פרולוג
ויויאן
אני שוב מרגישה אותו, את האיש ללא הצל שמתגנב לחדרי בבית החולים לאחר שעות הביקור. הוא שקט במיוחד בזמן שהוא סוגר את הדלת מאחוריו ומתרווח בנוחות בכיסא נוקשה ולא נוח. אני מסוגלת לדמיין אותו עכשיו. בעיניו יש משהו משונה, מאומץ, מתוח, לחוץ, כשהוא מנסה ללכוד את מחשבותיי באפלה.
האם הוא יודע שהן כרסמו בחיי במשך ימים רבים, פלשו לתוכם עד שהדבר היחיד שחשבתי עליו בעודי שוכבת כאן זה הוא? אני בספק רב. אם הוא יודע, הצעד הנבון מבחינתו יהיה לברוח.
אני שוכבת כאן ימים שלמים ומנסה לסדר את מחשבותיי, המחשבות שהשוויתי בצחוק לביצים מקושקשות. חובטים בהן עד שהן נשברות, שופכים אותן למחבת ומטגנים אותן לכדי שכבה אוורירית. שמים אותן על צלחת ומשליכים את השאריות לאשפה. אלה מחשבותיי. אלה רגשותיי. וזה בהחלט מה שעולל לי האיש שיושב כאן. אז כן, כדאי לו לברוח ממני.
בערב הראשון שבו בא לכאן התעוררתי לריח המגרה שמשך אותי אליו מלכתחילה. ארוטי, חושני ועם שמץ של אדמה. אני מריחה אותו עכשיו, עד שריח הלבנדר, האלמוגים והיסמין פושה בכול. כמה חבל שהוא מהול באכזריות, רשעות ורוע לב.
ג'וד וסטברוק הוא דוגמה מושלמת לגבר שמסוגל לגרום לאישה לחשוב בצורה לא מודעת לחלוטין. הוא גורם לה לנסוק לעננים לבנים וצמריריים בזכות הקסם האישי, הגוף, הקול והמשקפיים שחורי המסגרת שמזילים ממך זרם קבוע של תשוקה מבפנים כלפי חוץ בזמן שהוא מסיר אותם וחושף בפנייך את האישונים הכחולים של עיניו. העיניים שבהן הלכתי לאיבוד. רכות, משייות וחמימות. הוא גבר מטורף עם חיוך שהוא יכול להוציא עליו פטנט. בכל פעם שהוא משתמש בחיוך זוקר הפטמות ומצמיד הרגליים, המוח שלי עורך מסיבה מהנה. הניצוצות עפו, בעקבותיהם גם הבגדים מגופי, והיה לי הכי כיף בעולם. אבל השפתיים שחייכו אליי הביאו עימם גם מסר שקרע אותי לגזרים. גרם לי לדמם. גרם לי לשבת ולחשוב על מה שעשיתי. אני מטומטמת, כזאת מטומטמת.
הוא מושך נשים על ימין ועל שמאל והוא יודע את זה. הוא מנצל את זה באופן שרק גבר רדוד כמוהו יכול לנצל. וגבר שיכול לגרום לאישה להרגיש כאילו היא לא שווה כלום הוא בכלל לא גבר. לא משנה כמה הוא נראה טוב, כמה הוא שנון וכמה קסם יש לו.
לא משנה שחלק מהמילים שאמר גרמו לנשימתי להיעתק או לחשוב שמי שתכבוש את ליבו של החתיך הזה תהיה האישה עם הכי הרבה מזל בעולם. המשפטים הרומנטיים שאמר לי הפכו כולם למשפטים ללא מוצא בזמן שלעס וירק אותי כאילו הייתי רעל בפיו כאשר ביטא את המילים האחרונות שאמר לי.
אני יודעת שכל זה נכון מהסיבה הפשוטה שאני, ויויאן שפרד, הלכתי איתו הביתה ללילה של תשוקה טהורה. זו הייתה הטעות הגרועה והטובה ביותר שעשיתי בחיי, והוא הרס אותי במשפט פוגע אחד. תיארתי אותו לא נכון. השוטר שעצר את נשימתי - גיבור אמריקאי שבעיניי הוא לא גיבור בכלל - הוא חזיר צדקני ואגואיסט, מלכודת מוות בדמות אדם. ואלוהים, העובדה שהוא שוב בחדר קורעת אותי לגזרים ומפלחת אותי. אני רוצה להבין מה הוא עושה כאן, אבל האישה העקשנית שבתוכי מסרבת לשאול אותו.
הוא זיין אותי בעוצמה, בלי רחמים ובצורה מרשימה באותו לילה. על הקיר ועל השטיח, מאחור. הוא היה בחור לא אנוכי להפליא. בדרן עם כישרון אלוהי. אף פעם לא זיינו אותי ביסודיות כזאת, ושאלוהים יעזור לי על זה שחציתי את הגבול הבלתי נראה בראשי כשחשבתי כמה נחמד יהיה לצרוח לעולם שהגבר הזה שלי. עד שלרגע חולף אחד קיוויתי שיבקש ממני לצאת איתו. אבל הוא לא ביקש. לא, לא הוא. הוא הרס אותי באכזריות בלתי נסלחת.
ברור שידעתי שזה סטוץ חד־פעמי. זה היה הערב המושלם לפני הגיהינום, אם לומר את האמת. שתינו, דיברנו ופלרטטנו. דברים שהתענגתי עליהם בזמן שניסיתי להחזיר את הראש לקרקע המציאות, אחרי שריחפתי כל כך גבוה וכמעט עפתי. ולפתע, הבטן שלי שקעה, הלב פרפר והבהונות התכווצו, ואז צנחתי, ראשי קדימה ואחריו הלב, אל הקרקע הקשה. או אולי זה היה הפוך. בכל מקרה, אני עדיין תמהה על ההחלטה הלא הגיונית שקיבלתי. הוא השאיר אותי חלשה וחסרת הגנה.
המשפט הבודד ההוא הרס הכול. כל האור של ימי ההוללות הזוהרים שלי כבה באחת. בחיים לא אתמסר לגבר בקלות כמו שעשיתי איתו. בחיים לא אסמוך שוב על גברים. ג'וד ריסק אותי. הוא גרם לי לשנוא את עצמי, ומשום שגרם לי להרגיש ככה, אני לא מסוגלת לסבול את האיש הזה. את שקרנית, ויויאן. בכל מקרה, הקול הפנימי שחושב שהוא יודע הכול החליט לאחרונה להגיד מה הוא חושב. אמרתי לו שהמחלקה הפסיכיאטרית נמצאת בצד השני של בית החולים. הוא צריך להתאשפז שם. יקבלו אותו בברכה.
הלילה לא נרדמתי בכלל. ידעתי שהוא יופיע כאן בפעם האחרונה. הוא לא יודע שזה יהיה הלילה האחרון שבו יושיב את הסקסיות המהורהרת שלו בחדר שלי. אני יוצאת, ואם דברים יקרו כמו שאני רוצה, הוא לא יגלה עד שיופיע לביקור הלילי הבא שלו.
אני שוכבת כאן וראש המיטה שלי מורם, כי אפילו שחדרי בבית החולים חשוך לחלוטין אני רוצה להרגיש את עיניו משוטטות על גופי, לדמיין איך הן מביטות בי במקום להרגיש אותן אומדות אותי כשאני שוכבת על הצד. הוא יודע שאני ערה ובכל זאת לא אומר מילה. הוא רק מתנשם בכבדות מדי פעם כאילו הוא מתכתש עם הצורך לומר משהו. לא שהייתי מקשיבה לו. צליל קולו כשאני חשופה ומדוכאת ללא ספק ינפץ את החומות שבניתי סביב ליבי. הוא פגע בי.
אני קורעת את מבטי ממנו וצופה בפלטת הצבעים של השמיים משתנה מכהה לבהיר. הגוונים המרהיבים נמנים עם הדברים הרבים שמשכו את אחותי ואותי לשכור את בית החוף של ההורים שלנו. קורה חלמה לגור על החוף, ואני יכולתי להסכים או לסרב. אבל הפעם הראשונה שבה ראיתי איך הצבעים משתנים מתערובת של כתום ואדום לתכלת בהיר של שעות בוקר מוקדמות גרמה לי להתאהב בחוף הים. אני אתגעגע למראה הזה. לא אראה את המראה הזה בתקופה הקרובה.
אני מסתובבת ובמקום לשכב על הצד נשכבת על הגב, מרימה את הראש ומשתנקת מעט כשאני רואה את הלחץ, את הדאגה ואפילו את שמץ החרטה ניבטים מפניו של האיש שכבר לא מוסתר כל כך בין הצללים. אני רואה אותו בבירור.
אני רואה זאת בעיניו. עיניים שמנסות לספר לי סיפור כשאור הבוקר הזוהר מתחיל לחדור מבעד לתריסים, נופל על הרצפה המבריקה בקרן אור צבעונית שמשתקפת בתווי פניו הנאים. מי שאמרה שאי אפשר לומר על אף גבר שהוא יפהפה לא ראתה את ג'וד. התיאור הזה הולם את כף ידו, את צורת פניו, את צבע שערו - כהה משולב בבהיר; בהיר משולב במסתורי; שינוי מורכב בצורת גבר בלתי נשכח.
חסון.
יפהפה.
עוצמתי.
הרוס.
אני שונאת אותו. שקרן. נשגב מבינתי למה הוא מרגיש צורך להיות כאן כל ערב בימים האחרונים, לשבת כאן ולענות אותי ולבזבז את זמנו. הוא לא יוכל להגיד שום דבר כדי לשנות את דעתי.
לעולם לא אסלח לו או אשכח את מה שאמר לי.
ג'וד יצא מחדר האמבטיה שלו אחרי סיבוב הסקס האחרון שלנו במיטה שלו, עם חיוך שנמחק בכזאת מהירות שחשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. ואז המחשבות האלה נעצרו בחריקת בלמים. שיט. הוא כבר זורק אותי החוצה?
לבסוף הסטתי את מבטי מעיניו הקרות כקרח. לאחר שעשיתי זאת, שאלתי אותו ברוח טובה אם הוא מוכן ללוות אותי לרכב שלי שנמצא במרחק שני רחובות. הוא הצביע על הטלפון שלי, שהיה בידי, ואמר, "אם את מסמסת לסרסור שלך, תבקשי ממנו לבוא ולקחת אותך." מה לעזאזל?! הפה שלי נשמט לרצפה ומייד קמתי על רגליי. נתתי לו בעיטה במפשעה, התלבשתי במהירות, לקחתי את תיק היד שלי והשארתי בן זונה אגואיסט ויבבן, שלמעשה קרא לי זונה, על רצפת חדר השינה שלו. הראש שלי הסתחרר, הלב שלי נפגע והתחלתי להתעצבן. התעצבנתי עד כדי כך שאני לא מצליחה להיזכר בהליכה למכונית שלי או לאן נסעתי לאחר מכן. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שלא חזרתי לעצמי.
התעלמתי ממנו במשך שבועות. אני רוצה להחזיר לעצמי את החיים שלי, וכדי לעשות זאת בצורה שלא כוללת אותו אבל גם לא אף אחד אחר שהיה שמעורב בהחלמתי, אני צריכה לצאת מכאן. ללכת למקום אחר לא רק כדי לרפא את הפצע שלי. אני צריכה לשקם את הביטחון העצמי שלי, להחזיר לחיים את האישה שאני מכירה הכי טוב מכולם. אני מרירה, כועסת ונשמעת כל כך שונה מהאני האמיתי שלי שאני לא סובלת את עצמי, והאדם היחיד שאשם בזה הוא אני. אני שונאת את עצמי על שאני נותנת לזה לפגוע בי ברמה כזאת. זה ילדותי ומגוחך ובכל זאת אני לא מצליחה להתגבר על זה, להרפות ולסלוח לו.
אני מחכה שיקום וילך, שיאמר משהו, לא משנה מה, כי הלילה הזה כל כך שונה מכל לילה אחר. הוא נשאר והרשה לי לראות אותו. את האני האמיתי שלו, האני המצטער שלו, האני הכאוב שלו. ואני באמת מרחמת עליו כמו שאני מרחמת על עצמי. הוא הוריד את המילים הקשות שלו עלינו. לא אני.
גם הוא רואה איך אני מרגישה באמת. את הפחדים שלי, את העצב שלי. כל התסכולים שלי צפים אל פני השטח כמו התסכולים שלו, יחד עם השמש העולה. אני רוצה לצרוח עליו שיֵצא, שלא, אני לא בסדר. שרק אלוהים יודע מתי אוכל לחזור שוב לעבוד, שאף אחד לא יודע עם איזה כאב אני מתמודדת. כל כך הרבה כאב שאני בקושי מצליחה לעכל אותו. אבל אני לא עושה זאת.
אלוהים, האיש הזה שאני בקושי מכירה נועץ בי מבטים בעיניים שמפלחות לי את הנשמה. הן צורחות, "אני רואה אותך. את כולך, את כל הכאב הרגשי שאת מסתירה. אני רואה שאת זקוקה נואשות לעזרה, ובכל זאת את עקשנית מכדי לבקש. תני לי לעזור לך, תני לי להיות הלוחם שאת זקוקה לו." אני לא רוצה את העזרה שלו. אני לא צריכה את העזרה שלו. אני פשוט רוצה שיֵלך.
אני זאת שצריכה לאחות את הפצעים שלי. זה קרב שאני צריכה להתמודד בו בעצמי. קרב שאני זקוקה לו. ולכן אני מחכה בעיניים פקוחות ובנשימה עצורה שג'וד וסטברוק יגיד מה שהוא חושב. שתי מילים פשוטות שכולנו אומרים ממלאות את השתיקה בחדר רווי המתח. הן מרחפות בעדינות על שפתיי, על עורי ועל מחשבותיי. הן גורמות לי לרעוד, לפתוח את הפה ובכל זאת שום דבר לא יוצא. רק כשכבר מאוחר מדי.
"אני מצטער, ויויאן," הוא אומר בשקט, ברגש ובכנות.
"ההתנצלות התקבלה." אני שומעת את מילותיו. אקח אותן איתי. מה שעצוב הוא שג'וד וסטברוק יצא מהדלת בלי לשמוע כלל את המילים שלי.
פרק 1
ויויאן
כעבור שישה חודשים
"תרצי לשתות משהו?" הדיילת במחלקה הראשונה מניחה את ידה על גב המושב שלי. חיוך רחב ועליז מתפשט על שפתיה הוורודות והבוהקות.
"מים, בבקשה," אני עונה בנימוס. אני מצטערת מאוד שאני לא יכולה לומר לה להביא לי בקבוק שלם מהמשקה הכי חזק שיש להם, אבל להגיע לבית של אחותי ביום הראשון לשובי כשאני שיכורה מהתחת הוא לא רעיון מוצלח במיוחד. מבחינתי כן. מבחינת המשפחה שלי, לא ממש. אבל זה כנראה הרעיון הכי טוב שעלה לי בראש בזמן האחרון. לא שאני חוששת לחזור הביתה. ממש לא. אני מחכה לפגוש את המשפחה שלי. התגעגעתי אליהם כל כך. בייחוד לאחותי קורה ולאחיין שלי איתן. אבל ויויאן השיכורה תהפוך לוויויאן עם הפה המלוכלך, ואני יודעת שג'וד יהיה שם. אני מקווה שכן, כדי שאוכל לדבר איתו. אני רק מקווה שהוא לא יהיה שם עם אישה אחרת. אם כן, מים הם האפשרות הכי טובה בשבילי.
החודשים שבהם הייתי רחוקה נמרחו הרבה יותר מהחודשים האחרונים שלי בקולג'. התקווה שיש אור בקצה המנהרה הכריחה אותי להתמודד עם כל מה שיש לי כדי לדחוף, לחפור ולפלס לעצמי את הדרך אל הקרקע. עברתי לילות נטולי שינה וימים שלא נגמרים כדי לומר 'אהה' כשסוף־סוף הצלחתי, כדי לצאת אל העולם הגדול ולהתמודד עם הלא נודע. אני מרגישה כאילו אני מתחילה הכול מחדש. זה מפחיד אותי עד כדי לרצות לשתות ולומר לדיילת שתמשיך לדאוג לי לאספקה שוטפת. האמת היא שהמחשבה מצמררת אותי עד עצמותיי השבורות־לשעבר.
בהתחלה שנאתי לבוא לכאן. שנאתי את המחשבה לא פחות משחשבתי ששנאתי את ג'וד. האיש שכיבה את הניצוץ בחיי.
אבל הייתי מוכרחה לבוא לכאן ולכן באתי. שאלתי את אבא שלי מה הוא חושב על זה שאטוס לאלסקה למרכז השיקום של החבר שלו, כיוון שהמנתחים אמרו לי שאזדקק לניתוח נוסף כדי להכניס סיכות בכתף ולעוד שלושה–ארבעה חודשים של פיזיותרפיה לפחות. כמעט כל שריר בגופי נפגע, העצמות התרסקו והייתי צריכה לברוח. הייתי צריכה להבריא ולא לשקוע במשהו מטופש כל כך כמו מה שקרה ביני ובין ג'וד. השמוק שלא הצלחתי להוציא מהראש. אפילו הים הגדול שהפריד בינינו לא עזר לי.
אחרי שאבא שלי התקשר לחבר שלו, ד"ר סיימון ארמסטרונג, שהסכים לקבל אותי, הוא הזמין לנו מטוס פרטי לבקשתי, מצא לי דירה להשכרה והוא ואימא שלי טסו איתי לשם. הייתי נוסעת לבד אבל הזרוע שלי הייתה במנשא והפצע היה עדיין רגיש, ולכן לא יכולתי לסחוב מזוודות.
מובן שזה לא היה נורא כל כך כמו שחשבתי ברגע שהשתחררתי מהחשש המדכא בנוגע לכתף שלי. ברגע שהצלחתי להרגיש שהכאב שחלחל עד לקצות אצבעותיי מתפוגג עם כל מתיחה של התחבושת האלסטית, עם הרמת המשקולות או עם המתיחות שלוש פעמים בשבוע בשילוב הפיזיותרפיה הקפדנית, שכמעט חיסלו אותי - התחלתי להרגיש שביב תקווה בלב. סוף־סוף התחלתי להחלים מפציעת האקדח שלי. אלוהים, הכאב גרם לי להישאר ערה בלילה עד כדי כך שבימים מסוימים הייתי מותשת פיזית ורגשית. זה היה אמור לעורר בי בחילה אבל איכשהו מצאתי את הכוחות להמשיך הלאה, להחזיק מעמד, לשקם את האמון עד שהתפוגג שוב כשגיליתי שאני צריכה לעבור עוד כמה בדיקות כדי לחזור לעבודה.
אבל הייתי מוכנה לחטוף עוד כדור כדי להעלים את הקדרות בעיניה של אחותי ובמקומה לראות את הלהבה הבוערת. מעולם לא ראיתי אותה כל כך מאושרת, כל כך שלמה. מגיעים לה חיים גדושים בכל זה והרבה יותר. ורידיק הוא היחיד שיכול לגרום ללהבה להמשיך להאיר. אני כל כך מאושרת בשבילה. בשביל כולם.
קורה ואני דיברנו בסקייפ כמעט כל יום. ובכל פעם שפניה מופיעות על המסך אני מרגישה שהמרחק בינינו משתלם כי אני יודעת שהיא בריאה ושלמה. כשהיא מדברת על רידיק, העיניים שלה נוצצות. אני נשבעת שראיתי הילה מעל לראשה כשדיברה. אמרתי לה את זה שוב ושוב. כינוי החיבה שרידיק בחר לה הולם אותה - המלאך שלו. משום שהיא האחות הכי טובה בעולם היא שינתה נושא וכיוונה את השיחה לשלומי. האם אני זקוקה לה? עוד כמה זמן אני חוזרת הביתה? היא מתגעגעת אליי וכולֵּי.
הייתי זקוקה לה יותר מתמיד. לא בגלל מה שחשבה. הייתי זקוקה לה כי הלב שלי התנפץ לרסיסים. האגו שלי היה חבול, ושנאתי את העובדה שגבר שתפס לי מקום במחשבות - מקום שלא היה ראוי לו - גרם לי להרגיש כך. ולמרות זאת, הרשיתי לו להתנחל שם. לא התכוונתי להשליך עליה את הבעיות שלי. אני חושבת שמשהו אצלה הרגיש שאני מדממת מבפנים. ובכל זאת, היא הרפתה, נתנה לי לברוח, והלב שלי מתרחב מאושר כיוון ששוב אראה אותה.
"תודה," אני אומרת לדיילת כשהיא מניחה את המים יחד עם צלחת פירות על המגש שלפניי.
"בשמחה. תגידי לי אם תרצי עוד משהו." קולה מתקתק ומלא ברגש דרומי חם. ויסקי? וודקה? המשקה הכי חזק שיש לכם. טקילה שתגרום לי לשכוח? הרבה ממנה. ברור שאני לא אומרת את זה. אבל מותר לבחורה לחלום, נכון?
"אגיד." לא, לא באמת. אני רק רוצה שיניחו לי לחשוב בשקט. להתעשת לפני שאנחת ואצטרך להתעמת עם האיש הרע שגרם לי לפקפק באישה שאני. הוא לא רשע, ויויאן, ואת יודעת את זה.
אני נאנחת, מהדקת את חגורת הבטיחות ומחייכת כשאני רואה את האיש המבוגר שכבר מנמנם במושב שלידי בזמן שאנחנו מתכוננים להמראה. אני משעינה את ראשי על מושב העור הקריר, מביטה מהחלון ונפרדת מהעיר שעזרה לי להחזיר לעצמי את חיי.
אפשר היה לחשוב שהמרירות הקרירה כבר תהיה מאחוריי בשלב זה, שהזמן יאחה את כל הפצעים, שהחיים פשוט יתנהלו לפי התוכנית. זה בולשיט. הזמן גורם לך לחשוב. את נעשית בודדה, מדוכאת ונכנסת לאיזה סוג של טירוף. מובן שיצאתי כמה שיכולתי כדי לטייל בסביבה. ביליתי בחברת ידידים ותיקים של המשפחה. לא כל יום עולים על מטוס במפתיע לאלסקה, מכל המקומות בעולם. זו הרי מדינת תיירות.
גרתי שם בששת החודשים האחרונים. באנקורג', ליתר דיוק. האקלים שם שונה לחלוטין. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ לא עולה על 20 מעלות. יש יותר אור יום מאשר בבית ובנובמבר כבר קפוא. הכול מוקף בהרים מלאים בחיות בר ובנופים עוצרי נשימה. המרכז המסחרי של העיר מסודר, משרה תחושה נינוחה ובזכות האוכלוסייה המעורבת שגרה באזור, הוא מקום יפהפה לבקר בו. בשביל אישה שגדלה בקליפורניה - שם אנשים חיים בקצב מהיר וכל הזמן בתנועה, הולכים על המדרכה בביקיני כל השנה במקום להיות עטופים במעילים עד האוזניים, לכסות את הפנים בצעיפים ואת הידיים בכפפות עבות - השינוי היה קיצוני ולא פשוט בהתחלה. ובדיוק כשהתרגלתי לטמפרטורות הנעימות, הופצצנו בשלג שהשאיר קרה על החלונות והמכוניות והגיע עד למותניים. זה היה נורא ואיום. אלוהים, היה שם כל כך הרבה שלג. הוא מהמם, כמובן. פשוט לא בשבילי.
בחודשים הראשונים עשיתי כמיטב יכולתי לדחוק את ג'וד מראשי, לשים אותו בצד בתקווה שייעלם. הייתי חייבת, למעני. אבל זה השתנה כשהכאב בכתפי ובזרועי החל להתפוגג והשאיר אותי עם פחות דברים לעשות ויותר זמן לחשוב, וכך הכאב בחזי הלך וגבר. פניו הופיעו בחלומותיי, מילותיו כבשו את מחשבותיי ועיניו רדפו אותי ועוררו בי געגועים לראות אותו שוב.
חשבתי רק עליו. מה הוא עושה או עם מי. האם הוא שואל עליי? שואל לאן נסעתי, מה אני עושה? זה לא היה אמור להזיז לי, אבל זה כן. הרחקתי לכת ואפילו חיפשתי אותו באינטרנט. ומכיוון שהוא גאון מחשבים, לא מצאתי כמעט שום דבר על חייו כרגע. רק על העבר שלו, עבר שלא הצלחתי להבין. לא הבנתי איך איש שקיבל את אחד העיטורים החשובים ביותר בצבא ארצות הברית יכול להיות חסר רגישות כל כך. הוא קיבל את עיטור הלב הסגול על פציעת ירי ברגלו. הכתבה לא פירטה איך נפצע או מה היה היקף הפציעה. ידעתי שהוא שירת בצבא, יצא להילחם וכך נוצרה החברות בינו ובין רידיק וטייסון. הנחתי שהעבודה שלו קשורה איכשהו במחשבים. תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשגיליתי שהוא היה קצין במשטרה צבאית ולחם במדבר, מקריב את חייו למען חירותם של אחיו האמריקנים. אז, הפסקתי לחשוב שאני שונאת את האיש. טוב, לא ממש, אבל שכנעתי את עצמי שחלק ממני כיבד אותו, העריך אותו ואף חשב שהוא אדם טוב יותר, עד שהמוח הנשי המשוגע שלי חזר לאותו לילה. לילה שהשתדלתי לא לזכור.
"אוי אלוהים," צרחתי כשהאגודל שלו ליטף את הדגדגן הנפוח שלי. שיט, רציתי את האיש הזה בתוכי עכשיו. אם האצבעות הארוכות והעבות האלה הצליחו להכניס את הכוס שלי להשתוקקות לוהטת, יכולתי רק לדמיין מה הזין שלו מסוגל לעשות. האיש היה מצויד היטב. עבה, פועם ומשיי למגע בכל פעם שהצמיד את האגן שלו אל התחת שלי בזמן שהאצבע שלו מזיינת לי את הצורה. ג'וד ידע מה לעשות באצבעות האלה. אני חושבת שהוא נהנה מהעונג האינסופי שבלזיין אישה כמו שצריך עם האצבעות הארוכות והחזקות שלו לפני שזיין אותה בצורה מושלמת עם הזין שלו.
רציתי אותו נואשות. אז לקחתי. הפכתי אותנו, לקחתי את אחד הקונדומים שהשליך על השידה שלו וכיסיתי את הזין המרהיב שלו, התיישבתי עליו ועם הדחיפה החזקה הראשונה על המוט האיתן כסלע, הגוף שלי רעד ואני הייתי בעננים. העונג שלי הרקיע שחקים והאגן שלי התנועע. גמרתי מייד. ידיי עטפו את השרירים העבים והחסונים שלו בעודי יורדת עליו חזק ואז מתמהמהת כדי להרגיש כל סנטימטר ממנו לפני שעליתי שוב. זיינתי אותו חזק. הוא זיין אותי חזק עוד יותר.
"מיס, את בסדר?" אני פוקחת את עיניי ומפנה את ראשי אל האיש שלידי.
"כן, אני בסדר. למה?" אני שואלת ומכחכחת בגרוני. אין לי מושג למה הפנים של האיש הזה אדומות כמו השפתון שלי, אבל הוא מביט בי כאילו אני יושבת עירומה לצידו.
"נאנחת?" הוא רוכן אליי ולוחש.
"אה, ס... סליחה. כואב לי בכתף," אני משקרת ומלטפת באצבעותיי את הצלקת שמתחת למעילי והמבוכה מציפה אותי. אני בטוחה שפניי זוהרות יותר מהשילוב של פניו עם השפתון שלי. אוי, אלוהים ישמור. אני מפנה מייד את ראשי ומתפללת, אלוהים, אני מתפללת שלא הייתה לי אורגזמה תוך כדי שינה או שגנחתי משהו שגרם לו לחשוב שאני נוגעת בעצמי מתחת לשמיכה הפרושה עליי. אני משלבת רגליים, התחתונים שלי לחים. אני נבוכה. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך, נמהרת כל כך, לחשוב שאוכל לבוא הביתה ולפגוש אותו? להמשיך כאילו שום דבר לא קרה בינינו. ג'וד וסטברוק לא רק פגע בי במילים שלעולם לא יוכל להשיב, אלא גם הרס אותי ואת הגוף הבוגדני שלי בשביל גבר אחר. אלוהים, טוב, לפחות אם באמת גמרתי - ולפי האופן שבו שקעתי במושב וגופי התרכך, אני בטוחה שגמרתי - לא אדלק מייד כשאראה אותו. שקר מוחלט.
אני צריכה תוכנית פעולה למקרה שהוא ינסה לגעת בי. אני אשקר כמו מטורפת. זה מה שאעשה. אני אשקר עוד ועוד עד שאשתכנע שהלילה הבודד שחלקתי איתו הוא לילה ששכחתי מזמן. לו רק כל השקרים האלה היו האמת.
