה כנופיות בארצות הברית, אבל עכשיו הוא הפך את עצמו ליעד מסומן. השמועה ברחוב אמרה שהחבר שלו, קאטר, עושה את כל העבודה המלוכלכת והלא חוקית בזמן שהוא מסתתר באיזה מקום אחרי התרגיל שג'סי עשה. הוא יודע שהוא הולך להידפק חזק מפני שהתעסק עם אימא של מישהו והוא ישלם על זה כשיצא מהכלא, ואז יבכה ויתחנן שיסלחו לו, אבל זה ממש לא יקרה. בבוא היום, אעשה כל מה שאוכל כדי לאתר את שניהם ולהודיע להם בדיוק איזה אנשים הם. לאילו דברים הם מסוגלים, לדעתי. ג'סי הולך למות. אני רק מקווה שאני אהיה זה שאלחץ על ההדק. אני שונא את הבן זונה, אבל אני מת על העבודה שלי. אני במקום שבו אני אמור להיות, בצד הנכון של החוק, ואפילו הבן זונה הזה לא שווה שאפסיד משהו שאני יודע שהיה גורם לקורה להתגאות בי. לא משנה אם היא כאן איתי או לא.
שבוע לאחר שקורה נרצחה, הלכתי לזקן שלי ואמרתי לו שאני לא מסוגל לעשות את זה. לא יכולתי להישאר שם ולהיות האיש שהוא רצה שאהיה. האיש ההוא מת איתה. למרות שהוא רצה להשאיר לי את המורשת שלו, שאהפוך להיות כמוהו, הוא ידע שאהבתי אותה, שתכננתי להתחתן איתה, להקים איתה משפחה יום אחד, לגור על החוף כמו שרצתה ולשלוט ברחובות, ולכן הוא שחרר אותי. הוא הרשה לי להפוך לאדם שאני היום. כואב לי בחזה כשאני חושב עליה, על כל הדברים שהחמיצה. הייתי נותן הכול כדי לדבר איתה. ללחוש מילים טובות על אוזנה, רק לשמוע את הקול שלה. אתה צריך להפסיק לחשוב עליה, אחי, היא לא תחזור, אני אומר לעצמי. אני עוצם עיניים, דוחק אותה הצידה וחושב על היום שבו פגשתי את החברים שלי.
התגייסתי לצבא כמה שבועות אחרי מותה והלכתי לטירונות בקנטקי. שלחו אותי לשלושה סבבים בני שמונה חודשים בעירק. המשכתי לעמוד בקשר עם אבא שלי באמצעות מכתבים וטלפונים. בשביל הבטיחות שלו והמוניטין שלי, הרחקתי את עצמי ממנו ואהבתי אותו מרחוק. גם כשהשתחררתי והחלטתי שאני רוצה להמשיך לשרת את המדינה בדרך אחרת, המשכנו לשמור את הפגישות שלנו בסוד. נציגי החוק ידעו בדיוק מי זה אבא שלי. מבחינתם, הוא היה פושע. מבחינתי, הוא היה אבא שלי, חבר. לכן הסתרתי את הזהות שלו. התגעגעתי אליו בטירוף, אני עדיין מתגעגע, אבל הוא אהב אותי. הוא נתן לי ללכת ולהיות מי שרציתי למרות שלא הסכים עם הבחירות שעשיתי.
הצבא הוא המקום שבו פגשתי את שני החברים הכי טובים שלי. שניהם היו קצינים במשטרה צבאית כמוני. ראינו יותר מוות בחיים שלנו משאפשר להעלות על הדעת וגם הרגנו הרבה. שלושתנו רצינו להמשיך לשרת את העם כשחזרנו הביתה ולכן נרשמנו לבית ספר לשוטרים, עברנו את כל האימונים המפרכים, הקפדניים והתובעניים כדי להפוך לקציני משטרה והרגשנו כאילו חזרנו לטירונות, ועכשיו אנחנו מחסלים פושעים אכזריים.
אני מרכין את הראש ומביט ברגליי, הנעולות במגפיים. אני חושב על כך שבגללה קניתי את הבית הזה. בית שהיא לא תראה לעולם. אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליה. השתמשתי בחלק מהכסף שאבא שלי התעקש שאקח ממנו כדי להפוך את המקום לבית ראוי למשפחה. נדרשה לי שנה לעצב אותו מחדש למקום שהיא הייתה אוהבת. התחלתי לעשות את זה לפני שאבא שלי מת מהתקף לב לפני כמה שנים. הבית שלי הוא בגודל חמש מאות מטר מרובע ושוכן על החוף. בהתחלה חשבתי שאשנא לגור שם בלעדיה, שאשנא את הלילות השקטים שבהם אבלה על החוף בחלומות עליה, מצטער שהיא אינה יכולה לחלוק איתי את מראה העננים המשתנים מלבן לאפור עם בוא הסערה, או את השלווה שבהאזנה לרחש הגלים. זה מה שקורה כשאדם חולם לגור ליד הים באזור הזה. הבטחתי לה שיהיה לנו מקום ליד המים. היא חלמה על זה, היא ייחלה לזה, והייתי נותן הכול כדי שתראה את המקום. כדי שתהיה כאן איתי. כדי שתתגאה בי.
כואב לי לחיות כאן ללא גן עדן שלי עלי אדמות, ללא המלאך שלי, אבל משום מה, אני מרגיש כאן קרוב אליה. אפילו עכשיו אני מצליח להרגיש אותה, לראות את שערה מתבדר ברוח, את רגליה הארוכות נושאות את גופה החטוב על פני החול, לראות אותה משחקת עם הילדים שלנו על החוף בזמן שאני תופס גל ואז קורס על החול ומסתער על פיה המפתה. אני צריך להפסיק לחשוב על משהו שלעולם לא יקרה. כבר שנים שהיא איננה.
אני זוקף את הראש. למרבה הפלא, עיניי נחות על הבית הסמוך, שעמד למכירה במשך שישה חודשים. הוא נמכר כמה שבועות לפני שעזבתי. יש שם ריהוט עכשיו, אגרטל מלא חרציות מונח על השולחן במטבח. אני סקרן לדעת מי גר שם. כל עוד לא מדובר באישה חטטנית, קרצייה עם שפתיים גדושות בקולגן, ציצים מזויפים ופנים עשויות מפלסטיק שמחפשת עוד בעל עשיר להוציא עליו את העצבים, אז אני מוכן לאקשן. אני לא סובל כלבות מזויפות שנדבקות לגברים חרוצים ומתפרנסות מחלומות של אחרים שאף פעם לא מתגשמים למציאות. כולן חושבות שיש נסיך יפה תואר בחוץ וזה בכלל לא מי שאנחנו. ממני הן מקבלות מה שהן מקבלות. אני מחרמן אותן והן מחרמנות אותי. אף אחת מהן לא תכבוש את ליבי כי הוא לא קיים. תסמכו עליי שכבר ניסו. אף אחת מהן לא הצליחה. אף אחת מהן לא הייתה גן עדן עלי אדמות. גן עדן שלי נגזל ממני. לא האריך ימים. עכשיו אני חי בגיהינום.
אין כאן שום דבר חוץ מהתנפצות המים על החול ומקריאות השחפים. רגוע כאן בהשוואה לחיים הסוערים שאני מנהל והבית גדול מדי לגבר רווק. למי בכלל אכפת? הוא שלי. הרווחתי אותו. הלוואי שהיא הייתה כאן לחלוק אותו איתי. היא הייתה מתה על המקום הזה.
אני אזרח מודרני, שכן טוב, איש קר רוח שמחלק כספים להרבה ארגוני צדקה, למקלטים לחסרי בית ואפילו למשטרה המקומית. פאק, אני מממן את נשף הצדקה הדפוק כאן. אני עושה זאת בעילום שם מסיבות שאיש לא צריך לדעת עליהן. הכול לזכרה של אימי. אבא שלי השאיר לי יותר כסף משאוכל לבזבז כל החיים, לכן אני נותן כסף למי שזקוק לו.
אני תורם לכל ארגון צדקה שקשור לסרטן. בכלל לא מזיז לי איזה סוג. סרטן הוא סרטן, ולא משנה אם אתה זה שנאבק על החיים שלך או שאתה זה שרואה את אהוב ליבך גוסס מהמחלה האיומה הזאת, אתה קורבן לרעל הזה. כל הכסף שבעולם ועדיין אין תרופה. אני שונא את זה. המחלה הזאת גזלה ממני את אימא שלי, אז מבחינתי שילך הסרטן להזדיין.
בכל פעם שהזקן שלי הזכיר את הכישרון שלו בקלפים בתור הדבר היחיד שאלוהים לא לקח ממנו חוץ ממני, ידעתי שהוא מדבר על אימא שלי. הוא אהב אותה, היא אהבה אותו ושניהם אהבו אותי. הם נפגשו בפניקס כשאבא היה בדרכים ופתח דף חדש. אני לא זוכר את כל הפרטים לגבי איך הוא שכנע אותה לעבור איתו לקליפורניה. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאימא שנאה את אורח החיים הזה וקראה לו גיהינום, אבל היא אהבה אותנו יותר. היא עמדה לצידו של אבי והייתה הרעיה והאם הכי טובה שיש. תמיד בישלה וניקתה וגרמה לכולם להרגיש בבית. היא חלתה כשהייתי בן שמונה, מתה כשהייתי בן עשר והשאירה אותי עם זיכרונות של ילדות נהדרת ומילות פרידה שהבנתי רק ביום שבו פגשתי את המלאך שלי. האישה שנעשתה גן עדן עלי אדמות מבחינתי.
אבא שלי לא חזר לעצמו אחרי מותה. למען האמת, גם אני לא. בזמן שהוא צלל לאלכוהול ולנשים, הקמתי מטווח ירי בחצר האחורית והתאמנתי כל יום אחרי הלימודים. ככל שהתקדמו החיים, התחלתי להעמיד מטרות ביערות, מחוץ למחנה שלו, בצפון המדינה. עד שפגשתי את קורה. היום ההוא שינה את חיי מכל היבט שהוא. התאהבתי בבחורה הזאת. בחורה יפהפייה שאיתה רציתי לחלוק את חיי. שנינו עשינו את הדברים שאהבנו. המשכתי לעשות את מה שציפו ממני, אבל הלב שלי לא היה בקטע של ניהול מועדון. הלב שלי התעורר לחיים כשהיה לי רובה ביד, כשהעמדתי מטרה ועשיתי חור בפחית בעודי מדמיין שזה ראש של פושע. לא משנה כמה דפוק זה נשמע, זו הייתה האמת. צבוע בעולם של ימינו? נראה שכן. אני שם זין? ממש לא.
ביום שבו מלאו לי שמונה־עשרה באתי לזקן שלי ואמרתי שאני רוצה להיכנס לעניין אבל לא באופן שהוא רוצה. שנינו ידענו שיש לי עין חדה כמו שלו, רק במובן אחר. הוא ידע לספור קלפים ואילו אני ידעתי לקלוע בול פגיעה ממרחק של שני קילומטרים. זה די דפוק כשאבא שלך מאשר לך לבנות לעצמך עתיד, לעבור את כל הקושי של ההתחלה כמו כולם כדי שתראה מה אתה שווה. הוא לא נתן לי יחס מועדף. גם לא רציתי. קרעתי את התחת כדי להוכיח שאני יכול לנופף בסכין באוויר או לירות למישהו בין העיניים אם יהיה צורך. ברור שהלחימה, המטרה, האימונים והתוצאות הסופיות היו מיותרים. אין צורך לומר שידעתי שיש לי מה שצריך בשביל להרוג.
אף פעם לא ציפיתי שבדיוק כשארצה להתקשר לבחורה שלי כדי להודיע לה שאני בדרך, אקבל שיחת טלפון שתרסק אותי, שתשבור לי את הלב לרסיסים שאי אפשר להדביק בחזרה. היא מתה. ירו בה כמו בהורים שלה, כנראה. מַתִּי איתה. התחננתי לפני אחיה החרא, ג'סי, שירשה לי לראות אותה, שייתן לי להיפרד. הם אמרו לי לעוף להם מהשטח ושהם כבר שרפו את הגופה ושאוכל להיפרד ממנה בקבר. אבא שלי רתח מזעם כשחזרתי הביתה והתחננתי בפניו שיעזור לי. מה, לעזאזל, הוא היה יכול לעשות? היא מתה.
קמתי והלכתי. לא יכולתי לסבול להיות שם. כל מקום שהלכתי אליו הזכיר לי את קורה בעלת השיער הבלונדיני הארוך ועיני האזמרגד הירוקות. הבחורה שלי. אהבת חיי.
"אתה מקשיב לי, רידיק?" טייסון קורא לי בשמי הפרטי. אני מסובב את ראשי הצידה כדי להביט בו. הוא אף פעם לא קורא לי בשם הזה אם לא מדובר במקרה חמור. כל החברים שלי קוראים לי מורדוק. קולו החזק גובר על שאגת גלי הים. אני מנסה להשליט היגיון במחשבותיי ולהתרגל לעובדה שאני בבית. אני מדמיין שאני שומע את המיטה קוראת בשמי על רקע קולו החנוק. כשאני מביט בו, אני מבין שיעבור זמן רב עד שהתחת האומלל שלי יזכה לפגוש את המיטה הזאת.
הוא משתנק ומנסה לנשום, לבן כסיד ורועד יותר ממה שהוא רעד כשפצצות התפוצצו סביבנו באפגניסטן.
אני מסיר את הקסדה ומנער את רגליי הכואבות, עדיין יושב על אופנוע הפֶט בּוֹי השחור שלי. רחש הגלים מתחנן אליי לבוא ולשבת על החוף שבאופק. גם זה לא הולך לקרות.
"מה, לעזאזל, אתה עושה?" העצבים שלי גוברים. הם נעלמים ברגע שאני רואה צל של ספק בפניו החיוורות. אני משעין את גופי לאחור, כל חלק בהופעתו ההמומה מכה בי במלוא העוצמה.
"בזמן שאתה יושב כאן כבר חמש דקות וחושב על אלוהים יודע מה, אני רואה רוח רפאים על החוף. אני נשבע באלוהים, רידיק. אחי, אתה תצטרך משהו חוץ מהסיגרים שאנחנו מעשנים כדי לראות את זה." מה, לעזאזל, הוא ראה?
לפני שהראש שלי קולט מה הוא אמר, אני רואה אותו מתרחק לאורך המדשאה, צעדיו הארוכים והרחבים כושלים בשוליים שבהם הדשא נושק לחול. ללא ספק, ברגע שהנחתי את הקסדה על מושב האופנוע, הרכבתי את משקפי השמש ונענעתי בראשי לכיוון האידיוט הזה, גם אני נדהם ממה שאני רואה. אני הולך בעקבותיו, נעליי חופרות בדשא וראשי מסתחרר.
אישה יפה עם שיער בלונדיני ארוך, רגליים שלא נגמרות, ציצים ותחת שזועקים תפוס אותי וזיין אותי יושבת על החוף. היא מדברת עם ילד בעל שיער כהה ורטוב שמגיע עד כתפיו.
"אלוהים אדירים. גן עדן שלי, המלאך שלי?" אני קורא בקושי, מטיל ספק בשפיות של שנינו. רגליי כושלות. אני צונח על ברכיי על החול.
"זו היא. אני נשבע באלוהים שהאישה הזאת נראית בדיוק כמו הבחורה שמופיעה בכל התמונות אצלך, אחי. זו קורה והילד הזה נראה בדיוק כמוך." קולו רועד בדיוק כמוני.
"אם זו היא והיא בחיים, זה אומר שיש לי בן. מה, לעזאזל?" אני לוחש.
