המזוודה

סרגיי דובלטוב: החיים כספרות

פתח דבר מאת סיון בסקין

וילנה, יוני 1988. החופש הגדול החל זה עתה. סבתי, מורה לגרמנית בגמלאות, לוקחת אותי לסיור בשמורת פושקין. לסבתא יש קשרים נרחבים בתחום ההוראה בעיר — אמנם אין זה תחום מקצועי זוהר במיוחד, אך הוא שימושי מאוד כשיש בבית ילדים שצריך לתת להם השכלה. קשריה כבר הניבו מורה פרטית מעולה לאנגלית, שמלמדת על פי ספרים אמיתיים מאנגליה שאין להשיגם בשום מקום, והפעם הם באים לידי ביטוי בסיור מאורגן לשמורת פושקין יחד עם קבוצת מורות, עמיתותיה לשעבר של סבתא מבית הספר ע"ש הגנרל היהודי הגיבור טשרניאחובסקי. להיות תלמידה יחידה באוטובוס מלא מורות זה מצב מוזר למדי. במיוחד כשהמורות מתחילות לשיר בציבור: לא יצירות מופת ולא הבלים שהן מלמדות, כי אם שירים ישנים, רגשניים ואוויליים, שלפעמים מעט מביכים אותי.

שמורת פושקין היא מוזיאון ענק שבלע לקרבו כפרים שלמים: מיכאילובסקוֹיֶה, כפר שהשתייך למשפחתו של המשורר, שאליו הוגלה פושקין ב־1824 בגלל שיריו הפוליטיים, ושבו הוא שהה עד 1826. טריגוֹרסקוֹיֶה, הכפר השכן שבו התגוררה משפחת אוֹסיפּוב־ווּלף, שאצלה ביקר פושקין כמעט מדי יום בשנות גלותו; המנזר סוויאטוֹגוֹרסקי, שבו נמצא קברו של המשורר; ועוד ועוד — שדות, חורשות ומרחבים כפריים.

השמורה נמצאת במחוז פְּסְקוֹב, בצפון־מערב רוסיה. לפיכך אנחנו נוסעים צפונה, ללטביה, ולאחר מכן מזרחה, לרוסיה. על פי מראה הכפרים הנשקפים מחלון האוטובוס, אפשר לנחש את תוואי הגבול העתידי. זהו גבול שב־1988 לא התקיים ולו ברמז, אולי רק בחלומותיהם הלאומיים של העמים הבלטיים, אך בתוך שנתיים־שלוש הפך למציאותי, מוחשי ותקף משפטית להפליא. כל עוד אנחנו בליטא, הבתים לצדי הדרך בנויים היטב, מטופחים ומוקפים בגינות ירק ופרי נאות. בלטביה הבתים הכפריים צנועים יותר, אך עדיין מטופחים. אחרי חציית הגבול הרוסי, הנוף משתנה באחת: עליבות ועזובה משתלטות על הכפרים, ורבים מבתי המגורים נראים בעינַי הליטאיות והצעירות כמו לולים הזקוקים לשיפוץ דחוף.

השמורה, כמובן, היא עניין אחר לגמרי. זהו מוזיאון המשמר את מראה הכפרים כפי שהיו בימי פושקין, רק ללא הצמיתים. אני זוכרת את החדרים עם האח המעוצבת, את הציורים בחדרי המנזר, את מסכת המוות של המשורר. האם איש ששמו אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, שנרצח בדו־קרב ב־1837, נמצא כאן במידה רבה יותר מאשר בין דפי הספר הסגול העבה, בן שני הכרכים, שיש לנו בבית? אינני יודעת.

אבל בשובנו הביתה אני מרגישה חובה לכתוב על הביקור, וחושבת שזאת לא תהיה הפעם האחרונה שאכתוב על פושקין. לכן, השיר שנכתב בעקבות אותו סיור זוכה לכותרת בעלת יומרות נבואיות — "השיר הראשון על אודות פושקין". הוא נכתב במחברת השירים שלי, בעט אדום. כמו כל הילדוֹת, אהבתי עטים צבעוניים.

בערך באותה תקופה אני שומעת לראשונה את שמו של הסופר סרגיי דובלטוב, לא קלאסיקון כי אם מהגר שגורש מברית המועצות כעשר שנים קודם לכן. הוא לא הצליח לפרסם במולדת ולו יצירה אחת, ושמו לא הוזכר עד שחופש הביטוי הצעיר של שנות השמונים המאוחרות צבר די כוח כדי להשיב הביתה את יצירותיו, יחד עם אוצרות תרבות גנוזים אחרים. אך ב־1988 דובלטוב ודאי לא נחשב לקלאסיקון, בין היתר משום שהוא עדיין היה בחיים ואפילו לא ממש זקן, בסך הכול בן ארבעים ושבע. מי תיאר לעצמו אז שנותרו לו רק שנתיים לחיות? מצד שני, הוא התגורר בניו יורק הרחוקה, והרי המרחק הפיזי (כמו גם המרחק בזמן) בין הסופר לקורא יוצר את ההזרה הדרושה כדי לבנות פרספקטיבה המיטיבה עם הסופר. סופר חי, שעובר לחיות ביבשת אחרת, קרוב יותר למעמד של קלאסיקון לעומת סופר שחולק עם הקורא אותו מרחב לשוני ופוליטי. הזרה זו מתרחשת אפילו אם הסופר כותב בשפת אמו של הקורא ואינו זקוק לפיכך לשירותי תרגום — אלה שאני מתכבדת להציע לו עכשיו...

בכתבי עת שסחבתי כהרגלי ממבוגרים, פורסמו באותם ימים כמה מיצירותיו של דובלטוב: הרומן "בארץ נֵכר", וסיפורים נבחרים מתוך "המזוודה". בגיל בת מצווה (שלא חגגתי) לא נותרה לי ברירה אלא לצחוק במשך שעה מגיבורו של "בארץ נֵכר", גבר היספאני קשקשן בשם רפאל חוזה בלינדה צ'יקוריליו גונזלס, שמבקש להקים חברה לייצור תחתוני נשים אכילים ו"להביא את המכה". בווילנה של 1988 לא היו תחתוני נשים אכילים. אני, על כל פנים, מעולם לא ראיתי תחתונים כאלה, ועל כן לא הבנתי שמדובר בפרט ריאליסטי מחנויות סקס אמריקאיות, ושהרעיון אינו מבוסס על הומור מופרך של סופר פרוע.

אחרי קריאה אחת בדובלטוב, גיליתי שאני יכולה לדקלם חלקים מסיפוריו בעל פה, כאילו היו שירים. זהו פרט חשוב בהרבה מתחתוני נשים אכילים ויתר חלומותיו של רחבצ"ג על התעשרות מהירה. אם קורא זוכר קטעי פרוזה בעל פה, סתם כך בהיסח דעת, ואחרי קריאה אחת בלבד, הרי שסגנונם מושלם. תנועה סגנונית לא מדויקת אחת — והזיכרון ישמוט את המשפט, הפִּסקה, הדיאלוג. במובן זה, פרוזה שסגנונה מושלם אינה שונה כלל משירה. היא ממלאת את אותה הפונקציה.

דובלטוב מצטיין בעלילות שנונות, בדמויות חיות לחלוטין המצוירות במשיכות קו בודדות ובהומור נהדר — אך סוד קסמו מצוי, לטעמי, בסגנונו ובשפתו. הוא אינו מתחכם או עורך ניסויים סגנוניים, אלא להפך: הוא מנקה את שפתו עד כדי כך שבסופו של דבר אין להוסיף ואין לגרוע דבר ממנה. שום מאמץ ושום סגנון במובן ה"איזמי" של המילה אינו מורגש ביצירותיו. הטקסט נקרא כסיפור הפשוט ביותר בעולם, כדיבור טבעי בגובה האוזניים. לפנינו נותרת השפה עצמה במלוא עירומה ותפארתה. אחרי קריאת ספריו — שוב, בדומה לקריאת שירה — הקורא נוכח לדעת שסופר אינו זקוק לשום חוכמה אחרת, ושהוא עצמו אינו יכול ואינו צריך לבקש מהסופר שום חוכמה אחרת. הרי השפה לעולם תהיה חכמה מאיתנו.

נראה שדובלטוב עצמו ידע זאת, והעריך יותר מכול את הסגנון. כדי להשיג סגנון מושלם, הוא אף הטיל על עצמו — כמו משורר — קונבנציה משונה: לא להשתמש באותו משפט בשתי מילים המתחילות באותה האות. הקונבנציה השרירותית אילצה אותו לכאורה להעדיף משפטים קצרים ולחפש פתרונות מבריקים. כמובן, היו לה גם תופעות לוואי, כמו אנכרוניזמים (אחד מהם מופיע בעמוד הראשון של "המזוודה"), אך התוצאה כה מושלמת, שהקורא בספריו של דובלטוב לא מעלה על הדעת שהסופר השתמש במגבלה מלאכותית כלשהי. לא ניסיתי לשמר את הקונבנציה בתרגום לעברית, מכיוון ששפתנו, על בנייניה ומשקליה, אינה מאפשרת זאת. מה גם שאי־אפשר לעשות את התרגיל הזה פעמיים. הרי את כל הפתרונות המבריקים דובלטוב כבר מצא. מה נותר למתרגם? רק לחפש את העברית המושלמת. האם עמדתי במשימה? הקוראים ישפטו.

למעט הקונבנציה הפרטית הזאת, לכתיבה הדובלטובית כמה מאפיינים ייחודיים. לדוגמה, רבים מציינים שאף סופר אחר לא משתמש במידה רבה כל כך בסימן הפיסוק מעורר המחשבה — שלוש נקודות. דובלטוב עצמו התייחס לכך באירוניה: בספרו "הפשרה", נערה אסטונית שבפיה רוסית עילגת, אומרת לגיבור העיתונאי: "קראתי הרבה את הכתבות שלך. הרבה מאוד מצחיק. והמון מאוד שלוש נקודות... מלא שלוש נקודות..." אצל הסופר הזה, משפטים קצרים ובהירים עד אין קץ עם שלוש נקודות בסופם התגלו כדרך מצוינת, חד־פעמית, לשלוח את הקורא לצחוק, להרהר, לבכות, להזות...

שפתו של דובלטוב שומרת על איזון מושלם בין משלבים. המספר לעולם ישתמש בשפה ספרותית צלולה, חובקת־כול, אפילו נטולת משלב. שפתן של הדמויות, לעומת זאת, תהיה גן עדן של ריאליזם: ז'רגון של עיתונאים, פקידים, אינטלקטואלים ושתיינים יופיע בפי כל דמות במלוא תפארתו.

על הקשר של דובלטוב לשמורת פושקין — וכן לאזור הבלטי היקר ללבי — למדתי הרבה יותר מאוחר, כאשר קראתי את יתר כתביו. אף על פי שכל ספריו מבוססים על חומרים אוטוביוגרפיים, כל ניסיון להרכיב מהם את קורות חייו של הסופר הינו מתעתע ומסוכן. דובלטוב שיבץ בסיפוריו פרטים אמיתיים ובדויים בחירוּת לא מבוטלת, גם כשהוא השתמש בשמות אמיתיים. לעתים ניתן למצוא בספריו גרסאות שונות לאותו סיפור. הדוגמה הבולטת ביותר היא סיפור היכרותו עם אשתו, שמסופּר בשלוש גרסאות: ב"המזוודה" היא פעילת בחירות שמגיעה לשכנעו להצביע; ב"השמורה" (שבה שונו השמות) הוא "גונב" אותה ממסיבת יום הולדת של אוגר השייך לידידו הצייר; וב"אנחנו ושכמותנו" הוא מוצא אותה ישנה על ספה בדירתו בבוקר, לאחר שנשכחה בתום מסיבה על ידי איזה גורביץ'. בריאיון עם אלמנת הסופר, הלנה, היא העידה שהם דווקא הכירו בחשמלית...

למעשה, אפילו ספרו "פנקסי הרשימות", המוסר מגוון אנקדוטות ורישומי יומן על אודות אנשים אמיתיים מחייו של דובלטוב, אינו יכול להיחשב לתיעודי ומכיל אף הוא אלמנט חזק של בדיה ספרותית. השאלה אילו מן האנקדוטות בפנקסים אכן התרחשו במציאות, אילו נבדו על ידי הסופר, אילו רק "נערכו" על ידו ואילו קרו במציאות אך לאנשים אחרים, דורשת מחקר רחב יריעה. אך לאמיתו של דבר, בירור כזה כלל אינו נחוץ, מכיוון שסופר כדובלטוב, ההופך כל בדל אבק לזהב, אינו זקוק למאמצי הקוראים והחוקרים להפיכת הזהב בחזרה לאבק. אין שום אמת ביוגרפית שערכה רב מערכה של בדיה מעשה ידי אמן. ובאשר לאמת ההיסטורית — הרי שסיכוייה לשרוד בתוך בדיה כזאת ממילא גבוהים יותר.

דמויות, סיטואציות, אנקדוטות ורפליקות עוברות אצל דובלטוב מספר לספר (ולא אהרוס לקורא את ההנאה שבאיתור עצמאי של קווי דמיון אלו בשתי הנובלות שלפניו), מכיוון שהגיבורה האמיתית בספרי דובלטוב היא השפה עצמה, ואילו הדמויות והרפתקאותיהן אינן אלא מזונה, החומר שבאמצעותו השפה חיה את חייה.

דובלטוב אינו טורח להפריד בין האמת לבדיה: ספריו כתובים בגוף ראשון מפי אדם ששמו, לרוב, סרגיי דובלטוב; או, לפעמים, בוריס אליחאנוב (כמו ב"השמורה" וכן ב"האזור", קובץ סיפורים על קורותיו של סוהר במחנה לאסירים פליליים); או — על דרך הממוצע — דַלמָטוב (כמו ב"הסניף", סיפור על מנחה של תחנת רדיו ניו יורקית המשדרת בשפה הרוסית, שנשלח לכנס בלוס אנג'לס ופוגש שם את אהובת נעוריו המופרעת). דובלטוב הספרותי אינו דומה לדובלטוב הסופר יותר ממה שדומה לו אליחאנוב: כולם סופרים ועיתונאים כושלים במידה כזו או אחרת, שתיינים מועדים שנוטים להסתבך. גם על דובלטוב הסופר אי־אפשר לומר שהשתייה היתה זרה לו, אך ההבדל המהותי בינו לבין גיבורו הלירי (ואחרי כל מה שנאמר כאן, ברור שמדובר בגיבור לירי, בדיוק כמו בשירה) הוא בכך שדובלטוב הסופר קם מדי בוקר בשעה שש והתיישב לכתוב את ספריו. מול שולחן כתיבה מסודר בקפדנות.

"המזוודה" אינו הספר הראשון מאת דובלטוב שרואה אור בעברית: קדם לו קובץ הסיפורים "אנחנו ושכמותנו", בתרגומו של שי מרקוביץ', ובו נכלל גם הרומן הקצר "בארץ נֵכר" (הוצאת עם עובד 2000). הספר הנוכחי מאגד שני רומנים: "השמורה" ו"המזוודה".

"השמורה", רומן שבמרכזו גיבור שבדומה לדובלטוב עצמו

בא לעבוד כמדריך סיורים בשמורת פושקין, יכול להיחשב למין מניפסט (מושג בעייתי ביותר בהתחשב בכך שדובלטוב שנא הצהרות) על חיבורו העמוק של המחבר למסורת הספרותית שקדמה לו. הספרות היא הכול עבור אליחאנוב, בן דמותו של דובלטוב: מקצוע, אורח חיים, מציאות יחידה, אמונה דתית. הספרות היא הקוסמוס — לא קוסמוס "חלופי", אלא קוסמוס יחיד הראוי לחיי אדם. ענק הספרות, פושקין, אולי לא נמצא בשמורתו הממוסחרת — מקום עבודה שבו השאלה הראשונה שנשאלת בריאיון הקבלה היא "בזכות מה אתה אוהב את פושקין?" — אך הוא נמצא בכל פינה בעולמו של גיבור הרומן, המבקש להכפיף את חייו הסבוכים לחוקי האמנות, המסוגלים, לדעתו, להחליף בהצלחה את חוקי המוסר. אפילו שפתם המופרעת של גיבורי המשנה השתיינים, משחטת־מתרגמים שהיתה עבורי אתגר מעורר חשק במלאכת התרגום, מובילה את הגיבור לאותו מקום שאליו הוא מגיע בזכות הספרות הגבוהה: המקום שבו הספרות והחיים חד הם. בסופו של דבר, החיים והספרות מתכנסים למפגש הנצח שלהם כשהקורא משלים את קריאת הספר שמסתיים — היחיד בכל ספרי דובלטוב — בציון הזמן והמקום: יוני 1983, ניו יורק. הגיבור והמחבר חולקים עתה חיים משותפים במרחב הניו יורקי לצד האישה (מההקדשה) שצדקה.

בניגוד ל"השמורה", המתרחשת במהלך קיץ אחד אי־אז במחצית השנייה של שנות השבעים, סיפורי "המזוודה" מתרחשים ברוסיה לאורך תקופות שונות בחייו של דובלטוב. הם מספרים על מוצאם ההזוי בהכרח של חפצים שונים שנמצאו במזוודה היחידה שנטל הגיבור עמו בשעת ההגירה (רעיון לא בלתי הגיוני, בהתחשב במחסור הסובייטי התמידי, שאילץ את האזרחים להחליף את הפועל "לקנות" בפועל "להשיג"). אנחנו פוגשים אותו כחייל השומר על אסירים, כסטודנט עני, כשוליית סתת, כעיתונאי, כצעיר העושה את צעדיו הראשונים בספרות.

שנות השישים והשבעים הסובייטיות, המכונות (בתרגום חופשי) "תקופת המים העומדים", מקיפות את דובלטוב מכל עבר, ורוחן עוברת בנאמנות אל הקורא. אך הסופר ושפתו אינם משאירים ספק בכך שהגיהינום אינו רק פוליטי או חברתי, אלא שהגיהינום הוא — שוב — אנו עצמנו. כתוצר לוואי של גישה בלתי סלחנית זו, גם קורא שאינו בקיא בכללי המשחק של התקופה, אינו נזקק להסבר מדוע צריך לספסר בגרביים ומדוע אסור לכתוב בעיתון על משחזר קשיש של מכוניות עתיקות רק משום ששם משפחתו הוא הולידיי. האבסורד הסובייטי, בדומה לאבסורד האמריקאי (שדובלטוב הספיק לתאר בספריו המתרחשים באמריקה) ובדומה לכל רוע והזיה אחרים, נובעים בטבעיות מנפש האדם, כמו גם הישגי הרוח האנושית הנעלים ביותר. אולי משום כך דובלטוב לעולם אינו שופט את דמויותיו, לעולם לא גולש לדידקטיות, ולעולם לא מרים את קולו. זהו סופר של הומור עדין ומדויק, שבנוי כולו על שלמות השפה והסגנון, ועל כן הוא מצחיק ללא צורך בהכנה מוקדמת.

במובן זה דובלטוב הוא יורש אמיתי לאיש שלכבודו הוקמה השמורה. הוא לעולם לא שוכח להזכיר שהוא עצמו, כמו גיבורו הלירי, דומה לדמויות ספריו, ולו הנלוזות ביותר. איש אצלו אינו צדיק של ממש או רשע של ממש. איש אינו אוחז באמת, ואם ישנה איזו גאולה, הרי שהיא נמצאת באמנות — אבל גם אז האמן הוא שיכור ואיש משפחה גרוע...

אם מוכרחים להשוות את דובלטוב לסופר מערבי כלשהו, הייתי קרוב לוודאי בוחרת בג'יי־די סלינג'ר, שהידיעה על מותו התקבלה ממש בעת כתיבת שורות אלה. הוא היה אחד הסופרים החביבים על דובלטוב, שהיה מאוהב בספרות האמריקאית הרבה לפני שחלם להגיע אי־פעם לבירתה הרוחנית והרבה לפני שלמד אנגלית. אצל שניהם אני מוצאת את אותה היכולת המופלאה לספר סיפור קצר מושלם ללא כל אמצעי שעשוי להקל על המְספר, רק מכוחו של החן שבשפה — אותה יכולת שהיא, אולי, התכונה הווירטואוזית ביותר שיכול לבקש לעצמו סופר. מאותו סלינג'ר אני שואלת גם את ההגדרה המדויקת ביותר של סופר טוב, שמתאימה לדובלטוב באופן בלתי רגיל: דובלטוב הוא סופר שאליו מתחשק לך להרים טלפון.

השמורה

בשעה שתים־עשרה הגענו ללוּגה. עצרנו בכיכר תחנת הרכבת. המדריכה הצעירה המירה את נימת דיבורה הנמלצת בסגנון ארצי יותר:

"שם מצד שמאל יש נוחיות..."

שכני לספסל התרומם בעניין:

"במובן של בית שימוש?"

כל הדרך הוא שיגע אותי: "חומר מלבין, שש אותיות?... בהמה שסועת פרסה המצויה בסכנת הכחדה?... גולש סקי אוסטרי?..."

התיירים יצאו אל הכיכר שטופת השמש. הנהג טרק את דלת האוטובוס וכרע ליד הרדיאטור.

תחנת הרכבת... בניין צהוב מלוכלך למדי, שעון, אותיות ניאון רוטטות שדהו בשמש...

חציתי את הלובי עם דוכן העיתונים ופחי הצמנט הכבדים. בכוח האינטואיציה איתרתי את המזנון.

"באמצעות המלצר," אמרה הקופאית ברפיון.

על חזהּ מתון־השיפוע התנדנד פותחן בקבוקים.

התיישבתי ליד הדלת. תוך דקה הופיע מלצר בעל פאות לחיים עצומות מלבֶד.

"במה תחפוץ נפשך?"

"תחפוץ נפשי," אמרתי, "שכולם יהיו שוחרי טוב, מצניעי לכת ונעימי הליכות."

המלצר ששֹבע מרבגוניותם של החיים, דמם.

"תחפוץ נפשי במאה גרם וודקה, בירה ושני כריכים."

"עם מה?"

"עם נקניק, נראה לי..."

שלפתי את החפיסה, הצתתי סיגריה. ידי רעדו בצורה דוחה ביותר. "העיקר שהכוס לא תישמט..." ובנוסף על הכול, התיישבו בקרבתי שתי קשישות תרבותיות. נראה שהן מהאוטובוס שלנו.

המלצר הביא קנקן, בקבוק ושני חטיפים מתוקים.

"הכריכים נגמרו," אמר בנימה טרגית מזויפת.

שילמתי. הרמתי את הכוס, ומיד הנחתי אותה. ידי רעדו כידיו של חולה אפילפסיה. הקשישות התבוננו בי בגועל. ניסיתי לחייך:

"הביטו בי באהבה!"

הקשישות נרעדו ועברו לשולחן אחר. שמעתי הברות ביקורתיות לא ברורות.

שילכו לעזאזל, חשבתי. אחזתי בכוס בשתי ידי, לגמתי. אחר כך קילפתי ברשרוש את עטיפת החטיף.

הוקל לי מעט. התרוממות נפש מטעה החלה להיווצר בתוכי. תחבתי את בקבוק הבירה לכיס. לאחר מכן התרוממתי וכמעט הפלתי את הכיסא. ליתר דיוק, את כורסת האלומיניום. הקשישות הוסיפו להתבונן בי בבהלה.

יצאתי אל הכיכר. הגדר סביב הגינה הציבורית היתה מכוסה בלוחות דיקט מעוקמים. גרפים ששורטטו עליהם הבטיחו הרי בשר, צמר, ביצים ועוד מוצרים אינטימיים בעתיד הקרוב.

הגברים עישנו ליד האוטובוס. הנשים תפסו את מקומותיהן ברוב רעש. המדריכה הצעירה אכלה גלידה בצֵל. ניגשתי אליה:

"נעים להכיר."

"אורוֹרה," היא אמרה והושיטה יד דביקה.

"ואני," אמרתי, "מכלית הנפט 'דֶרְבֶּנְט'. הבחורה לא נעלבה.

"כולם צוחקים על השם שלי. התרגלתי... מה איתך? אתה אדום!"

"אני מבטיח לך, זה רק מבחוץ. מבפנים אני דמוקרט חוקתי."1

"לא, באמת, אתה חש ברע?"

"מרבה לשתות... רוצָה בירה?"

"מדוע אתה שותה?" היא שאלה. מה יכולתי להשיב?

"זהו סוד," אמרתי, "עניין חשאי קטן..."

"החלטת להתקבל לעבודה בשמורה?"

"בדיוק כך."

"מיד ניחשתי."

"האם אני דומה לחוקר ספרות?"

"ליווה אותך מיטרופאנוב. חוקר פושקין בעל ידע מרשים ביותר. אתה מכיר אותו היטב?"

"מכיר אותו היטב." אמרתי, "מהצד הרע..."

"מה זאת אומרת?"

"עזבי, אל תשימי לב."

"קרא את ספריהם של גוֹרדין, שצ'וׂגוֹלֶב, ציאבלוֹבסקאיה...2 את זיכרונותיה של קֶרְן...3 וחוברת עממית כלשהי על הנזק שבאלכוהול."

"את יודעת, קראתי כל כך הרבה על הנזק שבאלכוהול! החלטתי להפסיק לתמיד... לקרוא."

"אי־אפשר לדבר איתך..."

הנהג הביט בכיווננו. התיירים התיישבו.

אורורה גמרה את הגלידה שלה, וניגבה את אצבעותיה.

"בקיץ," היא אמרה, "משלמים בשמורה יפה למדי. מיטרופאנוב מרוויח בסביבות מאתיים רובלים."

"וזה מאתיים רובלים יותר ממה שהוא שווה."

"מסתבר שאתה גם רשע!"

"איך לא אהיה רשע," אמרתי. הנהג ציפצף פעמיים.

"ניסע," אמרה אורורה.

באוטובוס מתוצרת לבוב היה צפוף. מושבי הבד להטו. צוהב הווילונות הגביר את תחושת המחנק.

דיפדפתי ב"יומנים" של אלכסיי וולף.4 הוא תיאר את פושקין בחיבה, לפעמים בסלחנות. הנה היא, הקִרבה המאיימת על חדות הראייה. ברור לכול שלגאונים מוכרחים להיות מכרים. אך מי יאמין שמכרו הוא גאון?!

נימנמתי. לתודעתי הגיע במעומעם איזה מידע מיותר על אודות אמו של רילייב...5

העירו אותי כבר בפְּסְקוֹב.6 חומות המבצר העתיק שטויחו מחדש עוררו תחושת דכדוך. מעל הקשת המרכזית הציבו המעצבים סמל מכוער בסגנון בלטי, עשוי ברזל יצוק. המבצר הזכיר דגם ענק של מבנה.

באחד המבנים הצדדיים שכנה סוכנות הנסיעות המקומית. אורורה קיבלה אי־אילו אישורים, והוסענו ל"הֶרָה" — המסעדה המקומית היוקרתית ביותר.

התלבטתי — להוסיף או לא להוסיף? אם אוסיף — ארגיש מחר לגמרי רע. לא הייתי רעב... יצאתי לשדרה. עצי התרזה רחשו בכבדות, בגובה נמוך. השתכנעתי זה מכבר: די שתשקע בהרהורים, ואתה מיד נזכר בדבר מה עצוב. למשל, בשיחה האחרונה עם אשתי...

"אפילו אהבתךָ למילים, אהבה מטורפת, חולנית, פתולוגית — היא אהבה מזויפת. אין זה אלא ניסיון להצדיק את אורח החיים שאתה מנהל. ואתה מנהל אורח חיים של סופר מפורסם, ללא התנאים המינימליים לכך... עם מידות רעות כשלך צריך להיות לפחות המינגוויי..."

"את באמת סבורה שהוא סופר טוב? אולי גם ג'ק לונדון הוא סופר טוב?"

"אלוהי7*ם אדירים! מה זה קשור לג'ק לונדון?! מישכנתי את זוג המגפיים היחידי שלי... אני יכולה לסלוח על הכול. והעוני לא מפחיד אותי... הכול, למעט בגידה באמון!"

"למה את מתכוונת?"

"לשתיינות הנצחית שלך. להתנהגות... אני אפילו לא רוצה לומר את זה... אי־אפשר להיות אמן על חשבון אדם אחר... זה נבזי! אתה מדבר כל כך הרבה על אצילות נפש! ואילו אתה עצמך — אדם קר, קשה, מתפתל..."

"אל תשכחי שאני כותב סיפורים זה עשרים שנה."

"אתה רוצה לכתוב ספר גדול? בזה מצליח אחד ממאה מיליון!"

"אז מה? מנקודת מבט רוחנית, ניסיון כזה הוא שווה ערך לספר הגדול ביותר. אם תרצי, הוא אפילו נעלה יותר מבחינה מוסרית. מכיוון שהוא אינו מאפשר תגמול..."

"אלו מילים. מילים יפות אינסופיות... נמאס לי... יש לי ילדה שאני נושאת באחריות עליה..."

"גם לי יש ילדה."

"שאתה מתעלם ממנה במשך חודשים. אנחנו זרות לך..."

(בשיחה עם אישה יש נקודה כואבת אחת. אתה מציג עובדות, טענות, נימוקים. אתה פונה אל ההיגיון ואל השכל הישר. ולפתע מגלה שהיא נגעלת מעצם הצליל של קולך...)

אמרתי, "לא עשיתי מעשים רעים בכוונה..."

צנחתי אל הספסל השטוח. שלפתי עט ופנקס. כעבור דקה רשמתי:

המשך העלילה בספר המלא